איזו הרגשת אדירים היתה ודאי לסופר, אפילו עוד מן הדור הקודם, שעל כנפי הדמיון המבורך שלו, היה יכול לטוס להנאתו לאורכו ולרוחבו של העולם. הנה זה רק עתה תיאר מה שתיאר בחלק עולם זה, ומיד הוא פורח ומתנשא ומגיע לחלק עולם אחר, המרוחק מקודמו כך וכך שבועות של מסע, ומעביר אותנו כבדרך של כישוף ממקום למקום. אבל היום, חלף גם כישוף זה, אולי האחרון בכישופי העולם. היום עובר לך אווירון בעל כך וכך מנועים את המרחק שבין יבשת אמריקה לבין יבשת אפריקה בכך וכך שעות מעטות. ומטוס סילוני על אחת כמה וכמה. ועוד זרוע הטכניקה נטויה. ואם כך, מה ערך יש כאן לכוח הדמיון שלך, ומה גדולה יש בכך, שפרק אחד מתאר ברנשים בחלק עולם אחד, ופרק אחד מיני פרצופים בחלק עולם אחר.
אף־על־פי־כן אני עובר ביעף, והנה אני נמצא… היכן? ברור, אני נמצא בעירם של ג’ו פרייזר ותומס ק. מקגילס בארצות־הברית של אמריקה. ומה אני רוצה? אני פשוט רוצה לברר כיצד קרה, שראש הקונדסים ושר של ארחי־פרחי, תום הקדחן נהפך במרוצת הימים לעורך־דין נכבד. כזה אחד מפני־העיר.
הייתי כמובן יכול להתחיל בכמה עניינים צדדיים, שגם הם, כפי שאומרים מעניינים, למשל באותם המקומות שהיו ידועים היטב לכל בני העיר, ושהפרחחים מכל הגילים היו מציצים לתוכם מן החרכים, כמובן, כדי לשמוע את הזמר המהולל ההוא:
בסינסינטי העיר היה אז מתוק,
הבובות זרחו כמו פלא,
מספיק היה, חביבי, רק עין לזרוק
ומיד מובטח לך חלק.
אמנם, לא רק הזמר משך אותם, ודאי גם אותן בנות הזמר, העוברות בסך, העושות תנועות ברגל ובבטן ובשאר חלקי הגוף הפיקאנטיים, באמונה, היו שם חתולות־בר לא רעות לגמרי. הייתי יכול גם להתחיל באותו טרקלין שכבר דובר בו, ושסטיב – מי שהיה פקיד בדואר המקומי – היה מבלה בו לילות כימים כל כמה שהוא מספיק, אבל למעשה נוח לי להתחיל דווקא בסטיב עצמו ולא בטרקלין. והיכן אפשר למצוא את סטיב אחר שהבטיח לבני חבורתו, כי אמנם יש לו צרור פרוטות בבית והוא יכול להעלותן ככל שרק ירצה. אחר הבעת אי־האמון ואחר ההכרזה המפורשת שטובה ביצה ביד מציפור על עץ – כיצד יכול הוא שלא לחזור מנה וביה כדי להוכיח לכל הפרצופים המטונפים הללו, כי אמנם דבריו של סטיב הם ברזל, ואם הוא אומר משהו הרי זה אמור וסוף־פסוק. כי אם לא כן, כיצד יוכל להראות שוב את פניו בחבורה זו?
