רקע
יעקב הורוביץ
שני ידידים

חי אחיתופל אם אין ממש במשל הקדמוני: הנערים פצו פה ולשון אמהות נמקה! או שמא אין משל כזה? אפילו כך, האמת היא אמת, וקונם פי המדבר, אם יש לקנא באותה אם אובדת העצות, שניטל ממנה לא רק מענה לשון, אלא אפילו כל אפשרות לאיזה חופש מבע, והיא ניצבת על בר-בטנה, הוא שעוד לפני רגע או שניים היה תינוק בן יומו, וצריך היה לטפל בו, ועוד איזה טיפול, להתרוצץ פה ולהתרוצץ שם, לרחוץ ולשקול, ועד שאת מאכילה את מנגבת, ועד שאת מיישנת את מיניקה, ועד שאת שוכבת לנוח את מלמדת אותו לומר אמא, ובעיקר מאלפת את בן-פקוע זה שלך, שיהא נוח לחברה של בריות, ואינו עושה לך בושות חס ושלום, ועד שאת משחקת בו להנאתך, את מגלה אצלו “חוכמות” שלא נשמעו כמותן מאז ומקדם, שכן כל השכל שלו בא לו ממך, ועד שאת מספיקה לעשות בבית כל מיני סדרים, את משלחת אותו החוצה, שכן הוא כבר ילד גדול ולפי האַדוקציה החדשה, צריך לשחק עם חברים ולא להפריע לגדולים, בפרט שזה כל כך בריא לגוף, ועד שהוא משחק את שוב נחפזת להשכיבו לישון, כי השעה מאוחרת ושמא ייכנסו מיני אורחים לבית. ולא זו בלבד, אלא תמיד ותמיד את חרדה לו עשר או שתים-עשרה חרדות ברגע אחד, שמא יתקרר חס ושלום, ושמא נהנה יתר על המידה מהחברים שלו, ושמא ישן יתר על המידה ומאחר לארוחה המשפחתית החגיגית-תמיד, ושמא הוא חס ושלום, ישמרונו שמיים מהעסק המיותר-לגמרי – חולה…

– זהו, כך או בדומה לכך הוגה הגברת יקטרינה שפירא, זו המעוגלת עתה יותר משהיא נמוכה, זו האשה שכחול עיניה הוא, כלומר היה, ממש איזה שם-דבר, ואם רצה מי באחד הימים לא להיות מבויש ממבוכה עצמית ופשוט לבכות ברע לו, אם רצה להרגיש, כי הנה יש עוד בעולם הזה לב נבוך עוד יותר ורגיש מאד למבוכת הזולת, שאילו היה יכול היה מצמיח מלות-קסם פייסניות, מפכות כממעיין הזוך הנצחי, כדי להעלות ארוכה לזקוק לה – אם בזאת רצה מי באחד הימים, הלא אליה, אל הגברת שפירא היה פונה, אל המרפסת שלה הבנויה בסיגנון ירושלמי מאז, אל הקרירות המשבשבת בה ביום קיץ לוהט. זהו.

אלא שהפעם, הפעם אין לבה פנוי אלא לבנה עמוס, ואולי לבתה שרונה, ואולי לה לעצמה לב אשה מי חקר!

הילדים הללו, כל כך הרבה צרות צרורות ומצוררות הם מביאים, וכל כך הרבה אַדוקציה הם מצריכים, הלא לא פעם אחת את פשוט מוכרחה לקלל את הימים והלילות שלך ולצווח בלבך: מי שהמציא ילדים בעולם, ישתחקו עצמותיו ויישאר חי כדי להרגיש בהן! הגם שמין דיבור כזה לא היית יכולה להעלות על שפתייך בשום פנים ואופן. אבל הגו נא אתם, הלא הדבר הפשוט שבפשוט רחוק מהילדים הללו על אף מה שאומר ההגיון הבריא, הדורש בצדק גמור, כי דברים כאלו יהיו טבועים בהם מיד בצאתם לאווירו של עולם, שכן מה הם אלו – ילדים של בריות, או חס ושלום מיני בהמות, והיכן אנו נמצאים סוף כל סוף – ביישוב של בני אדם או ביער? בקיצור, הלא ממך למדו כל מה שהם יודעים, והדיבור שלהם, ודרכי ההתלבשות ואפילו הגנדרנות, וכל הנימוסים והביטויים, ואהבה ושנאה אל מיני בריות, ודברי כיבושין ואף שיבושין – הכל ממך בא להם. והנה מין נער כזה, שרק לפני רגע או שניים היה ארוז בחיתולים, פתאום לפתע פותח את הקשקשת שלו ואומר לך מיני דברים, שדבקו בו מי יודע היכן. מין קונגרגאציה כללית ועולמית של נוער? הנשמע כמוהו! סוף-סוף מה אפרוח כזה רוצה ללמד תרנגולת זקנה אימתי מטילים ביצים. חוצפנים כאלה, עזונים עד כדי רתיחת-דם, נצלנים ערמומיים של טוב-לב אמהי – אמת גדולה היא, כל כך קשה לדעת איך וכיצד לנהוג בהם בנערים הללו!

