– שמע נא, ג’ו, מה גיל הבקתה שלך?

– חכה לי רגע, הנה זוכר אני את עצמי זה כארבעים תקופות.

כזה ובדומה לזה הוא הדוח־שיח עם ג’ו פרייזר, הבעל הרשום של “חברת איירון אנד מאשינס” באותה עיירה, שרצונכם אתם מוצאים לה שם וייחוס ברשימת העיירות שבארצות־הברית של אמריקה. אמנם לאמיתו של דבר אין השם “חברה” הולם כל כך אותה בקתה, שהיא גם דירה וגם מוסך לתיקון של כלי ברזל, שכן לא תמצא כאן לא בעלי מניות וכמעט לא שום בעלים, אלא דווקא בעל אחד ויחיד, הלא הוא ג’ו שלנו, אותו גיבח, שידיו גרומות ושרירי פניו כאילו מתוחים בתמידות ושום מום לא נפל בו במפתיע, ואפילו שערות ראשו מתוקנות, וגילו לפי אומדן זהיר בן שלשים לששים, ולמעשה אולי אף שבעים. כך, כך רחימאי, מה לעשות שהרוח המודרנית חדרה לכל פינת החיים, ואין לך פינה שלא תתהדר באיזו “חברה” שלה. מילא, תהא חברה גם כאן.

לצורכי מלאכתו היתה לג’ו באר משלו ומים משלו. הלא בלי מים כל מלאכתו מה ערך לה? וכיוון שבימים הרחוקים ההם לא הותקנו עדיין ברזים ציבוריים לכל דצריך, היו עוברי אורח באותו מקום מרווים צמאונם ממקור המים של ג’ו שלנו, ובשכר זה מספרים לו כל מיני חדשות הפורחות באווירת המקום. אף־על־פי־כן לא ראה בכך ג’ו שום נחת לעצמו, חוץ ממקרה אחד, כפי שיתבאר להלן. מכל מקום העניינים נשתלשלו והלכו בדרך הטבע, היינו ג’ו שלנו היה רוגן לעצמו, ושואבי המים היו שואבים לעצמם, והעולם כמנהגו נוהג.

ובאחד מימי הזיכרון להצהרת החירות, אותו חג ומועד לאומי לכלל המדינה, כשכל העיירה שוקדת על מעשי התייפות, מתעטפת בטלית של יום טוב ומכינה את עצמה להדרת עם בככר הרווחה שלפני בית העיריה – מופיעים לך פתאום לפתע שלושה ברנשים לפני הבקתה של ג’ו.

– צמאים ג’ו.

– חכו לי רגע, מה אתם סוסים שלי, שאני מצווה להשקותכם?

לפרצופי העיריה פנו, שיתקינו ברזים ציבוריים, כפי שעושים בכל המקומות.

– שמע נא ג’ו…

אבל ג’ו אינו שומע. הלא אף הוא מצווה לקשט את עצמו ליום חג ומועד. מתיבת הברזל הוא מוציא כותונת אדומה־כהה, שמורה לתכלית זו, וצמד נעליים ממורקות להפליא ומתאימות כדבעי לרגליו השטוחות במקצת, וחגורה מיוחדת עם נקודות נחושת – איזה מין ג’ו מיוחד מתבלט פתאום. לא רק מגולח למשעי, אלא אפילו רחוץ, וכובע־שוליים על הראש, שרחב כמוהו לא ראית מימיך.

פתאום הוא שומע כיצד מתעסקים בכליו במוסך. הוא מתקרב והולך מתון־מתון כדרכו, ומה הוא רואה? הברנשים משקים את כל הכלים שלו.

– לכבוד החג הלאומי, ג’ו!

– תודה תינוקים – הוא עונה ודיבורו מתון־מתון כדרכו, אלא שמניה וביה הוא מעלה שלושה דליים מלאים מים חיים ומוסיף מתון־מתון כדרכו:

– ומוטב שתהא השמחה שלמה.

אומר וחובש דלי לראש, דלי לראש. בחיי, לא ג’ו האיש שיורקים לו בפניו ופטור. כזה הוא.

