רקע
יעקב הורוביץ
תחום שככה לו

אותו ידיד, היושב עתה לתומו על ספסל בשדרת עצים משרים צל, מצטיין בכף־רגל גדולה שעושה רושם כאילו היא נאחזת ומסתבכות בקרקע, וכאילו בשום פנים לא תוכל לנתק תוך כדי מאמץ את קישוריה ולהשתחרר מסיבוכיה… ומאחר שראית אותה כף־רגל בצורה שלה ובאופי שלה, אפילו היא חבויה בנעל, מיד אינך מביט שוב לא על הטיפוס הצנום והמחוטב, ולא על הבעת הפה החביבה, ולא על השפתיים שכאילו יש בהן רכות, ולא על העיניים שעתה הן מימיות, ויחד עם זה נוצצות מכוח איזו אש גנוזה, ואותו סנטר של עקשנים הבולט כמחאה של מרי מתוך הפרצוף – שכן דווקא כף־הרגל, היא בלבד, כאילו רוצה לגלות את כל הטמירין של הטיפוס.

יושב אותו ידיד לעצמו, מניח לצידו תיק מלא תכניות וחשבונות ומיני דיפתראות, שהן ערובה לפרנסתו ותפקידו ותעודתו בחיים, מגלגל זנב סיגרית ומלכסן עיניים אל עוברים ושבים. ככה זה.

אלא, לא די לו בכך. כי על אפו ועל חמתו של אותו תיק מלא תוכניות וחשבונות, הוא תוהה ושוכח, או כמעט שוכח, את תפקידו ותעודתו לעתיד לבוא, אף־על־פי שבהיותו כפות לאותה צורה מיוחדת של כף־רגלו הוא מחוייב לנהוג כפי שמוטל על הטיפוס שלו. האמונה, הוא כמעט שוכח הכל, אגב איזו יציאה משונה מהכלים המקובלים, שהם כל כך נוחים לבריות, כיון שכבר הספיקו להתרגל אליהם עד… עד שהוא רואה אותה אשה, העוברת באותה שדרה של עוברים ושבים, והנה עברה וחמקה ונבלעה בבלתי־נודע.

ומי הוא אותו ידיד היושב כאן במבודד? כלום אין הוא דומה דמיון מפליא לאותו מהנדס־מכונאי עמנואל דובי?

אותם עוברים ושבים, שלא איכפת מה הם ומאין הם ולאן הם, הרי הם כמוגמרים ומושלמים בתוך עצמם, כי חמקו מן העיניים, מיד נבלעו בערפילי דרכיהם. מה שלא כן אותה אשה, שעיניה סיגליות גדולות, נפערות לקראת איזה טל שצריך לרענן אותן; ואותן שפתיים צרובות שלה, גם לפי קו הקשת גם לפי תווי הבלט, כאילו מתנות תנאי מפורש, שהקול שלה יהא צרוד כמו מהתרגשות עצורה והתיצרות שופעת שבלב; ואותן תנועות נפסקות שלה, שלעולם אינן נגמרות כל צורכן; ואפילו ההילוך שלה, הפשוטה שבתנועות, כאילו אינו הילוך המכוון לאיזה גמר, אלא מעשה קפנדריה בתוך מעשה קפנדריה. אומר אותו ידיד: מובטחני שאפילו מי שלא ראה אותה לא ברחוב ולא בבית, לא במסיבה של מתיידדים סנטימנטאליים ולא באיזו חזרה תיאטרלית, בכל זאת הוא רואה אותה כניצבת ממולו. הלא אם תרצו, זו היא שרונה – בשינוי צורה במקצת. בשמלת הפסים הכחולים המחופתת למחצה, בסנדלי התחש שעקביהם קצוצים, בשערות האלה שלה, שלא ידוע אם הן גזוזות או מקובצות, הנה היא נושאת את חופת הגאווה הנשית שלה, כרבות מבנות מינה, שהמניע הפנימי שלהן בוודאי אינו מחוור עד גמירה, הנה היא בשאר סממניה וטעמיה, שבכולם סימן וטעם, ואף־על־פי־כן אפילו אחד מהם לא הגיע לתכלית של מוגמרות.

