לי קרה בדיוק להפך -

אני יצאתי לחפש מלוכה

ומצאתי אתונות.

ומאז, בין החמורים הנוערים,

אני חי על זמן שאול.

ספר זה נולד בנסיבות אישיות לא שגרתיות, בלשון המעטה. על־כן גם דרך כתיבתו היתה בלתי־שגרתית. עשרים וארבע שעות לאחר ניתוח המוח שלי, התחלתי לכתוב אותו, ולא חדלתי חודש ימים עד שסיימתי. זאת היתה כתיבה במכה אחת או יותר נכון לומר – בנשימה אחת, שלא רציתי ואולי גם לא יכולתי לקטוע. הכתיבה היתה אפוא לגמרי ספונטנית, ומושפעת במידה מסוימת מהטראומה שכרוכה “בניתוח גדול”, ואולי גם, מי יודע, על־ידי תרופות שקיבלתי במינונים גבוהים.

רק לעיתים נדירות, אם בכלל, מזדמן לו לאדם לכתוב בהשפעה כלשהי של תרופות חזקות במיוחד, וייתכן שהן מאפשרות חשיפה יותר גלוית לב של רגשות ומחשבות. ברור לי שהספר טבוע בחותם של רגשנות יתר, ובנסיבות אחרות הוא היה הרבה יותר מאופק וממושמע. דברים רבים שמופיעים בו היו אז יותר “נכונים” מהבחינה הפוליטית, וייתכן שגם מהבחינה האישית.

לא עבר זמן רב מאז הניתוח. כאשר ההקדמה הזאת נכתבת חלפו בסך הכול חודשיים. גם היום יכולתי, כמובן, לצנזר את הספר ולשוות לו אופי מעט שונה. יכולתי להשמיט קטעים מסוימים ולהלביש לקטעים אחרים צורה שונה, אבל החלטתי להניח לו כפי שהוא, ככתיבתו הראשונית. הספר זורם אפוא באפיקו המקורי, והשינויים הקלים שהוכנסו בו נועדו אך ורק לשם בהירות הנקרא. האם היום, לא כל שכן בעוד חודשים ושנים, הייתי כותב אותו אחרת? על השאלה הזאת אינני מסוגל להשיב. האם נכון היה מצידי לפרסמו כך ולא אחרת? גם השאלה הזאת תישאר בעינה, בלי תשובה. ידבר הספר כפי שהוא בעד עצמו ונגד עצמו.

כבר לקחתי בחיי סיכונים יותר גדולים ופחות מחושבים.

התלבטתי האם לשלב באותו הטקסט דבר פרוזה בדבר שירה, ולבסוף החלטתי בזכות השילוב פה ושם. בקטעים אחדים היה נדמה לי שאיטיב לבטא את עצמי בכמה שורות שיר, והסתייעתי באותן שורות שנכתבו לפני הניתוח או מייד לאחריו, והן משקפות אותן מחשבות וחוויות שאיפיינו את מצבי־רוחי בזמן האחרון.

קטעי השיר המופיעים כאן אינם באים על חשבונו של ספר שירים נפרד, שגם אותו, כולו, כתבתי השנה, והוא יראה אור בחודשים הקרובים. לי אישית הוא מאוד חשוב.

אדם מחפש משמעות בכל מה שקורה לו ובמתרחש סביבו, ובעיקר כאשר קורים לו דברים יוצאי דופן. גם אני חיפשתי משמעות, ואינני בטוח אם אומנם מצאתי. אני מניח שבמוקדם או במאוחר היה ספר זה נכתב ממילא – במתכונתו הנוכחית או במתכונת אחרת – אולי במסגרת של אוטוביוגרפיה. את העובדה שהוא נכתב דווקא עכשיו, בלי דיחוי, כשברזל המנתחים עדיין חם, צריך לזקוף בין השאר לזכותם של משה ורדי ודב איכנולד, אם באמת מדובר ב”זכות". הם באו איתי בדברים ערב הניתוח, הציעו לי לכתוב את סיפורו של ניתוח המוח שלי, ואני נעניתי להצעתם. תודתי נתונה להם, כי הכתיבה מאוד עזרה לי בכניסה אל חדר הניתוח, ובעיקר – ביציאה ממנו.

החלמתי כהרף עין עוררה השתאות בקרב אנשים רבים, אולי אפילו בקרב רופאים. כאמור, רק חודשיים חלפו עברו להם וכאילו, למראית עין, לא היו דברים מעולם. רק אני יודע אל־נכון מה עבר ומה לא לגמרי עבר, וזה הסוד השמור איתי. לא הרבה סודות שמרתי לעצמי. אפילו הצלקת הולכת ונעלמת ועוד מעט לא יבחינו בה.

אתמול, בפעם הראשונה, העברתי את ידי בלי משים על גולגולתי ואף גירדתי אותה קלות, מנוער לחלוטין מתחושה של פחד או מיאוס; פשוט שכחתי את קיומה של הצלקת החיצונית.

הצלקת הפנימית היא כבר עניין אחר, ולה מוקדש הספר הזה.

תל־אביב, סוף אוגוסט 2004

*

עכשיו אני אדם שמח, אני אפילו אדם מאושר.

מי היה מאמין שיומיים בלבד לאחר שינסרו את הגולגולת שלי כמעט לכל רוחבה, אני אשב לי בבית, משוחרר מכל צינור עירוי וניקוז – ואכתוב. אדם מדמה לעצמו לאחר ניתוח ראש, שהוא ניתוח מוח, אשפוז די ממושך במחלקה, בתוך יער מכשירים מהבהב ומצפצף, והנה – לא דובים ולא יער, מה טוב חלקי.

אני תמיד אוהב את ביתי, שעה אחת בבית שקולה בעיני כנגד עולם מלא ברשות הרבים. הרבים עד היום הם עלי לטורח, עדיין לא לגמרי התרגלתי אליהם לאחר כל־כך הרבה שנים, וזאת כנראה גם אחת הסיבות מדוע אינני חביב הקהל. אני מוכן לסייע בכל מקרה, אני משיב בהקפדה כפייתית על כל מכתב ביום קבלתו, אני חושב על בדידותם של אנשים, על חייהם הקשים של אזרחים בישראל. יש בי מידה של הזדהות ושל חמלה והמחויבות שלי לכל סובל, היא עובדה. אבל אני מרגיש זר בחברה של אנשים ועד היום התגודדויות מרתיעות אותי, בעיקר התגודדויות של “אנשי שלומנו”. מאסתי.

אני לא רק חופשי עכשיו ממכשירים, אני גם חופשי מכל מגבלה אחרת. אין עלי איסורים, רק אסור לי לשחות, אסתדר.

הסיפור הזה הוא בסך הכול סיפור די קצר, שהתחיל, לא ייאמן, לפני שבועיים בדיוק. הוא יכול היה שלא להתחיל כלל, כי יש בו מידה עצומה של מקריות – וגם מזל.

לא הרגשתי טוב, כפי שאומרים במסדרונות קופת־חולים, היו לי כאבי ראש, יותר נכון כאבי פָּנים, לא משהו היסטרי אבל משהו שממנו לא סבלתי קודם, וזאת היתה הפתעה כשלעצמה, כי נדמה היה לי שכבר סבלתי כמעט מהכול; ממה לא, בעצם.

גם מעט סחרחורת היתה ורגע אחד של בלבול או טשטוש חושים, והחלטתי שמשהו לא בסדר איתי, ואני חייב שוב לצאת למסע הנדודים שלי בין רופאי הצמודים. במרוצת השנים אספתי לי אותם, אוסף עשיר ומובחר ומאוד ידידותי בכל מחלקה של מחושים, כמעט. הם עומדים לרשותי תמיד, רופאי־חברי, וגם שמים אותי בדרך כלל ללעג, כי יצא לי משום מה שם של חולה מדומה, אם כי מי כמוהם יודע שאין זאת אלא השמצה מכוערת או לפחות הגזמה פרועה.

על אותו רגע של “בלבול” כדאי להתעכב מעט: גם ממנו ניתן היה להתעלם על נקלה, להמשיך כאילו כלום – ולמשוך. דורית עמדה על כך שאוועץ ברופאים, היא זאת שהבחינה אצלי במבוכה החטופה של הרף עין, לאחר שלא זיהיתי בבירור מאמר קצר שכתבתי רק לפני שעתיים, ושאלתי אותה מה המאמר הזה לי ומה הוא עושה כאן, כאשר בסך הכול חיפשתי פיסת נייר לרשום עליה מספר טלפון. “כבר ראיתי אותך,” היא אמרה, “בכל מיני מצבים, ועדיין לא ראיתי אותך, לזכותך, במצב של בלבול.”

“את בטוחה שבאמת התבלבלתי?” שאלתי. “אני לא לגמרי בטוח. אולי זה סתם רגע של היסח דעת, של חוסר ריכוז, קורה.”

“אתה טועה, זה לא קרה לך קודם.”

“אבל הנה, את רואה, הכול בסדר אצלי עכשיו, אולי הייתי קצת עייף.”

“מה איכפת לך, שיבדקו אותך, ממה אתה מפחד.”

כך, אלמלא ההפצרות של דורית, לא היה סיכוי כלשהו שאעמיס עלי דווקא עכשיו סדרה של בדיקות. לא ידעתי אפילו מה בדיוק אגיד לרופאים ואיך בדיוק אתאר להם אותו “רגע של בלבול”, והם ישימו אותי לצחוק, את ההיפוכונדר הידוע.

“אני כבר אגיד ואתאר להם, אל תדאג,” התחייבה דורית.

“אני רואה סביבי המון אנשים מבולבלים ולאו דווקא לרגע, בלבול כרוני – לא יודעים, לא זוכרים – והם אפילו לא חולמים לבדוק את עצמם.”

“זה נכון, אתה צודק, אבל אתה אף פעם לא התבלבלת, גם כאשר טעית לא התבלבלת.”

לאחר המחמאה המפוקפקת הזאת היה לי ברור שאין מנוס, שהפעם לא אצליח להמרות את פיה, אם ארצה ואם אמאן עלי לעשות את דרכי בפעם הראשונה בחיי אל המחלקה הנוירולוגית.

כך הצילה דורית את חיי בפעם המי יודע כמה. בלעדיה הייתי עכשיו מת, או חשוב כמת, ואני בכלל לא מתבלבל כאשר אני אומר זאת.

נער הייתי וגם זקנתי, ובנערותי קראו לי היפוכונדר. פעם, בירושלים, אפילו התכנסנו חבורה של היפוכונדרים בעלי שם ומעמד, וכדי להגן על מעמדנו ועל זכויותינו בחרנו מוסדות לאגודתנו, ואני נבחרתי נשיא האגודה. הבחירה לא היתה קלה כלל ועיקר, גם לא מובנת מאליה. התחרות היתה קשה ומאתגרת. כל אחד מהמתמודדים, והיו רבים, היה צריך לספר סיפור מרהיב במיוחד על ההיפוכונדריות האופיינית לו, ולפי איכות הסיפור ועוצמתו היתה הבחירה צריכה ליפול.

נשמעו שם סיפורים מרתקים מאין כמותם, וחבל שלא נרשם פרוטוקול. ברגע מסוים היה נדמה שאפסו סיכויי. לא ויתרתי: אם הכול סיפרו על מחלות שונות ומשונות שרודפות אותם, אני הגדלתי לספר איך בעצם כבר מתי פעם אחת, ועברתי לעולם שכולו טוב (עד היום, דרך אגב, אני משוכנע באמיתותו של הסיפור הזה, שהפעם נפסח עליו).

ללא ספק, הסיפור שלי הותיר על המתמודדים רושם עז, הם בכלל לא שיערו שמצבי ההיפוכונדרי חמור עד כדי כך, ואם זכרוני עומד לי – נבחרתי פה אחד וללא עוררין.

לי יש ראייה לגמרי שונה לגבי היפוכונדרייה בכלל ושלי בפרט. אני רואה בה חלק בלתי־נפרד מהמאמץ המתמיד שלי, הכפייתי, לפענח את העתיד ככל שרק ניתן. זה המקצוע שלי – לראות את העתיד נכוחה למרות שהוא לוט בערפל סמיך. אין כאן עניין של התגנדרות אנוכית, בהיפוכונדרייה הממארת, יש כאן ניסיון מפוכח להעריך מה צפוי לי ומפני מה אני חייב להיזהר. זה כל מה שאדם אחראי שעיניו בראשו חייב לעצמו ולמבקשי טובתו. ההיפוכונדר מאוד קשוב לגוף, וגם יודע את נפש גופו.

הניחוש ההיפוכונדרי שלי דווקא היה די מדויק, מסתבר. כל השנים שיערתי שליבי, דווקא הוא, יבגוד בי ראשונה, והוא בגד, ועוד איך, כבר לפני עשרים שנה. לתומי חשבתי, שלאחר ההתקף הנורא ההוא יימחק שמי כליל מרשימת ההיפוכונדרים, כי עכשיו יש לי “קבלות” – את אשר יגורתי בא לי. לא כך קרה. חולה, חולה, אבל גם היפוכונדר בעת ובעונה אחת. לא בקלות ייפטר איש ציבור מהתוויות השרירותיות שמדביקים לו.

גם לאחר אותו התקף לא שקעתי ברחמים עצמיים ובהשגחה מופרזת על עצמי. המשכתי לעבוד כמו סוס כאשר הייתי קודם השר לאיכות הסביבה ואחר־כך שר החינוך. אלה היו תקופות של שעבוד. התייגעתי עד בלי די, וגם חברותי בכנסת היתה מאומצת, חרוצה ובעיקר מאוד מעצבנת. אפילו את העישון שלי, מעשה איוולת, לא הפסקתי, ועוד אחזור לזגזוג שלי כמעשן טיפש, שנותן דוגמה רעה, בניגוד גמור להשקפת עולמי הבסיסית והעקרונית על ערכה של דוגמה אישית.

משתכפו עלי כאבי הראש והפנים ופתחתי במסע בין הרופאים, הלכתי קודם כול אל רופא השיניים שלי, ד”ר רוני אמיד, שאעשה לו כאן בלי היסוס פרסום רבתי גם בשל איכויותיו המקצועיות המצוינות וגם בשל אישיותו הנלבבת (בלי להיכנס לשאלת המחירים). זאת לא היתה בעיית שיניים. אז עברתי לרופא אף אוזן וגרון, שאליו הפנה אותי רופא הכנסת המסור, ד”ר יצחק ליפשיץ, והוא אומנם מצא עכירות מסוימת בסינוס שלי, שממנו אני סובל שנים רבות, אבל לפי כל הסימנים גם הסינוס לא היה מקור הכאב.

המשכתי במסע לפי הדרכתה הטובה והנאמנה של רופאת המשפחה, הד”ר ליאורה דוברובסקי, והגעתי למחלקה הנוירולוגית בבית־החולים איכילוב, או כפי שקוראים לו עכשיו: על שם סוראסקי. לי יש נטייה לדבוק משום מה בשמות הישנים – יותר משמינית, כנראה, של הזדקנות ונוסטלגיה.

ד”ר גור, הנוירולוג, שאותו הכרתי עתה בפעם הראשונה (את המחלקה הנוירולוגית לא פקדתי בעבר), שלח אותי לשורה ארוכה של בדיקות. שתי הבדיקות הראשונות עלו יפה והטכנאים אף מצאו לנכון לשבח בכל פה את מצב בריאותי – ונחה דעתי. עד כדי כך נחה, ששקלתי לוותר על הבדיקה השלישית, ה־CT, ובכל זאת הלכתי.

זה היה, כאמור, רק לפני שבועיים, שמשתרעים מבחינתי על פני הנצח.

האם כבר היום אני יכול לומר בביטחון שחיי מתחלקים לשניים – לפני ואחרי? האם כבר עכשיו אני יכול לדבר במושגים שחוקים משהו על “חיים חדשים”? אני חושב שכן, והקורא ייווכח.

שכבתי שם, במתקן הצר והארוך והמפחיד של ה־CT, כמי שרק יוצא חובת בדיקה, והייתי נטול חששות לחלוטין. הסימן הראשון לצרה שמתרגשת ובאה עלי היה דווקא סימן של רוך. הממונה על הטכנאים במעבדה, אבי מזרחי, נכנס לחדר באמצע הבדיקה, הניח את ידו על ידי ובנועם רב שאל אותי אם אני מרגיש טוב, ואם הכול בסדר אצלי. לא כל־כך הבנתי את השאלה הפתאומית, וכי למה שלא יהיה בסדר?

“אני מרגיש טוב מאוד,” אמרתי לאבי. אבל הוא כבר ידע, הוא ראה את התמונה והיא היתה רעה מאוד. כל־כך רעה, שאבי הנלבב הזה ראה חובה לעצמו לשאול אם לא קרה לי משהו בינתיים, אולי אני כבר מחוסר הכרה וסתם שוכב לי שם, חשוב כמת, במיטה הצרה של ה־CT.

ליבי ניבא לי רע, אבל לרגע עוד חשבתי שזהו אולי מנהגו היפה של אבי לשאול את הנבדק לשלומו. מה לא יחפש לו אדם כסיבה סבירה כדי להתנחם. אבי, שכבר ראה בחייו אלף תמונות, בחן גם את הצילום שלי, עוד אחד מני רבים, ואמר לי, “ובכן, יש לך גידול בראש, גדול, ויש לך גם בצקת בראש כתוצאה מהגידול, שכנראה התפשטה מאוד בזמן האחרון.”

“בצקת” נשמע נורא, וזה באמת נורא. ובהגדרה אחרת זהו ניקוז לא סדיר של נוזלים במוח, ואם לא מתקנים במלוא הדחיפות אז נשארים, כנראה, בלי מוח, ולי באופן אישי אין הרבה נכסים חלופיים.

אבי, רב־הטכנאים, היה כל־כך דרוך ומתוח עד שסירב לשלוף לי את פרפר העירוי מהווריד, כי לפי דעתו הייתי חייב לגשת בלי דיחוי לחדר המיון ולהתאשפז כמקרה חירום. אני מאוד סומך על אנשי מעבדה מנוסים, אבל יש לי בעיה עם אשפוז חירום, כי כעבור חמש דקות דבר האשפוז דולף לתקשורת וההמולה רבה.

טילפנתי, כמובן, לאשתי, דורית, והיא טילפנה לבנים ולבת שלי, וגם לד”ר נחום ורבין, הגיס האהוב שלי, רופאי לכל עת ולכל חפץ, החבר הכי טוב שלי, שבלעדיו לא הייתי מסתדר בין נפתולי המדווים שלי – אמיתיים או מדומים; נחום שחי, אבל כבר היה צריך להיות מת מזמן.

ד”ר נחום ורבין, כירורג, סגן־מנהל מחלקה כירורגית באיכילוב, אחיה של אשתי, בן־אדם, היה רופא מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים ונפל בשבי המצרי.

אני, באותם ימים, הייתי בשירות המילואים, קצין ליווי לצלב האדום ולסהר האדום המצרי בקילומטר ה־101, והתיידדתי עם קצין מצרי צעיר ויפה תואר, בן למשפחה מיוחסת בארצו, רופא בעצמו, שסיים לימודים בז’נבה. התלבטתי: להגיד או לא להגיד לו שיש לי גיס בבית־הכלא שלהם שם בקהיר, שבוי. האם זה יכול להזיק? האם יהיה נכון מצידי לבקש ממנו לבקר את נחום שלנו בתא הסוהר שלו? האמון הבסיסי שאני רוחש לאנשים עזר לי הפעם; החלטתי לספר.

