יש שרגילים להכריז עם בעל פה או בכתב, שהנה בהראות נגד עיניהם אותה בחורה צעירה, אותו פקע שושן מלבב בטרם ייפתח גביעו פתיחות של בושל, מיד מטילה עליהם את קסמה הכובש והם כמוכי רעם ונטולי נשימה וטומטומים גמורים. אבל מעטים מאד, באופן יחסי כמובן, הם הגברים שלבם פתוח לקסם המיוחד, לאותה הדרת יופי מפליאה של גבעוליות גמישה, של תערובת משכרת של כוח ורוך משיי, של איזו הבטחה ברורה מאוד כמו של אותה שמש בוקר צעירה – מעטים מאד הגברים שלבם מתפעם למראה זיו עלומים כזה, למראה הילת גבר צעיר, זה רק עתה היה נער והנהו כבר כמעט גבר… וצריך להיות כדי להבין להערצתם ולהאללתם דווקא את בני העלומים בצורתם הפורחת. כל זה התברר לי ברר היטב, כל ההרגשות האלה סמרו בקרבי בבת אחת, כמו שערות הראש בשעת פחד, בהראות לפני עמוס, בן יקר זה, מכורבל בפרוות עלומים ובזהרורי גבריותו הצעירה. אילו הייתי אחד הפסלים הקדמונים, ואיזה עריץ איום היה מטיל עלי להקים למועד קצוב פסל של שר השמש, הלא מאושר הייתי מאין דומה לי, כי הנה נתגלה לפני מקורו של פסל כזה, מאותה בת־החיוך על השפתיים, מאותם רצי הקרניים מהעיניים הנוצצות, מאותה ההברקה של זיו הפנים, מאותם זיקי הכמו־חשמל, שניתזו מכל חוטי המשי הנובטים בפאות ובסנטר ומעל לשפה העליונה…

ואל נא יבוא מר ויאמר לי: מה הרעש, כל בני העלומים, כל הנוער הוא בדרך כלל נחמד וחביב, נאה לעין ומלובב תואר, ובכלל יש בו כל אותן המעלות וכל אותם החסרונות שצריכים בדרך הטבע להיות טבועים בו. אלא – אני עבדך הנרצע, ראיתי כבר בני נוער אחרים לגמרי. ראיתי סוררים ומורים, ראיתי פרצופים סטופים, שמעתי קולות גסים וקללות מעוררות תיעוב, הגיים מצפצפים ורגלי עכביש דקות, גם את הטימטום בעינים ראיתי, כל מיני משלחות רעות, חי אחיתופל, כל מיני אנדרלמוסיות.

והנה נכנס עמוס זה אצל אחותו שרונה, השרויה עדיין זה כך וכך חודשים באותו קרסקט מרופש, מאותו מין בתים־שרידים שנבנו עוד לפני… כמעט לפני מתן תורה, ושהצטיינו בשעתם, זכר הימים ההם לברכה, בתפנוק מאין כמוהו בימים ההם – היינו בחדר אמבט.

אין לומר, כמובן מאליו, שהשפעת הסביבה, דהיינו כל אשר מסובב את האדם, כגון חברה וחברים, צורת הלבוש ונוסח הדיור וכיוצא בזה, בלי לגעת הפעם במשטר הכללי של מערכת החיים – שהשפעה כזאת היא מיידית ואין להשתחרר ממנה כשיש רצון לכך. אבל יחד עם זה אין בשום פנים להכחיש, שהשפעה כזאת ישנה ושלעתים קרובות היא יכולה להיות חזקה מאד. אילו אותו עמנואל דובי, בעלה היקר של שרונה, מהנדס־מכונאי על פי השכלתו ומקצועו, היה שוכן כבוד בדירה אחרת, מי יודע איך וכיצד היתה משפיעה עליו עובדה זו. אילו היה מתגורר, למשל, באחת הדירות המודרניות, שכבר הכניסה לחדר המדרגות משרה עליך רוח מיוחדת, מין כניסה בין עמודים, גינת עשבים ופרחי נוי לידה, ופרוזדור שקירות הבהט שלו ושהמראות הקבועות בו להנאתך, והספסלים או הכורסאות שנכונו בו להרגעתך, הם כבר כשלעצמם משהו, ואחר כך בחדר המדרגות, שאפילו אם לא תמיד מרופדות מדרגותיו שטיחים, אבל בכל אופן הן מוליכות אותך במין בטחה פייסנית אל הדירה המבוקשת – מטרתך… אילו…

אבל כיון שהמהנדס־המכונאי מר עמנואל דובי לא היה מתגורר בבית כזה, מוכרח היה עמוס לעבור דרך מרפסת צרה, ששלוש מדרגות מובילות אליה, עד שהגיע לדלת מזוגגת ריבועים־ריבועים של זגוגיות דקות, היא המוליכה לדירתה של שרונה. מיד לכניסתו לדירה ישב בהרחבה על יד השולחן העגול מול אחותו השכובה במין רישול כדרכה על הספה, המשמשת גם מיטה, ואחר שהסביר, כי בעצם אין לו פנאי משום שעליו להתכונן לבחינות גמר, חטף שיחת ריעים מקוטעת עם אחותו, שכן לפי דבריו גברו עליו הכיסופים לראותה ולא יכול היה שלא לעשות קפיצה לכאן, שכן ייתכן כי אותה בחינה אולי תידחה, הלא בינתיים יכול לחול איזה מקרה בלתי צפוי, רעש או עוצר מטעם האנגלים הללו, או צרה אחרת, וכל ההכנות שלו הן לבטלה.

