היה היה בידם יהודי אחד בלבד, והוא נתגלגל לשם בזו הדרך: אשתו, אשר נפשו קשורה בנפשה באהבת עולם, ילידת ידם היתה, וכאשר נפטר אביה והניח אחריו קרקעות ואדמות לרוב, רצוי היה. שהיא עצמה תיסע לעיר מולדתה לשם סדור עניני ירושתה. והסכויים לשוב לראות את בית אביה עוררו בה געגועים אל משפחתה, וכל בני־הבית – אב ואם ושני ילדים, שעדין לא הספיקו להתבגר – קמו ויצאו לדרך הארוכה. ובהיות הישוב לידם, בעל צביון כפרי יותר מאשר עירוני, שוכן, כה גאה וכה מקסים, בינות להרים בגובה בינוני, שדות זרע ואדמות מוריקות, שהשקום נהר מלק, ויען אשר כה טוב לאשה בבית נעוריה, הקרוב לה קרבת־רוח נאות הבעל טוב־הלב להעתיק לשם את מושבו, על הנפש ועל הרכוש. מובן, שהוא לא יכול להעלות במחשבתו לנהל במו ידיו את נחלתה של רעיתו, אלא הפקיד על האחוזה אפוטרופוס צעיר, והוא עצמו פתח במקום ההוא בית־מסחר, כעסק אשר עסק בו לפנים. ויען אשר חנות כזאת טרם היתה בידם ובני המקום ערכו קניותיהם בעיר הגדולה הסמוכה, יכול היה אמנם העסק לשגשג, לולא בעליו מזרע ישראל – עם, אשר מאסוהו תושבי ידם תכלית מאוס. הם אמנם קנו אצלו במדה משביעה רצון, ואולם שלם שלמו מעט, תבע מר סמואל בערכאות את הכספים המגיעים לו, זכה לסרוב מצד השלטונות להשתדל בעדו, והוא אנוס היה, על כל פנים, לשלם את הוצאות המשפט, מבלי אשר יכירו בזכותו, הגלויה והידועה לעיני הכל. לעתים קרובות הטרידתו הדאגה, מה ומה יהא סופו, וחפץ היה לקום ולהסתלק משם, הוא ובני־ביתו, לו אך ידע את הדרך, בה יוכל, לקבל באותה סביבה עוינת את הכספים המגיעים לו ולמכור את נחלת אשתו ללא הפסד גדול מדי.

כך נמשך המצב שנים אחדות; ויהי היום, נפל מר סמואל למשכב והוא שלח וקרא לרופא מן העיר הסמוכה; כאשר נענה לבקשתו השניה להחיש את בקורו (באשר הבקשה הראשונה לא נשאה פרי), כי עסוק היה הרופא מאד וכי צר לו על שנבצר ממנו להעתר לקריאתו, וירע עליו לבו במאד מאד, ובפעם הראשונה נתן את מלא דעתו על העובדה, איך עלול הוא לגוע בזה המקום ולהסתלק מן העולם, בזוי ונבזה. בני־ביתו יושבים, חדורי דאגה ומטכסים עצות, סביב למטתו, והוא פתח ואמר: “הנה חליתי, ועתה אין טוב לי מאשר המות, ואז תוכלו לחיות בזה באין מערער ולהיות מאושרים”. ויצווהו רוזטה ושני ילדיו, אניצה ועמנואל, לבלתי דבר כדברים האלה, כי בלעדיו גם בגן־העדן לא יאושרו, ומר איוה, הוא בן משק הבית, חתן אניצה, אמר, כי גם מפני זאת אין הוא צודק, כי האשה הבוגדת, שנשאה ליהודי, ואת יוצאי ירכו, מאס ימאסום תושבי ידם מהיות בקרב עדתם, שכן כמוהו כמוהם.

“איך יפול דבר?” שאלה אניצה, “שמא נכריז עליך, אבא, כמת, ונקברך, ואתה חוזר בהחבא לביתך, ואיוה, כידידנו ואפוטרופוסנו החוקי, יסדר את ענינינו ויביאנו אחרי־כן אליך?”

תחלה אטם מר סמואל את אזניו לשמוע על נכלולים אלה; ואולם, כאשר הצהיר בן משק הבית, כי הוא, אמנם, ירהיב עוז שנפשו להביא את הענין לידי סיום מוצלח, וכגבור חשקם וקוצר רוחם של האשה והילדים לקראת ההרפתקה, שעל ידיה אפשר יהיה, אגב אורחא, לחמוד לצון לאנשי ידם, נאות לבסוף להוציא את הדבר לפועל. ויהי אך חזור חזר כלשהו לאיתנו, יצא את ידם בלילה; והוא הצליח להגיע באין רואה אל הישוב הגדול, הקרוב ביותר, השוכן על חוף ימים, ומשם הפליג באחת האניות.

ויהי עד כה ועד כה, מלאו הגברת רוזטה ואניצה, ומר איוה מסיע בידן, אדם נחמד למראה מלא וגדוש, ועל פני ראש־הקש קבעו מסכה בעלת זקן, העשוי שער־סוס, ואת הדמות הלבישו תכריכים צחים השכיבוה על מטת מר סמואל. את המסכה כסו בממחטה, ואולם ידי השעוה, אשר קשטו אותן, למען האמיתות והדמיון, טבעת־יהלום נחמדה, שסמואל נהג לענוד על אצבעו, עמדו גלויות לעין רואה. ודאי עלול היה מעשה גניבת־הדעת להתגלות, אלמלא היה הבית היהודי לחרם כביתו של מצורע; וכאשר נפוצה שמועת פטירתו, לא היה מחסור בסקרנים, אלא נצבו וצפו מרחוק, ורק משרתי הבית היו מתבוננים, מבוהלים, מבעד לפתח בגויה מעשה ידי אדם.

