מר אירווין גדום־היד, שידו השניה, כידוע, נטויה על כל שהוא עיקר, ושאף הוא נזדמן בשעתו לאותה מגלדה קטנה, ולאותה התפרצות יצרים לא כל כך קטנה, שבין בעל המגלדה הארמיני והאורח הלא־קרוא, מר אירווין זה שראה בעיניו כיצד אותו פרחח מן השוק, אותו ראש וקצין של חבורת ארחי־פרחי, מציל את מרי וחברותיה מסכנה ממש, לא יכול היה שלא להזמין את המציל הצעיר ואת אפיטרופסו ג’ו לתה שלאחר־הצהריים. אין כמובן לומר, שזה היה מעשה של מה־בכך מצדו. הצלה מסכנת־נפשות או לא הצלה – אבל הכנסה של בני־בלי־שם מסוג כזה תחת גג מכובד, ודווקא כשיש בבית בת צעירה, שכמובן נגועה היא במה שקוראים רומאנטיקה, ואינה כפי שאומרים מין שיה תמימה, ההולכת דווקא כפי שחוטמים אותה, אלא שיש לה שיקול־דעת שלה ועיניים שלה, ואף שהמלים היוצאות מפיה הן חלקות מאד וכל כך תמימות, הרי אין כל ספק בכך, שלעולם היא עושה רק מה שלדעתה יש לעשותו, אפילו יודעת שאביה, אותו מר אירווין מפני־העיר ונכבדיה, החליט דווקא במהופך.

אבל מין אופי כזה היה מר אירווין. תוכלו לומר מה שתוכלו, תוכלו לגדש עליו חסרונות על גבי חסרונות, אבל את רוחב־לבו של אמריקאי מאז הימים לא תטלו ממנו. ואם יש לכך איזו נגיעה להצהרת החירות, אותה חירות אמריקאית שהוא נושאה כחותם על לבו, על אחת כמה וכמה. אתה יכול לעמוד על הראש, אתה יכול להסביר לו מה רבה הסכנה הנשקפת מכך לסדרי החברה בעיר, ומה רעה ההשפעה היכולה לצמוח מכך לבני דלת־העם, וייתכן שיש כאן גם משום חומר הסתה לתועלת אותם אלמנטים זרים, שכל הזדמנות להטיל דופי על יקירי קרתא רק רצויה להם – הכל יהיה אך לשווא. הוא לא יוותר. כי מבחינת קיום מצוות החירות האמריקאית, הרי הוא לעולם הראשון הרץ לקיימה.

משום כך, ורק משום כך, יצאה אל הפועל אותה מסיבת תה, כי אף־על־פי שרצתה בכך גם מרי, והיא הלא ירשה את כוח המימוש ורצון ההגשמה של אביה, הרי באותם הימים היתה עוד צעירה מדי וכל רצונה לא היה עומד לה לעומת אותה סוכנת־בית, אותה שומרת מושבעת של סידרי חברה, שאילמלא היא ודומיה אין לתאר כיצד היו מתקיימים הרבה מנהגים וסידרי חיים בארצות למיניהן. מסיבת התה נערכה, איפוא, והגיע אליה תום המגוהץ מכף רגל ועד קודקוד בלוויית ג’ו, אף הוא מצוחצח כמי שהולך אל הכנסיה. תוך כדי דפיקות לב התגברו באומץ מאין כמוהו על שומרת הסף, שלא יכלה שלא להראות להם, ולוא רק בהטעמת ברכתה ובהבעה אילמת, את השקפתה האמיתית על מין ביקור כזה. אלא שבחדר האורחים נתקבלו בחביבות, ואפילו במידה של חמימות, גם על ידי מיסטר אירווין וגם על ידי בתו.