הקצין המצרי נורא התרגש, נטר לי על שלא סיפרתי לו קודם והפליג בשבחיו של נחום: הוא גיבור, הוא גיבור. מאיפה אתה יודע, מאיפה אתה בכלל מכיר אותו? הייתי צריך לנחש: הקצין המצרי, כרופא מטעם הסהר האדום, היה נוכח אישית בכניעה המסודרת של אנשי מוצב המזח, והוא ראה אותם יוצאים אחד־אחד, כי נחום הצליח להציל שם הרבה חיים של חיילים, בלי תרופות כמעט, בלי חומרי הרדמה ובלי מכשירים – בסכין מטבח. הוא חולל שם ניסים רפואיים, אמר לי הקצין המצרי, פשוט לא ייאמן מה הוא עשה שם. ואני לא ידעתי את נפשי מרוב רִגשה וגאווה.

את ההחלטה לצאת לשבי קיבלו החיילים והמפקדים במקום, במוצב עצמו, כי לקודקודים הגדולים, למצביאים המפוארים והמעוטרים “בבור” לא היה נאה אז לקבל החלטה כזאת, כי כידוע חיילי צה”ל לעולם לא נכנעים, גם כאשר אין עוד שום ערך בנסיגתם האיטית אל חלקת קברם במדבר, וכאשר כבר אפסה כליל יכולתם לתרום ולו במשהו למאמץ המלחמה.

הם היו מכותרים ומבודדים, שתי ארמיות שלמות הקיפו אותם, הם היו מוכים וחבולים, אבל “הבור” לא ייתן פקודה לצאת ולחיות, כי בבור נותנים רק פקודות שמשמעותן למות, ואת כל האחריות – פחדנים שכמוהם, שתמטנים שכמוהם – הם הטילו על החיילים ומפקדיהם לשפת תעלת סואץ הרחוקה. הבוז שלי כלפיהם רק הולך ומתעצם עם השנים. מה היינו מרוויחים לו עוד שמונה־עשר בחורים היו היום שוכני עפר, ונחום ורבין איתם, גם הוא מלחך את עפרו. אבל בצה”ל לא נכנעים, בשום מקרה, גם אם המוות הוא חסר תוחלת.

לפני שנודע לנו שנחום נפל בשבי המצרי, היה ידוע לנו שהוא “נעדר”, כלומר – נהרג. המשלחת הזאת של קצין העיר ורופא באה לבן־ציון ולפניה, ההורים של נחום ודורית, החותנים שלי, ודיווחו על העדרו.

הבנו היטב את המשמעות הנוראה של ההגדרה המכובסת הזאת, “נעדר”. כעשרה ימים תמימים, ואולי יותר, ניסינו לחיות עם מותו. בתיה, אשתו של נחום, היתה באותם ימים בהיריון מתקדם. ככה זה אצלנו, חיים נלקחים וחיים ניתנים. מי לחיים – לא תמיד ברור.

והנה, ערב אחד טילפנה קרובת משפחה לביתנו. היא היתה אז בגרמניה. היא הקדימה ושאלה למצב בארץ, למצבנו, ובעדינות רבה שאלה לשלומו של נחום. סיפרנו לה שהוא נעדר, והיא אמרה שזאת בדיוק הסיבה לטלפון שלה. “אני חושבת,” היא אמרה, “שראיתי אותו עכשיו בטלוויזיה.”

בשרנו נעשה חידודים־חידודים. מה זאת אומרת שראית בטלוויזיה? והיא סיפרה שהראו שם, זה עתה, בגרמניה, סרט קצר על חיילים ממוצב ישראלי שנלקחו בשבי בחסות הצלב האדום הבינלאומי, והיא חושבת, לא לגמרי בטוחה, שהבחינה בנחום: מגודל שיער, אפור ועייף, וסרט הצלב האדום על זרועו כסימן זיהוי לרופא. הוא גם זה שבא בדברים עם שוביו.

לא ידענו את נפשנו; לא ידענו; ואיך נדע. הדם שקפא בעורקינו שב לזרום כמו בהפשרת שלגים שמקדימה את מצהלות האביב. לא חלפה שעה ועוד טלפון – שיחה מלונדון, ועוד קרובת משפחה. גם היא מאוד זהירה ונרגשת, גם היא ראתה בטלוויזיה אותו דיווח מצולם, וגם היא “כמעט בטוחה” שזיהתה את נחום שלנו. נו, אם שתי “דודות” זיהו אותו, אז אולי מותר לשמוח. ואין שמחה גדולה משמחת השיבה לחיים. ואכן, נחום קם ועלה מן המתים. תמיד ידענו שאפשר לסמוך עליו, ואני תמיד סמכתי עליו גם כאשר היה סטודנט לרפואה ומתמחה.

איזו מהומת אלוהים בלי הרבה אלוהים התחוללה במלחמה ההיא, שנפלה עלינו כרעם ביום בהיר, שאת הסגריר שבו לא רצו מנהיגינו לראות. טחו עיניהם כפי שהן טחות עכשיו. אפילו רשימה מסודרת של שבויים לא היה אז הצבא מסוגל להמציא למשפחות.

זה נחום, בקיצור, שמבחינת צבאנו הוא כבר מת למעלה משלושים שנה, ומבחינתי הוא אחד האנשים הכי חיים וחיוניים, שמאז שגזרו עליו פסק דין מוות בתעלה, הציל ברפואה שלו אלפי אנשים.

נחום בא מייד ובחן גם הוא את הצילום. זאת אומנם לא המומחיות המקצועית שלו, נוירולוגיה, אבל הוא מומחה למומחים, ובעיקר הוא התמחה ביוסי שריד, ומה יעשה, אחותו בחרה בי, לא הוא.

אפילו ברב פירר נועצו עוד באותו הלילה. תופעה שאין כמוה בתבל, הרב פירר הזה. אני, כידוע, אינני מן המאמינים הגדולים ברבנים, אבל הרופאים עצמם ממליצים עליו. והבן הצעיר שלי, נדב, שש שנים בלימודי הרפואה כבר מאחוריו והוא לקראת ההתמחות, הלך למשרד של פירר בבני־ברק באחת־עשרה בלילה, וגם הרב פסק – חייבים לנתח. את הרב פירר אני מכיר הרבה שנים, עוד לפני שמישהו הכיר בו. עוד לפני שגדל והפך לאגדה, הוא ביקש ממני אז עזרה ועזרתי ככל שיכולתי ל”פציינטים" שלו.

שני דברים מאוד הקלו עלי לקראת הניתוח הגדול שלי: ראשית, שלא היה ויכוח בין המומחים האם צריך לנתח או לא: צריך ומהר. שנית, לא היה ויכוח באשר למנתח. הרי כל יהודי מכיר את המנתח הכי טוב בעולם ש”הוא ורק הוא“. במקרה שלי, פלא פלאים, הכול סמכו ידיהם על פרופ’ צבי רם, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית באיכילוב. לו הייתי צריך להחליט בין “דעה ראשונה” ל”דעה שנייה” של רופאים, הייתי נקלע למועקה, וזו לפחות נמנעה ממני. בינתיים התגלה לי, מדינה קטנה, שפרופ’ רם הוא צביקה, “הילד” של ציפורה ואלימלך רם, ידידים קרובים שלנו זה שנים רבות, והקִרבה הזאת נסכה בי עוד מעט ביטחון.

אמרתי לפרופ’ רם שאני מפקיד את גורלי בידיו, ושלא כמנהגי, מתוך אמון מלא, כי אספתי עליו רק מחמאות ושבחים, והוא מייד שאל האם אמא שלו שוב “פתחה את הפה”.

“צביקה,” השבתי לו, “אתה מזלזל בי. אתה באמת חושב שאני, הספקן המושבע, אמסור את עצמי בידיו של זולתי רק בגלל חוות־דעת של אמו? לאיזו אֵם אין חוות־דעת חיובית על ‘הילד’ שלה?” זה האיש שהשיב לי את חיי. איך אשיב לו כגמולו הטוב, ואני כל־כך שונא להישאר חייב.

עכשיו אני במצב של מעין התערבות עם הרופא המנתח שלי: הוא הזהיר אותי שאחרי ניתוח כמו שלי, הרוב המכריע של המנותחים שוקעים משום מה בדיכאון. לא בדיוק הבנתי למה. אולי כאשר ההתרגשות הגדולה מסתלקת, היא מפנה את מקומה למין שקיעה; יכול להיות.

אני אמרתי לו, “צביקה, לי זה לא יקרה, אני לא אכנע לשום דפרסיה. אצלי, זה רק עניין של החלטה, של משמעת פנימית מחמירה, ואם אני מחליט שלא תהיה שקיעה אז לא תהיה, אני אלוף האילוף הפנימי.”

ובאמת, עד לרגע זה, ימים אחדים לאחר הניתוח, אני יותר באופוריה מאשר בדפרסיה. ובכל זאת, היום היתה עיני פעמיים על סף דמעה, ואגיד את הדברים בלי מליצה וכפשוטם – בכיתי, ואני עצמי לא האמנתי למשמע בכיי. פעם ראשונה בכיתי כאשר סיפרתי לאשתי על הדברים הנפלאים שנאמרו על נכדנו, איתמר, בגן־הילדים שלו בקיבוץ שפיים לקראת סיכום השנה. הוא בן שנתיים וחצי, איתמר, ואין לי כמובן היכולת לומר שהוא מזכיר לי את עצמי, כתינוק בן גילו, אני רק יכול לשער. ופעם שנייה בכיתי, כאשר טילפנתי לשושיק שני כדי להשתתף באבלה על אריק לביא, אותו חיבבתי מאוד על הפרא שבו, שעד יומו האחרון הוא לא לגמרי הצליח לאלף. היא התפנתה לרגע מכל מנחמיה, קיבלה אה הטלפון שלי ואמרה שגם אריק שלה חיבב את הפרא שבי, שלא עושה חשבון, ואני מקווה שהיא באמת התכוונה.

בכיתי. אבל בהתערבות שלי עם הפרופסור, היה מנוי וגמור איתי לצאת וידי על העליונה.

תמיד תהיתי מה קורה לאדם כאשר מבשרים לו בשורת איוב על מצב בריאותו. איך הוא מגיב כאשר מודיעים לו שבעצם זה הסוף, תמו ימיו לגווע, פחות או יותר. אני הפתעתי את עצמי במידת שוויון הנפש שקיבלתי את ההודעה על הגידול במוחי ועל הבצקת. אומנם נאמר לי כבר בהתחלה שמדובר בגידול שפיר לכאורה, אם לשפוט על־פי צורתו ועל־פי ההיסטוריה המשוערת שלו שככל הנראה היא ארוכת שנים, אולי עשרים שנה. נאמר לי גם שהבצקת זוהתה בדיוק בזמן, שהיא תיעלם כליל ברבות הימים באמצעות התרופות, ועל כן אין סיבה לדאגות מופרזות. אבל ראש הוא ראש, אמרתי לעצמי, הוא חתום, ועד שלא פותחים אותו לעולם אין לדעת בוודאות.

גם התחילו לספר לי בשבחו של הגידול, שאם נגזר על אדם להצמיח אותו, כי אז בחרתי לעצמי את הסוג הכי טוב, לא יכול להימצא טוב ממנו. ראשית, כבר אמרתי, לפי כל הסימנים הוא לא־ממאיר, וזאת באמת אבחנה מכרעת וגורלית. שנית, הוא בקדמת הראש, במיקום ממש מופתי, ועל כן בזמן הניתוח לא יהיה צורך לנבור בראשי ולחטט בו כדי לעוקרו משורש, וחזקה על המומחים שייעקר ולא ישוב. שלישית, הוא רחוק ממרכזי המוח היותר רגישים, ועל כן אין לכאורה סכנה לזיכרון, לראייה, לשמיעה ולמרכז הדיבור, ולך הדיבור הוא מאוד חשוב – אמרו הרופאים ספק בלעג ספק בהערכה. ורביעית, הגידול החליט לצמוח באונה הימנית ולא באונה השמאלית של מוחי, והצד הימני עדיף מסיבות שלא לגמרי הבנתי, אבל תמיד אפשר לשוב ולשאול את פי המומחים. בקיצור, גידול אידיאלי.

התיישבתי במעבדת ה־CT וניסיתי לעכל את מה שקרה לי בחצי השעה האחרונה. לפני רגע הייתי בריא, מרגע זה אני בצרות, אבל הייתי קוּל ונשארתי קוּל עד ליום הניתוח. הייתי בשליטה עצמית מלאה, לא באתי בטענות, לא קוננתי, עשיתי כמיטב יכולתי כדי להרגיע את כל הסובבים אותי שהתרגשותם עלתה על שלי.

לאחר אתנחתא קלה במעבדה יצאתי החוצה אל חצר בית־החולים והרגשתי כאילו אני עובר לחצר אחרת בחיים שלי, שאני מבקר בה לראשונה, והכול נראה לי משום מה חדש. באותו רגע חשבתי שאולי כדאי לאבחן במדויק לא רק את מצבי הגופני אלא גם את מצבי הנפשי, כדי לנתח אותו לעצמי ואולי גם לכתוב עליו פעם.

ויליאם סטיירון שכתב את חשכה נראית על הדיכאון שלו, עשה עלי רושם עצום בכנותו הנועזת, ואולי אלך בעקבותיו וגם אני אמסור את רשמי ואת לקחי מימי התהפוכה בחיי, וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות עכשיו.

אולי תהפוכה ואולי לא ממש תהפוכה: לפני כמעט עשרים שנה כבר עברתי התקף לב קשה במיוחד. זה היה בכנסת, לאחר שירדתי מדוכן הנואמים. הרגשתי אז כאב עז, בלתי־נסבל, עד שביקשתי את נפשי למות – טוב מותי מחיי. פרופסור גוטסמן מהדסה, שהיה אז מאוד ידוע בציבור כרופאו החַנון של מנחם בגין, קיבל אותי למחלקה שלו ולאחר טיפול חירום שהצילני, גהר עלי ואמר: “שישים אחוז ממי שמקבלים התקף לב קטלני כמו שלך כבר נמצאים בשמים, ורק ארבעים אחוז נשארים איתנו;” אני נשארתי.

אז, בניגוד “למקרה המוח”, אחז אותי פחד מוות. קודם כול בגלל הכאבים שהיו ללא נשוא. שנית, הייתי בכל זאת בעשרים שנה צעיר יותר, וזה קצת מוקדם למות בגיל ארבעים, מה בוער. גם לא היה לי זמן להתכונן כראוי, למרות שבחושים ההיפוכונדריים ידעתי אל־נכון שליבי יהיה הראשון להתפלץ. שלישית, כאשר מדובר בלב (משאבה די פרימיטיבית אחרי הכול), נדמה שכל פעימה חסרה או כל פרפור מביאים כליה, זה הסוף. מה שאין כן באשר למוח – מחשבה אחת יותר או פחות אין בה כדי להמית, וכולנו מכירים לא מעט אנשים שגם בלי מחשבות כלל, כאלה שחיים בחלל הריק, מחזיקים מעמד ואפילו חיים לגמרי לא רע. ורביעית, במשך השנים האחרונות שקדתי עוד יותר על המשמעת העצמית שלי. אני יודע לעמוד בלחצים, זאת אחת המיומנויות העיקריות שלי, אולי משום שאני פשוט יותר שלם עם עצמי ויודע: מה שיש לי כבר לא יילקח ממני, ומה שאין לי כבר לא יינתן. אני איש עצמאי לחלוטין, אולי האיש הכי בלתי־תלוי בפוליטיקה הישראלית, וכאשר אעזוב אותה ואצא – אלבש בדיוק אותה כותונת שאיתה נכנסתי. אבי, יעקב, לא יתקשה לזהות בביטחון גמור את הכותונת שלי.

כאשר אושפזתי בהתקף לב קראו אחרי כמה נהגי מוניות – הלוואי שתמות, הלוואי שתמות. ואז, כדרכי, התמלאתי עזוז ונחישות ואמרתי לעצמי ולהם – לא אמות כי אחיה, כי אחיה; וחייתי, וחיי היו מלאי עניין ומשמעות. אין לי שום טענה, ואף הגעתי לשיא מאוויי, הייתי שר החינוך של מדינת ישראל, ממלא המקום של יאנוש קורצ’ק – שר החינוך הנצחי של העם היהודי. לצערי, זאת היתה תקופה קצרה מדי, אבל אבא שלי, יעקב שריד, לפנים המנכ”ל האגדי של משרד החינוך, ואני, בנו וממשיך דרכו, עשינו משהו למען ילדי ישראל, שהם, ואולי רק הם, מעניינים אותי באמת. המבוגרים יותר, מי שכבר מזמן עמדו על דעתם או מעדו עליה, די מאכזבים ומשעממים אותי. הנוסטלגיה שלי היא דווקא לעתיד, לתלמידות ולתלמידים שלנו, שניסיתי לחנכם בראש ובראשונה באמצעות הדוגמה האישית. אם יש דוגמה אישית כבר אין צורך בחינוך, ואם אין דוגמה אישית כל החינוך שבעולם לא יעזור, אולי הוא רק יקלקל.

גם אז, לפני עשרים שנה, אחרי התקף הלב, חשבתי שמדובר בתהפוכה – מהיום ואילך אהיה אדם אחר ויהיו לי חיים חדשים לכל דבר, כי לנגד עיני ראיתי את המוות לופת אותי, והצלחתי להשתחרר ממנו ברגע האחרון. אבל אלה לא היו חיים חדשים: אותם הנושאים, אותם הכאבים, אותן ההתרגזויות, אותם היריבים, והשעבוד רק הלך וגבר. אם חשבתי שאצליח להעלות עלי עור של פיל – לא הצלחתי. עורי המשיך לקלוט ולסנן את כל מה שרטט סביבו. ומה שלא קרה לי בגיל ארבעים וארבע, ספק אם יקרה לי עכשיו, בגיל שישים וארבע, כאשר כבר לא נותר הרבה זמן לחיים הנוספים.

התהלכתי בחצר בית־החולים, בין ערביים, החשכה כבר היתה די קרובה וראשי היה לגמרי מואר. כל מי שהסתכל יכול היה לראות בקלות את הגידול ואת הבצקת, כך הרגשתי. ניסיתי לארגן אה מחשבותי, לסדר אותן, ואף הצלחתי במידה שהפתיעה אותי. מזמן למדתי שהכול עניין של פרופורציה, של מידתיות. נפגעתי, זה נכון, אולי לא אשוב להיות מה שהייתי, אבל בארץ הזאת זה לא אסון כל־כך גדול, יש אסונות גדולים לאין שיעור משלי. מותו של אדם בגילי איננו כל־כך חשוב ונחשב במקום שבו מתים כל יום אנשים צעירים, ובדרך כלל הם מתים על לא תכלית ראויה; סתם, ממש סתם. אנחנו שולחים אותם אל המוות מבלי שלנו עצמנו ברור מה הטעם, ובעצם, את מרבית הקורבנות ניתן היה לחסוך, כי אין היום מלחמות מוצדקות ואין ניצחון במלחמות. שתי המלחמות המוצדקות האחרונות היו מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות שלנו ועוד כמה מלחמות לשחרור לאומי, ועל כן הן גם הסתיימו בניצחון.

לפעמים שואלים אותי מה עדיין מרגש אותי באמת. ואני משיב – הצעירים האלה בתחנות ההסעה של חייהם, שנוסעים מכאן לשם ומשם לכאן, וגורלם לא נודע, ואולי זאת נסיעתם האחרונה; הם מרגשים אותי, ואני חושב עליהם כל הזמן.

לא רק צעירים ולא רק חיילים – שאנחנו במו ידינו משליכים את נפשם מנגד – שמקבלים עליהם את הדין, כי מה הם יודעים; אפילו ילדים, תינוקות. זאת ארץ אוכלת ילדיה: ילדים מרוסקי תאונות, ילדים טרופי כלבים, ילדים רצוצי פיגועים וקסאמים, ילדים מושלכים ממרפסות, מוכים, נאנסים, ילדים שכוחים ועזובים, ילדים עניים מרודים, ילדים שרופים, ילדים צלויים הנשכחים בחום תופת. אין יום שאין בו אסון. האסון כבר הפך לדרך חיים. ואם אין אסון, אז המציאות כולה היא אסונית, כי אנחנו לא יודעים לתת לילדים שלנו את מה שמגיע להם, את המינימום. הם עניי רוח, בדרך כלל, אין מי שיעשיר אותם, השכלתם דלה והישגיהם ירודים. מדינת היהודים הרי היתה צריכה להיות מדינת הילדים, אבל זאת לא ממש המדינה שלהם. המבוגרים, ההורים, נשבעים שאין להם דבר יותר חשוב בעולמם מילדיהם, אבל הם מרמים את עצמם, כי כמעט הכול יותר חשוב להם מהילדים שלהם.