כיוון שכך ממלמל מר עמנואל דובי נכחו:

– אני נשבע לך, אפילו אני יודע שהעולם טובע, אפילו אחים שלי נרצחים, אפילו נפשי נטרדת ממקומה והמחנק עולה משוחת הלב עד כדי טירוף הדעת, אפילו אני עומד ומתגלגל מבית־קברות אחד למשנהו, אפילו כל ימי חיי אני יושב ישיבה של שבעה וכל השדים והמזיקים שבעולם מלחשים באוזני תנחישים של זוועה, אפילו כך, אין אני שוכח את שרונה, מי שהיתה אשתי המקודשת בימים עברו!

ככה זה. כך דיבר לתומו המהנדס־המכונאי מר עמנואל דובי, מי שהיה חולה לפנים, ומי שכנראה הספיק להחלים, אף שאולי לא במידה הנדרשת על ידי המהדרים.

והנה באותה שדרה ובאותם ספסלים נמצאים לא רק אותו ידיד, ולא רק אותה שרונה וצלליה, ולא רק אותן שבועות שלו…

הנה אותו בעל חוטם, חוטם יהודי ממש, כפי שכל שונאי ישראל רגילים לתארו, וזקנו הלבן – יורד על חזהו, ואותם גבינים סמורים שלו, כפי שציירים זחתנים משתמשים בהם כדי להדביק תו של פחד בטיפוסים שלהם, והפיליון המתיירקן השמוט על פדחתו, כאילו מסלק כל טירדה מיותרת מהמצח המפליג בהירהורים, ואותו חלוק ארוך ושחרחר שכאילו בא להבליע את הגוף ולהבליט את הראש – אח, מה תתן ומה תוסיף כאן תוספת תיאור. כי מי הוא זה שאינו מכיר אותו טיפוס של סב, אם הוא בשבילו דמות מזרחית אכסוטית בלבד או כצד מן העבר, או סמל המיוחדות היהודית, זו שאין בה שום פעולה וכולה אומרת נפעלות, או שיש בה זכר למלכות הכוזרים שנטרדה בלא עת, או שמעלה זכר של ראש משפחה עריץ, המטיל פחדו לא רק על בניו ובני־ביתו, אלא על כל העיירה כולה מעיירות מזרח אירופה… יהא איך שיהא, טיפוס זה ידוע, והדעה על הטיפוס ידועה, לאמור שבלא שום פיקפוק הוא מושלם בתוכו, כזה עומד ויציב, הגם שעתה, כמו שאומרים בעוונותינו הרבים, פחתה והלכה יציבותו…

מי הוא שרוצה, כי אותו טיפוס יהא דווקא נעלה מכל נעלה, שיהא שוקד על דברי חכמים ומבדיל בין מסורת אבות לצורכי השעה, ומפריד בין קליפה לתוך, ויהא רואה לא רק מה שמצא בפירושים ופירושי פירושים, אלא מה שעתה נולד והולך, בקיצור מין פילוסוף והוגה דעות. לומד מן העבר ועושה חשבונות בשביל העתיד לבוא, וסותם פרצות שבין הדורות? האמת, אין הוא כזה. הלא הוא סמל ההסתפקות בפירושי פירושים של מה שהיה, היה ואיננו. ומוטב לראותו כמות שהוא, בלי להוסיף ובלי לגרוע, יושב לתומו על הספסל, מתחמם לאור החמה ומלא רציחה על האפיקורסים הללו, פורקי עול סייגים, שאין לו ודומהו שליטה עליהם, בעוונותינו הרבים.

– הלא זה סמל, זהו גילום הפאסיביות, זהו שדף ההיסטוריה שלנו – ממלמל לעצמו עמנואל דובי – וזה הטעם לבולמוס של אקטיביות שתקף את הדור הקוקדם, כלומר את טובי בניו, וזו הסיבה לכך שברצותך לתאר את חיינו, את חיינו לא רק בעבר הרחוק האתר־תנכי, אלא גם בעבר הקרוב ואולי גם בהווה, אי אתה יכול לתאר פעולות. אלא כמעט תמיד רק היגויים, ושוב היגויים, מחשבות מופשטות, תלי תלים של תיאוריות, ובסך הכל קש, קש, שממנו נוצר המושג קישקוש…

מצל האילנות של השדרה מבצבצת גזוזטרתו של הרופא המפורסם, אותו ד"ר רענן, אותו מומחה למחלות מסוג עדין ביותר, אותו בעל זקנקן צעיר ושפם צעיר וקרחת צעירה, שלפתחו צובאות מטרוניות שמנות ורזות, גוצות ומכווצות, נרחבות וענפות, כאן אתה רואה שחוחות ומגולגלות כצימוקים וכאן זקופות כתמר וזורחות כחמה, מכל המינים והסוגים, מכל המדרגות של הרחבת הפה ופטירת הלשון, שעושות בדברים מחובבים ושפה מדובשת, ושמתפרצות כאש לוהטת, אלו בציצים ופרחים ואלה בקוצים וברקנים, אלו כחתולות של קטיפה ואלו כנחשים ועקרבים – יש ברוך השם מכל המינים, יש ויש.

