הוא אמר לה בפירוש שצריך לעשות סוף לדבר, והיא בכתה. וכי כיצד תנהג אשה בגיל העמידה, שיופיה עוד קורן, שלבה עודו רוגז, שכל הווייתה משוועת ואינה רוצה בשום פנים להתפשר עם המציאות כמות שהיא? ואי לנו אשה שתאמר לעצמה: החוויות שהיו – היו ושוב אינן; אמנם היא יפה פחות או יותר, אבל עכשיו נקודה וסוף פסוק, כי הגיל הוא הקובע את התחנה הסופית של המסע. לא, לא. אין אשה כזאת. ואם יש כזאת שאומרת לך: הנה התנזרתי מכל התענוגות, שבעתי חוויות, ועתה אני שואפת אל שקט והשקט, מה שקורין יראת־חטא וצניעות המידות, ואם יהיו רבים שיתפתו להאמין לה – אנחנו לא כן נעשה. כי אפילו אומרת כך, אין היא אלא משקרת. ואם גבר אומר כך – הריהו גבר ולא אשה.
לא ייפלא איפוא שבכתה. הראה מישהו אשה בינונית כזאת, לא שמנמונת מדי ולא דקה מדי, אלא בדיוק כמידת המותר, שעורה בהיר ועדין, שעיניה בהירות ושערה הערוך־כטירה בהיר, אשר שגומת־חן פורחת לה בלחיה כשהיא מחייכת, ויש בה משהו מזהרורית החמה השוקעת, ויש בה משום פריסת־שלום מערבות־בר מעלות ריחות טובים. הראה מישהו אשה כזאת שוטחת זרועותיה על השולחן, מניחה עליהן את ראשה שכולו גלים גלים של שיער מזהיב וממררת בבכי? ואם היא עושה כן במרפסת מרווחת ומזוגגת, טפופה מאור בין־ערביים מוכהה, כה נעים לעיניים, באחד מאותם הבתים מהטיפוס הישן זכר לימים טובים מקדם – חי אחיתופל, יש בכך משהו נוגה־נוגה מאד, שלא לפי האקלים החריף הזה שלנו, ויש בכך גם משהו עסיסי וערב וטעים, לשון אחרת – משהו כל כך כל כך נשיי.
אילו היתה בת תקופה קודמת, אילו קווי החיתוך של חייה היו נערכים לפי הגיאומטריה של המאה הי"ט, הנפלאה כל כך משום סימני הוודאות הטבועים בכל גילוייה, משום הבטחון הנפשי המובן־ממילא הזה הקובע לאדם את התעשה והלא־תעשה שלו, כפי שמקובל בחוגים מסויימים לתאר – או אז היה זמנה פנוי לעצמה ולצרת נפשה. או אז אפשר היה לשטוף נקי־נקי את האכזבה הגדולה בנחלי דמעותיה, לרדדה דק־דק בהלימות לבבה בלילות־נדודים, להפוך בה לכאן ולהפוך בה לכאן, ולצחצחה צחצח היטב, עד שהיתה ממורקת וממורטת, כזאת אנינה, כזאת אוורירית, חרסינית־שקופה. בקיצור היה זה אחד מאותם אלפי המקרים, שסופרי התקופה החשובים הצליחו להגישו לנו כמעשה־למופת מתובל במיטב התבלין של השתתפות־בצער והתמוגגות־הנפש, הראוי לעלות על שולחן טובי המין האנושי.