אז מה הבּיג דיל בגידול שגדל במוחו של אדם מבוגר ובבצקת שלו? וההכרה הזאת כאילו מנחמת, דווקא משום שהיא קורעת אותי מבפנים. משקל חייו של אדם בגילי הוא כאן כמשקל נוצה, שבדרך מליצית ומטפורית מסוימת אני יכול לראות אותה, את הנוצה, מתעופפת בחצר בית־החולים ונוחתת על אדנים של חלונות, מאות חלונות של חדרי חולים, חודרת פנימה ובודקת את נשימתם הקלושה של אלפי אנשים מיוסרים, כואבים באימה חשוכה, ולי אין כאב, והאימה היא ממני והלאה. נכון, אדם קרוב אצל עצמו ואצל הגידול במוחו שלו ואצל הבצקת המתפשטת, אבל את הכול צריך לראות בפרופורציה, וזה עוזר לי, כך אני מרגיש.

משפחה זה כבר משהו אחר. משפחה לא מוותרת בקלות כזאת על אבא ועל סבא שלה, והבת שלי והבנים חיכו לי בבית כדי להגיד לי שהכול יהיה בסדר, ובאמת אין סיבה מיוחדת לכאורה שלא יהיה בסדר. הבעיה היא שזה הראש. ראש הוא לא יד ולא רגל ולא בטן, הוא ראש וראשון, והראש הוא תעלומה, ולמרות כל התחזיות האופטימיות לעולם אין לדעת מה יש שם בראש, ובעיקר בראש שלי, שכבר בבית־הספר התיכון אמר עליו המורה לספרות, שלום קרמר, שהראש של יוסי הוא באמת ראש מיוחד אבל עקום.

אז מה צופנת לנו העקמומיות הזאת? נזכרתי בשורה הנפלאה של המשורר חיים לנסקי שנעלם בגולאג של סטאלין, שכתב: “בלב סיביר, בזוך שלגיה, מה לי צפנת הגורל. עוד פגע הב, תְּלאה שְלָחֶהָ ולא אשאל עוד מהיכן, אני מוכן, מוכן, מוכן”. אומנם לא בלב סיביר מדובר, רק בלב תל־אביב, אם כי בשל הצינה שחודרת אלי עכשיו אפשר להתבלבל לרגע, כל אחד והסיביר המזדמנת שלו, אבל גם אני לא שואל עוד מהיכן, אני מוכן, מוכן.

ניתוחי ראש אולי היו מתקבלים יותר בהבנה שבשגרה אלמלא עלטת המסתורין הכבדה שנופלת עליהם ואלמלא החרדה הבראשיתית. פותחים לו את הראש, אוי ואבוי, ואולי הכול יפרח לו עכשיו משם, והמוח יחדל להיות מוח ויהיה כמו ספוג רחצה.

לחרדה הזאת גם אני שותף כקליינט פעיל, ובכל זאת המשכתי להאמין כדרכי בראש שלי. חובת ההוכחה היא על ראשי, והוא יעמוד בה, אני מכיר אותו וסומך עליו.

עשרה ימים תמימים חיכיתי מיום האבחנה עד ליום הניתוח. זה זמן קצר אבל ארוך לבלי קץ. התנהגתי כרגיל, ואת ההיעדרויות החטופות שלי משגרת היום נימקתי בבדיקות בשל כאבי ראש תכופים. זאת היתה חצי אמת. רק לאנשים מעטים אני חייב את כל האמת בענייני בריאותי הפרטיים.

גם לא רציתי הדלפה פרועה שרק תעורר גל של ניחושים ולחשים. רציתי הודעה רשמית ומסודרת מטעם בית־החולים עצמו בגושפנקה המקצועית של הרופא המנתח.

בסביבה הפוליטית־תנועתית הקרובה גיליתי את אוזנם של שניים בלבד, שעליהם אני סומך: את אוזנו של חברי הטוב, חיים אורון (ג’ומס) ואת אוזנה של העוזרת הנאמנה והמחוננת שלי, שנפשי קשורה בנפשה, דקלה אברג’יל. בדיסקרטיות של הקולגות האחרים אני לא לגמרי בטוח, אם כי אני עושה להם עכשיו עוול. הם בדרך כלל יותר בסדר מכפי שאני נוטה לייחס להם. אילן גילאון, לדוגמה, שעל־פי מיקומו ברשימה לכנסת (הבא בתור) צריך לרשת אותי במותי או בחיי כצמח, שלא החמיץ הזדמנות להשמיץ אותי בכל ראיון שנתן למקומון, בכלל לא יודע שאני אוהב אותו על האנושיות שבו. ערב הניתוח, כאשר נגלה סודי, הוא הכין לי במיוחד ריבת דובדבנים מעולה כדי שימתק לי במר לי. תודה, אילן.

עשרה ימים ולילות עליתי על יצועי עם הגידול שלי למראשותי, וקמתי איתו בהשכמת הבוקר, מוקדם מהרגיל אצלי. אין לי מושג האם דריכותי נבעה ממצבי הנתון או מגודש התרופות שהלעיטו אותי. אני שונא תרופות, אני מפחד מתרופות, לאחר התקף הלב נגמלתי מהן כמעט לחלוטין, פרט לקרטיה אחד ביום לדילול הדם, שכל אדם מגיל מסוים נוטל ליתר ביטחון. עכשיו הייתי מלא בתרופות, ממש מסומם מתרופות, אפילו לא היה לי מושג ברור כמה תרופות אני לוקח ולמה. דורית סידרה אותן בקופסה מיוחדת ומותאמת כדי שלא אתבלבל ואטעה – בוקר, צהריים, ערב ולילה, ארבע פעמים ביום.

בעיקר, כנראה, העיקו עלי הסטרואידים האלה שנועדו לביעור הבצקת, שגם עוררו בי תיאבון שלא יודע שובעה וגם מרץ מוזר של אתלטים. המרץ המתוגבר לא בדיוק התיישב עם המרגוע שגזרתי על עצמי, והם סתרו זה את זה, ואולי גם הביאו אותי לכלל דיבור כפייתי. רציתי לדבר כל הזמן, ולא היה כל־כך עם מי, לבד מדורית, כמובן, ומילדי ומדקלה.

במשך הזמן, בחלוף הניתוח, התחילו להוריד במינון התרופות ומבחינה זאת, לפחות, שבתי להיות כאחד האדם. יש לי מחויבות עמוקה לעצמי לשוב ולהיות מי שהייתי, אם לא יותר טוב מכמה בחינות. תמיד חשבתי שיש במקרה שלי מקום לשיפורים, ועכשיו זאת ההזדמנות, עכשיו או כבר לעולם לא.

לא מעט אנשים תלו הרבה ציפיות בניתוח המוח שלי. אולי תתמתן אחרי הניתוח, אמרו לי אנשים זרים. אולי תעבור לליכוד ותהיה ראש ממשלה. אולי תפסיק לכעוס עלינו. ואני, לי בכלל לא איכפת להשתנות קצת, זה אפילו יכול להיות מרתק. אבל דבר אחד לא הייתי רוצה לאבד כאשר מחליפים לי את הראש: אסור לי לאבד את הכעס שלי כלפי הטמטום והשחיתות. ברגע שאאבד את כל זה כבר אהיה מישהו אחר. ומי יחליף אותי כאשר אני אתחלף? אינני מבחין ביותר מדי מועמדים.

כן, אני מודה, אני איש כועס, אני גם יודע שהבריות כועסות על אנשים כועסים ודוחות אותם, אבל כזה אני, כזה אשאר, וגם הרופאים בחיטוטיהם לא ישנו אותי מהבחינה הזאת. אומנם הרבה אנשים שלא היה להם תחליף נחים, כידוע, בבתי־הקברות, אבל למה למהר.

לדורית יש משאלות משלה: אולי סוף־סוף אהיה פוליטיקאי ראוי לשמו, כי אף פעם בעצם לא הייתי. היא לא בדיוק יודעת מה הייתי ומה רציתי להיות, אבל פוליטיקאי לא הייתי – זה לא היה זה. היא חיה איתי יותר מארבעים שנה, וכאילו כל השנים האלה עשיתי דברים שרק הזיקו לי ועשיתי אותם בהכרה מלאה, וזאת לא היתה תקלה אצלי. “אתה אוהב לחיות על־הקצה,” היא אמרה (את המשפט הזה שמעתי פעמים רבות לא רק מפיה). עכשיו היא מקווה, כנראה, שבזמן הניתוח יצליחו להקהות לי את הקצה המשונן הזה.

איך אני עצמי רואה ברגע זה את חיי אשר על־הקצה או את הקצה של חיי? במרוצת השנים סיגלתי לעצמי מנהג שהתחבב עלי בהדרגה: אני מתעקש להגיד לאנשים את האמת כפי שאני רואה אותה; את האמת על המצב הכללי וגם את האמת עליהם עצמם. משום מה הם לא תמיד אוהבים את זה, אני מבין אותם ולא מבין למה אני צריך את זה.

בשנים האחרונות סיגלתי אותו מנהג גם כלפי עיתונאים – עוד צעד לעבר הקצה התלול והמסוכן. נעשיתי רגיש במיוחד לתופעת ההתקרנפות והירידה אל המכנה המשותף הכי נחות. גם ברגע זה יאמרו אנשים לעצמם – תראו איך הוא מחניף לעצמו, פולחן אישיות פרטי. אדרבא, יקום העד הראשון ויאמר שאי־פעם הולכתי אותו שולל, שאמרתי דבר אחד ועשיתי דבר אחר, שלא קיימתי הבטחה. בדיוק להפך: לפעמים נקלעתי לנסיבות אינפנטיליות משהו, מביכות, שעשיתי מעשה רק משום שהתחייבתי לעשותו, וכך קפצתי יותר מפעם אחת לבריכות ריקות וריסקתי את איברי כפוליטיקאי. אני מאוד מקווה שאיברי נשארו שלמים כבן־אדם, שעולה עכשיו על שולחן הניתוחים למען ינסרו את ראשו, ואולי ימצאו שם משהו מעניין יותר מסתם גידול שצמח פרא שתי עשרות שנים, ואיים בחומרה לשבש עלי את דעתי.

רק פעם אחת בחיי ביקשתי “לקרוא את שפתי” ולא דייקתי לאחר מכן במוצא השפתיים. גם אז לא הולכתי שולל, זאת היתה סתם שטות מצידי, פליטת פה זחוחה שעליה אני מצטער עד היום. אני מקווה ששטות אחת, מקרה אחד של פה ומעשה שאינם שווים, לא יאפילו על מאמץ מתמיד, נערי משהו, לעמוד תמיד בדיבורי ולהעמיד את כל מעשי במבחן הדיבור: רק לאחר הבחירות ולא לפניהן, ולא כהתחייבות של ערב בחירות לציבור, אלא בהופעת טלוויזיה לאחר שכבר ננעלו הקלפיות, התחייבתי שלא נשב עם ש”ס בממשלה אחת. ישבנו איתם, זה הסתיים רע, אבל על עצם הישיבה, בלי חרמות ונידויים, אינני בטוח שצריך להתחרט.

לאחר שנחום אסף למעני את כל התרופות המתבקשות, החלטתי לעזוב את הסביבה הטבעית שלי מעכשיו, את בית־החולים, ושבתי הביתה. כל משפחתי – בת, שני בנים, שלוש נכדות ונכד – המתינו לי ועשו הכול כדי לעודד אותי. זה היה חשוב לי וזה הצליח. באתי למסקנה שאם חיינו הם סך כל ההתנסויות שאנחנו עוברים, הנה אני עובר עוד התנסות אחת. אולי אלמד על עצמי עוד משהו שלא ידעתי.

ישי, בני הבכור, הביא לי לקריאה את העתירה שלנו נגד היועץ המשפטי לממשלה וראש הממשלה לאחר סגירת התיק היווני, טיוטה ראשונה. זאת פעם ראשונה שבני ישי מוכן לייצג אותי כעורך־דין, יחד עם היועצת המשפטית הקבועה והמוצלחת שלי, עורכת־הדין דפנה הולץ־לכנר, שאמתחתה מלאה בעתירות שעלו יפה.

בניגוד לבנים אחרים, ישי השתדל כל ימיו לעמוד ברשות עצמו, בלי עזרה כלשהי מצד אבא. הוא גם עורך־דין והוא גם סופר. מוכשר כשד, הגון עד להכאיב, אבל ביני לבין עצמי אני יודע שבכל זאת הוא ציפה ממני ליותר, ואף פעם לא הזדמן לי לומר לו במפורש עד כמה אני אוהב אותו וסומך עליו. אין מי שאני סומך עליו יותר. עכשיו, בימים האחרונים, גם בגלל הבג”צ וגם בגלל המחלה התקרבנו עד מאוד, ואושר ממלא אותי על הקִרבה הזאת.

כולם מאוד אופטימים, גם אני. הגידול, כאמור, מושלם ומיקומו אידיאלי. ובכל זאת אני חייב להביא בחשבון שכל פעולה שאני עושה עכשיו עלולה להתברר כפעולתי האחרונה.

מן המחשבה הזאת אי־אפשר להיפטר חרף האופטימיות. אם אתראיין, אולי יהיה זה הראיון האחרון במתכונתי הנוכחית. אם אכתוב מאמר, אולי יהיה זה המאמר האחרון, או נאום בכנסת או אולי יהיה הבג”צ הזה המעשה הציבורי האחרון שלי, ואם כך יקרה – אשרי.

האי היווני וכל הפרשיות האחרות עלו לי בלא מעט בריאות. אף אחד לא אוהב להרגיש פראייר, להקפיד כל חייו על נקיון דעת ונקיון כפיים רק כדי שגלעד עלוב יקבל מיליונים ועוד יוצג כמודל לחיקוי. איך נחנך כאן את ילדינו – על הדוגמה של גלעד שרון נחנך אותם? עניין של טעם ושל בחירה: אני מעדיף את ישי שלי.

לילדים קטנים, לתינוקות, יש רגישויות משלהם, שאיש מאיתנו איננו יודע לפענח במדויק: מה הם יודעים, מה הם מרגישים, איך הם מגיבים ויגיבו.

התעייפתי לרגע, אולי גם רציתי להתבודד, ופרשתי לשכב בחדר השינה. איתמר נכדי התלווה אלי כאילו זה מנהגו תמיד, וזה בפירוש לא המנהג שלו. אני הייתי עייף נורא והוא היה בהיפר. אז החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהסביר לו עד כמה הוא חשוב בחיים שלי ולהחלמה שלי. אין לי מושג מה ילד בן שנתיים וחצי באמת מבין, וגם אינני יודע אם עשיתי נכון כאשר הטרדתי אותו בדיבורים משונים ואפילו קצת מפחידים, אני רק יודע שהוא הושיט את ידו וליטף את הלחי שלי, בפעם הראשונה.

עכשיו, כאשר גם מצב־רוחי הוא בסימן שאלה (ולמצער, בסימן משאלה), ייתכן מאוד שעלי להכניס שינויים בכמה התחייבויות שקיבלתי על עצמי, לבל יאשים אותי איש ביום מן הימים בשל מצג שווא או יומרה ללא כיסוי. פתאום נדרכתי כי נזכרתי שלפני חודשים ספורים תרמתי את גופי למדע.

פרופסור אריה אלדד מה”איחוד הלאומי", איש מוכה במחלת הלאומנות חשוכת המרפא, אבל רופא חשוב ומוערך בזכות עצמו, שהנהיג יחד איתי את משלחת הסיוע וההצלה לרואנדה (כל העולם עמד אז על הרבה דם של רצח עם), הוא זה שניגש אלי עם הטופס לתרומת איברים והחתים אותי, אם כי הזהרתי אותו בו במקום שספק אם יהיה שימוש באיברי הרקובים. אבל אז, כאשר חתמתי ואחר־כך שוררתי, לא העליתי כלל בדעתי לכלול גם את מוחי שנראה לי במצב יחסי הרבה יותר טוב.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות מקרב לב –

תודה למדע, באמת תודה,

שעדיין מגלה עניין בגופי

שאַת, לדוגמה, כבר לא כל־כך מתעניינת בו.

מלאתי, כמקובל, את הטופס הרשמי

והוספתי את חתימתי

שצריכה להיות בתוקף עד יום מותי

ולאחריו.

אל תחשבו שלא שאלתי שם

את קהילת המדע

מה בדיוק הם יכולים לעשות

עם הלב הבלה שלי

עם הריאות הנוחרות והמחרחרות שלי

עם הקרניות העכורות שלי,

אומלל מי שיקבל את האיברים הרקובים שלי.

אבל אם אתם דווקא רוצים אז קחו,

אני הזהרתי אתכם מראש.

לו הייתם מתייעצים איתי קודם

הייתי ממליץ לכם על נשמתי

שנראית כרגע במצב קצת יותר טוב

ואולי עוד ניתן לגלגל אותה,

ובכלל, זה די משונה שדווקא בארץ

שיש בה גוויות צעירות לרוב

הכי יפות בעולם

נטפלים לאיש שכמותי

ובונים כאן את המדע על מותי.

אבל, אם למחושים של קשישים

יש לדעתכם כל־כך הרבה שימושים

אז שיהיה לכם לבריאות,

רק שלא תגידו שלא נתתי

גם לאחר שמתִי.

חיי על־הקצה שהיו תמיד סוערים והיטלטלו כמו ספינה על הים האחרון, לא היטיבו עם מצב הבריאות שלי. אפשר אפילו לומר במובן מסוים שאני אדם ידוע חולי ולמוד סבל. מה כבר לא היה לי, אבל בצד הפגע יש בי כושר התאוששות מופלא, ואני גם מאמין שיש ביכולתי לרפא את עצמי בכוח ההבנה. לא פחות משריפאו אותי רופאי המסורים, ריפאתי אני את עצמי בעזרת הנפש וכוחותיה המועצמים, בלי הרף אני מעצים אותה.

העישון הנורא שלי, כמעט ארבעים וחמש שנה של עישון כבד, היא ככל הנראה המחבל מספר אחת בבריאותי. אלף פעמים אמרתי לעצמי – עכשיו אתה מפסיק, ולא עמד לי כוחי, בניגוד גמור לשליטה העצמית המשוכללת שלי. אולי ביזבזתי יותר מדי כוח־רצון על מאבקים אחרים ולא נותר בי די כוח לעצור את העישון, שגם מקומם אותי וגם מבחיל אותי – איזה איש מגעיל אני שלא מסוגל לכבוש את יצרו. הפסקתי כמה פעמים לפרק זמן קצר, לאחר התקף הלב שלי הפסקתי אפילו לשנה, אבל חזרתי לסורי.

הדבר היחיד שאני יכול להגיד להגנתי בעניין העישון, שחזרתי אליו שלא בטובתי לא בגלל סיבות אישיות אלא בגלל סיבות שניתן להגדיר אותן כ”סיבות לאומיות". בחיי הפרטיים אין ולא היו לי בעיות, אני אדם מאושר, אני אדם השמח בחלקו, ובכל זאת אני לא אדם שמח.

