רקע
שלמה צמח
מצבת ושלכתה

1

אין תמורות וחליפות כעצת־לב של מעשי אמן, ובמלאכת־מחשבת של שירה עניין של עראי ואקראי, אלא מחוּייבות הן מציאותו של כל פיוט בהשתלשלות הזמנים. דומות שוּרות של שירה לאותן אמהות של מוניטין, שבתחילתן דמות־דיוקנן מליאה בבליטותיה ומדויקת בקוויה ושלימה בבניינה, אלא שבהמשך הימים נשחקת טביעת־חותמן ונמחקת וסופן שהן יולדות אסימונים וניטשטשת צורתן ורשמן עמם. עדים היינו כיצד מרוב שימוש וחיקוּי ניטלו עוז ההבעה והדר גאונה של השורה הביאליקאית וקצבה ורננה ופלאה וסתרה. וכבר הגיעה בפיוטו של דוד שמעוני עד גדותיו של השגור ואפיסת־כוחותיו: הואיל וקמעה־קמעה נתגלגל טור חוגג ורב קסם של שירה בפסוק חגור שק של דברי חול כאילן בלא צל. לא דין שירה כדין דת; אף על פי שפעם מעורבות היו פרשיותיהן ועד היום הזה סמוכות הן זו לזו בעולמו של הרגשי, יכול ויהודי בימינוּ מברך על הפת בכוונה גדולה ואותה “ברכת המוציא” שיהודי לפני אלפיים שנה היה מברך עליה. אבל לא הרי שירת ביאליק וטשרניחוֹבסקי כהרי שירת דבורה ודוד ויהונתן, אף על פי ששרשיהן של זו יונקות מכתב ולשון וממסורת ותרבוּת של זו. איבת עולם בין אדיקות, בצורה ובתוכן, לבין שירה של אמת. אפילו אמנותם של עמי אסיה הרחוקה, הודו וסין, שאין כמותה מחזיקה בנוסחאות של קבע וכבולה בהן, שינוי וחידוּש אצלה בתוך תוכה של מערכת המוסכמות שלה. לפיכך טענה של שטות, וגם אמתלה של סניגוריה בדברים המטיחים כלפי כל שאין דעתו נוחה מן השירה הצעירה בארץ, שמטבעו “קופא על שמריו הוא” ולבו לב נעוּל לחדש.

אבל אימתי מסתכסכות הרשוּיות והאנדרלמוסיה רבה? משהגיעה שעתו של חילוף־משמרות. הוויוֹת העולם מלמדות אותנו שאין ההמרה של כורח בגילוי גדלות יצירה אצל שום אומה ולשון. אין עתים של גידול ועמידה, של פריחה וכמישה באילן השירה מזומנות במועדי מחזוריהן, כשם שקבועות שעות זריחת חמה ושקיעתה; אף־על־פי שצמיחה ונצנוץ פטורי־ציצים אינם פוסקים בענפי אותו אילן וזלזליו אפילו לשעה אחת, ואף־על־פי־כן מעין סדרי־קבע כל־שהם אתה מוצא גם בנפתולי תמורות הללו. משהגיעה שעתו של חילוף משמרות בשירה, הרי על הרוב מהלכת המשמרת הנכנסת בשני דרכים – אם שהיא נותנת בתוך הפיוט שלה, שעדיין כפות הוא בכולו למשמרת היוצאת, מתכנם של החיים שנשתנוּ ורוֹצה להיבנוֹת ממנו, או שהיא לוקטת צורות שירה וקצבה בשדות זרים ומלבישה לבושי־נכר הללו את המיוּחד והחדש שבתוכן חייה. לדרך הראשונה אביא דוגמה מבפנים, מן השירה העברית; ולדרך השניה אביא דוגמה מבחוץ, משירת־הסמלים בצרפת: הואיל ושדה השירה העברית הקדומה היה בשדות־הזרים, שבהם לקטה שירת צרפת בימי מעבר את צוּרותיה החדשות.

(א) שנים רבות היה יהודה קרני (ואין אני מעריך פיוטו אלא מביא ראיה ממנו לדרכי התמורות בשירה) יוצא בעקבותיה של השורה הביאליקאית בכל דמוּיותיה וקולותיה ובניינה ועניינה וצירופיה, מעמיד היה שירים שנשימתם ארוכה ושירים שנשימתם קצרה על מתכונתם ותוכנם של “שירי הזעם” ושל “שירי־עם” ושל “שירי החורף” ושל כל כיוצא באלו. למעלה מהשפעה כאן, כמעט מעשה חיקוי מוכני לפנינו, שאין בו אלא משום יוהרה של השכל־ידים; והרי קטעים אחדים מכל מין ומין לעדותי:


לפי נוסח “שירי הזעם” –

אָז יִבְעַט הַיוֹנֵק בִּשְׁדֵי אִמוֹ וַחֲלָבָן,

וּבְטֶרֶם עוֹד יֵדַע קְרֹא אָבִיו וְאִמוֹ

יָפֵר אֶת בְּרִיתוֹ עִמָכֶם

וְכִי יִגְדַל – וְעָמַד אַף הוּא לְמִשְׁפַּטְכֶם.


או:

וְהָיָה כִּי אֻעֲלֶה לְגַרְדֹם

וְאוֹשִׁיט לְתַלְיָן צַוָארִי

וּבִקְשׁוּ דַיָנִים מִמֶנִי

אֶת אַחֲרוֹן וִדוּיִי וּדְבָרִי.

בארבע שורות אחרונות הללו יותר מחיקוי בהן; לקט כאן של כל סמלי ביאליק כמות שהם בשיר אחד מפורסם שלו (גרדום“, “תליין”, “צואר”, ו”בקשו דיינים" רבים כנגד “בקשו רחמים”, “אחרון דברי”).


ולפי נוסח “שירי עם” –

אֹהֶל קָטָן, חָצֵר קְטַנָה

וּבֶחָצֵר גַן;

סָפֵק לָבוֹא פְּנִים, הַגַנָה,

אוֹ לִשָׁאֵר כָּאן.

ואפילוּ חרוז נאה זה של ביאליק בשירו הידוּע לכבוד שבת – “נסתלקה / המלכה” – נוטל קרני ואינו חש. אלא שבמקור טבעי החרוז, כמעט לקוח הוא מן הכתוב ועומד, שמן החמה המסתלקת מראשי האילנות והמלכות של שבת הממשמשת ובאה זמנן אחד ודליקת השמים שמעליהן אחת, ומכאן חרדת פתאום זו שבצירופו. אבל בכלי שני אונס בו; קודם החרוז כאן והוא המושך לפניו את כל האמור בשבילו ולשמו:

מִמְשִׁיחָהּ־דוֹדָהּ־מַלְכָּהּ

וְהִיא בְּדֶרֶךְ שְׁבִילִים בּוֹדְדִים אֶל כַּרְמָהּ לָהּ נִסְתַּלְקָה.

