אותה מסיבת חברים, שערך תום מקגילס בבקתה שלו לחברים, לאותם בני הכנופיה השחורה, שעשו אתו יד אחת בכל מיני מסעות לשיחור מאורעות ושנשמעו לו בלי שהי־פהי כלמנהיג שאין לו מערערים, ככל שיעלה על רוחו כן יעשה, אותה מסיבה תישאר בוודאי בזכרונם ימים רבים. בעצם לא התכוון לכך תום. כי משחזר מבית־הספר לכמה ימים של חופשה, ובילה בחברתו של ג’ו את הערבים הראשונים, מצא מיד כי אמנם ג’ו הוא אותו ג’ו כמלפנים, אלא שהוא, תום הקדחן, אינו כבר אותו תום הקדחן. סוף־סוף אי אפשר שלא להודות, כי אמנם בית־הספר והסדירות המסורתית שלו והדרישות שלו, וכל אותה מערכת פסיכולוגית של השפעות והשפעות־משנה – פועלים פעולה עצומה על החניכים ואינך יכול שלא להנגע על ידי כך. ואם להביא בחשבון שתום לא היה דווקא סרבן, וההתלהבות שבשעתו היה מכוונה למעשי גבורה בסימטאות, עד שנעשה שם ראש וראשון, אותה התלהבות עקשנים פעלה בו גם עתה, והפעילה את כל הגיגיו, מה שמתקבל על הדעת אם להביא בחשבון, אחת היא אם הדבר היה ברור לתום עצמו או לאו, שכל עליה בשלבי ההשכלה מקרבת אותו צעד צעד גם למרי אירווין וגם לחברתה.
האשם בכל העניין היה ממילא ג’ו, אותו ג’ו, שנשאר ממש מה שהיה מקודם, והיה מסב בהרחבה בפתח בקתתו אחר עבודת יומו ויונק את מקטרתו להנאתו ופותח את פיו בשעת רצון, מקפץ מעניין לעניין ומקפל בדברים ומוציא יקר מזולל. כמעט שלא יכול היית לומר עליו על ג’ו שאינו איש הספר. הרי אותו ספר הספרים, אותו תנ“ך מונח לפניו ולא זו בלבד, אלא שאפילו בספרים קיצוניים היה מציץ מדי פעם. ויותר משהיה מציץ לאותן חוכמות שמצויות בספרים מודפסים, היה נותן עיניו בדפוסי החיים עצמם ומוצץ מכך מה שקוראים חוכמת חיים. כיון שכך מה הפלא שג’ו זה האמין במציאות הטוב בעולם, אבל לא רק באיזה טוב מבודד, שאפילו ישנו במופשט הרי _____ אל הממש הוא כל כך רב עד שאינך מגיע אליו בשום פנים, מה שאין כן אם יש איזה מי, שלפניו גלוי וידוע מה טוב ומה הדרך לכך ומה יש לעשות באותו רגע שהחלטה מידית הכרחית בו, ואם יש מי כזה והוא גם מבורך בכוח השפעה, כי יש בנפשו מאותו סוד מלכד, השם בפיו דברים שנכנסים ללב, והוא כאילו השולט הטבעי על בני הלוויה שלו פשוט משום שהוא כזה והם אינם כמוהו – הרי אם יש מי כזה, יש גם אפשרות שאותו הטוב המופשט ייהפך לממש. כי אם לא כן, היאך תבין את פעולותיהם המופלאות של אותם נביאים ובני נביאים, שמדברים אליך לשון כל כך ברורה מאותו ספר התנ”ך, וכיצד אתה מתאר לעצמך את כוח השפעתם? ולא רק הם בלבד, אלא כל אותם מנהיגים וראשי מדברים, כל אותם נשיאים מורמים, שהעם מתקבץ סביבם והם מוליכים אותו בתקופות אנדרלמוסיה, כשאיש אינו מבדיל בין ימינו לשמאלו, לקראת עתיד המתבדלח רק להם.