אל העישון שבתי ביום הראשון של מלחמת לבנון. כינסו אותנו, את חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, במצודה של פיקוד צפון כדי למסור לנו דיווח על המלחמה שנפתחה זה עתה. זאת היתה הישיבה הכי סוריאליסטית, הזויה ומוטרפת שהשתתפתי בה אי־פעם. המלחמה רק פרצה, אבל הישיבה היתה כבר בעצם מסיבת הסיום והניצחון שלה. היא התקיימה באולם, כמו בתיאטרון, ונאספו שם קצינים וחיילים לרוב, כולם במצב־רוח לעילא ולעילא – הנה הכול עומד להסתדר תוך ארבעים ושמונה שעות לכל היותר והארץ תשקוט ארבעים שנה, לפחות, וכל המזרח התיכון ייראה ויתנהג אחרת.

גם את המלחמה הזאת ואת הגיונה לא בדיוק הבנתי, היא נראתה לי מופרכת מעיקרה. התלבטתי מה אני עומד לעשות בעוד רגע. כל חברי הוועדה, פרט לוויקטור שם טוב, שלא היה באותו מעמד לגמרי ברור והתעשת כעבור יום, קמו בזה אחר זה והיללו את המלחמה ואת מחרחריה, כי כל מלחמה היא נפלאה בתחילתה עד שהיא מסתבכת ומסתאבת. ואז הייתי צריך להחליט אם אני, שוב אני, קם ומקלקל להם את המסיבה, כאשר בפעם המי יודע כמה אני מקבל על עצמי את התפקיד המעיק של שוטה הכפר.

אמרתי לעצמי, עכשיו זה הזמן לומר, כי אחר־כך כל מה שייאמר יהיה בהכרח בגדר של חוכמה שלאחר מעשה, ואין חוכמה נפסדת יותר בעיני מחוכמה בלילה, אם כי טיפשות גמורה גרועה אף ממנה.

קמתי שם, החיילות ציחקקו אל שרוולן, ואמרתי להם, איזה אידיוט הייתי, שהמלחמה שלהם לא תימשך ארבעים ושמונה שעות ולא תשתרע על פני רצועה של ארבעים קילומטר; היא תרחיק עד ביירות, תימשך חודשים ארוכים ותגבה מחיר דמים נורא בעקרות שלה. הם לעגו לי ואני יצאתי החוצה אל המדשאה מסוידת האבנים. עמדתי שם לבדי וראיתי חייל שעובר, מעשן, ופתאום גבר עלי היצר, ביקשתי סליחה מהחייל ושאלתי אם אוכל לקבל ממנו סיגריה אחת, והוא הציע לי נובלס מעוכה. הנה, המלחמה של שרון קטעה את הפסקת העישון שלי, ומישהו יוכל עכשיו לומר שאני מאשים את אריאל שרון גם במעשים המגונים שלי. לא הייתי מעוניין שכך יתפרשו הדברים, יש לי האשמות הרבה יותר חמורות כלפי שרון.

ואז, כמו בסיפור של שלום אַש על שוטה הכפר, הצדיק הזה, שבמקום להתפלל את תפילתו ביום הכיפורים הוא שרק אותה, גם אני ביקשתי לשרוק, לשים את האצבעות בפי ולשרוק, אולי לא רק את התפילה שלי אלא בעיקר את התִיפְלה שלי שחשתי למשמע החיילות שציחקקו; חיילות הפיקוד שמעריצות את המפקדים המעומלנים שלהן, ובעיניהן מלה של עמילן היא מלה.

מה לא התרחש שם בפיקוד הצפון באותו היום: בלעו שם אש, בלעו חרבות, בלעו איטריות מגובבות בארוחת צהריים חגיגית לכבוד האורחים מירושלים. מה לא בלעו שם בפיקוד צפון, בשעה הראשונה של המלחמה, ואני הקאתי.

כעבור כמה ימים מצאה דורית בחושים הנשיים והבלשיים שלה את פירורי הטבק בכיס חולצתי. תמיד היה לה הכישרון להרכיב תמונה שלמה מפירורים. היא כבר הבינה שחזרתי לסורי, לעישון המחליא שלי, ושנינו הבנו שאני מכין לעצמי את התקף הלב הבא.

אני חושב שלאנשים כמוני, שמתחילים את החיים הציבוריים שלהם בגיל צעיר מאוד יש בעיה גדולה. אני, שהייתי הבנימין שבחבורה, שכל הגוורדייה הוותיקה כירכרה סביבו, מתקשה מאז להיכנס לחדר שלא כילד הפלא. אין כבר ילד ואין כבר פלא, והבריאות נגרעת והכול צריך להסתמך רק על התכונות שלך, שהולכות ומשתפרות עם הזמן, ויש גם שהולכות ונחלשות.

הלילה הראשון לאחר הידיעה על הגידול שנתפס בקלקלתו, היה לילה יחסית שקט, כי טיבו של הלילה מותנה בישן ואני ישנתי היטב, ורק לפנות בוקר חטף אותי סיוט קצר. כאשר אדם חולם חלום רע, הוא מקיץ ומנסה לברר לעצמו – היה או חלמתי חלום? – ואז, בדרך כלל, מתברר שהכול לא היה אלא חלום רע, והכול בעצם בסדר, והחיים יפים, ואפשר לקום לעבודת היום.

הפעם זה היה הפוך, כמובן. התחלתי לברר לעצמי מה בעצם קורה, ולתדהמתי גיליתי שלא חלמתי חלום, ודווקא המציאות היא החלום, הסיוט. זאת היתה תחושה לגמרי חדשה בשבילי.

במצב הלא־מוכר, אדם חייב לשאול את עצמו שאלות לא מוכרות, שבדרך הטבע יש בהן ממד דרמתי, שעוד יותר אופייני לאישיות כמו שלי שבלאו הכי יש לה נטייה מסוימת לדרמה.

הכול בסדר, הניתוח יעבור בשלום, ובכל זאת עומדים לנסר לי את הראש. מה הפלא אם הדיוטות מתייחסים לניסור הזה כאל פעולה אלימה, קיצונית במיוחד, ואולי אפילו בלתי מתקבלת על הדעת, למרות העדויות שכבר לפני אלפי שנים ניקבו רופאים גולגולות כדי להפיג לחץ מצטבר. בגלל האבסורד הזה של ראש מנוסר, של ראש מרוסק ומנופץ, היה זה רק טבעי שאחשוב על צוואה, לצוות למשפחתי את מה שאני אמור להותיר אחרי. אבל דורית אמרה לי מייד שאין חפץ בצוואה כי בלאו הכי אין לי דבר להורישו. את הכול היא ממילא רשמה על שמה.

“אבל אנחנו חיים יחד כבר ארבעים ואחת שנה,” ניסיתי.

“לא חשוב עכשיו,” היא דחתה אותי, “זה היה רק ליתר ביטחון. לא תמיד סמכנו עליך ואל תיעלב לי פתאום אחרי כל־כך הרבה שנים.”

משום שאין צוואת חומר, אולי נותיר משהו שהוא בחזקת צוואת הרוח.

כאשר הייתי איש צעיר פירסמתי ספר שירים, פגישה במקום אחר, שקצר אז ביקורות טובות והביא אנשים לראות בי משורר מבטיח. ההבטחה לא נתממשה וגם משורר לא בדיוק יצא ממני. לאחר ייבוש עצמי של שנים רבות מדי, ולאחר שהתפטרתי סוף־סוף מתפקידי כיושב ראש מרצ, שבתי כבמטה קסם אל השירים, ובשנה האחרונה כתבתי למעלה ממאה שירים יקרים וחשובים לי במידה כזאת עד שאני מעז להגדיר אותם כשירת חיי האמיתית. כה שמחתי להיווכח שהנחל לא אכזב והוא שופע, רק שאת האנטנות צריך להפנות מהקומוניקט היומי לעיתונות, אל המרחבים הפתוחים של החוויה האינסופית ולגלות מחדש את העולם.

זאת היתה שנה שלמה של אושר, ואת השירים אני אוסף כדי שיראו אור בקרוב בספר חדש. פתאום אני מרגיש יותר צלול עם השחרור מזימת הפוליטיקה היומיומית שהייתי שטוף בה עד למעלה מראש.

לא רק אל השירים שבתי בשנה האחרונה, גם אל משפחתי שבתי.

אומנם דורית תמיד אומרת שרק דבר אחד רע היא לא תוכל להגיד עלי כאשר תיתן בפעם הראשונה בחייה את הראיון הסנסציוני שיהרוס אותי: היא לא תוכל להגיד שהייתי אבא גרוע לילדי, וזה הרבה מאוד בעיני, מחמאה עצומה, אבל אני יודע שהיא מוגזמת.

לא פעם, כאשר הייתי צריך להיות איתם, לא הייתי. אבל בשנה האחרונה אני עובר חוויות מכוננות בעיקר באמצעות הנכדים שלי, שמתקנים בי כל־כך הרבה פגמים, הרבה יותר מכפי שהמנתח הכי טוב יהיה מסוגל לתקן אי־פעם.

יש לי ארבעה נכדים – שלוש נכדות ונכד אחד, והנה הם לפי סדר הולדתם: עלמה, איתמר, יסמין ומיכל. יסמין ומיכל נולדו השנה, הן עדיין מאוד קטנות ואיני יודע להגיד עליהן הרבה, לבד מן העובדה המובנת מאליה ששתיהן יפהפיות וחכמות מאין כמותן. עלמה ואיתמר, הם כבר גדולים, היא בת יותר משלוש והוא כבן שלוש, ואני עצמי מתקשה לפעמים להאמין עד כמה הם מרתקים אותי, ואיזו מידה עצומה של סקרנות והזדהות אני משקיע בהם בניסיון יומיומי לעקוב אחר התפתחותם וגידולם.

רק היום אני יודע להעריך מה גדולות היו ההחמצות של חיי כאשר ילדי שלי גדלו יותר בערוגה המטופחת של דורית, אם כי על־פי הידוע לי ההחמצות של רבים מהקולגות שלי בפוליטיקה היו אומללות פי כמה. הם החמיצו את ילדיהם כליל, והילדים שלהם מתעבים אותם, גם הם, רק שומרים את זה בסוד בתוך המשפחה. התיעוב שלהם לא מנחם אותי, ולא מרגיע את נקיפות המצפון שלי.

זיכרון אחד מייסר אותי במיוחד: נעה, בתי, היתה בת שלוש, והיא חיכתה עם אמא שלה לאבא שלה, שהיה צריך להגיע באוטובוס מירושלים לקריית־שמונה בשעה שש. גרנו אז שנים אחדות בקריית־שמונה. אבא לא הגיע כי היה “עסוק”. התחיל להיות קר ונעה כבר היתה עייפה, וכשהשתיים הבינו שאבא כבר לא יגיע היום חזרו הביתה כלעומת שבאו. קשה לי לסלוח לעצמי ומאז אני חוזר וחוזר וחוזר, אבל אני בטוח שזה לא ממש עוזר. לכן, ליתר ביטחון, וכדי שלא לאחר, אני פשוט עוזב פחות.

עלמה היא סיפור בפני עצמו, שעליו באמת מותר לומר שהוא “גדול מהחיים”. עלמה, נינה של רות ומשה דיין, נכדה של דב שיאון ויעל דיין, נכדתנו שלנו, נולדה פגה זעירה. חייה היו תלויים לה מנגד, היא נאבקה והיא ניצחה. לילדה שכך נולדה וכך שרדה יהיה שמור תמיד, לעולם ועד, מקום מיוחד בלב אוהביה. היא אף פעם לא תהיה “עוד ילדה”.

כאשר עלמה נולדה

היה משקלה רק קילו אחד,

בעצב תיוולדי.

ובימים הראשונים אף נגרע משקלה

כה קלה, שמונה־מאות גרם בלבד.

כאשר עלמה נולדה בטרם עת

נפתחו לנו השמים

ויצתה בת קול ־

לא תמות כי תחיה

ומייד עמדו עליה כל הרופאות והרופאים

וגזרו עליה פסק דין חיים

קשרו אותה אל תוך האינקובטור

לבל תפרח לנו הפגה

אל השמים הפתוחים.

באלף צינורות חיברו אותה אל חייה הלא־בטוחים

שמשקלם נוצה, רוצה או לא רוצה.

והיא דווקא מאוד רצתה, אבל מה

אנחנו יודעים על כאבו החנוק

של עובר מחובר.

בוא אלי פגפג נחמד

שב אצלי על כף היד

והיא באה, עלמה, ממרחקים עצומים ומתיישבת

וחושבת

וצוחקת

ואנחנו אוספים למשמורת את הצחוק שלה

שהיא שולה מתוכה, שיהיה,

ואנחנו גם סופרים את צחוקיה

בחרדת קודש

אחר חודש.

אני מסתכל על עלמה, עכשיו בת שלוש,

ואין לי הסבר למה החיים כל־כך יקרים

בפגייה של בית־חולים שניידר,

ולמה הם כל־כך זולים כמו פנינים מזויפות

מחוץ לאינקובטור.

השיבה שלי אל משפחתי ואל שירַי מאפשרת לי לומר כבר בשלב הנוכחי שספר זה לא נועד להיות אוטוביוגרפיה. אין בי שום רצון לכתוב עכשיו את תולדות חיי. זה אפילו משעמם אותי. ובכלל, הספר הקצר הזה לא היה נכתב אלמלא עמדו לחתוך את מוחי בתוך ימים ספורים וכמעט בלי הכנה מוקדמת. זאת הזדמנות מיוחדת בשבילי לתהות יותר על הקשרים בין הנפש לבין הגוף שתמיד עניינו אותי; לזהות את הקשרים האלה ולנתח אותם לעצמי.

רק לעיתים נדירות מתאפשר לו, לאדם, לערוך ניסוי כזה, שמחליף ראייה מבחוץ בראייה יותר עמוקה מבפנים ולהפך. ואולי, מי יודע, הרופאים ינתחו שם גידול, ואני בעלפוני המואר אנתח גילוי.

ההתנסות הזאת עם עצמי גם מסכמת באופן די טבעי התנסות של שנה שלמה, שהיתה שנת מפנה בחיי, שנה מרתקת של בפנים ובחוץ, של גוף ונפש בשילוב יותר נכון. לרגע אני תמה האם בכלל יכול היה להיות לה, לשנת המפנה שלי, סיום אחר לבד מגידול במוח מלווה בבצקת מתפשטת.

הרופאים שלי היו חדורים בתחושה של דחיפות וחירום. בעיקר הם פחדו – והזהירו אותי – מפני התקף אפילפטי פתאומי שיכול לפקוד אותי בכל רגע. אבל אני, במסגרת חיי על־הקצה, לא לגמרי שעיתי להם והעמדתי את עצמי במבחנים יומיומיים.

יותר מכול אני מתמודד עם עצמי, בניגוד אולי למה שמקובל לחשוב. אם התמודדתי ויכולתי לי אישית, כל האחרים מעניינים אותי פחות, הרבה פחות ממה שיריבי מיחסים לעצמם, והם יודעים בדיוק למי אני מתכוון, אחד אחד.

זאת בפירוש לא אוטוביוגרפיה כי גם אינני מרגיש שום צורך או חובה לסכם. לכל המתעניין, אני מתכוון להישאר כאן בסביבה ככל שכוחי יאפשר לי, ולהמשיך לכעוס על הטמטום, הרשעות והשחיתות, שגם נפשי וגם גופי מוחים נגדם. והגוף, דווקא הוא, משלם את מחיר המחאה.

לא פעם ידענו אשתי ואני, באמצע המאבק, בעיצומה של המערכה, שעוד מעט שוב ייתן הגוף את האזהרה שלו ומשהו בפנים, עמוק, ישתבש.

הגידול שלי במוח לא צמח סתם כך, יהיו הסברי הרפואה אשר יהיו. מבחינתי היה לגידול שלי הרבה מה לומר, ובספר הקצר הזה אני גם מאזין לו וגם מדבר בעדו. בין השאר גם הוא שואל איך בכלל הגעתי למצב הזה של להיות בן שישים וארבע, איך התחוללה השערורייה הזאת בלי התערבות חותכת. ושוב אני נקלע לנסיבות של להוכיח, להוכיח, בפעם המי יודע כמה להוכיח שאני לגמרי בסדר, שאהיה עוד יותר טוב משהייתי, שיש חיים לאחר מותי המרומז, וכל נטל ההוכחה שוב עלי, ויש לי כוונה להרים אותו.

ואולי כולם חברו כאן יחד כדי להבטיח לי שיהיה בסדר; שיש אפילו סיכוי שאשתפר; שהניתוח פשוט יחסית בגלל שיש גישה נוחה אל הגידול, אבל בפועל המצב הרבה יותר מסובך ומסוכן. הרי פותחים כאן ראש. אבל אין ברירה אלא להרגיע את החולה. כל אחד, גם אני, רוצה להיות קצת מטומטם לפני שהוא מוסר את מוחו למנתחים.

למי מספרים על הניתוח הצפוי ולמי לא? לא היתה לי בעיה לגלות, לא הרגשתי אשם משום בחינה, אבל עייפה נפשי מפרסומים על מחושי ואשפוזי, וכבר קרה לי שהוחשתי לבית־החולים באישון לילה כשמגבת מכסה את פני לבל יזהו אותי, אבל זה לא עזר. כעבור דקות ספורות פשטה הידיעה על מותי בחדר טיפול נמרץ, ועברו כמה שעות עד שכמה עיתונאים הסכימו להקימני מן המתים ולהחזיר אותי לפי שעה אל בין החיים.

אני לא בטוח, אבל ייתכן מאוד שאני המת הכי חי בארץ, כי עשרות פעמים, בלי הגזמה, קיבלתי טלפונים בהולים כדי לוודא שאני עדיין כאן, ולאו דווקא מסיבות של בריאות, גם מסיבות של התנקשות. פתאום הופיעו מסרים בביפרים שנוריתי ואני במצב אנוש, במקרה הטוב. לו הייתי מאמין בסגולות, הייתי גם מאמין באריכות ימי. לא אמות כי אחיה – זאת סיסמתי מאז ומתמיד. אינני רואה שום סיבה לדחוק את הקץ, אני לא לגמרי בטוח באלטרנטיבה, וטוב לי כאן. מי יתנני חיים ארוכים במדינה של יותר מדי חיים קצרים ומיתות משונות וחטופות.

למשפחתי סיפרתי, כמובן, על הגידול, והם חבקוני. לאחותי, הדסה, מורה בגמלאות, שלאחר יותר מארבעים שנות הוראה בבית־הספר היסודי, עדיין התכוננה לכל שיעור על־פי מערך מסודר כאילו היה זה שיעורה הראשון; לג’ומס חברי ולדקלה עוזרתי – כבר הזכרתי; וגם לדן שילון, חברי, שריאיין אותי לפעמים באכזריות יתרה רק כדי שלא יגידו וילעיזו, אבל תמיד שמר לי אמונים כי נולדנו באותה שנה, באותו יום, באותה שעה, באותו חדר יולדות בבית־החולים בילינסון, ולמרבה הצחוק יש בנו הרגשה של שותפות גורל אפילו בעניינים של בריאות.

אני אדם מנוסה וידעתי אל־נכון שההדלפה גם אם תתמהמה בוא תבוא, ואף התפלאתי שהימים נוקפים וסודי עדיין צפון, הפתעה גדולה.

האם בימים כאלה יש נטייה להאמין באמונות תפלות? לא יודע להשיב בביטחון, אבל כאשר אחותי הדסה אמרה לי שאמא שלנו, נוחה עדן, תשמור עלי – דווקא האמנתי לה. והסיבה פשוטה: אמי תמיד שמרה עלי, אם כי לפעמים התרשמתי שאפילו אותה עייפתי במקצת, והיא נרדמה בשמירה לשעה קלה.

ההיגיון אומר שאם אדם משתקע בעצמו ובצרותיו, הוא מתרחק ומתנתק מאותן ידיעות שטורפות את דעתו בדרך כלל. לא זה מה שקרה לי. אולי יש כאן עדות לכך שהאגו המפורסם שלי אינו כה גדול ונפוח כפי שטורחים לספר עליו בקביעות מצחיקה, ואולי האנוכיות שלי איננה כה אנושה אפילו בזמן פורענות.

