רקע
יעקב הורוביץ
כך נולד עורך־דין

ממש גילוי אמריקה הוא שכדאי וכדאי לחיות. וכך חושבים כל כך רבים, פשוט כך, בלי פילוסופיה מיוחדת, וכך חשב גם תום מקגילס, שגמר את חוק הלימודים בבית־הספר למשפטים, כמובן בעזרת אפיטרופסו ג’ו ובעזרת מיטיבו מר אירווין.

היום יכולים אתם לראות את מר תומס ק. מקגילס, אותו עורך דין נכבד מפני העיר, אותו טיפוס חשוב, יציב וקבוע, שאינו משתנה בתמורת הימים, אותו סמל בטחון החיים – כזה הוא היום. אבל לא כזה היה, כשרק יצא ממחיצות בית־הספר, כאותו סוס גועש הנועד למירוצים, שזה אך יצא משערי האורווה שלו. הוא מרחיב את נחיריו, הוא נושם מלוא הריאות, הוא מרחרח את העולם ומפנה את ראשו עטור רעמת התפארת לצדדים, והעולם מצטייר לו כאיזה חלל ריק, איזה שדה נטוש הקורא לפעולה, כל העולם שלפניו מצטייר לו כך, אחת היא אם יש בו עוד מישהו, אם חי בו עוד מישהו, אם עוד מישהו מתכונן גם הוא למירוץ נצחון. בשבילו העולם ומלואו כאילו ריק, כאילו הוא מחכה רק לו, כדי שיעבור ביעף, כדי שידביר כהרף־עין, ישטוף בדהרת אונו בחלל הריק הזה וכל הנמצא בו, את כל הדומם הזה הנמצא בו, כי אחד טבעו ואחת תכונתו וברורה מטרתו האחת והיחידה – לכבוש!

כזה היה תום, עורך־דין צעיר, בלי כל כתפיים מאחוריו, אבל גם בלי נטל מכשיל, ויחד עם זה שופע כוחות, רעב למעשה, לפעולות, לביצועים, הסוס הגועש שיצא מאורווה מעומעמת לאור עולם. לא היו לו כתפיים. כי אותו ג’ו, אותו בעל מקטרת, המכלכל את דבריו בשוֹם־שכל, החליט פתאום לפתע כי זהו סוף פסוק. הוא ג’ו לחוד, ואילו תום אף הוא לחוד. אנחנו חיים במדינה חופשית, לא כן? אדם אדם וגורלו, אדם אדם ודרכו, אדם אדם וחוגו…

ואילו מאותו אריסטוקראט, מאותו מר אירווין, מאותו אב של מרי המתנפחת בצדק או שלא בצדק – אין שום רצון לקבל טובת־הנאה נוספת. גם מה שעשה עד כה זהו די והותר, וסוף־סוף צריך אדם לכבד את עצמו ולא להשתעבד לאחרים, לעזאזל, למיני מיטיבים ואנשי חסד, שאפילו עושים לך טובות שלא על מנת לקבל פרס, אף־על־פי־כן אתה מוחל להם גם על הטובות וגם על הכרת הטובות, ובשום פנים אינך רוצה להיות אסיר שלהם.

אולם האחרים – זהו, רחימאי, זהו כבר דבר אחר לגמרי. הנה, למשל, אותו מתושלח הנפח. בת חמודה היתה לו, מיני זו, עיניים של רקפות ופה של גדגדניות. והנה הלכה ונישאה לאיזה פונדקאי עלוב, שאיזה מין אומניבוס ציבורי…

אותה תחבורה ארורה שלנו. זהו אחד הפגעים האיומים שאינך יכול להיפטר מהם בשום פנים, זהו אחד מסימני התקופה המשוועים בכל צעד ושעל, כאילו זה חוק בל יעבור של ההתפתחות התעשייתית. אפילו ג’ו פרייזר, שהיה מטבעו אדם נוח לבריות, לא יכול היה שלא לקלל את עגלוני הטראם הללו, אותם מטומטמים שעיניהם בגבם, אותם מלאכי־השרת של מלאך המוות. והנה נפלה ההברה, וגם ג’ו פרייזר רמז על כך, כי במשפט כנגד חברת הטראם יכול אף הוא, תום מקגילס, לזכות זכיה של ממש. ואמא שלו, שהוא, תום, אינו יודע כלום עליה ומימיו לא ראה אותה, שמסיבות מותה לא גילו לו מעולם – הייתכן שיש כאן איזה קשר עניינים?

