רקע
יהושע השל ייבין
לפני השער האטום

וכשאזלה כל אפשרות של עבודה ביסדיה, צרר אריה ענבי את ארגזו, הטעינו על החמור, והתחיל יורד במשעול־האבנים לתחנת הרכבת.

בעברו בין השדות החרושים, מקום שהיו קודם כרמי שקדים שהשמידתם התולעת, נזכר:

“פה תקפתני הטרציאנה, וחברים נשאוני הביתה. פה, בסוכה, חיכיתי חצי־הלילה עד שבאה אראלה, בת האיכר. פה התנגחתי עם הערביים בשמירה ונפטרתי בפצע קל”.

ומבין ציבורי האבנים, מבין הקוצים האדמדמים, הובהרו לפניו בתרי־חיים שנשארו פה – בכתמי דם משחירים.

בצהריים התהלך כבר ברחובות עיר־החוף.


* * *


בעיר־החוף חדלו אוושת הבנאים על הפיגומים והמולת הקבלנים לפני שולחנות המסעדות. הים, שלא היתה על גבו אף אנייה אחת, הרחיב מאוד בשוממותו הכחולה ושקע שוב לתוך אותה ציפייה קופאת, מדורי דורות – שיבואו בני אדם דרכו לרפא את הארץ השוממה ולהשיב לה גודל־מלוכה…

כל היום שוטט בין הצריפים וברחובות המהודרים. זה שנה וחצי שלא קיבל מהליה אחותו כל מכתב, אבל מדירתה הציץ לקראתו פרצוף זר, ואיש לא ידע לאן הלכה.

רק לפנות ערב, בשבתו על החול שעל יד שכונת הצריפים, כשהוא מותח להנאתו את רגליו הכושלות, טפח על עיניו ההילוך הנחפז של בחורה שעברה לפניו.

פניה צמקו מאוד. רק בהילוך נשאר מאותה החירות הנחפזת שהיתה.

– הליה!

הצעירה התחלחלה לקול אחיה, ניגשה ושקעה על הספסל.

מתחילה היה הדיבור קשה, כמו להסיע אבנים כבדות.

– את לא כתבת לי… שנה וחצי…

– לא היה מה לכתוב. חדשות לא היו.

– ובדירה הישנה אינך גרה עוד… איפה את עכשיו?

– אצל מרת פיירביין… החלפנית מווארשה…­

– פיירביין? כן הוא מכיר… באו במקרה באנייה אחת… אשה זו, שיוצרה שלח אותה, נצחנית ותקיפה מאוד, לעולם; כן, הוא מכיר אותה… החדר אצלה לא רע?

– לא רע…

– אוכל ללון שם?

– איני יודעת… מרת פיירביין היא קפדנית מאוד.

“ובכל זאת צריכה היתה לכתוב… אז, ביסדיה, כשעלו על הקרקע… הבחורים השתגעו אחריה… כשהיתה התנפלות, יצאה ראשונה באקדח… כן… אולי יקבלו חדר יחד, במקום אחר?”

– אולי­…

– ומחר, הלינקה, הלא בחור אין לך עוד, כן… נערוך טיול לאיזו מושבה… יש לי עוד אילו פרוטות… תתרענני…

– כן, אבל מרת פיירביין היא פידאנטית מאוד… היא חייבת לעבוד שם כל היום…

עכשיו זינק ממקומו.

– כך הדבר… זאת היא עבודתך… למה עשית זאת?

– אחרי הטיפוס לא יכולתי ללכת לחקלאות… רעבתי הרבה… עכשיו אני שבעה…­

– למה לא כתבת לי? לא הייתי נותן לך­…

– לא היית נותן? הלא גם לך אין כלום…

עכשיו רבץ, הלום הרהורים.