מה הכעיס את האדם הכועס? לאו דווקא העניינים הגדולים, אבל בהחלט עניינים אופייניים. שמעתי ברדיו שמערכת הביטחון ביקשה לקבל מעיריית תל־אביב את כלב האמסטף הקטלני שטרף למוות את הילדה האומללה בדרום תל־אביב. כל־כך אופייני “למערכת הביטחון” שלנו, שבתנאים של מצוקה תקציבית לא תוותר על כלי השמדה שכבר הוכיח את יעילותו, והיא תפקיד אותו על עצורים פלסטינים, כפי שנמסר באותה ידיעה. הידיעה הקטנה הזאת הוציאה אותי מהכלים, ובלי משים כמעט, הרמתי טלפון לכרמלה מנשה האגדתית ושפכתי את חמתי. התגובה שלי אומנם שודרה, היא לא היתה לגמרי מדויקת, כרגיל, כי גם לעורכים יש נטיות ספרותיות או שהם מאוד זהירים כאשר מדובר ב”מערכת הביטחון".

מה עוד הבעיר בי את חמתי להשחית בעודני מתכונן למבחן? ידיעה בעיתון הארץ על המועצה הממונה על ניסויים בבעלי־חיים, שעל־פי הממצאים האחרונים בדו”ח של מבקר המדינה גם היא עושה את מלאכתה רמייה. זאת הטענה שלי הרבה שנים, אבל הממונים נורא נעלבים – איך אני מעז להאשים אותם במידע חלקי ומטעה לציבור, במצגי שווא, ובהתנכלות מיותרת לבעלי־חיים, שאותם הם אוהבים ועליהם הם חסים לא פחות ממני ואולי יותר. מתוך מוחי הקודח, בצר לי ובלחץ המצטבר, אמרתי להם, למדענים החסודים האלה, את כל מה שכבר אמרתי קודם וביתר שאת. אינני בטוח אם משהו מכל זה פורסם, כי גורלם ורווחתם של בעלי־חיים בארצנו לא ממש מעניינים, אבל לי רווח לרגע. את חובתי מילאתי, והלחץ בראשי פחת.

במסגרת הניסויים על עצמי, לפני הניתוח ולאחריו, הייתי חייב להבטיח לעצמי שלא אקבל פתאום התקף חמלה. נדמה לי שעֱנותי מרככת אותי, רק זה חסר לי, ויש לי כוונה מפורשת להמשיך ולהתאכזר לאכזרים. אני עומד על אכזריותי כל עוד אני מזהה לפני את המטומטמים, הרשעים והמושחתים, ויש לי מחויבות עמוקה ובלתי־מתפשרת לכל מי ששם בי את מבטחו. הצרות הפרטיות שלי ממש לא צריכות לעניין אותם, וגם אותי הן חייבות לעניין פחות.

אולי הסתמיות של הגידול מפריעה לי, והייתי רוצה לתת בו יותר משמעות. אולי אפילו הייתי רוצה להצדיק אותו. האם רק יד המקרה נגעה במוחי ולא בשום מקום אחר? על המוח הזה הוטלו במשך שנים ארוכות משימות לא פשוטות, שניתן להגדירן כ”חשיבה אחרת". תמיד יצאתי מתוך הנחה שהריבונו של עולם הרכיב על כתפינו, לכל אחד מאיתנו, ראש לגמרי פרטי כדי שיחשוב בעצמו ולא יסמוך על ראשים אחרים. התעקשתי על מחשבה עצמאית לחלוטין, וכמעט הגעתי למסקנה שאם אציע אנטיתזה למחשבה העדרית הרווחת, מן הסתם אדייק יותר. המשימה הקבועה הזאת שנטלתי על עצמי בהתנדבות ומתוך הכרה, העמיסה כנראה על מוחי יתר על המידה, וייגעה אותו וחייבה אותו להגיב – וזאת תגובתו; והיא לגמרי טבעית והיא בהחלט מגיעה לי. לו הייתי אלוף חצוף בצבא הייתי תובע לעצמי עכשיו פיצויים, אבל אין לי טענות, לכל היותר אני רק רוצה להבין מה בעצם קורה לי.

בשנה האחרונה סיגלתי לעצמי מנהג טרחני, אני רואה חובה לעצמי מעת לעת להעיר לכל מי שראוי בעיני להערה. לאחר תוצאות הבחירות האחרונות הבנתי שאין לי עוד מה להפסיד אלא את עצמי, ממילא אין קשר בין המעשה לבין השכר, בין ההשקעה לבין הגמול, אז לפחות תשמור על צלם אדם, תעקור רגליך מתוך המדמנה, תנסה לשמש דוגמה ותיאבק על כל מה שחינכו אותך בבית אמא ואבא ועל כל מה שאתה עצמך חינכת.

בהקשר הזה של המלחמה הכמו־פרטית שלי, אני מדמה את עצמי לפעמים גם לחייל היפני שיוצא מהג’ונגלים לאחר עשרות שנים רק כדי לגלות לאכזבתו שחבריו כבר מזמן סיימו את הקרב.

אז מפעם לפעם אני מטלפן כתמהוני לפלוני אלמוני רק כדי לומר לו מה אני באמת חושב עליו, על מה שעשה או אמר. לא תמיד זאת נזיפה, לפעמים זאת מחמאה, ויש לי הרגשה שמחמאות דווקא מתקבלות ביותר שביעות רצון. הנזיפה המתמדת היא גם נלעגת, אבל היא בעיקר אנטי־חינוכית, ואם כבר הבחנתי במעשה טוב, אסור להתעלם ממנו ומן הראוי לעודד אותו.

יש בארץ המון אנשים טובים, אבל כמעט כל מי שהתעטפו בגלימות רשמיות, כאילו עטפו גם את ליבם ומוחם, ואזרחי המדינה נראים להם כמיותרים. בלי אזרחים היה לשלטון במדינה שלנו הרבה יותר קל, והוא היה אפילו מצליח יותר.

כמה ימים לפני הניתוח, במסגרת מדיניות העידוד הכללית שלי וגם במסגרת התרפיה הבלתי־נמנעת לפני אפשרות של הלם, טילפנתי לגיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי, ואמרתי לו עד כמה אני מחשיב את האמירה שלו בקשר למח”ט הדרוזי עימאד פארס, שנשפט ונענש על התנהגות לא הולמת. גיורא איילנד אמר בבית־המשפט שאלמלא היה המח”ט דרוזי, הוא לא היה מובא כלל לדין. מח”ט יהודי, הוא אמר, לעולם לא היה נקשר באזיקים על־ידי שוטרים בראש חוצות, גם אם התנהגותו של פארס לא היתה ראויה, בהחלט לא ראויה. אמירה כזאת כלפי “המערכת” מפי אלוף במילואים ומי שעדיין מכהן בתפקיד רשמי חשוב, היא בהחלט יוצאת דופן בכנותה ובתעוזתה.

הידד לגיורא איילנד, ורציתי שישמע זאת מפי. לגמרי לא פשוט לצאת היום בחרב שלופה אל מול גדודי הקרנפים ששועטים ורומסים כל חלקה טובה וכל איש טוב. וכך גם העסקתי את עצמי לפני הניתוח כדי שלא לשקוע בביצה ערפילית, רעילה, שמקרבת אליך מציאות מחניקה שהיא לא יום ולא לילה.

אם כבר עוסקים בטלפונים המוזרים שלי, אז אקדים את המאוחר ואספר על שיחתי עם אלוף־משנה במילואים והאחראי על בניית הגדר, דני תרזה. את השיחה הזאת קיימתי כשמונה שעות לאחר שקמתי משולחן הניתוחים, עדיין במצב של נים ולא נים, אבל התעוררתי לגמרי כאשר נדהמתי לשמוע את הקצין־האזרח הזה תוקף בגסות משולחת את החלטת הבג”צ בדבר תוואי הגדר.

“יום שחור,” הוא אמר על יום הבג”צ, “פגיעה בזכרם של קורבנות הטרור,” או משהו נפסד כזה. כאילו בבת־אחת נסתלקו ממני כל תרופות ההרגעה והשיכוך. נהדר, אמרתי לעצמי, אני ממשיך להתקומם. אולי הניתוח לא שינה אותי במידה מופרזת ונותרתי עדיין, לאושרי, האדם הכועס.

היו סמוכים ובטוחים שדני תרזה יודע מאותו ערב ששום מדינה מתוקנת לא היתה סובלת איש כמוהו כעובד ציבור, והיתה נפטרת ממנו ומשירותיו תכף ומייד.

את הזמן הטראומתי שלי מודדים בשעות – עוד שעה עברה. אני ממשיך לעבוד כמעט כרגיל, מי שלא יודע גם לא יידע, סודי שמור עימי לפיקדון. עכשיו מודיעים לי שהניתוח נדחה ביום אחד, מיום שני ליום שלישי בשבוע הבא, לכאורה מה זה כבר משנה – עוד יום, פחות יום – אבל לי זה בהחלט משנה. לרגע אני חושש אולי ייפרם השקט הנפשי הזה שטוויתי סביבי, כאילו גם בעניין זה אני חייב משום מה לשמש דוגמה.

אני בשליטה עצמית מלאה, רק המחשבות הן חופשיות ואין לי עליהן שליטה. אני חושב שלו הייתי יותר בריא והמדינה גם היא היתה יותר בריאה, אולי הייתי מנסה ליזום עכשיו פעולת סיוע והצלה במערב סודאן, בחבל דארפור. אני מסתכל בטלוויזיה, קורא בעיתוני החוץ (התקשורת המקומית ממש לא מתעניינת) על רצח העם הנורא שמתבצע שם, מאות אלפים כבר נטבחו ומיליונים נעקרו וגורשו, ואני נזכר במשלחת הסיוע וההצלה שאירגנתי לפני כעשר שנים למען טבוחי רואנדה כאשר כל העולם עמד אז מנגד ולא נקף אצבע. אני יודע שקשיים מדיניים ולוגיסטיים רציניים נערמים בדרך הישראלית למערב סודאן, ובכל זאת היה צריך לנסות – למענם ולמעננו. ברואנדה, על גבולה עם זאיר, הצלחנו במידה רבה והצלנו נפשות.

אולי זאת הרגישות הסטרואידית המחודדת שמעולם לא חוויתי, הכימיה הלא־נודעת בראשי, ואולי זה האילוץ הכפייתי לסכם משהו לעצמי למרות הבריחה המודעת מסיכומים, אבל אני מנסה לברר אם עשיתי משהו בחיי “למען האנושות”.

יצחק רבין הכיר אותי היטב על מעלותי ומגרעותי, והוא הבין יותר מאחרים את רצוני למלא תפקיד שהוא מעבר לחובה הרשמית. כאשר טילפנתי אליו, הוא ראש ממשלה ואני השר לאיכות הסביבה, ביום שישי בערב (ובכך הפרתי כלל שאינני מטריד ראשי ממשלות), הוא ניחש מייד מה אני רוצה – לארגן משלחת רפואית ענקית למען השחוטים והטרופים. רבין הסכים ללא היסוס והעמיד לרשותי את כל צה”ל הגדול ושירותי הרפואה שלו. תוך ארבעים ושמונה שעות היינו שם, נציגים ראשונים של הקהילה הבינלאומית כולה, ששוב נתפסה בקוצר ידה.

איש לא יוכל לומר אם ניתוח מוח משנה אותך אם לאו. המסע לרואנדה שינה אותי, ומאז אני אדם אחר. פשוט אי־אפשר לראות עשרות אלפי מתים נערמים בכל מקום, מאות אלפים של גוויות מוטלות לפניך, מבלי להשתנות. אם רוצים לקבל מושג איך נראה סוף העולם, בגיא השחיטה הזה רואים. אני האיש שראיתי בשמכם את סוף העולם.

כמה כבר אפשר להציל, אבל מאז ומתמיד אני דבק בהשקפה של “נפש אחת”. תעינו בג’ונגל, חבורה של חיילות וחיילים מישראל, רופאות ורופאים, חובשות וחובשים, כי אמרו לנו שבמעבה היער נמצא בית־יתומים שכל דייריו מוכי הכולירה גוססים; עד שמצאנו.

התחלנו להעמיס את הילדים על הקומנדקר, זה בצד זה. הם היו מחוסרי הכרה אבל מתוך עלפונם הגמור הם נלפתו אלינו שטופי סחי כאילו במגע אנושי אחרון. ילד אחר ילד נשאתי בזרועותי, צחנת קיא וצואה חנקה אותי עד שחנקו אותי הדמעות ופרצתי בבכי על הילדים האבודים האלה, וכל צער העולם עמד שם בקרחת היער והתבונן בנו אם נחזיק מעמד. רוב הילדים ניצלו כעבור זמן לאחר שקיבלו בבית־החולים שלנו עירויים של נוזלים נקיים, זה הכול. כמה קל להמית וכמה קל להחיות.

תיכננתי לומר לרופאים שלי לפני שירדימו אותי שגם אני הצלתי חיים, עשיתי משהו צנוע למען האנושות, ואולי מגיע גם לי להינצל.

היום מבצע כזה בלתי־אפשרי, כנראה. ישראל סגורה ומסוגרת, עסוקה בעיקר בעצמה, במקרה הטוב היא “עוד מדינה” שאיבדה לא רק את יתרונותיה אלא אפילו את יומרותיה. התוקף המוסרי שלה אבד לה, והיא עצמה מגששת באזור הדמדומים של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. יצחק רבין איננו וכל אחד לעצמו, תופס ככל יכולתו, איש על מחנהו ואין בעצם מחנה, איש על דגלו והדגל די מרופט ובחצי התורן. אני לא אוהב את המדינה שלי כפי שהיא, אני אוהב אותה כפי שנועדה להיות ואולי עוד תהיה. אסור לוותר, אסור לאפשר לגידול אידיוטי להטות אותנו מהמסלול הנכון, לא את המדינה, שסובלת מגידולים ממאירים, גם לא אותי.

נפגשתי עם המנתח שלי, פרופ’ צבי רם, הבן של אלימלך וציפורה, לראשונה, לאחר שחזר מחופשה קצרה בסיני. זה האיש שמעכשיו גורלי מופקד בידיו. הוא היה מאוד נחמד אלי, וזה היה מאוד חשוב לי. רופאים טובים, בעיני, חייבים להיות גם אנשים טובים.

פרופ’ רם הסביר לי את כל המוצאות אותי בסבלנות ובהתחשבות. צביקה, צביקה, מעולם לא סמכתי על איש כפי שאני סומך עליך עכשיו.

אין לי, כמובן, מושג מה הוא חשב עלי ואיך הוא העריך אותי, אם בכלל, ועד כמה חשוב היה לו שאשוב להיות מה שהייתי. כאילו זה לא משנה, מה הרופא חושב על הפציינט, כי רופא הוא רופא, ובמקרה שלי רופא מהולל, אבל היחס שלו כן עניין אותי, במידה מסוימת.

הייתי יכול לוותר על הסיפור המטורף הבא, אבל במסגרת הבדיקות הכלליות והמקיפות שאני עורך עכשיו לעצמי, אולי בכל זאת ראוי שזה יסופר סוף־סוף, אם גם לא ייאמן.

במהלך הדיאלוג הנבחן בזאת בין הגוף לבין הנפש, יצוין כי סבלתי בעבר גם מבעיות של חסימת מעיים, שמיררו את חיי. ייתכן מאוד שבשלב זה כבר נקעה נפשכם ממחושי, גם נפשי נקעה בעיסוק בכאבי האישיים, וככל שאנחנו מתקרבים וחודרים אל המעיים היא נוקעת יותר, אבל לאדם שעומדים לפתוח את ראשו ולנסר את מוחו יש בכל זאת זכויות יתר שאני מנצל עד תום.

מעשה שהיה כך היה: אושפזתי לפני שנים בבית־חולים הדסה בעין־כרם בירושלים, באחת המחלקות הפנימיות. מלכתחילה הרגשתי שנוהגים בי שם בצינה מופלגת ומופגנת. מעולם לא חשבתי שמגיעים לי או לאיש ציבור אחר תנאי אשפוז מיוחדים, ובכל זאת מעודי לא הושלכתי לחדר הכי צפוף והכי מאוכלס, כאשר לכל אחד מן העוברים ושבים יש מה לומר לי ועלי ובלי דחוי, והציבור נקרא להתבונן בי בפיג’מה כאילו הייתי קוף בכלוב של גן־חיות.

גם מנהל המחלקה, שהגיע באיחור רב ומתריס, היה חמור סבר במיוחד ולא החליף איתי מלה, למרות כל מאמצי להתחבב עליו ולחלץ ממנו חיוך קל שבקלים. הוא העמיד פנים שאינו מכירני כלל, אבל לא היה מסוגל להחביא את התיעוב שרחש לי. הפרופסור היה חמוץ כמו לימון שהחמיץ אף את סביבתו. כל הרופאים האחרים, אנוסים על־פי ארשת פניו של הבוס, לא העזו להסביר פנים לחולה ונעו בחדר ההומה כרוחות רפאים. הם ניגשו אלי פחות מאשר לכל חולה אחר במחלקה, שמתי־לב, ואני דווקא שיוועתי למגע, למלה.

מבלי להיות פרנואיד (מעולם לא הייתי וממילא היו לי מספיק אויבים), הרגשתי לכוד ועזוב ומוזנח. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי, אתה רק מדמה, רופאים הם רופאים, והם אינם זקוקים לשבועתם כדי להקדיש את כל תשומת־ליבם הידענית לכל חולה בלי הבדל.

אבל היה הבדל, ואני התחלתי לחשוש מהזנחה פושעת. עד שבא לבקר אותי גיסי ד”ר ורבין הזכור לטוב, ולאחר היסוס הוא אמר לי – יוסי, מטפלים בך כאן איום ונורא, עוד לא ראיתי טיפול כזה. אחוז בעתה המשכתי לשכב שם בעודי מטכס עצה עם עצמי איך אני יוצא מזה, איך אני יוצא מכאן.

בוקר אחד ביקר אותי רופא נוסף, מומחה ידוע לבעיות הקיבה, פרופסור בעל שם בתחומו, חבר שלי ואח של חבר שלי, וגם הוא התבונן על סביבתו ופסק – יוסי, כאן לא מטפלים בך כנדרש, אתה מוכרח לעזוב וללכת לבית־חולים אחר. עדיין לא האמנתי למשמע אוזני, אבל שמעתי ועוד איך שמעתי והחלטתי שלא להמתין עוד. נחום בא מתל־אביב, ארזנו את חפצי, ניתקנו את האינפוזיה, שלפנו את הזונדה, חלפתי ביעף על פני דלפק המחלקה והודעתי – אני עוזב. איש לא ניסה לעצור בעדי. במקרה כזה ניתן לומר – נסתי על נפשי.

אין לי עניין עכשיו, כעבור שנים, לנקוב בכל השמות המעורבים, הם כולם שמורים איתי, וכאשר יקרא ראש המחלקה דאז, היום בגמלאות, את הקטע הזה, הוא יזהה בו יסודות ברורים של נקמה אבל גם של אכזבה עמוקה. לפרופסור המשוגע הזה יש תרומה מכרעת לקץ התמימות שלי. מאז אני מאמין פחות באנשים, וזה חבל כי אני דווקא אוהב לתת אמון בכל אחד כל עוד לא נתגלו לי טמטומו, רשעותו או שחיתותו. במקרה הזה גיליתי את המכלול בבת־אחת דווקא בזמן שאדם מתחנן למעט חסד, וחסד לא ניתן לי שם.

