מי אינו זוכר את הגלדנית ההיא, את סטלה הלבקונית, רחבת השכם וכחולת העיניים, ואת הבחור־הידיד שלה סטיב, שבאחד הימים שלף אקדח ועשה מה שעשה לאותו בעל המגלדה השחור והמגושם? יכול שאותו סטיב מרקיב עתה בבית הסוהר המפורסם של סינג־סינג, יכול שאותה סטלה מתה כבר במסיבות שאינן אומרות דווקא כבוד, כל זה ייתכן. והנה למעשה לא כך הדבר. הנה הם חיים וקיימים. ואפילו מנדל זפת יודע עליהם דבר או חצי דבר, בעיקר מפיו של סטיב קוגן.
הנה נמצא אתה סוף־סוף באותה ארץ של ברכה, שהרים בה ושמיים בה וים בה, וגם מתיקות בה, ובה אתה רואה כמה יפה העולם הזה, וכמה הנאות אתה יכול להנות בו, וכמה מעלות טובות יש לאוויר הרים, וכמה יכולים שמיים כחולים להשפיע על רוחו של אדם, ואפילו חמה זו כמה היא יכולה לחמם את עצמותיך ולהבשיל בשבילך ענבים אלו, תאווה למאכל, ובחורות שזופות אלו, תאווה לעיניים, שאפילו אין מסרק זקוף בשערותיהן כמסורת הארץ, ואין רדיד שחור מתמשך מאחוריהן. אף־על־פי־כן יש להן איזה לוואי מיוחד ההולך אחריהן כצל, כאילו כדי להזכיר, שאמנם יש חיים טובים וימים טובים, ואתה רץ בהם כצבי לכל דבר של הנאה – אבל אדהכי והכי יש גם לילות כבדים ושחורים שהולכים לאט, ואין לדעת מה הם טומנים בחובם.
באחד הכפרים שרבים בהם יחפנים ותינוקות רעבים, וכולם צובאים עליך ובולעים בעיניהם מה שאתה שם בפה, שהנשים הזקנות אשר בו מבליטות פנים זיתיות־קמוטות, ואחת מהן פתאום קרבה אליך, חייכנית וזורחת, ובלי אומר ודברים מתקינה את עצמה לתפור במדיך תפור היטב כפתור שנידלדל… באחד הכפרים האלה, אתה שוכב ומתחמם בחמה, והנך עייף ונמוץ ממנה, ואתה מחכה לפקודה שתקבע לך מה תעשה, וכל זמן שאין פקודה באה, ואפילו איזה זמזמן אינו מופיע למעלה להפחיד אותך ולהטיל בך ובכל הנמצא במקום את מטעני המוות שלו, בימים כאלה אין לך לא רק שום חשק, אלא אפילו כוח אין בן כדי לקום על רגליך ולעשות מיני מעשים להתפאר או שלא להתפאר. יחד עם זה אתה כל הזמן יודע, כי יפה כאן, כי ייתכן שזה המקום שנשתל בו עדן־גן, וחבל שלא ראוהו רבים, גם מאלה שמשתוקקים ליופי כפי שהוא מצוי עלי אדמות, וגם מאלה שזורעים חורבנות בלי דעת אפילו מהו שהם מחריבים… אף שיש להניח כי זורעי החורבנות אינם רגילים להתרשם מגילויים של יופי.