“הליה ענבי… מלכת יסדיה… היית לעוזרת… המרד שלנו… הדלקנוהו על הרי הגליל… השקענו מים בצייה… ועכשיו הגעת…”

הוא מישש בעצבנות את שתי ידיה עם האצבעות המצולקות, ששיירי פיח לא נמחו מהן, שהציצו כשתי חיות אומללות מאוד.

“והיא לא כדאית… הארץ הזאת… האבנים האלו… שאת תהיי עוזרת… נלך… נצא מפה… נצא…”


* * *


עכשיו היא פתחה פיה.

“ודאי שאי אפשר היה לחיות ככה… ודאי שלא… אבל אני נבוכה… הלא כך לא ייגמר. הכאב הזה… מה שקדחנו… תלשנו בידינו עשבים עד דם… לילות־הרעבון, כשחיפשנו פירורים במטבח ולא היו… חרדת־הלב, כשעמדנו על גבי שתילי־הגפן הרכים, כעל עריסת תינוקות… ודאי שמי שהוא יבוא… יאגור את כל זה… כל השערים אטומים, אבל מי שהוא יבוא – יאגור את כל זה לאגרוף אחד, וינפץ את השער האטום…”

– לאן נלך? לצפת תלכי… למיטה בבית־חולים… הלא חורבות… חורבות אנחנו… כן… נצא מפה… מהארץ נצא…

גם היא שקעה בהרהורים.

– ולעת עתה לא טוב, כמובן. בקרוב היא מאבדת את העבודה… מרת פיירביין נוסעת…

– נוסעת?

– כן, לא נוח לה כאן. מרת פיירביין יוצאת מפה…

– יוצאת, כן?

– כן, היא יוצאת בקרוב… לאירופה היא יוצאת…

הידיעה על יציאת מרת פיירביין הצחיקה אותו פתאום. הוא תיאר לעצמו, איך היא עומדת על גבי הצרורות… ודאי הרבה צרורות יש לה… והיא חרדה, שלא תשכח צרור אחד… “היא אורזת את צרורותיה… חה־חה־חה… נוסעת? בבקשה שתלך לכל ה’אירופות‘… לכל ה’אירופות’… כן… אנו לא נעכבך. אנו נישאר פה… ודאי שיקרה איזה דבר… כן… אנו לא ניסע… מרת פיירביין נוסעת – חה־חה־חה…”

עתה ניצבו לפניו השנים שעברו עליו פה, השנים החמורות, שכרסמו את בריאותו – והן עמדו לפניו טובות מאוד; כאותם הסלים מלאי התפוחים, שהגנן מעמיד לרגליו והם מחלחלים בכל דמו בגדישותם הריחנית, כך ניצבו לפניו השנים הקשות האלו – ימים טעונים שמשות צורבות ומוארות בזיו־שבעתיים, של לילות קדחניים, טעונים סהרים בשלים ועסיסיים. שנים גדושות וריחניות מאוד.

הוא פסק מלצחוק. “לא ניסע, הליה… ודאי שיקרה איזה דבר… כן…”

הם דממו. ועיניהם הביטו אי־מזה מאחרי הצריפים, מאחרי בתי־החומות, מאחרי הכחול המבהיר של הרקיע, מתוחות לקראת איזה נעלם שחייב לבוא…


* * *


ומסביב השחירו הצריפים, מתחת לירח המלא התכנסו מסביב, והיו דומים בצפיפותם לעדת יהודים, מוּרדי־מצחיות הכובעים ומסורבלי קפוטאות, שמצטופפים פרועי אמונה, לקדש את הלבנה במילואה. הם השתרבבו למול הלילה – יחד עם הגופים המפורכים־רעבון שבתוכם, יחד עם הפרדות בולטות־הצלעות, התקועות לפתחיהם, יחד עם מרחבי־השממה המחכים למעט־ירק, השתרבבו מול הרקיע בציפיית־חרדה אחת, דובבות בדיבוב מחוור:

"ודאי שיבוא ישע…

יבוא ישע… עוד יבוא ישע"…


(תרפ"ז)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!