ויהי מקץ שעה קלה, סר מר איוה אל בית המועצה, כדי להודיע על מות מר סמואל ולהזמין את הלויה, אך שם הפנוהו אל הכומר, הממונה על ענינים אלה. הכומר היה גבר בעל שער עבות ומתולתל ומצח נמוך וחסר־מבע, בעל פרצוף רחב, שתקן, בדרך כלל, לא עקב נטיה או מטבע בריאתו, אלא שלא ידע מה ידבר ומה יאמר. ועיניו הגדולות הבליחו במורא וחרדה מתוך גלגלתו הריקה והשוממת – כמו אדם אכול עצבות, בלתי־מזיק יותר מאשר רע־לב, אלא אם המדובר היה בבעיות מסוימות, הנוגעות לכנסיה. כלומר, כל אימת שקרה דבר ששומה עליו לשפט בו משפטו, להכריע באפן בלעדי, היה דרכו להשתלט על הענין בכל תוקף, להתנפח ולזרוק מרה ולענה על כל הקרב אליו, להתנקם בהם, בדחפו אשר בתת־הכרתו, על שראוהו, לעתים כה קרובות, עומד בצל ללא תועלת, כגולם חסר־ערך ונבער מדעת. כאשר התיצב מר איוה לפניו, כבר ידע במה המדובר, והוא קבל את פניו בזו הלשון: “מה קרה, מה איוה? אל־נכון מתרחש דבר כביר ורם, אם אתה באת אלי! אין דרכך להיות משכים ומעריב לפתחי, לא בביתי ולא בבית אלקים! אין האנשים הללו זקוקים לתקון נשמותיהם; אבל עכשיו ודאי שמדובר בירושה או בחתונה כי לכך מזומנים הללו בכל עת וזמן!”

מר איוה בקש סליחה בהסברת פנים ואמר, כי אין חפצו כי אם להודיע, על מות מר סמואל; הלא דבר הוא זה, שהוא, כאפוטרופוס היורשים שומה עליו לעשותו. “הן בחרת לך משרה יפה ונכבדה”, אמר הכומר; “האוחז בזפת מטנף ידו, הלא ידעת? גש הלאה, אתה והיהודי הבר־מינן שלך, אין לי ולענין זה ולא כלום!” הסביר מר איוה כי במועצה הפנוהו אל הכומר, המסדר כמשפטו ומעשהו את ענייני הלויות מאלף ועד תו. “כן”, קרא הכומר בחרי־אף, “לויות של בני־אדם נוצרים, כמובן! את היהודי יקברו נא רבניו ופרושיו באדמתם, יחד עם עצמם, וייטב להם ולנו”.

הן יודע האדון הכומר. אמר מר איוה, כי אין בידם לא פרושים ולא צדוקים, וכל שכן שאין בו בידם בית־עלמין של יהודים, ומשום כך נמנעת משאלת האדון הכומר מלהתגשם; מן ההכרח הוא, איפוא, שסמואל המנוח יקבר, מרצון או מאונס, ליד שאר אזרחי ידם. הכומר משך את גבותיו הרפות מעל לעיניו הגמלוניות, הגלגלניות, ויך ביד קפוצה לאגרוף שלש פעמים על השולחן ויקרא לאמור: “לך! הסתלק מפה! השלך את היהודי שלך לאשר תרצה, רק בל תראה אתה והוא בבית־הקברות שלנו!” ויהי כשמוע מר איוה כדברים האלה, סר מעל הכומר, וכבר דמו מרתיח ותוסס, טרק את הדלת בעדו ונחפז לשוב, דחוף ומבוהל, אל בית המועצה.

ברוב לחש־רחש ואוץ־רוץ חפוז אנה ואנה, עלה לבסוף בידי מר איוה להדחק פנימה אל ראש־המועצה, והוא איש אשר ירע בעיניו, בדרך כלל, היות מופרע מעניניו. היה זה איש בריא, שפניו המסבירות מכסות על רחשי זלזול כלפי הזולת, ובנפשו ידמה, כי מעמדו כראש־המועצה בא לו אך ורק הודות לנסיונו כחובק־עולם ובזכות עליונותו הרוחנית. אדיש היה לגבי כל דבר, רק בשמו הטוב כאיש שאין עמו משגה יחרד, ולאהדת הצבור כלפיו, שלא תנזק; וכאשר ינעם לבוא במגע עמו, כן יקשה להשיג מידיו דבר־מה ולהוציאו לפועל.

נושם ושואף ובקול נמרץ, תנה מר איוה לפניו את הקורות אותו בבית הכומר, וראש־המועצה משסעו מדי פעם, לחקר ולדרש פרטים לאין מספר, במקצת, להפגין את דקדוקו המעשי כבקי ומנוסה ובמקצת, כדי להרויח זמן. וכאשר לא היה למר איוה עוד דבר להוסיף לשם הבהרת מצב הענינים, ובעליל נראה היה, כי הוא מצפה לתשובה, הטה ראש־המועצה את ראשו אל צד אחר, הניח את ידיו על כרסו ואמר במהורהר: “חבל, חבל על שנגזר על מר סמואל להסתלק מן העולם! איש חרוץ, איש מהוגן, מצטין כאבי משפחה וכאזרח מועיל, אבל יהודי. יהודי – וזאת אין להכחיש! ראוי היה שינתן לו לחיות עוד פרק זמן”.

מר איוה אמר בקוצר־רוח: “יוכיח־נא כבודו את אהבתו־לצדק הנודעת לתהלה, ולא תשא נפשו, כי בני־אדם, שכבודו מציינם כאזרחים רבי־תועלת, יושלכו לתוך הבור כאותן פירות שנרקבו, תחת אשר יזכו לקבורה כדין”.

“להשליך לתוך הבור כמו פירות שנרקבו?” קרא ראש־המועצה, נבהל. “אכן, נבלה היא זו, ונכון לבי להטיל על מעשה כזה עונש חמור. ידוע לכולנו, כי הקנאות הדתית מעבירה את אנשי הכמורה על דעתם לעתים קרובות, ורק ראש־המועצה החילוני ירדוף צדק ברוח אמונה. בל אראה עוד לעולם יהודי נפטר, אשר חי חייו בדרך מוסרית, מוטל כפרי רקוב בחוצות קריה!”