אחד זקן עומד שם, והנהו שואל לסיסמה. ואתה – פתאום שכחת את הסיסמה ואומר לו בלשונו איזו ישנה כפי שעולה ברגע זה על דעתך וכפי שאתה יכול לבטאה בשפתו, למשל “חזית העם”. מיד הוא רוצע בך עיניים, ואתה רואה קני־רובים של המסתתרים בחגווי הסלעים מלמעלה, וכבר אתה חושש שמא הגיעה כך אגב אורחא שעתך האחרונה – ופתאום מה זו היתה? הנה רץ מישהו לעבר זקן זה, ואחריו רצה אותה זקנה זיתית־קמוטה שתפרה לך את הכפתור, ושניהם מצווחים בקולי קולות, אלא שאתה, שאינך שומע את לשונם, את צווחותיהם וודאי שאינך מבין. סוף־סוף מבררים גם לך, ואתה מבין שהם מסבירים לאותו זקן, כי אתה אחד מאלה הזרים, שבאו לעזור לנלחמים על קיומם, ומה – השתגע? חלילה לו מהפשע שהוא אומר לעשות בך! עונה ומסביר להם הזקן, שהוא חושד כי אתה מרגל, מהפמליה הארורה של ממזרי המוות… אלא שלבסוף הוא נעתר להם, ומיד מביאים לך אותם בני אכזרים, שמקודם ראית רק את קני הרובים שלהם, כדים של יין, ואתה מחוייב לשתות כדי שלא להעליב בהם. ואפילו בשר מביאים לפניך ומכבדים אותך בכל דרכי כיבוד שלהם. ואותו זקן מספר לך, הן בעזרת ידיו והן בכוח מתורגמן המטרטר בלשון המובנת לך, כי בעל אחוזה היה כאן, כזה רוזן מזוהם, והנה ברח ועתה עושים כאן אגודה אחת, ויש להם עכשיו מקצת אדמה ויכולים לאכול אפילו בשר, אלא… אלא אם תחזור הפמליה של מוצצי־הדם… הלא זה קץ העולם. מכל מקום את שלהם יעשו, הם עומדים על המשמר, ומה שיהא יהא.
מסלסל הזקן וממשיך, ואותו אדם שמקודם רץ והציל אותך מסכנה גדולה, עומד עליו ושותק. לבסוף מסתלק הזקן הפטפטאי ואנשי חבורתו. והנה מתברר שאותו מציל – שמו סטיב, סטיב קוגן מארצות־הברית של אמריקה, שאף הוא נספח לחבורה, אותה חבורת עזי פנים, שעשתה ממש נפלאות באחד הקרבות.
ככה זה. שוכב מנדל זפת רצוץ כל־כולו, עכשיו לא כל כך משום החום, אלא דווקא משום הפחדים הללו – הנה טעות אחת קלה, ומיד חושב פלוני שאינו יודע קרוא־וכתוב ורק את שפת אמו הוא שומע, כי מין מוכר־סוסים מסכן הוא מי יודע מי, שמא רוזן מגדולי פחד, שמא דוכס מרכובי אימה, והוא מוכן ומזומן לשלח אותו רגע כמימריה לעולם שכולו אמת. איזה מזל, שאותו טיפוס אמריקאי לא טמן ידו בצלחת!
וכיוון שאותו טיפוס אמריקאי, סטיב שמו, כאילו גלמוד, כאילו בדוד מחברה, אף שהוא שומע במקצת את לשון הארץ, כפי שהוא עצמו מסביר, משום כל מיני הרפתקאות, שהיו לו בארץ מכסיקו, מה תימה שיש וקושרים שיחה שניים אלה, מנדל וסטיב; האמת, לא רע לגמרי שאתה שוב רואה לפניך מין פרצוף, שאפשר להבין מה הוא סח. ומדבר לדבר, מפסוק לפסוק אל סיפור־מעשה ואפילו משהו הדומה לוידוי. ברור, כשלבו של ברנש נפתח ואין מורא של חברך עליך, מפליגה הלשון בשמחה, ויוצא מכן לא רק הנאה למספר, ולא רק תענוג, הגם לפרקים מפוקפק, לשומע – אלא פשוט, יוצא מה שיוצא.
– תינוק שלי – מדרדר סטיב בדברים – אתה תמה מה ברנש כמוני עושה כאן. האמת, גם אני תמה במקצת. אתה מבין, אני כאן מין אינטרפריטר, תורגמן. היו אצלנו, מעבר לים, מיני עופות שאומרים לי: סטיב בני, אתה שומע לשונות, הלא אתה מי שעורך הצגות של אגרופנים במכסיקו, וטוב לך ולנו שאתה קם ומצטרף אלינו, וכך אירע שאני מגיע לכאן. אמנם… כן, היה שם איזה עניין, כלומר צרור של עניינים, וכדאי היה מכמה בחינות להחליף את מזג־האוויר. אבל לעצם העניין, לא איכפת לי מי שזוכה, רפובליקאים של כאן או דימוקראטים של כאן, אלו ואלו תקועים לי בבית־הבליעה כצנינים, גם פה וגם בבית.
– כלומר, לדעתך יש גם כאן רפובליקאים או דימוקראטים – כמו באמריקה?
– מה חשוב השם, ומה חשוב הקישקוש שלהם וההבטחות לעתיד של אלו או אלו. אצלי, אתה מבין, יש עיקר אחר, אצלי העיקר הבובות.