בכל אופן צריך אדם להיאחז בעולם של ממש ולא לשגות בעניינים חסרי תכלית. לכן מוטב להרהר במיני. אותה מיני, כפי שסיפרו לו, היא אלמנה מבעל פונדקאי, שאיזה אומניבוס ציבורי קיפח את חייו. היתה נחמדה – אבל היום? ומי יודע אם תרשה לו להתערב בעניינים שלה? ושמא נתנו לה מין שהי־פהי וסתמו לה את הפה והחתימוה על פתק ליגאלי, המשחרר מכל התחייבויות נוספות, בכל אופן – זהו עניין שכדאי לענות בו: אלמנה, משפט, עניין, וסיכוי לעשות רווחים. זהו.

אפילו מתחשק לו לאדם לראות את מיני זו סתם ככה, מה כבר הרעש. אלא שהחיים הללו מכינים לך הפתעות. הנה חשבת שמיני זו ירשה מבעלה הפונדקאי משהו, כי לא ייתכן שזה היה דווקא דלפון בהא הידיעה. ואותו מתושלח הנפח, אף הוא וודאי הנחיל לה משהו. חשבת שיש לה, נאמר, לפחות דירה משלה, ואולי גם בית משלה. ולמעשה – הגעת לאותו מקום שאמרו לך שהיא מצויה בו, והנה לא בית הוא זה, אלא כוורת של מיני בריות, קירות הבניין יש שהם קיימים, ויש שכבר מתפוררים, אחדים מצופים סיד ואחרים חשופים ומזוהמים. ואפילי אותו צבע אדמוני של לבינה, שאם הוא רענן יש בו משום שמחה לעין – אפילו הוא העטה מין גוון שלבזיון. עלית במדרגות של עץ, אבל הזהר לך ברנש, כאן תמצא גם ניצוק וגם אשבורן, ואם אינך נזהר – תענוג גדול לא תספוג כאן.

לא כדאי לתאר את כל אותם הראשים המציצים מכל הפינות, כנמלים מוחרדות מחרריהן, ממש תערוכה רבת־עניין בשביל פרצופולוגים. לבסוף הגעת. היינו הגעת לקומה, שלפי מה שאמרו לך שוכנת בה הקליינטית שלך. והנה כאן אתה מתחיל שוב מאלף. כי אם לשאול, מיד מתקבצים עליך כל הפרצופים הללו, ודורשים ממך תשובות על הא ועל דא, דין־וחשבון ממש, ומי יודע מה אתה מעלה. הרי סוף־סוף אינך יודע כיצד יקבלו את פניך, ואם בכלל תוכל לדבר באותו עניין שאתה מעוניין בו. סוף־סוף בחור חמד שלי, אל תשכח, אינך אלא עורך־דין צעיר, שאין לו כתפיים מאחורי גבו ושאין לו חשבון ערוך בבאנק, וששום ירושה אינה מחכה לו באופק, וכל מה שיש לו, זו רק תעודת גמר מבית־הספר ורשיון להופיע בבית־המשפט – כן חביבי, אמנם אתה מצווה לקפוץ על כל מציאה מזדמנת, אבל חלילה וחלילה לך להקדיח את התבשיל.

מה עושה תום? הוא דופק בדלת, שלפי כל ההשערות שוכנת מאחוריה אותה מיני המבוקשת. קול תינוק, או ביתר דיוק, צריחה של תינוק עונה לו. והנה גם צעדים מתקרבים. בשום פנים לא יכולת להסתלק הפעם מניה וביה, כפי שהיית נוהג בימי הקונדסות שלך. הדלת נפתחת, דמות אשה מעומעמת ובכי תינוק וצבע בלתי ברור של חלוק־בית.