בהזדמנות זו מצאה שרונה לנחוץ להעיר לו דרך אגב, שכיוון שנכנס יהא הוא הראשון שישמע את הבשורה, ואולי זו בשורה מתפיעה במקצת, לאמור שהחליטה… לשוב לקיבוץ.

עמוס היה נדהם. אפילו את הרעש שיכול לבטל את הבחינות שלו – שכח. לא הבין כל מאומה. לקיבוץ? דווקא עכשיו? אחר שיש לה כבר בעל וכל מיני צרות? מה העניינים הללו, לעזאזל!

־ אני למשל – אמר – אילו הייתי מתגלגל לאיזה קיבוץ, מילא. לא נורא. אבל סבון כזה שאת מבשלת, בפרט בשביל אבא…

אפשר היה לראות בתגובתו, שהוא מצטער באמת, וכמובן לא כל כך בגלל שרונה, אלא בגלל כל אותם הסיבוכים שיצמחו מכך. ואף על פי שהצטער, כאמור, לא ירד בעצם לסוף דעתה של אחותו ולא הביא בחשבון בשעת הפתעתו שום גורם מאותם גורמים נפשיים, שיש עמהם כל כך הרבה כוח נפץ, כידוע. הרי רק כוח נפץ יכול היה להביא מין אשה מבוגרת כשרונה להחלטה משונה כזאת.

עמוס הלך כלעומת שבא. ולא שם לב כלל וכלל לכך, שבפינת המרפסת ניצב גיסו, והוא כל כך שקוט, כאילו הוטל עליו לסמל את הזמן. הוא הלך ועל הספה נשארה שרונה, ונשאר גם – בעלה מעבר לפתח.

וכיצד יגיב על כך אבא – חושבת שרונה. ככל אשה במעמדה ובמסיבותיה התחילה אף היא לערוך מבלי משים משהו הדומה לחשבון־נפש. הנה אבא, יכול שיאמר בערך כך: אדרבה, ומה הסוגיא החמורה שעסקינן בה, ומה הקושיא שאין לה פותר, ומה ההר שאת עומדת לעקור מניה וביה, ומה התירוץ המופלא שמצית לך, סוף־סוף, הלא גם הוא היה מה שהיה בימי נעוריו. וכידוע, שלכל אדם צעיר יש לפי טבע העניינים מיני פרובלימות, מיני לבטים, כתרנגול בן יומו שמנקר במקורו את הסלע במדבר. גם הוא היה בזמנו עומד ותוהה לזיוו של עולם, ושונא חושך, ולא עוד אלא שקבלה היא בידינו, כי נפש בני הנעורים מתלהבת מאש קדמונית, ואלמלא אש זו, שום בריה שבעולם אינה רואה אפילו גרגיר אחד של אמת…

כך או בדומה לכך ודאי יתחיל העניין, כדרכו של אבא זה, ספק דברים של רצינות נוקבת, ספק בדיחות־דעת מעולפת סנפירי־לשון.

ועל כך, מה היא תענה לו על כך? ייתכן שאם רק תרהיב עוז בנפשה, תאמר לו מין דיבורים כאלה:

– אתה ר' אביגדור שפירא רוצה היית במין שלום כללי בעולם, כלומר, שכל בעלי דעות יעשו איזו אגודה אחת לפשרות – והכל אתי שפיר. שכן אינך מחבב עקיצות של מצפון, בפרט מאוס עליך שפה ושם מתגלית לאי־נוחיותך איזו קופה של שרצים. כן, אותך אני מבינה, ואילו אתה, במחילה מכבודך, אינך מבין אותי, וייתכן שאף אינך רוצה להבין לא אותי ולא את הדומים לי. אתה יודע את כל הכתוב והנאמר על אלה שהשיגו מה שהשיגו בעולם שהיה לפנינו, אחר מאמצים לא מעטים, ואינך רוצה לדעת מה הם הדברים שלא השיגו. הרי גם לדעתך לא הושג אפילו קורטוב אחד מאותו חלום גדול, שפיעם את בני גילך בימי נעוריך. ומה לך כי תבוא עכשיו בטרוניה עלי? מדוע לא אנסה אף אני למצוא מפלט לעצמי, אחר שאשתדל ללמוד גם מנסיונות שלך ושל הקודמים לך, ולעשות משהו שלא עלה על דעתך, או שידך לא השיגתו? ואם תאמר בנו ובן בנו של ירמיהו הנביא אתה, הלא אף אני אינני אלא נינה ובת נינה של הקורא “נחמו נחמו”, וייחוס אחד לשנינו, ושנינו, אתה בעבר ואני בהווה, ואולי גם בני או בתי או בני־בני, נגועים אנו באותו חלום של גן־עדן קדמון, שיש עמו משום שיתוק ביאולוגי של יצרים רעים… מה תתן ומה תוסיף לי צורת חיים במסגרת המשפחתית המקובלת, אם נפשי עורגת לרוח אחרת, לשכחה אחרת, לקבלת־דין אחרת, ואולי גם לשמחות אחרות…

