הנה נסעה מוריאל. הנה אן בודדה, כלומר בדודה לעצמה. בדודה מחברתה, בדודה מצ’ארלי, ובוודאי ובוודאי בדודה ממשפחתה. המשפחה הרחוקה ההיא – אח, חביבי, האמנם יש לו לאדם משפחה בכל התנאים ובכל המסיבות ובכל המצבים הנפשיים? האמנם קיים אדם מנכבדי עם ששמו תומס ק. מקגילס? וקיימת גברת מרי מקגילס לבית אירווין הנודע לתהילה? וקיים מין טיפוס צעיר, ששמו ג’ימי מקגילס?
אף־על־פי־כן הם קיימים. והעדות הברורה לכך הוא אחד מכתב מאותו ג’ימי לאותה אן, ולא רק מכתב זה, אלא כמה מכתבים נוספים ממקורות שונים, וגם מאמה, והנה נצטרפו יחדיו ונתהוותה תמונה ממה שבלע אותו ג’ימי בפרק לא בלתי־חשוב של חייו הצעירים. אי אפשר היה לה לאן, אף־על־פי שהיתה כל כך מרוחקת מכל העניינים הללו, אי אפשר היה לה שלא להרהר במקצת – אחר אותה התפרצות ידיעות לתחומה המבורח בבריח החלמנות – בג’ימי זה, באח זה, שהוא גם דומה וגם אחר, גם צעיר יותר וגם כאילו מבוגר יותר, גם קרוב־ללב ופתאום כל כך זר, כל כך רחוק, כל כך אובד אי־שם בערפילי האופק.
והנה מה שהרהרה אן, לסירוגין, למקרא מכתב זה ואחר, ובלי מכתבים, הנה כל התמונה שנתרקמה אצלה – ואף שהיא מקוטעת פה ושם, כפי שבמסיבות אלה אינה יכולה שלא להיות, אין היא מהדברים, שאפשר לפסוח עליהם.
הנה:
ג’ימי זה, ברור, לא היה ילד שקוט. בשום ושום פנים. הרי היו אצלו חריגות וסטיות, ומה הפלא אם מביאים בחשבון את הסביבה שגדל בה ואת אווירת ביתו. הגם שלא רבים ידעו איך וכיצד ומה. הלא אפשר לטשטש הרבה, אם מישהו בעל השפעה מעוניין בכך. הנה, למשל, איש לא יצפצף שאותו ג’ימי, והוא בעצם עודו נער, טיפס ועלה על רכבת־משא, וניטלטל מה שניטלטל, עבד מה שעבד, ואפילו מכות לא־מעט ספג. מה יש! כל אותם סדרים ומנהגים ומחנקים בבית, ובבית־הספר, ובעיר כולה, הלא הם לזרא מאז – כלום אין להבין זאת? ואם כך, הרי אפילו כל מיני צרות, שאדם מתנסה בהן בדרכי השיטוטין שלו, אינן כל כך נוראות. באמת לא.
הנה אותו ירובעל, אותו איכר זקן, שג’ימי מצא מקלט בביתו. לא היו שם לא ראדיו ולא מכונית, ואיש מבני המשפחה לא ביקר בקולנוע, שום הד מהציביליזציה המחוכמת לא הגיע לשם – מי היה מאמין שיש עוד פינות ברבריות כאלה אפילו באמריקה! והמעשה שהיה, כך היה. ג’ימי ירד מרכבת־המשא שלו, פשוט ברח, כי אותו טרמפ, חברו לקרון לא מצא חן בעיניו כלל. לא משום אותן עיניים חכליליות שלו, ולא משום הריפוט הזה בכל הווייתו, אלא הזירוז לקלפים והדיבורים על נערות – זה באמת היה יותר מדי. וכך קפץ והנהו כאן. רגליים צעירות יש – ואם כך אפשר לזוז. וכל זמן שיש מה ללעוס ואתה מוצא מים בנחלים, הי, מה קל לחיות בעולם! אבל באחד לילה, כשההליכה לא היתה כבר קלה כל כך, וגם הצידה נגמרה, וגם מים לא היו, וגם לישון מתחשק לך – כן, זה היה כבר פחות נעים. בעצם, אם אתה עושה חשבון, הרי בלילה כזה כל כך מעט אתה חסר, אבל יחד עם זה, הלא כאילו אתה חסר את… את הכל.