והנה בשנת תר"פ עלה קרני לארץ, ופתאום נזדמנה לו כל מציאותה וממשה: נוף הריה ובקעיה, שמשה ושממתה, וזכרונות עברה הרחוק ותקווֹת עתידותיה הקרובות. תוכן זה חזקה שיאספנו המשורר בעצם ידיו ובכל חום לבו אל שירתו. אבל כיצד אדם שלוקח כל ימיו מן המוכן מרגיל עצמו ומכניס למוכן זה דברים שמעולם לא שיער קיומם? על כרחו שהוא מפרק הוויה שמתחילת ברייתה תוכן וצורה ממוזגים בה ונותן בתוכה מלל חדש ודיבורים ודמיונות רחוקים, שהמשונה שבהם והמרוחק שבהם אינם פוסקים מלזעזע את השוּרה האורגאנית ולהחריד מנוחתה; ובלבו התקווה שמלל זה וזעזועיו שקולים כנגד החדש המסמא עיניו.

עִם בֹּקֶר מִן הַמִּדְבָּר זָחֲלוּ הַחַמְסִינִים

כִּזְחֹל דְרַקוֹנִים.

בְּשָׁמַיִם עָמְדָה שֶׁמֶשׁ־צְנִינִים

וְצִחְיוֹן כָּבֵד לָחַךְ אַדְמַת הַשֹׁמְרוֹנִים.

כְּיִסוֹר אֶחָד וּכְאֶבֶן קְלוּיָה אֵחַת

הַכַּרְמֶל נִתְלָה בֵּין כְּחוֹל הַיָּם וּתְכֵלֶת הַשָׁמַיִם,

וְנֶגֶד שִׁמְשָׁהּ הִתְגּוֹלְלָה בָּאֲבָקָהּ כָּל מִשְׁפַּחַת

כַּפָּיו הַמְצֹרָעִים.

עוד הניגון ניגונו של ביאליק, אלא דומה מפתחו אחר, הואיל ויש היסח־הדעת מן הניגון עצמו וכל נתינת־הדעת על הזעזועים העולים מן החמסינים והדרקונים והצנינים והצחיון והיסור והכפות המצורעים. אבל בעתיד לבוא אי אפשר שלא יבטל עצמו הניגון מפני מלל הזעזוּעים שהיוּ לעיקר ולנפש־המאזנים של השורה. ונולדת מעין אונאת עצמך, שהטעמה חדשה זו כאילו ניגון פנימי היא ושכבר התוכן החדש ממוּזג בצורה חדשה. ולאמיתו של דבר אין לפניך אלא היסודות המפרקים את אברי שורה של שירה, שפעם שלימה ומאוחדת היתה, וכל שאתה מרבה בהם אתה מטעים יותר על מלאכת הפירוק הזאת, הואיל ומשתמש המשורר באמצעים מוכניים של שירה (חרוז והטעמה וקצב) כלפי תוכן שהסעיר עניינו וכופת אותם לצרכים הללו.

ודרך אגב, אותה טינה של קרני כנגד הנוף הארצישראלי אינה אלא פרטית מאוד, עינויי גוּף של נכר מצד אחד, וסיסמה של בניין־הארץ מצד אחר, אבל הסתכלות אֶסתטית בטבע שנתאחזה בשירה אינה. בני אדם שלידתם בארץ, או ישיבתם ארוכה בה, בשעה שהם משתקעים בנוף מולדתם אין בלבם תרעומת על החמסינים והצחיון ואין סלעי הרים מצורעים בעיניהם, אלא מקבלים הם את טבע ארצם כמות שהוא ונענים ליפיו, ואם אמנים הם, הרי טבע זה בשבילם מקום אחיזה חיצוני לעולמם הפנימי. צריך אדם לראות כמה חיבה ונוי והלך־נפש העלה הצייר קראקובר מסלעי ירושלים “המצורעים” ומשמש “צנינים” הדוקרנים ומסערת זיתיה המטורפים; וצריך אדם לקרוא בתיאורי הנוף של יזהר ולראות מה יפה עינו המסתכלת בשממות ארצו.

ודאי שינוי כאן. שפעת קלגסים של דיבורים לפנינו והגפת תריסין של סיסמאות שהשירה העברית לא היתה פתוחה להן, ועל אחת כמה וכמה שיהודה קרני לא היה נצרך להן עד שנזדמנו לו בדרכו מאורעות הארץ ומראותיה. ואף־על־פי־כן תולדותיהן של תמורות הללו לא היו עלייתה של הישנה אל שוליה, אל תחומי־ספר של ירכתי שירה, אל הקו המבדיל בינה לבין הפרוזה, כלומר שימוש בכלי שירה חדשה, אלא זיזת מרכזה של שירה וכמעשה הקסמים שלהם – בחרוזים, ובפסוקים שיש מעין עילוי ברעשם ובהמולתם, ובדימויים שהמשונה שבהם קולו הולך ובעל כרחך אתה נרעד לו. ובכמה חירוּיות של פיוט בסדרי המשפט ובשימוש הלשון, ואפילו בצורות טיפוגראפיות של השורות בקיצורן ובאריכותן – לשם תכלית מסויימת שהשעה צריכה לה ושפרוזה פשוטה מספיקה לה. אבל כשאתה מקיף אותה תכלית גינוּני פיוט הרי ניתוֹסף לה זיע של רגשנות המחזק השפעתה, הואיל וזיע זה על נקלה פושט ברבים ודבק בהם.

וְאַף כִּי סְמַרְמַר שְׂעַר רֹאשִׁי

מֵרְאוֹת בְּנוֹף קְדוֹשִׁי

גְזֵלַת הַתָּם בְּכָל שׁוּלַיִם;

וְאַף כִּי הַסַפְסָר פָּשַׁט כְּמוֹ אַרְבֶּה וּשְׁחִין

בְּכָל שְׂדֵה כֶּרֶם וּשְׂדֵה שְׁלָחִין;

וְכָל אֲשֶׁר פִּתּוֹ בְּכוֹס עָנְיוֹ טָבַל

מְנֹאָץ בְּפִי נָבָל

לא קָרָאתִי לְרָעָב וּלְצָמָא,

וְשְֶתֵּרֵד שַׁחֶפֶת בְּכָל גִבְעוֹל קָמָה,

וְשֶׁיִבְאַשׁ עֵנָב וְשֶׁיַתְלִיעַ צֶמֶל

וְשֶׁיִכְחַשׁ הַזַיִת וְיִשָׁבֵר הַמֶמֶל.

