רקע
יהושע השל ייבין
שיער בלונדי

שיער בלונדי: רשימה


נסעתי ברכבת באחת הדרכים הנידחות בפולניה. הרכבת הלכה וקרבה לתחנת־קשר אחת ועתידה היתה להתעכב שם כשעה. שכני, שישב למולי בפינה אפלה, התכונן לרדת שם. הבעתי גם אני את חפצי להילוות אליו ולרדת, אך הוא אמר לי:

– איני יועץ, פה מהלכים חיילים מפוזנה ומכים ביהודים. איני יועץ כלל וכלל לרדת.

– ואתה, אתה תרד?

– אני, זה עניין אחר.

– הא כיצד: עניין אחר?

– אני, עניין אחר לגמרי.

והוא התחיל לספר לי. פניו לא נראו לי בדבּרו, אך קולו היה כבוש, לא מאותם הקולות היוצאים מפנימיות האדם; ודבריו ירדו כבדים ומתונים. כפסיעות כבדות על מדרגות של אבן.

"בתחילת המלחמה לא הרגשתי עוד כלום מאימת היות יהודי. ב’עורף' שימשתי עת קצרה. ושם, קודם כל, הפתיעה אותי הנעימות שבמצבי בתור חייל. בכלל, אדם פאסיבי אני מטבעי, ובייחוד קשה לי לדאוג תמיד לעצמי; קשה לי להכריע, לאן ללכת ומה לעשות. והנה פתאום נפטרתי מכל אלה: אחרים דואגים לי – ללחמי, למימי, לדירתי, לטבק שאני מעשן; וכשמגיעה השעה, מתקתקים הם על מכונת־כתיבה באיזה משרד רחוק ורושמים פתקה קטנה: ‘החייל של הרוטה (הפלוגה) השנייה חיים פטק עובר ללגיון פלוני לעיר אלמונית’. ומיד מושיבים את החתן דנן, את החייל חיים פטק, בקרון ומעבירים אותו לשם… קיצורם של דברים, חפשי אני מכל עול.

אחר כך נשלחתי לחזית. שם, בחפירות, בטלו ההבדלים בכלל. אמנם, לפנים גם פה מחולקים היו האנשים דרגות דרגות, זה למעלה מזה. היו סגני־פולקובניקים (סגני־אלופים) וקפיטנים (קצינים), והיו יפריטורים (סמלים) פשוטים; ולכל אחד מספר ‘כוכבים’ אחר בכתפתו ומספר סימני דרגות אחר; אבל המוות ששלט כאן, שזחל לפנות ערב בשריקה מעל לראשי האילנות, טשטש למעשה את כל ההפרש. וזכורני, מעשה שהיה: סאניטאר הייתי, ישבתי בסוכה רעועה, ועל ידי תקע אוהלו שר־הלגיון קוסיננקו. שר־הלגיון בנה את ביתו בשקידה רבה, חרשי הלגיון עמלו עליו שבוע שלם, ושישה רבדים של גזעי עצים קבועים היו בו, זה על גב זה, אשוחים עתיקים, עצי־תורן ממש – שריון מצוין. והנה הבקיע הפגז לתוך אוהלו והרגו, ואני ונערי וסוכתי, שרוח תיפח בה ואיננה, נשארנו בחיים. ואנוכי, היהודי החייל, רימה ותולעה, עמדתי אחר כך והצצתי בהוד מעלתו, שהכל נשערה סביביו – והרי הוא מונח כסחבה מרופשת… לא, שם היה זה דבר שבמזל, ולגבי המוות בטלו כל ההבדלים…

אבל המלחמה נסתיימה, ואני שבתי למוסקבה, מקום למדתי בראשונה ציור. אחרי שנות הבטלה הארוכות מלא הייתי רצון אחד להיסגר בחדר ולעבוד, לעבוד בהתמסרות… קניתי בד, מכחול, נעצים, גם אטליה עלה בידי להשיג – הכל על הצד הטוב ביותר. הרגשתי את עצמי היטב, למרות האכילה של לחם־סובים וקציצות של כרוב, שאחריה נכון הייתי ללעוס את עור נעלי, ואחר כך סחרחורת נעימה בראש.