אם כן, אמר מר איוה, יואל־נא ראש־המועצה לצוות שהמת יקבר כהוגן בבית־העולם הכללי. הוא יעשה זאת, ענה הלה, אחרי כנוס חברי המועצה וגבית חות־דעתם: “כי”, אמר במאור־פנים, “אין את נפשי לשחק את תפקיד העריץ, ודוקא משום שמסוגל אני לכך”.

מר איוה נאלץ לשוב הביתה בלא כלום, והוא נחפז אל משפחת סמואל, כדי למסור מיד על אשר קרה. במשך המשא־והמתן שכח כמעט, שחותנו, בעצם, איננו מת, אך בראותו בבית, בטוי של מורת־רוח על פני כולם, שב ועלה הדבר בזכרונו, ולא יכול להתאפק ויתן קולו בצחוק לקצפו של הכומר בשל ענין זה; ואניצה הנאה והענוגה הפילה עצמה על גבי שטיח, צחקה אל תוך כרית וקולה לא נשמע, דמעותיה זולגות על לחייה; אבל אמה, אשה רמת־קומה ובריאה, אשר לא תניח לאיש לחמוד לצון לה, קמה ואמרה: "איוה, בחור טוב אתה, אבל אמיץ אתה כטלה, אינך יודע איך להתנהג עם האנשים האלה, עמם אין לנהוג בסבר פנים יפות, כי אם בגסות־רוח ובלי בושת, כמדתם הם. ואתה, כפי הנראה, עמדת בפתח, בוש ומתענו, לבקש רשות, במקום אשר תאמר: “בקצור, מחר קוברים אנחנו את חותני, והמתיצב לי בדרך אשבור ואמעך את עצמותיו באגרופים אלה!”

“התנהגתי בעוז־רוח ובלשון נמרצת, כפי אשר שומה על גבר, לפי דעתי, לנהוג”, אמר מר איוה, שנזפו בו על מורך־לב, שהסמיק במלוא פניו הבהירות והנאות. “אם יש צורך בדבר, מסוגל אני גם להראות את נחת זרועי, אך סבור הייתי, שיש עוד זמן לכך”.

עמנואל הצעיר אמר: “אמא, אנשים אלה, צודקים בעצם. בבית־עלמין נוצרי יש לקבור נוצרים, ובבית־עלמין יהודי – יהודים. אי־אפשר לישב בעיה זאת על נקלה, כפי שאת מדמה בנפשך”.

עתה נתרתחה הגברת רוזטה בחמת־זעם ותאמר: “חדל לך מדקדוקי עניות אלה! אביך לא גנב ולא רוצח, הוא אדם, העולה על כל נבובי־הלב של ידם, ויהיו הללו שבעי־רצון, כי הרשות נתנת בידם לקבור אדם כזה בבית־העלמין שלהם. התדמה בנפשך, כי בך ובי ובאניצה, למרות היותנו נוצרים טובים, ינהגו כבוד יתר? הן גם אותנו מוכנים הם להשליך אל הבור הראשון שיזדמן; אך הם טעו בי. יכולה אני לעמוד בפני אנשים בעלי־משקל אחר מאשר הכומר נדיב־הלב וראש־המועצה קל־הדעת”.

אניצה מחאה כפים מנחת־רוח ואמרה לאחיה: “אמא תחפוץ במות שנינו, רק למען תוכל לערוך לנו, על אפו וחמתו של הכומר, לויה נוצרית!” ועמנואל, האוהב לסנט באמו, אמר: “אשה וילדיה אחר האב, וזכותנו להקבר בבית־הקברות שלידם מוטלת. לדידי, בספק”.

“פרחח!” קראה אמו. “אבות־סבי ואבי קבורים בזה, ונראה גם נראה מי יהא בידו למנוע אותי משכב לידם. עד הקיסר הלוך אלך, אם יהיה צורך בדבר, כדי להראות לרברבנים הללו, באיזה מקום מסוגלת אני לקבוע את קבורתי!”

ביד מר איוה עלה להניע את האשה המתעברת לחכות לתשובה, העומדת להגיע מצד חברי המועצה, והוא נחפז לקום, ללכת ולקבלה. טרם הובא אל חדר היועצים, מקום אשר נכח שם, בין שאר האנשים, גם הכומר, וראש־המועצה אמר: “לא תעלה כזאת על דעתי – הטות משפט בעריצות, ושעל־פי דין אסור לקבור שום יהודי בבית־העלמין הנוצרי שלנו – דבר זה לבי מקבלו; אך מעדיף אני לגרוס כמימרת רומי העתיקה, אשר לפיה יהא אדם, אמנם, עומד איתן במעשיו, אך יחסו כלפי חוץ יהא אדיב ולבבי; ולפיכך, אחדיר את התשובה השלילית בלבו של הבחור ברוך ובעדינות ככל האפשר”.

וכאשר הובא מר איוה לפניו, אחר הדברים האלה, קבל את פניו במבט אוהד, החליק ביד לטפנית על גבי הפרוטוקול, המונח כנגדו, ואמר: “הנך בן־עיר ראוי לכל הכבוד, מר איוה, וכזה היה גם מר סמואל המנוח, מבחינת היותו אזרח העיר, אך כבן־דת רחוק הוא מאתנו. אמר־נא לי בעצמך, היש קהלה יהודית במקום הזה?”

על שאלה זו לא יכול מר איוה לענות כי אם בלאו, ואחרי־כן הוסיף ראש־המועצה לאמור: “אין פה קהלה יהודית, או, במלים אחרות, אין פה יהודים. ואם אין פה יהודים, אין פה, אפוא, אף יהודי אחד, ולפיכך, מר סמואל, אשר היה יהודי, מבחינה חוקית לא היה פה מעולם, תבכהו משפחתו, וידידיו, וכן כל איש בר־לב, יתאבלו על הסתלקותו, ואולם המועצה, כמועצה, חייבת לראותו כאילו לא היה מעולם, ומשום כך אינה יכולה להביא אותו לקבורה”.