אבל יחד עם זה, באותו צבא נשים, שמשננות לעצמן כי טוב הוא לאשה באה־בימים, שלאור מציאות נכדים ונינים אינה יכולה שוב להסתיר את מניין שנותיה, אם יש לה איזה מיחוש חשוב, שכן זה פתחון־פה לצביאה על פתחם של רופאים, והתערבות בקהל והפלגה בשבחם של מכאובים, ומתן איזו חשיבות גם לבעלת המכאובים. ויש בכך פתח להתפנקות אצל בנים ובני־בנים, ויש פירות מתוקים מאינוס כזה של חמלה והתגלגלות כזאת של רחמים… אבל יחד עם זה אינך יכול שלא להכיר בפלונית המקומטת והממורטטת, או באלמונית המתנודדת והמתמודדת בכבדות, את סבתה שלך או של אחרים, מאותן סבתות מוזרות, שבלילות חורף ארוכים היו קולפות תפוחים של מרתף מקומטים וטעימים וערבים, כהטעם והערבות של סבתה. הנה היא, אותה סבתה מושלמת, אותה סבתה ששום קו ושום תג אינם אצלה למותר.

– זוהי שומרת גחלת הגזע והדם, כוהנת היעוד המסתורי שלנו, זהו סמל הכוחות המגיים שהביאונו עד הלום – קובע בהבעה של חשיבות גדולה המהנדס עמנואל דובי.

והנה אם, מזויינת בבקבוקים וצרורות וחפיסות, ואין סוף לכיסי סתר וממגרות סודיות באותה עגלת־ילדים אשר לפניה. פרצופה כדורי, בלוריתה מתנופפת עם רוח, חולצתה הסרוגה כחולה, והמקטורן שעל גבה חום־אדמוני כגון השמלה, ורק רגליה שמנות למעלה מכוח התיאור. כלום זוהי אותה שושנה..? לא ייתכן. אותה תינוקת שלצידה ואותה טבעת קידושין בולטת במתכוון על אצבעה, ואותו בטחון של בעלות בכל הווייתה – הלא כל אלה מעידים על הצלחה משפחתית, ואולי אפילו אושר משפחתי… כך, כך. ככה זה.

ולא זו בלבד, אלא כל כך הרבה אמהות כאן ועגלות־ילדים ותינוקות, בעיקר תינוקות, זוחלים ומטפסים ומתרוצצים, מכל המינים.

וסמוך להם אחת פשוקת רגליים. מעילה הירוק מכופתר בכפתור אחד ומחשף שמלת־תועלת ירוקה עם פסי ורד. שערותיה גזוזות, שחורות, חלקות. ובמחוז העיניים והפה קמטוטים ובני קמטוטים. האצבעות מכוסכסות משטיף כלים וכבסים. ואותו ספר רוסי ואינטליגנטי שעל ברכיה. ואותם גרבי צמר שעל רגליה. ולעומת כל אלה קול צלול זה שלה, כאילו מעולם אחר, מעולם של זמירות רוסיות בימים הנשכחים הללו… לזו דווקא אין תינוקת – ממלמל אל מולו עמנואל המכונה נא.

כך יושבים כאן בטבור הדברים הוא והיא והעולם. ככה זה. יש כאן סבא וסבתא והשלימות, יש כאן תינוקים ותינוקות והעתיד. אולם הבנים והבנות, המקשרים בין הדור ההוא והדור הצומח, כל האמהות הללו, והטפלניות הללו העוברות כאן בסך ומריצות את עגלות־הילדים לפניהן. כל אלה, כל ההווה הזה – אינם שום עצם לעצמו, כאילו שום עיקר באורו של עולם, אלא איזו קליפה טפלה שלבסוף יזרקוה. אף שעתה היא, כנראה, הכרחית…