כוונתי, שבמקום זה, ומחמת התמורות האלה, לידתו של הפזמון העברי החדש שבא במקום השירה העברית הגדולה שלפניו; הואיל ותוכן שצורת שירה תשמיש לו על כרחו שיתגלגל בפזמון, שהוא אחת מנתיבות התעייה שהגיעה שעתה של שירה גדולה שתתחלף משמרתה.

(ב) חוץ מכוחו המשנה על תוכן חדש בחיי אומה באות תמורות בשירה מתוך לקיחה ממקורות שמבחוץ, משאיבה במים זרים, ויבוא הסימבוליזם הצרפתי ויעיד על כך. בסופה של המאה הי"ט כאילו נהפכה על פניה מסורתה של שירה בארץ הזאת. בטל הפסוק האלכסנדרני בן שתים־עשרה הברות וכל גווניו וסדריו ששלטו שש מאות שנה, ובמקומם בא השיר החפשי וכל שיצא ממנו, ומשורריו ומחדשיו נתאחדו למחנה אחד, לאסכולה אחת – הסמלית – ותורת הפיוט שלהם פשטה בכל ארצות המערב ואומותיהן ולשונותיהן, ועדיין גדול כוחה בזמננו. והנה ראשיתן של תמורות אלו בצרפת באה מן החוץ וכליה של המשמרת הנכנסת החדשה כלים שאולים היו.

“איזו הן הנטיות של הזרם הספרותי המכונה בשם סימבּוליזם ומקורותיו מה הם?” – שואל ריימי דה־גוּרמוֹן, והריהו קובע כלל גדול ומשיב: “בשעה שבא שינוי בספרותה של אומה לעולם סיבתה מן החוץ”. מגלה הוא השפעתם של היגל ושופנהאואֶר וניצשה הגרמנים על מהלך הדעות והמחשבות שבספרות צרפת משנת 1860 ואילך, ויציאה בעקבות פייטנים מן האומות הפרוטסטאנטיות, וכאילו הללו מסרסרות בין משוררי צרפת ובין נביאי ישראל:

“לא הפילוסופיה הגרמנית בלבד, כותב גוּרמוֹן בסוף מאה י”ט, היתה בנו בעשר השנים האחרונות. במישרים, בהשפעה של ספרות, השפיעו עלינו אומות אחרות. ראשית אמריקה כאן, על־ידי אֵדגאר פּוֹ שסטיפאַן מאַלאַרמה חידש בו שיריו; ויתר מכן על־ידי ווֹלט וויטמאן שז’וּל לאפוֹרג וויילה גריפין תרגמו מפיוטיו. הטור החפשי, כפי שתפס אותו משורר זה, בא במקצתו מוויטמאן; אלא וויטמאן גופו בן־בית הוא בתנ“ך. ונמצא שהפסוק החפשי כאילו אינו אלא הפסוק העברי של הנביאים. וכן נראה לי, מן המקרא – והפעם עסקנו במקרא שבלשון הגרמנית – מוצאו של גוון אחר של הטור החפשי; כוונתי לזה שנתן שם־טוב לגוּסטאב כהן. אבל כהן אינו מקראי אלא לפי צורתו, בשעה שגריפין כך הוא ברוחו ובכל לבבו”.

ולאחר שגוּרמוֹן מביא ראיה מכמה משוררים צעירים שהתחילו לחזור, דרך התמורות וחידושיהן, אל מסורתה של שירת צרפת והלך־רוחה, הריהו מסיים ואומר: “שהרי כך סופן של כל תנועות ספרות אצל כל אומה ולשון. משעברה שעתה של שכרות שאובה מגפן היין בכרמי זרים, חוזרת רוח האומה אל יינות ארצה, אל המסורת, אל השלום”.

הווה אומר, אין טוענים כנגד רעייה בשדות זרים בימי חילוף־משמרות בספרות. אדרבה, פעמים ואין מחדשים פניו של רוח נכון בקרב שירה אלא דרך עקיפין הללו, דרך צינורות־נכר הללו. אלא מיום שפקקו מאור מסורתה של השירה העברית מחמת חיקוי מן החוץ (שמתירים אותו כהוראת שעה) כבר עברו שלושים וחמש שנים. ובין כך וכך קם כאן דור שעריסתו עמדה בארץ מולדתו, וגם הוא מתחיל אומר שירה, ואף על פי כן אין זכר ואין סימן לשיבה אל “יינות ארצו, אל המסורת, אל השלום”. כאילו מתוך הרגל ועצלות היתה אדמת נכר לארץ מכורה, וכאילו נוח לו לדור זה שתהא כך. לפיכך כל פרק שירה זה, שאינו שעת מעבר בלבד אלא ישיבתו מעין ישיבה של קבע, עומד בספרותנו כערער בערבה. אינו מתענב עם מה שלפניו ואין עתידו פתוח אלא לנוֹבלוֹת נכר והכלים שבמרוצת החילופים שמבחוץ. אבל שירת ישראל, שבמסורתה אוצרות התנ“ך והאגדה ושירי הלוי וביאליק וטשרניחובסקי, בשום פנים אי אפשר לה לעקור את עצמה מקרקע גידולה ולהיות מחזרת בחלישוּתה על הפתחים ומלקקת פינכאות בסעודת שמחה של אחרים. שחוק מכאיב לב הדבר, או עקשות לב ושפלות רוח ועבדות פנימית, או סתם טמטום מוח (מידות שאין שירה, שבת־חורין היא, סובלתן), בשעה שמשורר עברי חוזר, כביכול, אל הפסוק המקראי דרך “עלי עשב” של ווֹלט וויטמאן! זו ועוד אחרת. אימתי “שכרות שאובה מגפן היין בכרמי זרים” יכול וטובה בה? משאותה חבית של יין־נסך בתסיסתה היא וחומרת היא אל שלימותה וכוחות עלומים של התחדשות גנוזים בה. אבל בשעה ששירה מוזגת לה כוסה מתוך חבית ש”רוח ותוהו נסכה", ושואבת מן החוץ צורות מבולבלות מתוך שירה בניווּנה ובירידתה שכבר נתפקקוּ כל חוליותיה, על כרחה שהיא מוסרת את עולם־הבא שלה לשטן וגוזרת על עצמה גזר דין של מיתה מנוולת. שהרי אם חפצה חיים היא אין לה דרך אלא דרך תשובה, שיבה אל עצמה ברוב ענווה וצניעות ודריכה שאינה יודעת יגיעה בנחם של מקורות מחצבתה.


