המנגן: רשימה
באחת החצרות שברחוב “האבירים” בברלין, שהתכנסו בה אילי־התעשייה הגדולים, הידועים היטב בכל רחבי כדור הארץ, ושמותם חרותים בזהב על לוחות שחורים הצפופים בשער החצר – פה גם בית־הדפוס הגדול בשלוש הקומות “ברונס את איזראלס”, גם “הליוס”, התעשייה החשמלית, גם “אוניון” של כלי הברונזה – הומה העבודה. כבר עברה שעת הצהריים. שרב. הבית הגדול פתח את כל חלונותיו, וכדג זה שהוטל אל היבשה, מעלע אוויר, מעלע בפה פעור – ואין.
אצל “ברונס את איזראלס” מסתובבים הגלילים, מגישים בתנועה מדודה את הגליונות הנדפסים… והאנשים עובדים, עיניהם כבר כבו, גופיהם רפו ונחרו, אך ידיהם נסתבכו במכונות אלו בברגים נעלמים, הסתבכו פעם אחת ולעולם – והן סובבות סובבות עמהן.
ובמשרד יושבים שני השותפים והעוזר שלהם, האדון לידקה, שקועים בחשבונות, והמזכיר היהודי, אוסקר לוי, עורך דין פזיז, מכתיב לנערה השחורה שלמולו:
“לכבוד הפירמה קונסט, בע”מ – הלברשטאט. הננו מתכבדים להודיע לפירמה החשובה, שמכיון שקיבלנו את המכתב מיום… ומתוך ש…"
הוא מבטא “הפירררמה”, בהתזת הריש, לשם נוי.
ומכיון שהתחיל, הרי הפּריודים הגרמניים מסתלסלים כבר מאליהם, משתלבים זה בזה ומתגלגלים, ככריכות נייר שמוקיון חרוץ זורק מן הפה, חלקים מאוד.
ואצבעות הנערה מפזזות קשובות על המקשים.
והנה עולה קול שירה אל החדר.
ניגשים אל החלון:
בחצר עומד בר־נש: ראשו קירח לגמרי, שייר זקנו החום מסומר; עיניו האדומות מכונסות בין כמה וכמה קיפולים, לחייו מגובששות בתרמילים צהבהבים של שיכור רגיל, ומעל גופו מדולדלים טלאים של מעיל ירקרק־חום.
הוא מוריד מעל כתפיו תיבה גדולה וכיסא מתפרק, מוריד את המכסה מן התיבה – והרי זה מין כלי־זמר משונה, פיסהרמוניה – ולא פיסהרמוניה. הוא משתחווה באדיבות לכל עברים. יושב על הכיסא ומתחיל לשיר, כשהוא מלווה את עצמו בנגינה.
זה שיר קאבארט על “ליזה שנפגשה עם האנס על האחו הירוק”.
והשיר מתגבר ועולה. יש לה למפולת זו קול צעיר וצלול מאוד. והקול עולה בחלונות המסורגים, והצלילים מתפזרים בחללים, כחבורת אנקורים מצייצים…
אחד אחד ניגשים האנשים אל החלונות… הצעירות של “ברונס את איזראלס” חדלו מארוז את החבילות, נצטפפו אצל החלון ואחת בלונדית, פניה לבנים, בכתמים כחולים – כאילו נדבקה בעיניה הגדולות במנגן, נדבקה כליל…
והוא השתרבב, גדל פתאום. פניו המגובששים נעשו יפים, ועיניו מבין הקיפולים מתיזות שלהבות חדות.
“לומר לו, שדי, די כבר, הוא מפריע!” – שולח האדון לוי את נערו אל החצר.
הנער יורד… מדבר מה אל האיש, אך הלה מתרעם. “זו מה היא? שם – הם בעלי בתים. אבל החצר היא רשותי, זה ידוע לכל”.
והקהל מלמעלה מעודדו.
“עוד!”, רועמת מחלקת האריזה של “ברונס את איזראלס”.
“עוד!” עונה בהמיה מהקומה השנייה המחלקה המיכנית.
“עוד! עוד!” הומה “הליוס”.
אך יותר מכל משתובבת ה“עלייה”, הקומה השישית. שם התרוממו ראשים על ראשים – רוקעים ברגליים, סוערים בכפיהם.