– הבובות?
– כמובן. בחורות. היו לי כבר גם כאן מכל המינים. אלא שהן כל כך דומות, זו כמו זו. אתה מבין, הן עכשיו יותר חופשיות. יש ביניהן אפילו חיילות והן קולעות למטרה – תענוג! ואם אתה רואה איזו אם צעירה, שמחבקת תינוק שנפגע מרסיס… ברור, הן יודעות לשנוא הזיתניות הללו! בחיי ראשי, לא הייתי רוצה להיות מהצד שכנגד וליפול דווקא בשבי של אלו… ואם הן יודעות לשנוא, משמע שהן יודעות גם לאהוב. ואני, אתה מבין, בדקתי זאת ונוכחתי שאומנם נכון הדבר.
– וזמן יש לך לכך?
– אתה מבין, היתה כאן מין תיסבוכת, הפרצופים של החבורה שלי הסתלקו, לפי פקודה כמובן, ואני נשארתי כאינטרפרטר, כי אין במקום איש השומע אמריקאנו. אתה מבין, היתה פה איזו אחוזה של רוזן, ולרוזן זה היתה משרתת, כלומר מין שוערת, ויש לה לשוערת בת, שאין יודעים מי האב שלה. ומאחר שהרוזן הסתלק, וכל המשרתים שלו, הגרועים אפילו מרוזנים, ברחו אף הם, נשארה רק שוערת זו והבת שלה. ומה לא יעשה בחור־כארז כמוני להגנת המין החלש?
כך ועוד יותר מכך שפך סטיב באוזני מנדל. אלא, כמה זמן אפשר לבלות בשיחות מסוג זה? כיון שכך החליטו השניים לצאת לחיפוש המרכז שלהם. מנדל משום שהיו לו הוראות לעשות כן אם לא יפנו אליו בעוד מועד, וסטיב משום שנמאס לו לנחם את בת השוערת, כלומר בתו המשוערת של הרוזן. וכיצד יצאו? סטיב השיג שתי פרדות וזה הכל. לא עברו עליהם שעות רכיבה רבות והנה – חתונה לכל דיקדוקיה. לא רק יריות, אלא אפילו נביחות של מקלעים, ורעם תותחים, וזימזום אווירונים. ידוע הדבר: במלחמה רק שתי ברירות לפניך, קו האש מתקרב אליך או אתה מתקרב לקו האש.
בכל אופן, חזקה על שני בעלי נסיון כמנדל וסטיב שלא יתפחדו כאווזים אפילו במקרה כזה. הם צונחים מהפרדות, משכיבים את הבהמות בשיפוע של סלע, מוצאים איזה נקיק בשביל עצמם, ומחכים. סוף־סוף מי יודע, אולי ישתנה מזג־האוויר. בפרט שאין ברירה. טוב לפחות כי קצת צידה יש עמהם, שהצילו מידי אותו איכר זקן, ראש בריוני הכפר, ומידי אותה זקנה חייכנית, שתפרה למנדל את הכפתור, כמין מעשה תגמול, משום שלא יכלה שלא לזכור את הטובה, שזרים אלו התנדבו לעשות לה ולבני ארצה.
אלא מה תעשה למשמע נאקות, נאקות גוברות והולכות, קורעות לב ומחרידות את כל היש שלך? סטיב זה, אפילו הוא מעיד על עצמו, כי מלבד נשים צעירות, אין לך דבר שמושך את לבו בעולם הזה, אם לא להזכיר גם את הקלפים – אף הוא אינו יכול לקיים הפעם מצוות שב־ולא־תעשה. השניים מחליטים להפיל גורל, מי שמרחיק לזרוק אבן, הוא ילך. הולך כמובן מאליו מנדל. סוף־סוף ייתכן, שגם הגרלה לא תמיד היא גורלית. כלומר אם מדובר בזריקת־אבן, הרי אתה רוצה, אתה עושה שתחטיא דווקא. הגם שהפעם טוב יותר שאתה הולך ומחפש את מקור הנאקות במקום לשכב באפס מעשה ולשמוע את הקולות המקפיאים את דמך בעורקיך. יצא מנדל – ומצא. הלא זה בילי מיינריט, בחיי ראשי, ועל ידו אותו שמרל מלודז העיר. אלא ששמרל לא נפגע, מה שאין לומר לגבי בילי, שקלט פגיעה ברגלו, ואפילו אין זה עניין רציני, הלא הנאקות שהוא מעורר, הלוואי ויישמעו מגרונם של כל שונאי המין האנושי, אמן!