כן. כך או בדומה לכך יתנהלו חילופי הדברים בינה לבין אביה, ומלבד זה יהיו ודאי גם חילופי דברים עם אמא, ויגיב על כך – ועוד איך יגיב – מי שנחשב עד כה לאיש, שהיא אוהבת אותו, ועד היום הוא בעלה קבל עם ועדה. הוא לא יבין. אין ספק בכך. הרי עוד לפני שנה, זאת אומרת בעצם לפני חודשים ספורים, אפילו עוד שלשום היו פנים אחרות לגמרי למצב העניינים. אמנם לגבי דידה, אם לדבר דברים ברורים, לא כך היה. אצלה חל – מה חל אצלה בעצם?

מהבחינה החיצונית, אם כבר מוכרח אדם לפי טיבו לקבוע איזה תאריך מסויים, אפשר לומר שבעצם חל השינוי עם הופעתו המחודשת של וולודקה. נכון. פתאום כאילו כל ישותה נהפכה עליה, כאילו הוסר איזה לוט מעיניה והנה כל פרשת חייה כל כך פהקנית. פתאום נתברר לה בבירור מוחלט, שכך אי אפשר להמשיך עוד. אולם לאמיתו של דבר הרי תהליך נפשי זה החל מקודם, הרבה הרבה מקודם. נא מצא חן בעיניה – זה נכון. הלא הוא כל כך עדין, ויש לו כל כך הרבה חביבות, והרגשת איזה ריגוע שופעת ממנו. אולם מי יודע אם כך היה באמת ולמעשה, אולי זה היה רק בתחום הדמיון שלה, מפני שכך רצתה, מפני שהרגשה כזאת היתה נחוצה לה. אולי משום שצריכה היתה לשכוח את התעוררותה מאז, בימי ילדותה, כשוולודקה היה מערסל אותה בזרועותיו הגדולות, כשהיה בכך לא רק משום הרגשת בטחון מוחלט, אלא יחד עם זה דווקא משהו מהופך, מין גירוי משונה, מין אי־שקט חודרני כזה, מין ציבוט רעבתני בנפש פנימה…

כך עורכת שרונה את חשבון־הנפש שלה, תוך כדי היגויים, שאחדים מהם שלמים ואחרים מקוטעים או מרומזים בלבד – ואילו מעבר לדלת ניצב מישהו ומחכה.

אין להניח – מדמדמת ומוסיפה שרונה – שמיסטר עמנואל דובי חושד. מה בעצם תיאר לעצמו שעה שנשא אותה לאשה? אהבה – אדרבה. אבל כמה זמן יכולה להימשך אהבה, בפרט אם מדובר באהבת נעורים, כאשר אין מפטמים אותה באי־אלו גירויים שהיא זקוקה להם. אמנם כשיש איזה עניין משותף, למשל… למשל כששניהם ציירים, שניהם שואבים ממקורות דומים, כל אחד מפתח את הרוגלית שלו כיאות לו, כל אחד עוזר למשנהו לגלות את האופייני שבו, להבליטו, להחסינו. כל אחד משמש לחברו גם מבקר חריף שאין עמו משוא־פנים, וגם מדרבן ומצליף לקראת השגים – הלא זה מצב כל כך רצוי, כל כך – כיצד לומר זאת – מסבר את הנפש, זו לא סתם אהבת נעורים חולפת. במצב כזה אין אהבת נעורים יכולה להתאייד כבנזין בצלוחית פתוחה.

אבל לא תמיד חלקים העניינים גם במקרה כזה. למשל, אחד מהשניים נתברך בכישרון מיוחד, ואילו השני מפגר במעט או בהרבה. מה תתן ומה תוסיף כאן ביקורת חריפה ועידוד של ידיד־בנפש ודירבונים מתוך כוונה טובה, אם אין בצידם גם מנה נאה של כישרון, אם אין אותם מכשירים פנימיים יקרים, שבמסיבות נוחות משמשים ערובה לעליה־בשלבים. הלא כאן פתח לקנאה מאין כמוה. ואיזו צרות־עין יכולה להתלקח כאן. איזו אנדרלמוסיה! פשוט אפשר להשתגע. אכן ככלות הכל, אין זה אלא נסיון, שאין עמו שום ערובה של הצלחה. הגם שכדאי להתנסות בכך. הרי זה עוגן הצלה, כמעט יחידי, של אותה אהבת נעורים.

