רקע
יעקב הורוביץ
זו האווירה

את שרונה, זו רונה הקטנה, אי אפשר לשכוח. לא־לא. לא אותה ולא את משפחתה. ואם יבוא מי ויאמר: הלא באווירה זו ובנוסח חיים זה ובבית זה היו כל מיני מגרעות. ודאי. אבל כלום יש בכך משום צימצום איזה ערך אנושי חלילה?

וגדולה מזו: מיהו שקבע כי מידות אלה הן מעלות ואחרות מגרעות דווקא. נאמר שהגברת יקטרינה שפירא היתה מה שקורין פזרנית, נאמר שלא ידעה חשבון מהו, לא חשבון של עצמה ולא חשבון של זולתה, ועוד נוסיף לכך, שבעלה הנכבד, אותו בר־אוריין, אותו חריף ומקשה, לא היה מכהה בה כלל וכלל, כאילו לא איכפת לו עניין הקטנות האלו שבדרכי־חיים; נאמר שהיו לה, לגברת שפירא, גם מגרעות אחרות, כגון מה שמציינים כרחבות־לב מוגזמת, והמנעות אינסטינקטיבית מלהתערב בענייני אחרים ומין הבנה לכל מעשה שנעשה, יהא טיבו מה שיהא, וכיוצא בזה קווים של אופי, שיש ועשו רושם של כאילו אדישות מצד הפרט כלפי הכלל. שכן ברור: הלא לחשי רכילות, וריקמת תככים, וטמינת פח לאחרים, וכדומה סגולות טובות, אינן בעצם אלא הוכחה חותכת לעניין הרב שמגלה היחיד בחברה, שבה הוא חי וקיים; ברור מאד, לא כן? ומשום כך נותן ההיגיון הצרוף, כי העדר סגולות כאלה, אינו אלא סימן מובהק לאדישות נפשית, לתלישות חברתית, לפרישות אנוכיית. זה כל כך הגיוני, ממש ברזל!

אלא מאי? אומרים: ההיגיון לחוד ומידות תרומיות לחוד. או: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. או: בהיגיון בלבד אין עושין שבת. או: מה איכפת, אני דווקא אוהב את בעלת המזג הזה… ואם לומר את האמת, דומה שהמשפט האחרון הוא הקובע בסופו של דבר.

אבל בין אם כך ובין אם כך, בין שאלו אומרים מעלות טובות, ואלו טוענים כנגדם חסרונות דווקא, עובדה היא כי בית שפירא היה לעתים מזומנות מעין בית־ועד גם לאלו וגם לאלו. הנה הם מסיבים אל השולחן הערוך מיני סלאטים חמוצים, מלפפונים כבושים, זנבות דג מלוח, עלי חסה ופלפלים ירוקים ומטעמים דומים, ומיטיבים לבם מי בכוסית של קוניאק, ומי בוודקה כמנהג ותיקין, ומי דווקא ב“שרה־ברנדיל”, שקורין שרי־ברנדי בלעז; והנה אותו דוקטור מחוץ־לארץ, שמתכנה ר' שמלקה, ושיודע פרק במנהגי ותיקין; וגם אותו אברך אריך גפיים, שעיניו מחייכות מתחת לגבותיו המדובללות ושפיו הפתוח קמעה מגלה שורה של שיניים תמימות, הגם שמצהיבות מעישון, הוא הוא העושה תמיד אוזנו כאפרכסת וששמו נודע כסתם איציק; וכמובן ממילא מר שנלר, שאין לך דבר הנעלם מעינו הפיקחת, ואין לך אדם שיצא שלם מצליפת לשונו, הקולעת ישר למטרה ולא תחטיא לעולם. כל אלה מבלים שם בנעימים, ועוד אחרים, שהפעם אינם המתבלטים ביותר, אלא מהווים סתם פמליא של לוואי לר' אביגדור שפירא ואורחיו. ואותו דוקטור מכובד מסיר את משקפי הזהב מעל חוטמו, מקנח את אפו בממחטה של משי, כיאה למי שבא זה רק עתה מהעולם הגדול, ומיד הס סביב, גז הזימזום, נפסקו קישקושי כלי־המלאכה, ואפילו הפה העוסק בלעיסה הגונה כאילו הכריז שביתה זמנית. וכל כך למה?

פשיטא. משום שהגיע התור לדברי תורה.