לבסוף נפסק אפילו זימזום עיטי־המוות. הפסקת נופש. ייתכן שחל איזה קילקול. וייתכן ששני הצדדים החליטו לערוך עתה את סעודת הצהריים שלהם. סוף־סוף, גם הם אינם אלא בשר ודם. בין כה וכה מעבירים שלושת הבריאים את הפגוע, חובשים ככל שידם מגעת ומורידים אותו מהסלעים. ואפילו מספיקים להביאו לאיזו בקתה עלובה ריקה מיושב בצלע של ההר, ואפילו יין הם מוצאים שם ושרידים של אפסניה, כזה מזלו של בילי. מכל מקום על כך הכריז סטיב לפי חוכמת האצטגניטין שלו.
מספר להם בילי:
– נכון, בחורים, אינני מכחיש, נער הייתי וגם זקנתי ותמיד בר־מזל הייתי. עודי תינוק וכבר בר־מזל. רוצה אמא להמטיר מכות, והנה הפרעה. ואפילו תום, אותו תום שהיה ראש הכנופיה שלנו, שמטילה פחדים על כל העיר, אפילו הוא לא היה יכול שלא לשאת את פני, כשלא עשיתי כפי שאמר. כי עליכם לדעת, תום זה היה הראש, ובגללו בא לנו מה שבא. אלא… ככה זה, בחורים, יש ואני מהרהר ואומר לעצמי, שלאו דווקא אני, אלא תום הוא הבר־מזל. הנה שם עינו באחת בת עשירים, ולבסוף רוצה או לאו, מוכרחה ללכת אתו לחופה.
ספר לנו על עצמך, בילי – מעורר סטיב – זה קל יותר.
– אני זו פרשה אחת, ותום זו פרשה אחרת. הוא תמיד רץ לכל דבר של שכל, ואני דווקא לדבר של כוח. כי כוח זה דווקא מה שיש אצלי. כשכל הנערים היו משוחחים ביניהם בימים ההם וכל אחד אומר מה שרוצה להיות, זה מוכר עתונים עד שמתעשר, וזה בלש שבקיא בכל הסודות, זה דוור שיודע תמיד מי מקבל כספים ממי, וזה מסדר תחרויות של אגרופנים, שמכיר את כל בעלי האגרוף המפורסמים… הנה אני, אני אומר להם שאני רוצה דווקא להיות בעל אגרופים. ומה שאני אומר אז, אני מקיים אחר כך. ורק תום אינו מגלה מהו שהוא רוצה להיות… כזה היה תום…
– אתה מחבב אותו, את תום זה? – שואל מנדל.
– מחבב, כולם מחבבים אותו. כי הוא היה הראש. גם דיק אולסון כמוהו כמוני. זה היה דיק מי שאמר, כי רוצה להיות ממזר, שכל מה שעושה, אפילו זה גרוע שבגרוע, איש אינו מתפלא… וגם מיני. גם היא כמוה כמונו. יוצאת במתגנב מנפחיה של אביה, מראה לנו את השמלונת החדשה שלה, כזאת היתה. לפני ימים רבים היה כל זה. קשה לזכור עתה את העיניים שלה, אבל אלו היו עיניים! כאלה רקפתיות. והפה האדום שלה. כמו שכתוב בספרי הקודש! דבש וחלב. בדיוק כך.
– ואולי תנוח קצת, אתה יודע, הדיבור מעייף – מעיר פתאום שמרל בקול חרישי.