איך שהוא מזל היה לו. זה נכון. הנה עשן. ואפילו אש. והנהו בקרבת נהר. והנה גם צמד בני אדם. אחד ער ואחד ישן. אחד שחור ואחד לבן. ואותו לבן דווקא הער. והוא שנתן לג’ימי לגם קפה. תענוג! והנה גם שמו ג’ימי, והוא מוצץ מקטרת, ושואל כל מיני שאלות, ולבסוף אפילו מספר.
– טוב מאד גוברנור שלי, טוב ולא רע הוא שג’ימי זה ישן. שכן הישן אף שמו הוא ג’ימי. כלומר אנחנו כאן שלושה ג’ימים, וכדאי להחליט, שג’ימי הוא השם הנאה ביותר בעולם!… ואותו ג’ימי שחור, גוברנור שלי, טוב שהוא ישן כי הוא בחור טוב כשהוא ישן. אבל כשהוא מתעורר… הנה, גוברנור שלי, לדעתי יש שני מיני בריות, לאו דווקא שחורים ולבנים, אלא מה שאומרים טובים ורעים. והנה ג’ימי הישן, הכושי, היה כזה אגרופן. ואחד מנג’ר היה לו, סטיב קוגן ימח שמו. והוא לוקח אותו לברזיל. ושם כל מיני טיפוסים. ואפילו עושים מלחמה בתערים. ושם היה מין מנג’ר אחר, שכעס על ג’ימי שלא רצה לבגוד במנג’ר שלו, ומכעס חתך לו את האוזן. וזה ממש נס שלא חתך לו את שתי האוזניים, אני אומר לך. ראה אותו סטיב קוגן ימח שמו, שחותכים אוזניים, מיד צלל! ואין יודעים היכן הוא. וכל הכסף אצלו. הנה גוברנור שלי, כסף אין, ואוזן אין, ומנג’ר אין. והכושי הזה מאמין, וזה הגרוע מכל, שאם אין לו אוזן, אינו מצליח בהתאגרפות. כאלה הם הכושים הללו. ותמיד הוא חולם על אוזן. ואם מתעורר ורואה אדם בעל שתי אוזניים… אתה יכול להאמין לי, גוברנור שלי, כבר שני אושפיזין שלח לגן עדן, משום שלא רצו לוותר על אוזן… ואני? אתה וודאי קם ושואל מה אני כאן? הנה אני מסיר את כובע־הפרווה שלי, ומה אתה רואה? לא רק ששערות אין, אפילו זכר לאוזניים לא תראה. טיפלו בי פראים אחדים, גוברנור שלי, שרצו כי יחשבו שהם אינדיאנים. מכירים את המנוולים הללו, ועוד שלם נשלם להם כגמולם. לג’ימים יש נשימה ארוכה, אבל לשכוח אינם שוכחים. אתה מבין את הרמז? את התכנית שהיתה שמורה עמדי, תוכנית המכרה שגיליתי, גזלו – על כך עוד יכול אדם כמוני להתגבר. אתה יודע לזכות, עליך לדעת גם להפסיד. מילא. כזה אני! אבל הסרת הסקאלפ… את פאר ראשי. זהו כבר באמת יותר מדי!…
כיצד ברח מכאן ג’ימי? אפילו צינה בלילה, ואפילו אין החשכה מושכת, ואפילו הקפה שמתבשל על המדורה כל כך מלבב – מילא עושה אדם מה שמוכרח. כן, מזה אפשר לברוח. אבל אי אפשר לברוח מהכל. כלומר אילו היה אחר, אילו היו לו תכונות אחרות ואופי אחר, אילו היה חי בעולם שתנאי החיים שם אחרים… האמת, אי אפשר לברוח מהכל. בעיקר לא מעצמך, ג’ימי. זהו. זו הנקודה המפחידה יותר אפילו מג’ימים חסרי־אוזניים למיניהם. זו הנקודה המסוכנת. הוא שיכול להביא אדם עד חשבון־נפש אחרון. כך מהרהר ג’ימי, ותוך כדי כך, אינו מרגיש אפילו כיצד קרב אל שפת הנהר, והלילה עבר והנה דימדומי בוקר, והוא יושב פתאום ותוקע עיניו בגלים החופזים בחפז־כוח. זהו.