– מה יש?

– האם היא יודעת במקרה אם… היינו שמא את מכירה את הגברת… בעצם רציתי…

– אינני מבינה כלום.

הכל היה אדיב למדי, אפילו מזכיר במקצת נשכחות, אלא השמנמונת הזאת, מי היא בעצם? היד מזמינה פנימה ומה יעשה עורך־דין צעיר במקרה כזה – הוא נכנס, ואפילו יושב ואפילו שומע איזה סיפור ארוך, שהמארחת מספרת על החובות שאין לה עד כה ושאין בכוונתה לעשות, ובכי התינוק מלווה את דבריה, מתגבר והולך, עד שהיא מוכרחה להפנות אליו. ורק עכשיו כשאשה מוזרה זו משמיעה פתאום הגיים רכים, כשהיא משדלת את בעל החי העצבני שבעריסה, מתברר לעורך־הדין הצעיר תום, שאין כל ספק, זוהי וודאי אותה מיני שהפליג לחפשה.

– מיני!

כמה צחקו השיניים הלבנות שלה! פשוט מאד, משום שהתברר לה, שאין זה מין גובה מטעם מפעל־המים. ואף הוא צחק, משום אותו צרוף מוזר בין מיני זו התקועה בזכרונו מאז הילדות ובין אותה אם התינוק המפרפרת נגד עיניו בחלוק זה שצבעו אינו ברור. היכן אותן הרקפות שבעיניים, ואותן גדגדניות שבשפתיים, היכן חן הנוער, היכן כל אלה? הלא היתה כזאת רזונת, וזו שלפניו שמנמונת, כמה מוזר הוא המושג: זמן. בכל אופן אין זו אותה מיני של מתושלח הנפח, שהכיר מאז.

אחר הפתיחה המוצלחה, ברור היה שהוא בר מזל. וכפי שיאמר לך כל מי שבקיא במשחק של קלפים, אין המזל בא במבודד. אם הוא כבר מופיע, הרי הוא ממטיר עליך סדרה של מקרים מוצלחים, אינך זוכה רק פעם אחת בלבד, לעולם ניתכת עליך שורה של זכיות.

כך הירהר תום, וכך וודאי היה מהרהר כל אדם במצבו. אולם לא כך מיני. כשהעלה את שם בעלה נשמתו עדן, מיד נפל עליה צעיף של קדרות, שכאילו סתם את פיה לגמרי. עיניה נתלו באותו תינוק בעריסה, שמי יודע מה יהא בסופו, שאי אפשר שלא לנוד לו לבן־בלי־אב זה. ואם אשה מתחילה לנוד, הרי לבסוף היא נדה גם לעצמה, שהיא עזובה, ודאגות אינן חסרות, ואבן קשורה בצוואריה, ואין לך מי שיתן לך אפילו עצה. העיניים מתקשרות דמעות, הראש שוקע־שוקע כאילו מחפש זרועות להשענה, וכל הדמות אומרת רגג ומגג, התפרקות אברים ממש. רבונו של עולם, אינני מקנא בשום גבר, אפילו הוא השונא הגדול שלי, אם הוא נמצא במחיצת אשה במצב כזה. כי מה כבר אפשר לעשות לה. אינו יודע מה לדבר, הרי כל הגה שלא במקומו, סכנה שיעורר מבול של דמעות, ואולי התפרצות של היסטריקה, ומי יודע עד היכן הדברים מגיעים. לתמוך בה אינו יכול, אפילו היא מתמעדת, כי כל ניע וניד שלו יכול לקבל בעיניה פירוש שאינו רצוי כלל וכלל… שום דבר אי אפשר לעשות במצב כזה, גם משום שדבר הגיוני כזה איננו בנמצא. במצב כזה אין איפוא ברירה, עליך לעמוד כגולם ולחכות עד… עד שיבוא איזה מפנה נוח יותר.