אבל כיון שהתקופה היא אחרת, אחרת לגמרי, והרקע אחר, והמסגרת אחרת – והכל כה מסודק, ושקט נפשי סמי מכאן, והרגשת בטחון לא רק שאיננה אלא אפילו אינה נשאפת, לא רק מבחינת גג־על־הראש, לחם־לפה, שמלה־לגוף, אבל אפילו לא מכוח היחס הנפשי, הרי שהיה כאן פתח למשהו דרמתי ממש. אבל – כשאין לך כאן לא רשרוש עלים מקדיר, לא רנן סודות בין עפאים, לא פכפוך מים במבוע, וכיוצא בזה דברים שהם הכרח ראשון לנפש הדואבת, ולעומתם יש חמה מכה על ראשך שאינה יודעת רחם, ואור חדגוני ועריץ, המגרש אפילו את הקל בצללים, וחום מכביד כזה, שמוצץ את הלשד עד תום – מה נשימה נשארת לך, מה חשיבות יש לנפשך, מה ערך יש כאן ללבו של אדם?
כיצד קרה הדבר? כיצד? הלא קשה להבין זאת, והיא באמת אינה מבינה. מה פשר המשיכה הלזו דק שבדק, בנרמז שבנרמז, מה קשר יש בין מחמאה שנאמרת סתם מתוך דרך־ארץ ובין מחמאה מתפרצת פתאום מתוך ביצבוץ רגש צעיר, בין דברים של מה־בכך הנאמרים בכל שיחה בעלמא ובין דברים שיש בהם משום איזו נהיה חרישית וכמיהה לקורט נחמה, בין סבר־פנים שמקבלים אורח סר־לרגע ובין עריגה למי שמבריח את השעמום ומפריח כל הרהור מיותר.
כך־כך. שמה ידוע לנו, הלא זו הגברת יקטרינה שפירא: ושמו – יש שכינוהו וולודקה, ויש שהיו מלחשים כי שמו אחר לגמרי. גם גבוה וגם צנום, גם שחרחר וגם אסתניס־ביטוי ואנין־נוהג. וכי מה עוד תדרוש מאחד בחור, שלבו רוגג מכיסופים ונפשו שוחרת הרפתקאות? כן, גם רקדן היה, מפליא בריקוד הסכינים ככל עולי קבקז. והעיקר: היה כה פשוט בגילוייו, עד שהיה ממש כמין סם מרגיע למי שרגיל אצל התסביכים המעיקים הללו, שאין להם סוף לעולם. ולבסוף פרט קטן נוסף: היה פועל זמני באחד המפעלים שבעיר הקרובה.
ואם תרצה הרי זה כל כך פשוט. אם תרצה, אין לך דבר קל יותר מהבנת תופעות החיים. הלא גם הגברת יקטרינה דנן היתה אי־פעם נערה, ושמה היה אז ודאי קטיה, וגחלת הרומאנטיקה לא יכלה שלא לעמעם בנפשה; ואם יש מין אגם־כסף בכפר רודם זה, ולמעלה מין ירח מהפנט במשנה־קסם, והערגה בלב כוססת, והנעורים עברו־חלפו כמעט לגמרי… אח, רחימאי, אחרי כל השנים האיומות הללו, של נקיון שיניים פשוטו כמשמעו, ורעד מחמת מלשינים, ובלויי סחבות לגוף, וטילטולים ממקום למקום, וניתוק מכל חברה מכובדת על הכל – ועתה כשפג כל זה, גם הפחד שבנפש וגם עקת המחסור, וגם החברה שבמקום חדש זה מקבלת אותך בזרועות פתוחות ממש, כאילו מחזירה לך את זכויות האדם שנשללו – אח, רחימאי, הלא זה כמעט כחידוש הנעורים הללו!
והבעל – הבעל נסע העירה. כאן בכפר זה שכל כך הרבה בתים ננסים אדומי גגות יש בו, היא תחנתם הראשונה. כאן הם נחים מעמל הטילטולים הארוכים־ארוכים, מעיר לעיר, מארץ לארץ, מפגע לפגע, כאן הם מרשים לעצמם לשאוף אוויר זו הפעם הראשונה מאז ימים רבים, כאן רפתה זו הפעם הראשונה מזה שנים דריכות העצבים. כאן מתחילים איפוא שוב החיים. וכיצד הם מתחילים?