הקדמתי רעיונות כוללים הללו הואיל ובדעתי לעמוד על ספר שירים אחד מאת יהודה עמיחי ממחנה הצעירים, ובחפצי ‏ שהדברים יהיו ברורים במה הם אמורים. אין הדרישה לשירה גדולה. ואיני אומר, כיון שאינה גדולה אינה שירה. מידה של גדלוּת עניין של מזל הוא ואין תובעים גדלות בפה ואין באים בטרוניה עם דור שאינה מנת חלקו. כן אין טוענים, בעיקרו של דבר, כנגד השפעות מן החוץ: שהרי במסיבות מסויימות, יכול ואף ברכה רבה בהן. על אחת כמה וכמה שעולם נושאיה של שירה משתנה מדור לדור, מאחר שהוויתו משתנית. אבל שירה של אומה אינה שלשלת ארוכה של השפעות חוץ. בשביל שתקבלן על כרחה שיהא לה בית־קיבול משל עצמה, שתהא יש בפני עצמה. אמור מעתה שירה של אומה, בין בשעות גאוּת ובין בשעות שפל, מסורת לה, אופי לה ופרצוף לה; ופייטנות של שעה זו מן הדין שתתחבר עמהם, שתיטמע בתוכם, שתהא המשכם. לפיכך חייבים אנו לבחון כל שירה עברית בשעה זו ובארץ הזאת, לאחר כל שעבר עליהן בשלושים וחמש השנים האלה, ולשאול – כלום יש בה סימנים כל שהם של שיבה אל עצמה, או עודנה תועה היא בשדות זרים? הואיל ולפי מעמדה, ולפי מעמד השירה בעולם שהיא כפותה לו, אי אפשר לה שתהא לקיחתה מן העידית של אחרים אלא מן הזיבורית שלהם. שכן כל תהליך של חיקוי כשהוא מאריך ימים הוא גופו מתנוון מתוכו.

והנה נדמה לי, ניצניה של שיבה זו אינם נראים עוד בשירי עמיחי, אף על־פי שכתובים הם בלשון עברית וענייניהם ענייני השעה בארץ, ואף־על־פי שמחברם אינו חסר את כשרון־המעשה. עוד שירים הללו עומדים בסימן החיקוי וב“שכרות גפן היין שבכרמי זרים”, אבל לפי זמנו מגרגר עמיחי בעל כרחו בעוללותיה של גפן זו. פעם היה האימאז’יניזם מעשה רב ושעת תיקון, משהכריז –‏ אין שירה עולם מופשט של רעיונות ואין לשונה כללי דקדוק, אלא עולם של דברים, של חפצים, של גופים בתפיסתם הפיוטית, במראותיהם ובציוריהם ובדמיונותיהם, והמחרידים את הנפש בחרדת פתאום זו הבוקעת מן האחווה ומן החברות שבין אינם־דומים לאינם־דומים. ‏ הרי לשעה קלה היה בכרוז זה עוז־רוח מסתר נפש שירה בקיצוניותו, אלא שבהמשך הימים “דבריוּת” זו גופה היתה לנוסחה שניטל ממנה רוח־חיים; היתה למעין העמדת־פנים של אמצאה שכלית המחפה על פיקחותה בריחוק המופרך שבין דמיונותיה. כך בעצם סופה הטבעי של כל נוסחה בשירה: הזמן מרוקנה מתוכה ואינו משייר בה אלא קליפתה. ודומני עמיחי משתעשע יתר על המידה בקליפות הללו. והרי מה שגרגרתי כלאחר יד באשכולותיו: “נפנוף מלב וקצה אפו של חג”, “היריות היו פסיקים ונקוּדות”, “זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוּסות ליום עבודה”, “ואלוהים כבר בא כמו טורח, תלה מעילו על וו־ירח”, “שערותיו הרכות בעורף הן שרשי עיניו”, “ירכיך שני ימי אתמול מתוקים”, “גופך מלא לטאות שכולן אוהבות שמש”, “אהובתי מלאה חלוני בצימוקי כוכבים, והגעגועים סגורים בי כבוּעות אויר בככר לחם”, ועוד רבים רבים כיוצא באלו.

אין אני כסבור, כמקובל אצל ביקורת ימינו, שהדימוי־שבהשאלה, המיטאפורה, חזות הכל הוא בשירה. אבל ודאי, כפי שהורה אריסטו, אחד מאבני היסוד הוא בה; מכל מקום נקודת־אחיזה של ממש בדימוי זה, שמתוכו ובבדיקתו יכולה ביקורת ללמוד הרבה על טיבה של שירה ועל אופייה, בין לזכותה בין לחובתה. והנה הדימויים של עמיחי שמניתי למעלה חילופיה של מיטאפורה הם – מהתלות הם, דברי בדחונות. אלא שעמיחי אינו חש בכך ומתכוון הוא במהתלות הללו לכובד ראש ולחשיבות מרובה, וממילא לא זו בלבד שמבוקשו לא ניתן לו, אלא גם מתחח הוא את גבישי הפיוט שבנפשו לאבק פורח. והרי אילו היה לבו של עמיחי ער לעצמו ומתחבר עם מסורתה של השירה העברית הגדולה, ודאי זו מצילה אותו מדרכו האובדת. עכשיו שהוא מאריך ימיו של החיקוי בשירתנו בעל כרחו הוא נוטל מן הזיבורית שמבחוץ.

כשהנביא רוצה לסתום ולכלול, ולא לפרש ולפרט, את ההעדר שבמלכות־ציון, את הבדידות בלא עוזר וסומך, את הרעוע שבמעמדה המדיני, את העראי שבקיומה ואת סכנת חורבנה הקרוב, הריהו מסכם ומסמל כל אלה בציור של ממש ואומר: “ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה (שאינה אלא ערסל תלוי באויר ופחותה מן הסוכה) כמקשה (שהיא קלה בחשיבותה מן הכרם)”. ובנפש חפצה אתה מקבל את התמונה הזאת במליאותה ובעשרותה ואתה מעלה מתוכה את מידות ההעדר והבדידות והרעוע והעראי והחורבן הקרוב, ועוד צללים רבים של שממון ועזובה המפציעים בשוליה והרומזים לך אף־על־פי שאינם מחוורים כל צרכם. אבל כשעמיחי אומר: “אהובתי מלאה חלוני בצימוקי כוכבים”, לא זו בלבד שמיד איזו בזיון וחילול מרחפים לנגד עיניך, אלא גם אי אתה יכול לדלות כלום מצירופי דיבורים אלה הואיל וריקנית התמונה בתיפלתה וחסרת טעם.

