אם שצריכה לנחם את בתה, אפילו זה טיפוס סגור ומסוגר, אפילו מין טיפוס שאינו מרשה לעצמו להבליט שום סימן חיצוני של רגש, משום שכך דורש החינוך הטוב, וכך קובעת הגאווה המשפחתית, וכך פוקדת מסורת הייחוס – אם שצריכה לנחם את בתה במר לה, אפילו היא מין טיפוס כזה, לא ייתכן שלא תצא במקצת מכליה הרגילים. ומי יודע במקרה כזה מי אומלל כאן יותר, המתנחמת או – המנחמת. הלא אם כזאת שבעה וודאי אכזבות לא מעט, בלעה את מנת הגלולות המרות שהכין לה הגורל, והנה גם הבת, זו הבת שלה, ששמרה עליה כמיטב יכולתה, שהגישה לה כמו על טס את חכמת נסיונותיה, גם ממנה לא נמנעה אותה מנה מרה של הגורל האכזרי. לא רק עצם הפגע של הרגע, לא רק המקרה האיום שקרה, מרחף נגד עיניה. היא רואה פתאום איזו השתלשלות עניינים צומחת מכן, כיצד לא צרה מבודדת היא שהחשיכה את אורו של עולם, אלא שיש כאן בניין-אב של צרות, חוליה גוררת חוליה, צבת בצבת עשויה, ואין סוף לאלו, ואין דמי להן – עד שיוכרע הקורבן.
אם תרצו, הרי זו מרי מקגילס לבית אירווין, היא האם המנחמת את אן בתה. היא מקשיבה היטב, ויותר משהיא מקשיבה היא שומעת אפילו מה שאינו מתבטא במלים. אותה היכרות ראשונה על רקע הסימטאות האפלוליות. כל אותם פיקפוקים בעולם זה וחסדיו, גאוות הייחוס מזה ועולם שמזעיק עוזרים מזה, ואותה התנשאות נשית קופאת לעומת יסוד הגברי הסוער… הנה צ’ארלי זה, מגלגל שיחה כפי שמגלגלים סיגרית. מעלה רעיון, ומשנהו, קבוצה שלמה של רעיונות, והנה הוא משחק בהם, משסה זה בזה, מתגרה באחד ומטפח אחר, טורף את אלו באלו עד כדי טישטוש מכאיב, ושוב מבליט את רעיון הראש, המתבהר בסיוע קולו הנמוך-גברי-וחם התבהרות כל כך משכנעת… הנה “אני מאמין” ילדותי כמעט שלו, ויחד עם זה כל כך ראשוני, מתובל בסממני אותה ערגה קדמונית של האדם למקור האושר האבוד…
זהו צ’ארלי. צ’ארלי של אן. אבל עתה לא רק שלה הוא, כי עתה הוא גם של אמא. אמנם בימי נעוריה… הלא גם לה היה עבר רומאנטי. כלומר תוך כדי שמירה קפדנית על הכבוד העצמי וכבוד הבית וכבוד אביה. הכוונה היא לאותם הזמנים שלפני הנשואין. אלא שלא כאז כן עתה, אחרת, ואף החירות האמריקנית המפורסמת היתה אחרת. אותה חגיגיות רבה ביום הצהרת החירות… הלא יש והיא עצמה, היא מרי אירווין, ואין לומר יפה כוח האם מכוח הבת. הימים היו אחרים, והחברה היתה אף היא עולה על הבמה קבל עם ועדה, היא היתה איזו שליחת-ציבור חשובה, ושפתיה ממלמלות יחד עם כל הציבור הגדול הזה בדבקות רבה: אנחנו מאמינים שכל בני האדם נבראו שווים זה לזה… ובורא עולם העניק להם זכויות-עולם… הזכות לחיים וחירות ומציאת אושר…
קולה של מרי היה צלול באותם ימים מקדם. ודמותה זקופה ולבה מלא אמונה. ולפניה ים של ראשים, מהם שנולדו כאן, מהם שמקרוב באו, מהם פליטי חרב ועריקי עריצות ובורחי עוני. וכל החפשנים הללו, שלא רק זהב ומטמונים הם מחפשים, כפי שהם הסבירו זאת לעצמם. אם בכלל ניסו להסביר משהו. הלא אפילו להם עצמם לא היה ברור הדבר. אין כל ספק כי אלו עלו לכאן משום שנקטה נפשם בעול עריצים, משום שרצו להשתחרר ממועקת הדיכוי המסורתי, משום שרצו להשליך אחר גו את חטאי העבר… כאלו היו בעיניה האלפים הללו שנעו גלים-גלים למרגלותיה, זוקפים אוזניים לתרועת התזמורת, הגועשת לקראת חירות האדם, וסופגים את קולה הצלול המכריז את דבר זכויות האדם קבל כל העולם כולו…