הנה שוב פשוטים הדברים. בעיר יכול אדם בעל מעמד, שסגולותיו ידועות ועברו הולך לפניו, למצוא מיד לשון משותפת ונקודות־אחיזה לא מעטות עם אלה שמפתחות הפרנסה מסורים בידיהם. הלא בלי פרנסה אי אפשר. מה טעם וערך יש לחיים חדשים, גם כשיש עמהם נשימה־לרווחה והתנערות מקללת נדודים, אם אין לחמך מובטח, אם אין גנך מקורה, אם אינך יכול להתפנות לעניינים שיש עמהם משום הרחבת הדעת והסערת הלב. כך ובדומה לכך טען הבעל, מר אביגדור שפירא, להנמקת נסיעתו העירה.
ואמנם הדברים ברורים. היא קיבלה אותם, כשם שהיתה מקבלת ללא כל ערעור כל מה שהיה קובע הוא בשביל שניהם מאז. מאז הכירה את הסטודנט בעל הבלורית המעופפת, והפרפר השחור שעל צוואריו מכה בכנפיו כמוה, ולשונו החריפה עוקרת הרים ממש. ומה לנו הרומאנטיקה נאה יותר מסטודנט דלפון, שהעתיד המעורפל הוא כל רכושו, באותם הימים הרחוקים, כשהאדמה סביב רעדה מצעדי האון של ההיסטוריה?
אלא ש… אלא שכל אותו עבר שלו, כלומר העבר הגיניאולוגי, כל אותם אבות ושלשלותיהם, כל אותם טיפוסים ואורח חייהם ובעיות קיומם ופלפוליהם והתחכמויותיהם, שכפי שאומרים תיאר ביד אמן מפליאה אותו סבא ששמו מנדלי, כל זה זר, ולא רק בלתי מובן, אלא אפילו, אם לומר את כל האמת, מיותר. סוף־סוף זהו עולם של אתמול, זהו אפילו מטען שכל מי שממהר להתרחק ממנו, הריהו אך נשכר. אלא – אלא שכך מותר רק להרהר, וגם זה רק לעתים רחוקות, כי אילו היית אומרת לו את הדברים האלו, הרי… לא ייתכן. הוא כל כך קשור בגיניאולוגיה זו. הוא פשוט חלק ממנה. ושמא דווקא משום ניגוד זה, מכוח השתאבות הניגודים – הלכה אחריו? שמא הוא הוא שמשך אותו אליה, לבת טובה מבית טוב, שאין בכתליו לא פרובלימות הרסניות, ולא פקפוקים בערכי החיים ולא משום דבר המפריד בינו ובין שאר הבתים שבאותה עיירה גויית מובהקת, הרחוקה עתה כל כך מרחק גיאוגראפי והיסטורי כאחד…
יהיה איך שיהיה, מכל מקום ברור כי על אף הניגודים האלו, על אף היותו המשך ישיר מאותם בעלי זקן מופלאים ומשונים, מאותה אווירת תחום המושב המעיקה, ועל אף יניקת שרשי ילדותה ונעוריה ממקורות אחרים לגמרי – עברו עליהם שנים של אחווה גדולה, אם משום התחשלות משותפת בכור הצרות הצרורות הללו, אם משום צמד־חמד זה, עמוס ושרונה, שנולדו להם, אם משום סתם הרגל… כפי שאומרים לא חשוב. העיקר שכך הוא, זה מצב העניינים ברגע זה, על שפת אגם־הקסם, כשהירח הטפשי הזה מסתכל ישר לתוך עיניך ומאיר בהן בנהירות הללו של אורו הסקרני את כל חדרי מחשבותיך. זהו. כשרווח לאדם מצרות, באות מחשבות – היו אומרים בעיר מולדתה…
והמחשבות הללו, זאת אני אומר לכם, הלא צרות מצרות שונות הביאו על המין האנושי הלזה. חי אחיתופל, לא כדאי.