האמת קשה לה לגברת יקטרינה שפירא. בפרט קשים עליה היגויים כאלה ביחידות, כאילו היא עזובה לנפשה, כאילו היא ממש טובעת ואין שום מציל סימפתי לצידה. מה טוב היה אילו היה אותו מקשיב נחמד יושב לפניה והיא שופכת לפניו את לבה. כזה ידיד אמיתי. אבל ידיד כזה אינו עתה. כיון שכך, אולי זה אפילו לטובה. שכן אפשר להעלות על הלב מיני היגויים, שאינם מגלים אפילו לידיד. וכך היא ממשיכה:

לעומת זה בת. אתה רואה, ידידי ומיודעי, שאראה בנחמה זהו עניין אחר לגמרי. אמנם עם הבת אפשר גם לריב, כלומר אפשר להטיח כלפיה במתק-שפתיים דברים בוטים, ומובן מאליו שאפשר לספוג גם ממנה טיפטוף גומלין במטבע שווה. אבל יחד עם זה – אפשר גם לנחם אותה בדברים, וגם בלא דברים, לשבת על ידה ברחבות אמהית, כמי שסוככת עליה בהדר-נוצות של רחמי אם. ועצם ישיבה כזאת, גם זה משהו הלא יש ויש איזה מין שיתוף נשי, שמלים אין בשבילו, על אף אותה איבה נשית הדדית המפורסמת. כי אותו שיתוף קיים, על אף הכל, הוא איזה יש נשי מיוחד ונצחי. כי כאן העיקר לא פלונית האשה, לא גוף זה או אחר, יפה או מאוס, לא פקעת תשוקות זו או זו, כאן שרירה וקיימת הרגשה שאת אינך את, כלומר לא רק את בלבד, אלא חלק מאותו כוח נשי נצחי, המעניק את ברכת החיים לאדם. אותו כוח נסתר, המחדש את הגופים, לאו דווקא את פלוני או אלמוני, אלא את כל הגופים הללו, את המין האנושי. כיוון שכך, נוכח אותה הרגשה מסתורית, הלא המלים הללו הן כאפס וכאין, וכל המחשבות אפילו מעמיקות חקר, וכל הסגולות הטובות שבעולם – אינן אלא דלות מהביע אפילו קורטוב אחד מכך. ואפילו הצרות הגדולות, הפורענויות האיומות, דומה כאילו הן רחוקות מכאן, ניטל מהן העוקץ, הן כחיוורות, כחסרות ממש, ולא כדאי שאלו ממררות לך את החיים אפילו זמן-מה. אולם – לא תמיד אפשר להתגלגל לים של רגשות, ולא תמיד אפשר להתחבא מאחורי הפרגוד של הנשיות הנצחית. ואותה תקלה ארורה, הלא היא כדבש למלאך הצרות הצרורות, שמיד הוא קופץ עליך ואינו מרפה, ועושה בך ובלבך ככל שידו מגעת וככל שאת מניחה לי.