לכן אין כל פלא שבליל ההצהרה, באותו חג לאומי שאין כמוהו לחשיבות, אנו מוצאים את סטיב באותה מגלדה קטנה, שבעלה ארמיני או גרוזיני, ושגם סטלה הלבקונית מצויה שם. פשוט מאד, לא ייתכן שהיא תעזבהו לאנחות ביום מצוק. זו תעמוד בצרה. המקרים הקודמים מעידים כמאה עדים. הרי מספיק היה לשבת לצידה בגן העיר, לומר לה למשל: הי, תינוקת, הלילה את יופי כזה, ממש תענוג? ומיד היא מתמוגגת כחמאה בשמש. ואם המלים לא עשו את שליחותן כדבעי, הרי אפשר היה קצת להחליק על שערותיה – אין בכך משום התאמצות יתרה. הגם שאין להכחיש, כי בזמן האחרון היא השמינה קצת, וגם שיני הזהב שלה.. בקיצור, מה לעשות, עובדה היא שבימים האחרונים התבלטה בפרצופה מין הבעה מוזרה, שלא הוסיפה לה חן ולא יופי. חבל, חבל מאד. ואם להביא בחשבון שיש היום תינוקות רבות מסוגה, ממש בכל קרן רחוב, ודווקא צעירות יותר ממנה, ואפשר לומר חינניות יותר ממנה, הרי בילוי זמן בחברתה זהו ממש, אפשר לומר, ממש קורבן. אבל מן הצד השני, כיצד תשיג את מבוקשך ומי יעמוד לך בצרה תיכף ומיד? מילא, נפלת בפח, אין ברירה. ואם להביא בחשבון שבפעם האחרונה, אמנם זה היה לפני הרבה הרבה ימים, שילשלה סטלה זו מתוך הגרב כמה גושפנקאות של הפרזידנט, אף שהיתה זהירה במקצת ורצתה לדעת איך ומתי תחזיר לה את ההלוואה, ואף התלוננה שהזמנים הם רעים ואין ההכנסה נספגת כמו בימים מקדם. כן, יתכן שהפעם יהיה העניין קשה יותר. ייתכן שהפעם אפילו לא יהיה נעים. הרי את החוב, שהוא כאילו חייב לה, לא החזיר לה, ולא זו בלבד, אלא שלא הראה לה את פרצופו הנכבד זה כבר. אבל מה לעשות, אין ברירה, יש לטכס עצות, ומי זה חסר עצות בעולמנו?
ובאותה מגלדה שלנו – בעל הבית הארמיני מקושט ומנופח שלא כדרכו, יצא לחוג את חג החירות, סוף־סוף גם הוא אזרח אמריקאי וגם לו יש חלק ונחלה באותן זכויות שנמנעו ממנו ומכל דומהו במסיבות אחרות ובארצות אחרות! במגלדה היתה איפוא רק סטלה בהוקת העור. הרי אי אפשר ביום כזה, ביום חג כזה, שרבים בו הקופצים על משקה קר, לסגור את הדלתיים ולהכריז משהו־לכל־הרוחות. ולא עוד אלא שסטלה היא לבנה ואיש לא יחשוד שאינה מבנות הארץ ושאין לה זכויות מלאות. מכאן שהיא יכולה לוותר במצפון נקי על הנאומים הפומביים וגם על כל מיני הפרצופים שמתרוצצים ברחובות – כלום מעט קישקושים ספגה בחייה, כלום מעט פרצופים ראתה בימיה?
הנה גם הסנוניות הראשונות. כנראה הגיע החג לסיומו. מרי אירווין ובנות לווייתה הופיעו למסיבת הגלידה שלהן כרגיל, אלא שהפעם צריכות היו לא רק להנות מחברת עצמן, אלא אף לחכות למר אירווין הגידם בכבודו ובעצמו, שהבטיח להילוות אל בתו כשאך ייפנה. ועוד אורח היה שם, טיפוס זר, כמו־נחבא בפינה, ופיליונו שמוט על מצחו, עד שלא ראית כמעט את פניו. ולפני הפתח – כמובן תום שלנו. אפשר היה לשער זאת מראש. הלא מרי אירווין כאן. אלא שהפעם הוא מחכה גם לג’ו ידידו ואף אפיטרופסו, שהבטיח להוכיח לו, כי יום החירות משמעותו חג ממש ולא מין גיבוב דברים שאין עמו כל טעם.
סטלה הגישה את הגלידות לבנות, שאלה כל אחת מהגבירות הצעירות לדרישתה המיוחדת, ואחר שהכל סודר על הצד הטוב ביותר תוך כדי בידוח־דעת ודברי חידודין – בנות עשירות אלה מה קלים הם החיים בשבילן – ניגשה אף אל האורח המוזר לשאול למבוקשו. אבל – הכוס שהחזיקה בידה נפלה פתאום ונופצה לרסיסים. הפנו הבנות העליזות את המבטים לפינה, אבל מה שייך, סוף־סוף יש וכוס נשמטת מיד בלתי־זריזה. אמנם מרי אירווין – כך לפחות סיפרה לאחר המעשה – הרגישה מיד שלא הכל כאן כשורה, אבל שעה שסטלה הלבקונית היתה עוסקת באיסוף הרסיסים, לא קרה עדיין כלום. אולם כשנזדקפה ורצתה לחזור למושבה לפני שולחן־הגלד שלה, מיד עיכבה הזר תוך כדי קריאה:
־ הלו, סטלה, מה את כל כך מתפחדת?
