בחורה אמריקאית, חושבים רבים לא רק בחוץ־לארץ אלא אפילו בארצות־הברית, זוהי מין בריה היודעת לעבוד כשד, למשל באיזה משרד, או מסעדה, או כיוצא בזה, וגם לעשות רושם חיצוני בעזרת כל מיני תחבולות של יופי לפי התדגים האחרון של איזו כוכבנית הוליבודית – ובעיצומו של דבר שתי מטרות נגד עיניה: לצוד לעצמה איזה מין פרצוף, המצטיין קודם כל במשכורת שמנה או איזו הכנסה קבועה אחרת, כדי שאפשר יהיה להחזיק דירה המצויידת בכל ששים האמצאות המחוכמות נוסח המאה העשרים האמריקאית, יחד עם באטלר בעל וותק, ומסיבת־תה קבועה בשביל כמה עשרות דודות מן החברה הטובה, לטייל במכונית יקרה־ככל־האפשר, ולהרוג את כל שעות החיים במירב של נעימים; ואם לאו, הרי לפחות להתקבל לסטודיה הוליבודית, ולהבריק שם אפילו בתפקיד לא כל כך ראשי, להתפרסם בכל מיני מאגאזינים, לשמש בשביל תווית לכל מיני מצרכים, למשל על גבי עטיפות סבון של יופי, והעיקר לקרון מכל בדי הראינוע בכל רחבי העולם. אם כך ואם כך מה הפלא שכולן כאחת מטפלות בפרטים שונים של יופי, משגיחות שהרגליים תהיינה חטובות כמתכונת, שהגיזרה הדקה תהא מזכירה את אלילות הנחשים מהתקופה המיקינית, שהרעמה תהיה בלונדית לפי גוון התואם את עור הפנים, שהשיניים תהיינה קצובות ובוהקות, וכהנה וכהנה קסמי נשים, המשתנים כגלגל החוזר לפי טעם הדור והנטיה האישית.
אלא מי שהכיר את אן מקגילס, אחותו של ג’ימי ובתו של עורך־הדין הנכבד מר תומאס ק. מקגילס, התחיל מבלי משים לפקפק בכל האמור לעיל. אף־על־פי שאן זו נחנקת אחר בידור במכונית מגמאה ארץ, מתנהלת מחנות לחנות ומבית־מסחר לבית־מסחר כדי לחטוף פה ושם משהו מאוצרות האופנה האחרונה, ואף־על־פי שכל החומרה של אמה כאילו אינה מגיעה עד קרסולי רגליה – אף־על־פי־כן אין לומר עליה, שהיא אותו טיפוס אמריקאי מן הסינמה. פשוט אי אפשר להאמין שאין בה כל אותו סולם של עליות וירידות הנשמה, מה שרגיל לציין כל אדם צעיר, שעיניו פקוחות ולבו ער ונמשך אל כמה וכמה ספרים, ונתנסה בניסויים שהדור הכין לו, בקיצור טיפוס של בעל נפש המצוי כל כך ביבשת אירופה.
ואם כן כיצד תתמה שאותה אן בת עשרים ובת טובים, ששרשרת היוחסין של בית אירווין חופפת עליה, שעטרת מייפלאור, אותה ספינת מהגרים מיוחסים, סוככת עליה – פתאום לפתע קמה ומתאהבת, פשוטו ומשמעו, דווקא בבחור שאינו בן טובים, וששום קופות של זכויות אינן תלויות לו על גבו, ושאף־על־פי שהוא מכיר במקצת את אביה, מר תומאס ק. מקגילס בראשית דרכו, הרי למעשה הוא שונה ממנו תכלית השוני. הרי המקצוע אינו מחייב דמיון, ואין עורך־דין אחד מחוייב להיות דומה למשנהו.
ובכן עובדה היא, אן התאהבה בצ’ארלי מורגאן, עורך־דין צעיר ומחוסר אמצעים, שעל אף העיניים השחורות שלו בעלות הבעה של צער נצחי, פרצופו השזוף, שעירותו המיוחדת, המדגישה את גבריותו, אבל איננה מעוררת רגשות בלתי נעימים, שפתיו שהן כל כך בשרניות – על אף כל אלה ודאי שלא היתה מתאהבת בו, אלמלא אותו מקרה, שאפילו הוא רומאנטי אין לומר שהוא בלתי רגיל במיוחד.
