מיהו שאינו זוכר את הבכל־מכל־כל ההוא, אותו גבוה וגם צנום, שחרחר וגם אסתניס־כביכול, מין יחפן וגם מין רקדן, פועל מתוך הכרה מעמדית וגם חולם על פינה מרווחת ושקטה לעתיד לבוא – הוא ששמו וולודקה הולך לפניו? הנה הופיע באחד הימים, אף שנזדקן במקצת, כלומר שפסי שיבה נזרקו פה ושם בשערותיו. ובכל זאת אין לומר שחל בו מה שקורין שינוי יסודי.
– וולודקה, יקר, זה באמת אתה?
– שרונה, חיי ראשי שלא הייתי מכירך! היתה ילדה והנה אשה.
הם ישבו בבית־קפה, או ביתר דיוק בגינה של בית־קפה על שפת הים. הכורסאות היו קרועות פסים כחולים, והים היה כחול־אפור, והשמיים היו תכולים־כהים, ואפילו העיניים שלה היו מפיקות איזה מין גוון קרוב לכחול באותו יום. כן, גם זה אפשרי. בקווי פניה היה מושזר אותו חוט־משיכה מיוחד, אותן עצמות הלסת המובלטות קמעה, אותו מבט בדקני כאילו חושק לחדור ולהעמיק לתוך מה שנמצא ממול, לקפוץ לספינת החיים החומקת, לבלוע את כל שבעים ההנאות שירדו לעולם ולרעוב לעוד. אמנם כלפי חוץ היתה אשה צעירה, שהצטיינה בגוף מחוטב, כדרך נשים רבות, אף לא כלשהו יפה יותר, או כפי שאומרים “קלאסי” יותר. ואם דיקדקת, הרי שמצאת בו, באותו גוף, אותו נשק בדוק של כל אשה, צנועה ומופקרת כאחד, דווקא חסרונות. פה הבליטה אינה במקומה, ושם הליקוי ממש פוגם, הנה עקמומית כלשהי, וכאן אפילו סימן כיעור. אבל כאמור, את כל אלה לא ראית כל עיקר. אתה ראית את הפרצוף המחובר אל גוף אשה זה, שבעצם לא היה אלא מין קליפה, הגם לא כל כך מושלמת, ואף שברורה לעין, בכל זאת מתבלעת והולכת נוכח אותו גרעין ממשי, שאינו נראה לעין, ואף־על־פי־כן קיים, ולא רק שקיים בלבד, אלא אף מבליע והולך אותה קליפה שבה הוא חבוי וממנה הוא נזון.
באותה גינת בית־הקפה הסבו אותה שעה, שיותר שהיא מופסגת באחר־הצהריים היא מפסיגה ויורדת לקראת הערב, עוד פרצופים רבים שכולם מחוברים לגופים, אותם גופים, שאף־על־פי שהם שונים זה מזה במעט או במעט יותר ממעט, הרי הם מובלעים בתוך בגדים שמשרים עליהם שיוויון מרגיז מאד את העין העדינה, אותו שיוויון הרצוי מאד מבחינת ההרגעה של המצפון הציבורי. פשוט, לא תמצא אפילו מוח צלול אחד, אשר הספיק לפתח אצל עצמו אותה עין עדינה, שבאותו מעמד לא ישנן לנפשו מעין כך: מה טוב שאין עדיין לא שאיפות ולא אמצעים מספיקים כדי לשוות לכל הפרצופים הללו איזו הבעה אחידה, בחינת שווה לכל נפש, אף־על־פי שניצנים לקראת התפתחות עתידה זו כבר נראו בארץ, הן בציבוע השיער, הן בקיצוע החוטמים, ואפילו חלקי גוף אינטימיים יותר. ואותה עין עדינה, אף שאין היא אלא עבד כנעני לאותו מוח צלול, שהוא מצדו שקוע כולו בפתרון החידה, או פקעת החידות, שטומן הפרצוף שממול, אותה עין אינה יכולה שלא לציין לעצמה בלא שום כוונה תחילה גם את הפרצופים האחרים שמסביב, וכמו צלמניה אילמת וחסרת צדיות לקלוט כל קו וכל תו, כתם אור וענין צל, וכל אותם קמטים ורמזי קמטים, ואפילו את הסימנים הקלושים שלבסוף קמטים כאלה יופיעו, וכל אותם פיקוסים וסיקוסים, שקעים וחריצים, יחד עם טיב התוצרת של המריחה המחפה עליהם, ואותה יד מאומנת שהתוותה את קשת הגבות, ומה מידת הפוך שהשתמשו בה לריסים, ואם אודם השפתיים מכוון כהלכה לגון השמלה, ואם גלאי הצוואר אינו מגלה מדי מה שמלאכת־מחשבת של מייפי הפנים הצליחה לכסות, ועוד פרטים אחרים, שהם בלי ספק רבים יותר מכפי שהצנזור המוסרי מרשה לגלות.
