רקע
יעקב הורוביץ
הסוסים והמזוודה

כל המצפים לגילויים מחיי קיבוץ סוערים ינחלו אך אכזבה מרה. הרי הכל מתנהל בקיבוץ צעיר זה בקו הפשטות ההגיונית. נוער במחנות – וזה הכל. העסוקים בעבודות חוץ מגיעים למחנה מי לעת ערב ומי רק לשבת. העוסקים בעבודות פנים, כלומר בעבודות הקרויות בלתי פרודוקטיביות, נמצאים בבית, זאת אומרת במחנה, ומחכים לתקופה טובה יותר. ואילו השאר – פשוט מתבטלים. ולא זו בלבד אלא שגם נעליים אין להם, ולא תמיד חולצה, שכן אלה שמורות לעובדי־חוץ. נעליים אין גם לשרונה – מה חשוב! יש לה כאן חברה, יש לה כאן קונצרטים קלאסיים אחר ארוחת הערב, שעורכת הרביעיה המפורסמת – ואחרי הקונצרט היא לוקחת חבל פעיל בהתנפלות סיטונית על אוצרות המטבח. מה חשוב! בקיצור, חיים לא רע, אף־על־פי שלעתים קרובות מאד מגישים לך לארוחת־הצהריים רק זנב דג מלוח, פרוסת לחם וזר פרחי שדה. ועוד יש לה לשרונה – מי שיש לה. כזה שזוף וגבוה, כזה שמניף אותה בזרועותיו ומעביר אותה על פני שוחות קוצים שעה שהיא יחפה, כי הנעליים עסוקות במקום אחר. כזה, שהוא דומה, כל כך דומה לאותו פרצוף מהימים ההם ששמו וולודקה.

וטוב לה ככה. טוב לה בלי ספרים רבים, טוב לה להשתתף בשיחות כלליות, הנמשכות שעות־ארוכות אחרי ארוחת הערב, וטוב לה גם בשעת משפטי חברים הנערכים מדי פעם. הנה אפילו לפלוני היה משפט כזה, כאשר השיג פרוטות אחדות מאת מאן־דהו וקנה גלידה לחבורה חומדנית. בקיצור, מעניין פה וטוב פה. וזה הכל.

אבל לא על קיבוץ והמעניין שבו ידובר הפעם. ולא שרונה היא המושכת הפעם את תשומת הלב, אלא דווקא עמוס, אחיה הקטן, הוא וקבוצתו שבעיר. מצאת כאן את בת ה־15, אותה רוכבת אופניים מופלגת, אותה ילדה דקת הרגליים שגופה זורח, כמעט בדומה לבוגרת, שבין־רגע מסוגלת לפתות, אפילו זה ילד סרבן וביישן ומומחה להכעיס, שילוונה בטיסה של ברק, שהיא כל כך נחנקת אחריה. ויש כאן אפרוחית מהכיתה השישית, מאותו מין שכאילו מוציא את עצמו מכלל חשבון, כאילו כל מאודה מסור לחברותה, וגם לחברים, כזה מין מחסן של עזרה וסעד מן המוכן. האמת, עם כזו דווקא אפשר לטייל לתיאבון ולא כלום. אפילו לקולנוע מתגלגלים בחברתה – ולא כלום. אדרבא, זה אפילו לא כל כך משעמם.

אולם, העיקר שלא רק ילדות אתה רועה, ולא רק בחברתן אתה מבלה את כל השעות הפנויות. תאמין או לא, על אף כל אותם עניינים והתעסקויות, אותן בנות אינן חשובות כל כך. אמנם זו משוגעת־האופניים, היא דווקא מין טיפוס מושך. על אף אותם ההורים שלה. מין ברנשים כאלה, שלא שכחו עדיין את הימים הטובים־מקודם שלהם, וכל מחשבותיהם נתונות לאיזה מין שידוך מודרני בשביל הבת. ואפילו הרעיפו כבר כמה רמיזות, וכמובן דק שבדק, ובעדינות רבה שלא לפגוע חלילה בנימה רגישה של הבת ובביישנותו המובהקת של הנער. ובחיי – גם זה עסק.

אבל ברור, העיקר הם החברים. אפילו תתעקש ולא תודה, לעולם הם המושלים בכיפה. ויתכן שאילו עלה במחשבתם של אותם נערים, שלא כדאי להתעסק בכל אותן בנות, שאינן אלא מבלבלות את המוח סתם, ייתכן שצריך היית לוותר גם על הבנות וגם על הרמיזות של ההורים, ואפילו על בילוי בקולנוע או סתם איזה כיף. שהרי על אותם חברים, או ביתר דיוק, על אותה חבורה, שהיחיד אינו חשוב בה כל כך, כפי שחשובה היא כולה בצורתה המלוכדת – על אותה חבורה שאתה בלוע ומבולע בתוכה כאחד חלק בלתי־נפרד ממנה, עליה לא היית יכול לוותר בשום פנים.