לא כן עניין הבן, ידידי ומיודעי. הלא שום קשר על-אנושי אין בינך לבינו, ואפילו הזכרונות הללו אינם מקשרים אלא מעט. כאן נשארת לפליטה רק אותה ידיעה, המיטשטשת במרוצת הימים, שהוא בר בטנך, עצם מעצמך ובשר מבשרך, והרי למעשה זוהי איזו תופעה מלאכותית של התרבות, שכן ידיעה ממין זה לא מצינו חס ושלום אצל בהמות וחיות, אבל את, שיש לך אדוקציה, את חייבת במין קשר כזה, טבעי או מלאכותי, והוא שמחייב גם המשך. ואילו מצידו – את רואה בעינייך הללו, שהכל שם מרופרף, הפקרות של גבר. שכן זכרונות יש לו אפילו פחות ממך, ואפילו את חין התינוקות שלו ואת דמיונו לקלסתר פניך אינו זוכר. ושום “חוכמה” גדולה או קטנה שלמד ממך, ושום מעשה קונדס שמרגיז בשעתו ונעים לזכרון, ושום מחלה שלו כשאת קשורה למטתו, ואפילו על סינמה היית מוכרחה לוותר, ושום חרדה גדולה שהוא עושה לך בחוסר-דע שלו, ושום בושה שהוא מעורר בפחזות שלו בכל הרחוב שלך. שום דבר אינו זוכר בן-פקוע זה מכל העניינים המקסימים הללו… ולעומת זה יש גם לו איזה קשר לנצחי, כלומר לא לאותו נצחי נפלא של הנשים, והוא אומר שזה מה שקוראים אנושות ואמת, וזהו דבר אחר לגמרי. איזו התגלגלות של רעיונות, שמתנפנפים בכוח איזה מנוף הגיוני מוזר. איזו שלשלת היגויים, שאינם קרובים אל לבך ורחוקים מנפשך, איזה מבנה מוחשי מדי לפי שיעור ומידה ומשקל ומתכונת, בניגוד לכל גלי ההרגשות החופשיות שלך. פשוט מאד, אצלו קיים איזה בניין-אב ולא בניין אם! וזה, ידידי ומיודעי, זהו עולם אחר לגמרי. לו מתגלה והולך אותו עולם גברי מוזר, טפח אחר טפח, ולך אין בעולם זה שום דריסת-רגל. המעשה הישן-נושן באותו אפרוח מטומטם, שלפני רגע או שניים עוד הוא מתחבא תחת כנף התרנגולת וכאן מוצא את כל העולם המתוק שלו, ופתאום נהפך לתרנגול, שמתגאה בכרבולת חסרת-הטעם שלו, והוא ועמד ומקרקר להנאתו ומבטל את העולם התמולי שלו ושלך כעפרא דארעא.

אדרבא, ידידי ומודעי, אולי תמצא אתה עצה בשביל הגברת… נאמר הגברת יקטרינה שפירא… או שמא זו הגברת מרי מקגילס? שמא תמצא ידידי ומודעי, דברים קולעים, שיש בהם גם מידת-מה של חוכמה ואין בהם שמץ של פחיתות-כבוד, ותאמר לה כיצד עושה וכיצד נוהגת, אחר שהיא מספרת באוזניך את פרשת עמוס או ג’ימי, אותו יקר שלה. הנה, חי נפשי, נכנס הבחור, ומיד הוא פולט דברים ורמזי דברים על קונגרגאציה של נוער וקונגרס עולמי ודומהו, כיצד יכול שדברים כאלה מתקבלים על השכל הפשוט? ולימודים – הנהו אומר שאינו רוצה להיות לא רופא ולא מהנדס ולא מורה. בחיי, אמא – הוא אומר – כל המקצועות החופשיים, כל מעשי עסקנות של עסקנים, שאתם אומרים שהם חופשיים, וכידוע הם דווקא ההיפך מזה, הלא המציאו אותם כדי להאריך את אורח החיים שלכם, שבידוע אינו טוב גם לדעתכם. והראיה שהרבה תיישים תשושים, שהיו בעבר גדיים עקשנים, עתה השלימו וכאילו אומרים אמן לכל הקיים הזה, אינה ראיה כלל. בידוע ככל שאדם מתבגר והולך, הוא נכנע והולך להרגל, וכל הנכנע אין שוב דעתו צלולה… ובכן, מה עצה ומה תושיה תגיש לה לאם זו, שבנה נתפס לדברי הגיון כאלה?