עומד אותו צנום ושחום, אותו אחד ששמו וולודקה, עיניו החריציות עצומות ופיו קמוץ וכל גופו כמיתר וכל מאודו שותק מהתגברות ההבעה. וכך הוא טוען: מה אני ומי אני? קצת רקדן, וקצת קול יש לי, וקצת שירים אני יודע בעל פה, וזו כל הנפש שלי. בסך הכל גרגיר אחד שניתק והנה הוא מתגלגל עם הרוח. מארץ הגרגרים האלו אני בא, גרגיר מלשון גר. שכן ודאי אבותי ואבות אבותי נדדו איש איש לעצמו, איש איש בדרכו, איש איש ככל שימלאנו לבו. לא חברו יחדיו, איש איש בדרכו, איש איש ככל שימלאנו לבו. לא חברו יחדיו, לא נועדו יחדיו, ולא עשו אגודה אחת. ועתה, אני בא לכאן, הגרגיר חוזר למקורו…
אומרת לו: ומה בכך, ומה זה נוגע לי?
מהסה אותה: אדרבא ואדרבא. נוגע ונוגע. הנה תהיי אשר תהיי, ויהיו זכרונות ילדותך אשר יהיו, ואף אבותיך אשר יהיו, את עשית מעשה וקשרת גורלך בגורל אחר.
אומרת: כלום קושרים גורל לצמיתות ואין על כך שום ערעור?
מתכעס: ערעור – וודאי, מלשון ערו ערו עד היסוד בה. ובשביל כך נתנו לך יופי של גוף ויופי של נפש, יופי שיש עמו לתת חיזוק לאחרים ונחמה ותקווה?
בוכה: אשה אני, רחימאי, שבצד מעלותיה כל חסרונותיה…
מנחם: הנה בעל יש לך, אלוף נעורים כמו שאומרים במקורות של אבותיו, ובו ראית מי שקובע כיוון לחייך, והמשך למה שהיה, ומה שקורין מבטח. אחריו הלכת שעה שכל מאדך – לא חלילה רק השכל, או מה שקורין תודעה, או אפילו משיכה של התאהבות וכדומה – חייב אותך לעשות כן. וזה מעשה גורלי. והוא קשור ומקושר בכל אותם ספרים שמספרים מה שהיה ומה דין אבותיו ואבות אבותיו, ומה מנהגיהם ודרך הגיגיהם וסודותיהם. חיים וקיימים בנפשו פנימה כל אותם בעלי זקנים, ובעלי פאות, כל אותם חלוקים שחורים שעוטפים אותם, כל אותה חריפות מפולפלת, כל אותו עולם שיש עמו רצינות השעה המרה, וצחוק מהול בדמע, ודבקות בחלום דורות, כל אותו עולם של סבא מנדלי… ובעולם זה דבקת גם את, את ממשיכה את השלשלת, את אחת הנשים מהמעגל ההוא, ועליך לנהוג לפי חוקיו ומשפטיו, אל תחרגי מתוכו, כי…
מתפרצת: אבל איני רוצה!
מפייס: אל תהיי כמורדת, כי אחרת את השעה. מרד בשעתו פירושו פתיחת דלת חדשה. ואילו שלא בשעתו – זה דרך האובדים. הגיעה השעה להתנער מכל הערפילים הללו, שעטו על הנפש משום שמערכת החיים אשר התרגלת אליה בימי נעוריך, חסרה איזון מתוקן כהלכה. כשרעב ומחסור הם מנת חלקו של עם שלם, יש עוד תקווה כי יחושל עתיד טוב יותר. ואילו כאשר קמים רעבים על השבעים – נתלש הקרקע מתחת לרגלי הנמצאים באמצע, ובאין אחיזה להם הם שוגים בדמדומים של התאבדות…
נואקת: הלא דמדומים אלה הם כל חיי!
נד בראשו: פתיה, פתיה. הלא גורלך להיות אשה נאה וחסודה, זהו!