אף־על־פי־כן אותו עתיד טוב יותר, אינו ברור ואינו מבורר כל כך, כי מי יודע אם הדרך שהולכים בה לפי הוראת המכוון מוליכה באמת אל המטרה, או שמא דווקא להיפוכה. והרי גם המטרה יש ואינה ידועה וברורה כל צורכה. ואם תרצה תוכל להניח, שגם אותו נשיא מורם מעם, אף הוא מפקפק בסתר לבו לגבי ההתממשות של כל השאיפות הללו, שיש בהן מעורפלות ויש מסורבלות, ויש בהן אפילו כאלה שאינן רצויות. ואל לנו לשכוח, כי בימים של אנדרלמוסיה צריך להקריב קורבנות ובמלחמת שיחרור מקריבים לא רק רכוש, ופינה בטוחה, ומטה־לחם וחמימות משפחתית, ואת כל החסכונות שחסכת לעת צרה או זיקנה – הלא יש ודורשים ממך גם את החיים. וזה דבר לא קל. ואפשר לשער אילו כל אותם אנשים, כל אחד מאותם אנשים, שהשליכו מנגד את כל הקניינים שלהם ואת כל החיים שלהם, אילו היו עושים חשבון־נפש כל אחד לעצמו ושוקלים היטב את הנמצא בעין, את הפינה החמה, את ההכנסות שיש להם, אפילו זעומות שבזעומות, את המשפחה וגורלה היכולה חלילה להישאר בלי מחסה ומגן – הלא הלב ממש מצטמק ומצטבט מחרדה בהעלותך את כל אלה על דעתך. ואף־על־פי־כן הרי יצאו היוצאים ובוצעו המבצעים. מי אם לא אותו בעל סוד מלכד, אותו נפח אלוהי היודע כיצד מחשלים ברזל שבלב, חישל גם אותם ויצק אף מהם דפוס חדש, צר להם צורה חדשה של חיים, והם יצאו יצוקים מחדש לפי התבנית המתוכנת, או בקירוב לכך, כפי שהוא תיכן. מי אם לא אותו מלכד מופלא השכיח את כל החרדות שלהם, הבריח מהם והלאה את כל הדאגות שלהם, שהן כל כך טבעיות לכל פרט, ועתה הן נחבאות בחדרי חדרים מרוב בושה, או משתתקות פתאום לפתע כמורדמות באיזה סם־קסם, והנה הם הולכים אחריו בלי לחשוב על עצמם ועל שלהם, בלי שים לב לשכר, שוודאי לא יינתן להם. הם פשוט הולכים אחריו ועושים מה שהם מצווים לעשות, ומישהו זה או אחר – ודאי ישנו מישהו כזה, בעיקר מהדור הבא אחריהם, אבל וודאי גם אחדים מהם שלא נשחקו כליל מסיבה זו או אחרת – הם שייהנו מעולם אחר, מצורה חדשה של החיים, מאותו שיחרור מאיזה עול, שמעיק מאד וממאיס את כל הימים, עד ש… כן, עד ששוב הגלגל יחזור חלילה.
ג’ו הוא שידע לספר באותן שעות של אחר־עבודה, כשהוא מאופף את עצמו בענני עשן מקטרתו, על אותן חבורות אכרים שמילטו נפשותיהם מארצות שמעבר לים, ותאמר מה שתאמר, הם עשו משהו. כמובן, אפשר להתייחס אליהם כפי שרוצים, ולא תמיד צריך להסכים הסכמה עיוורת לכל שעושים אחרים, אבל תאר נא לעצמך אנשים שאינם מתחתנים, שאין להם קניין פרטי בכלל, שמתייחדים כדי לשמוע דברים לא מענייני היום ולא לצורכי השעה, אלא רוחני שברוחני, והם מתלהבים ומתלקחים ומכוונים לבותיהם לאותה רוחניות מופלאה… תאמר שגעון דתי. תאמר אכסטאטיקה, תאמר מה שתאמר, אבל זהו עניין. תאמר שמאמינים וחסידים ראשונים ונזירים מטורפים ודומיהם כבר פעלו גדולות בעולם. אמת. כלום רוצה מי להכחיש זאת? אבל למראה תופעה חדשה, למראה עושים ולא לשם רווח, עושים לתועלת הכלל, שכל העדה לא תיפגע מחרפת רעב ומצוקת קור, ושאותה מנה של חיונה הנחוצה לכל אדם תהא מצויה בשבילו בכל שעה ובכל זמן וכפי הצורך – אי אפשר שלא להתפעל שוב שוב לזכר תופעה כזאת, ואי אפשר שלא להעריץ, פשוט להעריץ בכל נפשך ובכל מאודך, את