– אבל – מוסיף ואומר ג’ו ונוגס את פי מקטרתו בשלי – לא תמיד חוגגים אצלנו את חג החירות הלאומי בצורה זו דווקא.

זהו.

וכך אותו ערב, אחד הערבים המתוקים ההם, כשאיש איש מתיר לעצמו לנוח מעמל היום ולמוץ מן המקטרת ככל שרוצה, אחר שבאו לקוחות טובים וביקשו מה שביקשו, ושילמו מה שביקשת – הנה יושב ג’ו דנן בפתח הבקתה שלו להנאתו, וראשו פנוי לגלגלי המחשבות והוויות העולם, וכך הוא מספר למקוטעין, מתון־מתון כדרכו, לג’ימי זה שנזדמן לכאן והצליח לא רק להתקבל בסבר פנים יפות, אלא אף למשוך את בעל הבקתה בלשונו.

– שמע נא תינוק – אומר לו ג’ו – בעיר זו פרצוף אחד יש, אירווין שמו, איכפת לי. משפחה מיוחסת – ומהו כבר ייחוס. לא מלך ולא בן־מלך, ואפילו לא לורד או איזה מין “ארכי”. פשוט, אבותיו הגיעו לכאן, לאמריקה שלנו, כמה עשרות שנים לפני אבותי, והספיקו לשדוד מה שהספיקו, ולחטוף לעצמם מה שחטפו, ולהטיל ידם על קרקעות מה שהטילו. אלא מאי? במה גרוע ייחוס זה מייחוסים אחרים, כפי שהם מקודשים מעבר לים? הלא גם שם באה להם הצרה משום איזה שוד או מרמה או תחבולה של ימים מקדם. סדן הארץ חד הוא. כן, כן… הה, תינוקי, גם אני הגיתי בספריו של אחד וולטר סקוט. האמת, הוא בחור כארז ומזיל דמעות שליש בסיפורי המעשיות שלו. אבל אותם פרצופים שלו, ומידות טובות שלהם כביכול? לבסוף אתה מוצא, שמידה טובה של פלוני היא, ששומר אמונים דווקא לשודד אחד כנגד יריבו, שאף הוא שודד. ולדידי, מה איכפת לי שמנצח בן המלך הבכור ולאו דווקא אחיו הקטן?

– שמע נא ג’ו, אבל הצהרת החירות…

– חכה לי רגע. אם כן, אותו מיסטר אירווין, אותו פרצוף מיוחס, שארח למלחמה בימי מסע השיחרור של צפון לדרום, מלחמה שכל כך משבחים אותה לתפארת הרשמית של המולדת, הוא שהניח אחת מידיו על מזבח האידיאל, וכפי שאומרים הוא גיבור החירות הלאומית המיוחדת שלנו, כפי שאומרים – אותו מיסטר יש לו אח, הארי אירווין שמו. והוא דווקא לא ארח למלחמת השיחרור המפורסמת, ואף־על־פי־כן הוא המנהל של הבאנק המקומי והלאומי. מיוחס בן מיוחסים, ככה זה. אמנם יש שם מועצה לכאן ומועצה לכאן, אבל למעשה הוא העושה ככל שעולה על דעתו המחושבנת. רוצה מאשר הלוואה לפלוני, רוצה מסרב, וכדרך מיוחסים מחריב משפחות ומשקים.

– אבל מה עניין…

– חכה לי רגע. ואת התכשיט המקורקבן, גבור האזור שלנו, ראש כנופיית הקונדסים, תום קדחן זה, שפרצופו זרוע נמשים, שעיניו הזכריניות מפיקות מין חכמה נסתרת וקולו הצרוד מטיל כממילא משמעת – אותו הכרת?