רוב מניינן של המיטאפורות בשירי עמיחי שמות־עצם הן (שערות עורף שהן שרשי עינים, געגועים כבועות אויר בככר לחם, וו־ירח, צימוקי כוכבים, לטאות, פרוסות (לחם), פסיקים ונקודות, קצה־האף של חג, ירכיים כימי־אתמול ועוד רבים כמותם). כל החריפות שבהן שמשונות הן ורחוקות מאוד והמופרך שבהן מין נוסחה של הגיון הפוך ואין בהן כלום מן הרבותא – חוץ מזעזוע של תמיהה, שאתה מסלקה עד מהרה. הואיל ועל נקלה אתה מחליף את הדימוי ברבים אחרים עד אין שיעור, וממילא ניטל ממנו ייחודו, אין בו כלום. למשל, את “בועות האויר בככר לחם” רצונך ואתה אומר “כבועות אויר בלובן הסבון של הפנים המתגלחות”; או אם דווקא רצונך בדוגמה מן המאכלות והמזונות, אתה אומר: “כבועות אויר בקצף־השמנת הצף על פני כוס הקפה” ואינך חסר כלום. על כגון אלה אמר קולרידג': “כך דינו של כל מופרך מתהדר. כשאתה מקבל את המלים בשכלך הפשוט, את הבטל הן מביאות; אבל כשאתה מפרשן מתוך בזיון למילונים ולמקובל, בשביל להיפטר מן הבטל הזה, הרי משמען פוחת ומצטמצם עד כדי שכיח מוסכם, שאין בו כלום מן ההידור”.

אבל אילו תהה עמיחי בכובד ראש על כלי מלאכתו, מיד היה רואה מה גדול כוחו של “הפועל” במטאפורה, המגביהה, המעדנת, המעמיקה. המוציא למרחב גדול והמכניס בה אותו כורח, אותה הרגשה שבמקום זה “אין מלבדה” והיא המעוררת בלבך אמונתך השלמה בה. גם פסוקו של הנביא שהבאתי למעלה שלכאורה הדימוי שבו שם־עצם (כסוכה, כמלונה) הרי כל חיזוקו והכרעתו ותקפו ב“פועל” זה “ונותרה” (בת ציון) הקודם לו והמכין את הנפש שתקבל את השפע הדמיוני הגנוז בין אינו־דומה לאינו־דומה. בּודלאֶר בפנקסיו מאריך את הדיבור על ייעודו של ‘פועל’ רב־מעש בשירה ועוטר אותו בתואר של הדרת־קודש, ויודע הוא איה מקום לידתו ושדרכו של המקרא בקודש הזה. וכשביאליק שואב (לא מחקה) ממעיינות ישועה אלו ופוסק פסוקו:

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם־הוּא עָבַר;

ודאי שמופרך הוא ואין הדעת סובלתו, כיצד מרמים ומתעים בכוונה תחילה כוכבים בשמי מעל את האדם מתחת. כלום מזימות ושבע תועבות בלבם? ואף על פי כן פועל זה ‘רימו’ במליאות שבו אוכף עליך אה הרחש הלירי החרישי והענוג מעצם תנואת סתירתו שבין ירידה ממרומים ועלייה ממעמקים, ועל כרחך אתה מקבלו באהבה וביראה. וצא וראה, במקום אחר חוזר ביאליק אל אותו עניין גופו. אלא שבאותו מקום אין השתפכות־נפש ואין רוך לירי ועדנת צערו של ‘הכנסיני תחת כנפך’, אלא מזמור של שנינה הוא חד ועוקצני ומר לענו – ומיד דימוי של ‘פועל’ מתגלגל בדימוי של ‘שם־עצם’:

אַל תִּבְטַח בַּכּוֹכָבִִים,

רַמַּאִים הֵם וַחֲנֵפִים הֵם –

גַּנָּבִים שֶׁבְּגַנָָּבִים.

אבל מה כורח, מה אמת, מה תוקף, מה רחש לירי, מה שירה בכלל באותן תחבולית נבוּבות של בּדוּת ושל התחכמות נעוּרה וריקה, שעמיחי שופע עלינו מן השולחן הערוך שבבית־סעודה?

אִמִי אֶפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם

בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת.

אֲהוּבָתִי מִלְאָה חַלּוֹנִי

בְּצִמוּקֵי כּוֹכָָבִים.

וְהַגַּעְגּוּעִים סְגוּרִים בִּי כְּבוּעוֹת אֲוִיר

בְּכִכַּר הַלֶחֶם.

לא. לא זו דרך נצנוצם של ניצנים ראשונים ופטורי־ציציה של שירה בארץ אבות ובשפה העבריה! רוח קרה של אדמת זרים מנשבת מן הטוּרים האלה וקולם קול ערלי־לב ואטומה אזנך להם ומלבושם נכרי וארצם ארץ נכריה וכולם בנות אל נכר.

עניין זה של התחבוּלות המתחכמות אינו מוּקצה לפסוק ולדימוייו בלבד. אופפות תחבולות בדות הללו אצל עמיחי את בניין השיר על כל אגפיו. משורר של אמת ידע כיצד פותחים שיר, אבל מעולם אינו יודע בשעת פתיחתו כיצד מסיימים אותו. עמיחי יודע אותו קודם לכתיבתו מתחילתו עד סופו – הואיל וסכימה ברורה מפורשת, פיקחת ופיכחת, קודמת ללידתו. דומני, יש רטט לירי בלבו. דומה, קובל הוּא בחשאי ובתום וביושר על כמישה שבאה לא בעתה. על דבר שהלך על לא דבר. אבל סימני שירה הללוּ נתונים אצל עמיחי בצינוק, במחשכים של בתי כלאם, והם מטושטשים כל כך ורמזם רחוק כל כך שאין שביבי אורם שובבים לך ואין ריח בשמם עולה אליך. לעולם רגליך טובעות כאן בסחבם של עלי שלכת ובבלוייהם. כשמסכת זוועה נסוכה על פרצופו של אדם אין עיניך רואות את הפנים המאירות שמתחתה, אלא את עוויתה וסלפה. והרי דוגמה לכך, שיר שהסכימה שלו מיסודות החשבון:

רְאִי. אֲנַחְנוּ שְׁנֵי מִסְפָּרִים,

עוֹמְדִים יַחְדָּו וּמִתְְחַבְּרִים


אוֹ מתְחַסְרִים. כִּי סוֹף סוֹף הַסִימָן

מִשְׁתַנֶה מִזְמַן לִזְמָן.


הָיָה קָשֶה כָּל כַּךְ עַד שֶׁהִגַעְנוּ

לַעֲמֹד יַחְדָו וְגַם יָדַעְנוּ


כִּפְלַיִם שֶׁל אשֶׁר, גַם שְׁבָרִים,

כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה לְמִסְפָּרִים.


גַם עַתָּה, תַּחְתֵּנוּ, הָעוֹלָם קַו שֶׁבֶר–

אַל תִּירְאִי, הַבִּיטִי אֵיךְ מֵעֵבֶר


לְאוֹתוֹ הַקַו פָּרַח לָנוּ עַכְשָׁו

הַמְכַנֶה הַמְשֻׁתָּף.