אותו מלכד נפלא, שהשכיל להביא את עדתו לכלל ויתורים, שהם קשים כגידים, היינו, לויתורים על ה“שלך”. לא כל כך חשוב הבית שלך, סוף־סוף הרי מין דירה יש לך; ולא כל כך חשוב הבגד שלך, כי סוף־סוף מין בגד אתה לובש; ולא כל שכן המזון שאתה סופג – אבל הוויתור על כל זה גם יחד, אם זה הרבה ואם זה מעט, ויתור זה על “שלך” אינו דבר של מה־בכך. ואם תשקול זה לעומת זה, את כל אותו מרץ דחוס המקופל באותו מושג “שלך”, שמקשר אותך אליו, לעומת אותה השפעה כבירה של אותו בעל מלכד עליך, מי שהביא אותך לכלל ויתור כזה, לא לוויתור של חוסר ברירה אלא לוויתור מתוך רצון, הבא מתוך שמחה לקורבן שאין בצידו שום שכר לעתיד לבוא, מלבד שכר הקיום בצלו האישי של אותו בעל מלכד מופלא – הלא רק אז תבין אל נכון מה רב כוחו הנפשי של אדם כזה…
יכול היה ג’ו להמשיך את שזירת החוט ולומר לתום, שעתה, אחר שארצות־הברית יושבות כבר על מי־מנוחות אחר התהפוכות, אחר שאותם מלכדים גדולים, שהניחו את היסודות לחירות האדם כפי הבנתם ולא בלמו את חירות הרכישה, שלדעתם היתה כנראה אחת מזכויותיו של האדם, עתה אחר שכל אותם מלכדים הלכו לעולמם ובעצם הגיעה השעה שמפרי התהפוכות, שעלו בכל כך הרבה קורבנות, ריבונו של עולם כמה רבבות מוכרחים היו להוציא נשמתם בשדות קטל ובשדות נטל ובכל מיני שדות אחרים – הגיעה השעה שמהפירות ייהנו הנהנים. ומי הם הנהנים? אמנם אין להכחיש, היום נהנים לא רק יחידים, אלא טורים טורים של אוכלוסים, רובם מהנמצאים כאן זה כבר, ומיעוטם מקרוב באו. אולם יחד עם זה, מי יודע, שמא עתה השעה להתכונן לקראת באות, הלא יש גם התמרמרות של לא מעטים, ובאוויר מרחפים כל מיני פחדים. ואם זה המצב, הלא ייתכן שמתבשרת בשורה של תהפוכה חדשה, כלום אדם עיוור שלא יראה את כל אלה? אולי שוב תוקע שופר השעה הגדולה, אולי שוב כשר הדור, ושוב יקום איזה מלכד חדש, ויעמיד שוב את צורת החיים על כן חדש, ההולם יותר את סיכויי הטוב בשביל האדם…
אמנם לא את הכל גילה ג’ו לתום חניכו. ייתכן משום שלא הגיע למידה מספקת של בהירות מחשבות. אפילו לא למידה שתוארה לעיל, אבל אף ייתכן שאפילו היה מגיע למסקנה ברורה פחות או יותר, גם אז לא היה מגלה לתום מה שאיננו כדאי בשעה זו, כי אין לך גילוי בעולם שאינו צריך לשעה שלו. אבל אף־על־פי שלא כיוון לאותה נקודה ולא נגע בקרני השור, אי אפשר לו שלא לדעת, כי אותו תום שלו הוא בלי ספק בעל איזה סוד השפעה, הרי כל אותם שודדים זאטוטים, אותם פרעושי סימטאות, שנגיעתם קשה כספחת ומציאותם כרוכה תמיד בתוצאות בלתי נעימות, וששום משטרה שבעולם אינה יכולה להתגבר עליהם כהלכה – שכל אותם דגי־הרקק נשמעים לו להפליא. הוא הדבר שהביא את ג’ו להעיר את תשומת לבו של תום, כי אין לך מידה מגונה באדם כמו אותה זחתנות, ואדם הוגן, אפילו עולה בשלבי הצלחה אינו שוכח לעולם את הללו שהיו חבריו. כאלה דיבורים ודומיהם ספג תום מפי אפיטרופסו, ואחר שגם באותו בית־ספר, שהדים של רומאנטיקה אבירית עוד נתהדדו בו והיו מרימים בו על נס גם מידות של ענוותנות וגם של חבירות טובה, הגם שמתוך כוונה אחרת לגמרי ומתוך גישה אחרת לגמרי – הוא הוא שגרם לכך, כי תום הזמין למסיבת רעים את כל אלה שהיו חבריו מקודם.