למה נאמר – פותח הדוקטור מחוץ־לארץ – “בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”? שמעתי מאחורי הפרגוד בבית סבא… אוי־אוי־אוי סבא – מזמזם מישהו מן המסובים; מי לנו כסבא שלנו – מחרה־מחזיק אחריו קול אחר; השיטה של סבא שלו, מה לנו מפורסם ממנה – נאנח מי שנאנח. הגם שלא מר שנלר ולא ר' אביגדור ואפילו איציק לא היו מן המפסיקין, והם הם שהשמיעו הס משותף ומלוכד ומיד הטילו מוראם על הכל. מאחורי הפרגוד – הדגיש וחזר הדוקטור המטיף – שכן אף־על־פי שזוהי מימרה מעמיקה ויש לה הרבה פנים ככל דבר של עמקות, אף־על־פי־כן כל זמן שלא נבדק הדבר שבע בדיקות… ובכן זאת שמעתי. בכל לבבך – אלו צדיקי הדור, ובכל נפשך – אלו לומדי תורה לשמה, ובכל מאודך – אלו הבינונים והם גדולים מכולם. וכל כך למה? משום שהם מאדו של העם. ומה הטעם שצריך שבע בדיקות? שכן כל עניין הבינונים הוא מין סוציאליזם ר"ל, אתם מבינים, לא רק הצדיקים שהם מיסוד השלטון שנקבע מלמעלה, ולא רק יראי חטא, שהגיעו למעמדם בשקידה והתמדה אחר שנהרגו באוהלה של תורה, אלא גם הבינונים, או ביתר דיוק: דווקא הבינונים, שאין באמתחתם לא חסדי שמיים ולא חריפות המוח, לא זכויות של אחרים ולא זכויות של עצמם, ואפילו דרישות של תוקף אין להם לא כלפי מעלה ולא כלפי עצמם… אתם מבינים, דווקא בינונים אלו! הלא זוהי רבולוציה ממש, זוהי השלטה כללית של הנפש האלוקית על הנפש הבהמית של ישראל…

אותה שעה היו נמצאות במטבח – זה המטבח הטיפוסי הצר, שמכוון יותר ליציאת ידי חובה מאשר לרווחת בעלת הבית – שלוש נשים. ובמטבח למה? הלא יש ויש לסתום את פיות הגברים הללו, כמה שנאמר, במטעמים כאשר אהבו, ויש נחיצות גדולה לשטוף את הכלים שטוף וחטוף, שכן מי יש לו במזווהו תריסרים של צלחות וכוסיות ומזלגות ושאר כלי־שולחן, ולוא אך פשוטים שבפשוטים, ולוא אך כמו באיזה קיבוץ – הרי לא חו"ל כאן חלילה. עומדות אותן שלוש נשים, בעלת הבית וגברת יליזבטה שנלר חברתה, וגברת שושנה, אותה ריבה שהכל מסיחים בחין שערותיה כעין הקמה הבשלה, ובדגניות עיניה, ובאפה החרום, ובנשיות המעוגלת שבכל דמותה, שכאילו מבליעה את גובה קומתה – עומדות שלוש הנשים ותוך כדי שטיפת הכלים מחליפות זו עם זו רמיזות של עצות וקטעי ידיעות ופירושי דברים, כדרך הנשים שהכל־בכל־מכל־כל גלוי וידוע להן, לפחות במידה הנחוצה להן. ואותה שושנה שכה הופלג ביופיה ושהיתה קרובתה של הגברת שנלר, והיא אך מקרוב הגיעה לכאן, מספרת כיצד אותו סבא מפורסם, אותו צדיק הדור, השליט היחיד בעיירתו, גירש בחרפה ובזיונות את הנכד, הלא הוא הדוקטור המטיף לגברים – והמעשה ארוך, ממש דרמה חמש מערכות, ואם תרצו יש גם פרולוג ואפילוג… ומי יודע אם לא היתה שושנה זו מתחילה מיד בפרשת הפרולוג לפחות, אף שעיקרי הדברים היו ידועים לכל זה כבר, אלמלא שרונה, שאף היא נצטרפה לשוכנות המטבח, בהביאה בזרועותיה שני טורים גבוהים של צלחות לשטיפה, ולמשמע המעשה בסבא שאלה כמבלי משים:

– האמנם יש לנו סבות וסבתות?

הנשים שמקודם היו נופלות מדי פעם לתוך דברים של המספרת, מי בסימן שאלה ומי בתוספת פרט, מי ברמיזת גינוי ומי בפליטה של השתתפות־בצער – נשתתקו פתאום כמוכות רעם.

הלא השאלה במקומה עומדת. היכן כל אותם סבות וסבתות, היכן אותו שלטון עריץ של ראשי משפחה וקובעי גורלה, היכן אותו משטר פטריארכלי מקודש דור דור, שיש עמו לא רק יגון ואנחה בשביל היחיד, אם משום קביעת מקומו ומשלח־ידו ואם משום כפיית־נשואין וכדומה טראגדיות, אלא גם הרבה אורות, ושמחת־לבב, והרגשת איזה בטחון פנימי… הלא דיינו אילו היה קיים משטר משפחתי זה רק בשביל סעודת פורים, כשהשולחן מתקשט במפה צחורה, ומעלה בטבורו את חלת־הפורים הלוויתנית, שקליעותיה הן כאילו סמל לכתר של מלכות משפחתית, וכל אותם מטעמים טובים, שעיקרם כמובן הם הפלאי־פלאים של דגים ברוטב מוקפא, והמרק הזהבי שמציף את פתיתיו בגלים של שמחה, ומיני בשר צלויים ומטוגנים ומבושלים ושיא השיאים שבהם – תרנגול־הודו… ובראש השולחן מסב הוא עצמו, סבא שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו וכולו לבוש חג ואומר חג, ומדי פעם ממשמש את המעות שערך מערכות מערכות מתחת למפה, כדי שיהיו להשג־ידו בבוא השעה… ואמנם באה השעה, תהלוכת האביונים הללו, שכאילו לקוחים מפנקס רישומים של איזה צייר מופלג בדמיונות, אינה מחמיצה את ההזדמנות, איש איש את מעתו יקבל ואפילו מעה אחת אפיים, ובהתפרץ לחדר החברמנים המחופשים, אחשורוש וושתי ואסתר המלכה ומרדכי היהודי…