“יואל־נא, אפוא, האדון ראש־המועצה לומר לי”, קרא מר איוה בקול מאים, “אי זה המקום אקברנו, כי הלא מוכרח הוא סוף כל סוף להקבר”.

“דבר זה רצוי”, אמר ראש־המועצה, “וחלילה ממני לתת מכשול, ויהי קטן כאשר יהי, על דרך יורשיו. רק את בית־העלמין הנוצרי אבקש לבלתי הבא בחשבון, ואסור להשהות המת בתחום העיר הן ידוע לך כלכל אחר”.

עכשו פקעה סבלנותו של מר איוה, והוא קרא, בפרוץ דמו, בחמת־זעם, ללחייו: “אם את היהודי החי יכלתם לשאת בקרבכם, הלא תוכלו לשאת אותו גם אחרי מותו. לא צלצול פעמונים ולא בכי ומספד דורש אני על קברו, אפס כברת אדמה למשכב במנוחה תהיה לו כאן על אפך ועל חמתך. דע לך, כי אני אביא אותו מחר בבוקר אל בית־הקברות, וכל אשר יפריע לי בכך, אראנו את נחת זרועי”.

מלים גסות אלה עוררו פולמוס והתנצחות עזים וחריפים, ששוסעו על־ידי כניסתה הפתאומית של הגברת רוזטה, והיא באה אישית, מתוך קוצר רוחה, למען הביא, בכמה מלים כדורבנות, את האנשים האלה לידי בינה, ואת הענין הזה לידי סיום. ובעמדה, בכל הודה והדרה, לבושה שחורין מראש ועד כף רגל, בסף הדלת, נאלמו כולם דומיה, וראש־המועצה קם ויחרד לקראתה, להביע לה מלים של נחומים. “חדל לך ממליצות, אדוני ראש־המועצה”, דחתה את דבריו, “אשר אינני מיחסת להן כל ערך. אין אני דורשת ממך מאומה, כי אם את זכותי, כי ברצוני להביא את בעלי לקבורה בבית־הקברות, מקום שם טמונים אבי ואמי, סבי ואבות סבי, ובדבר הזה באה אני לדרוש ממך מתן סיוע רב יתר מאשר מכשול”.

“אביך המנוח היה ידיד נערץ”, אמר ראש־המועצה, והוא מוחה את הזעה מעל מצחו במטפחת־משי בשלל צבעים, “וקברו לכבוד הוא לבית־העלמין שלנו. הוא היה אזרח טוב ונוצרי טוב, ואין דורש מאיש יותר מזאת, כדי להתקבל ולהקבר בידם ברוב כבוד ויקר”.

“כן, סבורה אני”, אמרה הגברת רוזטה, בהביטה ברום־עינים כה וכה, “כי אמנם ראויה אני לכבוד כזה. ובקשתי היא ואיש לא ירע בעיניו דבר זה לגבי אשה נוצרית, לשכב באחרית ימי לצד אישי”.

ראש־המועצה מחה את זעת הפחד מעל מצחו ושת לבו לשעת־הכושר, אשר תפס הכומר, שאך מאונס לא הביע זמן כה רב את דברו, וללשון אשר נקט, בפרצו לאמור: “התרכנו ראש לפני איזבל, גבורת־רוח זו, עובדת אלילים? שקץ הבאת לתוך משפחתך ובקרב עדתנו, נקבה, אפס בבית־העלמין שלנו קבר לא תקבריהו. יש די זבל עלי אדמות, אשר יותר לכם לזרוק לשם את עצמותיכם המחוללות, אפס מבית־הקברות הקדוש שלנו תרחקנה גם רחוק!”

הגברת רוזטה נגשה אל הכומר קרוב מאד ואמרה: “שמע, אמנם אין אני רואה זאת לכבוד לי, היות קבורה בקרב שלדיכם הנבונים, אך את זכותי הטבעית, אשר זכות אבות היא לי, לא אניח לכם לגזול ממני, ומי יתן מותי במקום הזה כרגע, למען אשר חזה תחזינה עיניכם ברדתי ברוב עם והדר שאולה אל בין תלי־עפרכם”.

דברי הקנטור של הגברת רוזטה העלו את חמתם של יתר חברי המועצה, ואחד מהם אמר: “אשת יהודי אין לה עוד כל זכות בידם”.

“ודאי, לו אך הבאתי את מהרי לאחד מכם, הזאבים המורעבים!” היא לעגה.

“טוב זאת מחזיר!” קרא אחר; כי זה יהיה המשפט בידם לקרוא ליהודים.

הגברת רוזטה החוירה ואמרה: “הלא כלב הנך, אם אתה מקלל בר מינן אציל”. אחר כך הניחה את ידה על זרועו של מר איוה ומשכתו אחריה, באמרה: “בוא, ידנו תושיענו”.

ובעוד ראש־המועצה הוכיח, כי לא נאה לו לחכם, הבקי במשא ובמתן עם הבריות, לגדף ולקלל, כי אם שומה עליו לעמוד איתן, אבל בנחת, על דעת החוק על כל קוצו של יוד, דאג הכומר לבל תבריח הגברת רוזטה זחוחת־הלב את סמואל שלה בחשאי אל תוך בית־הקברות.