שבוע לפני הניתוח, דווקא לסיפור הזה היתה משמעות מיוחדת במינה. די היה לי בסיוטים הטבעיים של פיצוח הראש, וכל סיוט אחר אפילו בתת־מודע העמוק היה ממש מיותר. אבל מי יכול לשלוט בכל מה שעולה בראשו, הגם שהראש הוא כאן מוקד ההתרחשות, ובלי הראש אין כלל סיפור. אפילו התגנבה אל ליבי המחשבה שעלי לראות בטרם ניתוח לא רק את מנתחי כי אם גם את המרדים שלי, שהכול נהיה במזרקים שלו, שישכיל לא רק להרדים כי אם גם להקיץ. ובאמת ראיתי אותו, את המרדים, הוא בא לשוחח איתי ושיחתו נעמה לי.

סיפרתי את סיפור המפלצת רק משום שאני מנסה למסור כהווייתו ובמדויק את כל מה שעבר עלי. כבר טופלתי על־ידי רופאים שונים ולא רק רופאים, הם הושיעוני, ואני מוכן בכל רגע לנשק את שתי ידיהם הגואלות. דווקא עכשיו אני רוחש להם תודה מיוחדת, ויש בי הרבה אהבה שלא היתה בי קודם. לא הייתי רוצה שאהבתי תפסיד למרות השימושים הזדוניים שעושים בה לא פעם, למרות שמנצלים אותה לרעה.אני יודע שאצל אנשים רבים אני מצטייר כאדם שונא. זה מאוד לא נכון, זה מוטעה לחלוטין. שניים־שלושה אנשים בכל הארץ ממצים מבחינתי את כל מצבורי השנאה שלי. כבר הגדרתי את עצמי כאדם הכועס, כאדם הנאבק על גאולת נפשו – וזאת האמת ואין בלתה.

אבל הפרופסור הזה, הסטריינג’לב הזה, מוכיח לי עד כמה יכולה השנאה פקוחת העין לקלקל את השורה, לעוות את האישיות שלנו עד ללא הכר. הוא היה איש לאומני קיצוני, עמד בראש עמותה פוליטית ימנית שמזוהה עם שלמות הארץ, ואין לי ספק שגם חבריו לעמדה, לו ידעו, היו מתביישים בו. בכל פעם שאני נזכר בחוויה הטראומתית שעברתי במחלקה שלו, אני גוזר על עצמי להתגבר על שנאותי למרות שאין לי מחויבות של רופא, והרי פוליטיקאי בלי יותר משמינית של שנאה הוא לפעמים חסר ישע.

האם אני אדם קשה? בוודאי, אבל קודם כול הייתי תמיד קשה לעצמי. תביעותי מעצמי היו בשמים, ואת המחיר אני שילמתי. על־פי כישורי וניסיוני המצטבר הייתי יכול להיות “איש חשוב” – ואני לא; הייתי יכול להיות איש לגמרי בריא – ואני לא.

הגידול שלי צודק בבואו ללמד אותי לקח שאין חלומות חינם, ובמידה מוגזמת הייתי יוסף בעל החלומות. האחים שלי שנאו אותי על החלומות, וחרף שנאתם אלי התעקשתי להמשיך ולהיות צפנת פַענֵחַ.

זה מאוד אפשרי שדווקא מעתה ואילך אצטרך לשלם מחיר עוד יותר גבוה וחובת ההוכחה עוד תכבד. הרי ברור שכאשר אשוב יעקבו אחרי בשבע עיניים – האם הוא עדיין מי שהיה, האם הוא הגיוני לשיטתו כתמול שלשום, האם הוא רהוט, וכל גמגום שלי וכל היסוס ייזקפו לחובתי. רבים מדי מעוניינים להציגני ככלי שמתרוקן, שזה כבר לא זה, ומה אתם בעצם רוצים ממנו – ניתוח מוח מעלה אדם, כל אדם, על דרך שכל באיה לא ישובון, וגם הוא לא סופרמן. מנוי וגמור איתי לשוב, כאשר אני מתמלא מחדש מחולייתי, מחוליי.

ביקור נוסף שלי אצל הפרופ' רם היה לאחר בדיקת ה־MRI. לא היה שינוי באבחנה, גם לא יכול היה להיות, הממצאים היו חדים וחלקים. המשכתי להיות רגוע לחלוטין, לפחות כלפי חוץ. באמת הייתי נינוח, כי רק מצב לא ברור, מעורפל, מעורר בי דריכות או עצבנות. מצבים ברורים נוסכים עלי סוג של שלווה והשלמה.

הפרופסור מצא לנכון, ובצדק, למנות בכל זאת את כל הסיכונים שבאו בחשבון, אבל כולם היו בסבירויות נמוכות למדי. הגידול בחר לעצמו מקום טוב, הגישה אליו נוחה, אבל מן הבדיקות קשה לדעת אם הוא דבוק או לא דבוק למוח. אם לא דבוק – נהדר, מוציאים אותו באחת והולכים הביתה שמחים וטובי לב. אם דבוק – הרבה יותר בעייתי וצריך להפריד, וזה לוקח זמן וכרוך בהרבה מאוד סבלנות. ניתוחי מוח בלאו הכי הם ארוכים מטבעם; אם אין צורך בהפרדה – כחמש שעות; אם יש צורך – אולי גם עשר שעות, ואסור להתרשם לרעה מאורך הניתוח.

באותו רגע, גם על־פי הצילומים, קשה היה לומר האם הגידול יושב על הווריד המרכזי של המוח או נבדל ממנו. גם זאת היתה שאלת מפתח, ורק לראש הפתוח פתרונים. ולאחר הניתוח, כבר הזכרתי, קרוב לוודאי שאסבול מדפרסיה, אבל אני יותר חזק ממצבי־רוחי. פרופ’ רם אחראי לניתוח, אני אחראי לכל השאר.

בתוך כל ההמולה הזאת כתבתי להנאתי מאמר בעיתון הארץ על מעמדה הפוחת של השפה העברית, ודווקא מצאה חן בעיני הכותרת הירחמיאלית־משהו ל”שוחרי שפת עבר". קיבלתי יותר תגובות מאשר לכל מאמר אחר שחיברתי בשנים האחרונות, ושמחתי להיווכח שיש עדיין פה ושם לא מעט אנשים שקרן העברית היורדת מעסיקה אותם. ובכלל, לא כל־כך איכפת לי בשנים האחרונות להיות קצת ירחמיאל, אם ירחמיאליות פרושה שמירה קנאית על ערכים ומושגים שהזמן מעביר רק בגלל שרירותו. בזמן יש תמיד יותר שרירות וגחמנות מאשר צדק, ואם לא יימצאו כאן כמה שומרי חומות, החומות כולן יקרסו, החיים יהפכו לחיי פרזות, העולם הפרוץ יחזור להיות תוהו ובוהו ובג’ונגל הזה ייטרף כל מה שראוי להישאר שלם.

לפעמים אני מרגיש כיורשם של כמה מן האבות המייסדים, שהתכוונו לדבר אחד ויצא, לשברוננו, דבר לגמרי אחר. אני אפילו מתגעגע לטלפונים של משה שרת, שהיה מתקן לי שגיאות בעברית כאשר הייתי קריין ברדיו, ולא תמיד הקפדתי די הצורך. אין לך מושג, משה שרת, עד כמה אתה חסר לי, כשאין עוד מי שיעיר ויגיד – אין אומרים לרכב ויש לומר לרכוב, כאילו מדובר בעניין של מה בכך. אבל העברית היא גולת הכותרת של המפעל הציוני, הרבה יותר חשובה מכל השטחים שכבשנו, ודווקא היא עדיין לא לגמרי נכבשה. היא שפת האם, ובלעדיה, יפה ומתוקנת, אנחנו שרויים ביתמות גדולה. גם אני, שרואה את עצמי כתלמידו של שרת ולא רק מבחינת השפה, משתטה לפעמים לטלפן לרדיו ולהעיר, ואין לי אשליות מה הם אומרים עלי שם, מאחורי גבי, ועל טרחנותי כעובר בטל. ושוב, אם יקרה משהו ויבואו לכלל אזכור “הדברים המפורסמים האחרונים”, דווקא מוצא חן בעיני מאמר לשוחרי השפה העברית מאשר עוד מאמר על שרון, לדוגמה. הוא עצמו, שרון, והמאמרים עליו כבר היו לי לזרא.

אני עוד יותר קשוב עכשיו לסבל, סבל מבין סבל, וסף הרִגשה שלי מאוד נמוך. הרבה דברים שהיו פוסחים עלי, עכשיו הם נכרכים סביבי כמו תחבושת לפצע פתוח. הנה, עוד ילד קטן נחנק במכונית של אבא שלו, ששכח אותו להיכוות ולהיצלות בחום הנורא, ולהוציא את נשמתו. אני חוזר לעניין הילדים, כי המדינה הזאת נחשפת במלוא כיעורה כאשר היא יוצרת סביבה עוינת גם לילדיה.

כאשר הייתי שר החינוך, כי זה מה שרציתי להיות, ראיתי את עצמי כשר הילדים. מעולם לא הבנתי משמעות של מושגים ערטילאיים כמו “מערכת החינוך”. מערכת החינוך מבחינתי היא אך ורק הילדים עצמם, שבכל בוקר שיוויתי אותם לנגדי, ובכל פעם שאיתרתי ילד סובל, ילדה במצוקה, ניסיתי להיחלץ באופן אישי לעזרתם. פרס לניהול מערכת כנראה לא אקבל על כך.

הפרידה מהתפקיד קשתה עלי רק משום שגזרה עלי פרידה מן הילדים אשר אהבתי, כולם היו ילדי, ועל הסובלים שבתוכם, יותר מדי סובלים, כתבתי לפני זמן עוד בטרם נפל עלי הסבל הפרטי שלי, בטרם נפתחו בתוכי בלוטות נוספות שעל קיומן אפילו לא ידעתי.

זה בהחלט יכול לקרות

שבערוב יום קרוב

שהוא לא יום ולא לילה

יקום כאן מישהו שלא פרעו לו את החוב

אולי נגן נרגן שלא שילמו לו

את אלף הפלורינים המובטחים

(אין לי מושג מהו שער החליפין היומי במטבע מקומי)

ייקח את החליל אל פיו, יתחיל לנגן,

ואלפי ילדי רחוב

שגם להם לא פרעו את החוב

יגיחו מן המאורות שמתחת לקו העכברים והחולדות

וילכו אחרי החלילן בעיניים צמות

ועצומות

אני מכיר את הילדים האלה מהרחוב

ומקרוב,

הלוך ילכו אחרי החלילן

עד שנעלם,

וגם את הילדים האלה כולם נאבד לעולם,

אולי הם כבר הרחיקו כמו הילדים של המלין

עד לטרנסילבניה

שהיא כידוע ארץ הערפדים מוצצי הדם.

בניסיון המוצלח שלי להוכיח לעצמי עסקים כרגיל, ביקשתי לייצג את סיעתי בהצעת האי־אמון השבועית במליאת הכנסת. ברגע האחרון נרתעתי, ואני זוקף את הרתיעה לחובתי. רגע של חולשה, לא מתאים לי. בכל זאת חששתי שמעל הדוכן יתקוף אותי ההתקף האפילפטי שמפניו הוזהרתי, פתאום יעלה הקצף על שפתי, אפול מפרכס ארצה, וזאת תהיה ההופעה שתיזכר לי, ועוד איך תיזכר.

במרוצת השנים, ועוד באישורו של מנחם בגין, קניתי לעצמי שם של הנואם היותר מוכשר בבית־המחוקקים, וזה לא היה רעיון כל־כך טוב לחתום קריירה רטורית בפרכוס ובקצף על השפתיים, וכאילו לשוב ארבעים שנה אחורנית.

להווי ידוע כי גם הנואם הכי טוב לא בהכרח משתחרר כליל מפחד קהל, שיכול להיות משתק. בצעירותי הוא באמת שיתק אותי, ועברו כמה שנים עד שהרהבתי עוז להופיע בציבור. בכל פעם הייתי דוחה הזמנות בתירוצים שונים ומשונים, ואף שקלתי לבחור לעצמי מקצוע אחר, שלא יחייב אותי להרצות ולנאום. אני יודע שהיום אנשים מתקשים להאמין לסיפור הזה, ואפילו אני מתקשה במידה מסוימת, אבל כל מלה – אמת.

כאשר בכל זאת החלטתי לשבור את הקרח, נעניתי להזמנה של פעילי מפלגת העבודה בהסתדרות המורים. המפגש נועד לסכם את הבחירות של 1969, עברו שלושים וחמש שנים בדיוק, והוא נערך במועדון “יחדיו” ברחוב הירקון. שלום לוין, מזכ”ל הסתדרות המורים דאז, היה המארח והפותח, ובעוד כמה דקות הייתי אמור לשאת את דברי. הרגשתי שלא אעמוד בזה, ראשי היה סחרחר ועוד רגע אתעלף. פרשתי לחדרי השירותים, שטפתי את פני כדי להתאושש, וצנחתי ארצה מעולף לחלוטין. המארחים המודאגים נאספו עלי כדי להשיב לי את רוחי, והודיעו תכף ומייד על ביטול המפגש. אני לא הסכמתי; זה הפעם, אמרתי לעצמי, או לעולם לא. החלפתי כוח, נשאתי את מדברותי, כפי שגורסת המליצה, מן הסתם גם “יצאתי חוצץ”. הנאום הראשון שלי.

מאז, יש הקובלים, לא סתמתי את הפה, וכאשר הייתי עולה לנאום כאחד משני חברי־הכנסת היותר צעירים בימים ההם, היה מנחם בגין, גדול הנואמים, מדרבן את חבריו להיכנס למליאה כדי לשמוע את יוסי, שחשוב לשמוע אותו גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן. כך המליץ מנחם בגין, שגם תיעבתי אותו וגם אהבתיו. הפעם יצאתי מתוך הנחה שבגין כבר איננו בבית, יורשיו אינם מגיעים לקרסוליו, קוטנו עבה ממותניהם, ודווקא בנוכחותם של היורשים הנמוכים לא הייתי רוצה להתבזות כמו במועדון “יחדיו” בטקס החניכה שלי כנואם.

את השבוע האחרון לפני הניתוח עשיתי אפוא כרגיל בכנסת ובוועדותיה, ואת ההיעדרויות שלי מעת לעת נימקתי כאמור בבדיקות רפואיות בשל כאבי ראש. את הרופא שלי שאלתי אם הניתוח מוגדר כ”ניתוח ראש" או כ”ניתוח מוח", והוא השיב לי “ניתוח מוח”, שנשמע הרבה יותר מפחיד אבל גם יותר מכובד.

מעולם לא התהלכתי בקטנות, אני מודה. יש בי מידה מולדת של יהירות, אבל היא לא במיוחד מזיקה, והיא גם כרוכה בלא מעט הומור עצמי, על חשבוני. אני בהחלט מכיר בערך עצמי, אבל מעולם לא התייחסתי לעצמי כאל “איש חשוב”, ואין בי נפיחות נלעגת, אני מקווה, וגם גינוני שררה אין לי והם דוחים אותי. מה פתאום להיות נפוח, ומה פתאום להיות מרוצה ובעיקר מעצמך. על יהירותי אני מפצה ברגעים מאוד קצרים של שביעות רצון ושעות מאוד ארוכות של דאגה מתמדת. כל הזמן אני מודאג, כאילו יש בידי לשנות את כל העולם ולתקנו, ואני לא עושה די הצורך.

התקוות שאנשים מסוימים תולים בי מעיקות עלי במיוחד. הם פוגשים אותי ברחוב, האנשים הטובים האלה, ומפצירים בי – תעשה משהו, רק אתה יכול לעשות משהו, וקשה לי לגלות את אוזנם שגם אני לא יכול אלא רק להשתדל, להשתדל, חיים שלמים של השתדלות. אף פעם לא הייתי “איש חשוב”, לכל היותר ובמקרה הטוב אני “איש נחשב”, ויש הבדל עצום בין חשוב לנחשב, והנחשב קצרה ידו, בדרך כלל.

משום שאינני מתהלך בקטנות, גם בענייני בריאות אני הולך היישר אל האיברים העיקריים, היישר אל הלב ואל המוח, הכול בגדול. אין לי שום עניין לעסוק במחלות הרווחות ובמחושים המקובלים, הם משעממים אותי, הטחורים, ועל כן אני בעצם איש לגמרי בריא, אפשר לראות זאת גם כך. מפעם לפעם מחייבים אותי חיי בהתנסות גדולה נוספת, וזה מה שקורה לי גם עכשיו, וזאת לא בדיוק מחלה. באוסף ההתנסויות שלי אוכל לשלב עכשיו גם ניתוח מוח.

אבל דבר אחד מדאיג אותי הפעם, גם מהבחינה הרפואית. בכל זאת עומדים לפתוח לי את הראש, והגולגולת מטבע בריאתה היא קופסה סגורה, אולי הקופסה הכי סגורה בעולם, ואם פותחים אותה – משהו נכנס בה ומשהו יוצא ממנה, מתנדף. מכל מקום זאת אפשרות, שאולי הרופאים לא מקבלים אותה אבל אותי היא מעסיקה. קופסה חתומה שנפתחת כבר לא תיחתם כשהיתה, וכך אקבל ראש חדש, שעלול להיות מדולל כשהוא פועל בחלל שנפרץ ומתרוקן.

אני מבין שהמחשבה הזאת איננה ברורה די צורכה, אבל לי היא מספיק ברורה וטורדת כדי לענות בה. אינני מתיימר לראש מושלם, רחוק מזה, אבל הסתדרתי איתו לגמרי לא רע; הוא סיפק את צרכי פחות או יותר, ומנע ממני את קללת הקנאה; כי רק בגאונים קינאתי באמת – ביוצרים הגדולים, באמנים הגדולים ובמדענים הדגולים, ובכל השאר קצת זילזלתי. רק אמא שלי חשבה שאני גאון, אבל מאז שחשבה כך, לא נמצאו לגאונותי ראיות מספיקות.

מבעד להרהורי במליאה אני שומע במעורפל את קולה של חברת־כנסת חדשה וצעירה מעל הדוכן, מוכיחה בגסות את שמעון פרס על פניו ומתחנפת לאריאל שרון. אין טעם להתנפל בהזדמנות זאת דווקא עליה, כמעט אינני מכיר אותה, ואולי היא בסך הכול בחורה שיש בה משהו מן החיוב, אינני יודע, אבל איפה היא ואיפה שמעון פרס; כל אמות־המידה השתבשו.

אני נאבק נגד הנוסטלגיה, גם בעבר לא הכול היה שפיר, ונוסטלגיה היא בהכרח סימן לזקנה. לא בעבר אנחנו חיים ולא אליו אנחנו מתגעגעים. ההתמחות שלנו היא דווקא בעתיד, בפענוחו ובתיקונו. ובכל זאת פטור לגמרי מנוסטלגיה אי־אפשר, איש כמוני שהתחיל את חברותו בכנסת עם מנחם בגין ויצחק בן אהרון, ועכשיו הוא בין אחד יחיאל חזן לאחד גורלובסקי, ומאזין לאחת גילה גמליאל, שזורקת בוץ בפניו של פרס כדוברת הראשית מטעם הקואליציה. תהיה זאת צביעות מצידי לומר שאינני מרגיש בהבדל בין אז להיום, נוסטלגי או לא, וכאן מתחייבת האמירה על פני הדור כפני הכלב וגם על מה שקורה לו – פוחת.

את חיבתי, רק אותה, למנחם בגין העברתי בשלמות לבן, בני בגין. אני מזכיר אותו כאן, כי הוא היה בין מי שהזהירו אותי מראש מפני הניתוח, ולאו דווקא מהצד הרפואי שלו. אני במקומך, אמר לי, לא הייתי מסתבך במהלך כה מרחיק לכת, כי הגידול שלך במוח הוא האליבי המושלם, ומרגע שייעקר לא תהיה לך עוד סיבה כה משכנעת לטעויותיך, כך אמר – ואני צחקתי. בבני בגין ראיתי תמיד את המתמודד העיקרי שלי בתחום המאמץ ליושר אינטלקטואלי, ויש לי חשש שהוא גבר עלי. במאבק האידיאולוגי ההיסטורי שלנו ייתכן מאוד שדווקא ידי שלי על העליונה, אני גברתי עליו, אם כי כפות המאזניים עדיין מיטלטלות, ואין לפי שעה הכרעה ברורה; אך היא קרובה, והכף שלי תכריע, זה הרושם שמתחזק והולך.