והנה שוב אותה מרפסת, שעל אף החלונות האטומים שלה, צל בה וצינה בה ונוח בה, כאילו לא חלו בה – כפי שנוהגים להתבטא טיפוסים ספרותאים – שיני הזמן, כאילו לא חלו תמורות בפינת עולם זו, שהיתה שופעת כל כך הרבה הבטחות, ורק התאנה העבותה שבחצר, כאילו הרחיבה גזעה והגדילה עפאיה והתחסנה על חשבון מישהו – המרפסת הטובה של הגברת יקטרינה שפירא, שעל אף הקמטים שזרקו בה, ואף-על-פי שילדה גדולה זו, בעלת בית זו, שהשפיעה עליה מרוחה, התבגרה במקצת אף היא, אין אף בה בעצם שום תמורה כמעט. עוד מרחבים רוסיים מהדהדים כאן, עוד אינסוף של שלגים מצטייר כאן נגד העיניים, עוד יש כאן מאותה התרוננות של נעורים צחים-ואדומים והשתפכות-הנפש הסיטונית, והקסמים המושכים של עולם, שכאילו נתפס לצדק ואמת וטוהר…

הנהי, הנה המרפסת והנה הגברת שפירא. הנהי מגישה את הריבה המסורתית שלה, וכך היא טוענת:

– מילא, עמוס שלי הוא סוף-סוף שלי. הגם שאינו דומה לאותם בחורים נפלאים בימי נעורי, שמדברם נאה כל כך ובלוריתם מתנפנפת כל כך. מכל מקום, אני מה – אשה חלשה. ומיטב מכל מיני בחינות שהוא פונה לבעלי, מר אביגדור שפירא, שהיו לו כך וכך נסיונות בחיים, כיאה לטיפוס סטודנטי יהודי מרוסיה, שרגיל להתגלגל גם בשוייץ החופשיה, וטועם טעם שתי בארות של מים טובים, ושפרצופו סימפתי בדומה לליאון בלום, שמוחו חריף כשל הגר"א, ידידי ומודעי, וכי מי יותר בר-סמכא ממנו לתת תשובה טובה מהבחינה הלאומית-עולמית הצודקת-אמיתית ומכל בחינה אחרת, ובעיקר מהבחינה החינוכית לדור זה ומאלפת לכל הדורות הבאים!

ואילו עמוס עצמו?

מה תאמר ומה תעשה אם הוא, הוא הגבר הצעיר, קם ומסביר לך שוב ושוב כי הדעה הבלתי משוחדת באמת נמצאת רק אצל מתבגרים, שאינם רואים עדיין הכרחים שונים וקשרי עניינים, המדכאים כל מעוף חופשי של אמונים, ולא נתנסו עדיין במשא-ומתן הדדי להמרת אידיאלים. בני הנעורים הללו, הוא טוען, אינם נכנעים, וגדולה מזו: אינם רוצים להיכנע בשום פנים.

ואפילו לר' שמלקה, אותו דוקטור מחוץ-לארץ, מי שיודע פרק במנהגי ותיקין, הוא אומר בזה הלשון:

אתה ר' יהודי זוכר מה שזוכר, ואינך יכול להינתק מכך וגם אבי ואבות רבים כמוך. הנה השולחן שעורך הרבי, הנה דברי תורה שהוא אומר. הנה התלכדות הלבבות שלכם בשבת אחים גם יחד. הנה ההפלגה בפילפולים של מחשבות שאין בצידם שום מעשה… לא כך אני, ולא כך בני דורי. אצלנו, ר' יהודי, אין דרכי הלכה לחוד ודרכי מעשה לחוד. הראית אי-פעם כיצד פלוני האיכר אוכל אבטיח? אין הוא מתקין פלחים פלחים, אין הוא מדקדק בצורתם, אין הוא מתהדר בהחזקת סכינו. הוא פשוט פולח באולרו מה שפולח, כחפצו באותו רגע, ושם בפיו לתיאבון. זה המעשה בלי מחשבה תחילה וזו הנאתו. והוא שיש גם לנו. תאמר משהו עם-הארצות – ייתכן. אבל יחד עם זה, גם ממש. יחס למה שאפשר למשש בידיים ולא רק לתפוס על-פי השכל. זוהי הרגשה של חיים, אנו רואים כיצד צומחים החיים, אנו יודעים כי מן האדמה הם עולים, ואנו לומדים להבין כיצד לעשות שהאדמה תצמיח מה שאנו מטילים עליה להצמיח, והוא שלמדתי אני ורבים רבים אחרים, בהיותי באותו קיבוץ, שאינו מדבר משום מה אל לבך…