ברור, אין להכחיש זאת: אם את אשה, אשה מעשית כרוב הנשים, ואם את ישרה עם לבבך ומודה שכעבור שנה, שנתיים, נאמר אפילו שלוש שנים, אותה אהבת נעורים מתנדפת, ואת נשארת בכל זאת בביתו של אותו איש אשר עורר בך מה שעורר זה רק אתמול, ואילו היום אינו אלא סתם איזה גבר… הרי רק המעשיות, החישובים הכלכליים, פשוט התועלת החומרית הם הם היכולים להביאך לידי כך, שלא תשימי לב להרגשה שבלב ובגוף כולו, ותוסיפי להעמיד פנים גם בפני עצמך, ששום דבר לא נשתנה מאז. אבל למעשה הלא נשתנה משהו, הלא נשתנה כל כך הרבה, הלא נשתנה הכל…

גם אצל שרונה נשתנה הכל. הלא זה כל כך טבעי. כיצד תוכל ותכחיש עדות כל כך ברורה? אבל אותו אדם דומם, אותו פסל מעבר לדלת – לא נשתנה. הוא ניצב שם, כסמל הזמן, ומחכה.

ושוב עוברות מחשבותיה של שרונה אל אביה. אין הוא כמובן מסוג האבות השמרניים. אילו למשל היה עמוס אחיה מתגלגל עכשיו לאיזה קיבוץ, לא היה איכפת לו כלל וכלל. הרי כמעט שלא היתה תגובה מצידו שעה שהיא עצמה היתה בקיבוץ לפני כך וכך – חודשים או שנים או יובלות… אבל עתה, אם ללכת לפי קו ההיגיון, מה מרפא תמצא בקיבוץ – יאמר הוא. שיתוף קופה, שיוויון בהנאות – אדרבא ואדרבא. מבחינה חינוכי זה דווקא רצוי מאד. מחנות נוער היו מאז ומעולם גילויים מועילים בשביל החינוך. מכבדים שם את העמל והיגיע של הזולת כדי שגם הזולת יכבד את העמל והיגיע של עצמך. ויש שם שיעבוד רצון הפרט לרצון הכלל – מבחינה חינוכית אין לכך כל התנגדות. אבל מה התועלת לגבי דידה, כלום היא זקוקה עתה, אשה נשואה שכמותה, לחינוך? אמנם אילו היתה אצלה איזו תסבוכת, נדבר גלויות, אילו היה מתאנה איזה גבר בדרכה והיא היתה עוזבת את בעלה משום כך, הרי שהיתה לנו איזו סיבה, אם לא מבחינת המוסר, הרי לפחות מבחינת ההיגיון. אבל הרי לא כך הוא. הרי לא ייתכן שהיא אשה כזאת. ואפילו היתה כזאת, הרי שהמצב הוא בחינת צריך עיון. קודם כל אפשר לחשוב גם על גט, ולאו דווקא גט סתם, הרי אין לבטל את עניין המזונות. סוף־סוף אם היה בעלה, הכרח הוא שידאג גם לפרנסת האשה. אפילו אחר הגירושין, הרי מצינו מקרים שאשה גרושה עם מזונות עדיפה מאשה נשואה בלי מזונות.

ובכלל, גם כשאין שום תסבוכת מיוחדת, כיצד היא מתארת לעצמה את הבכל־מכל־כל? סוף סוף לדובי יש עבודה, הוא בעל מקצוע מכובד, ואם נשואיהם תקינים כלום היא חושבת לסחוב גם אותו אל הקיבוץ? כלום יסכים להיות פתאום לפתע חופר בורות וקוטל קנים? ואם נאמר שהוא יישאר כאן והיא תהיה שם, מה ערך לחיים כאלה? ומה יאמרו הבריות? וכיצד תראה אמא את פניה ברחוב?… שרונה מעבירה נגד עיניה את כל הטענות, את אמא המסכנה, שוודאי תמרר בבכי, ואת ידידתה המושבעת הגברת יליזבטה שנלר, ואת שושנה קרובתה, ואת כל אותן מלחשות החדשות שבכל הסביבה. הלא… הלא זה באמת מצב קשה.

מישהו מחכה מאחורי הפתח.

*

אנשים זרים הם שהכניסו את המהנדס מר עמנואל דובי לדירתו. הוא חזר והתלונן שהכלים שלו, כלי השירטוט שלו, הסרגל ולוח המשרטטים והמחוגה והמשולש פלשו לרגליים שלו והקרישו אותן עד כדי כך שאינו יכול להניען. אשתו מרת שרונה דובי טיפלה בו. היא שהזמינה רופא, היא ששמרה על קור רוחה, היא שמן הבוקר ועד הערב שמעה באורך־רוח־למופת, שכלי השירטוט שלו, הסרגל ולוח המשרטטים, והמחוגה והמשולש… והיא שלא התנגדה לו ולא השתדלה להסביר לו כל מיני הסברות, ולא הפליטה שום סימנים של עצבנות, ולא הביעה שום הבעות של “קצה נפשי”. אפילו הבעה של גננת בלתי־מוכשרת, העושה מעצמה מעין תינוק כדי להתחבב על פעוטיה וחושבת שכך היא קושרת אותם אליה – לא היתה לה.