העיקר הגדול היתה החבורה. והעיקר שבחבורה – עמוס. בי נשבעתי, בנרות תחפש וחברמן כמוהו לא תמצא. וגם פלוני הנער אינו נופל ממנו. מהו ומיהו בעצם אחד ששמו כך וכך, שמכנסיו הקצרים כאילו באו להבליט את רגליו המזכירות שני מקלות רצוצים, שכותונתו אף־על־פי שהיא מכוסכסת נקי־נקי, עושה רושם כאילו דורות רבים של ילדים כבר תחבו בתוכה ונהנו ממנה והתנצחו עמה כל מיני ניצוחים עד שלבסוף עזבוה לנפשה והיא נשארה כמין סמל נצחי – כותונת נצחית של ילד מתבגר. ואם להוסיף פנים סטופים, ושיער מקורזל ערמוני יורד לצדדים וזקוף באמצע, וזוג עיניים מימיות קרועות לקראתך – אתה מקבל את דמות דיוקנו כמצולמת.

וכך אפשר להמשיך לתאר את עמוס ואת שאר הקורקבנים, אבל משום שאין בזה עניין מיוחד די הוא הפעם לקבוע רק זאת: עמוס היה מי שקירב לחבורה את מנדל זפת, שהיה שונה לא רק לפי אפיו אלא גם לפי גילו, ובכלל צפור ממקהלה אחרת לגמרי. וכך התחיל העסק.

אם להביא בחשבון את האווירה הרומאנטית שעמוס גדל בה – ובאיזה בית לא מצאת משהו מאווירה רומאנטית – וכן את העובדה שאותו מנדל זפת היה מעורב, אם באמת ואם רק לפי דבריו, בכמה וכמה עניינים, שהם בעלי חשיבות יסודית בענייני בני גילו של עמוס, לא יהא בכך משום פלא שאלה הכירוהו ואף נמשכו אליו ואלו סיפוריו. ומאידך גיסא, מאד ייתכן כי דווקא אותו מנדל זפת, שכל המכירים אותו מקרוב לא היו מוצאים בו שום משיכה מיוחדת לשבת־אחים, דווקא הוא חיפש לעצמו, ולבסוף אף מצא, חבורה זו של מקשיבים נאמנים. איך שהוא, רשאי אתה להאמין או לאו, לפרקים יש לך חשק כביר, אפילו אתה מתקרב לגיל חמישים, לשבת שבת־אחים אצל אותם בנים בשעת בין־הערביים, סמוך לאותו כמו־בניין, הדומה לקוביה של ד' על ד', איזה מין מבנה עזוב שנועד לכתחילה, כפי הנראה, לאיזו מטרה ציבורית, עד שאותה חבורה של בני נעורים כבשה אותו לעצמה. רוצה היית להתפרקד על אותה גדרה נמוכה של ביטון שבין הבניין ובין הכביש, הצר באותו מקום כסימטא בעיר העתיקה, רוצה היית כאותם בני החבורה, להצטופף ככל האפשר, עד שלא תבדיל בין ברך לברך. ולזקוף לא רק אוזניים אלא גם את חודו של הלב, הלב הצעיר והרענן, לכל אותם סיפורים, שמפריח מישהו עם דימדומים. וזו הסיבה שנמצא כאן אותו מנדל זפת, וגבו סומך את כותל הבניין הקוביתי, ורגליו משוכות ומגיעות כמעט עד אמצע הכביש הצר, ועיניו ממצמצות וגולגלתו רחבה, שערותיו דהות ומצחו רחב וכתפיו רחבות למעלה מן הראוי לקומתו – כזה מרוחרב ומגורמם, כזה יונק מקטרת ותולש מלים. בקיצור מנדל זפת אמיתי.