כלום שירה כאן? מתקשה אני להשיב הן ומתקשה אני להשיב לאו. צילה האפל והרע, צלמיות של סדרי הסכימה הפיקחת והפיכחת פרושׂ על שתים־עשרה שורות הללו ומכניס ספק בלבך, שמא מאחז עמיחי עיניך בשעשועי דברים ואין לפניך אלא דמות שירה, דמותה הנפתלת והמעוקלת; או אולי השירה שישנה כאן ניטמעה כל כך במישחק המשחק לפניך, בחשבונות הללוּ של חיבוּר וחיסוּר ושברים ורגש האהבה המדומה הרוכב על גביהם, שהם קבר לה. ושוּב, מפני אותו טעם גוּפו שפסל את הדימוי “בועות אויר בככר לחם”, הואיל וכורח אין בו – מפני אותו טעם גופו כל השיר הזה כורח אין בו ועל נקלה אתה נותן סכימה אחרת במקומה של זו ואין השירה פוחתת, ואולי גם מוספת היא. הנה בדיתי מלבי רישום מופשט אחר, לא מן החשבון אלא ממדע אחר, מן הפיסיקה – דחיפה, תנועה, שפשוף, האטה, עמידה: ובידך להקדים לכל שליבה ושליבה שבתהליך פיסי זה כמה וכמה צירופים של רמזי־דברים שמשמעותם מפוקפקת והרי המישחק הזה משחק לפניך. ואתה בונה בתי־שיר דוגמת שירו של עמיחי; וכיוון שתהליך ביסורו ולא כללי חשבון, אפילוּ יוצא השיר נשכר מן התמוּרה הזאת. אבל חילוף זה שבידך לעשות ואין השיר נפסד על־ידו הוא המעיד על זיווּגו שאינו מהוגן והוא הפוסל את זרעו והפוגם את משפּחתו.

ומצד אחר, במקום שדיבורו של עמיחי נאה יותר ומהימן יותר, פזורים בקובץ שיריו מעין הגיונות על מציאות כעוּרה ועל דין שעיוותוּהוּ וקובלנות על חיים שאינם חיים; ודומה געגוּעים של אמת כאן על עולם אחר ועל נוהג אחר ועל יד טובה וחמה שתיישר מסילות עקובות ותנהיג אותך בארחות ישרים אל אשרך ואל מחוז חפצך; ואפילו דומה כמיהה נסתרת כאן לאיזה חיבור עם העבר ‏ועם אבות ויחוסם ומסורתם.

וְעַד שֶׁהִגַעְתִּי הֵנָה הָלַכְתִּי בִּדְרָכִים הַמַכִּירוֹת סֻלְיוֹתַי,

אֶת כָּל הַסֻלְיוֹת מִלְמַטָה,

וְאֵינָן יוֹדְעוֹת לַעֲשׂוֹת מְאוּמָה בִּידִיעָתָן,

לא תִיקִים וְלא כַרְטִיסִיוֹת

וְהַחֹרֶף הַבָּא יְטַשְׁטֵשׁ.

אוֹ:

וְהַתִקְווֹת בָּאוֹת אֵלַי

כְּיוֹרְדֵי יָם נוֹעָזִים

כִּמְגַלֵי יַבָּשׁוֹת – אֶל אִי,

וְיֹושְׁבוֹת עָלָיו יוֹם אוֹ יוֹמַיִם

וְנָחוֹת…

וְאַחַר כָּךָ יַפְלִיגוּ.

איני נוטל משורות אלו רחשן ואיני ממעט שכרן, אבל צל הנכר פרוש גם עליהן ואת עצמן הן מקפּחות. על שוּם מה ליצנוּת של הדיוטות זו וצירוּפי סרק וגסוּת הללו של “שר הפנים בפנים גופי”; “שר החוץ בחוץ, מתוך עיני יצא”? ועל שום מה “זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום עבודה”? ובאותו עניין שוּב אותו הבל – “רק דברי אמא היו אתי / כפרוּסה עטופה בנייר מרשרש / ולא ידעתי מתי ישוּב אבי”. ולמה “פר נוגח את השמש בקרניו”? והרי כבר אמר מעין זה ייסאנין האכר הרוּסי בשעתו וכבר נשתחקה צורת המטבע עד עפר והיתה לנוּ לזרא. אין כורח בכל אלה ואין ניגוּן פנימי בהם ואין המיית לב ונפש ואמוּנה אין. וכשאינך מאמין בשירה, לא זו בלבד שמעטה דמוּתה אלא גם נתגלגלה כשירה־לא־שירה ואז מצערת היא בחורבנה ובאפיסתה. ודאי, אין שירה בלא סמלים ובלא אותות ומופתים. וודאי גדול החזיון בארץ וגדולה שעתם של ימי שיבה אלה, ובודאי יש עיווּת במציאוּת הזאת וגסות וכיעוּרה בתוך תוכו של החזיון הזה. אבל לא ‘סוּליות’ אלו ולא ‘פרוסה עטופה בנייר’ ולא ‘שר הפנים’ ולא ‘שר החוץ’ ולא ‘תיקים וכרטיסיות’ – לא לחקות בנות־נכר הללוּ סמלים להוויה זו ואותותיה ומופתיה; כלים שאולים הכלים, ולא במקום זה עמידתם ולא לשעה זו אמירתם.

על השגות אלו משיבים תשובה של רהב: ודאי כותבן בן דור־הישן, ואינו יודע שיש סורריאליזם בעולם, ושכן נוֹהגוֹ של דור־חדש שנטרפה לו שעתו ונתערערוּ כל ערכיו. מעשה אבטומאטוס שבנפש האדם שירה זו העושה בלא יודעין מתוך קריאת־דרור לכוחות סתר שמבפנים; והמקרי והמשונה והגס ואפילו הטירוף שבדרכיה אינם אלא היתול מיוחד במינו, עמקות ודקות וחריפות ‏ של “אירוניה שבאירוניה”, מעין חבל־ודלי המשתלשל ויורד למחשכי באר, לאפילה שבמכוסה מן התודעה, בשביל לדלות משם דברים שנראים בעיני הבורגני העלוּב בטלים ומופרכים (מעין ‘שר הפנים בפנים גופי’ או ‘שר החוץ בחוּץ, מתוך עיני יצא’ של עמיחי), והם הממש של אמת – ולא מציאוּת זו, כביכול, שעל פני הדברים שאינם אלא חיפוי ומסכה ואונאת דברים!