אומר לו: הלא אפילו בקיבוץ עורכים שולחנות, אלא שהרבי שלהם…

מפסיקו פתאום כמדבר אל מישהו אחר, כאילו זה המשך של ויכוח ארוך, וכך הוא אומר: שמע נא, ר' יהודי, מה יתן לי, לי ולכל בני הדור שלי, גם משק מסודר, ואפילו בלי חובות, וביטוח לימי זיקנה של ציבור מצומצם, וכל מיני מוסדות מקומיים שמספקים לא רק לחם ומלח בלבד, אם נפשי, נפש הדור שלי נמשכת למשהו גדול יותר… הלא כל אותם הסדרים, כל אותן תקנות טובות לקיום חברה צודקת, צריכים לבוא אחר כך, אחר שיהיה העיקר, אחרי שתהיה הרגשה, כי מותר כבר לחשוב גם על משהו קבוע פחות או יותר…

כזה עמוס, וכאלה דבריו. הוא ודומהו רצו משהו. ייתכן שלא ידעו בדיוק מה הם רוצים. ייתכן שעשו רושם, כי הדיבורים שלהם הם דיבורי בוסר, כי פתאום אין הם מסתפקים לא רק במה שהיה נהוג בדורות קודמים, אלא אף במה שסיפק והלהיב את אבותיהם. אמנם אין לומר חלילה שלא משכו בעול, המשיכו למשוך בו, אבל מאידך גיסא… הגם מי יודע, שמא לא היו עמוסים כאלה רבים. שמא רק מעטים היו. ואולי מעטים אלה הם שביטאו את סודו של הדור. מי יודע.

מכל מקום ברור, שהאטמוספירה באותו זמן היתה במזל של שינוי צורה. הכל נראה לו לעמוס כאילו הוא מקרבו אל משהו חדש. כאילו השעה היא שעת-טרם. כאילו יבוא, מוכרח לבוא משהו אחר לגמרי, והוא – שהרגיש גם ג’ימי. אותו ג’ימי מקגילס מעולם אחר לגמרי. איך וכיצד? ומה הסיבה לסמיכות פרשיות זו? שמא זו רק מימרא בעלמא שאין לה על מה לסמוך?

אכן, יבואו העובדות ויעידו, אדרבא:

ה“צבר” עמוס שהגיע לפרקו, גויס כמנהג המדינה באותם ימים של המנדאט האנגלי בארץ לנוטרות, שיש עמה מדים של חיילים ועבודה של משטרה וכל מיני מעשי-לוואי הכרחיים. כלומר קודם היה עליו להשכים לפתחי מוסדות שונים בעיר ולהיות שם שומר חינם, כמעט מיותר לנוי וכאילו מפוקפק לתועלת, פטור מכל דבר שיש בו עניין בשביל עצמו, אלא שאחר כך הצליח לעבור למשמרת של כפר, כלומר למקום מרוחק במקצת מיישוב בני אדם, ששם לפחות יש מרחב למחשבות, ויש הזדמנות לחלומות, ויש הוד של טבע ועוד מיני דברים סתומים של עניין, ומכיון שהיה בקרבת מקום גם שדה-תעופה אמריקאי, נזדמן לו פרצוף אמריקאי סימפתי, שאמר לו כי שמו ג’ימי מקגילס.