כולם באו, גם בילי מיינריט, אותו בילי שיש לו עתה שרירים של ברזל והוא מומחה לאגרופים, ולא ירחק היום שהעולם כולו ידע מי הוא בילי ומה כוחו; ודיק אולסון היה פה, שאמו הכובסת רודפת אחריו כשאינו חוזר הביתה ימים רצופים והשד יודע מי מאכסן אותו; ועוד היה כאן, בן הסמרטוטר בלפר, שהיה אומר וחוזר כי שמו אינו מוכיח דווקא מוצא יהודי, והוא לאמיתו של דבר צרפתי, היינו, בלפיר, כלומר עשה יפה. וגם אחרים היו כאן, כולם.
מקודם היתה האווירה מאונסת. סוף־סוף מי יודע כיצד יקביל את פניהם תום, שהוא כל כך מגוהץ עכשיו. לא שהוא מגוהץ בחיצוניותו, זה דווקא אינו חשוב, אלא שהוא מגוהץ בגיהוץ של בית־הספר המיוחד לדרי הקומות העליונות. עובדה היא שהוא נשתנה, אין להכחיש זאת.
אבל כשישבו יחדיו שעה ושעתיים וסיימו את הקדמת הגיחוכים של ביישנות וטעמו קצת מזה ולגמו קצת מזה שהכין ג’ו המארח, שלא היה קמצן כלל וכלל שעה שרצה להוכיח את נדיבותו, וכשראו כי תום זה אם תגרדו במקצת אינו סוף־סוף אלא אותו תום שמלפנים, הותרה הרצועה ונשתרבבה הלשון, וכל מה שרצית יכולת לשמוע כאן כמו באותם ימים טובים מלפנים.
אותו בילי מיינריט, אותו בעל שרירים שלבו כחמאה, שלא בתיאום לצורתו המגושמת, נהפך פתאום לתינוק ממש, אינו יודע מה וכיצד יעשה בשביל תום שלו, שכאילו חזר אליו מארץ המתים.
־ שמע תום, ברמזל שכמוך, זהו, אני מוכרח לעשות לך מתנה, אבל מה אעשה שאין לי אפילו סימן של פרוטה. שמע תינוק, אם יש לך איזה שונא, אתה אומר ומיד אני עושה ממנו מלוגמה למכה.
תום מרגיע את ידידו, עכשיו אין לו צורך בכך, אבל חזון למועד. הרי לפניהם כל העתיד כולו, ואם בילי יהיה באמת באחד הימים אגרופן מפורסם, כלומר אם אף הוא יגיע למשהו, הרי הם שניהם יראו ימים, בחורים, יהיה מה לשמוע.
דיק אולסון, בן הכובסת, שאין לך סוד אפילו הוא שמור בקופת ברזל, שלא יגיע אליו במוקדם או במאוחר, מספר עניין שאין לך חשוב ממנו. אותו מפעל המים, שאנשי הבאנק המקומי בחשו בו, ושכל אנשי העיר נהנו ממנו לכתחילה, שכן היה זה מקור פרנסה לכל מי שרצה בכך – הוא עתה עסק ביש. הפרצופים הללו כבר הראו פעם את הצפרניים שלהם והנמיכו את השכר, ועכשיו אומרים שכל החתונה הזאת אינה משתלמת, לפי החוכמה שלהם צריך שההוצאות תהיינה מאוזנות, או מרוסנות, במלים אחרות מקוצצות, והא לך הגיהינום. ומה דעתך, תום, אנשי העיר יבלעו את הסבון הזה או לאו?