*
תאמרו: כלום כך מדבר טיפוס כמו וולודקה, וכך מתבטאת גברת זו שראינוה עד כה באור אחר לגמרי? מיד אני נענה לטוענים כך ואומר: צדקתם. אין אלו מדברים כך, ולא דבריהם הם אלו. אלא שאילו יכלו להביע מה שעצם חייהם מביע, הרי מתקבל על הדעת שכך היו טוענים. ואותם גילויים שהם מגלים לעצמם, אם אלו הם גילויים, אף הם אינם מעמיקים יותר מקו העמקות שלהם וממתח הרגש שלהם. כלום לא ראה איש מכם תמונת אדם, אם חי ואם מצויר, והנה משהו מדובב מתוך תמונה זו, ואתם כאילו יודעים הכל בלי כל אומר ודברים, גם את ההווה וגם מה שהביא להווה זה ומה שיסתעף ממנו? ואם כך, למה אתם באים עלי בטענות?
מוטב, איפוא, להעיף שוב עין בתמונה ההיא של אותה אשה לא שמנונית מדי ולא דקה מדי, שעורה בהיר ועדין, שעיניה בהירות ושערה הערוך־כטירה בהיר, אשה שגומה פורחת לה בלחיה כשהיא מחייכת, ויש בה משהו מזהרורית החמה השוקעת, ויש בה משום פריסת־שלום מערבות־בר מעלות ריחות טובים – והנה היא שוטחת זרועותיה על השולחן, מניחה עליהן ראשה, שכולו גלים גלים של זהב וממררת בבכי. יש בכך משום פרידה נוגה־נוגה, בלי ספק, יש בכך משהו עסיסי וטבעי מאד, ויחד עם זה כל כך זר לאקלים זה ולאור זה שלנו…
כך נפרדה הגברת יקטרינה שפירא מדמדומי נעוריה. הכוכבים רימו גם אותה. אבל לא את האחרת, את היריבה שלה. ואותה יריבה שלה לא היתה יפת תואר במיוחד, ולא היתה כמוה אפילו מה שקורין נחמדה. לא היתה בעלת תחבולות נשיות מחוכמות, ולא היה לה מעמד חברתי מכובד, לא היה לה עבר מסתורי מושך ואף לא עשתה שום רושם של טיפוס מעניין. ולא יכלה להיות כגון דא, פשוט משום שהיתה אז ילדה כבת ארבע־עשרה.
ילדה, פשוט מאד. ילדה רגילה מאותן הילדות הקורעות עיניים מול העולם, הפותח לפניהן את תיבת קסמיו. ילדה שגילתה כבר, כי אותם גדולים מתנפחים, השד יודע למה, הם בעצם שקרנים. ואם להם מותר, מדוע אסור הדבר לה? ואם סוד יש, הרי שיש לכמוס אותו היטב היטב לבל יוודע לאיש.
יש ואתה נהנה כל כך מאותן נפשות צעירות ורעננות, המצטיירות ככליל של טוהר, כספר פתוח שהכל בו גלוי לעין, כגינת־נוי שכל שביליה נהירים, ומיד מוכן אתך פירוש לכל מעשה שלהן ולכל פעולה שלהן והגבה שלהן, והכל ברור ומובן – כל זמן שאין מי שיכחישך. אתה נהנה, משום שאתה רוצה בכך. משום שאתה מאמין, כי ודאי שהיה אי פעם תור־זהב לאדם, הוא שזכרון האנושות שמר עליו דורות כל כך ארוכים, ומה בבואתו אם לא נפש צעירה ורעננה כזאת שלא הספיקה עדיין להתנסות במדוחי החיים. אבל מה תעשה אם הספיקה? כך, רחימאי, כך הוא. וגם רונה כך, היינו שרונה, בתה של הגברת יקטרינה שפירא. וגם כל האחרות כך. פשוט מאד.