השיחה שהתנהלה ביניהם לא עוררה שום עניין, כי אחר שסטלה נאותה לשבת מול האזרח ההוא, אפשר היה להניח, מה שמתקבל מאד על הדעת, כי זהו איזה ידיד ותיק שלה, כלום אין ידידים למלצריות? מה שדיברו ביניהם לא ידוע. אבל ידוע לפי עדות הנוכחות, כי השיחה נמשכה שעה קלה, זאת אומרת עד שאחת הבנות החליטה, כי כיון שהתחשק לה לבלוע עוד מנה אחת של גלידה, לא יהא זה מן הצדק ומן הנימוס למנוע מעצמה הנאה זו דווקא ביום החירות. אכן, קמה סטלה ממושבה והגישה לה את מבוקשה, אבל מרי אירווין – כפי שסיפרה אחר כך – הרגישה בה שפניה בכל זאת אינם כתמול שלשום.
הפעם שוב לא ניגשה לאותו אורח, שקדר בפינתו בלי להזמין דבר, אלא חזרה למקומה הקבוע. אולם האורח מצא עתה שאין, לפי דעתו, להרשות לה לנהוג לפי רוחה, ולכן התקרב אליה, ועתה שמעו הבנות בבירור גמור דברים כדרבונות:
– אינני מאמינה, סטיב, אינני מאמינה! אתה תמיד מבטיח, הרים של זהב הבטחת, ומה יצא מזה? ולמה צריכה אני להאמין עכשיו שתסע לפריסקו? ואפילו תסע, אראה אותך שם כפי שראיתיך כאן.
וקול הגבר:
– שמעי תינוקת, אני אומר לך – ומה שאני אומר אני מקיים. זהו עסק ברור. אשלם מה שאני חייב ומיד נוסעים.
– לא סטיב, לא יצא כלום, מכך. לא אקח מהקופה. זה כסף לא שלי.
כנראה הגיעו הדברים לנקודת ריתחה, כי שניהם דיברו כאילו אין להם שומע.
– שמעי בובה, מה רע יש בזה, מחר תחזירי. הרי בעל־הבית השחור שלך לא יספור היום את הקופה. ואפילו כך, תמצאי כבר תירוץ עד מחר. רק עד מחר. הרי לא תשאירי אותי בבוץ!
– מה לי ולבוץ שלך? והבוץ שלי מעניין אותך, מה? הביטו נא, פתאום הוא מדבר כידיד־הנפש שלי! ועיניו של מי נמקו כאשר הלכת ולא חזרת? זפת בחורי, אין מאמינים לך.
הדו־שיח נמשך, הלך הלוך והחרף מרגע לרגע. כמה בנות עילזות קרובות היו לבכי, אצל אחרות התחילו העיניים נוצצות דווקא מרוב עניין. סוף־סוף יש כאן הזדמנות לראות מיני דברים, שבבית הס מלהזכיר. היחידה שהצטיינה בשיוויון־נפש חיצוני היתה מרי אירווין, וכיון שאחדות רצו להסתלק מכאן מניה וביה, ואחרות חיפשו אפשרות להתקרב מבלי משים אל צמד־החמד המעניין, ניסתה להחזיק בחברותיה בכל מחיר – הרי ברור היה, כי חבית אבק־השריפה עלולה להתפוצץ כהרף־עין. היא ניסתה לספר משהו כדי להסיח את דעתן, אבל כמובן שלא הצליחה בכך, לא רק משום שהאוזניים היו מופנות לצד אחר לגמרי, אלא גם משום שהיא עצמה עשתה את אוזנה כאפרכסת – הלא כך מצווה יצר הקיום העצמי, לא כן? ואף־על־פי־כן הצליחה להחזיק את האפרוחיות הללו יחדיו כאותה תרנגולת פיקחת ולמודת נסיון, המנסה להתחפר במקום אחד ולגונן על אפרוחיה עד יעבור זעם. סוף־סוף יש גם חשבון ברור, הלא יש להניח כי מר אירווין, אביה, יסור לכאן כפי שהבטיח וזה המוצא המוצלח ביותר ברגע זה. ואפילו יאחר, הרי ודאי יזמין מישהו מהעוברים והשבים, סוף־סוף לא במדבר אנו נמצאים, לא כן?