וזאת אמנם היה במחשבתה לעשות, אך לא בהחבא, כי אם בפרהסיה וברוב הדר, לאור היום, ובלבה תקוה, כי לא יניחו מצד השלטונות, כי תפרוץ תגרת־ידים בבית־הקברות. ואולם הכומר הקהיל בעוד מועד המון רב של אכרים וידבר אליהם לאמור: “בני, היהודי הבר־מינן עומד להצחין את אדמתנו הטובה! בחוץ יהא שוכב, על פני השדות, מקום שנמצאים שם אך עורבים וקברינים! אם לא תעמדו על המשמר, תוכו מדוה ונגף וגם את צאנכם ובקרכם דבר יפקדם!” וזאת התוצאה: המשרתים, נושאי ארונו של סמואל המלאכותי, באו אל בית־הקברות, מצאו שער נעול, מוקף אכרים עוינים, והמה למחסום בכניסה. הגברת רוזטה, מר איוה והילדים, הנוסעים אחר הארון בכרכרה פתוחה, ראו, אחוזי תדהמה, והנה פורצת תגרת־ידים רבתי ונמרצת, ומקץ שעה קלה, קצרה יד משרתיהם, בהיותם מתי מספר, כנגד היריב. זמן־מה עקב מר איוה אחר הקטטה בטביעת־עין של פרחח עול־ימים ובקוצר־רוח הולך וגובר, עד כי לא יכול לבסוף להתאפק עוד, הוא זינק מתוך הכרכרה, פשט בחפזון את מתניתו, ובזעקה גדולה וצולפנית התערב בין הנצים. עמנואל, אשר עיניו הכהות נתלחלחו מרוב תאות הקרב, התכונן לעשות כמעשה גיסו, ואמו עמלה קשות, למען עכב אותו ולמען עצרו, בצביטות, ברמיזות ובאזהרות, ברוח העליזות, שנשתלטה באניצה המראה בחיר־לבה, הנאבק בעוז ובגבורה. אמנם, בקורת־רוח ותום־דעים ראתה הגברת רוזטה את חתנה בתוך מהומת הקרב, ובכל זאת בקשה אותו, בשים לב למספרם ההולך ורב של יריביו, למשוך את ידו במשך אותו יום מן המערכה, מאין תקוה לנהל נצחון. מר איוה, בהיותו בעצומו של הקרב, הפסיק בלא חמדה, אבל ראה בצדק חמותו, החזיר את בני־המשפחה הביתה תוך הוללות שמחת הילדים ואש־חמתה המשתוללת של הגברת רוזטה.

הנשארים המשיכו להתכתש ביתר שאת ויתר עוז, עד אשר כמעט לא עלה בידי המשטרה המקומית לפזרם עם רדת ליל. התגודדות זאת הדאיגה את ראש־המועצה וכמה מחבריה עד כדי כך, שהתכנסו שנית בחדר מבודד של הפונדק, אשר שמש לעתים קרובות להתיעצויות חשובות, כדי למצוא מוצא מעסק ביש זה בדרך של שלום.

“אין להכחיש”, פתח ואמר ראש־המועצה, והוא פותח וסוגר בסרוגין בתנועה הססנית את מכסה קנקן השכר שלפניו, “כי מן הדין הוא שבר־מינן יקבר אי־פה אי־שם. ואף לא יתכן לדרוש מהגברת רוזטה, שהיא תקבור את בעלה המנוח בתוך שדות התבואה ובחלקות התפודים שלה”.

“לא יתכן בשום פנים ואופן!” קרא הכומר בקול איום, “ההצחן יצחין הוא את אדמתנו הנוצרית? החוצה יזרק! הלאה, הרחק מפה! הלא גם פגרי הסוסים והכלבים גם המה נקברים בחוץ”.

ראש־המועצה קשקש מהורהר במכסה שלפניו ואמר: “מודה אני, כבוד מעלתו, כי יהודי איננו נוצרי, ואולם, המשום כך יטמן בין החיות?”

עתה נקשרה בענין זה, התיעצות ארוכה למדי, ואחר דין ודברים על דא ועל הא, די והותר, פתח אחד מחברי המועצה בהצעה: “ודאי ידוע לכם, רבותי”, אמר, “כי באחת הפנות של בית־העלמין, הוא מקום של צמחי־בר ועשבים שוטים, שטפולו ונקיונו אינם מוטלים על הקברן, קוברים אנחנו את הילדים שנולדו מתים או אשר מתו סמוך ללידתם ואשר לא הוטבלו, מחמת זאת, לרוע מזלם, במים הקדושים, ילדים אלה, כמדומני, אפשר להשוות ליהודי, שכמוהו כמוהם, הנם בלתי ֿמוטבלים; על כן, נראה לי, כי אין זאת נגד הטעם הטוב, אם נקברהו שם בשקט ובהצנע”.

ראש־המועצה עמד להביע דעה הנוטה במקצת להצעה זו, אלא שהכומר ספק את כפיו מעל לראשו ויקרא לאמור: “איה רוח הנצרות שלך? הן מלהג אתה כעובד אלילים וככופר בעיקר! האינך יודע, כי ילדי הנוצרים, אשר מתו בטרם נולדו או בשעת לידתם, מלאכים הנם? מלאכים קטנים, שעיניהם השחורות לא נפקחו מעולם ולא כהו למראה אדמתנו המושחתה! שרגליהם השושניות לא נגעו מעולם בזוהמה, אשר בה אנחנו בוססים! על מפתן חיינו הם טפחו בכנפיהם ושבו עפו לשמים”.

הכומר, שהיה רוחש חבה יתרה לילדים, פרץ בבכי וגם כמה מחברי המועצה מחו דמעה מעיניהם; ובעודם בוכים אמר ראש־המועצה: “הרשות בידי הילדים לעוף השמימה ובידי היהודי לרדת גהינומה, ובכל זאת, מנקודת־מבט אזרחית, כולם בלתי־מוטבלים, ולכן, נדמה לי, כי נאה ויאה, שיובאו לקבורה במקום אחד”. כי ירא הוא מפני בני משפחת הגברת רוזטה המרובים והאמידים, שאף־על־פי שלמר סמואל כמעט לא שתו את לבם, אפשר היה להניח, כי ירע בעיניהם הצער, אשר יוסב לאחת מקרוביהם.

ולא עלה בידי הכומר לפעול עוד מאומה נגד חברי המועצה, אשר באו לעמק השוה, ועתה נשא קולו וידבר על לב המון העם, תאר לפניהם את הרעה, שעומדים לעולל לו, ויעורר רוחם להבריחה ממנו בשם אלקים ובכוח הזרוע. “התוכלו ראות בשויון־נפש”, קרא אליהם, “בבוא זאב אל תוך דירכם? והנה יהודי בוגד אחד מבקשים המה לטמון בינות לילדיכם החפים מפשע, המפילים תחינתם לפני כס השלוש בעד החטאים האמללים. מגפות! דלקות! מחסור במים! שואה ומשואה ומכת רעב יבואו עליכם, אם תניחו שבית־העלמין הקדוש יחולל על־ידי בוגד זה.”

