מסה על הידידות? זו הצרופה, כשם ששפינוזה גורס את האל: אלהים אוהב את עצמו, ועלינו כך לאהבו, בלי פניות, בלי לבקש ממנו דבר?
האם זו הידידות התוכניתית, כמו מוזיקה תוכניתית, של רוסיני, לעומת זו של בטהובן; ידידות שכרוכה עימה תוכנית עבודה משותפת לחיים, כגון זו של ביאליק ורבניצקי, או זו שבין רומין רולאן לבין פאנאיט איסטראטי, סופר רומני ממוצא יווני, שכתב צרפתית, שאחרי מלחמת העולם הראשונה היה מדוכדך ובודד ונתון להרהורי התאבדות, שקרא אליו לבית החולים את רולאן, וזה עודד את רוחו והמריץ אותו לכתוב, ולכתוב צרפתית.
האור שבחדר המדרגות לא תמיד עומד לנו עד הקומה העליונה, וכן מלמעלה למטה. אז אנו מבקשים ממלוונו: “תחזיק לי את האור”. פירוש הדבר: לשמור עם האצבע על כפתור החשמל שאם יכבה — ידליק. רומין רולאן לא נפגש, כמדומה, עם איסטראטי. אך רולאן החזיק לו את האור.
ידיד כזה יש לי מראשית ימי בארץ, המחזיק לי את האור. איני יכול עכשו שלא לקרוא בשמו: פינחס לרר שמו, יאיר נרו.
תחילתה של ידידות היא בחוסר הנסיון, בגיל הנעורים. כאותו כלבלב קטנטן אשר רץ אחרי כל הולך על שתיים, בלי להבחין. וכאשר הוא מבחין, הוא נעשה כלב.
לכלבלב כזה שיחק פעם המזל. הלכתי הביתה בשעה מאוחרת. על המדרכה התחיל לרוץ אחרי, בדבקות, כלבלב קטן מאוד, תוך נביחות חדות. הרמתיו ולקחתיו אלי לחדר בשוק הכרמל. גרתי לבדי, וקראתי לו חוּמי, על שום צבעו. החדר היה קטן, והוא לן למרגלותי. היתה תקופת חוסר עבודה, והוא אכל מה שהיה. החצר היתה סגורה, כי היו לולים בחצר ואשה בשוק הכרמל.
כאשר חוזר הייתי, הבחין חומי בצעדי מרחוב רחוק. קם על רגליו, התנפל על הדלת, מקרצף ומגרד ומתלבט ושורט בציפורניו בדלת מבפנים החצר, במאמץ להגיע אל הבריח.
חוּמי נעשה כלב גבוה. עיניו גדולות ועגולות, וצבען כשמו: חומיות. זנבו עמוק כשיבולים, גבו שקדים בתרמילים, בטנו כבוטנים.
אך פעם הופרה הידידות, ואני בפירוש לא אשם בכך, כי אם ידידי: בלילה באתי, וחומי לא פתח לי. פתחתי אני, וחומי לא היה.
הלכתי בשווקים שביפו לבקשו.
בכל חבורת כלבים שפגשתי — חומי לא היה ביניהם. בכל כלבים שבעולם לא היה ביניהם אחד. לא ראיתי כלב והוא חומי.
יפו היתה מלאה איטליזים. בכל איטליז, על האונקל, במשקוף, תלוי כבש, ראשו למטה, ובפי הטבעת תקוע פרח ציפורן אדום, לוהט כמצפון.
בעל האיטליז היה יוצא מדי פעם, חותך, חוזר, שוקל, מוכר — וחוזר. אף פעם לא ראיתי שמכר עם הפרח.
מן הכבש נשאר כנראה רק פי הטבעת והציפורן.
בחוץ עמדה להקת כלבים, עייפה, עדה אילמת, ולא נובחת, שהתקבצה מכל עפר ואפר, כלבים שעמדו מלכת. בלי להניד אוזן וזנב, מחכים לקצב.
פתאום זינק, לא ראיתיו קודם, חומי, מתוך החבורה. כרות הוא מזנבו, זנבו אין עימו, והוא קטן נשאר החצי. חומי בורח, בורח מפני, כסופה ורעם, בורח מפני, כי זנבו אין לו, אזניו אסופות אחורה כסופה ורעם מפני.
עד כאן.
עד שאני לא מעלה מן הכוח, על ידי שיכחה מדברת, בקשר ובלא קשר, דברים חלקיקיים מן הלא־דעת, בהפקירא, ושוב בקשר ושוב בלא, מרשות היחיד ומרשות ההפקר, אין אני משיג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.