אם לספר לפי איזה מימעט של סדר, צריך קודם כל לתאר את מוריאַל בלפר, אותה שמנת רגליים וגזוזת שער, בעלת העיניים החלמניות והידיעות המופלגות בהרבה שדות הדעת האנושית, אותה בעלת זיכרון מפליא לגבי תאריכים, מיספרים ועובדות, אותה בריה הנמשכת משיכה עזה לעבודת הכלל, בחורה שכפי שכינה אותה מישהו, היא סמל הדבּקת הסוציאלית. מי שלא ראה כיצד אותה מוריאל בלפר מקשיבה בשיעורים בבית־הספר הגבוה למדעי החברה, כיצד היא בולעת אחוזת איזה בולמוס משונה תלי־תלים של דעת, כאילו אין לה פנאי, וכל כך הרבה אוצרות של תורה מחכים לה בעולם, ואין היא אלא חוששת שזמנה לא יספיק לה בשביל הכל – לא ראה טיפוס של מתמיד מודרני בחייו. אבל לאו דווקא הקשבה זו וספיגה זו היא שמשכה אליה את חברתה אן מקגילס. העיניים החלמניות הללו הן שמתחו את הגשר ה“היסטורי” בין שני העולמות.
מה בצע בתיאור שלבי ההתפתחות של ידידות מתרקמת זו. מכל מקום עובדה היא, שלבסוף אלה שתיים הן ידידות מושבעות ולא זו בלבד, אלא שמסיבות מובנות אנו מוצאים לבסוף את השתיים בדירה אחת, בדירת סטודנטית מרוהטת, שבת עשירים יכולה להרשותה לעצמה, ושנותנת אפשרות אפילו לשקידה רצינית על לימודים למי שרוצה בכך. ולא רק הדירה בלבד, הדבקת הסוציאלית היא שהיתה משותפת לשתיהן. אותה פרובלימה ארורה, שעד כה כאילו את עיוורת ואינך רואה אותה. ופתאום היא נפערת נגד עיניך בכל חרדתה.
אפילו נניח שארצות־הברית של אמריקה הן המדינה המתקדמת ביותר, או ככפי שהוא מודרני יותר לומר – הדימוקראטית ביותר, ובעל סגולות אם יש לו גם מזל יכול דווקא כאן להצליח יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, ואפילו ברור כי פלוני זה מגיע מאפס עגול לאפסים עגולים, או נאמר שסוג פועלים מסויים מתעלה כעבור כך וכך שנות זיעה לאיתנות כלכלית בלתי מעורערת, שלא רק מבטיחה קורת גג לראש, אלא גם מכונית פורד בשביל הנאה רוחנית – אף־על־פי־כן הרי יש מיליונים, שכל שעה שלהם רופפת, שפת הלחם שלהם מפוקפקת, שיש ילדים הנמשכים להפקר, בקיצור שיש סימנים בולטים לעניות מנוולת, אותה הצרעת הארורה של המין האנושי.
השיחות הראשונות בין שתי הידידות היו בערך כך:
– אפילו כל זה אמת, אפילו סוף־סוף סובלי המחסור יתעוררו ויסתוררו וירצו ליטול לעצמם בכוח מה שיש לחלק אחר של האוכלוסיה בפועל, ואפילו יצליחו לשבור את ההתנגדות הטבעית של המחזיקים ביד, מה כבר יכול להיות חלקך בזה?