– בחיי אני נשבע לך – אומר עמנואל דובי – לא הייתי מרוצה כלל וכלל בזמנים הרעים שלנו, שהיית עובדת כעוזרת בגן־ילדים. שבע או שמונה שעות את מתחזקת שם להיות חכמה ויודעת־הכל באותה אווירה של מלמולים ובלבולים והתכנפות בפרימיטיב תינוקי. ואחר כך, אחרי שבע או שמונה שעות אלה, שוב הסתגלות אחרת, למשק בית ובעל, לא לא, לא לכך התכוונתי שעה שקשרתי חייך בחיי. אין שום ספק, הכוונה שלך היתה טובה. ואפילו היתה כוונה מפורשת מצדך לביטול רצונך מפני רצוני. ומשום שנחוצה הכנה של שעות כדי לעבור ממצב נפשי אחד למשנהו, היית בינתיים משלחת אותי מן הבית – לשם התפרנסות. זהו. אלא יש כאן קוץ, ומסוגיה אחרת לגמרי, כי מי יאמר לי כמה זמן יכולה אשה להיות שטופה רגש של מסירות בלי שתהיה לה שלימותה הנפשית של סבתה? ברור, שום חיפוש כאן ושום סיפוק קטן שם אינו יכול לשמש תרופה לטעם התפל ולהרגשת הרפרפת, כל זמן שאת אינך סבתה, אותה סבתה שהגיעה לשלימות. ככה זה.

– ואם תאמר התעסקות בבית חולים, ומעין חובה להיות אחות רחמניה לא רק לחולים בלבד אלא גם לאותם רופאים גולמים, שטרדנות חוליהם ממררת את חייהם ומורטת עצביהם שלא לטובת הכלל. לא גם זה לא יועיל. אפילו היא מתנדבת לצבא, ואפילו לומדת כיצד נוהגים במכונית, ומבליטה בגאווה מכנסיים מזופתים של חאקי, ויבלות בכף יד גרומה, ואפילו אומרת שעושה זאת משום החובה המוטלת על כל מי ששואף אל חירות ולמען עתידם ובטחונם של כל אותם תינוקות – אין בכך שום תועלת. אין כאן שום מוצא. ככה זה. דור טפשי כזה אנחנו.

העוברים־והשבים נתפרחו לעבריהם, אפילו הסבתות מגזוזטרת הרופא המפורסם, אפילו סבא סמל העבר, וכל אותם תינוקות וכל אותן אמהות וטפלניות, וכל אותם בחורים סתם וכל אותם חיילים מכל מיני גדודים – כולם כאיש אחד נגוזו. שעת הצהריים הגיעה. ורק אותו אופטימיסטן משונה, אותו ידיד שעל הספסל, נשאר תקוע במקומו וטופל חוכמה לחוכמה ותולה עיניו באותה כף־רגל טיפוסית שלו, שהיא כל כך נאחזת ומסתבכת בקרקע.

– בחיי אני נשבע לך – הוא אומר – כי לעולם אין להשיג איזו מטרה אם גדר־הראות מרחיקה מדי, שבמרחק מסויים נפגעים מתחומו של מוות, ובעל כורחו תוהה אדם ושואל: למי אני עמל ולמי אני חי? מכאן, שחייב אדם לסמא את עיניו במקצת, ומיד הוא רואה את עצמו ואת עולמו באור מובן לגמרי…

כך הפטיר עמנואל דובי, שמדמה היה כי הוא טוען כלפי אותה שרונה, או מי שהיתה שרונה, אף שלא היתה מימיה גננת בגן ילדים, ולא שאפה אל אותה מסירות של סבתה, ולא שימשה בבית־חולים אחות רחמניה, ולא התגייסה לשום צבא, אלא היתה שרונה אחרת לגמרי. וכלום אפשר היה לדרוש מעמנואל דובי שידבר אל שרונה כפי שהיא במציאות, וכלום יש לך אדם נורמאלי בעולם, הרואה את זולתו באור מציאותי? מי הוא העושה כך?

והנה שוב טיפוס אחר, טיפוס ששערותיו דהות ומצחו רחב וכתפיו רחבות למעלה מן הראוי לקומתו, כזה מרוחרב ומגורמם, כזה יונק מקטרת ותולש מלים, בקיצור כזה מנדל זפת. הנה הוא יושב על הספסל העירוני לצד עמנואל דובי, כאילו ישב שם זה שעות שעות ארוכות.

– ובכן כשהייתי באותה מדינה…

– מנדל, אתה באמת היית באותה מדינה?