לאושרו של תום חל המפנה כהרף־עין. מיני היא אשת חיל, היא התגברה על חולשת־הדעת־לראווה שלה, כאילו משום שרצתה להפגין התעניינות בתום וכל המעסיק אותו. התינוק נשתתק כדרך התינוקות, וסוף־סוף התחילה גם שיחה. תום לא החמיץ את ההזדמנות, הצביע על מצבה, על הפחד מפני הגובה, ושאר דברים שקל לנחשם, הכל כמובן בחלקת־לשון כדי שלא לפגוע ברגשות ולא להחזירה לאווירה מסוכנת של דיכדוך. אבל – סוף סוף אין לחשוד בו שהוא מתכוון לבלבל לה סתם את המוח. הוא מכיר אותה והיא מכירה אותו, ומשום כך הוא רוצה לעזור לה, לא רק משום המקצוע המחייב שלו, אפילו לא משום הכעס הטבעי שלו על חברות התחבורה הקטלניות הללו, אלא כפי שאומרים – גם לזכרונות ילדות יש איזה משקל. אלא שגם עליה לעזור ואין בכך שום מאמץ מיוחד, משום שהיא צריכה רק לפשפש בזכרונה, ושמא יש אצלה מיני ניירות, ומי הם העדים שראו את המקרה ההוא. עליה גם לספר לו מה שקרה בפרוטרוט, כיצד אותו אומניבוס ארור עולל מה שעולל, ועיקר העיקרים אם חס ושלום לא חתמה על איזה כתב־שיחרור במשרד של חברת האומניבוסים, כי אם כך ברור כל העסק קבור.

מיני הקשיבה, ספק מתוך הבנה ספק מתוך דימדום אדיש, ופתאום אחר שהאורח קפץ מעניין לעניין, מהסבר להסבר, מפרט לפרט, אחר שרשם לו רישומים בפנקסו ועשה מין סיכום קצר מכל דבריה, כאילו התנצנצה תמיהה מוזרה בראשה והיא שואלת:

– ושמא אתה מתכוון שאעשה משפט לחברת האומניבוסים?

לאחר שנתברר לה, כי אמנם זהו בדיוק מה שעורך־הדין הצעיר מתכוון לעשות, ביקשה ממנו שהות, כי עליה לחשוב בדבר היטב. אמנם כל מה שאמר זוהי אמת לאמיתה, והוא רק מתוך ידידות סר אצלה, אבל כל זה כל כך פתאומי. אמת ויציב, בימי הילדות היה חבר שלה, זאת אומרת בילי היה בעצם החבר שלה, והוא היה החבר של בילי, אבל מים רבים זרמו כבר מאז לים, ומי כבר סומך על זכרונות ילדות, בפרט שאחד עולה בשלבים ואחר דווקא להיפך. בקיצור, עליה להתייעץ, כי סוף־סוף מי יודע מה טמון בכל העניין, ואם כדאי להתחיל בהתעסקות עם חברה כזאת גדולה, ומי יודע מה פרצופים כאלה יכולים להביא עליך, ואם צרות, הרי בסחורה זו אין לה עכשיו דווקא שום מחסור.

וכך הווה. אי אפשר היה להשפיע עליה, ואולי טוב כך. הרי שאין לקפוץ מיד עד הגג. תום הדביק איפוא לשפתיו בת־צחוק משרדית, כפי שסיגל לעצמו אחר שקידה של שעות ארוכות לפני המראה, אמר שלום נימוסי מאד והזמין את הקליינטית למשרדו להמשך השיחה.

עד כאן הכל טוב ויפה, הכל התנהל פחות או יותר לפי התוכנית, אבל מה שקרה עכשיו, באותה טראטוריה קטנה וזולה, שתום סר אליה כדי להטעין את בני מעיו במטען של מאקארוני – הוא שקרה עכשיו, זה חרג באמת לגמרי מן המסגרת. כי את מי הוא רואה לפניו – הלא זה בילי מייגריט, אותו בעל אגרופים מפורסם, שבשעתו הבטיח לעשות מכל העולם דייסה מטוגנת אחת, אם רק יאמר כי כך רצונו. קפץ תום ממקומו, בלע את המאקארוני שבפיו בחופזה, ורצה לחבק ידיד וותיק זה. סוף־סוף לא יזיק לעורך־דין צעיר גם קשר כזה וגם טיפוח זכרונות, שכן לעולם אין לך ערובה מניין ההרווחה באה. אבל מה גדול תימהונו שבתגובה על זרועותיו הפתוחות ויחסו הלבבי הגלוי הוא שומע:

– הי תינוק, את כל החיבוקים שלך תחזיק בשביל עצמך!