– אני כיחידה, וודאי שאינני יכולה לעשות כלום. אבל אם לומר שמה שאני יודעת היום, כלומר אם האמונה שלי כי יש הכרח לעשות משהו, תהיה משותפת להרבה מבנות גילי, ואם נעשה חזית אחת ומערכה אחת, הרי פני הדברים יקבלו צורה אחרת לגמרי. למשל נתאר לעצמנו שכל תושבי ארצות־הברית מקטון ועד גדול מחליטים בוקר לא עבות אחד, כי מצב כזה לא ייתכן. אילו מבטלים פתאום לפתע את החששות השונים מצד כל בעלי מצליחים, ומגיעים כבדרך איזה נס לכלל דעה, כי סוף־סוף כדאי הוא לתת הזדמנות הוגנת לכל יאנקי אמיתי, שיש לו מרץ וחיונה, שרוצה או אינו רוצה הוא מוכרח לעשות משהו, כי כזה הוא האופי שלו… הלא לא הרווחים המצטיירים בדמיון או אפילו על גבי איזה דין־וחשבון־ערוך־כדבעי הם העיקר, ומהו סוף־סוף ההבדל לבעל מיליונים רבים אם יש לו כך וכך מיליונים יותר או פחות…
– כלומר עודף מרץ? ואת מאמינה בזה?
– זהו. אני מאמינה שדווקא האקלים, או מי יודע אולי איזו סיבה אחרת… וכל אותם הגזעים שבאו לכאן, ואי הגזע שאינו מיוצג אצלנו… והנה בהשפעת גורמים בלתי חקורה עדיין, כל אלה נהפכים למקור של מרץ, ושטף של כוח פועל, להתגלמות של אנרגיה. ולכן – אילו למשל נותנת הדעה הכללית, כי יש חשיבות ראשונית לטובת הכלל, משום שטובת הכלל משפיעה בדרך החוזרת על טובת כל פרט, ולכן זכאי כל אדם למנת טובת־הנאה שלו, את מתארת לך איזה עולם יכול להתקבל אצלנו?
– אבל הלא זוהי מין השקפה שאינה כלל וכלל לפי רוחם של כל דורשי הדרשות, המתכוונים להפוך את העולם על פיהו…
– זה צריך להיות רמז לצ’ארלי מורגאן?
אן הסמיקה ולא ענתה דבר.
אבל לא רק הסמיקה. היא גם נזכרה. אותו ערב גורלי – אל תצחקו לה בני אדם, כל אדם עלול להשתמש בביטוי מנופח כזה – אותו ערב גורלי שבעצם התכוונה לעשות בו קצת שופינג, נתגלגלה ממדרכה למדרכה ומחלון־ראווה למשנהו, עד שתקף אותה איזה בולמוס של הליכה בלי שום מטרה מסויימת, באותם רחובות מדמדמים, בסימטאות של היער העבות צמוח חומות־חומותיים, אותו ג’ונגל מלאכותי שהצמיחו ידי אנוש… פתאום היא רואה תור ארוך של בריות מקצה הסימטה עד קצה, טורים טורים של גברים בגיל שלמעלה מעמידה, פרצופים נמוצים וחמוצים, כאילו מוריקים להכעיס, ושברי נשים, כמעט גוף שמזכיר מה שהיה מקודם אשה, ופתיעה בעיניים של עצמה, השתוממות שתמונה כזאת אינה בימוי של אחד מציורי פלוני גויה, שאין כאן חלומות מאותם חלומות בלתי נעימים, אלא זוהי מציאות, ממש, יש מיני בריות במדינה העשירה הזאת, המזדנבים בתור ארוך כדי לקבל מנה של מרק דליל, אחר שמישהו מצא לנחוץ להקלת מצפון פרטי או ציבורי לייסד חברת צדקה לחלוקתו החינמית…
ואותו קול גברי, שפתאום כבוקע מן הג’ונגל הזה, הנה הוא מאשר לה, כי אמנם זהו פלא הדור, זהו הישג המאה, זה השיא שאליו הגיעה האנושות בהתפתחותה. אותו קול חם, אותו תואם תשובה למחשבותיה, היש להתפלא שבעל הקול, צ’ארלי מורגאן זה, הצליח באותו מעמד לעשות את היכרותה של אן, אשר באותו מעמד לא רק שלא היתה מותחת על פניה מסכה של אדישות כלפי זר הפונה אליה ברשות הרבים, אלא אפילו הרשתה לו להלוות אליה ולדבר אליה ולגלגל פתרונים בנוכחותה באותו ערב גורלי. ברור, משפיעה אותה רומאנטיקה, ומשפיעים דיבורים הנובעים מכורח השעה, ומשפיע גם הגיון, בפרט כשהוא מגיע לכלל ביטוי בחמימות גברית מיוחדת… כל כך הרבה דברים משפיעים כשהשעה היא גורלית.