לו בלפר מוסיף, שאביו מי שהוא בקיא גדול בחשבון, אומר שאם רק להוריד חמישה סנטים מהשכר, הרי על כל אלף פועל הם מקמצים חמישים כדרלעומרים ליום, ואם זה עניין של חודשים רבים, ומספר הפועלים הולך ורב, שמעו תינוקים, הלא רווחים עצומים יש כאן, אתם מבינים?
בילי הביע את דעתו, שאם יגיע למשא־ומתן של מכות, סוף־סוף לא יהיה שום צורך להזמין אותו פעמיים.
תום היה מופתע. את ראשו הוא מפנה אל מול אפיטרופסו, שהיה יושב ויונק את מקטרתו ואינו מראה שום סימן של הגבה לא לכאן ולא לכאן. ומה באמת יהיה אם שני הצדדים יתעקשו וכל צד יוכיח באותות ובמופתים שאך הוא הצודק, הלא חבית שריפה כזאת אינה יכולה שלא להתפוצץ.
כזאת או בערך היתה הפגישה בין תום ובין חבריו לשעבר, אבל לא הפגישה הזאת היא עיקר כמובן, ואפילו לא אותו נימוק שהניע את ג’ו לערוך את הפגישה, אלא דווקא המאורע הממשי, שג’ו כל כך חשש לו, הוא ששוחחו עליו חבריו של תום, הוא שכל העיר חרדה לו, אחדים מתוך תקווה כי החשש איננו חשש וסוף־סוף איך שהוא הכל יסתדר, ואחרים, המבינים יותר והיודעים, כי אפילו חבל טוב שדולה את הדלי ימים רבים, משתפשף ברבות הימים.
והמאורע שדובר עליו כאן, הלא היא השביתה במפעל המים. אמנם יש להודות כי לא היתה זו שביתה, כפי שאנו מבינים אותה היום, משום שלא היה ועד שובתים, ולא היו מארגני שביתה, ואפילו קופת שביתה לא היתה קיימת. ואף־על־פי־כן היה זה מאורע כביר. כי אותם עובדים, כל אותם עובדים שרצו להנמיך את שכרם זו הפעם השניה, התעקשו הפעם כאיש אחד, ועד כמה שהדבר מוזר, לא נמצא ביניהם אפילו מפיר שביתה אחד. בשום פנים לא רצו להמשיך בעבודה בתנאי השכר החדשים. עמדו ערוכים לפני שער המפעל, טורים טורים ארוכים, לא נכנסו, אבל גם לאחרים לא הניחו להיכנס, אף שלאמיתו של דבר לא היו בנמצא אחרים כאלה כלל וכלל.
אחד גלוּח שפם ובעל זקן נוסח לינקולן, עמד שם, מתושלח הנפח קראו לו ידידיו, בן ענקים ובעל אגרוף, אבל גם חביב על חבריו מכמה וכמה טעמים של חבירות טובה, והוא שהיה כמצביא בכל המערכה, ללא דיבור פה, ללא קול כמעט היה הקובע ברמז לכל אוכלוס ואוכלוס את מקומו, זה לכאן וזה לכאן, מזרז בניע ראש, בולם בתנועה כבדה, היה שר הים האנושי, החולש על הטורים החיים, מין נמרוד קדמון, השולט באורח פלא בצבא של עושי רצונו.
גם ביל מיינריט היה פה, ולא רק הוא עצמו, אלא גם זרועותי שהיו כמין עצם נפרד ממנו, ומבלטי השרירים שלהן גאו ושפלו לסירוגין מרוב התרגשות. עד כדי כך רצה להראות את נחת זרועו בהזדמנות נפלאה זו. אבל ראה זה פלא, אפילו עייר משתולל זה, שהריח כבר ריח קרב ושש לקראתו, למראה ניד עפעף של אותו בן ענקים, אותו מתושלח הנפח, מיד נחה דעתו עליו והיה נהפך למין כבשה תמימה.
וגם דיק אולסון היה כאן, שהפעם עשה רושם של עכבר המציץ פה ומציץ שם, בפינה אחת הוא חוטף דבר־של־יש־בכך ולפינה אחרת הוא נמלט בשל דבר של־אין־בכך, ובדרך זו הוא חי את חייו בין חטיפה למליטה ובין מליטה לחטיפה.