וכמו אצל כל האחרות יש בה נטיות מה שקורין טבעיות, ויש בה סגולות של הרגל ויש לה זכרונות. הנה הדוחק הזה, הדוחק האיום הזה כשכולם מצטופפים יחדיו בחדר צר, חוטפים ואוכלים ככל שרק היד משגת, ולא תמיד היא משגת. והנה האב המופיע כמושיע, ומכל כיסי אפודתו העשוי קפלים מציצות חבילות ועטיפות ואריזות, ואותה מזוודה מסתורית שלו, שאת פותחת אותה ומה אוצרות נפלאים היא גונזת… ולא רק דברי מאכל היו אלה, שלעתים קרובות היה בהם משום פיקוח־נפש ממש, אלא אף אריגים, אריגים של ממש, פשוטים כל כמה שפשוטים, אבל לעולם טובים יותר משק. דברים כל כך פשוטים – קיבה, מערומים, פינה לשכב בה… וכל כך מובנים, כל כך מורגשים בגיל זה, ובגיל צעיר יותר. ומי שבא ומשכך את הקיבה, ומכסה את הגוף, ומציע מטה פשוטו כמשמעו – הה, הריהו אבא, אבא קוסם, אבא כל־יכול.
אלא שהתהליך לא תמיד הוא חלק כל כך. הנה, למשל, אותו יום גדול, יום ההפתעות כשפתאום לפתע הביא אבא ממסעיו, שהיה עורך כמפקח על החינוך בכל הפלך, אריג מצויץ, כולו בשביל רונה הקטנה. כולו אך לה. וכיצד באותו חדר מעלה אד, דחוס ריחות אורחים שהצטופפו בו, וסעדו בו את לבם, והתפלמסו בו לתיאבון ולנו בו – כיצד היא הקטנה, היא שהוענק לה פתאום לפתע אושר רב כזה, אפילו הוא בא מצד מי שחזקה עליו כי ינהג כך, כיצד היא נרדמה פתאום ללא אוכל וללא שמחה מתפרצת. פשוט נרדמה. כאילו מוכרחה היתה להרדים לשעה קלה את חוט חייה, מחשש שמאודה לא יעמוד בנסיון. זו היתה אי־הבנה. אפילו אביה, הרגיל אצל תסביכי הנפש, היה כתוהה. איש לא הבין זאת, ואף היא עצמה היתה אחר כך כחידה בעיניה. היש לומר, כי אי־יכולת כזאת לקלוט הפתעות, וסגולה זו להינתק לעת־מצוא ולוא אך לשעה קלה מלחץ הרשמים, הוא הוא שעיצב את אופיה?
נאמר שהמסיבות האלה, כפי שתוארו או רומזו לעיל, הן שהשפיעו. וכך נוצרה דמות בעלת אופי מסויים. ואם כך, איך לתאם לדמות מסויימת זו, שהיא ברורה לנו פחות או יותר, גם מקרה מעין כך: הנה ימים של מחסור, כלומר אזלו המזונות, ואפילו בשביל כל אותם אורחים חביבים, שאינם מוקירים רגליהם מחדר־המגורים הצר – אין זנבות דג מלוח. פשוט אין. הכל אזל. ועוד מעט ויאזלו גם כפיסי העץ האחרונים להסקת התנור. ורק טפין־טפין של וודקה, אותו סם מחמם לשעה קלה, נשארו בבקבוק. האב עדיין לא חזר ממסעו. ודאי עצרוהו. אבל מי הוא שעצר? זאת היא שאלת השאלות. הרי בימים כאלה, כאשר חיי אדם משולים לחיי זבוב… לא, לא, אסור להעלות על הדעת מיני הירהורים כאלה. אסור. צריך לחכות. לחכות. אלא אותה רונה קטנה אינה יכולה, היא אינה יכולה לחכות שוב. הנה היא קודחת. ולא משום פיטום הקיבה חלילה. לא מקרה של גוסי חלילה. אין יודע מה היה לה. ורופא לא הובהל – וכי מנין תקח רופא בזמנים כאלה? ופתאום – הנה חזר האב. החששות