– והרי אמרת הצהרת החירות…

– אין לו זמן לבחור. חכה לי רגע. אותו תום קדחן, מה דעתך, הוא יוצא לאווירו של עולם סתם ככה? הלא הור יש לו, ואפילו הורה. כלומר אב ואם. היתה להם בקתה בשכנות לבקתה שלי דווקא. ואפילו משכנתה רבוצה על אותה בקתה ואותו מגרש. כמובן בבנק הלאומי של מיסטר אירווין… ככה זה. יום אחד, אחד מימי הזיכרון להצהרת החירות המפורסמת, אותו חג ומועד לאומי לכלל המדינה, כשכל העיירה שוקדת על התייפות, מתעטפת בטלית של יום טוב ומכינה את עצמה להדרת עם בככר הרווחה שלפני בית העיריה – ביום זה דווקא בהשכמת הבוקר, יוצאת אותה אם של תום מהבקתה שלה לעסקיה… כן, כן… בחורה נאה, נאה מדי, היתה, ולא חסרו מחזרים אחריה חלילה… וכך תינוק שלי, אם משום שבדימדומי שחר האור לא היה מספיק, או שדווקא ביום זה נתקשר איזה ערפל מיוחד, או שאותו עגלון של טראם הסוסים היה סתם טיפוס להוט אחר בנות יפות, או שבאותו יום היה מנומנם מדי מחלומות טפשיים, או שתקפו גועל לכל אותם פרצופים ורחובות ודרכים, שהוא מוכרח לראותם יום יום שוב ושוב מהשכם עד הערב…

– שמע ג’ו, אתה מגלה כאן ענין רציני מאד…

– כן, כן, תינוק שלי. העניין רציני והבוץ מוכן. כי אותו אידיוט של עגלון פוגע באמו של תום. מילא, סחבו אותו לבית הסוהר ואותה, כלומר את האם, לבית חולים. אבל שניהם באו במהרה עד שיחרור.

– כיצד?

– הוא, כלומר העגלון נמצא ממלא תפקידו באמונה, שכן העמידה לו חברת הטראם עורך דין ממולח, והיא, כלומר האם – נשמתה פרחה בבית החולים של קבצנים… זהו. תאונת דרכים.

– והיא, כלומר… כלומר האם…

– הה, תינוק שלי, הרבה אתה רוצה לדעת, אולי אפילו יותר מדי. אבל זאת אני אומר לך, לא שחס ושלום היתה לה איזו משיכה מיוחדת לעגלונים דווקא. הגם שהיתה מה שאומרים חתולת־בר אמיתית. אבל לגבי דידי, עושה מה שעושה, זאת אני אומר לך, החיים הקשים שלה מכפרים הרבה, הרבה מאד. כן, כן… יום חירות יפה היה אותו יום. אמו של תום, השכן שלי, מתה כפי שמתה. ואביו, יהא שמו מה שיהא, אינו בבית. שכן היה ידעוני גדול בהרקת כוסות ומפליא להגדיל ימי בטלה ואוהב מרחבי דרכים לשמם…. מין ברנש כזה. ומי יודע היכן הוא, ומי המשקה אותו, ובכלל אם עודו חי וקיים…

– ואותו תום…?

– אותו תום, אתה רואה, מה בעצם הוא מפסיד? ראשית כל פטור מהורים נכבדים, הצהרת החירות ממש. ולא עוד אלא שנשארת לו בקתה, אפילו היא ממושכנת למעלה ראש לבאנק הלאומי. שלישית, יש גם תביעה מפוקפקת כלפי חברת הטראם בגלל תאונת אמו ז"ל. רביעית, חבר טוב ושכן טוב בדמות דיוקנו של ג’ו. חמישית, תקווה טובה לעתיד לבוא – הצהרת החירות יש לכולנו או אין?