כן, הימים היו אחרים. בחורה כמוה יכלה להרשות לעצמה מידה של התיהרות ואפילו של התנפחות יכלה למשוך מחזר באף, לא לענות הן מפורש וגם לא לאו מפורש. אמנם אין לומר, שתום זה, תום מקגילס שלבסוף נאותה להינשא לו, לא מצא חן בעיניה לכתחילה. הלא כל כך הצליח בכל אשר פנה. ובעצם היה בו משום מופת חי לאותו שיוויון-זכויות מפורסם, היה משום הדגמה חיה של האגדה האמריקאית לאמור: מקודם מוכר-עתונים ומצחצח –נעליים, והנה עתה יושב על גבי-מרומי העושר. אמנם אלמלא עזרתו הנדיבה של אביה, ואלמלא קור-רוחו של תום בשעת מקרה האקדח במגלדה, מי יודע אם ילד-רחוב זה היה מגיע לספסל הלימודים ועולה משלב לשלב עד שמגיע לאותה במה נישאה ביום החירות הלאומי, אורח-לחברה עם אביה ושאר יקירי קרתה, כל אותם מיוחסים שכולם מתקנאים בהם ושידם נטויה לא רק על מנהגים טובים וסדרים מתוקנים, או מה שנקרא מנהגים וסדרים, והם המחליטים מי ומי נמנה על סוג הבאים-בחברה, אלא שמצודתם פרושה גם על עניינים אחרים לגמרי. כך לפחות היה קובע מר אירווין הזקן, אביה, שהיה בקיא גדול במהלך כל העניינים.
היא היססה. אמנם נהפך הדבר כמעט למנהג, היינו אחר חגיגות החירות, אחר שהשמיעה קבל עם ועדה את נוסח ההכרזה המריעה, ועורך-הדין הצעיר מר תום ק. מקגילס דרש במעמד זה את דרשתו, ואמר מה שאמר על השיוויון לגבי דרך-ההצלחה הפתוחה-לכל, ועל האושר הרב שנפל בחלקם של כל הזוכים לחיות במדינה החופשית ביותר שבעולם, וכאשר היה מלווה אותה לביתה ומפלס לה דרך בין המון עם חוגג, היא משולהבת מדקלומה רב ההשפעה והוא נהנה מהפגנת כוח לשונו בפומבי, מה שאינו רע כלל וכלל בשביל עורך-דין צעיר – והנה הוא שואל בקול מאושש כלפי חוץ, ובלי ספק תוך כדי רעד בלב פנימה, כפי שנתקבל מאד על דעתה, אם אמנם אפשר יהיה לחוג את חג את החוט, אם שוב כמו מדי שנה לענות, שצריך אדם להזדיין בסבלנות, ושאסור לדחוק את הקץ, ייתכן, כי אילו היה פונה אליה בלשון אחרת, או בזמן אחר, או לאור השתלשלות–עניינים אחרת, היתה אף היא נותנת לו תשובה אחרת, עוד לפני שנים. הרי גבר אחר – לא היה לה שום עניין באיזה גבר אחר. אלא במעמד זה, מיד אחר הכרזת השיוויון-לכל, כשעל הבמה נאספים יחדיו כל אלה גיבורי-השיוויון, שדי להם לתחוב יד לתוך הכיס המלא ומי יודע עד איזה עומק תגיע, ולא רק שיש להם בהווה ודווקא בצורה המישושית ביותר, אלא עוד זרועם נטויה על העתיד והראש ממש מסתחרר למחשב כמה פירי דפירי עשוי זה להביא להם… ולמטה כל אותו קהל מנומר, וביניהם רבים, כל כך רבים שהפרוטה מצפצפת בכיסיהם והבטחון של מחר מטושטש, ושאפילו הגג שמעל ראשם הוא לעולם בחינת ספיק-ספיקא… כיצד אלו, כל אלו שומעים את דבר-השיוויון ואינם שואלים שאלות, כיצד הם מריעים ונהנים מהשיוויון המילולי הזה, שמשפיעים עליהם בנדיבות רבה כזאת מעל הבמה, ואינם דורשים משהו למעשה? ועתה, אם גם תום זה אינו אלא שופר שכיר של כל מושכי החוטים הללו, אם גם הוא… מה הטעם בכל המופת הזה לשיוויון כל המעמדות וכל החוגים שהוא צריך להדגים? אבל כמובן, לו אין היא יכולה להסביר זאת. אפילו לחשוב מחשבות הכלולות בקרוב או אז היתה היא… האמת. לא ידעה אם שוב למחות1 כאלה עד הגמר האכזרי, אין היא מעזה. אבל…כיון שכך, עליה לחפש איזה מחסה לעצמה, היא מסתתרת מאחורי תירוץ, הנאה לבת-טובים, והוא – יכול שהוא אפילו נהנה מהפגנת החינוך להפליא מצדה. זהו מצב העניינים.