– מה איכפת מעייף. לא בשביל בילי. וצריך אדם קצת לדבר. ומתי עושים זאת, אם לא שעה שאתה חולה או פצוע. הנה אותו ג’ו פרייזר. שתקן היה, אבל לא כל כך שתקן כשהיה צעיר יותר. אומרים עליו, שלא יכול לסלוח לעצמו, שאותה אמא של תום לא רצתה להתחתן אתו. ואולי רצתה, אלא שהוא לא העז להציע לה. משום כך לא התחתן בכלל. ואחר כך, כשבאו ימים שחורים לתום, והוא נשאר בלי אם ובלי אב, טיפל בו ג’ו כמו אב ואם גם יחד. מי יודע אם תום ידע משהו מכל העניינים האלה, אמרו שלא ידע באמת, ואחרים טענו שהוא שומר לשון ובעל אופי. ככה זה, וגם לא ככה. כי היו גם מלשננים בטרקלינים של קלפים שאמרו, כי לא סתם ככה נתן אבא זה של תום את עינו בכוס. זה היה עוד בזמן שלא עשו את החוק לאיסור משקאות. ואלו אולי גם ידעו משהו, כי הם היו חברים טובים של אבי־תום גם לכוס וגם למשחק קלפים. הלא זה מפליא, פתאום קם ברנש כזה, מתחמק לו ואיננו. ומה פתאום דבק ג’ו זה בנער כמו תום, ועושה בשבילו מה שאפילו אב רגיל אינו עושה?
– הזכרת איזו מיני, מיהי מיני זו?
– מיני זו, אתה רואה, אינה יוצאת מהמוח שלי. דגים רקובים, כמו שאומרים, יש כאן. כי אפילו אינני אז אלא נער שרוצה להיות אגרופן, למה אין לי זכות על מיני כמו כל האחרים? הרי אני חי במדינה חופשית, ויש שיוויון אצלנו או אין? מיני זו, כל ימי חיי כאילו היא קרובה ללבי, בזמנים טובים ובזמנים רעים. וכשנלקחה ממני – כשיש לי כסף איני יודע למי אני נותן אותו, וכשאין צל של פרוטה בכיסי, אין מי שמנחם אותי. אפילו תמונה שלה אני עושה לי, תמונת־קעקע על הזרוע שלי. אלא שלא היתה כל כך שמנה, כפי שמצטייר כאן, כי השרירים התרחבו, אתם מבינים, וכשאני רואה אותה כאן על הזרוע, שהיא אצלי ועמדי, יש וקל לי יותר, אתם מבינים.
– ומה סופה של מיני זו?
– דגים רקובים! אתם רואים, אילו לוקח אותה ממני תום, זה עוד חצי נחמה, סוף סוף תום זה כמעט אח. אבל מין טיפוס כזה, מין מסריחן כזה, תהא נבלתו מאכל של כלבים! כי עליכם לדעת שאותו אבא של מיני, מתושלח, יקחהו השד, יש לו דעות משלו שעה שאני מתחיל להתכונן לזירה של אגרופנים, שכן זו הדרך היחידה בשבילי לעשות כסף. אני עובד אז בהובלה של גרופיות, רק לפי שעה, והנה אני רואה מין ברנש מדרדר לכאן ומדרדר לשם לפני הבית של מיני. והנה הוא ניגש אלי, הממזר – אומר בילי ונותן פתאום עיניו בסטיב המחייך לקראתו חיוך סלחני…
נפלה שתיקה.
אני, הוא אומר לי – ממשיך בילי – אני מסתכל בך, ידידי, כל הזמן, והשרירים שלך וכל הגוף שלך זה עסק. ואם אני אומר זאת, אני יודע מה שאני אומר, שכן אני האיש שמטפח את כל האגרופנים המפורסמים, כאלה היו אפרוחים והנה מה שעשיתי מהם – אומר הוא לי.
סוף־סוף נשתתק בילי. גם כשיש לו לאדם כמו בילי צורך לשפוך את לבו, לבסוף אף הוא מגיע לנקודה של התייגעות. הוא עצם את עיניו, הלא הוא פצוע ודם הרבה איבד. לא נאק כלל, ואפילו לא גנח. גם כשהיה מספר מה שמספר. כנראה הביאה לו התחבושת הרווחה. או שמא החום הוא שדיבר מפיו והוא שהמם אותו…
עכשיו, כשפשטה השתיקה, כשבאוויר עוד הדהדו דבריו של בילי, לא התאפק סטיב. הלא עתה הגיע תורו. ברור – לא כך? וכך הוא אומר:
– אתם מבינים, שעה שאתה נמצא כאן, ואינך יודע מה תלד השעה הקרובה, מי יודע, אולי כדאי באמת לספר קצת. אתם מבינים, על שני דברים לא יכול הייתי לוותר בחיי, על בחורות וקלפים. גורל או מה! מאז אני זוכר את עצמי, תמיד הייתי מין מצליחן באלו. ואני משחק באלו ומשחק באלו, ואפילו אני מפסיד, את ההנאה שבמשחק איני מפסיד. פקיד דואר הייתי, וכל הגדולים באים אלי, ויש ששולחים כספים למקומות שאין שם באנק, וכולם מסבירים פנים ומבקשים שאעשה להם כל מיני טובות. ככה זה. פקיד דואר זה לא סתם ברנש. והיו משחקים אתי שם בדואר, שאני איני יכול לזוז משם.