אך באחד הימים קראתי ברחובות שוב כרוז גיוס לצבא האדום. הפעם לא הרהיבתני ביותר התקווה להיפטר מכל הדאגות ולהיות מטולטל ממקום למקום, על פי פתקאות המשרדים. אמרתי לעצמי; את העניין מבראשית לא אתחיל, בשבילי די. לא אלך. אותה שעה נשמעה שמועה על אוקראינה, כי שלום בה וכי לחם שם לרוב. הדמיון הקודח צייר הרי־הרים של גלוסקאות וקמח־סולת, נהרי־נחלי חמאה. נפרדתי מאמי שנשארה בעיר זו, לקחתי את אחי הקטן, את דוד, בחור אפור־עיניים, ונסעתי לעיר קטנה שבאוקראינה.

והנה הגיעה עונת הפרעות. להקות ליסטים בהנהלת אטאמאנים שטו מעיירה לעיירה. ופעם אחת חדר המון פורעים אל עיירתנו ושדדו והרגו. אני הייתי אותה שעה ברחוב. ראיתי את ההמון הרודף אחרי והרגשתי עצמי אבוד, אבוד… הפנים, פני אדם שלווים ואדישים, פתאום השתרבבו והיו לזרוביות של חיות; הידיים מתרוצצות, בעיניים האדומות אותה השלהבת הזרה שבעיני כלבי־ציד, בהריחם ארנבת בסבך היער. ואתה יחיד, והם רבים־רבים כל כך, מכאן והלאה, בכל הכפרים, בכל הערים, בכל השדות והיערות אך הם, אך הם – ואתה קטן כל כך ואובד כל כך בעולם העשׂווי הזה…

אמנם, יודע אני, אין זה אמת, הרי לא כולם כך. אני ואחי נמלטנו לבית איכר חוחולי, זכור לטוב – והוא הגן עלינו… אך מאז, מאז, עלי להודות, בשעה שאני עומד בין המון נכרי, יש שחרדה מבוהלת, מחוסרת טעם, תוקפת אותי. סביבי אנשים שלווים, עיתוניהם לפניהם, תיקיהם תחת בית־שחיים, תרמיליהם על כתפיהם, שקועים בדאגות יום וחשבונות ממון – ולי נדמה, כי אך אחיזת־עיניים היא ולשעה קלה, ופתאום ישתרבבו הפנים ויהיו לזרוביות של חיות ובעיניים הכהות תוצת שוב אותה השלהבת של עיני כלבי־ציד שהריחו ארנבת; וגרונותיהם ינהמו, והם יזנקו ויתנפלו עלי…

עצבים נרגזים, ותו לא.

סרתי מן העניין. אחרי הפרעות החלטנו אני ואחי לברוח לעיר גדולה. שם, לכל הפחות, אפשר להיסתר. שמענו, שהדרך בחזקת סכנה, שקוזאקי דניקין מתנפלים על הרכבות והורגים יהודים; אבל במעמקי הלב עוד הבהבה האמונה, כי הרג זה מתחולל הרחק־הרחק, פוגעים הם בחיימים וטודרוסים רחוקים, ולא בבחורי חמד שכמותנו פה…

ברכבת התחפשנו לנכרים; אני קראתי לו “ווֹלוֹדיה”, והוא לי “ואניה”. אחר כך הבדילו בינינו הנוסעים הצפופים. אני ישבתי בקרון אחד, הוא – בשני. שכני היו שני סוחרים מרוסיה־הגדולה. בתחילה עבר הכל בשלום, הרכבת כבר קרבה לעיר ח. אני התנמנמתי בפינתי לפנות ערב.

ופתאום נקישת מגפיים בקרון סמוך, וקריאה יוצאת ממלוא החזה, כדרך החיילים:

– היש פה ז’ידים? היש ז’ידים?

טעם מתוק מאוד הורגש בחך, והעיניים – העיניים כאילו ניתזו מן הגוף, מאליהן נאחזו בכתלים, ברצועות החלונות, תעו אנה ואנה וביקשו סדק קל להיחבא בו…

שני קוזאקים מזוינים, כתערוכות חיות של מחסן־נשק, באקדחים. רובים, חרבות, משיחות של מקלעים – נכנסו אל הקרון. אחד גבוה ואחד גוץ. אותם הקוזאקים שפגשתי בבתי־החולים, שחבשתי אותם לפנים. עכשיו, באופל, היו שרועים וגדולים מאוד, ופניהם משורבבים, משורבבים מאוד, כזרוביות של חיות.

והם ניגשו אל האצטבה שלי:

היש פה ז’ידים? יקומו!

לא זזתי ממקומי. נצנץ בידיו של אותו המגודל פנס חשמלי קטן, ועיגול לבן, סגול בקצותיו, תעה הנה והנה בחלל הקרון, האיר את ה“פפחה” (כובע קוזאקי) של המגודל ואת פניו השעירים, את שכני, הרוסי בקפוטתו הארוכה – ופתאום עיוור האור את עיני, והכל נעלם בחושך סביבי.