אבל לא רק הם, היו כאן גם אחרים, גם תום וגם ג’ו שאף־על־פי שלא היו תלויים בחסדי המפעל ובעליו, אף־על־פי־כן הלא צרת העיר היא צרת הכלל, וכיצד אפשר שלא לראות מה מצב העניינים, ומה מצב הרוחות, ובכלל כיצד יפול בסופו של דבר כל עסק ביש זה. תום ראה את מתושלח הנפח, ראה כיצד שפך מים צוננים על בילי, ראה את דיק המתרוצץ, ראה את האחרים, אלא את לו בלפר לא יכול היה לגלות. האמנם נבהל ילד יהודי זה? האמנם נכון הוא, שכל היהודים הם פחדנים בני פחדנים ולו נשמע הפעם לאביו, אותו בלפר הזקן, שהיה אומר וחוזר גם לבנו וגם לחבריו, שבמקום שאין הכרח בכך, אתה את אפך אל תתקע. אבל הלא הוא מכיר את לו, לא יום אחד, ומעולם לא עשה עליו רושם של פחדן טיפוסי. אמת, לא היה טיפש, ואפילו אפשר לומר שהיה זריז, ואם לא חיבב ביותר סכנות מיותרות סתם, והיה מונע את עצמו ככל האפשר ממגע הדוק עם אנשי החוק והסדר – הרי מאידך גיסא, תמיד ותמיד אפשר היה לסמוך עליו, ואם הבטיח משהו היה אף מקיימו, ויהא זה קשור באלף מכשולים ואחד.
פתאום קמה התעוררות במחנה. שורת שוטרים מזויינים מכף רגל ועד קודקוד יצאה מחצר המפעל והתייצבה לפני השער. טורי הזקיפים, שביניהם ובין השער נוצר מרחק מה, זהו במקצת, נשמע קול או שניים, מכאן קללה חנוקה, ומשם איום חנוק פחות, ופתאום קריאה של בוז כלפי כלבים אלה, שאף־על־פי שהם עצמם אחים לצרה, הנה הם מתייצבים מנגד, ואחרי קריאה זו קריאה חזקה עוד יותר… דימית כי הנה הנה תפרוץ הסערה. אבל לא דובים ולא יער, מתושלח הזקן נמצא על משמרתו. אמנם לפני השער יש לעמוד, את הקיפוח אין לבלוע בשום פנים, אבל יחד עם זה יש לקיים סדר ומשמעת, בלי פגיעה בחוק, בלי צורה של המון פרוע, בלי המצאת תואנה לבעלי תחבולות, שעם מין אספסוף כזה אי אפשר לבוא בשום פנים לעמק השווה. כל זמן שמתושלח כאן, רבותי, פתחון פה לא יהיה לכם. ואם על כך אתם בונים, הלא על חלומות באספמיה בניתם! זהו.
כך ירד שוב המתח, שוב הטורים ניצבים בדומיה כבדה מזה וממולם שורת השוטרים המזויינים מכף רגל ועד קודקוד. אלא שעתה, התברר מהרה מה פשר זחתנות מזויינת זו. הנה יצא לפני השער מאחורי שורת השוטרים אותו גוץ, אותו שמנמן, אותו אבא אונל, שהיה ידוע לרוב בני העיר מבית־המשפט, שבו היה מכהן כשופט־שלום. הגם שלאחרים היה ידוע דווקא כאותו זללן, שכל מה שהיית מגיש לו, לא היה משאיר ממנו אפילו כזית, ויכולת לגדש לשם נסיון את המנה ככל שגידשת, את אבא אונל לא בלבלת. אלא שאיש מכל אותם האנשים שהכירוהו במסיבות אלו, לא שמר לו טינה, כי היה עושה זאת בטוב לבב, במין חביבות טבעית, סוף־סוף מה לעשות אם אדם הוא שטוף בולמוס אכילה, היש בזה באמת איזה רע? כך דבק בו הכינוי “אבא”, שלא נצטמצם רק לד' אמות של מכירים ובני מכירים, ואפילו לדלתי בית־המשפט הגיע ולמחנה המנומר של עוברי העבירות למיניהם, בשביל כולם היה ונשאר אבא אונל. ובבית־המשפט לא היה בהול אחר ענשים בלי מידה וגבול. היה פשוט מעדיף את הלעג שבפסק־הדין על איזה עונש ממשי. יש ויכול היה לדבר על אותו שכור, אותו גנב, אותו בעל־גוף, דיבורים כדרבונות, ממש להרוג ולהשמיד. אתה סבור מי יודע מה פסק־דין חמור יקפוץ עליו – והנה זה משמיע לך מין עונש קלוקל, כאילו פטור בלא כלום אי אפשר.