תום נדהם, אבל עורך־דין מתבלבל – הייתכן? מיד הוא מקבל את הנימה שנזרקה בפניו ועונה בנוסח דומה:

– אל תקשקש כפרא אדם, מה העסק הארור שהביא אותך דווקא לכאן!

כל זה היה כמובן כלפי חוץ, כי כלפי פנים היה הכל מעורפל ומבולבל, כי מי השד שהרגיז כך בלי סיבה את הפר טוב־המזג הזה? ולא נתברר העניין שעה ארוכה, אלא שבסוף עלה בידי תום להושיב את בילי ממולו, ואף־על־פי שהכובע שלו היה מופשל לצד, ושתי רגליו היו שטוחות לראווה על השולחן, נתברר כי אותו בילי ואותה מיני, או אותה מיני ואותו בילי…

כיצד בעצם יכול אדם להבטיח לעצמו הצלחה פוליטית? אפילו הוא עשיר ובעל ייחוס, ויש לו ידידים דורשי שלומו ואנשי סוד משלו וכיוצא בזה, כיצד אלו עושים לו שם ופרסומת, כיצד הם עצמם מגיעים לכלל דעה, שפלוני אלמוני צריך להיות להם לפה, ראש וקצין, והם בוחרים בו ומכריחים גם אחרים לבחור בו? מכאן אתה למד שאין העניין קל כל כך כפי שהוא מצטייר בסקירה חטופה, וצריך להיות מומחה לכך, כי אם אתה תלוי בקולות בוחרים ואינך יודע כיצד משיגים קולות כאלה, אתה אפילו גאון ומאור עולם, אבל לעולם לא תיבחר במשטר דימוקראטי. וכדי שיהיו לך שם ופרסומת, צריך שרבים ככל האפשר יכירו אותך, לא כל כך פנים אל פנים, אלא לפי שמועה, או לפי מעשים שאתה עתיד לעשות, אם רק תינתן לך אפשרות לכך. מכאן שרק לפי שיטה קיבוצית, דהיינו שורה של עוזרים ועוזרי עוזרים, שגם להם יש שוב עוזרים ועוזרי עוזרים, ושאליהם מצטרפים שוב נספחים ונספחי נספחים, וכו' וכו', אפשר לכבוש את הקיבוץ האנושי, כלומר, לאסוף את הקולות הדרושים בשביל כל מי שרוצה להיבחר בבחירות הקרויות דימוקראטיות. אתה מדבר על דימוקראטיה, על שיוויון, על זכויות, ומה הוא סך הכל? אמנם זכות השילטון אינה עוברת בירושה, אמנם להלכה לכל אדם דעה משלו, אבל למעשה אם פלוני זריז רוצה דווקא לעלות בסולם, ויש לו אמצעים לכך וקצת שכל לכך, הוא עושה לעצמו חסידים וקונה לעצמו תומכים ומפיץ שמועות על עצמו, או כפי שאומרים עושה פרסומת לעצמו, וכך הוא יכול להיבחר ולהגיע אפילו לכס המעלה, בלי כל צורך בסגולות מיוחדות שהן כאילו מייחדות אותו לכך.