לעומת זה הופיע מר אביגדור שפירא – וכי אפשר היה שלא יופיע למשמע אסון כזה, בושה כזאת, ממש אנדרלמוסיה. סוף־סוף הרי דובי זה הוא ממשפחה לא רעה, שכן אין חלילה לחשוד במר שפירא, שלא שאל ולא חקר מי היא ומה היא משפחת דובי, ומה מקורות פרנסתה, ואם אין בני המשפחה הזאת אינם חס ושלום סיעה של בעלי־עגלות, ואם אין שם ישמרנו־השם מחלות העוברות בירושה, ולעומת זה אם יש איזו תקווה לנכסים העוברים בירושה כעבור מאה ועשרים שנה, וכהנה וכהנה. אבל הדרישה והחקירה הוכתרה בזמנו בהצלחה גמורה. המשפחה היתה הגונה בהחלט. גם תלמידי חכמים וגם בעלי נכסים, ובדרך כלל בריאים, הן מבחינת הגוף והן מבחינת הכיס. ומשום כך, אם להביא בחשבון שהחתן הוא דווקא בעל מקצוע מפרנס בכבוד, ובכלל עושה רושם כל כך שקוט וסדיר – הרי זה באמת אסון איום. אוי לעין שראתה בכך.

אילו למשל היה מבוטח בסכום הגון באיזו חברה לביטוח חיים ואילו היה מת לא עלינו – מילא, צרות כאלה ראינו לא מעט, והגם שהצרה היא צרה, בכל זאת אין בכגון דא עוד סיבה ליאוש. אבל אסון ממין זה, הלא אפילו ביטוח אינו מבטח בפניו.

ואילו היו, מה שאומרים, מסתכסכים ביניהם – זהו כמובן הרס משפחתי, אלא מאחר שאין ילדים, וכיוון שאפשר להכריח אותו על ידי לשכת הרבנות להתחייב למזונות והוא בעל מקצוע מפרנס, גם זה סוף־סוף אינו נורא כל כך. מה הרעש, הרי ראינו כבר גיטין גם במשפחות מיוחסות שבמיוחסות. האמונה, גט זוהי אינסטיטוציה יהודית לא רעה כל כך…

וזו הסיבה שמר אביגדור שפירא בכבודו ובעצמו החליט לקחת את העניין לידיו. כיצד? הוא פשוטו כמשמעו ניגש לשולחן עבודתו של חתנו, חיטט בו ומצא את הסרגל, את המחוגה ואת המשולש, ולפי הכלל מה שלא יעשה הרופא יעשה ההיגיון, התחיל להראות לשכוב, כי הנה לפניו הסרגל והמחוגה והמשולש, ומשום כך לא ייתכן כלל וכלל שיהיו ברגל שלו. אלא שאותו שכוב חזר על טענתו הרגילה, חזר ושנה ושילש בלי שעות כלל וכלל למה שמוכיח לו בר פלוגתא שלו. אלא שגם בר פלוגתא זה אין לדחותו בקש, לכן אף הוא חוזר ושונה ומשלש את דברי ההיגיון שלו, לפי הכלל, שאם מישהו מוכיח משהו פעם אחת ושניה ושלישית ואינו מתייגע, מה לך ראיה ברורה יותר הימנה שזו האמת. אבל מה תעשה אם פלוני ממאן לקבל את ההוכחות, ודווקא אומר לך במפורש: ר' יהודי טעות בידך. אם אתה סבור שאתה חכם ממני, אינך בן יחיד מבחינה זו, כי כך חושבים רבים בשעת שיחתם עם חבריהם. ואם אתה סבור, שממידת ההיגיון הוא לחזור על פסוק תפל כמה פעמים וזו כל תפארתו של כוח ההתנצחות, דע לך כי הפעם הזאת אינך מצליח. אצלי אתה חוזר אפילו אלף פעמים ואינני מאמין לא לך ולא לפסוקך ולא לכל היתרונות שלך, שאתה רוצה שאני אודה בהם. כך הוא, רבותי, ואתה קום וערוך ויכוח עם משוגע!

סוף־סוף פרץ הביטוי בשמו המפורש. האמינו נא, קשה היה להשתמש בביטוי זה אם מבחינת הכבוד שבית שפירא הוגה לבית שפירא ואם מבחינת היחס המיוחד לשרונה ולגורלה המר, ואם משום החיבה הכללית לגברת יקטרינה שפירא אמה. ואולי היא היא העיקר. עיניה כבר אדמו מבכי, וכל קלסתר פניה המעוגלים, שהצטיינו כל הימים בהילת טוב־לב הנובע מנבכי הנפש, אותו קלסתר פנים לא היה כבר כתמול שלשום. כאילו איזה כלי חרסינה עתיק, שהוא כל כך יקר לעין וחופן כל כך הרבה הבעות סתר, פתאום נשבר בו איזה חלק, וכל אותה הנאה שהרגשת למראהו, נהפכה פתאום לפתע למפח־נפש מוחלט.