רק ישר למול פני נשארה עין־הפנס לבדה, והעין נתקעה בי, זחלה עלי, גיששה בשערי, ניקרה בקדקודי, בקיפולי הגלימה שלי…

ואני קפאתי תחת מבט העין הזאת, שהכתני סנוורים. חפצתי לזוז, פרכסתי בכל כוחותי לזוז – ולא יכולתי להסיט אף אצבע. כאילו שלשלאות נשתלשלו מעין זו, כבלו את כל איברי בחישוקי־ברזל דקים, כמעט שנטרפה נשימתי. הרגשתי רק, שבקרון קר מאוד, ממש צינת קרח…

עד שזה הגוץ הניח כפו על כתפי:

נו, בלי שהיות, חביבי, נלך…

‘נלך’ – פירושו לקרון האופיצרים, שם ירו ביהודים באקדח והשליכו את פגריהם דרך החלון.

ברכי כבר קמו מאליהן, נשמעות לפקודתו, בעוד כתפי לכודות בצבת־הברזל.

ופתאום נשמע קולו של המגודל:

– מה אתה חפץ ממנו, תיפח רוח אמך? כלום עוורו עיניך? את אחיך־בשרך אתה אומר להרוג… האינך רואה – שערו בלונדי!

הם שמו לב לזה, ששערי בלונדי, בלונדי לגמרי כשל נכרי. כי שערי ירושה לי מאמי; אמי ידועה היתה בעיירתנו בצמת שערה הבלונדית…

והמגפיים התרחקו חיש אל הקרון השני, מקום ישב אחי.

אני לא חשתי אז באחי. לא שמתי לב כלל.

חשתי אך, כי עונג לאין ערוך הוא – לנשום, להרים את החזה ולהורידו, כך, ועוד פעם להרימו ולהורידו כך, ככל אוות נפשי – כמה זה טוב! – ולראות את משאבת־המים ההרוסה בעד החלון. כי כדי שאוכל עוד לראות משאבת־מים זו נכון אני לפשוע פשע, לנוול את הנפש ככל מה שצריך…

אחי דומה היה לאבי, שחור־שער היה. הם הוציאוהו לקרון האופיצרים…"

שכני הפסיק סיפורו. בתחנה קטנה שעמדה שם הרכבת חדר אור לקרון. ראיתי לראשונה את הדובר. פניו היו רזים, עדינים מאוד, עורו מוזהב, כמעט כעור־אשה, ושערו לא אדמדם, כמו שמצוי בין היהודים, כי אם של קווּצות־פז, כשיער שלהם… רק יהודי יכול להכיר את מוצאו על פי מעמקי עיניו.

שכני המשיך:

"אגב, מדוע זה, מדוע זה כשעל האדם עבר איזה דבר קשה, נקשר הוא ביותר דווקא בקטנות החיים… הכל מתחבב עליו… אני מוכשר לעמוד שעות שלמות ולהסתכל בנערים המחליקים בשלג… קודם שעבר דבר קשה כזה על האדם, נפשו הולכת בגדולות – אידיאה גדולה, אהבה גדולה; ואחרי כן, אחרי כן מחבב הוא את הקטנות, ולא ישים עוד לב לגדולות… אני בעצמי מחבב עכשיו דווקא את התמונות הילדותיות ביותר בראינוע… מדוע זה?

אך סרתי מן העניין, עכשיו מבין אתה, מדוע איני ירא לרדת העירה! אני – זה עניין אחר. אני – הרי שערי בלונדי…

כן, אחי היה שחור ונהרג; ואני – בלונדי, והריני חי, ומדבר עמך כעת, אפשר לומר, שמזלי שיחק לי בנידון זה…"

הוא הרהר רגע והוסיף:

"כן, מזלי שיחק לי בנידון זה, בלי שום ספק שיחק…

רק אחר כך, כששבתי למוסקבה, לא מצאתי בי און להיכנס אל אמי. שוטטתי בעיר, לנתי אצל מכרים, ושוב עזבתיה. כי לא ידעתי – הלא נסענו שנינו יחדיו – איך אפתח את הדלת ואכנס לבדי? העיקר, לא ידעתי איך יהיה הרגע הראשון של פתיחת הדלת – לבדי.

כך נסעתי משם – ולא ראיתיה עוד".

הרכבת עמדה. הוא נפרד ממני, לבש גלימתו ויצא החוצה.


(תרפ"ד)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!