הכומר לא נאלץ לשנות את דברו, כי אזרחי ידם התגודדו ונשבעו, כי יכו נפש את אשר יבוא, ויהי אשר יהי, את סמואל המת לבית־העלמין שלהם. האיום והנורא בין המסיתים היה אכר עתיר־נכסים ושמו פומילקו. ענק בעל ראש גמלוני ושער זהבהב בהיר, והיה לאל ידו, יחד עם כל בני לויתו, – אנשי־ביתו, קרוביו, פקודיו ומשרתיו – להפיל ארצה את כל מנגנון המועצה. פומילקו נשא לפני זמן מה אשה שניה, והיא ילדה לו ילד מת. אף־על־פי שלא זכהו ילד זה אפילו במבט אחד – כאשר הובאה לו הבשורה, יצא, קלל, חרק שנים, אל השדות, ולא הראה את פניו בבית במשך שני ימים – ובכל־זאת ראה פומילקו קבר יהודי בקרבת יוצא־מעיו כעלבון צורב, והוא הצהיר בקולי קולות, כי אינו ירא לא את ראש־המועצה ולא את הקיסר וכי הראה יראה להם מה מסוגל פומילקו לעשות אם יהינו לעלבו. מנשואיו הראשונים היתה לו בת בוגרת. ושמה סורקה, והיא בחורה תמירת־גו ובריאה, עיניה ערניות ונוצצות, פיה מחוטב ושניה כחלמיש, ובוהק צבהן כברק השיש. ויהי כשמוע הנערה, כי אם חורדת עתידה להתגורר בבית, הסבירה לאביה, כי היא לא תסבול כדבר הזה, ויסלק־נא את ידו מן הדבר אשר חשב – לערוך את החתונה בהקדם האפשרי. ויהי כאשר נפקדה סורקה בארוחת־הצהרים המשותפת הראשונה ואביה קרא לה אל השולחן ואמה החורגת יצקה לה את המרק לתוך הצלחת, וארשת פניה חמוצה, דחפה סורקה את צלחתה דחף כה נמרץ, עד שנתז מרק על פני כל המפה הנקיה, ואמרה: “לא אכל את אשר בשלת!” נעצה בעליצות מסותרת מבט מגרה מדון בפני אביה ובפני אשתו. “אם כן איפוא, רעבי”, קרא האב בכעס, “אוכל אחר לא יהיה פה בשבילך!” וסורקה נתנה את קולה בצחוק ואמרה: “מוטב אדאג ללחמי במו ידי”, ותצא, צרור חפציה בידיה, בו ברגע מן הבית.

ויען כי לא מצאה כרגע דבר אחר, קבלה סורקה עבודה בבית אכר קטן, ולא עבר זמן רב והיא נקשרה בבנו של אכר זה בקשרי אהבים, ואביו, דרינקו הזקן, הניח להם לעשות כחפצם, כי ידוע ידע, כי לא יוכל פומילקו למנוע ממנה את ירושת אמה.

מאורעות אלה מלאו את לב פומילקו רוח סרה ונכאה, עברה וזעם, ויצר נקמה על כל גדותיו, וזו הסבה, לכך שפומילקו נאחז תיכף ומיד בשעת־הכושר להתקוטט, להתנצח ושמא אף להכות נפש, ויהי מי.

אין ראש־המועצה יכול להתעלם מן העובדה, כי מהפכה של ממש ממשמשת ובאה, ובמבוכתו נשא נאום קבל עם ועדה, והבטיח בנאומו, כי הוא יבוא את בעית הקבר היהודי להכרעה לפני הוד מעלת הקיסר, ועד כה ועד כה ישעה־נא איש לעסקיו ויתנהג בשקט, כי עניני המועצה נתונים בידיו ובמלוא האחריות. ואולם, לאמתו של דבר, לא אל הקיסר פנה ראש־המועצה, כי אם אל מפקד חיל־המצב החונה בישוב הסמוך, והלה הביע את הסכמתו המלאה לקבורת מר סמואל באותה פנה בבית־הקברות של ידם, מקום קבורתם של ילדים בלתי־מוטבלים, ואף הקציב לראש־המועצה פלוגה קטנה של חילים למקרה של הפרעת הסדר בעת הלויה.

עתה נמסר לגברת רוזטה, היכן ואימתי מותר לה להביא את בעלה לקבורה, בצרוף הבקשה, כי מסע הלויה יערך לעת לילה, כדי למנוע התמרמרות. ואף־על־פי שלא הניח פתרון זה את דעתה הזחה של הגברת רוזטה לחלוטין, אמרה בלבה, כי לא בסמואל שלה המדובר, בעצם, כי אם אך באדר מעשה חקוי, וכי עליה לשמוח, לאמתו של דבר, אם ישכח מעשה־תרמית זה מעל פני האדמה בהקדם האפשרי; ולפיכך, הבטיחה, כי היא תפעל בהתאם להוראות שקבלה.

אזרחי ידם, גמרו אומר למראה החילים, לבלתי התערב עוד בענין, ואולם בעת מסע הלויה ישבו בבתיהם, כי לא היה מן הראוי, לפי דעתם, להיות נוכחים בלויה זו בלי עורר מהומה, המרכבה העטויה שחורין דהרה, אפוא, בדומית הליל, ויהי הכפר כמכושף וכמשותק בכשופים, ודבר לא ישמע מלבד חול שעטת פרסות הסוסים וקול גלגול האופנים ופטפוטם החרישי של הגברת רוזטה ומר איוה, הנוסעים אחר המטה בכרכרה הקטנה. בעזרת הקברן נדחק סמואל המדומה כלאחר־יד לתוך אותה פנה עזובה ובלתי מטופחת, ואחרי־כן נחפזו בני־המשפחה, שכבר ארזו בינתים את חפציהם, ויצאו לדרך, לשוב ולהתאחד עם אביהם. אבל מר איוה נשאר לפי שעה בידם לרגל הענינים, שבגללם זממו את מעשה התחבולה.