– סוסים – הוא אומר – הסוסים הללו, זה לא עניין קל. סוסים צריך להבין. אתה רואה סוס לפניך, יכול שזה סוס טוב ויכול שזה איזה חרון, איזה סרבן, יכול שצעיר ויכול שמתושלח לא־יצלח, יכול שיחיה אצלך ויעבוד אצלך ומביא לך עושר, ויכול שמתפגר אחר יום וחצי ואתה עומד וצועק חי וקיים. סוס – כיצד קונים אותו? יש שוק של סוסים, אחד יש בלוד, ויש גם במקומות אחרים. ושם הסרסורים של הסוסים. שלושה סרסורים לכל סוס, לכל הפחות. וכל הסייסים מביאים לשם את הסוסים שלהם. נכנסת – מיד קופצים עליך הסרסורים. כיצד? אחד מימין ואחד משמאל ואחד מאחור. וזה שמאחור דוחף שלא תעמוד. אותה שעה מביאים שלושה סרסורים אחרים את הסייס שלהם, ולפי אותו סדר ממש. זה הודף מזה וזה הודף מזה עד שמתקרבים. נוטל הסרסור שלך את היד שלך, והסרסור של הסייס את היד שלו, ותוקעים כף בכף. ואם מושכים את היד, יש חשש שהסרסורים שוברים אותה. לבסוף לוקחים לירה אחת ושמים ביד שלך, ומהיד שלך לידו של הסייס – וזה הקניין. כי בלי קניין אין עסק. ואחר הקניין מוליכים אותך אל הסוס שקנית, ואתה בודק את מזלך: אם זה סוס חי או כבר פגר. וכיצד מערימים על הסרסורים? פשוט מאד, אתה אומר שגם אתה סרסור. מיד מתרחקים ממך ועושים רווחים סביבותיך כאילו אתה מצורע. אלא שעד כה וכה אתה מסתכל כאוות נפשך בכל הסוסים ורואה: הנה סוס, והנה חצי סוס והנה זה – אפילו פגר איננו. בזה הדרך אפשר לבדוק אם יש סוסיות בסוס. עשרות עשרות קניתי בחיי, את הסוסים הללו, קניתי ושלחתי, ושוב לא ראיתי אותם. וכל כך צר על הטובים הללו, כאילו… כאילו גרעו ממך איזה חלק. פשוט גרעו ואיננו.

– ולאן הלכו הסוסים?

– בדרך רחוקה הלכו. ויש כאן עסק ארוך, איך וכיצד ולמה, ומדוע דווקא אני קניתי אותם ושלחתי אותם. ויחד עם הסוסים קונים עוד משהו, אבל על כך אין מדברים. כאן דווקא יפה השתיקה – אתם מבינים אותי? כך, וכך… אולם פעם אחת, פעם ראיתי סוס בוכה. נפצע מכדור תועה ובוכה. אתה שומע שהוא בוכה, שעה ושעתיים ושעות. אתה הבאת אותו, אתה הוצאת אותו מהעמק השווה שלו והעלית אותו לעמק הבכא, אתם מבינים, זה לא אדם, זו בהמה, שאין לה לא שכל ולא לשון ולא שום היסטוריה, זה סוס, אתם מבינים, שיש לו חושים, ויופי יש לו, והנה הוא בוכה, ואתה שומע ויודע: אתה האשם. זה כמו איזה משפט עליך, כמו איזה שר החיים שמקלל בך את מלאך המוות…

כך הלכו ונתגלגלו הדברים, בזה אחר זה, טיפה גוררת טיפה, וקשב רב היה כאן, ושאלות רבות היו כאן, וגילויים היו כאן בחבורה זו של מקשיבים. ואם אתה חושש לגדולים, שמא לא יבינו, או לא יאמינו, ואולי ילגלגו, ואתה מתפחד שמא ישרבבו את לשונם ויצא מכך איזה עסק ביש – כאן, בקרב חבורה זו, אתה בטוח שאפשר ואפשר לספר. אפילו תהרגם, לא יגלו דבר. ואם סיפרת להם על אותו חבר צנום וגבוה, אותו קבקאזי רקדן־הסכינים הנודע לתהילה בכל הנפשיות, וכיצד מסרת לידיו מה שמסרת, צעצועים מצוחצחים ישר מהאנגלים – הלא בטוח אתה שהסוד יישמר. עמוס וחבורתו לא יגלו דבר.

*

ומה איפוא הפלא שעמוס זה שלנו, כמו כל הילדים בגילו, היודעים את הכל ורואים את הכל, והבקיאים בכל העניינים, ראה באחד הימים שני פרצופים, שכל כך הם מזכירים שניים שהוא מכירם היטב. אחד כזה צנום וגבוה והשני נמוך ורחב כתפיים, כזה מרוחרב ומגורמם, חי נפשי אלה הם וולודקה ומנדל. אלא מה הם עושים בשעה זו בשעת הצהריים הלוהטת, ברחובות העיר? כלום עבודה אין להם? ומה המזוודה הזאת שסוחב מנדל? כלום זה סוס או מה? זהו איפוא עניין שצריך בדיקה. ועמוס בודק. כמובן אין הוא מעונין כלל וכלל שיראו אותו. הרי ידוע שיש אצל הגדולים עניינים של סודות, ואפילו הם מספרים לך בשעת רצון סיפור זה או אחר, ברור שאין הם מעוניינים כלל וכלל שתראם בשעת מעשה. אבל הביטה נא וראה – הלא עוד מישהו נסחב אחריהם. ייביה! הלא זה אותו רזה וקטן, אותו בעל העיניים הדוקרות, אותו עכבר צהוב שכלל וכלל אינו דומה לגוי, אף על פי שאומרים כי הוא דווקא מן החשובים שבין האנגלים הללו.