ופתאום אותו איכר זקן ששמו ירובעל, יושב על ידי ג’ימי וכאילו מחזיק בו. בעצם היותו כאן הוא מחזיק בו. בעצם פעולתו: הנהו שולף מקטרת מכיס המקטורן, זוקף את הגולה האדומה שצמוחה לו על גבי חוטמו, נושל את נעליו הגדולות מעל רגליו, מנענע את בהונותיו בהנאה, וכך הוא רוטן כמי שבקיא בכל העניינים:
– אתה מבין, בן חמד שלי, צריך אדם להשלים.
– אמנם כן – ממלמל ג’ימי – אבל למה על חשבון הרגשת הצדק? כי אם אתה מרגיש שמשהו צודק, היאך תשלים עם מצב עניינים שהוא נוגד את כל הרגשתך?
– ומה תעשה אם זה מרגיש שהצדק הוא כך, ואילו חברו מרגיש דווקא במהופך?
הם שוחחו. דורות שונים, נסיונות שונים, עולמות שונים. אבל יחד עם זה בני אדם. כאילו חזרה לעולם אותה מידה, הנחשבת בעיני רבים למגונה, היא המכונה בפיהם תוך כדי משיכת־כתפיים בשם תמימות. ואם כך, מה הפלא שאותו איכר פיקח, משום מחסור ידיים עובדות במשק שלו, מציע למכרו החדש להטות שכם ולעזור במקצת. פיקח היה. ככה זה.
כיון שכך, יש מקום לתיאורים. אפשר לתאר, למשל, את העיקר שבחווה זו, את סבתה, שעם כל ההקפדה שלה לגבי העובדים, שלא יעשו מלאכתם רמיה, ולגבי הצעירים, שינהגו כבוד בזקנים, ולגבי הנשים, שתהיינה צנועות בתביעותיהן ובזבזניות בהליכות־נועם – היה בה משהו מלבב כל כך, מלבב ושרשי כל כך.
ואפשר להרחיב את הדיבור על אותו בנימין של הזקן, שאף־על־פי שהוא בנימין, לא היה נער חלילה, אלא כבר בעל בעמיו, מטופל בבנים גדולים. אלא שחיסרון היה בו, חיסרון מביש לדעת הזקן. כי נטה לחידושים הארורים הללו, שהמציאו השטנים שבבני אדם, למשל ראדיו התחשק לו. הנה – הוא אומר – מה רע יש בזה. רוצה, אתה סותם לו את הפה, רוצה, אתה שומע מה מחיר הדגנים, ואם יש סיכוי לגשם, ואם אין סערה מתקרבת, ואם השנה תהיה שחונה, ואם יש שדפון בפינה מפינות עולם, ומה התרופה לדבר־עופות, וכיצד מתקין אדם מכשירים שונים לתועלתו – דברים מדברים שונים. אלא – זו הצרה, הזקן. הזקן אינו מרשה. ראדיו סמי מכאן…
ואילו ירובעל הזקן יש ואפילו מסביר מה שחפץ, למען ידעו, וכך הוא טוען כנגד הבן: קודם כל ברור שהאבות סמכו רק על מה שקיבלו מאבותיהם, והצליחו בזה, וכך נוהג אף הוא. וכאן, בכברת ארץ זו יש ברוך השם ריח שדות עורגים לקציר, ויש משהו מזיעת האדם היגע, ויש משהו מזבל בהמות־עבודה, ובסך הכל יש בריאות, היא הנותנת לאדם כוח לעבוד את בוראו עד מאה ועשרים ואפילו למעלה מזה.