אבל לא כפי שקיוותה מרי אירווין אירע מה שאירע. כי נכנס דווקא בעל הבית הארמיני. רגע קט תקע על המפתן כתוהה, אולם למשמע הקולות הרוגשים, פתאום הוא קופץ אל מול הזר ובפנים נפוחים מחימה הוא מצווח:
– לך לכל הרוחות!
הס הושלך סביב. דומיה של קרח נופלת על שני הפרצופים. ואותו אורח מפנה לאיטו את פניו כלפי בעל־הבית, מעלה באצבע אחת את פיליונו השמוט כלפי מעלה, ובקול מדוד מדוד, אבל יחד עם זה כאילו פלוד, הוא שואל:
– וזהו אותו ברנש שחור, שנמכרת לו?
– איזה ברנש אני לך, הסתלק לכל הרוחות!
בינתיים נתאוששה סטלה. בדברים רכים היא מנסה עתה לשדל את ידידה:
– מוטב שתלך סטיב, הרי עיניך רואות שהכל נתפספס.
מיד נתלקח איש המזרח להוב־המזג, מצחו כאילו פולט חימה, עיניו העכבריות מרצדות רצד ופזז מזה לזו ומזו לזה.
– כך – חרק כלפיהם – ככה זה. הכל נתפספס. הפעם נתפספס. אבל בפעם הקודמת התגלגל כמו על חמאה. זה כבר ראיתי, כי הקופה צולעת. הפרוטה זורמת כאן ולא תמיד קלה הביקורת. הי, יפהפיה, גלי מיד כמה היית תוקעת לו? בכמה עלה לי מליץ־יושר זה שלך?
מליץ־יושר – זו היתה סיסמת המפתח. כי הנה למשמעה כאילו נתעורר מקפאונו גם האורח. הנה אוחזת ידו, יד ברזל, בגרונו של הנרתת ומטלטלתו אילך ואילך.
– מליץ־יושר? חזור ואמור זאת שוב!
בעזרתה של סטלה, זו שהיתה בעיניו יפהפיה, הצליח סוף־סוף להיחלץ מצבת החנק, אבל דעתו רחוקה מלהתקרר. בעוד שסטלה משדלת שוב את האורח וכמעט הודפת אותו לעבר הפתח, פותח אותו אוריינטאלי מתרגג, שחמתו גועשת בבני מעיו, את הקופה והנה הוא מונה את המטבעות, אחת לאחת, אחת לאחת, צרורות של מטבעות הוא משלשל, ערימות הוא עורך, בוחן ובודק ורוטן:
– פושטי־עור, גנבי־כיס, מוצצי־דם, שודדי־רחוב!
סיפרה אותה מרי אירווין – כמובן לאחר המעשה – כי אילמלי היה אותו ארמיני משלשל את מטבעותיו, דומה שכל העניין היה שוכך, וסוף־סוף היתה סטלה מצליחה בשידוליה והידופיה, בפרט שכבר הגיעו מהרחוב קולות של עוברים־ושבים, מה שלא היה יכול שלא לצנן במידה מספקת את הרתחנות של הנוגעים־בדבר. אבל המטבעות הללו, וחיצי הארס שהועפו, והגידופים הללו… אלה באמת הגדישו את הסאה. והנה פתאום, בלי שום מעבר, התנוצץ משהו בידו של הפרצוף הזר. מפיה של סטלה התפרצה צעקה חודרת עד העצמות. היא נדחקת אליו, כאילו אומרת להאבק עמו. והנה קול יריה. וצריחות בנות. וצווחה מקפיאה את הדם. והנה קולות וקולי קולות מצד הרחוב. הלא זה תום הקדחן וג’ו ידידו. בדיוק הגיעו כשהאקדח של הזר, שכנראה נתבלבל לגמרי, היה מכוון אל מול הבנות המתעלפות בקרן־זווית תוך כדי התפרצות של גינוחים וניאוקים היסטריים. שידוליה של מרי אירווין היו כאן ללא הועיל. ולא נפסקו אפילו אחר שתום תלש במפתיע את האקדח מהיד המאיימת, ואפילו כשהתפרץ למגלדה מר אירווין הגידם בכבודו ובעצמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.