אותו פרצוף כדורי בקצה הגינה, מעוטר שערות שיבה, מהו למשל אומר: אמנם קשה לומר שהגוף שלי מצטיין ברעננות מושכת, והקפלים שבו, הקפלים הללו בכל מיני מקומות בלתי נעימים, והוורידים הללו המכחילים, שיש ומכסים ברשת של כמו חלודה בלתי מלבבת מקומות שונים, הכובד הזה בתנועה, שאמנם יש בה משהו מנכבדות, אבל על נכבדות כזאת הלא אפשר לוותר אך בשמחה. כפי הנראה צדק מי שהזהיר שיש להפעיל עיסויים במועד, והנה גם המועד עבר־חלף ואיננו. עתה לא יעזור כלום… אבל אפילו כך, מאחר שאין בי יצר רע במידה מופרזת מאד, אפשר להסתפק גם – בצרור זכרונות בגילי. ואולי טוב דווקא כך, כי אילו היה הגוף מעוסה וחסר קפלים ומזכיר במשהו גוף צעיר, הרי למעשה לא היה צעיר, ולא היה יכול להתגמש כמוהו, ובסופו של דבר היה מעורר רק מפח־נפש בנסותו דברים שהיה רגיל להם באותם הימים מקדם. וכידוע אין לך מפח־נפש גדול מזה כשאת מרגישה, כי כך וכך היית נוהגת, ולא היה בזה משום התאמצות מיוחדת בשבילך, ואילו עכשיו תש הכוח ונס הליח, ואין לך כל ברירה אלא לקלל את יומך ולשנוא את עצמך וכל הבא לקראתך, ונפשך מבקשת בתכלית הפשטות למות איזו מיתה משונה בו במקום.
לעומת זה טוב יותר להשלים עם המציאות כמות שהיא. הנה אינך כבר בת עשרים, אלא קצת למעלה מזה. והגוף אף הוא אחר. אלא מה שהנזלניות הללו, שבמקרה הגוף שלהן עודו צעיר, עושות בו כיום, הרי זה כקליפת השום לעומת אותו גוף שלך, שהיה מסוגל לבצע בימי ליבלובו. ואשר לפרצוף – הרי קלסתר פנים כזה, גם כדורי וגם מביע משהו הוד, גם שבע־עבר וגם חרוש סימנים של חיים רבי־עניין, גם בשרני וגם חתום בחותם הרוחניות, קלסתר מה שקורין נוסח גיתה, מעוטר תלתלים לבנים ואומר כבוד לכל רואהו, פרצוץ כזה, בכל הקדוש נשבעתי, לא יהיה לשום כלבה מהכלבות הקטנות הללו, שמבליטות ירכיים ומרעידות שוקיים ומציגות לראווה כל מה שהן רק יכולות, בלי להבין כי כל כמה שהן מראות יותר, בה במידה הן מושכות פחות. כשבעלי, עליו השלום, רודף הנשים הידוע, היה חי, נמשך אף הוא, פעם לשמלה מכסה מאד, ופעם לזוג עיניים שכאילו מבטיחות משהו, כאן לאיזו תנועה מלבבת ושם לאיזו מתיקות כללית של הדמות, אבל מימיו לא נמשך לליטרה או כמה ליטראות של בשר חשוף. בעצם יש להודות, שמחה אני שהמנוול מת ואינו יכול שוב להנות מזיוון הגלוי או המכוסה של האחרות, שכן אמנם את מתרגלת לכל מיני סטיות קטנות וגם יותר מקטנות, ואת משלימה עם מעשים שונים לפי הכלל הבעל־ביתי הבדוק – מה איכפת אם זה שבע וזה אינו חסר כלום – אבל בכל זאת קשה היה להשלים. אפילו כשהיה חוזר ונשבע, כי אם לעשות השוואות, הרי את החמודה ביותר והנחשקת ביותר, מה שהיה חשוב כשלעצמו מכמה בחינות, שלא כמו עתה, כי אפילו קם מקברו וחוזר ומבטיח אלף פעמים, ואת אפילו עיוורת ואוהבת את עצמך, כאילו את מין תינוק של עצמך, אינך יכולה שוב להאמין בשום פנים.