שומע הבן, שומע האורח, שומעת סבתה, שומעת עדת הנשים, ואפילו אותן נכדות, שאחדות כבר נערות מחוכמות ובקיאות בתחבולות נשים. ואפילו אלו שהגיעו לפרקן, שלחייהן פורחות ועיניהן זורחות וכל גופן צוחק, אף־על־פי שאפילו שלום אינן מחזירות לאורח מפחד סבתה…
אכן, עניינים יש כאן בחווה זו, מלוא הטנא. ואף שהמקום נדח, רחוק ומרוחק מישוב אחר, אפשר אפילו לומר מנותק מהעולם – כמה שאלות מתעוררות בו, כמה בעיות עולות כאן, וכמה תשובות ופתרונים והכרעות נופלים כאן. בקיצור עולם. ממש כמו שאר חלקי העולם. ואולי בכל זאת לא כמוהם?
הנה אחד ערב, סבתה מזגזגת במטבח שלה ומכינה את פת הערבית לעמלניה, הבנות מלבד המיניקות, כולן עוזרות על ידה, ואותם גברים מכל הגילים שטופי זיעה שחזרו זה עתה מהשדה, מי מהם יושב על ספסל, ומי שוכב על הדשא, מי שוטף פניו וידיו במים, ומי מתקין לעצמו מה שמתקין, וסבא ירובעל יונק מהמקטרת לתיאבון, מקיף במבט פטריארכלי מרוצה את עדר יוצאי־חלציו ומהמהם לעצמו המהומים של נחת. והנה גם האורח השזוף, ג’ימי שטוף זיעה אף הוא, הנה רומז לו סבא רמיזה של רצון ומושיבו בסמוך לו סימן להארת־פנים, וכך הוא פונה אליו:
– כיון שצפור נודדת אתה, ואיני יודע להיכן תפרח מכאן, ואין לי רשות להשהותך אצלנו על אף רצונך, אני אומר לך, מה שאין אני אומר לאחרים. ראה בן חמד שלי, העולם הזה המתגלגל, חידושים מחדשים בו ואין לך שעה שאין ממציאים בה איזו המצאה. התינוקים שלי מדמים שאני איני יודע זאת. משום שבדרך הטבע כל אפרוח מדמה שהוא חכם יותר מהתרנגולת. אבל אני אומר לך, בן חמד שלי, כי כל אותן החוכמות ששומעים בראדיו הטפשי שלהם, מוטב שלא היו שומעין, כי כך, בן חמד שלי, כך אני שואל את עצמי: מהו שצריך אדם כמוני? שמא דינרים מלוא הבית, שמא אדמה למעלה מכוחו לזרוע, שמא בגדים יותר משהוא יכול ללבוש, שמא חברים יותר משהוא יכול לשאת, שמא תאוות יותר ממה שמתקבל על הגוף? ואת אני אומר לעצמי: לא ולא. איני צריך כל אלה. ומי שנתפס לאלה, אץ לו הזמן, ומוכרח לרוץ, וזקוק למכונות כדי להתגבר על הזמן. אבל אני, מה איכפת לי הזמן. יש לי די והותר לצורכי. והוא שמצאתי: המרוץ עם הזמן – זה שורש הרע. בן חמד שלי…
אומר לו: סבא, אבל גם אבותיך היו חסרים הרבה דברים שנתקבלו על דעתך. מכאן שמנסיון הקודמים אנו למדים וזה טעם להמשכיות שבעולם. וזה מביא למה שנקרא מחר טוב יותר. כלום שכחת שהיו בעולם ימי עבדות ועריצות ואנדרלמוסיות, ואלמלא כל הגילויים והתגליות והאמצאות, היכן אנו עומדים?