– והבחורות? – שואל בילי בלחש. הם היו סבורים שנרדם, אבל לא כך יעשה בילי. אפילו חולה או קודח, על שיחת חברמנים לא יוותר.
– בובה אחת היתה שם, תינוק שלי, ושמה היה סטלה. השד יודע מה גילגולים התגלגלה לבסוף. אבל אז, היתה הולכת בשבילי באש ובמים. אני אומר לה למשל: הערב, את פשוט יופי – ומיד היא מתמוגגת ועושה כל שאני אומר לה לעשות. ואפילו על חסכונות שבפוזמק שלה אינה חסה. ופעם אחת אפילו מוסרת לי פדיון מהקופה, כי עליכם לדעת, היא היתה גלדנית במגלדה קטנה של אחד ברנש שחור, והוא בעל הבית, יקחהו השד. השחורים הללו, אתם יודעים, הם כמו עלוקה. דבקים במקום ואינם זזים, לא כמו אחד בחור משלנו, היום לוקח מה שרוצה ומחר זורק מה שרוצה. צרה שחורה, אני אומר לכם.
– ושמה היה סטלה? – רוצה בילי לברר היטב, כאילו יש חשיבות מיוחדת לשם.
– הלא אמרתי, סטלה. ופעם אחת, זה היה חג החירות והשחור מתקשט כתרנגול הודו ורוצה אף הוא לשמוח עם השמחים כמו כל אמריקאנו. מה איכפת, דווקא לא רע שסטלה נשארת יחידה במגלדה. ובי בוגד המזל, אתם מבינים, הקלפים שלי פספסו. אני רץ אל סטלה, ומה אתה אומר, תינוק שלי, עד שאני מספיק לגמור את המשא־ומתן, והנה השחור ימח שמו. ולא רק שחזר, הממזר, אלא שמתחיל להטיל בסטלה כל מיני שמות, והרי אני, אתם מבינים, איני יכול לסבול זאת. סוף־סוף היא לבנה, והוא רק שחור. ובפרט שמחכים לי, כי הבטחתי לטיפוסים הללו, שזכו אצלי, להביא מצלצלים כדי שנוכל להמשיך. מה אספר לכם, פתאום התחיל גם האקדח שלי להשתתף בוויכוח, ולבסוף אני חבוש בבית הסוהר ומחכה למשפט רצח.
– שמעתי כבר – נואק פתאום בילי – אין כאן במה להתפאר.
– וכיצד…? – תמה פתאום מנדל.
– כיצד אני נמצא כאן, אתה תמה. מיד רואים שאינך מבין כלום מכל הנעשה אצלנו. העניין הסתדר. אותה סטלה העידה שהאקדח היה שלה. פשוט מאד, מה?
– אבל…? – לא ירד עדיין מנדל לתוכם של הדברים.
– אבל כיצד נתגלגלתי לכאן. גם זה פשוט. הרי לא יכול הייתי להישאר במקום שרבים ידעו מה שידעו, ואף סטלה שעשתה למעני מה שעשתה, היתה שם. והיאך יכול בחור כמוני לקום פתאום ולהתחתן. כך נעשיתי פתאום אפיטרופוס של אגרופנים, ואני נודד ממקום למקום ורואה חיים.
– עשית ממני בוטלגר, יקחך השד – ממלמל פתאום בילי והנהו גונח, דומה שהתחבושת בכל זאת לא היתה עשויה כדבעי.
– מקודם אגרופן. וכשלא השתלם העניין, כל בר־דעת יודה, שבמקרה כזה מחפשים מקצוע טוב יותר.
– עלוקה! – לוחש בילי, שכוחותיו, אפילו כוחות השור שלו, ניגרו והלכו.