נתבדו, ברוך השם. נקיפות הלב הללו – מה טוב שבזה נגמר. והפחדים הללו בשעות הארוכות של החכיון – כל זה עבר. הנהו. והנה גם המזוודה שלו. והנה גם… הנה האוצר היקר, לא כסף, חלילה, אפילו לא דברי חפץ, ואפילו לא שמלות. אלא פשוט, פשוט שבפשוט – נקניק. מנה טובה של נקניק וכיכר לחם. והנה הם מסובים לסעודת מלכים, כל הנוכחים האלה, אב והאם, וגם הבן הצעיר עמוס, וגם הגברת יליזבטה שנלר שהיתה במעמד זה, וגם האדון שנלר, שמשקפיו רעדו וזקנקנו התנועע מהתפעלות… ורק רונה הקטנה על משכבה שוכבת. ועוצמת עיניה. ומתאפקת. והנה משסיימו, סיימו עד שלא נשאר כל סימן מאותו אוצר, ששימח כאן את הלבבות זה אך לפני רגע – היא, רונה הקטנה, פוקחת את עיניה, ופועה אל מול הנוכחים בקול דק־דק: כחזירים, ממש כחזירים…
זאת היא. מי חכם יתאר לעצמו את תכונותיה הנפשיות. מי חכם יבנה מגדל פסיכולוגי להרכבה הנפשי כאשר גדלה והגיעה לגיל ארבע־עשרה והיתה מטיילת על שפת ים הקסם, ונמשכת אליו, ועוד יותר אל כל הצללים המפחידים הללו, האורבים סביב. ימי הטילטולים עברו גם בשבילה. היא יודעת שעכשיו יש משהו של קבע. ויש חמה מוצצת את דם התמצית ביום, בארץ זו המעניקה הזדמנויות כה מעטות למחבואים, הנחוצים כל כך למי שכומס סודות בלבו. אלא שבלילה, כשמתחיל תור הקסם, כשהירח הוא השולט בדם, כשהצללים מזנקים מכל סתריהם, או אז… אני נשבע לכם, אין זה כל כך רע. כי אז אפשר לחלום אפילו על וולודקה… כיצד הוא צנום, וכיצד הוא שחור, ומה נעים כשהוא מחייך, ומה ערב קולו בשיר, והריקוד, ריקוד הסכינים הזה… ומה עושים כשיפנה במקצת, כך טיפה־טיפה של שימת לב גם אליה, ולא יהיו לו עיניים רק בשבילה. בשביל זו, בשביל מי שבטעות פשוט בטעות גמורה היא אמה…
לא, לא. שום שערוריה לא היתה כאן. ושום מקרה מיוחד. מלבד אולי אותה פעם יחידה כשהחסון הזה, הדקלן הזה, הרים אותה, את התינוקת, באחד הלילות הללו מהקרקע, שם על שפת ים הקסם, ואף נענעה הלוך וחזור, פשוט סתם ככה. אלא אם אך צחוק היה זה, ובאמת אך תינוקת היתה בעיניו על אף ארבע־עשרה שנות חייה, ואם כל מאודו הולך רק אחר… אנו יודעים כבר אחר מי… הרי סכין זו שהוא עושה בה להטים ברקדו, מוטב ש… בקיצור כל זה היה פשוט בתכלית הפשטות.
וכך אחר שאותו טיפוס ששמו וולודקה הסביר מה שהסביר לגברת יקטרינה שפירא, משהו על עתיד, ומשהו על חובות, ומשהו בעניין תכלית, ומשהו על הפרש הגילים וכיוצא בזה דיבורים כתובים בספר, ואחר שהגברת הסיקה מה שהסיקה והגיבה כפי שהגיבה, אין כל פלא שאותו וולודקה נעלם כאילו בלעו הים, ואם תרצו פשוט קיבל עבודה במקום אחר, ורק אותה תולעת קטנה, ששמה שרונה היתה רואה אותו מדי פעם, אלא שכמובן רק בחלום, בחלום הילדות המאושר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.