אך הריב בידם לא בא עדין אל קצו כלל וכלל, שהרי ממחרת הלויה, מצוירות היו על חומת בית־העלמין, במקום אשר טמונים שם הילדים הבלתי־מוטבלים, כתובות מכתובות שונות, כגון: “פה שוק החזירים”, או: “מזבלת ידם!” או: “בור אשפה”, ועוד דברי הלצה כאלה, והמה גונבו עד מהרה אל אותם אנשים, שקברו את ילדיהם במקום זה. בראש הנפגעים קם ועמד פומילקו הגבור, אשר העדיף בלאו הכי לעמוד לימין השלטונות, ובלבו אין כל ספק, כי דרינקו הזקן, שבביתו ישבה בתו, הוא שעלבו עלבון כזה. לפיכך, קם דרינקו ועמד בראשה של מפלגה דתית, אשר המשיכה בהתמרדותה נגד נוכחותו של גופת סמואל בבית־הקברות; הוא כחש אמנם, כי הוא מחברן של הכתובות על החומה, ואולם שאב, אגב אורחא, מלוא כף נחת מהיותו נחלץ ממצבו העלוב, ויהי רב ומסית בלב שמח בחסותה של הכנסיה ובחסות הכומר. לאט לאט נשכח היהודי הבר־מינן, עילת המלחמה הממושכת, מריבות מלבם של שני מחנות היריבים, ויהי בידי הללו להזדמנות לריב זה בזה ריבות מריבות שונים, שאבד עליהם כלח, ולעולל איש לרעהו כל רעה שלב אנוש עשוי להמציא וירבו ראשים זבי־דם שבורות ואסמים אחוזי שלהבת עד כי רופאים ומשטרה וכבאים מלאכתם למעלה־ראש ורגליהם מתרוצצות יומם ולילה. וראש־המועצה אדיר היה חפצו לריב את ריב פומילקו, הן הוא הגבור ועתיר־הנכסים באכרים, ולא עוד אלא שברעיון צודק הוא מצדד, אבל מפלגת הכמורה גדולה היתה יותר לאין שעור, ועל כן נזהר מאד. והכומר, שכור מהרגשת חשיבותו, יצא והרע, אחוז רוח תזזית, לאמור: “האש פרצה! דלקה נפלה! איש אביו ואיש אחיו ירצחו! הלא כזאת נבאתי? כלום לא הזהרתיכם? ידם מקוללת! קללת הכפירה פקדתה! הסירו מידם את המורסה! הרחיקו בידם את העצמות שלא הוטבלו, ולא – נאבד כולנו גם אבד! כולנו אבדנו!” ובכה בכה, כי לא נותר בלבו שמץ של ספק, כי אמנם זה הוא המצב. בקש ראש־המועצה מלפני הכומר, תוך בכי גם הוא, כי יחדל מנאומי הסתה כאלה, כי מוטב אשר ירגיע את רוחות החילים הזועמים; ואולם בכך העלה עוד יותר את חמת הכומר, והוא אמר בחרי־אף, כי בגד לא יבגוד באלקיו, אף אם ינתן־לו מלוא בית כסף וזהב.

אפשר, שידם היתה בדם ואש, לולא ראש־המועצה שקם ועמד לבקש שנית את עזרתו של המפקד. השמועה, כי הקיסר ממשמש ובא בראש גדוד, להשמיד את הקושרים, הפילה אימה ופחד, ושוב חזרו בזה אחר זה איש לביתו ואיש לעבודתו.

“דרינקו”, אמר הכומר בעצם היום הזה אל בנו של האכר הקטן, אשר עמד בראש המפלגה הדתית, “אני מבטיחך, כי תשא את סורקה לאשה וגם את ירושתה במלואה תקבל, אם תבוא הלילה לבית־הקברות ותוציא את סמואל מקברו ותשליכנו אל נהר המלק”.

“עשה אעשה כדבריך”, אמר דרינקו הצעיר, “ותמה אני על שלא עשינו זאת מכבר”.

“עשה זאת עוד היום”, אמר הכומר, “ולבך לא יכך”. את כל הדברים האלה סיפר דרינקו לסורקה כהויתם. סורקה הצהירה, כי יש את נפשה לסייע בידי בחיר־לבה במבצע זה, כי ממנו לבד יקשה הדבר לעשותו, הן צריך להצטיד בכלים הרבה, לא רק כדי לפתוח את הקבר, כי אם גם את הארון הכבד, העשוי מעץ־אלון, אשר לא יוכל לשאת עד לנהר. ויהי כרדת הליל דומיה עומדת סביב, התגנבו מבית אביהם ויצאו לדרך. היתה זאת עבודת פרך, שנמשכה שעה ארוכה, עד שמצאו את קבר סמואל, שלא סומן בשום סימן־היכר, נאלצו לחפור ולחטט, והזעה נוטפת ממצחיהם, עד שנתקלו בארון־המתים הגדול, ויכירוהו כארון המבוקש. הם נשמו לרוחה, והואיל והיתה להם עוד שהות, רבצו תחתם על החפירה וסורקה הוציאה לחם וגבינה ובקבוק שכר, אשר הביאה עמה לסעוד בהם את לבם. שמחים וטובי־לב בלאו הכי על סכויי הנשואין אשר פתח לפניהם הכומר, חלקו ביניהם את המזון, אחזו איש ביד רעהו והתנשקו; ואחר כך אמרה סורקה: “מצדי יכול היה היהודי הזקן להוסיף לשכב במקום זה על אפה ועל חמתה של אמי חורגתי”.

“האף אמנם כה רעה היתה?” שאל דרינקו בסקרנות.

“היא לא היתה רעה יותר ממני”, אמרה סורקה, “אלא אני לא יכולתי לסבלה, לכן ברחתי, ואני צוחקת, כאשר היא מתרגזת”, והיא נתנה את קולה בצחוק, עד שהבריקו שניה הצהובות.