אלא אחר אותו מעשה, שמשמעותו המלאה אינה ברורה אפילו היום ככל הרצוי, אחר שאותו דוד שלה, הארי אירווין בעל רעמת השיבה המפוארת, שהיה ממונה על קופת מפעל המים העירוני, היה כאילו מעורב באותה שערוריה רבה, אחרי כל זה, כמובן, לבשו פתאום העניינים צורה אחרת לגמרי.
עודה זוכרת את היום ההוא, הנה מקים השליח בדפיקותיו המטורפות את כל הבית על רגליו, הנה הוא מבשר כי המון עם צובאים על דלתי מפעל המים. סכנה למפעל. סכנה לעובדים. סכנה למר אירווין. ואותו גיבור מלחמת הפורשים, אבא זה שלה גדום-היד, כסוס פרשים זה, הרגיל לכוון פעמיו לפי תרועת החצוצרה פורץ מהבית ורץ למקום הפורענות, והיא, היא מרי בתו, אחריו. הרי לא רק ששומה עליה להרחיק ממנו כל עודף התרגשות, שלפי התראת הרופא אין בה אלא משום כרטיס-נסיעה בדוק ישר לגן-עדן, אלא גם כבוד הבית הוא משהו, וכבוד המשפחה והייחוס לא כל שכן.
בהגיעם לשער המפעל, המתה הרחבה מרוב אדם לא מצאת כאן את אימת הדומיה המלוכדת ההיא כבימי השביתה הגדולה כי לא יד גברים היתה כאן על העליונה. הפעם גברו הנשים. נשים רבות וכים רותח. וכל אחת מבטאה את ריתחה בדרך משלה לא כהמון חדגוני היו. נשים רזות ושמנות, שורקות ויורקות, צוחקות וחורקות, מחרפות ומריקות עביטי שופכין. לא היו כאן גבירות או עלמות, חלילה. אחת היא מאיזה חוג או מעמד באו, ומה השמלות שעליהן, כולן היו נשים, נקבות, בנות המין הבלתי-אנין דווקא. זו היתה הזדמנות נפלאה להריק בבת אחת את כל שאור-המרירות שעלה בלב זה שנים; לקרוא דרור לכל איוויי הלשון; זה היה חג גדול להתפרקות-עצבים שברשות. הלא אין הרוגז מופנה כלפי הבעל, או הילדים ואפילו לא כלפי השכנות. רוגז כזה, טוענים הגברים הללו, הוא משהו בלתי נאה. אבל עתה – כשאת עומדת לפני מפעל שנוא על הכל, מדכא ומנצל את הכל, צינור מטומא זה שמעביר לא מים אלא דווקא מטבעות לכיסים מסויימים, עתה כשכספי הקופה נעלמו, השד יודע כיצד, ואפשר לדרוש מהשנואים הללו שסוף-סוף יתנו את הדין, הה עתה, זהו משהו עצום….
– הכלבים הטמאים הללו, שייחנקו בגניבות שלהם!