מה יודעות סמרטוטות קטנות אלו על אהבה, אותה אהבה שאינה נמשכת לילה אחד, אלא דווקא ימים, ימים רבים, ולא רק על שפת הים, ולא רק בשעות בילוי זמן וריקודים, אלא גם בשעות עבודה ופעולות משותפות ותכניות הדדיות ועתיד משולב. מה ערך יש לכל הסטיות הקטנות שלו, באמת, לא כדאי היה למרר לעצמך את החיים בגלל כאלה, שאינו מורידות כלל וכלל, ולפעמים דווקא מעלות. כלום יש לך ולוא רק אחת בין כל הצפרדעות הקטנות הללו שתזכה לכך, היכולה לשאוף לכך, הרוצה בכך? מה אלו, יתושות בנות יומן, מה הן רוצות באמת? תאמרי בעל היכול לפרנס, אם אין לה. ואם יש לה, מה בעצם דרוש לה? מלווים לשפת הים – יש, חברים לטיולים במכונית – יש, שותף למשחק טניס – יש. ילדים כממילא מובן אצל כזאת אינם אלא ריחיים על צווארה – ובכן בעל למה לה?
הפרצוף נוסח גיתה מתקשר בקמטים, מתמעניין והולך, ממש תענוג לחזות בזיוו…
בקצה שכנגד מתמתח מנהל נכבד של אחד הבאנקים המקומיים. גם בו זרקה שיבה. גם בו. על אף העובדה שהוא בן למשפחה מיוחסת, הרי עוד אביו זכרונו לברכה היה מנהל באנק. ולא עוד אלא שאחיו נתפרסם כעוקר־הרים בקרב האדריכלים־הקבלנים ואין לך שום עבודה ציבורית חשובה, שמסיבה זו או אחרת, אינה נמסרת לידיו. ואחיו האחר, הלא הוא פקיד ממשלתי גבוה, שאף בו כבר נתנה השיבה את אותותיה. כן, כן. מה יתרון למסורת אבות ויחוס משפחתי בעיר זו – הוא מגלגל במוחו. ידיו תקועות בכיסי מכנסיו, סימן שנתפס למחשבות רבות. אילו הייתי מתגורר – הוא אומר לעצמו – באיזו עיר אחרת, שיש עמה אפילו קורטוב של החשבת המסורת, הרי שהיה משהו של ערך למוצאי. אבל כאן, הכנופיה הזאת של יחפנים, שאינם אלא יחפנים אפילו יש להם פקדונות וחשבונות בבאנק, הלא חיים היו בולעים אותך ואת שלך. הטענות המגוחכות הללו אשר בפיהם: פנו דרך למוכשר: מצחיק, מה? סוף־סוף באנק זהו מוסד ציבורי, ודרושים בו פקידים בעלי נסיון כדי לקיים את קו הזהירות הכללי, ואם חלילה יש איזו סטיה מהמסלול הנכון – נו, הלא בשביל כך יש קרנות ציבוריות המוציאות מן הבוץ, וכי יש להן איזה תפקיד אחר? הכל בסדר, אין לחשוש. ואילו כל חורצי הלשון הללו, הם פשוט מקנטרים משום שהעין צרה והמקום צרור והלב צורר, זה טבע האדם משלנו. כן, כן. בכל אופן הגרוע מכל זו האשה. למה התחשק לך, בעצם, להתחתן דווקא עם אשה יפה, לעזאזל? אשה מכוערת, מי יתלה בה עין, אף שיש יודעי דבר האומרים, כי ראו מכוערות שמצליחות יותר מן היפות. איזה סבא אמר, שכל הרוצה אשה נאמנה, אל ימנע ממנה ילדים. מילא, יש גם ילדים. ואף־על־פי־כן יש גם חשד. לכל השדים והרוחות החשדות הללו!