כך כמובן טוענים המתנגדים לסדרים הדימוקראטיים. וכמובן אין הם מביאים בחשבון, כי אפשר להפוך את השיפוד המשונן כלפיהם ולשאול אותם: ממה נפשך, אם ייתכן כי הנבחר על פי בחירות דימוקראטיות יכול שמלבד הכשרון לבחירות אין בו שום סגולה המזכה אותו לכהונה, כלום מתקבל על הדעת שיש הכשרה כזאת דווקא למי שבא לשלוט בזכות אבות? או בזכות של מי שמארגן כנופיה של עושי רצונו והוא משליט קודם עליהם ואחר כך על הכלל את עריצות שררתו? מכאן אמור שעל אף הכל, בחירות עממיות, אפילו אין הן מושלמות מבחינה זו או אחרת…

ומה עניין הבחירות וסולם ההצלחה הפוליטית, וכל המחשבות הללו על המשטר הדימוקראטי – מה בין כל זה ולבין האושפיז בילי היושב מול עורך־הדין תום מקגילס? אלא אם אתה צעיר, ואם אתה רואה את העולם בעיניים חודרות, ורוצה להשיג ככל שידך מגעת, כלום אפשר שלא לגלגל מחשבות מסוג זה, בפרט שאותו בילי בעל השרירים כאילו ממש נוצר לכמה וכמה תפקידים, שמצטיירים נגד עיניך בקווים כל כך ברורים. אמנם בעל הדבר, בילי עצמו, לא ידע על כך כל מאומה. וכי כיצד ידע? הלא ברור שלפי אופיו ותכונתו בכלל לא ידע כל כך הרבה. המעט שבילי ידע לא היה אלא שאהב את מיני עוד מאז, עוד כשעיניה היו כרקפות ושפתיה כגדגדניות. ואפילו עוד לפני זה. אלא, יקחהו השד, קפץ אותו פונדקאי מזוהם, הלוואי שהיה עושה אז רושם כאילו מתה עליו אמו, ואותו מתושלח העקשן־כפרד רצה בנחמת נכדים תיכף ומיד ולא הסכים לחכות עד שבילי מיינריט יתחיל לגרוף רווחים כפי שהיה מבטיח לו. ואפילו עכשיו, שאותו פונדקאי ארור הסתדר כבר בעולם הבא, ואותה מיני השמינה לא מעט, לא רקפות ולא גדגדניות לה, אפילו עכשיו יש והיא בשבילו עודה מיני. היא עזבה אותך פרצוף טיפשי שכמוך, נכון. משום כך אינך סר אליה. אבל אם היא באה לשאול עצה אצלו, ודווקא בנוגע לדבר מסויים ועדין, כלום יכול הוא לומר לה שאותו תום קדחן, מי שהיה חברמן של ברזל, איננו בסדר הפעם? לכל השדים והרוחות. מוטב לה אילו היתה שואלת לדעתו על איזה חכם־בלילה אחר, שאפשר לעשות ממנו דייסה כדי לפטם חזירים. ובכלל בעניין מיני, צריך תום לדעת, שלא יצא מזה כלום בימים ההם, ולא יצא כלום גם היום. הלא רק משוגע יתחיל להתעסק עכשיו עם אלמנה, שמלבד התינוק שבעריסתו, אין לה כלום. עד כאן פליטותיו של בילי.

ומכאן ואילך מתחילה פרשת תום ומיני, שסוף־סוף ביקרה במשרדו, ואפילו התחייכה אליו כשלחץ את ידה, והעיניים שלה קיבלו שוב גוונוון של רקפתיות, ובכלל אם לא לשים לב לשמלות הארורות שלה, שהשד יודע למה היא לובשת דווקא ממאיסות כאלה, ייתכן מאד שהיא עצמה לא היתה מאוסה כל כך. וכמובן שלא היתה רק פגישה אחת, הלא צריך היה לעשות כל מיני הכנות, לברר פרטים, להסביר כיצד עליה לטעון לפני כס המשפט, וכל זה דורש הרבה זמן. וכאשר לא היה לה זמן לבקר אצלו, ברור שהוא מוכרח היה לבקר אצלה. וכך כממילא הגיע ביניהם אף לנשיקות. איך שהוא העניין הסתדר, כלומר משפטו הראשון של תום צריך היה להיערך בימים הקרובים. ואם להיות אובייקטיבי לגמרי, הרי זה לא רע לגמרי בשביל טיפוס מתחיל כמו תום. וייתכן מאד שעוד יצמח ויגיע למדרגה של עורך־דין לא רע, ואפילו למעלה מזה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!