– וודאי בקלפים הפסידו.
– ואולי ביזבזו על בובונת!
– הביטו, זו מצטער שאינה מין בובונת כזאת!
– שודדים מזוהמים!
– את עיניהם הייתי מנקרת!
– מוטב לזפתם בזפת ולתקוע בהם נוצות בחוצות העיר!
– אני הייתי תולה ואתם!
– את מי?
– היא רוצה לתלות את עצמה על צוואר נחמד.
– ומי זה היוצא?
– הליצן הזה? הלא זה הארי.
– מי?
– הארי אירווין.
– השודד הראשי שלהם.
– ומה מיני זו קופצת בראש?
– ולמה לא תקפוץ, כל הכסף שלה מופקד כאן.
– איננו רוצות דיבורים, אנו רוצות את הכסף שלנו!
– יפה מיני, דברי דברים כדרבונות!
– מה היא צורחת? אינני שומעת.
– היא אומרת, שאת הכסף שלנו לא נראה.
– היא צודקת. צריך לעשות משהו!
– ומי זה?
– זה האח אירווין. זה גדום-היד.
– מיני צווחת שעשו ספקולציות, קנו קרקעות והשד יודע מה. קול סופראנו:
מיסטר אירווין גדום-היד
שפע כסף כאן סחט!
מקהלה:
שפע כסף, כאן סחט!
אחר כך באה השתלשלות עניינים במהירות הבזק. הפרטים טושטשו, לא ידוע מה ואיך וכיצד. הנה אביה של מרי ליד הדוד הארי. סוף-סוף גם אם נעשו כאן ספקולציות, הלא זה אח ואיש אירווין. מוכרחים איפוא לעשות משהו. והנה אף היא מרי, בסמוך אליהם. מישהו פוגע בדוד, הוא מועד. השער הסגור נפתח פתאום בבת ראש, אנשים נזקרים, מרימים את הנופל ומעבירים פנימה. מהומה. ורופא. ופתאום לפתע דממת מוות. הוא מת. הארי אירווין מת משבץ הלב.
עתה, כיצד אפשר היה שלא להכיר תודה למר תומאס ק. מקגילס, שהצליח להשליט את קולו על אספסוף הנשים, וכאילו לא עלה לו הדבר במאמץ מיוחד. עתה, כשאך ישאל אם היא נכונה להינשא לו… הקהל נתפזר. הדוד הארי מת, לפי תעודת-הרופא משבץ-הלב, אחת היא אם היה מעורב במיני מעשים או לאו. אביה נפגע אף הוא בכל הרמ"ח שלו, ממש היה כצל הופעתו הקודמת, ואותו עורך-דין צעיר, מר תומס ק. מקגילס, שכל כך הצליח בפיזור ההתקהלות, ושכנראה טיפוס אחד ששמו בילי עזר לו בכך, סוף-סוף נשא לאשה את מרי אירווין המיוחסת.
אבל מכוח אהבה? כלום היתה אהבה מצדה? כלום זה הזיווג, שאומרים כי הוא נקבע בשמיים? תום טוען, כי הוא אוהב אותה, אהב אותה מאז הילדות. מאז הפקרות הסמטאות מאז המעשה במגלדה אבל היא? הרי רוצה או לאו אין להכחיש כי ייחוסה ייחוס, ואילו הוא בנו של מי יודע שמו. אף-על-פי שהיה מצליחן, עוד מאז, כשכל קונדסי החצרות כרוכים אחריו כאחר מנהיג, וכך עד היום הזה. הלא כל מי שתום זה מתכוון אליו, כאילו הוא מוקסם במטה קסם. ואפילו פרצוף זה, בילי, שהכל יודעים כי הוא מסוגל לבכל-כל, הלא הוא כדונג בידיו של חבר-נעוריו. קסם – נכון. אלא למה היתה כמהססת כל כך הרבה שנים? הרי אילו אותו דגול-מרבבה של חלומותיה היה זה, מיד היא נופלת לזרועותיו, בלי צורך באומר ודברים, בלי שום סיבות מיוחדות וגורמים חיצוניים. אבל כנראה שכך הוא, חלומו לחוד, והתגלגלות העניינים למעשה, לחוד, ושמא יש כאן איזו טעות?