אין חולקין, שנשמת־חייה של שירה במכוסה מן הידיעה, אף על פי שלעולם גרגרים של בינה עמוקה ולעולם תבונות־כפיים גנוזים בתוך תוכה ושומרים עליה מפני מלל של הבל. פעם היו שמותיה של מידה זו – השראה, הארה, ראייה־שבלב וכיוצא באלו מן ‏ הכינוּיים המתרבים והולכים בסוגיות, כל שהשכל האנושי אינו משיג להסביר ולגלות סתרי רמזיהן. באה תורת־הנפש של המעמקים בימינו ונותנת למידה זו שמות אחרים ופירוּש מפורט יותר. אבל אין הללו משנים כלום במהותה של שירה, שעדיין היא מן הדברים שאדם נתפס להם אף־על־פי ששבילי לידתם אינם נהירים לו. לפני הרבה מאות שנים עניין זה של חלום ומציאוּת, של “ראייה־בהקיץ” ושל “חזיונות שבתנוּמות” בשירה, וכוחו של מי עדיף ואמיתו של מי אמת בשירה, כבר הטריד את רוּחו הגדולה של ר' יהוּדה הלוי שהפיק לנו מרגליותיו בלשון קֹדשו:

רְדָה עָב טַל, רְדָה רַוֵה אֲדְמוֹת

וְחַיֵה הַנְשָׁמוֹת הַנְשֵׁמוֹת:

וְאָט עַד אֶשְׁבְּעָה רָאֹה בְּהַקִיץ

תְּמוּנוֹת שֶׁחֲזִיתִים בַּתנוּמוֹת,

וְאוּלַי הֵם בֶּאֱמֶת, לֹא בְחִידוֹת,

וְאוּלַי צָדְקוּ הֵם הַחֲלוֹמוֹת.

אבל כאן לא באלה המדובר אלא בחילופם של דברים. בשעה שהמכוסה מן הידיעה היה לשיגרה של נוסח גלוּי ולגלגלי מנגנון של צירוּפים; בשעה שכותב שירים מכיר ויודע כיצד שירים אמורים ואיזוהן הלכות אמירתם, מיד כל הכתיבה הזאת מתגלגלת בהתחכמוּת ובבדוּת ובכזב המעמידים פנים כאילוּ הצורות והדמיונות והמראות עולים מתוך אונס כמוס, כאילו עולים מאליהם מן המעמקים, ולאמיתם אינם אלא המצאות ומעשי שעשוּעים ריקנים והוללות רעה של פיקחוּת פיכחת מאד וגלוּיה ‏ לעיני כל במערומיה.

היוּ בעולם משוררים גדולים תמהי־לב וחולי־נפש שבאמת, ובלא־יודעין שואבת שירתם ממסתרי דמיונותיהם הטרופים וממעמקי רוּחם הנשברה; ופעמים, בהתעטף עליהם נפשם, אכפה עלטה את חזונם שקדר עליו יומו, ונפלא מדעת אנוש ונשגב ממנה. מאומה לא ידעו משוררים אלה, שזאת ולא אחרת תורתה של כל שירה, שיהא שטפה “שטף חפשי של לא־או־תת־מודע”, ושבימינוּ כל הדיוט נוגס מפּת־קיבר זו מלוא פיו מדעת ומרצון עד להקיא. אבל סמליהם הגדולים היו עולים מן האפילה שבתהומות נפשם ועוטים אור יקרות כפרחי שדה עם בוקר אחר לילה של גשמי ברכה. והרי לדוּגמא שיר קטן אחד של אחת מן הנשמות העטופות האלה, של ויליאם בלייק2 ואף־על־פי שנכתב השיר לפני מאה וחמישים שנה, ואף־על־פי שלשונו נכריה, אף־על־פי־כן נעלה השיר אפילוּ בתרגוּמו ובן־שעתנוּ הוא, ויהוּדי הוא, ישראלי הוּא יותר מכל השירים שנכתבוּ עברית בעשרים השנים האחרונות על־פי “השטף החפשי של לא־מודע” ועל־ידי בנים ובנות בארץ הזאת המהלכים כעניים בשדות זרים ולוקטים כל הנושר שם בשעת קצירה:

The Scoffers

Mock on, mock on Voltaire, Rousseau

Mock on, Mock on; ‘tis all in vain.

You throw but dust against the wind

And the wind blows it back again.


And every stone becomes a gem,

Reflected in the beams divine;

Blown back they blind the mocking eye,

But still in Israel’s paths they shine.


The atoms of Democritus

And Newton’s particles of light

Are sands upon the Red Sea shore,

Where Israel’s tents do shine so bright.

הַלוֹעֲגִים

מַיְקוּ, מַיְקוּ ווֹלְטֵיר, רוּסוֹ

מַיְקוּ, מַיְקוּ – לַעַגְכֶם לַשָׁוְא:

עָפָר תְּעַפְּרוּ בִּפְנֵי רוּחוֹת

וְהוּא נָשַׁב מֵֵהֶן וָשָׁב.

כָּל אֶבֶן תְּהִי אֶבֶן טוֹב

מַשֶׁבֶת אוֹר מִנֹגַהּ אֵל;

יַקֹד לְעַיִן לוֹעֲגָה,

וְעַל אָרְחוֹת יַעֲקֹב יָהֵל,

הַקְרָטִים שֶׁל דֵמוֹקְרִיט

וּפְרִידֵי נְיוּטוֹן הַמְאִירִים

חוֹלוֹת יִהְיוּ עַל שְׂפַת יַם־סוּף

שָׁם אָהֳלִֵ יַעֲקֹב זוֹהֲרִים.

(תירגם אהרן מירסקי)


מה רחוקה ומה נשגבת קפיצת־פתאום זו של סמל חולות ים־סוף ואהלי יעקב המאירים על שפתן, העומדים כנגד עפר הכפירה שהמדע והאפיקורסות מעפרים ומסמאים את העינים.

ארכו הדברים וסוף סוף קובץ קטן קובצו של עמיחי ועודנו בראשית דרכו והכרח לגמור פרשה זו. אלא קודם שאני מסיימה רצוני לומר עוד דברים אחדים: אם ישאלני אדם (וזאת השאלה שביקורת חייבת להשיב לה) – כוחו של עמיחי בשירה מהו? הרי תשוּבתי באמת ובתוֹם־לב: איני יודע. אפשר יש בפיו דבר להשמיעו ואפשר אין לו מאומה. שכן, נשף מסכות כאן ואי אתה רואה פּרצוּפו של דבר, אלא מַקק של נייר וכמה קווי־צורה מעוּותים לפי נוסח מוּסכם ותפל; דרך רעה כאן ואינך רואה הילוכו של אדם לפי טבעו; משטח־חרמים כאן שאין אדם יוצא ממנוּ בשלום, הואיל והחידוש גוּפו, כביכול, מעשה קופים הוא. וכבר יש למשטח־חרמים זה פרשנים ודיינים משלו, ואחד מהם, סיני ועוקר־הרים, מעיד במקום אחד על ט. כרמי “שאפשר לראותו כנציג המובהק ביותר של הזרם המודרני בשירה העברית הצעירה – אם נפרש מושג זה כפי שהוּא מתפרש בארצות אירופה ואמריקה”, אלא שלבו עליו דווי, שעדיין “הנציגים” האלה לא הגיעו לשלימות שליחותם, הואיל ואיזה “אפיון” מערבי אמריקני עוד “אינו חל על השירה העברית המודרנית כוּלה, שאפשר לראותה כ”מפגרת" אחר שירת המערב".