עד כאן – כפי שאומרים – העובדות היבשות. ויכול הייתי להרבות כאן דברים יפים על הנוף ועל הטבע, על שקיעת חמה ועל זהרורי שמיים, על התערוכה הבוטאנית של הצמחים למיניהם באותה כברת ארץ חביבה, וכיצד אלה משפיעים על הלך-רוח, מעוררים געגועים וכלות-נפש, או מביאים לידי קלקולציות עגומות על עתיד המין האנושי, או מאידך מאיצים את נאד התקוות הטובות להתבקע – באחת, יש כאן הרבה אפשרויות למופלג בדמיונות. במקום זה, אני בוחר לומר מקצת דברים אחרים, ומגלה שאותו ג’ימי עשה באמת רושם מיוחד, היינו אף-על-פי שנולד בעיירה אמריקאית, שאביו היה עורך-דין מיקירי קרתה, עוקר הרים וכובש כיבודים לעצמו ולבני משפחתו ולמדינתו, ואמו בת למשפחה מיוחסת, שיש עמה גם נימוסין וגם מסורת וגם כל מיני קניינים טובים – אף-על-פי-כן היה גופו הגמיש כל כך מוכר, קלסתר פניו הדק כל כך מלא-הבעה, כאילו מתוך איזו נפשיות שלנו הקרובה ללב, עיניו האפורות כל כך נוצצות ונרחבות וכאילו מעוררות הבטחות שונות – עד שאין ספק, כי צדק מי שהכתירו בשם סימפתי. ועתה משאותם שניים, עמוס וג’ימי, שחנו בקרבת מקום, נפגשו יחדיו – איני יודע מה דיברו ביניהם וכיצד התחילו בעניין, אבל משער אני שיכול כי כך, למשל, היה הדבר:

אומר לו עמוס: שכה אחיה, אין בך שום דבר מאותו איש הביזנס האמריקאי, אותו מוצץ-דם קר-מזג, אותו דקדקן חשבונאי, שאין לפניו אלא שורה ארוכה של מספרים קפואים…

אומר לו ג’ימי: חי אחיתופל, מה שסיפרת לי על אמא ואבא, זה כל כך דומה לאמא ואבא שלי, גם אצלם אותם מרחבים גדולים של חלומות ילדות שאין להם המשך, וגם אצלו אותה חריפות אישית עוקרת הרים, אבל יחד עם זה אינה מעזה לחדור לעומקם של עיקרי הדברים…

אומר לו: אילו יכולים היינו לעשות אגודה אחת, כלומר החברים שלך והחברים שלי, ומקודם אנו עורכים קונגרס לעצמנו, קונגרס של נוער, חי נפשי, ג’ימי!

עונה לו: יש אחת תיאוריה, חי אחיתופל, כי יש והבנים דומים לא לאבות אלא דווקא לאבות אבותיהם. ואם כך, אם האבות שלנו משום שהם קשורים וכפותים במוסרות מסורת ומנהגים וכל מיני חשבונות לפי מבנה הנפש שלהם, ואינם מסוגלים להעפיל כפי שהעפילו הסבות שלנו ובהפעלתם הניחו את היסוד לגנזי תרבות, שעד היום כולנו יונקים מהם…

מצעק לו: שמע תינוק, אם אנו דומים, ולוא רק במקצת לסבות הללו, לאותם ענקי מחשבה ואדירי נפש ואבירי פועל, אם רק אמת הדבר, הרי שיש בנו כוח של ברזל, ואם יש רצון כזה, הלא אנו קמים ומזעיקים את הנוער, את כל הנוער הטוב בעולם להחזיר עטרה לנפשי שבאדם, להשיב עיקר למקומו וטפל למקומו, לבנות עולם על יסודות קדמונים…

מנשק לו: והרי אם כך, אולי כדאי… חייך, כדאי שנולדנו! ואם הזקנים השולטים בעולם שוכחים אתכם, ואת כל הנסיונות שלכם בעבר ובהווה ובכל הזמנים, את השאיפות שלכם אל האור שבאדם, בארץ-הקודש ובארצות שאינן קודש, ומונעים מכם אפילו כבשת רש בזמן הזה, ונוהגים כלפיכם כפי שנהגו כלפי אבותיכם וכל פזוריכם… חיי וחייך, אתם עזרתם לכולנו! חיי וחייך, אנו הנוער, אין אנו שוכחים אתכם!…