ושרונה? שרונה היתה שקטה. היא החניקה את הפחד שקינן בה תחילה מפני תגובת אביה. כי לאמה לא חששה כל כך, אף לא חששה לכל אותן הידידות, ואפילו לגברת יליזבטה שנלר – מה זה בעצם איכפת. מה איכפת מה יאמר הרחוב, וכל הפרצופים, וכל העיר. אמא, מילא תצטרך להתבייש. תבכה כמה שתבכה, הרי בשביל כך היא אמא. סוף־סוף לא תמיד אפשר לשאוב רק נחת מהילדים. אכן, עיקר העיקרים זה וולודקה. מי יתן ולא יעלה על דעתו של מטורף זה להופיע דווקא ברגע שאמא נמצאת כאן. מפגש כזה יכול באמת להביא למצב לא כל כך נעים.

אבל וולודקה לא הופיע. או ביתר נכונות: עדיין לא הופיע. הוא היה תלוי כאותה חרב של דמוקלס מעל לראש. לעומת זה היה מופיע בתמידות אותו רופא, אותו ד“ר רענן, אותו מומחה למחלות מסוג עדין ביותר. הימים היו חולפים בזה אחר זה, הפרוטות שהיו מצויות תחילה, בעיקר משום תחבולותיו המחוכמות של ר' אביגדור שפירא, שהיה מנוסה בעניינים כאלו, היו מתמעטות במידה מבהילה מאד. ואותו ד”ר רענן שהיה לא טיפש והבין מהר מצב העניינים, החליט באחד הימים לפתוח את פיו לאמור:

־ עליך להבין, גברתי, שאין כאן לפנינו מקרה של מה־בכך. יש כמובן הרבה תיאוריות, ואפשר להסביר, כפי שפלוני או אלמוני ימצא לנחוץ והגון מצידו את תולדת העניין ואת סיבתו המשוערת. אבל מכל מקום ברור, שכאן לפנינו מקרה בולט של, כפי שאומרים, התפלגות השכלי. ואם את רוצה שאוסיף עוד מנה של פיטפוט, יכול אני לומר לך, שאם רוצים אפשר לתאר את מצבו האידיאלי של האדם כשהוא נמצא עדיין בבטן אמו, שם חם לו, המזון מובטח לו, שום סכנה אינה אורבת לו, ורק בצאתו ממצב אידיאלי זה מתחילה הטרגדיה של החיים, זאת אומרת מלחמת הקיום. יש קור, יש רעב, יש חשקים לזה או לזה, שאין להשיגו. ולאט לאט מסתגלים, כפי שאומרים, למציאות המרה. היצרים של הקיום העצמי מכניעים, כפי שאומרים, את התאוות, למשל, את התאווה המושכת אל האם או האב. אבל לא תמיד ההכנעה היא שלמה. אם חלילה אדם מזדעזע משום איזו סיבה חשובה, למשל איזו אכזבה מרה מאיש, אשר בו תלה, כפי שאומרים, את כל מעיינו, הרי אותה צרה ישנה צפה ועולה, ואותם יצרים שלא היו נכנעים ככל הצורך והמשיכו להתקיים במסתרים, מרימים שוב ראש כאיזה צפעוני ארור – וזוהי מחלת רוח. בקיצור, אינני יודע אם מובן לך העניין כל צורכו, אף שיש להודות כי הטיפול שלך, שעקבתי אחריו בתשומת־לב מספקת, הוא מספיק בהחלט ושום מטפלת מומחנית לא תעשה זאת כמוך… איזה אורך רוח, איזו סבלנות, זוהי פשוט תמצית התכונה שדורשים הרופאים מטפלנים בחולים מסוג זה. אבל – אל נא תשכחי שזה עניין לא ליום ולא לשבוע, ולא לחודשים, אלא לשנים. וחוששני, אם לומר את האמת המרה, שזה עניין שתקנה אין לו. את, גברתי, כפי שאומרים, צעירה ורעננה, ואין שום הכרח ובעצם שום תועלת מיוחדת, גם בשביל החולה, שתקשרי את כל חייך במקרה שכמעט – ואני משתמש בלשון “כמעט”, כפי שאומרים, רק משום זהירות מדעית – שכמעט שום עתיד טוב אין להתנבא לו, והנה אפשר למצוא מין מוסד מתאים, כמובן צריך לדאוג לכך, כפי שאומרים, מראש שהטיפול יהיה ראוי לשמו ולפי ההישגים האחרונים של המדע, ואין כמובן שום חשש למיני ההבלים שנתפרסמו בקהל, כגון צינוקים, כותנות האונס או כדומה. לכל אלה אין כמובן שחר. ובדרך כלל זהו, כפי שאומרים, המוצא ההגיוני. אפשר כמובן לשקול היטב את הדבר, אין כאן צורך בבהילות מיוחדת, החולה אינו מסוג של מתפרצים, אבל כאמור – את צעירה וכל כך רעננה…

כזה נאומו של הד"ר רענן, שהתפעל כל כך מרעננותה של שרונה, ושהוא עצמו לא היה צעיר ולא רענן, והדבר היחיד שהצדיק אולי את שמו הרענן, היה זקנקנו הצעיר ושפמו הצעיר וקרחתו הצעירה. אבל על אף כל המעלות האלה, אפשר היה לומר, שהיה מין טיפוס מלא וגדוש, לא רק בשדה הפעולה הרפואי המצומצם שלו, אלא אפילו בכיוון אחר לגמרי.