ומאידך גיסא, שמא אפשר גם בלי חשדות. סוף סוף מה בכך שיש לה חברות. ואף שאין לומר, כי הללו כשרות מכל הבחינות, מניין לנו שאם הן אינן כשרות אף היא כמותן? אלמלא היתה כל כך יפה! אבל מה תעשה שהיא יפה, ואתה יודע זאת היטב, ואף מתוקה מאד, ואפילו יותר מכל המתוקות האחרות, שאתה קונה בדרך זו או אחרת. ואם להיות חשבונאי דווקא, כלומר מבחינת מאזן של שווה בשווה, מה שמותר לך מותר גם לה – אינך יכול. פשוט כאן אינך יכול להסכים בשום פנים. הרי אפילו לולא אהבת אותה, היית עומד על כך שתהא נאמנה לך למעלה מכל חשד. זאת אומרת בעצם לא איכפת לך כל כך אם היא אוהבת אותך ובלבד שלא תאהב אחר. ממילא מובן שבימינו צריך להיות ליבראלי גם בעניינים כאלה, ומין אהבה מרחוק, כזאת אֶתירית, אידיאלית, מה שקורין אפלטונית, לא כל כך איכפת, אבל זהו באמת כבר הגבול האחרון.
אלא ש… כן. אינך יכול להשתחרר מהחשדות הללו שיש כאן איזה ענין הדורש בירור, אמנם כל זמן שאין הוכחות ביד, מוטב להניח שהכל ישר וחלק, ממש כמו בגן־עדן, ואתה שב לך בבית קפה ובלע תענוגות ככל שידך משגת. וידך משגת לא מעט לדאבונך, זאת אומרת יותר לדאבון כיסך מאשר לדאבון עצמך, החל באיזו מלצרית ירוקה ורזה וסיים בחלונות גבוהים יותר ועטורי שנים יותר. ומבחינה מסויימת לאשתך דווקא טוב יותר. רוצה יכולה לוותר על משיכת־עיניים, מתמכרת למשל לאיזה תחליף ענין, איזה אירגון נשים, נאמר למען החייל, השחפת, גני־משחק, יעור, בית־משוגעים, בריכת־שחיה, והשד יודע מה. כן כן. בשעה עגומה אתה מקנא באשתך מבחינה זו. הרי אתה – הנה שם מתקרב חברך מבית־הספר. היה אמיד והסתבך, היתה לו אשה וברחה, הילדים שלו סודרו מטעם קרן ציבורית ולו עצמו פרנסה אין. גם עבודה לא יתנו לו משום דרכי כבוד, כאותו גביר מפורסם שמצווה למשרתו להשליך מכל המדרגות את המחזר־על־הפתחים, כי לבו נשבר בקרבו מרוב חמלה. ופלוני – עכשיו ודאי יגש ויתחיל לגלגל תוכנית למפעל־אדירים, שביסוסו בטוח ועתידו מזהיר וכו', אלא שהוא חסר כך וכך מזומנים לשם ההתחלה. ואתה – אתה תענה לו בסבר פנים והעוויה של חביבות, מתוך הרגל משרדי, ותציע שיסור אליך באחד הימים ללשכתך, אלא שאחר־כך תזהיר הזהר היטב את השמש, שאם פלוני שמראהו כך וכך ייכנס ואם הוא, השמש, יניח לו לחדור עד לחדרך, מובטח לו שיעוף מכאן כהרף עין. ובעצם – בעצם לא ידוע אם לא לדלפון זה ודומהו, אלא –אם תנהג כך, הרי סופך להיות כמוהו. ואין כדאי להפוך את הדיליג’נס אחורה, כלומר אם לא נעים יותר לעזור דווקא זה סיכוי כל כך מלבב, הלא שום מלאכה אינה שגורה בידך, ושום ידיעה אינה מונחת במוחך כבקופסה, ואפילו לשום קבוצה או קיבוץ לא תתקבל. מכאן שאין לך ברירה אלא לתקוע במקום שתקעו אותך, להסתכל בסרט הנע של הפרצופים אשר לפניך, ובעיקר לראות אותה אשה, בעלת הפרצוף הכדורי שממולך, שגם היא היתה חברתך, אלא שפנתה לדרך אחרת לגמרי, ולמדה מה שלמדה, ויודעת פרק גדול או קטון במלאכתה, ואפילו אחר מות בעלה־מפרנסה