אבל לא רק עמוס הרגיש בעכבר הצהוב, גם שני האורחים הרגישו בו, ויש סימן מובהק לדבר. לא שהם משוחחים ביניהם, לא שהם מגלים זאת בתנועותיהם, הם פשוט מחישים את צעדיהם. אבל גם העכבר הצהוב מחיש את צעדיו. וגם עמוס אחריהם. הם הולכים, לא, הם כמעט רצים, כל ארבעת האלה. אלא שריצה כזאת סוף־סוף אינה יכולה להימשך זמן רב, זאת יודע אפילו עמוס. והנה הם נפרדים – וולודקה נוטל את המזוודה ומנדל פונה והולך לצד אחר לגמרי. אכן תחבולה בדוקה, הנפרדים נפרדים לשני ראשים – קובע עמוס במומחיות, וכמובן ממילא, שהמזוודה היא שמשכה את עיניו של העכבר הצהוב. הוא הולך איפוא בעיקבות וולודקה. ובעיקבותיו הולך עמוס. ומה יהא עכשיו? ומה יעשה מנדל? הנה בית־קפה לפניהם. בית־קפה שלפניו גינה. חי נפשי, הלא שם יושב אבא – מתפרצת מעין צעקה אילמת מגרונו של עמוס.

– היי, וולודקה, וולודה…

זה היה קולו של ר' אביגדור שפירא שהיה מסב אותה שעה בבית־הקפה, לוגם את מנת הקפה השחור שלו ועורך תוכנית לירחון פדגוגי, שיהא בו מקום לא רק לחקר ההוראה ודרכיה היעילות, אלא גם לדברי המורים, המעלים לפי תומם את כל הנסיונות שלהם, ואפילו לתלונות תלמידים כלפי מוריהם; מין דבר מודרני לגמרי, שיש עמו גם תועלת להלכה, וגם רווח למעשה; מין ירחון שלא רק ספק את דרישות המקצוע, ויהא בעל רמה פדגוגית הראויה לשמה, אלא שיהא עמו גם הבטחת תפוצה הראויה להתכבד. כן, להלכה זהו עניין המתקבל על הדעת, ועוד איך! אבל למעשה, מי יעשה למעשה מין מעשה כזה…

וולודקה נענה מיד לקריאה הנלהבת. סוף־סוף הנה מכר. ועוד איזה מכר. אין כאן שאלה של סכנה, כמובן. סוף־סוף הכל ראו שאזרח מהוגן יושב להנאתו ולתומו בבית־קפה, ומה עוון יש בכך, שהוא רואה מכר בא ומתקרב ומזמינו אל שולחנו…

אבל לא רק שניים אלה היו בבית־הקפה. סר לשם גם העכבר הצהוב. זה מובן, ניגש לבאר, הזמין וויסקי־סודה, ולגם כמה לגימות גסות בזו אחר זו, וגם זה מובן. וכי מה יעשה מין ברנש כמוהו לאותו אזרח, שלכל הדעות הוא הגון ושלוו, ומסתבר שאין לו שום עיסוקים, שאינם נאים לאזרחים. סוף־סוף לא צריך להקדיח את התבשיל, לפי שעה יש לנהוג בזהירות רבה מאד – זו הלשון המפורשת של ההוראות הרשמיות. לפי שעה – רוטן לעצמו בהדגשה מיוחדת העכבר הצהוב.

ר' אביגדור שפירא לוחץ שוב את ידו של מכרו, כאילו כדי להביע את משנה השמחה לפגישה, שנפלה עליו מן השמיים הבהירים. זו המזוודה היא בשבילי, לא כן?

וולודקה אינו בטוח, כי אמנם כך הוא, בעצם התבלבל מאד בפגישה זו. הלא זה מקרה בלתי צפוי לגמרי. ומי יודע איך יפול דבר? והעיקר, אין לסמוך על המקריות – זו לשון ההוראה המפורשת שלו. אף־על־פי־כן הוא מהסס. וכמתוך איזו כפיה, בלתי מובנת לו לעצמו, הוא פולט תוך כדי גימגום: כן, זוהי המזוודה, הבאתי את כל החפצים שהבטחתי לקנות בשביל הגברת.

– אתה ראוי לנשיקות – מתבדח ר' אביגדור שפירא – ונשיקות הם מלשון נשק – הוא רוטן בקול הנשמע רק לשכנו בלבד.

העכבר הצהוב גומע כוס וויסקי־סודה שניה. ואילו עמוס, עמוס זה שלנו, שהיה כל הזמן בחינת רואה ואינו נראה, לא התאפק מלרמוז לעצמו; כזה מין אבא, ייבייה, ואני לא ידעתי!

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!