בינתים שבו למלאכתם, התכוננו לפתוח את הארון, דבר אשר קשה עליהם מאוד, באשר אנוסים היו להשתדל להמעיט ברעש ככל האפשר. וכאשר עלה הדבר יפה, עמד דרינקו רגע קט ואמר: “עכשו מתחיל הענין הקשה ביותר; ליל חושך ואפלה, ואין איש בזה מלבדנו”. סורקה הביטה אליו בעין ערמומית ואמרה: “המפחד אתה? הן לא פחדת, כאשר נשקת לי בפעם הראשונה, והלא יכולתי אז לסטור על לחיך כמו יהודי בר־מינן זה?”

לזכר מעשה הגבורה, שבה קמה רוח דרינקו בקרבו, והוא הרים את המכסה וילפת את גוית המוטל בתוך הארון ויאמר להמלט אתה, חיש מהר, בלי הבט אליה ולהשליכה לתוך המלק. ויהי אך אחז בגויה, וישמטנה בקול צוחה, כה בלתיץ־צפוי היה הדבר, וכה איום – כי נגע בפוחלץ. סורקה פרצה בצחוק רב ומצלצל על חרדת דרינקו וגחנה אל האדר הנופל תחתיו, למען ראות, מה בו כה נורא. וכאשר נוכחו לראות, כי אמנם רק אדר לפניהם בדמות אדם ומסכה לו על פניו וידיו ידי שעוה, עמד דרינקו על עמדו ופיו פעור מתמהון, ופי סורקה נמלא צחוק לבלי חוק, ותפול ארצה ותתגלגל אחת הנה ואחת הנה ולא יכלה להתאפק. “מה פירוש הדבר?” שאל דרינקו לבסוף, ואין לבו בטוח, האם התהפכות מעשה כשפים הוא הענין או להטוט איום אחר. “מה איכפת לנו?” אמרה סורקה. “אין אנו יכולים להשליך אל תוך נהר המלק שום סמואל אחר, כי אם את זה אשר מצאנו; אם אמנם זה הוא האמיתי, אין זה עניננו”. ובינתים קמה והיתה בודקת את הפוחלץ ברוב שקידה, בודקת וצוחקת בלי הפוגות, ותוך כדי הבדיקה גלתה את טבעת היהלום הנפלאה, הנתונה עדין על אצבעה של אחת מידי השעוה – אפשר, ששכחה אותה הגברת רוזטה, אפשר, שהיא הורידה אותה לקבר יחד עם בעלה במתכון, כזבח תודה על התוצאה המוצלחת של ההרפתקה הנועזה. עתה נחרדה גם סורקה ונרתעה לאחוריה, כי אמרה בלבה, פן טמונה בזה ה' יודע איזו מלכודת שטנית: ואולם, עד מהרה הפכה תופעה מוזרה זאת לדבר רגיל ומקובל בעיניה, והיא נוכחה לדעת, כי הטבעת טבעת יקרת־ערך היא ותו לא וכי ברשות ובצדק מותר לה לקחתה ולהחזיקה כשכר עבודתה. ותשלח ידה בטבעת, והם הבטיחו זה את זו בהן צדקם, לבלתי הגד דבר לאיש על תגליתם, וכשיכורים מאושר, הוסיפו להתרוצץ ולהתגלגל עוד עת רבה על פני בית־הקברות, השקוע בדומית הליל: ואחר כך סחב דרינקו את האדר לתוך נהר המלק, בעוד שסורקה טמנה, השיבה את הארון אל תוך הבור וכסתה את הבור בעפרו, עד שוב הקבר כאשר היה בראשונה.

החילים, שנכנסו לידם ממחרת, נמצא ידיהם בטלות, ומאחר שקשה היה להוכיח מי הם ראשי הקשר, האחראים על ההבערים ועל ההתנגשיות ועל העברות השונים, לא הוטלו עונשים כבדים באופן מיוחד.

ויהי לימים ההם, לאחר אשר לבני־ביתו העלימו ממר סמואל את המאורעות בידם, לבל יגרום לו הדבר עגמת־נפש, היה חובק ומחבק את יקיריו בארץ מרחקים, ופניו, פני ישיש מכוערים, המביעים טוב־לב, מבריקים מחדות ההתראות, והכומר של ידם מסב על שולחנו של ראש־המועצה: וראש־המועצה אמר: “הכל יודעים, כי כבודו חכם ממני, הקטן, בתורת־האלקים ובכל הענינים של יראת שמים. ובכל־זאת אין אני יכול להתאפק מלהביע את ההערה, כי מגפות ודלקות ושואה ומשואה נעצרו ותמו לאחר שנכנסו אלינו החילים, אף כי סמואל המנוח קבור כלפני־כן בקבר הילדים הבלתי־מוטבלים”.

“חי ה', כי לא היא”, הרע הכומר תרועת נצחון והנחית על השולחן מכת־אגרוף כזאת, עד כי עלה ממנו קול קשקוש כוסות וצלחות. “בלילה, ערב בוא החילים, הוא הוצא מקברו על פי הוראתי והושלך אל תוך נהר המלק, אשר ודאי כבר שטף אותו הימה, ושמה השאר גם ישאר בקרב הדגה, הסחי והמאוס”.

ראש־המועצה היה כה נדהם, שלא ידע, אם לצחוק או להתרגז. “האף אמנם סבור אתה”, שאל הוא בסוף, “כי זו הסבה, שהשלום והשלוה שבו על כנם?”

“אלא מאי?” קרא הכומר: “צבורנו שרוי היה בסכנה גדולה, ואני הצלתיו, ובכל־זאת לא אתרברב על כך בקולי קולות, אלא אתן תודה ותשבחות לאלקים”. וירם את כוס היין המלאה ויושיטנה אל עבר ראש־המועצה להקשה, וראש־המועצה, אף כי היטב היטב חרה לו מפלתו, לא ראה טוב לו מאשר לשתות ולהחריש.