היה לי חבל כאשר בני פרש מן הזירה הפעילה, ונטש את הכנסת שמתגוללת בעונייה, ועם פרישתו, אין ספק, נעשתה יותר ענייה. לכן, כאשר מפעם לפעם אפשר אולי להבחין בהתקף של “שיגעון גדלות”, אל תמהרו לגנות את המשתגעים.

שאלתי את עצמי מה אני בעצם עושה במליאה באותו יום אחרון של השבוע הפרלמנטרי, ולמה אני צריך להתפלש בכל הקש והגבבה, ויצאתי את האולם. כאשר אשוב זה כבר יהיה קרוב לוודאי בלי הגידול. הכנסת לא תשתנה, האם יחול בי שינוי?

נכנסתי לשלב “ההכנות המעשיות” גם כדי להעסיק את עצמי, וגם כי היה צורך לקבוע מראש כמה נהלים וכללים חשובים. מסרתי לדורית ולדקלה רשימה ברורה, קצרה, של אנשים שאני מוכן לראותם בתום הניתוח. לא היה לי עניין במצעד מבקרים שהוא לטורח ומעייף, וגם אין לי קושי לזהות את כל אותם האנשים שמזדמנים מתוך דאגה עצומה, רק כדי לוודא שמצבי רע ואין לי עוד תקנה. ערכתי עוד פגישה עם פרופ’ צביקה רם, שכצפוי הלכתי ופיתחתי בו תלות מוחלטת. הוא שב והגדיר את מצבי כ”מצב חירום" בשל הבצקת שהתפשטה, אבל הקרטיה שלקחתי לדילול הדם, ובטיפשותי לא חדלתי ממנה בעוד מועד, לא איפשרה להקדים את הניתוח.

שמעתי מפיו של רופאי אותם הדברים שוב ושוב, אבל במצב הזה יש רצון לשמוע יותר מפעם אחת, להיות בטוח שהבנתי. הפרופ’ רם מצא עכשיו לנכון להדגיש כי קרוב לוודאי שהצלקת שלי בעקבות הניתוח לא תהיה גדולה במיוחד, תהיה “מכובדת” אבל לא מנקרת עיניים, ותחצה את הקרחת שלי מצד לצד. הצד האסתטי לא עניין אותי במיוחד. לא המראה המכורכם, המסוגף והאכול שלי קידם אותי בחיי החזות שלי.

ליתר ביטחון היה עלי לעבור עוד בדיקה קריטית. הקרדיולוגים היו חייבים לתת לי היתר ניתוח, כדי להבטיח לנוירוכירורגים שליבי יהיה מסוגל לעמוד בייסורי המוח, ומי כמוני יודע שמצב ליבי הוא לא מי יודע מה.

לאחר התקף הלב שלי, התמלאתי חרדה, פחד מוות, והשקעתי שנים רבות בחיזוק ליבי. מה לא עשיתי – הלכתי קילומטרים כל יום, רכבתי על אופניים בהתמדה קנאית, והלב באמת התחזק, כפי שהוכיחה כל בדיקת מאמץ. מרגע שהתמניתי שר החינוך, כל זה נפסק. יצאתי מחירות לעבדות, ומאז היה לי קשה לשוב בהדרגה לכושר. וגם העישון הרע עשה את שלו, ועל כן היו לי מספיק סיבות לחשוש שאולי רופא הלב, פרופ’ אריה רוט, מנהל המחלקה הקרדיולוגית באיכילוב, ידיד ותיק ושכן קרוב, לא ייקח על עצמו ועלי את הסיכון, ואז הניתוח יידחה, חלילה, והחירום יחריף.

הלב שלי, ישתבח, לא בגד ועבר את מבחנו בדוחק. פרופ’ רוט צייד אותי באישור המבוקש, ובי התחזקה האמונה שלמרות הכול אני עדיין רחוק מלהיות גרוטאה גמורה. יש לי לב, אומנם הוא לקוי, כפי שתראה כל בדיקת א.ק.ג. שטחית, אבל בכוח האמביציה והמחויבות שלי אני עושה בחצי לב מה שרבים אחרים מתקשים לעשות בלב שלם.

מאז שלקיתי בליבי, קיבלתי במהלך כל השנים האלה עשרות ואולי מאות קריאות של אזרחים חולים, מאושפזי התקפים בגילאים שונים. ועם אותם אזרחים שאינני מכיר כלל התנהלו השיחות תמיד בנוסח דומה: “שלום יוסי, אני יודע שהיה לך פעם התקף לב לא פשוט, אני עוקב אחריך כל השנים האלה, ואני רואה שאתה עובד מאוד קשה, וזה מאוד מעודד אותי, כי גם לי היה בזמן האחרון התקף, ואני נורא מדוכא עכשיו ואין לי כוח. אתה חושב שגם אני אחזור לעצמי? אולי אתה מוכן לספר לי איך אתה עושה את זה.”

קרה כבר שהתבקשתי על־ידי משפחות לבקר אנשים לאחר התקף בבית־החולים, כי החולה שוקע להם שם בדיכאון של זהו זה, סוף החיים. נעניתי לבקשה. יש לי ברירה? וניסיתי לעודד, והרבה פעמים הצלחתי, לא בהסברים מלומדים אלא שוב בדוגמה האישית שרק בה אני מאמין: ממני תראו וכן תעשו. פשוט מאוד, אני מסביר, הכול תלוי בכם, הכול בראש שלכם וגם מה שבלב – בראש. אם אין לכם למען מה ולמען מי להיאבק, אתם אבודים. אבל אני סמוך ובטוח שיש לכם, ועוד איך יש לכם. אז תקומו עכשיו מהמיטה – ותחיו.

הנה, האיש הכועס, אני, הוא גם האיש המעודד והמנחם. כאן אני מקדים מעט את המאוחר, הרי אין זה סיפור מתח, ומגלה לכם שכבר קיבלתי פניות דומות מכמה וכמה “מקרי ראש”. אני עובר ממחלקה למחלקה ומסביר להם שהכול בלב, וגם מה שבראש – בלב.

אבל, מה יהיה עלי, מקרה־ראש ומקרה־לב שחברו להם יחדיו? אל דאגה: לי יש למען מה, הרבה, ולמען מי, הרבה מאוד, והכול בראש שלי והכול בלב שלי, וכבר מזמן לא הרגשתי כה מרוכז במחויבויות שלי על־פי סדר חשיבותן.

במסגרת “ההכנות האחרונות”, לאחר היסוס, אני מחליט בכל זאת להשאיר מכתב. אפילו מניתוחים של מה בכך כבר קרה שחולה הסתבך. וניתוח מוח, צריך להזכיר, הוא בכל זאת פתיחת הקופסה החתומה. אפשר כמובן גם בלי המכתב הזה, אבל מקנן בי דווקא עכשיו הרצון לדייק עוד יותר בהגדרת התחושות שלי כלפי הקרובים לי מכול, יקירי.

איש לא ראה קודם את המכתב הרגיש הזה, שאותו הפקדתי במעטפה סגורה בידיה הנאמנות של דקלה. “אם יקרה משהו תמסרי אותו,” אמרתי לה. אני רעדתי קלות והיא, דקלה, נרעשה כולה. על המעטפה רשמתי “לדורית” ודקלה הצפינה את המכתב בעומק המגירה.

רק עכשיו אני קורע את המעטפה וקורא את המכתב בפעם הראשונה לאחר שכתבתי אותו, ואינני יודע איך להתייחס אליו. אני אפילו קצת מאוכזב, כי לא מצאתי בו שום דבר מקורי במיוחד, אבל אולי זה קצת ילדותי לחפש מקוריות במכתב פרידה לבני משפחה, שדווקא בו ימצאו את מקומם הרגשות הכי טבעיים של כל אחד מאיתנו, הכי פשוטים ומובנים מאליהם, בלי הרבה גנדורים. ולמשפחה הקרובה שלי גם בימים לגמרי רגילים יש רתיעה עמוקה מפני כל גילוי של גנדור, שאם חטאתי בו לפעמים – מצאתי את עצמי מאחורי הדלת או מוקצה בקרן זווית, בעיקר בימים של סופי שבוע שהם אצלנו ימים של דין וחשבון משפחתי.

בקריאה חוזרת ולאחר עשרת הימים שזיעזעו אותי, אולי הייתי רוצה לשפץ את מכתב הפרידה שלי, לגרוע ובעיקר להוסיף, אבל החלטתי להשאיר אותו כמו שהוא, ככתיבתו, ולו רק כדי להישאר נאמן לאמת שלי דווקא בימים שהאמת האישית עולה ממעמקים.

ממעמקים כתבתי:

לדורית, לישי, לנעה, לנדב, לרחלי, ליואב, לעלמה, לאיתמר, ליסמין ולמיכל:

אהובי,

ביקשתי מדקלה למסור לכם את השורות האלה רק אם ישתבש משהו בניתוח שלי – אחרי הכול ראש הוא ראש. אומנם הרופאים אופטימיים וגם אני, שלוות רוחי מפתיעה אותי ואולי גם אתכם, אבל לעולם אין לדעת, וחשוב לי שתדעו שלא היה בעולם איש יקר לי מכם, כך היה תמיד ובשנים האחרונות ביתר שאת. אתם הייתם המקור העיקרי שלי לגאווה ולנחת, לא היתה משפחה יותר תומכת מכם. בעיני, אתם לי ולעצמכם משפחה מושלמת.

כולכם הייתם נהדרים בעיני, לא מצאתי בכם דופי, מוכשרים והגונים ויפים מאין כמותכם. התברכנו כולנו גם בכלה ובחתן למופת, שהיו לנו כבת וכבן לכל דבר.

הנכדים, הם היו בשנים האחרונות משובבי נפשי, ואם יחסר לי משהו בשל הניתוח – סיפור גידולם והתפתחותם הוא שיחסר יותר מכול.

למרות כל “עלילות הדם” עלי, ההזדהות הראשונה שלי היתה איתכם, לא תמיד ידעתי לבטא אותה כהלכה, ואולי בעיקר כלפי ישי, ואולי משום שהיה הבכור שנפשי קשורה בנפשו. נעה היא הבת המושלמת, שנפשי יוצאת אליה ולא שבה, והיא כפיקדון בידה. ונדב, צעיר בני, שהוא בעיני צעיר מופלא, מרתק ומרגש אותי בכל פעם מחדש, שגם אליו רציתי להתקרב יותר.

ודורית, אשת חיי, שכל מה שעשיתי היה טבוע בחותמת הייחודית שלה, שׂכלה הטוב ויופייה הנדיר. בלעדיה, לא יכולתי להתקיים כלל. היא נתנה לי חיים, והיא נתנה לי גם את טעמם.

אני יודע שלכולכם מגיע הרבה יותר ממני, אולי גם מקובץ שירי תוכלו ללמוד עוד משהו על האהבה ועל המחויבות שלי לכם, לכולכם, כי מעולם לא הצלחתי להגיע לכלל תחושה ברורה, ביני לבין עצמי, למי מכם אני קשור יותר. עכשיו, מכל מקום, בעונה הזאת של חיינו – הנכדות והנכדים שלנו באים ראשונה.

שלכם, יוסי

נספח חשוב מאוד בשבילי (מופיע במכתב המקורי – י.ש.)

החבר הכי טוב שלי היית אתה, נחום ורבין. אולי לא ידעת, אבל זאת האמת. מסירותך האישית והמקצועית היתה לי תמיד לעזר ולמרגוע. נחום, נחום, איש קדוש, ואיתך אשתך, בתיה ברק, שתי בנותיך, רנה ונעמה, ובנך אמנון, שנעמו לי תמיד כילדי.

ובן ציון ורבין, חותני, פרופסור מהולל לרפואת ילדים, שלמרות המאבק הסמוי והמתמיד בינינו על ליבה של דורית בתך, רחשתי לך הרבה כבוד וחיבה, לו רבים היו כמוך. וכך פניה, חותנתי, שתמיד שמרתי לך חסד נעורי ואמהותך המאוחרת.

ואחותי היחידה, הדסה, בנותיה וחתניה ונכדיה המופלאים. גם אם לפעמים נחלש הקשר, תמיד היית ונשארת אחותי, הגונה ומזדהה, הקשר העמוק והדמי לבית אבא ואמא שלנו. תודה, הדסה.

וכך מסתיים לו המכתב וכאילו לא לגמרי מסתיים, כי לא לגמרי ברור מה בעצם רציתי לומר. אין בו אפילו ניסיון להנחיל משהו של ערך ומהות. יש לי סברה מדוע – המורשת הערכית של משפחתנו משותפת לכולנו, אין אצלנו גידולי פרא, ועל המובן מאליו אין טעם לחזור. מיותר לחבר עוד עירוי אידיאולוגי למערכת הדם המשותפת שלנו. בעניינים אישיים, רגשיים, אנחנו הרבה יותר מופנמים ומאופקים, אולי משום שמעשרה קבין של חשיפה אני נטלתי תשעה, וכל משפחתי אף לא קב אחד. הם גם המבקרים הכי חריפים שלי, ואודה על האמת גם הכי משפיעים. למעשה, רק הם, אשתי וילדי, השפיעו עלי וממשיכים להשפיע. רק על תום ליבם אני סומך, ורק בכושר השיפוט התבוני שלהם אני מאמין. יש בינינו תמימות רעים רחבה ועמוקה אבל גם, לעיתים קרובות, חילוקי דעות נוקבים, שזורעים בי את זרע הספק. הם יותר שקולים ומדודים ממני, והמזג שלהם יותר “שיפוטי”.

שלושת ילדי הם קציני צבא במילואים, בדרגות הביניים. לי דווקא לא היה איכפת שיישארו בשירות הצבאי – אדרבא, יישארו ויתרמו, יש להם מה. אבל, הצבא שלנו לא מתאים, כנראה, לאנשים כה מחוננים ובעיקר לאנשים עצמאיים שלא עושים חשבון, וזה מאוד חבל, וכך הוא גם נראה, צבאנו.

אגלה סוד: העמדה הבצורה שלי נגד סרבנות שירות היא עמדה ותיקה, נשענת על אדנים עקרוניים ומעשיים, ואם באמת ינסו כאן ברצינות לפנות אי־פעם התנחלות אחת, אני לגמרי לא בטוח, תתברר ההתנגדות שלי לסרבנות כעוד יותר נכונה. אבל, האמת כולה היא, שהתנגדותי בעצם מוכתבת לי על־ידי שני בני. אם תתמוך בסרבנים, הם אמרו לי, זאת זכותך, כמובן, אבל אנחנו לא איתך, דע לך.

אולי זה לא רציני מצידי, אבל בלי מנדט של הבנים ושל כל חבריהם, מאות אלפים, שבוחלים אומנם בכיבוש אבל לא משאירים אותו לטיפולם של אחרים, בלי המנדט הזה אין לי מנדט.

פעם אמרתי לסרבנים ששידלו אותי לתמוך בהם ובעמדתם – לכו לבנים שלי, דברו איתם, שכנעו אותם, ואם תצליחו תחזרו אלי, ואני אשוב לשקול את עמדתי. אין סיכוי כזה, לדעתי, ואני מאמין שהבנים שלי עדיין צודקים.

בימים האחרונים כהו מעט עיני וראייתי כבדה עלי. אני מתקשה לקרוא, ובלי קריאה וכתיבה שוטפות אני מחוסל. כל הניתוח שלי מחוויר לעומת המועקה הזאת. אין לי מושג אם לבעיית העיניים יש או אין קשר לגידול או לבצקת, ונדמה לי שגם לרופאים שלי אין כל־כך מושג, אבל התחושה הזאת של התעייפות הראייה מלווה אותי כבר יותר משנה. אולי אז התחיל הגידול להשאיר את רישומו על מוחי?

שמתי לב לקושי החדש והמדכא כבר בזמן מערכת הבחירות האחרונה, שהיתה איומה מבחינתי עוד לפני שנודעו תוצאותיה המאכזבות. לא הייתי במיטבי, הרגשתי רע, הייתי מכווץ מבפנים, ניטלה ממני שמחת המאבק, הייתי כבוי, ובכל בוקר הייתי צריך “לחמם מנועים”, שאצלי הם בדרך כלל חמים יומם ולילה. איש סביבי, בתנועה, לא ידע את מצבי, כי לא היה לי רצון לשתף אחרים וגם לא היה לי כל־כך את מי לשתף. החיים הפוליטיים אינם חיי משפחה ואין בהם שיתוף אמיתי. אף פעם גם לא קיבלתי את ההגדרה של תנועה פוליטית כבית. פוליטיקאים הם לא חברים שלי, לבד משניים־שלושה שהם חברי כמעט במקרה, למרות הפוליטיקה, ופוליטיקאים הם גם לא מבאי ביתי. דורית ואני אנשים מאוד פרטיים ברשות היחיד שלנו, ורק לעיתים רחוקות אם בכלל ימצאו אותנו ברשות הרבים.

זאת גם הסיבה שלא רק פוליטיקאים, גם “חשובים” אחרים, יחסנים למיניהם, שועי הארץ, עשירים חדשים וישנים, תורמים מסובבי־על־אצבע, לא נטפלו אלינו, והם מוּכרים לנו רק מהתקשורת. את דורית ואותי גם לא ניתן למצוא בטורי הרכילות, שבדרך כלל מעוררים בנו השתאות ולפעמים בחילה. אין חלקנו עם הסלבריטאים, ושפר עלינו חלקנו עם עצמנו.

אני לא יודע לומר האם יש קשר כלשהו בין מצבי השפוף במערכת הבחירות האחרונה לבין התוצאות המאכזבות, אבל אני כבר כן יודע לומר שאין קשר בין הגידול שלי לבין ראייתי הנחלשת – זה נבדק וסוכם בביטחון. בסך הכול עניין קטן ואופייני לגיל, אבל יש זמנים שמעצימים דאגות. התקינו לי משקפיים חדשים תוך יום ואורו עיני, שבתי לקרוא ולכתוב במלוא הקצב. חבל שהתעכבתי בבדיקות, וסתם הוספתי לי עוד דאגה מיותרת לחלוטין. עכשיו, בעיניים פקוחות ומיטיבות מבט, אני מאושר: יש לי בעיה אחת, מאותרת, היא תוסר בקרוב מאוד, וזה רק עניין של ימים ספורים עד שאשוב להיות כתמול שלשום. כמה קל להיות מאושר וכמה מוזר, לא אופייני.

כבר חמישה ימים עברו מיום שהתגלה אצלי הגידול. לידיעה כזאת יש טבע משלה להתפשטות מהירה, ואני משתומם לשקט הסביבתי, בינתיים. מסתבר שאם באמת רוצים ניתן לשמור על ידיעה כשהיא מוצפנת לפרק זמן. הראשון, כמדומה, שהריח משהו היה עיתונאי צעיר, אטילה שומפלבי, מ־Ynet. הוא הבחין בהיעדרויות הלא־מקובלות שלי מן הכנסת וועדותיה, והחליט לבדוק אם קורה משהו. דקלה דבקה בגרסת הביניים שלנו בדבר בדיקות רפואיות בשל כאבי ראש פתאומיים. אבל נראה שהריח לא פג לחלוטין, והוא המשיך לעמוד באפו של אטילה. למחרת היום, כאשר ראה אותי בכנסת, חידש הצעה ישנה שלו לערוך איתי ראיון “לא שגרתי”, לאו דווקא בענייני דיומא ויותר “על החיים”. הסכמתי.