פשוט אפשר להתגלגל מצחוק, אלמלא היה זה כפי שאומרים מעציב, אילו היה מישהו מאתנו מגלה פתאום לפתע מי היא אמו של מר מורגאן הצעיר הזה. ברור, אמו אינה לא דיק אולסון ולא מתושלח הנפח ואפילו לא בילי מיינריט. אבל אם להזכיר כאן את השם מיני – כאן, אתם רואים, אפשר מיד לומר: זהו, ידידי, בהחלט בגדר האפשרות. סוף־סוף היה לה למיני זו, כפי שידוע לכל, איזה מין תינוק מבעלה שנחתף בלא עת, ועוד אנו זוכרים את בכיו הטרדני שעה שאותו עורך־דין צעיר מר תומאס ק. מקגילס ביקר בדירת מיני. ובכן, זה ייתכן מאד, ייתכן מאד שאותה מיני, כמובן בעזרתו המקצועית של עורך־הדין שלה, זכתה במשפט שערכה על חברת האומניבוסים, ואפשר מאד שקיבלה פיצויים בקנה מידה אמריקאי, ואם כך הרי שאותו תינוק שלה, אם קיבל איזון חינוך, וגם איזו השכלה מקצועית, הוא הוא עתה אותו עורך־דין צעיר.
כל זה מתקבל איפוא על הדעת. אבל שדווקא בן זה של מיני ובת זו של עורך־הדין שלה, שהם יתנגחו פתאום לפתע בשעה גורלית – זה כבר משהו מפתיע. יחד עם זה, אם רק תרצה, לא קשה להבין, כי אותו עורך־דין, אותו מר תומאס ק. מקגילס, אחרי שזוכה במשפט הסנסאציוני, ואחרי שמתפרסם על ידי כך ברבים, ואפילו מצליח להתחתן, כפי שיודעים הכל, עם בת למשפחת אירווין המיוחסת, הרי… הרי ברור, הוא לא יכול היה לחיות חיים דו־פרצופיים, בחוג מיוחסים מזה, ובחוגה של מיני מורגאן ובילי מיינריט מזה. זה היה דבר בלתי אפשרי כמעט.
אבל אם לדבר על פתיעות, לא זו הפתיעה האחת. מי היה מאמין, למשל, כי באותה שערוריה של מפעל המים העירוני, כשכל מיני ברנשים הפסידו הון תועפות, רק מיני מורגאן זו, שזכתה בסכום לא קטן במשפט ההוא, לא הפסידה את הונה בעיקבות אותה שערוריה, כמובן משום התערבותו של אותו עורך־דין מפורסם שלה. ולא עוד, אלא מה הפלא שאותו בילי מיינריט – הקשור מבחינת הידידות באותה מיני, הוא שאומרים עליו, כי יש לו איזה מין עסק של בוטלגרים, המגניבים משקאות משכרים למדינה על אפו ועל חמתו של האיסור החוקי – הבטיח לעצמו הגנה חוקית של עורך־דין מפורסם, לכל מקרה, שלא יבוא, ומצד שני, מה תימה שעורך־דין כזה, שיש לו כל מיני קשרים, גם מצד משפחת אשתו וגם מבחינה מקצועית, מתחיל להתעניין למשל בבחירות למועצה העירונית, או אפילו לקונגרס. ברור, איש לא ישתומם שוב, שמצד אחד מין בילי מיינריט כזה סומך על ידיד נעורים מבחינת הגנה משפטית, ואילו ידיד נעורים כזה סומך על ידיד נעוריו בילי, כעל בעל מארגן מפליא וגורף קולות בוחרים שאין דומה לו. אילו קשרי עניינים כאלה היו מגיעים לאוזניו של ג’ימי, אחיה של אן, מי שהתעניין במיוחד בהשתלשלות העניינים ובסולם הצלחתו של אביו – כלום היה מאמין בכך? ייתכן שהיה מפקפק, שהיה מנסה לבדוק את הפרטים בדוק היטב, סוף־סוף קל להבין שחשק רב לא היה מגלה למין תגלית כזאת. אולם אן, אן לא פיקפקה בכך.