אבל המשטר הזה איננו. כפי שרמז הדוקטור מחוץ־לארץ – רבולוציה. ואין עתה לא אותה סעודה של פורים ולא אותו סדר של פסח, ולא אותן בכיות משום גזירה עריצה, ולא אותן בריחות מבית אבא כשהגיעו מים עד נפש… פשוט מאד, אין. יש רק הווה צולע, ואולי אפילו עתיד מעורפל… אבל העבר הנרגש, התמול־שלשום הססגוני עתיר הלבביות ואדיר הנפשיות – הלא נמחק, ואפילו הזיכרון אינו סובלו. וכאילו אינך מרגיש שחסר. כאילו דור ההווה הוא הראשון אחר המבול.

אכן, נוקבת היתה שאלתה של שרונה. והתשובה שניתנה לה מפי הגברת שנלר, שידעה כיצד עונים משהו ברגעים של מבוכה, וזו חוכמה גדולה, היתה:

– הסבות והסבתות שלנו הלא הם שלושה האבות וארבע האמהות מן החומש.

כן, מן התנ"ך. וזה שרונה, ייתכן שזה קשה לעיצוב דמותם של בני הנעורים, וייתכן שזו דווקא מסיבה המחשלת את האופי. מכל מקום אווירה זו, ורקע כללי זה, וגישה נפשית זו, כשהעבר מנותק למעשה, אף־על־פי שהאוזן נוטה לפעמים להקשיב לסיפורי מעשיות וקטעי הדים ובדי זכרונות מהעבר הזה, ספק אמירת קדיש נפשית עליו, ספק סנטימנטאליות משונה של שוברי־כלים כלפי כלים אלה דווקא, ספק רדיפת אישור מודגש הדגשה יתרה, שכל זה היה ואיננו עוד – אווירה זו ורקע זה וגישה נפשית זו הם הם האופפים את שרונה, אותה נערה בעלת מבנה גופני צר כל כך, עד שיש והיא עושה רושם של צנימות, ומכל מקום דומה יותר לנער מאשר לנערה. ואם נוסיף לזה זוג עיניים מלוכסנות קמעה כדרך הטיפוסים מהמזרח הרחוק, ותלתלים שחורים קצוצים בעורף, יש כבר אפשרות להעלות נגד העיניים את הדמות כולה, ועתה בנוסח סיפורי ילדים מאותם ימים רחוקים שבבית סבא וסבתא סוטרים לה בחוטמה ואומרים לה: חיי! ואמנם היא חיה.

וכך היא מכרזת באחד הערבים: אני הולכת לקיבוץ!

אומרת האם: מה דווקא?

משמיע האב: אין לנו חלילה התנגדות פרינציפיונית לקיבוץ, אבל מהו שממריץ אותך דווקא לשם. ושמא מוטב שאת לומדת מקודם מקצוע…

מפסיקה האם: למשל גננת, מה רע אם תהיי גננת? הלא כל החברות שלך, כל בנות מורים, כל הנערות ממשפחות טובות לומדות עתה בבית מדרש לגננות, זוהי המודה האחרונה…

מפסיק האב: אילו היתה לך, נאמר, אידיאולוגיה מיוחדת, השקפת עולם מחייבת, דעה קבועה בהוויות העולם… אבל הלא את כל כך צעירה, ומה את מבינה בכל זה? הגי נא בעצמך, כלום משפטך משפט והגיונך הגיון?

מסיימת שרונה: מחר אני יוצאת לקיבוץ.

וכך הווה.

ההיתה כאן סתם רומאנטיקה של נעורים, הדוחפת להתמודדות הרפתקנית עם העתיד? ההיתה זו פניית עורף לבית זה, שיש בו כל כך הרבה ניגודים פנימיים, גם מעשי התקוממות על המקובל וגם דבקות בנוהג של פשרות, שלא ברור למה הן באות? ההיתה כאן שאיפה שלא מדעת אל שלמות של חיים בין חברים לדעה באין השפעות מפריעות סביב? מי יודע. וכן אין לדעת מהו שהביא פתאום את שרונה להנשא בוקר לא עבות אחד לאותו מהנדס־מכונאי צנום, שהבעתו כאילו חביבה ונשמתו כאילו רכה, ששמו בישראל מר עמנואל דובי.

ככה זה. היא פשוט באה באחד הערבים והכריזה:

– מחר אני מתחתנת.

אבל זוהי, כמובן, כבר פרשה אחרת לגמרי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!