וכך אותו ערב, אחד הערבים המתוקים ההם, כשאיש איש מתיר לעצמו לנוח מעמל היום, ישב ג’ו דנן בפתח הבקתה שלו וסיפר לג’ימי הצעיר, שאיך שהוא הצליח להתגלגל לכאן, פקעת אירועים, מהם רגילים ומובנים, מהם שיש בהם שוני ותמיהה, ובין השאר סיפר לו גם על תום זה, ועל כל התיסבוכת שנתהוותה במות אמו. וכך התברר איזה מין טיפוס הוא המספר עצמו, אותו ג’ו פרייזר מ“חברת איירון אנד מאשינס”. שרואה תינוקות ברחובות, זנוחים לעצמם ועזובים מהוריהם, כפי שרגילים לראותם בעולם זה של חירות, מיד הוא מסביר להם פנים, שכן הוא אומר: זכו תינוקים אלו יותר מבנים של הורים סתם, הקשורים ביוצאי חלציהם לעשותם בצלמם וכדמותם. ואם כך, כיצד העולם מתקדם? לא כן אלו, שאֵם מיוחדת יש להם, הצהרת החירות שלנו היא האֵם שלהם, וכל האזרחים במדינה מצווים לעשות לעתידם, שאם להם אין עתיד, אין שום עתיד לכלל האזרחים. משום כך, ואולי גם משום סיבות מיוחדות שלא כאן המקום לפרטן, מובן הוא שלא משך ידו גם מחברו ושכנו הקטן, ולא הניח את תום הקונדס על קרן ההפקר.

ומה עשה? כשנודע לו מפי אחד משואבי המים אצל הבאר שלו, שכל סודות העיר מתגנבים אליהם, כי יש איזו תכנית להקים במקום זה דווקא מפעל מים עירוני, שבהם מעוניין הבאנק הלאומי ומר הארי אירווין המיוחס מנהלו, הלא הוא אחיו של אותו גידם מפורסם – גמר אומר בלבו שההזדמנות היא הזדמנות ואין כל הצדקה להתעלם ממנה. אמנם צריך היה לחכות בחדר הממתינים, וצריך היה להודיע מראש באיזה עניין בא, ובכלל צריך היה לעשות רושם שחסד הוא מבקש. כך הוא מנהגו של עולם, וכשאתה צריך לו, עליך להכנע, ולוא רק לשעה קלה.

כן, כן, שועל לא טיפשי כלל הוא אותו הארי אירווין. גם סיגרות ריחניות הוא מגיש לך. וגם חלקת לשון יש לו בשעת הצורך. ואתה מה? אלא מי שיודע לכבוש את לשונו ולעשות את אזניו כאפרכסות, אינו יכול לצאת וידיו על ראשו. זהו. ומשום כך מה הפלא, שאחר שיחה כזאת, מחוששת וממושכת, לא הסכים למכור לבאנק, לא את הבקתה שלו, ועל אף המשכנתה גם לא את הבקתה של תום, שנתמנה אפיטרופוס חוקי עליו. הלא הצהרת החירות יש לנו, או מה? ג’ו שלנו הוא חברמן ולא אתמול נולד, ואין יורקים לדייסה שלו ופטור.

הכלל, ברור מאד, יש ספקולאציות גדולות של בעלי מקרקעין, ויש חשבונות מסובכים של בעלי תחבולות, יש ויש צרות צרורות שונות, ולעומתם אפסות זו של היחיד, המשתחק בין גלגלי תכניות וטבלאות וחישובים – אבל בסופו של דבר, גם מידה של חירות יש, קורט מאותה חירות המרומזת בהצהרת החירות, שאם לא כן כיצד ייתכן שג’ו, יחיד ובודד, לא ייכנע לרצונו של אותו מנגנון אדיר, שרצה לכפות עליו הר כגיגית, ואפילו להוציא לפועל את המשכנתה על בקתתו של תום. אמנם לבסוף נמכרה הבקתה וגם הבקתה של ג’ו, שהקים אחר כך את “חברת איירון אנד מאשינס”, במקום אחר כמובן. אבל כל זה אירע רק אחר תכנית מפעל המים ברבים, והמחיר ששולם היה מחומש לעומת ההצע הראשון. ולא רק כיסה את החוב והריבית וההוצאות, אלא הספיק אף להבטחת דמי לימוד בשביל אותו קונדס, אותו ראש וקצין של סמטאות, אותו תום. ואפיל בשביל קרן קטנה הספיק אותו סכום, למקרה שאביו של תום יחזור ממסע נדודיו. כן, כן. אפיטרופוס טוב הוא ג’ו שלנו, ותאמר מה שתאמר, דאגתו לתום ועתידו נוגעת עד לב. וכיצד יוכל לומר מישהו שלא ניכר רישומה של הצהרת החירות בארצות־הברית של אמריקה?