ואותה חביבות פשטנית התבטאה גם בשיחה, שהתנהלה בלשון המקובלת ובדברים שהיו רגילים בהם, ולא חלילה – כפי שחששו בסתר לבם – בלשון ספרותית גבוהה גבוהה, שצריך להתאמץ התאמצות רבה כדי להבין את משמעותה. בקיצור, לא סתם מימרה היא מימרת הקדמונים, שהחיים והמוות הם ביד הלשון. והוא שגרם לכך כי אותם הבגדים הנוקשים שהתקשטו בהם ושהשרו עליהם הרגשה של כבילה, מה שמביא אדם לידי תנועות מגוחכות ואפילו לעשיית שטויות מוחלטות, שבמצב רגיל אפילו לא היה חולם עליהן – השתפשפו והלכו, ויחד אתם נשתפשפה והלכה גם כבדות הפה והתנועה, ונשתלטה בהחלט אותה אווירה, שאמנם לא היתה חמה מדי אבל גם לא פושרת, אותה אנינות שרחפה באוויר החדר, שהשרוה גם אותו זקן, שעל אף היותו מיוחס גדול ועשיר אדיר, אהב משהו, דהיינו את הצהרת החירות של ארץ מולדתו, יותר אפילו מהקניינים שלו והייחוס שלו, וגם אותה בת צעירה, שאף־על־פי שלא היתה לה עדיין השהות להתנסות באהבה ובשנאה הראויות לשמן, אף־על־פי־כן היתה מסתכלת בשתי העיניים שלה בעולם הזה, כאילו אין בו מין תכונה של משפט קדום, וכאילו בכל מקום, בכל מעמד, בכל סביבה – לא ישפיעו המקום והמעמד והסביבה על התפתחות אופייה וסגולותיה הנפשיות.

הייפלא, איפוא, כי באותה מסיבת תה, באותה אווירת ריעים, שהיה בה גם משום הבעת תודה למציל נאצל, והיה בה גם סמל למין אחדות אזרחים כללית – פתח מר אירווין הנכבד כמה מאשנבי הנפש שלו והרשה לעצמו לגלות מה שלא גילה, ודאי מחוסר הזדמנות נוחה והכנה נפשית של הנוכחים, במסיבות אחרות, שהיו אחידות יותר, הן מבחינת מעמד הקהל והן מבחינת השקפתו על דרכי החיים.

לדעתו של מר אירווין אתה מוצא את הצורה החברתית הנוחה ביותר בשביל האדם, והכוונה לצורה הפוליטית של החברה, שיש עמה גם טובת הפרט וגם משום סיכוי חברתי מוצלח – בקונסטיטוציה האמריקאית. כי אפילו נסיח את הדעת מרוסיה הצארית, גרמניה הפרוסית, או אוסטריה ההאבסבורגית, שהן ודאי צורות חברתיות שבלו מיושן, ואם לא להזכיר מדינות גרר אחרות, שכרוכות אחרי משטרים אלה ועם תמוטתם נחתך גם גורלן, הרי אתה מוצא בעצם רק שני משטרים, הראויים לתשומת לב מהבחינה שלנו, היינו את צרפת ואת אנגליה. לא כדאי לדבר באריכות לשון על התפתחותה של אנגליה, שכל הכוח הפוליטי, וכל השילטון שמורים למשפחות המיוחסות ובעלי ההון המעטים שהתגברו על שילטון היחיד של המלך, ושעל אף הכל אתה מרגיש את עצמך שם, אם אינך במקרה לא מלך ולא שר, לא חבר בית הלורדים ולא חבר בית הנבחרים, ואפילו לא באטלר בבית איזה מי־יודע־מה – כאילו אתה איזה פחות דרגה, מין סובייקט ממדרגה שניה. והמעניין, הוא הדין גם לגבי צרפת, שאפילו בעלי הלשון הפוליטיים שלה יודעים להרחיב את פיותיהם כהנה וכהנה, ואפילו יש חן וקסם באותה טחנה בעלת הכנפיים של הרוח האנושית הקרויה פאריס, אף־על־פי־כן אתה מרגיש את עצמך בארץ זו כאילו אתה נמצא במין פלטרין, שאלף אולמות שם, ובין אולם לאולם יש לא רק מרחק, אלא גם שוני גדול בין אחד למשנהו, מה פה הים, הרי שם צינה, מה פה חופש, הרי שם עבדות, מה פה נוהגים לפי השכל, הרי שם יש הכנעה למה שקרוי דעת־קהל, שאינה מיוסדת על שום הגיון אלא ודאי נובעת מההשפעות שנותרו לפליטה מאותם הימים השחורים בטרם תיכבש הבאסטילה.