ועתה הנה הוא כאן. כאילו זרם חשמל הכה בכל המחנה. סוף־סוף אם הבהילו את אבא אונל, יכול שזה לא כל כך פשוט. הנה הוא עולה על הארגזים, שהעמידו זה על גבי זה, כאילו במת נואמים, הנה הוא מתקן בידו את צווארונו, מעביר את ידו על לחייו אילך ואילך, מחליק פעם ושתיים את פדחתו, הכל סימנים בשביל יודעי־דבר ומכריו הישנים־הנושנים מבית־המשפט, שהנה מיד יפרוץ מין נאום ארוך מתובל בק"ן טעמי סרק, אותו נאום מפורסם, שלעולם אינך בטוח מה יהא בסופו, שכן נואם זה הלא הוא סוף־סוף בא כוחו של החוק והמשפט, וככל שהוא אומר כן יעשה. אחר הרגע הראשון של התדהמה הכללית, גם בין השוטרים, שהופעת השמנמן היתה אף להם כאפתעה, וכמובן גם בקרב הטורים הארוכים, שפחדו של מתושלח הזקן מחזיקם בגדרות, התחיל באמת אותו נאום מקווה שנתמשך בערך כך:
–־ חברמנים, סוף־סוף אתם מכירים אותי לא מהיום, ואתם יודעים שאני מכיר גם אתכם, זאת אומרת כמעט את הרוב הגדול מכם, ממקום אחר שאתם מופיעים בו לפני ביחידות. אבל תאמרו מה שתאמרו, בחורים, בטוח אני שאין אתם רגילים להתלונן עלי ביותר, כיוון שאין אני מהטיפוסים הנוטים להגזמות שלא לצורך, ומעולם לא האמנתי בשיטה של הפחדות. להיפך, תמיד ותמיד השתדלתי להבין את חברי בני האדם, שיש להם כמה וכמה חולשות, ומי האיש הנקי מחולשות? ומשום כך אני משתדל למצוא לכל מעשה איזו הצדקה, ואם כבר הצדקה היא אי אפשרית, מה לעשות, אני קם ומטיל איזה עונש, ושוב במידה שהדעה סובלתו.
הקהל שתחילה לא הפגין חביבות יתרה כלפי כל מה שהובע מהצד שכנגד, אחר ששמע את הפתיחה החנפנית, ואחר שרבים זכרו את פסקי־הדין של אבא אונל, שבאמת לא היו לצד השבט, התחילו כבר להטות אוזן, וכל שמטה אוזן לנואם, סכנה שלבסוף הוא מטה לו גם לב. אותו בעל הסדרים, אותו נמרוד הממונה על צבא המקופחים, הבין מיד, כי אם השמנמן קונה את הלבבות, והיכן יש לך אדם שאינו מתרכרך אם שופט־שלום בכבודו ובעצמו מתחנף לו, מיד מקיץ הקץ על השביתה ובא הסוף לתביעות, והקיפוח יישאר קיפוח, העובדים יבלעו סבון ובעלי המניות ישישו בני מעיהם. עוד אותו ענק בני ענקים חושב מה העצה עתה וכיצד מזימים את בעל החלקלקות ומה תמרון רצוי עתה כתשובה על תמרונו של הצד שכנגד – והנה…
אותו רגע רואה תום את לו בלפר חברו. הלא הוא אותו לו שכבר היה חושד בו, כי הוא פחדן המתרחק מיום ששון ושמחה כזה, שבו קל לספוג ראש סדוק או צלע שבורה, ואפילו משהו גרוע מזה, ואף־על־פי־כן זהו יום שיש עמו גם הנאה עמוקה, מעין הרגשה שאינך רק אתה לעצמך, תהיה אשר תהיה, אלא שאתה חלק ממשהו גדול יותר, חוליה מגוף גדול יותר, אותה הרגשה שלא רק הנאה יש עמה אלא גם הכרת כוח, וגם שכרון מיוחד, שכל מי שנתנסה בו לא ישכחנו לעולם, ולעולם לא יחמיץ שום הזדמנות להרגיש שוב מה שטעם בפעם ההיא.