ד"ר רענן שעשה את שלו, כלומר נשא את נאומו ההיסטורי באוזני שרונה הרעננה, צימצם את ביקוריו, ושוב לא היה מופיע אלא פעם בשבוע. אף ההורים צימצמו את ביקוריהם, וכי כמה זמן אפשר לשמוע את הטירטור הבלתי פוסק, המפרט את כלי השירטוט בלי שיהא סוף לדבר. כך אירע שאיש לא היה מופיע, מלבד – אם אפשר לקרוא לכך בשם הופעה – מכתבו של וולודקה. הוא כתב שלא בא משום שלדעתו הופעתו לא תהא במקומה. איזו עדינות – נתרתח משהו בלבה של שרונה. ועוד כתב, שכל מה שדובר ביניהם שריר וקיים לגבי דידו. זאת אומרת בשים לב למקרה המעציב, אין היא יכולה ואין היא רשאית, ולוא אך מבחינת עצמה, ואפילו אינה רוצה להביא בחשבון בחינה זו, הרי יש ויש לצרף לחשבון גם את האחרים שחייהם תלויים בחייה. ובשום פנים אין היא איפוא רשאית לגזור על עצמה כליה, אלא מחוייבת היא מכל הבחינות לעשות סוף לקשר, שממילא רצתה להתירו. ובפרט שעכשיו יש גם שאלה כלכלית ארורה – וכי כיצד תפרנס את עצמה ואת הקשור בה. וכמובן שבמצב זה אין מה לדבר על הליכה לקיבוץ, ואצלו דווקא נתברר כי עתיד כלכלי נשקף לו, אם הוא אך רוצה בכך. בקיצור, הציעו איזה עסק, ויש תקווה, וזה לא רק סתם קישקוש, אלא יש חוזה כתוב וחתום על בול, ודווקא על ידי בעלי יכולת כספית, והריוח הנשקף אינו קטן כלל וכלל. אין הוא כמובן מעלה על דעתו שדברים כאלה, כמו כסף ורווחים, יכולים למשוך אותה ולהשפיע על החלטתה, אבל כדאי בכל זאת שאף היא תדע כיצד מתגלגלים הענינים אצלו. ואשר לעמנואל – גם כאן אפשרי סידור, אין הוא כמובן קופץ למקום שאינו מתבקש בו, אבל מצידו הוא מוכן לעזור בכל כפי שהיא תמצא לרצוי, סידור זה או אחר, ואם רצוי לה שלא יביע דעות על כך, לא ישאל אפילו שאלה אחת, אף־על־פי שהקופה שלו היא כמובן גם קופתה…

זהו בערך המכתב, אגב הערה קצרה, ואולי מרגיזה קצת, שבאחד הימים יסור אליה כדי לקבל את התשובה בעל פה. משום שדברים מסוג זה לא קל להעלותם על הכתב.

שרונה כמעט שלא חשבה על המכתב, ואם חשבה הרי רק שלמען השם לא יחול ביקורו של וולודקה דווקא בשעת ביקורה של אמה. ובאמת שיחק לה המזל, זאת אומרת שלא היתה אצלה אמה, ואפילו ד"ר רענן המדעי, כפי שאומרים, לא היה – כשסוף סוף הגיע לדירתה האורח. את פניו קיבל דווקא החולה, ויש להודות, בסבר פנים יפות מאד. שרונה לא היתה אותו רגע בחדר. הוא ביקש ממנו לשבת והספיק להתלונן שאותם הכלים שלו, כלי השירטוט שלו, הסרגל ולוח המשרטטים והמחוגה והמשולש… והנה נכנסה גם שרונה. החולה העיף בה עין, וכאילו כניסתה הרפיפה עליו איזו רוח אחרת, פנה אליה ואמר:

– באמת טוב שאת פה, זה כבר רציתי לומר לך משהו. אל תחשבו, ידידי, שאינני יודע לשם מה בא מר לכאן…

הוא הפסיק במבטו הקוצץ את תנועת האורח, שכאילו אמר להתגונן. ואילו את שרונה השקטה והמחרישה לא צריך היה להפסיק כלל. וכך המשיך החולה:

– אני יודע מה שד"ר זה, כפי שאומרים זה, לחש לך מפה לאוזן. טעות היא לחשוב שחדר סמוך רחוק מדי. ואפילו קירות של לבינים, אם הם דקים כמו אצלנו, מעבירים סוף־סוף את הקול. בקיצור, העובדה היא עובדה, שאני קשור למיטה, ומה יכול לעשות אדם שהכלים הארורים שלו, כלי השירטוט שלו, פלשו לרגליו והקרישו אותן. אבל את, אשתי החמודה, את צעירה ורעננה, כפי שאמר אותו כפי שאומרים, ויחסו של אורחנו החביב אליך אף הוא ידוע, ואין זה סוד שיחסו אליך ויחסך אליו אינו מתמול שלשום. לא צריך להיות תינוק ויש לראות את פני הדברים בלי שום תחפושת של רמאות. ואף ששותק הייתי, הרי גלויים וידועים היו לי הדברים מאז, מאז…

השתתק. ואיש לא שבר את השתיקה. אלא החדר כולו כאילו תמה: הזה האיש החולה? ואם אמנם חולה הוא, כלום ידיעה ברורה זו שהוא מגלה, היא ששברה את רוחו? ושמא לא היו דברים מעולם? הרי זה שפוי, שפוי בהחלט…

אלא שגם לשתיקה צעקנית זו היה סוף. והפר אותה אותו גלוי־עיניים הנמצא משום־מה במיטה. וכך הוא ממשיך: כן, כן… אותי אפשר לסדר באיזה בית טיפול או בבית הבראה, או מין בית מסוג אחר, ואם ייתכן הדבר מהבחינה החוקית, אף כי מסלפי החוק למיניהם יכולים להמציא כאן עיכובים כפי שחריפותם הנפסדת מלמדת, אפשר לסדר מין גט נחמד. הלא זהו פשוט תענוג, מה קל הוא להסדיר את אורח החיים אם יש אך קורטוב של רצון לכך. אילו רצו הבריות, הלא הכל היה כל כך קל, וכל כך פשוט, ומתקבל על הדעת מכל הבחינות, בלי איבה ובלי שנאה, בלי תחרות ובלי קנאה, בלי עורף ובלי עיפוי. ומשום כך, ידידים יקרים שלי, לא נשאר לנו אלא לקבוע תאריך…

פתאום הפסיק, כי שרונה שוב לא היתה בחדר. וולודוקה קם ורצה לצאת אחריה, אבל נתקע במקומו כאילו על פי פקודת השכוב במיטה, שכיוון עכשיו את עוקצי דבריו אליו:

– אין דבר, היא תחזור. היא צריכה לבכות קצת. היא מתביישת בנוכחותנו. עליך לדעת, שכל הימים האלה לא הפליטה הגה, ואין זה טיפול קל בטיפוס כמוני. אתה יכול ממש להלבין בשבוע אחד, אפילו היית מקודם שחור כעורב. האמת, טיפול בחולה כמוני אינני מאחל אפילו לשונאי. והנה עכשיו אמרתי מה שאולי לא הייתי אומר ברגיל, אבל מוכרח הייתי להשמיע זאת כדי לעזור לה לעשות את החשבון הסופי ולהגיע לכלל החלטה. הלא אתה מבין, אשה כמוה היא עדינה, כיצד אומרים זאת, היא בעלת נפש וקשה לה לעשות דברים כפי שההגיון מחייב, ומה שסוף־סוף תעשה אחרי מידה מסויימת של לבטים נפשיים, שהם מבחינת ההגיון מיותרים לגמרי…

פתאום התרומם קמעה, נשען על מרפקיו וסינן בינות לשיניו: ועוד זאת אגיד לך… אני מבין, שמצבך החומרי אינו דווקא ברע, כי אלמלא כך לא הית בא להציע… מה שאתה מציע לאשה כמו שרונה… ואם כך, הרי גם אני… אהנה במידה מסויימת. הלא אנשים… בעלי נפש ומצפון כמוכם, לא יעזבו לנפשו שבר־כלי כמוני, בפרט כשאני משתף פעולה אתכם ועוזר לכם לעשות מעשה… שהייתם יכולים לעשותו גם בלי עזרה מצדי…

והנה חזרה שרונה. שעה קלה שתקה. גם וולודקה שתק. רק החולה התלונן שוב שאותם הכלים שלו, אותם כלי השירטוט שלו…

ופתאום נשמע קולה הברור של שרונה:

– לא ייצא מזה כלום. מקומי כאן.

את וולודקה היוצא מן החדר ליוו שלושה זוגות עיניים כל זוג מביע הבעה אחרת. ובזוג העיניים של עמוס, שפלש לכאן בפסוק שרונה את פסוקה האחרון, ושהבין בו במקום מי הוא ומה הוא אותו קיבוץ, ששרונה בזמנו התכוונה אליו, באותו זוג עיניים לא היתה אלא הבעה של הוקרה, כפי שאך נער כמוהו יכול להביעה.

הפעם הזאת נשק עמוס לאחותו, כאילו הוא מנשק לא רק אחות יקרה, אלא איזה אדם יקר הרבה יותר אפילו ממנה.