ואילו כאן באמריקה שלנו, שיש לנו הכרזה מפורשת, המהווה יסוד לחיינו, אתה קורא בה שחור על גבי לבן, כי הממשלות נוסדו כדי לקיים את החופש, שכל אדם זכאי לו. הוא שאמרתי: אצלנו זכאי לחופש אמריקאי שלנו כל אדם, מי שיושב כאן, מי שהכה שרשים כאן, גם מי שנמצא כאן מאז וגם מי שמקרוב בא, מי שצבר אמצעים, ומי שמצפה לנדבת הגורל, זקן כמוני ופרחח צעיר כמו תום…

מיסטר אירווין גמר את המשא. מרי תלתה בו עיניים, לא כל כך משום העניין שבדברים עצמם, אלא משום שהיתה מופתעת, כי דיבורים כאלו הופרחו דווקא עתה ודווקא במסיבה זו. ג’ו עשה רושם כאילו, משום ששמע מה שלא ציפה לשמוע, לא עמד ממילא על העניין גופא, אלא אף־על־פי־כן פילסו להם חיצי המחשבות המרצדים סביבו נתיב אל הבנתו, על אף שריון ההתנגדות המעמדית, המובנת כל כך בבית הזה ובנוכחות בעל הבית הזה. היחידי ששמע, ולא רק שמע אלא קלט גם את הדברים וגם את עומק משמעותם לפי כוונת המשמיע, היה תום שלנו. ולא רק משום ששמו הוזכר במפורש, אלא גם משום שמה שנאמר כאן היה כל כך קרוב ללבו, והיה לדעתו כל כך פשוט וכל כך מתקבל על הדעת, ובעיקר משום שהלא כאן יש מעין גשר ברזל גם בשבילו, בשביל תום היתום, גבור הסימטאות ויליד הבקתה הנידחה, ועל גשר זה הוא יכול לעבור ולהגיע אפילו לבית זה, ואפילו לבעל הבית הזה, ואפילו – למרי. אמנם ייתכן שצירופי מחשבות אלה וכיוצא בהם לא היו ברורים אצלו תכלית הברור. אבל מה זה איכפת. מכל מקום אין לפקפק שהיו אצלו אם רפרופי מחשבות ואם הרגשות בכיוון זה ולתכלית זו, וכל שמכיר את תום, ואת הסביבה שגדל בה, ואת אורח חייו, ובעיקר את המסיבות שהעלוהו עד כאן, מוכרח להודות שכזה היה מצב העניינים.

לבסוף אפילו ג’ו העקשן ראה צורך לעצמו לגמגם משהו על כך, שהדברים אשר פיתח מיסטר אירווין, באמת ראויים הם להישמע לא רק במסיבה זו, אלא דווקא כדאי היה שיגיעו לאוזניים אחרות לגמרי, ואין כמובן שום ספק בכך שהוא, היינו ג’ו, מסכים בהחלט לקו הכללי של הדברים שהובעו, לא רק מין הסכמה של נימוס, אלא דווקא הסכמה שבאה ישר מן הלב, וממש באותה רוח לבבית כפי שיצאו מפי אומרם. אבל – בכל זאת יש אבל. אין הוא יכול שלא להעיר, כי גם כאן, בארץ שיש עמה הצהרת החירות, יש גם מיני תופעות, שאינן מעוררות התלהבות דווקא – הגם שלא כאן המקום ולא עתה השעה הכשרה לגילוי הפרטים והרחבת הדיבור על כגון דא.

מאותה הערה של ג’ו ומאותה שיחה שהתפתחה על אף ההסתייגות שלו, ושממנה צמחו גם תוצאות, נתממשו במהירות רבה שני דברים. ראשית כל הוחשו כל הסידורים בין האפיטרופוס הרשמי של תום, הוא ג’ו, ובין הבאנק המקומי בקשר למכירת נחלתו הקטנה של תום, ומכירה לא לרעתו של תום חלילה, ושנית, נמצא תום ראוי והגון להישלח לבית ספר, הנועד לילדי אמידים מן הנבחרים דווקא, שאינו פותח את שעריו לכל מאן־דהו. כשמיסטר אירווין מחליט – העניינים מתממשים כהרף־עין.