אמנם יש להודות, שהדברים לא היו פשוטים כלל גם לגבי אן. קודם כל מפני שהגילויים שנתגלו לה, לא באו בבת אחת. הרי אותו צ’ארלי מורגאן לא שפך באוזניה פתאום לפתע את כל תולדות חייו, לא סיפר לה על אמו, לא גילה לה סודות מהחדר, ולא היה עושה זאת אפילו יודע מיד מי היא. להיפך, אפשר להניח שאילו ידע שהיא בת למשפחת מקגילס, היה מתרחק ממנה כהרף־עין. אבל בערב הגורלי ההוא לא ידע זאת. ואחר שנודעו לו באחד הימים שמה וייחוסה – היה כבר כפי שרגילים לומר, מאוחר מדי. אמנם להלכה יכול אדם לשנוא את חברו, או להרגיש נטיה בלבו להתרחק ממנו רק משום שהוא מחוג פלוני, בלי להביא בחשבון קווי אופי או תכונה שמצדיקים שנאה או התרחקות. יש אומרים ששנאה כזאת או יחס של לא־מעוקצך־ולא־מדובשך לפחות, יכולים לעלות רק כשאין מכירים היכרות של ממש את האיש שמדובר בו. כי אם הכרת אותו, ואפילו הוא בן אותו עם, חבר אותה מפלגה או אותה כת, או מעמד, או חוג השנואים עליך, ואם הוא מצטיין מהבחינה האישית בסגולות שהן חיוביות בעיניך, למשל אשה חיננית, או בעל שאר רוח, או מי שסגולותיו נחשבות בעיניך מאיזו בחינה שהיא – כיצד אפשר לשנוא אדם כזה?
אם תרצה יש בכך משום אירוניה של הגורל, כי אן זו, ענוגה ואריסטוקראטית, כאילו נמשכת לחזור אל החוג שממנו צמח אביה. דומה שכזה הוא העולם, אתה עולה בסולם, או רק בכמה עווקים של סולם, וכאילו אתה כבר בתחום אחר לגמרי, והנה פתאום לפתע מתברר, שאתה מוכרח לחזור אל נקודת־המוצא, כאילו המחזור של החיים בהגיעו לת' מוכרח שוב לחזור אל הא'.
מה איפוא הפלא אם באחד הערבים אפשר למצוא את צ’ארלי אצל שתי הידידות, מתפרקד בכורסה על יד האח המבוערת, יונק מקטרת לתיאבון, לוגם מה שמלגימים אותו, ומשוחח ככל שעולה על לבו. ואפשר לומר שמוריאל הממושקפת שומעת היטב את כל הבעדים והנגדים שלו. כלומר, אפילו עושים עזרה מאורגנת בקנה־מידה אמריקאי, ויש בעין כל האמצעים בקנה־מידה אמריקאי, לבסוף אין המעוות יכול לתקון. פשוט משום שפעולה כזאת אינה מגיעה לשורש הרעה, וכל זמן שאין מגיעים לשורש, כלומר, כל זמן שקיים משטר כזה, אין שום תחבולה יכולה לעקור משורש את חוסר השיוויון לגבי זכויות ראשוניות של האדם. ודווקא להיפך, כל מה שמרבים בתחבולות זמניות, לא רק שיש בכך משום קידום לעיקר, אלא דווקא זוהי השהייה, משום שמרחיקים על ידי כך את רגע ההתפוצצות, ובמקום לדחוק את הקץ, דוחים אותו לימות המשיח…
מוריאל שומעת איפוא, שמה אוזנה כאפרכסת. אבל אן – לה לא איכפת, כל אותם עניינים רחוקים ממנה והלאה הערב. ואם איכפת לה, הרי דווקא שאותו צ’ארלי יש לו עיניים שחורות, שמין חיונה של בעלי חיים רוחשת בהן, שקולו חם, לא חמימות רכה אלא דווקא כאילו מחושלת, ששפתיו הבשרניות במקצת מושכות הרבה, ושטוב כי הוא נמצא כאן ויונק את מקטרתו, ומשלב את רגליו בבטחון, עד שאת, על אף כל הייחוס שלך, וכל הזכויות שלך, וכל הסגולות המיוחדות של עצמך, אינך לעומתו אלא ילדה קטנה וכל כך פריכה. טוב לראות במעמד זה, כי אותה ידידה טובה, מוריאל ממושקפת זו, כל כך מקשיבה, ונכנסת לעבי הקורה, לכל פרט ותג, וכל טעם וטעם־שכנגד, עד – עד שבלתי אפשרי הוא כי יישאר בה ולוא רק ניצוץ נשי אחד.