מנענע לו בראשו: צדקת, ולא לכך אני מתכוון. ואני אומר זאת רק לך, כי האחרים מי יודע אם יבינו. הנה עבודה – זה הטוב שבאדם. תהא עבודת שדה כמו כאן, תהא עבודת גילויים, אפילו נחשבת בעיני טפשים כשטות. כל עבודה לשמה טובה היא. אבל לא למעלה מזה. כי עד כאן המידה. כלום מי שטרח והמציא מכונת־אוויר, שיהא אדם טס כציפור, עשה זאת כדי שפלוני ימהר להכפיל את הרווחים שלו, או התענוגים שלו או התככים שלו?
כך וכיוצא בזה השיחה. ועד כאן פרשת ירובעל והחווה. ומכאן ואילך שוב ג’ימי, ג’ימי הנודד. ג’ימי זה שיודע שמצוץ ממה שהיה אביו, ומה שפעלה והצליחה משפחת אמו. ג’ימי שגילה במקצת מהי ארצו ומה טיב האנשים המכוונים את הוויותיה. ג’ימי זה שהציץ קמעה לפרדס הנקרא עולם הזה, עולם מודרני זה, ונבהל דווקא לא קמעה. ואלמלא ההרגשה, שאמנם כל זה אינו אלא חלום, כאילו אינו ממשי כלל, כאילו יתפגפג בין־רגע והכל יחזור אל המסלול הנכון – כזה מסלול של הזקן ירובעל – אלמלא הרגשה זו, מי יודע אם היה יכול לחזור מנדידות אלה, או לוא אך להריץ את המכתב ההוא לאחותו.
ומי הוא בעצם הנציג האמיתי של הדור – מהרהרת אן בעל כורחה – אותם ג’ימים חסרי האוזניים הזוממים להסיר גם את אוזניו של כל הנופל בידיהם, או אותו טיפוס מוזיאלי משונה, השונא כל חידוש בחווה המנותקת שלו, או מוריאל זו, שהכלל הוא לגבי דידה סיסמת־קסם כל־פותרת, או ג’ימי אחיה, שפתאום כל כך מציק לו עולם זה והוויותיו, או צ’ארלי…
אח, צ’ארלי, אילו אפשר היה לשוחח על כך פנים אל פנים!
אומר לה: באחד עתון ראיתי מאמר של עתונאי זריז מארץ־ישראל היא ארץ־הקודש…
– מה לנו פתאום ארץ־הקודש?
– שמעי, הדור הגדל שם… הלא אין שם מיני טיפוסים בלי אוזניים, כלומר אין שם כמעט פושעים פליליים־לתיאבון, כפי שמצוי בכל ארץ של תרבות, ולעומת זה…
– לעומת זה?
– אין להם גם כמעט אבות. כלומר העולים היהודים האלה, הם כולם בחינת בנים, ודווקא מטיפוס ירובעל כזה, סתפקנים־במה־שיש מבחינה ידועה, הגם שעל חידושים הם דווקא קופצים… משום שהם בנים, את מבינה. והם כאילו ניתקו את עצמם מאבותיהם, כלומר מהדור שקדם להם, וקושרים את עצמם באבות אבותיהם, בדורות רחוקים. באבות מן התנ"ך…
ארץ של בנים?
– דור של בנים, רוח של בנים, יוזמה של בנים, את מבינה? ואפילו נאמר שיסתננו לשם גם טיפוסים פליליים, שוב לא יוכלו לשנות בהרבה. כי אופי הדור כבר נקבע. והרי זה משהו חשוב מאד…
– כאלה ירובעלים צעירים, שצמוחים בקרקע ועיניהם פקוחות לשמיים…?
– כאלה שגילו את סוד העבודה, אבל אינם משתעבדים לה…
– כאלה היודעים כיצד מצרפים מציאות וחלום…
מי היה הקול הדובר? מי השמיע את כל הדברים האלה?
כלום אך הירהורי לבה של אן היו אלה? או היה כאן הד הרמזים ממכתבו של ג’ימי, או זכר שיחותיו של צ’ארלי?
– אח, צ’ארלי, אילו אתה יושב כאן ואני משעינה ראשי היגע על כתפך הגברית ובוכה! הלא כה טוב לבכות בסמוך־סמוך אליך, צ’ארלי יקר שכמוך…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.