אילו תום זה היה מין לוחם, כלומר אפילו צמוח החוג שלו משפל המדרגה, כלומר מדלת-העם, אלא שהיה מזדהר במין הדרה נפשית, כלומר אילו היה בו מאורו הקורן של איזה מבשר גדול… אלא שלא היה כזה. והספקולציות… ייתכן שלא היה מעורב בהן. ואפילו רק עשה יד אחת עם כל החוגים הללו שלה, כלומר השכיר את עצמו להם, שכידוע אמר אותו לורד ביקונספילד היהודי שבעצם יש רק שתי אומות בעולם, העשירים והעניים, והנה הלך תום עם האומה העשירה, כלומר בגד בצור מחצבתו, שהוא האומה העניה… מי יודע. מישהו רוטן ספקולציות, ומישהו מרנן, שדווקא היה כאן מעשה בבוטלגרים, שמגניבים משקאות משכרים למורת החוק… ואותו פרצוף ששמו בילי… ואותה מיני הצרחנית, שהתנפלה על הדוד הארי שלה… מי יודע מה חלק יש בכך לתום, ומה חישובים היו כאן בקשר לבחירות הקרובות…
והנה בתה. הנה אן.
זהו ודאי מקרה אחר לגמרי. כך מהרהרת-מדמדמת הגבירה מרי מקגילס ברדתה במדרגות מהחדרים העליונים אל הטרקלין שלמטה, תומכת בזרוע-אם בבתה הנלחצת אליה שלא כדרכה ושלא כמנהגה. לעזאזל, לכל אשה יש, כנראה, רגעים של חולשה. של חולשת-הדעת והתמוגגות איומה. ובעצם מה היה כאן? אותו עניין שבינה לבין אותו צ’ארלי, אותו לא-כלום כמעט שבין נער-כמעט ונערה-כמעט – הלא אם תרצה לא היה כאן כלום. אבל מאידך גיסא, אם היא, אן, תרצה, הרי עולם הוא, התקשרות עולם היא, אהבה אחת-יחידה, זוג מן השמיים ואם לדבר בגילוי-לבב, יש להודות כי האם מקנאה בבתה. כך כך. כי זו זכתה. הלא אותו צ’ארלי מזכיר את תום, כפי שצריך היה להיות וזהו הקוץ הגדול…
כיון שכך, הרי אי אפשר היה לאשה זו, שיופיה עודו קורן, שלבה עודו רוגג, שעיניה בהירות ושערה הערוך-כטירה בהיר, שגומת-חן פורחת לה בלחיה בחייכה, שכולה בהירות גדולה… אי אפשר היה לה כשלחן לב בתה מתדבק על לבה, אי אפשר היה לה לגברת יקטרינה שפירא שלא לבכות. שתיהן בכו, היא ובתה שרונה… או… או שמא לא היתה זו הגברת שפירא ושרונה בתה, שמא לא אלו בכו בהגיע הידיעה על מות עמנואל דובי בנכר, בארץ ספרד הרחוקה… שמא היו אלו דווקא הגברת מקגילס ואן בתה, שבכו על מות צ’ארלי מורגאן בנכר… ואולי אלו ואלו… אלו ואלו?
שתי נשים בטרקלין זה, שאמנם יש בו גודש תרהוטת במקצת, כמנהג הארץ, ומשהו של התברקות-כדי-לעשות-רושם, אף הוא כמנהג הארץ. בכל זאת יש בו גם מרוחה של בעלת הבית, משהו מרגיע, משהו מפייס, ואפילו השראה של נועם. הן יושבות השתיים. ולפניהן פרושה יריעת החיים. לא רק שלהן, יריעת החיים סתם. והן כאילו מחליקות על פני אותו יאור מוזר, שאוצר כל כך הרבה יגונות ותוגות, מטענים אינסופיים על צער-אנוש, עד שאין לראות בשום ושום פנים אפילו קרן של שמחה. אין הן בוכות עתה, אין הן מתלוננות, גם את הלב אינן שופכות, כמעט שהגה אינן מפליטות. שתי נשים יושבות דומם: אם ובת.