אכן, אותו לו בלפר אינו טומן ידו בצלחת. להיפך. הוא מחזיק בידו – מהו מחזיק שם? איזה מין קלע פשוט, או מין צעצוע אחר… פרצופו של הנואם מתמלא בין־רגע איזו תפרחת שחורה, כמו זפת, כל קלסתר פניו מתמרח בה, מישהו זרק בו כנראה משהו. לעזאזל! כל כך חבל על אותו נאום מחושב להפליא, שלצערו של הנואם ולצערם של אחרים לא הגיע הפעם אל קיצו הטבעי…
באותו מעמד, כשאותו נואם כאילו מתמוטט, כשהזקיפים המזויינים קופצים לסמיכתו ומתון־מתון מורידים אותו מעל הבמה, שצריכה היתה להיות במת הנצחון, ומסלקים אותו אל מעבר למחיצה, לפני ולפנים של מבצר העוז שלהם – מופיע אותו מר אירווין הזקן, כשמרי אירווין היפהפיה, אף שלא הגיעה עדיין לפרקה המלא, נמשכת אחריו ומחזיקה בו, כאילו אומרת לעצרו משום שאין זה לא לפי כבודו ולא לפי כבודה… והנה הוא הוא שעולה עתה על במת הארגזים, והנה כך הוא פונה ואומר:
– ידידים, זה רק עתה אני חוזר מישיבה של מנהלי המוסד הזה. האמינו לי – לא היתה לי שום כוונה רעה לקפח אתכם, אולם כיון שמנקודת הראות שלכם מאיים עליכם קיפוח מר, הנני להגיד לכם שקיפוח כזה לא ייצא אל הפועל…
מי ימצא מלים לתאר את השמחה שמתלקחת בין אותם הטורים, שלא היו כבר שום טורים, אלא המון אדם חוגג, שמתחילים להתנפל זה על צווארי זה ולחבק זה את זה ולנשק זה את זה, אותם טיפוסים שנכונים היו גם לספוג מכות וגם להרביץ, אותם בעלי חיים שאלמלא עפעפיו של פלוני מתושלח היו מגיעים עד למי יודע מה, והנה עכשיו הם מוכיחים לכל מי שרוצה להיווכח, כי אם תרצה אפשר לומר, כי אין להם כל שאיפה מיוחדת לכך, שהעניינים יגיעו באמת כפי שאומרים לנקודת השריפה, ושדם יישפך יבוא אשר יבוא. הפרשנים המפרשים אותם בדרך זו יגידו, כי פשוט לא יכלו לוותר על אותם חמישה הסנטים ביום, ואם השיגו את מבוקשם בלי שפיכת דמים – חי אחיתופל, מה מאושרים הם כל המתחבקים האלה, שלא היו פחדנים, ושיכולת באותו מעמד להלהיב אותם, ולהביאם לידי מעשים… כמעט לכל מעשה שמכוון זריז היה רוצה בו.
אבל תום לא ראה המון חוגגים, השיכורים משמחת העתיד הקרוב, המתחייך להם עתה, שהוא כל כך דומה לשמחת שלום מתפרצת אחר מלחמה מייגעת, הוא ראה רק את מרי אירווין בצד במת הארגזים, הנותנת עיניים קרועות לרווחה בכל הקהל הרב הזה, כשרבים משלבים זרועות ונושאים קולם בפזמון היאנקי המפורסם, ופונים לעבר הבתים, אל המשפחות שלהם, ואולי אל בתי היין שלהם, ואולי אל הבחורות שלהם… היא, מרי אירווין, ראתה את השמחה, ובעיניה הצטייר גם תימהון וגם איזו השתתפות, שאת פשרה וודאי היא עצמה לא ידעה. אותה השתתפות שהתנצנצה כל הזמן בעיניו של תום מקגילס הצעיר. הייתכן שיתוף כזה בין שניים אלה? האמנם?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.