יש להניח, יחד עם כל מה שנאמר כאן, שצ’ארלי המתלה בעקבו – מגלגלת אן הרהורים – כבעל מוסכמות, אינו כאן בחינת איזה שליח, העושה מה שהוא מצווה לעשות. הרי לא ייתכן. כי אם לא כן, כיצד לפרש שהוא מתפלא בתום לבב כזה על טבע האדם, אותו אדם הרוצה כל כך להיכנע למשהו חזק ממנו, אם זו השגחה, או מלך, או מדינה, או חוק, או שכל… ועם כל המתיקות שיש בכניעה כזאת של האדם, כמה מדהים הוא, כי אין הוא יכול להשלים עמה ולעולם הוא פורק עול ומורד במקובל וקורא תגר ועושה דין לעצמו… כדי לשוב אל הכניעה, אם ישנה, ואם חדשה לכאורה, וכך חוזר הגלגל מכניעה אל כניעה ומפריקת־עול אל פריקת־עול, ואין סוף לדבר. הרי אפילו תעשה חברה מתוקנת, אפילו תהיה חלוקה צודקת של תוצרת ותפוקה וירוכז הייצור בידי הכלל כדי למנוע מה שהצדק מחייב למנוע, ותהיה תוכנית מתוכנת ומכוונת לתועלת מה שנקרא הכלל – כלום כניעה אין כאן? ואם כניעה, הרי שהיא מחייבת גם פריקת־עול. ואם שוב פריקת עול – להיכן איפוא מתגלגל של מוריאל, שאינה נאותה לוותר אפילו על קוצו של יוד מהדבקת דברים כאלה ודומיהם נחרזים בעלטה, הם לחוד, ולחוד מחשבותיה העולם הזה? הסוציאלית שלה. וסולם רגשותיה של אן אף הוא לחוד. באותו מעמד לא רק על עצמה היא חושבת, ולא רק על המדבר, אלא כל כך טבעי הוא, שעולים נגד עיניה בני משפחתה, הנה אביה, ובעיקר אמה… מה תאמר היא אם יגונב אליה הדבר, וכיצד לא יוליך עוף השמיים את הקול… כזאת היא אן. זהו.
וכפי שיש קץ לכל חמודות העולם, הקיץ הקץ גם על ערב זה, צ’ארלי הלך כאשר הלך, ושתי הידידות שכבו לישון, ואף שאין הן יכולות להירדם שעה ארוכה, ייתכן מסיבות שונות, וייתכן שלאו דווקא שונות, לבסוף אתא בוקר, ואחריו עוד בקרים אחרים רבים.
והנה אירע, כי צ’ארלי מוכרח לנסוע לאיזה מקום שזקוקים לו שם, ולא עוד אלא מודיע על כך על ידי שליח מיוחד לאן, ומבקש שעצם העניין יישמר בסוד. ואותו שליח שהביא את הידיעה, הלא הוא אביה של מוריאל, אותו לו בלפר הזקן, שעוד בגילו הרך עשה מה שעשה בשעת אותה שביתה מפורסמת במפעל המים, ושבעצם לא נשתנה בהרבה, וגם עכשיו הוא מסוגל לקיים משמרות לפני כל בית־חרושת, שעורך מלחמה על פועליו בפרט אם הדבר כרוך באיזו סכנה. מובן הוא ממילא, שאן אינה יכולה שלא לגלגל שיחה עם זקן זה, בן גיל זה של אביה, הוא שיכול לספר לה אפילו מיני גילויים, שבעצם אין לה כל חשק לשמעם.