לא ניכרת הלחם מפיה, ולא ביקשה ממך שום טובה, אף שאתה היית כבר מוכן ומזומן לכך, וממש חיכית לה, ותחת לשונך היה כבר מוכן הפסוק הידוע: ברצון הייתי עושה למענך הכל, את יודעת זאת, לא כן? אלא – מה אעשה ואדם כמוני אינו בעל רצון חופשי, וכבר שומרים כל צעדי, אבל כמובן מיד אודיעך, אם רק משהו יצטייר באופק. אבל מה עשתה היא – פשוט לא הופיעה. וזוהי כמעט סטירת־לחי מוסרית בשבילך, מה שייך? בפרט שבימי נעוריה, כשניסית לחזר אחריה וכשהיא השיבה את פניך ריקם, אמרה לך בפירוש מפורש, שכמוך יש סמרטוטים הרבה, ואין לה בהם שום עניין. ככה זה. האשה שלך, רואה אתה, זהו כבר עניין אחר לגמרי מבחינה זו. אילו למשל היית מת, לא היתה יכולה לפרנס את עצמה ואחרית מרה היתה נשקפת לה בלי פרוטה שמורה לעת צרה, כן־כן – ומה למשל היתה עושה? ברירה אחת היא, למשל, פניה לאיזו קרן ציבורית הברירה השניה היא הפעלה מכוונת של מה שקורין החן הנשי… ואמנם יש לשער, שהיתה מנסה גם בזה וגם מזה אינה מנחת ידיה. וכמובן ממילא גם הגיל קובע בעניינים כאלה, היינו במידה שהוא משפיע על מראה הפנים ודמות הדיוקן, אם עודם מסוגלים להרתיח מישהו מהרדמנים הטפשיים יושבי הקרנות.
וגם בזה אין לשנות הרבה. גם היא תקועה במקום שתקעו אותה. כן עתה כן במקרה כך־וכך בתנאים כאלה־וכאלה. לכן אין לך ברירה, אלא שב כאן כפי שאתה יושב, החזק את ידיך בכיסים והעמד פנים, שאין לך דבר כדאי בעולם, היכול לעורר איזה עניין אצלך, אפילו אותה מלצרית, שכבר ניסית דבר אליה, משום שהיא כל כך צעירה וירוקה ונחנקת־להתקשט ומשום כך להוטה ודאי אחרי איזו הכנסה צדדית, שאינה גוזלת זמן הרבה – המלצרית ההיא, שלתמהונך הרב כבר השיבה ריקם כמה וכמה רמזים, מאותם רמזים דקים, שמי שאינו בקיא בהם יכול לטעות ולחשוב, שיש כאן איזה מקח־וממכר רגיל. ובעצם, כיצד יפול העסק, ומה יהיה השלב האחרון של ההצע, ומה כדאי יותר: לעלות בבת־אחת בקפיצה נחשונית מדהימה וע"י כך להצליח, או להתקדם קמעה־קמעה, צעד־צעד, כדי שתתרגל לרעיון, וכידוע ההרגל והצרכים ותאוות ההתקשטות פועלים בהמשך הזמן פעולה שאין לפקפק ביעילותה…
*
הם ישבו בית־קפה, או ביתר דיוק בגינה של בית־קפה על שפת־הים. גם שרונה וגם וולודקה וגם כל הפרצופים הללו. ולכולם גם עבר וגם הווה וגם עתיד. וכל פרצוף מתפלג לפלגי פרצופים, מאות פרצופים מציצים סביב, חיי ראשי! הכורסאות היו קרועות פסים כחולים, והים היה כחול־אפור, ושרונה שתקה וגם וולודקה שתק. וכי מה ידברו כשהכל מדבר סביב, ואפילו הפרצופים של עצמם. את הים לא ראו השניים, וגם את השמיים לא ראו. הפרצופים הללו הטילו מרותם עליהם והם צפים ביניהם ורואים פתאום רק את פרצופי עצמם – את הפרצופים שהיו ואת הפרצופים שיהיו. ופתאום שוברת שרונה את רשת הדימדומים, שכן יש גבול לכל דבר.
–־ אח, וולודקה, ממזר שכמוך, לא נשתנית כלל וכלל.
–־ אבל את שרונה, חיי ראשי, את נשתנית מאד!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.