*

אין אני יודע אם באמת כך או בדומה לכך התנהל הדו-שיח, אולם אין ספק, כי יכול שהתנהל כך. ואסמכתא למעשה? מה תאמר ידידי ומודעי, שאותו ג’ימי, אותו טייס אמריקאי, מזמין את הנוטר מארץ יהודה העתיקה, את עמוס הצעיר שלנו, לטיסה ממושכת – התאמין? ואם אומר שלא רק אותו נוטר, אלא גם הטייס לא ידע בהמראתו לאן פניו מועדות, שכך הוא המנהג בצבא – התאמין? ואם אוסיף, שעמוס אשר שש לקראת טיסה ראשונה וחשובה זו בחייו כמוצא מזל רב בדרכו והוא לא קיווה לו, והנה נתייגע לו הזמן ונרדם בקרקעית המטוס עד שנתעורר בשעה טובה ומוצלחת בארצות-הברית של אמריקה – התאמין? ככה זה. ואפילו צרות לא מעטות היו לשני תרי-עולם אלו ברדתם ממטוס הפלאים שלהם – שכן יש חשש למעשי מרגלים בימי מלחמה או אין? מילא. אותו עורך-דין ממולח, אביו של ג’ימי, הצליח להוציאם מן הבוץ, ולא עוד אלא אף הוא שמח לאותו חבר חדש של בנו, החברמן מארץ-הקודש, ממכורת הנביאים, מערש האמונה האנושית. ומה שאפשר ללמוד בימים מספר בבית אמריקאי טיפוסי ואווירה אמריקאית טיפוסית, גם מפי אבי המשפחה המכובד, וגם מפי האם המיוחסת, וגם מפי האחות הנוגה משום-מה, וגם מפי כל החברים והחברות, שכל כך קופצים להתלהב לכל דבר שנראה טוב ויפה וצודק, וגם מן הסביבה המקסימה, שיש עמה גם פלאי טבע וגם פלאי כושר ומרץ אנושי – למד גם עמוס שלנו. והוא וודאי מאמין, שמה1 שאחרים לא הצליחו בו זה שנים, הנה הוא תפס מניה וביה. ומי אכזר שיעביר אותו על אמונתו? הוא מאמין בשלו, אשריהו!

והוא יאמר לך: יש להאמין בדור הצעיר, לא רק ב“צברים” הפלאים האלה, אלא גם באחרים, למשל בג’ימי זה ובאחותו, ובכל דומיהם. כי אלו אינם רואים את העולם בעיניים קפואות של אתמולים, אלא זריזים הם וגמישים ותוססים משפע של חיים, ורוצים בלבב שלם בעולם כזה חדש כפי שרוצה בו עמוס.

ועתה, עתה איני יכול שלא להזמין את כל המתחשק בכך הגלילה, שבארץ-הקודש, במכורת הנביאים, אל אותה תחנה דלה, ששימשה נוטרים יהודים, בקרבת מקום לשדה-תעופה, ששם נמצא עמוס ונמצא ג’ימי ידידו בנפש, ונצטרפו אליהם כבר אחרים, ושם יכולים לשמוע מפיהם את הפסוקים הראשונים של נאום-הפתיחה, אשר הכין עמוס היקר שלנו לאותו קונגרס עתיד של נוער. בקירוב כך:

חברים! חי אחיתופל, יש גבול גם למידה של מיאוס בעולם! ועכשיו, אם אין אנו לנו, מי לנו!

ואותו ג’ימי מתפרץ לתוך דבריו קורא: שכה אחיה, אנו קמים ועושים עולם של נוער, אנו קמים ומחדשים ימים טובים לאדם כקדם!

ואם שואל אותם מי: בחורים, והאחרים? כל האחרים הללו, הנה וולודקה כזה, הנה מוריאל, כל האחים והאחיות, ואולי אף האבות והאמהות – מה יהיה על אלה?

על כך לא תבוא תשובה. לא רק את החיים, אפילו את אלו שמתו, אין הם זוכרים. זה דרכם של בני הנעורים מאז. ובזה אולי גם כוחם.

ואילו האחרים, שכבר הזדקנו, אלה הזוכרים גם את החיים – אף שלא תמיד יודעים איך וכיצד הם חיים – וגם את אלו שמתו, אלה לוחשים לעצמם מבלי משים: – ומי יודע, אולי באמת כדאי שיעשו מין קונגרס נעורים כזה!


  1. במקור המודפס “שמא” – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!