מנדל מספר. ולמה לא יספר לו לעמנואל דובי שעה שהנפש מתפקעת מרוב החוויות שנצטברו בה.

– אחד היה שם, כזה שחור וגיבח, וגם שפם היה לו, כזה ספרדי, אתה מבין?

שואל עמנואל דובי:

– הבאמת היית בספרד, מנדל, הבאמת?

– אני נוסע לצרפת, ומשם אני נוסע ברכבת. ומה לומר לך, היו שם חברים בכל מקום, ואומרים לי שסגרו את הגבול ואי אפשר לעבור.

– הגבול בין צרפת לספרד?

– אבל יש אפשרות לגנוב את הגבול, כל מי שרוצה בכך, אלא שלא קל, כי צריך ללכת בהרים, במשעולים מסוכנים, ומי שלא רגיל, נופל שם.

– ואתה?

– אומר אני, מה יש הרים, אם הגבול סגור צריך ללכת במקום שאפשר ללכת. אומר לי השחור, אתה בחור משלנו. אומר אני לו שאני בחור רוסי, אתה מבין, זאת אומרת, אני יהודי, ודווקא מארץ־ישראל, ואצלנו יודעים שמה שצריך צריך, ומה שרוצים לעשות עושים בלי חוכמות. ואם הוא ספרדי או צרפתי או השד יודע מי, זה לא איכפת לי. העיקר שהוא חבר טוב. ואם הוא לא כמו הצרפתים שסגרו את הגבול, הרי זה טוב. ושלא יחשוב שאצלנו אין יודעים מה העניין, ומה כל העסקים שעשו.

– והם באמת סגרו את הגבול?

– סגרו, וודאי שסגרו, כל תינוק יודע זאת, שהיתה שם התמודדות כוחות. אלה סוגרים את הגבול מכאן, ואלו מהים עושים מה שעושים, גם זאת יודעים כולם. אולם אם סגרו וצריך ללכת בהרים, נלך בהרים. אומר אני לו: יודעים אצלנו את כל העניינים המזופתים הללו.

– וכמה היו ההולכים?

– שלושה היינו. זאת אומרת אנחנו שלושה ועוד השחור שהלך לפנינו, שהיה מורה־הדרך שלנו. וכשבאנו לפני הגבול, וזה היה כבר בהרים, הכניסו אותנו למין צריף, ושם איזה מחסן של שברי־כלים וזה על יד בית בודד בהרים, ושם סגרו אותנו, כי פחדו שיבואו שומרי הגבולין.

– וכיצד טיפלו בכם?

– אפילו לאכול לא נתנו לנו, הממזרים, אלא ברך של גבינה לכל איש, וגם כוס של משקה, אבל הגבינה היתה נוקשה והמשקה מסריח, אתה מבין. לא חשוב, סובלים כשצריך לסבול. ומה כבר אותה זקנה קמצנית שבגבול צריכה לתת לכל אותם גונבי הגבול? היא כמובן נותנת את הגרוע, וכי למה לה לתת מן הטוב? אבל אני ידעתי שאם נתנה דווקא מן הדברים המעופשים שלה, סימן שלא כל כך הרבה עברו שם, כיון שאילו היו עוברים שם רבים, היו אוכלים מקודם את כל המאכלים המעופשים שלה. ובאמת סיפרו לי שלא הלכו בדרך זו מקודם, אלא אחר שגילו את הדרך הקודמת צריך היה לחפש שבילים חדשים. אפילו לא איכפת היה לי, שאותה זקנה קמצנית קיבלה מה שקיבלה במזומנים, ואפילו כפל כפליים משווי הגבינה אילו היתה טובה.

– כבשים תמימים שכאלה!

– ומי שהתרעם היה דווקא אמריקאי, אחד מהשלושה, ושמו בילי מיינריט, גוי לא צעיר ביותר, בחור כהלכה, שאחר כך קיטעו לו רגל כשהיתה סכנה לחייו.

– מתי קיטעו לו?

– זה היה אחר כך. לפי שעה אנחנו שוכבים באותו צריף, כל איש מסתדר כפי שיכול, והאמריקאי בכל זאת מאד לא נוח לו. לא היה כמוני, אפילו לא כאותו שמרל החייט מלודז', שדומה יותר לאיזה מין שחפן ולא לגונב גבולין. אומר בילי: מה צריכים להרוויח עלינו כל הקופים הללו, שחורי הפנים הללו! צריך לתת להם בבטן ודי.

– ומה היה אותו בילי?