ובאמת הלב נשבר על ‘פיגוּר’ זה, ועל “אפיון” זה החסר שהרי על עבירה זו אפילו יום־המיתה אינו מכפר! אבל כל זמן שאין עמיחי חוזר אל מסורתה של שירה עברית ומקבל על עצמו מרוּתה הריהוּ כאילוּ עומד מחוץ לתחומה ואין לשירה העברית עניין בו.

שיבה זו אל המקורות שאני מדבר בה אין פירוּשה חיקוּי את מה שעשוּי ועומד. “כל חידוש בשירה עדיף ממעשה קופים”, אומר מבקר גדול בן־דורנוּ. אלא שהדיבוּר “חידוּש” במקום זה מיוחד במינו והוראתו אינה פשוטה כל כך. מלכתחילה ובלא אונס, אלא מתוך רצייה־שבלב כמוסה ומכוסה, חובתו של “החידוש” שרוח המסורת והעצמוּת של שירה עברית תסייגו. עניין של אחריוּת כאן, ולא של שעבוּד; עניין של התיחשוּת לתולדותיך, ולא של כניעה מחמת אדיקוּת עקרה. אי אתה יכול לשוּב אל פסוּקו של מקרא כמות שהוּא במוּגמר שבו. שיבה כזאת מחזירה אותך אל המליצה הנבובה והכוזבת המהללת כל קודש ואינה מביאה אותך אל השגב התנ"כי החתוּם בחותמה של האמת. אבל קודם שבחוּר יהודי כותב “האֵם אָפתה לי כל העולם בעוּגה מתוקה”, שדיבוּרים ריקנים הם, בת־קול מרוּסקת של אותה “הוללוּת רעה” שלעולם גורעת ומנוונת, על כרחו שיעמדוּ לפניו נכסים הללוּ שיש להם אחריוּת, הקרקעות שאינם כלים ואובדים שבשירת עברו ויטילוּ עליו מרוּת אחריוּתם. על כרחו שיעלה לפניו מוראו של אותו איש יהוּדה נעים זמירות ישראל, שכתב את הפסוּק “יום ‏ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת”, ושנאמר על־ידי אותה אומה גוּפה ובאותה לשון גוּפה לפני אלפי שנים והוא תובע זכותו וכבודו. ואחריוּת־דורות זו ודאי משא כבד היא, אבל אי אפשר להיפטר מן הנטל הזה בשירה העברית. כי הוּא הוּא המצילה מן הבדוּת, כלומר מן האפסות והכליון והאונאה והתיפלות.

שיבה אל המקורות אין פירושה לחזור אל ביאליק ולכתוב כמוֹתוֹ, אף־על־פי שחובה על כל משורר עברית ללמוד ממנו ולהגות בו יומם ולילָה. שיבה זו שאני מדבר בה פנימית יותר ועמוקה יותר. וכוונתה, קודם שבחוּר יהוּדי כותב בלשון העברית “שזכר אביו ואמו כפרוסת לחם עטופה בנייר”, דיבורים בדויים ונרפים ונקלים שאין ממש בהם ואין הדעת סובלתם, מוטב שיקרא תחילה בעיוּן ובחרדת כבוד ארבעה שירים שכתב ביאליק בסוף ימיו, ושעניינם אותו זכר־אב־ואם, ומובטחני, שיהא מוראם עליו: ומורא זה יתבע את שלו ויעמיד את המשורר הצעיר על אותו שגב שבזכר־אב־ואם, שכל השירה בו ואסוּר להקל ראש בו ולהתחכם בו אפילוּ לשעה קלה (והרי אפילו על פּי חכמת לא־מוּדע הכרע של גורל חיים בו!). הואיל וימצא בשירי ביאליק הללו אמירה שכולה סמלים ורמזי רמזים, אלא שסוּגם גבוה גבוה, קרובים מאד לאותו פסוּק תהלים שהבאתי למעלה וכאילוּ בני משפהתו הם אף־על־פי שחדשים הם תכלית חידוש:

"רֻחַץ מאָבָק חֶלְדוֹ וּמְטֹהָר מִזֹהַם יָמָיו

לָבוּש בַּדִים, צַחִים כְּשֶׁלֶג בֹּקֶר וּכְנַפְשׁוֹ,

וַעֲטוּף טַלִית בָּלָה, צְהֻבָּה כִגְוִילֵי סְפָרָיו

וּכְמוֹהֶם רָוָה כֻּלָהּ תְּפִלוֹת וְרַחֲמִים,

נְשׁוּקַת שׂפָתַיִם חֲרֵבוֹת וּסְפוּגַת רֵיחוֹת קֹדֶשׁ,

מִתַּחַת לְצִיוּן עֵץ דַל, נְבוּב נְסָרִים דַקִים

בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה,

וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָן

תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר".

ומוראם של טורים הללו ודאי יצילו כל משורר צעיר מן הבזיון ומקלות הדעת. וזו פירוּשה של “שיבה אל המקורות” שאנו מדברים בה – אחריות, התיחשות לתולדותיך, לתולדותיה של השירה העברית, ושמוראם של כתבי הקודש בזמן הרחוק ההוּא, ומוראם של כתבי ביאליק בזמן הזה, יעמדוּ למראשותיה של השירה הזאת כשני מלאכים וישמרו עליה מכל פגע רע. או בלשון אחר – עשרים וחמש שנה אין השירה העברית עושה דבר מלבד שהיא מחקה מעשה אחרים וסופה שנתגלגלה בקוף. עכשיו הגיעה שעתה שתשוּב אל עצמה. באמונה. לא תהא חסירה על־ידי כך אלא מוספת, אם תשוּב אל עצמה, בין שתהא קטנה ובין שתהא גדולה (זה עניין של מזל) שירה ייקרא שמה – ואל השיבה הזאת אנוּ מצפים.



  1. “עכשיו ובימים אחרים”. שירים מאת יהודה עמיחי, הוצ' לקראת תשט"ו  ↩

  2. המשורר אָליזט מביא במאמרו על בלייק כדברים האלה: “סאמפסון בהקדמתו להוצאת אוקספורד של כתבי בלייק אומר לנו – ‘ודאי האמין בלייק באמונה שלימה שכתיבתו אבטומאטית, אף־על־פי־כן זהירוּתו הקפדנית נראית לעין בכל מקום מתוך שיריו שנשתמרוּ לנוּ בניסוּחם הראשון… שינויים על גבי שינויים, חילוּפי צירוּפים עַל גבי חילוּפים, מחיקות, הוספות והפיכת סדרים’…” – הווה אומר, אף כאן לא פסקו תבוּנות־כפיים מלעשות את שלהן!  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!