– באמריקה שלנו – מגלגל עמה דברים הזקן – אין מי שרוצה ללמוד, באמריקה זו יש רק הרוצים ללמד את האחרים. אומרים לך, למה לנו חוכמות של זרים, מטבע של אמריקאי אמיתי הוא, שאין כמוהו יודע להסתדר. אומרים לך, העיקר כוח היוזמה ומרץ החיים. במפעל שאני עובד בו זה שלושים שנה, שוב צץ איזה חידוש, אני אומר לך. המצאות יש להם! הנה פגע כזה: מומחים לזמן, בודקים ומחשבים ומבשלים תוכנית חדשה, הופכים על פיהם את כל הסדרים, ולבסוף גוזלים ממך כל רגע, שהיה שמור עמך בשביל נשימה. הכל לפי הרגע, לפי הסרט הנע, לפי הטיקוס של שעון החשמל. אבל… עוד יבואו ימים אחרים, גם הטיקוסים שלהם לא יעזרו להם, ואם צריך אדם להזיע בעולם, הרי מוטב שיעשה זאת למען החברים שלו. ייתכן שאני זקן, וייתכן שאין הדברים שאני משמיע קולעים ללב המטרה, ייתכן שהצעירים מבינים יותר, אבל מה שאני יודע, אני יודע. ואני מאמין שיכול להיות טוב יותר…
הלך לו. הלך לו בלפר הזקן, ולא שאל לשלומו של תום מקגילס, מי שהיה חברו בימים הקונדסיים מקדם. לכאורה אינו יודע כלל מיהו זה ואיזה הוא אביה של אן. אלא כלום מתקבל על הדעת, שבתו מוריאל לא גילתה לו זאת? אכן, וודאי לא שאל משום שלא רצה לכך. כי למה לעורר דברים, שלא תמיד הם נעימים גם לשומע וגם למשמיע? זקן חביב – מהרהרת אן – ולמה בעצם מתנכר אבא? הרי אילו היה מצב העניינים אחר, אלמלא ניתק אבא את יחסיו עם עולמו הקודם, היו העניינים יכולים להסתדר, וגם צ’ארלי לא היה מין פרובלימה. ואגב בעניין צ’ארלי…
זהו. לא רק צ’ארלי נוסע, גם מוריאל עומדת להצטרף אליו. סוף־ סוף הזדמנות כזאת, עזרה סוציאלית בשעה שבלעדיה ממש אי אפשר. כלום יש לך דבר מושך יותר?
אן נשארה איפוא בודדה בדירתה, אלא שאין זה משפיע עליה לפי שעה. היא חולמת. סוף־סוף מותר לאדם להקדיש מקצת מזמנו גם לכך. היא חולמת דווקא בהקיץ. חייה קולחים עתה בערוץ משונה, כל כך בלתי ממשי, כאילו כל המעשים שהיא עושה, כל הלימודים שלה, ואפילו החלומות שלה, אינם אלא איזה צל טפל מאיזה עצם אחר, והעצם אינו אלא אותו כיסוף בלתי מגובש, העוטף את כולה ומשרה עליה אווירה של מין קיום אחר לגמרי. וכל כך חזקה היתה אווירה מיוחדת זו, שאף הידיעה אשר הגיעה אליה באחד הימים, ידיעה שאפשר לומר כי היא חשובה – לא השפיעה עליה כלל. צ’ארלי נמצא בתוך המלחמה – אמרה הידיעה. הוא נשלח, כנראה, למקום סכנה. מה הרעש? הרי כולנו במוקדם או במאוחר נשלחים אנו למקומות של סכנה. תרצה או תמאן, כאלה הם, כפי שאומרים, פני הדור. ובכן, למה להתרגש? או שמא, שמא אין היא מבינה עדיין במה הדברים אמורים?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.