– עליך לדעת שבילי זה אגרופן היה, ואף־על־פי שהזדקן, היה יודע מה היא מכה ומה כוחה. אלא שמפונדרק כמו כל האמריקאים הללו, אפילו שהוא גדול כזה ושמן כזה. בילי – אני אומר לו – הלא זוהי מלחמה. איזו מלחמה – הוא אומר – זוהי מלחמת פשפשים. גם אצלנו באמריקה היתה מלחמה כזאת. היו שם אצלנו בעלי נחלאות וכל מיני גיבורים גדולים בפה וחיים להם בכל טוב. והחברמנים שלנו מה? עושים מלחמה של חירות. מוחלים להם על פקידים שלהם, וחיילים שלהם ומושלים שלהם ורמאים שלהם, על כל מיני מכות מוחלים. כי אני בילי, וכל החברים שלי, כולנו אוהבים חופש, ובלי שום אדונים, ויכול אתה לשאול אפילו אצל אותו מתושלח הנפח הזקן, שחבל שכבר מת, שבשביתה אחת, עשיתי אני מה שלא עשו אחרים, וזו היתה השביתה הגדולה שבכל העולם. מאה שעות עמדנו שם בלי הפסקה, כולם על הרגליים, אין אוכלים ואין שותים ואין ישנים. וכל זמן שבילי חי, כל זמן שבילי אינו בבית־קברות, כל זמן שיש אגרוף לבילי, נראה מי מכה את מי.

– אבל אותו שמרל, כיצד אמרת, שמרל מלודז'?

– יש לו לשמרל מין דרך־ארץ לגויים, אבל יש ואינו יכול להתאפק. פוליטיקה זו של הגוי, של האמריקאי, זהו דיבור של יושב קרנות ולא פוליטיקה, ואותו שמרל השחפן הוא חייט ובעל הכרה, אבל גם חברמן, כי מיד הוא אומר לאותו גוי, שזוהי מלחמה של עולם חדש בעולם ישן. כה אראה בנחמה, הוא אומר, כל העולם הישן מתפורר, ושום כוח אינו יכול להחזיק את הכלכלה של העולם הישן, שהוא קאפיטל ורק קאפיטל, ועכשיו בא הזמן בשביל עבודה ורק עבודה. ואותו קאפיטל רוצה להחזיק בשיניים, ולא רק בשיניים, אלא בפצצות ומטוסים ושאר התחבולות הארורות, אבל מה שהיה היה, כה אראה בנחמה, שום כוח בעולם לא יעכב את הגאולה. ומצווה היא לדחוק את הקץ – משמיע שמרל בעיניים נוצצות כמו מקדחת – ומשום כך הוא בא לכאן, וגונב גבול, והולך לאן שהולך עם כל החברים שלו. הגיע עכשיו הזמן לסיבוב ראשון, והכרח הוא שזה יצליח, כי אם זה שומט, היכן אנו עומדים?

– ואתה מנדל, מה אתה?

– אני? הם מתחרחרים ומתרתחים ומתגרים ומשלימים, ממש כמו ילדים. ואני משקיט אותם כל הזמן, אומר להם שיחכו קצת, ואם נגיע למחוז החפץ שלנו, נראה מה העניינים. לפי שעה יודעים שיש מלחמה, כי הטמאים המטומאים רוצים בה. הגם שכל צד רוצה בשלטון, ואפילו ג’ון בול. וגם דוד סם אינו שותק. ומכל מקום זה טוב, שיש שם גם אחד או שניים מארץ־ישראל, ולא די בזה, אלא שאני מביא גם סוסים. וסוסים זה דבר גדול. ומה יש להתרתח מראש, אתה מבין?

– אני מבין, אלא… שמע, מנדל, ולמה סיפרת לי את כל הבילבול הזה?

נותן בו מנדל את עיניו ושואל:

– ומה מכוח הבריאות?

– אני, כך. כמעט בריא. וודאי שמעת…

– שמעתי. וכיון שאתה בריא, ואתה מהנדס, ואתה חופשי לעצמך…

– אה, יש לך הצעה בשבילי?

– למה לא, אני מוביל שוב סוסים, ואם אתה חברמן אתה מצטרף אלי…

– כלומר אתה מזמין אותי לספרד המתבוססת בדמיה! הלא שם יורים ואפשר גם למות.

– וודאי, שם מתים כזבובים, אני אומר לך. כאלה פני העולם היום. זהו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!