מרגישה האם, כי בעצם לא פגע הגורל בבת, הלא בה בעצמה פגע, והבת אינה אלא היא היא עצמה, ורק משום כך נפגעה גם היא… כל אותם אירועים שלא אירעו לה, כל אותה השתלשלות שנפסקה אצלה משום-מה הוסיפה להשתלשל בחיי הבת, ומשום כך… ואף-על-פי-כן ברור, אין דומה הנפגע הישיר לנפגע שאינו כל כך ישיר… דעך, הכל דעך?….2 הבת. אין היא יודעת דבב של אחרים, לחש גחלי-העבר לא הגיע עד לבה. ויהא זה אפילו לחש הבא מלב אמה. היא מי שנועדה לחצר המטרה. היא עצמה. בלי עבר, בלי שלשלת משתלשלת ממישהו אחר. שלה היה אותו אדם שמת. אליה כתב את מכתביו האחרונים, אליה פנה כשהמר לו לבו מאד. ואליה נשלח אותו מכתב קצר, מאת אחד מנדל, שהודיע מה שהודיע במלים כל כך ברורות. שתי נשים.
– הגברים הללו – אומרת האם – כבשו את השליטה בעולם, והא לך.
אומרת הבת:
– ואלמלא היו כובשים את השליטה?
– או אז… יכולה את לומר על נשים מה שתאמרי, קוצר השג, צרות אופק, תאוות פורחות, אולם לסכן את כל המין האנושי…
– עדיין אינך יודעת, כנראה, מה אכזרית ושואפת נקם וצמאה לדם יכולה להיות אשה… הנה קליאופטרה של המצרים, הנה יקטרינה של הרוסים, אלישבע של האנגלים, ואפילו עתליה של התנ"ך…
– יודעת אני, אלא אלו אולי התכוונו להתחרות בגברים בדרכי הגברים, לפי מסורת הגברים ואילו… כלומר אילו היה משטר של נשים, צורת חיים מטריארכלית…
– כי אז היה הגבר חי רק במידה שהאשה היתה מרשה לו…
– והרי לא ייתכן, כי הצמיחה האורגאנית של החיים, בתוך תוכה, כחלק ממנה, לא תשפיע למען שמירת החיים…
אומרת הבת:
– מודה אני, גם אני חשבתי על כך, כלומר – כאן הסמיקה קמעה – חשבנו על כך, על אף כל הפיקפוקים שהיו לנו בטבעה האמיתי של האשה. וסוף-סוף גם בהשפעת תעמולה נכונה אין לזלזל. רצינו להזעיק מין קונגרס עולמי של נשים, קונגרס למען החיים ונגד המוות!
– מהו שיעור התמותה הרגיל, בת?
– באמריקה הוא נמוך למדי, אמנם באוסטרליה והולנד הקודמת היה נמוך עוד יותר. לעומת זה הוא גבוה בצרפת, יפן, אוקראינה, הודו…
– ברור, שיעור כזה אינו מספיק להם, לחסידי המוות. להם דרושות מיתות בסיטונות, הרג רב, תיאטרליות של מלחמות עולמיות…
– ואולי בכל זאת קונגרס כזה של נשים…
– נוסח ליזיסטרטרה של אריסטיפאן היווני, מה? שביתת נשים מבחינה האהבה וסדרי הבית והילודה. לא רע.
– אמא, עלינו להיות מעשיות.
– אני, בתי, הייתי מעשית תמיד. החלומות הללו שהיו לי… את כל החלומות האלו בכל אתר ואתר, אם זה בערבות רוסיה ואם זה בפרריות אמריקה, ואף במדבריות יהודה, חולמת האשה בטרם תקיץ – והנה וויתרתי עליהם, אחת מני רבות. היית מעשית למען רבותות מעשיות. והנה עתה אולי הגיע הזמן לאשה לחזור אל החלומות.
– אמא, דומה שאת… את הרבה יותר צעירה ממני.
– זה לא רק אני מרגישה כך, אלא כך מרגישות רבות מבנות מיננו, הלא זה סימן ש…
– אבל… אמא, אני… אמא, אני כל כך אהבתי את…
עכשיו היא בוכה היא מרשה לעצמה לבכות מאד. כי הנה פתאום תפסה שעולם שלם נטרד. נמעך. הושמד. פשוט מת ואיננו. כל עולמה מת ומה לה ולנשים הללו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.