והאיש משתחווה לקהל באדיבות מרובה. תנועותיו דווקא קלות. ודאי היה מזמר זמן רב בקאבארט, רגיל ב“קרשים” של בתי־המשחק, לשיר לפני עשירים ויפותיהם השמנמנות… אלא שהיין היה בעוכריו, או שלא חי בשלום עם המנהלים. עקשן הוא כנראה… עתה הוא עומד, עיניו צוחקות לצעירות, ושפתו התחתונה המסורבלת מצטחקת…
הוא שר איזה שיר משלו, שהמציא בעצמו, מתוך שריקה בלשון, וזה נשמע כמו חלילים מחללים, כמו צלצלים גועשים, וכמו כינור הומה… והוא גדל עתה – פרש ידיו, פרש ידיים רחבות למעלה – הוא עתה עשיר גדול. מטמונות יש לו, והוא זורק בידיו כמו חופנים חופנים של דינרי זהב אל החללים המסואבים האלה – צחוק, כחול שמים, זהב שדות והמית לילות־תאווה… בשתי ידיו האדירות הוא זורק שמה בלי חסוך, זורק וזורק…
זוגות השתלבו לריתמי השיר… העיניים נדלקות, ורגליים הולמות במחול, אחוזות טירוף…
הס! הכל נדם. הוא כבה כולו, מתכנס ונעשה שוב דומה לקוף זקן ומכוער. אחד אחד עפים ניירות כרוכים מן החלונות. הוא זוחל על ארבע להרים הכל. יש כאן מעט מטבעות נחושת. יום השישי, יום קבלת המשכורת, עוד רחוק, והפועלים נותנים חתיכות נקניק, חצי טבלה שוקולדה, פת לחם. הוא בורר הכל ומניח בזהירות אל תרמילו, מכתף את תיבתו ונעלם.
* * *
– תכתבי, – פונה האדון אוסקר לוי לנערה, שעדיין לא הספיקה למחות מפניה את הצחוק וללבוש אותה הארשת המתאימה לעבודה רצינית שכזו – תכתבי: לפירמה האחים טלהיים, חברת־מניות, ברמן, הננו מתכבדים…
והמשפטים מסתלסלים יפה יפה, משתלבים זה בזה. ואצבעות הנערה רצות קשובות.
– כמה הוא ירוד, בר־נש זה. – מחווה דעתו האדון ברונס – מלבושו, הילוכו מראים על המדרגה האחרונה של נפילה.
– אני ניסיתי. – עונה האדון איזראלס – הוא עצמו אשם. הוא גר לא רחוק מביתי. הצעתי לו עבודה קלה מאוד: של שוער, במשכורת חודשית… והוא הסתלק.
– בוודאי הוא אשם. – מתערב לידקה, בזקן המחודד, הדומה במראהו לרופא של עיר מחוז – אבל אספר לכם מעשייה יותר יפה למה מסוגל הריקא הזה.
ושני התעשיינים היטו אוזן.
– זה היה אשתקד… פגשתי אותו ברחוב ב“הילוך” כמו עכשיו. זה היה זמן טוב אצלי, יודעים אתם, הרווחתי אז במניות “תעשיית ההרים השלזית” רבע מיליון… ניסיתי לדבר עמו. אמרתי לו: הילך מאתיים מארק. תתלבש, תחיה כבן אדם. מבינים אתם: מאתיים מארק נתתי לו… הרי אם יחזור על הפתחים עם ה“קטרינקה” שלו כל ימי חייו לא יאסוף סכום כזה… טוב… הוא לקח. עתה תשמעו מה היה הלאה.
נכנס אני בערב לקפה “הקיסר”, יושב לפני שולחן־הקבע שלי… קפה מהוגן מאוד. אני מביט. ואתם שווּ בנפשכם: לפני, לפני השולחן הסמוך, יושב הוא! לבוש פראק. בוודאי שאל אותו ממי שהוא. נכון אני להישבע, שכתונת לא היתה תחתיו, וסביבו כל הבנות של הקפה, מימינו ומשמאלו, והוא מחבקן ומנשקן… וכל הקבצנים של הרחוב יושבים מסביב לו, והוא מכבד אותם… ומה לא היה שם? יין ישן, וצלי, ומעדנים שלא הוזמנו עוד עד הנה – והוא מחלק להם, כמלך במסיבו, זורק למלצרים שני מארקים “דמי שתייה”. אני לא הרשיתי לעצמי מעולם דבר כזה. וכשנכנסתי לדבר עמו, יודעים אתם מה ענה לי?
– מה?
– שב פה, ותאכל על שולחני. אתה אינך אדון מעולם, מפני שחרד אתה על מה שיש לך. ואני אדון גדול בשעה זו…
והם, המלצרים והקבצנים, מקלסים אותו. שוו בנפשכם, שני מארקים דמי שתייה!
ואחרי כן שכר מכונית, ישב בה עם יפהפייה אחת והסתובב כל הלילה בעיר, ולמחרת כבר ראיתי אותו שוב לבוש טלאיו המדולדלים, והתיבה השחורה על כתפו, מחזיר על החצרות. כמובן לא נתתי לו אף פרוטה אחת. ראיתי שאין לו תקנה…
– כן, בוודאי שאין לו תקנה. – נענה האדון ברונס.
– אין לו תקנה. – הסכים האדון איזראלס.
והם הדליקו סיגרותיהם ושקעו בהסתכלות לתוך האפר הכחול שבקצותיהן, כשהם מעשנים במתינות.
(תרפ"ה)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.