– למה כך? דמי־לא־יחרץ הם דבר מקובל מאד. וכי מה צריך הייתי לעשות, כשבגד בי המזל בקלפים. וכלום היה טוב יותר אילו הייתי נותן רמז לאחד הבלשים? והנה כך, אני שומר לשוני, ובילי מרוויח כהלכה, וגם לי הוא עוזר מדי פעם…
– אתם מכרים ישנים? – קובע בנוסח של שאלה שמרל. בלי לענות על כך קובע סטיב כנגדו:
– הכל הלך לעזאזל, אתם רואים, הכסף שלי ושל כל הבובות היפהפיות ושל בילי, את הכל אכלו הקלפים הארורים הללו, ועכשיו אני כאן… כזה נאד ריק מכל… כזה זקן אשמאי נבוב ורקוב…
גם שמרל אינו יכול להתאפק. אם כבר מספרים, יהא נא אף הוא במניינם. וכך הוא מצטדק:
– לא אספר הרבה, גם משום שאין מה, וגם משום בושה. גם אני אהבתי, אבל רק מרחוק. הנה אני ילד קטון ולוטש עינים אל ילדה אחת, שצמותיה קלועות ומריחות מנפט, וחן של ערב־שבת משוך עליה ועל הסרט הגדול שבשערותיה, ממש בת־מלך היא בעיני. כה אראה בנחמה, עד היום הזה לא שכחתיה. ויש שאני חושב, כי אם לא התחתנה, אם אינה חיה בכלל, הרי זה טוב יותר בדור שלנו…
– אל תזכיר את המוות – חורק סטיב.
– לא זה העיקר, סליחה. אני, אתם רואים, עבדתי יחד עם חברים, עבודה של חייטים, מכונות התפירה מזמזמות, הגבים כפופים, זה מזמרר וזה מלחנן, ובכל התמונה יש מין יופי כזה, אתם רואים, מין חבירות כזאת, מין רגש שכך הוא העולם, מין תפילה בציבור. אבל אחר־כך, כשבעלי הבתים עושים יד אחת, ומורידים מן השכר, השכר הגדול הזה שהם כבר מסוגלים לשלם, ויש שביתה, ואנו עומדים בלי עבודה ובלי מכונות תפירה ובלי תפילה בציבור שלנו – זה באמת היה כל כך עצוב עד כדי בכי. ומהו שמציל אותנו? מציל אותנו רק דבר אחד ושמו: תקווה. אתם רואים, כשמאמינים שיהיה עולם אחר, שמשיח כזה, לא דתי, אלא כזה פועלי יבוא, ויהיה טוב לכל העובדים, ויזמזמו שוב לא רק מכונות התפירה, אלא הלבבות, אתם רואים, ותהיה כזאת תפילה כציבור של כל העולם…
…הוטחה פצצה. כאילו היתה מכוונת להחריב את עולמו של שמרל, החייט מלודז' העיר. אלא שכמובן אין פצצה סתם עשויה להחריב עולם. היא רק עשתה את גופו של שמרל ככברה. רק זאת. מעתה לא יהיה מי שנושא את נפשו אל אותה ילדה בעלת־צמות, ולא מי ששומע תמיד את הזימזום בציבור של חבריו לעבודה ותפילה. יישאר רק מין חלום מופשט בחללו של עולם על מין עולם פרימיטיבי חדש, שאפילו בילי ואפילו סטיב מוכנים להתפלל בו. עובדה היא, אותו פצוע, שסכנה נשקפת לחייו, מי שראה כבר בחייו כהנה וכהנה, גם רותחין וגם צוננין, מי שהיה מומחה ובקיא לא רק באגרופים אלא אף בסכין ואקדח – הוא בכה כתינוק. ואותו סטיב, אותו זנאי וקוביוסטוס, שפגיעתו תמיד רעה, ושמי יודע כמה מעשים מסוג לא כל כך כשר תלויים לו מאחורי גבו, אותו סטיב אמר, כי חבל שלא קופדו חייו הארוכים־מדי במקום חיי התינוק הטפשי הזה, שהרי חיי עצמו אינם שווים לכל הדעות אפילו שהי־פהי, ואילו זה, טיפוס זה, אף־על־פי שאינו אמריקאי, הלא… ככה זה.
אולם בכל הפעולות ההן הנקראות בשם הקיבוצי “חסד אחרון”, הוא שעושה ברגיל חבר חי לחברו המת, טיפל לא בילי ולא סטיב, אלא דווקא מנדל זפת, אף־על־פי שבדרך כלל לא היה דווקא מתמוגג כחמאה למשמע דייסתו הסנטימנטאלית־התלושה של מי שהיה חייט ללא תקנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.