אטילה שומפלבי הוא מהעיתונאים הצעירים מאוד, בן הדור החדש שלא ידע את יוסף בגלגוליו הקודמים, וגם אני מכיר רק מעטים מהדור הזה. בדור הקודם התפתחה האגדה על השולחן שלי במזנון הכנסת, שקיבץ סביבו עיתונאים רבים ששתו את דברי בצמא. גם אז זאת היתה אגדה, שכוחה לפעמים רב מהמציאות – לא שולחן ולא צמא. אבל, לפעמים, לעיתונאים מסוימים היה עניין לשמוע את דעתי, נקודת ראות אחרת, זווית שונה של הסתכלות ואבחנה. מעולם לא הדלפתי להם, כי לא היה לי מה להדליף, וההדלפה עצמה נראתה לי פסולה. אם היה לי משהו חשוב למסור הייתי מוסר אותו בריש גלי, בחתימת ידי. תמיד זיהיתי את עצמי, וידיעה מזוהה לעולם איננה הדלפה.

יש לי שיקול דעת לגמרי פרטי, ובהיסטוריה שלי מצאתי לנכון לפוצץ כמה מהפרשיות הכי רגישות בארץ, אבל לא התחבאתי כי לא הרגשתי שיש לי ממה או ממי לחשוש. כאיש ציבור אני עומד בכל רגע למבחנו של הציבור, והוא ישפוט לשבט או לחסד, ולא הייתי רוצה להתבזות בעיני עצמי בהדלפה נחותה.

אני מחזיק שנים רבות טור פובליציסטי משל עצמי, ורוב השנים כותב בהארץ, ואפשר להגדיר אותי כ”בעל טור", ומי כמוני מכיר את ייאושו של בעל טור ערב פרסומו, כאשר הראש עדיין ריק וכך גם הנייר.

העיתונאים בני דורי ראו בי אפוא גם קולגה שמבין לליבם, דאגותיהם דאגותיו, והיינו חולקים מעת לעת שולחן ו”הגיגים". הקִרבה ההגיגנית הזאת לכמה עיתונאים לא היתה בטובתי, בניגוד אולי לסברה רווחת. כל מי מהכותבים שהיה נגדי גם כתב נגדי, בדרך הטבע. אבל כל מי שהיה יכול למצוא גם כמה מילים בעדי, בדרך כלל לא עשה זאת. מה הרבותא לכתוב משהו חיובי על יוסי שריד, עוד יגידו שאנחנו מלחכים את פנכתו.

קרה בדיוק להפך: כדי להוכיח את עצמאותם, הם לא החמיצו הזדמנות נאותה לתקוף אותי, ואני סיפקתי להם לא מעט הזדמנויות. אני יודע כי ה”הם" האלה הוא בעייתי ומעוות, ובכל זאת הוא נותן תמונה די טובה של המצב שנקלעתי אליו. הגעתי למסקנה שריחוק מעיתונאים ויחסים קורקטיים איתם יהיו רק בטובתם ובטובתי. ישפטו אותי כראוי לי, בלי הנחות, אבל, בבקשה, גם בלי החמרות מיוחדות – וכך טוב לי. אומנם “בלי טובות” אבל גם בלי כל התסביכים האלה. בשנים האחרונות “אגדת השולחן” גוועה, כי אינני עוד “איש חשוב”, וחבל לבזבז עלי זמן יקר, ואני עצמי מעדיף לעיתים להתבודד גם במקום כמו מזנון הכנסת, שכבר ראיתי בו לא מעט אנשים שהיו מוקפים ונעזבו לאחר שנגזזו מחלפותיהם.

לעיתונאים הצעירים אין תסביכים, גם לאטילה שומפלבי אין. הכרנו באמצעות העוזרת שלי, דקלה, והוא מצא חן בעיני, כי הוא מסוגל לשוחח כבן־תרבות, ולא רק לנסות ולשאוב את הידיעה הבאה שלו. לכן הסכמתי להתראיין אצלו ימים ספורים לפני הניתוח, ושוב בהנחה שלא יזיק אם יישאר הראיון הזה, ומי יודע מתי ואיך אוכל לתת את הראיון הבא שלי, ואטילה בהחלט נראה לי מתאים לשמש בתפקיד של המראיין האחרון. עד היום אין לי מושג ברור האם הוא ידע יותר על מצבי אם לאו, אבל הוא היה מאוד נחמד אלי, ודיבר איתי בעיקר על איך דברים נראים ממעוף הציפור, כאילו הרגיש שאני פורש כנפיים ופורח – וגם בשל התרופות.

בשבוע שלפני הניתוח התמלאתי בתרופות, והמינונים היו גבוהים במיוחד. שעות השינה שלי הלכו והתקצרו כי הסטרואידים נסכו בי נמרצות משונה, לא מוכרת לי, שהתנגשה בעייפות שלי, שהיתה דווקא יכולה לשמש לי מפלט – לישון ולהעביר זמן. ניסיתי לכתוב תחת השפעת התרופות, קראתי כל־כך הרבה על כתיבה בהשפעת סמים, אולי זאת ההזדמנות הלגיטימית שלי להתנסות, אולי תשתפר כתיבתי עד ללא הכר, אולי אעלה מתוכי צפונות ונצורות שלא עלו קודם.

לא כל־כך הצלחתי. התחלתי לדאוג פן מה שהיה הוא שיהיה, מי שהיה הוא שיהיה.

הראיון עם שומפלבי הצעיר התפרסם ביום שישי באתר ובהרחבה חסרת תקדים. הוא גרר בעקבותיו מספר עצום של תגובות, בדרך כלל אוהדות, במפתיע. אנשים יותר קרובים לא כל־כך הבינו מה קרה לי פתאום, כי הראיון הדיף ריח משונה של מצב־רוח מיוחד, מהורהר.

אני לא אוהב לקרוא ראיונות שנתתי, כי אני מעדיף את הניסוחים שלי, אבל הפעם קראתי והייתי שבע רצון. את הכותרת “הייתי מעדיף להיזכר כמשורר” לא אהבתי במיוחד. ראשית, עדיין אינני רוצה להיזכר – זכרי לברכה, יש לי עדיין הרבה תוכניות, ומנוי וגמור איתי להגשימן, אני עקשן, ועקשנותי גדולה מזו של גידול גדול שנטפל למוחי; קטן עלי. שנית, מיהו משורר, ולמי מסורה ההגדרה? לדעתי, רק לקורא, כאשר יזדמן לו להתוודע אל שירי במלוא היקף כתיבתם בשנה האחרונה. אם יימצא קורא ששירַתי תעשיר אותו ולו במעט, רק אז אהיה משורר בעיניו ואולי גם בעיני. ושלישית, עשיתי בחיי הפוליטיים, הציבוריים, לא מעט; טביעות אצבעותי פזורות בכל רחבי הארץ ואולי גם במחשבותיהם של בני־אדם, ואין לי סיבה מיוחדת למחוק את זהותי כפוליטיקאי. עשיתי מן הסתם לא מעט שגיאות, אבל אינני מבחין בשגיאה כה קשה ומבישה עד שאאלץ לשכתב את קורות חיי כאשר אתפנה לכתוב אותן בזמן מן הזמנים. לכן, אם אזכר אי־פעם, אני מעדיף את הזיכרון המשולב של שליח ציבור שהיו לו גם חיים אחרים. כך גם אקל על מבקרי שיוכלו בלי להתאמץ להידרש לקלישאה חבוטה ותמציתית במיוחד – המשורר הכי טוב בין הפוליטיקאים והפוליטיקאי הכי טוב בין המשוררים. הנה, הביקורת כבר כתובה.

במחשבה שנייה, מקנן בי החשש שאני עושה לעצמי את החיים קלים מדי. התחייבתי קודם לתוכניות שעלי להגשימן עדיין, אבל אולי אינני מבחין שרגלי עומדות בשערי היציאה מזירת הקרב, שנראה יותר ויותר כקרב מאסף. ארחיק לכת ואניח, שאין עוד חפץ בקרבות שלי שהם קרבות האתמול, כאשר הייתי בטוח שלחלומותי, לפחות, יש הרבה שותפים, וייתכן מאוד שגם להנחה הזאת כבר אין יסוד, אני חולם סולו. אבל אני, מה אעשה, בלי תחושה של שליחות, בלי ייעוד, אינני יכול להתקיים, ואפשר שגם אינני יכול עכשיו להבריא. המחויבות המוחלטת שלי גורעת בלי ספק מבריאותי, אבל היא גם מוסיפה לאיתנותי ולהתאוששות שלי, היא לוקחת ונותנת. לכן, גם אם יראו בתחושת השליחות שלי יומרה ואף יציגו אותה כפתטית – מה הוא חושב האיש הזה לעצמו – אני חייב לראות בה בשלב זה תרופה למכות הגוף, ועל כן לא אוותר עליה גם אם איננה עומדת במבחן המציאות וגם אם ישימו אותה ואותי ללעג.

ועוד ייתכן, שאת המתח בין העייפות הגדולה שצונחת עלי בטרם ניתוח לבין הנמרצות המשונה, גם את המתח הזה פירשתי לקוּלה, אני עושה לעצמי יותר מדי הנחות. אולי התיאור הספרותי הזה הוא בסך הכול ביטוי למצב נפשי של מאניה־דפרסיה שאני מדכא בתוכי כל חיי.

אם מתאמצים אפשר למצוא במשפחתי, בבית הגידול והצמיחה שלי, עקבות מטושטשות של גילויי מאניה־דפרסיה, שהכתיבו לי מנוסה מתמדת מאזורים מסוכנים בנפש והרגילו אותי למשמעת עצמית עילאית. שום מתג לא נלחץ ושום שסתום לא נפתח בלי החלטה מודעת שלי.

ביום חמישי בערב, שבוע שלם לאחר האבחנה הראשונה, הידיעה דלפה. הישג ראוי לציון ומחמאה לכל שומרי סודי. הראשון שידע וטילפן כדי לוודא היה יהודה גולן ממעריב. הוא היה מעט נבוך בטלפון, כי באמת לא נעים לשאול מישהו אם יש לו גידול בראש ואם עומדים לנתח אותו בימים הקרובים. מעולם לא רימיתי בתגובותי. לשקר יש רגליים והן הולכות מהר, ואין בו יתרון. אבל הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי, מותר לי במקרה המיוחד הזה, ואמרתי ליהודה גולן שאני עובר בדיקות אך לפי שעה הממצאים שליליים. אני לגמרי לא בטוח שהוא האמין לי, אבל אני מודה לו על נכונותו לקבל את גרסתי.

עכשיו ידעתי כי זה רק עניין של שעות עד שדבר הניתוח יתפרסם, ולא רציתי שהפרסום לא יהיה מדויק ורק יעורר בהלה מיותרת. יש כמה אנשים בארץ שדואגים לי, ועלולים להיבהל מעבר למתחייב על־פי מצבי האמיתי; אולי אפילו אני אבהל. ואם עדיין היה ספק שהידיעה כבר בחוץ וכבר מתרוצצת ממקום למקום ומאוזן לאוזן, כי אז הגיע הטלפון השני, ערן טיפנברון מידיעות אוזרונות על הקו, וגם הוא מתעניין במבוכה קלה. אמרתי לערן בדיוק מה שאמרתי ליהודה גולן, וגם לו אני מודה על הנימה החברית ועל ההתחשבות שלו.

אני רציתי מלכתחילה שהידיעה על הניתוח תתפרסם רק לאחר מעשה, אבל עכשיו כבר היה ברור שיהיה בלתי־אפשרי לנצור אותה ארבעה ימים נוספים. ביום שישי בבוקר חיפשתי את דוברת בית־החולים, אביבה שמר, כדי לבקש ממנה שבמהלך השבת תצא ההודעה מטעמה תוך תיאום עם המנתח שלי, שעשה יומיים במינכן בכנס רופאים ונעדר מהארץ. אי־אפשר, כמובן, להוציא הודעה בלי האבחנה המוסמכת של הרופא. הוא צריך להסביר את טיבו של הגידול שלי, שאם לא כן מי יאמין שהוא שפיר ועדיין יש לי תקנה.

אולי אני טועה, אבל היה נדמה לי שדוברת בית־החולים חשבה שאני מגזים בחשיבות הידיעה הרשמית. מי מתעניין כל־כך ומי יפרסם בכלל. אבל אני שיערתי אל־נכון שהחיבור הזה בין יוסי שריד לבין המוח הדפוק שלו יעורר סקרנות ומידה רבה של תשומת־לב.

התברר בדיעבד שלא ממש טעיתי. השיגו את פרופ’ רם בטלפון, קיבלו את הסכמתו לנוסח, וההודעה היתה מוכנה לפרסום: “יוסי שריד יעבור ביום שלישי השבוע ניתוח מוח בבית־החולים איכילוב בתל־אביב לשם הסרת גידול שפיר. מנתח אותו מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית־החולים, הפרופסור צבי רם. הפרופסור רם מסר כי על־פי האבחנה מדובר בגידול שפיר (מנינגיומה), והוא מצפה להחלמה שלמה תוך זמן קצר ולשובו של יוסי שריד לעבודה בתפקוד מלא תוך ימים ספורים. על מצבו של שריד במהלך הימים הקרובים ניתן יהיה לקבל פרטים מדוברת בית־החולים.”

הדוברת מסרה לי שתוציא את ההודעה לקראת מוצאי שבת, ואני מיהרתי לטלפן ליהודה גולן, לערן טיפנברון ולאטילה שומפלבי כדי להתנצל על גרסת הבלוף שלי. לא היו להם טענות, הם הבינו. הידיעה התפרסמה לראשונה באתר החדשות Ynet ומייד גררה אחריה מאות רבות של תגובות.

דורית דיווחה לי שהתגובות, ברובן המכריע, היו יפות ואנושיות, כמתבקש בנסיבות כאלה, אבל באווירת הארץ כבר אי־אפשר לדעת: “רק בריאות”, “תהיה בריא”, “רפואה שלמה”, “החלמה מהירה”, זה היה הטון הכללי של ההערות. היו גם לא מעט, אפילו די הרבה, למען האמת, תגובות מחמיאות במיוחד כמו “החלמה מהירה לפוליטיקאי האמיץ והישר ביותר בישראל”, “מי ייתן ונראה בבית־המחוקקים רבים כמוך”, “שמחתי לשמוע שגם יריביך מעריכים מעלותיך”, “בריאות לשר החינוך הגדול שהיה לנו”, “לאיש החריג בכנסת ישראל ליושר ולחוכמה”; והיו גם תגובות של יריבים שלא ממש נלהבים ממני, אבל גם הן לא היו מרושעות, אפילו משעשעות כמו “בהזדמנות זאת כדאי להוציא לו כמה שטויות מהראש”, “הלוואי שיחזור אלינו כאיש ליכוד”, ו”עכשיו הכול ברור".

היו גם מי שניצלו את ההזדמנות לספר על הצרות שלהם; ליבי להם, אני מבין אותם. היו שהתלוננו על התורים הארוכים לניתוח, והם מן הסתם צודקים, הלוואי שיכולתי לעשות משהו למענם. מגיב אחד אף טען שלו יש גידול יותר גדול משלי, מאיפה הוא יודע, ובכל זאת הוא עדיין ממתין, וייתכן מאוד שגם הוא צודק. לא קל להיות אזרח בריא במדינה הזאת, אבל אזרח חולה הוא אומלל במיוחד. אין כאן הרבה סולידריות והתחשבות, גם לא חסד ורחמים. ישראל של היום היא בסך הכול מדינה אכזרית.

אי־אפשר להגיד שאינני מחשיב את עצמי, הצניעות היא לאו דווקא ממידותי המכוננות, ויחד עם זה, בפיצול האישיות האופייני שלי, מעולם לא התנפחתי, מחשיב ולא מחשיב, מכיר בערך עצמי ולא מכיר. האופי הזה מאפשר לי להדחיק ולהרחיק גם התייחסויות חיוביות אלי וגם התייחסויות שליליות. הצלחתי עד כה שלא לחספס את עורי ולא לכסות אותו בשכבה שומנית אוטמת רק משום שיכולתי לומר לעצמי – הדברים שנאמרים לא מכוונים אלי, מה לי ולהם. היוסי שריד הזה, שהם מתכוונים אליו, הוא לא ממש אני, הוא אני ולא אני, הוא גם מישהו אחר, שיש לי איתו היכרות קרובה אבל לא זהות מוחלטת. אני אפילו יכול שלא להסכים איתו, ואני מסתפק בהסכמה חלקית תוך הסתייגויות.

לכן, כאשר מישהו נתקל בי ברחוב, קושר שיחה של אקראי, ואומר לי שהוא מסכים איתי במאה אחוז, לשון דיבור, אני מעיר לו על הגזמה פראית מצידו. אני עם עצמי מסכים פחות, אולי רק בשבעים אחוז. עכשיו, כאשר יותר אנשים מוכנים לקבל אותי בשל מחלתי, ואני מוקף באהבתם, אני מייחס אותה לאיש האחר הזה, שמלווה אותי כל ימי חיי, וגם איתו יש לי מערכת יחסים מורכבת.

בשבת בבוקר, עוד לפני הפרסום, חפפתי את ראשי ביסודיות, כדי שאוכל להניחו למנתחים כשהוא ערוך ומוכן. גם “קול המוזיקה”, לשם שינוי, מנקה לי את הראש, כאילו גם שם יודעים משהו, ובמקום מוזיקת הנגדיות והמסגריות, הם משמיעים הבוקר את אלגר ואת שופן ואת מאהלר ומרככים את מוחי ומקלים את הגישה אליו. יפה מאוד מצידם.

שלווה של שבת בבוקר נופלת עלי. מן החלון אני משקיף אל הים, יחד איתי משקיפות שתי היונים שמקננות על הגג שלנו, ואל כל זה מתחברות הסירות המרפרפות כמו נייר ברוח הקלה – לבן, כל־כך לבן.

עד שדורית סיפרה לי אתמול, לא ידעתי ששתי יונים התחילו לקנן בקביעות על גג ביתנו כבר לפני שנה, לא שמתי־לב. הבוקר יצאתי בעצמי לבדוק האם הן עדיין שם וראיתי אותן מסתדרות כמו (כאן אני מחפש את הדימוי המדויק), בדיוק כמו זוג יונים. זה הדימוי הכי פשוט ומתבקש, מקור אל מקור, הזנבות רוטטים, והעיר הלבנה השאילה להן פיסת לובן תכול כרקע, כאילו הכול מוכן לצילום ישן ומבוים. קראתי לדורית לבוא ולראות את הזוג הזה, איך הוא מסתדר יפה, אבל מייד הצטערתי, כי אולי היא תחשוד בי שרציתי להגיד לה משהו מרומז על שנינו. תמיד הסתייגתי בחריפות מסמלים כה המוניים כמו הסמלים היוניים. ייתכן שפרננדו פסואה, המשורר הפורטוגזי המפורסם, הוא זה ששיכנע אותי להקדיש להן כמה מילים בגלל יופיין היופיוני, אבל אין צורך במשמעויות ואין צורך בסמלים.

הרופאים אסרו עלי לקחת תרופת הרגעה כלשהי, ועל כן כל השלווה המתמשכת הזאת היא מייצור עצמי ואני משתכשך בה להנאתי, שלא תיגמר לעולם. אני מוקף בספרים חדשים, והחלטתי לבחור בהברלינאי האחרון של יורם קניוק, חבר שלי, שאני שמח על תחיית כתיבתו המפעימה השנה ועל החיבה שקוראים צעירים רוחשים לספריו החדשים. בהקשר הזה של סימון אפשרויות אחרונות, אולי הברלינאי האחרון הוא גם הספר האחרון.

אינני יכול לזכור, אבל דומה שכל אמצעי התקשורת, מי יותר מי פחות, הוליכו עוד באותו הערב את הקול, ומבול הטלפונים התחיל, והוא לא פסק ימים רבים כאשר התמודדתי על שלמות מוחי, על השפיות שלי. רבים מן המטלפנים ניחמו אותי שגם אם אפסיד משהו משכלי במהלך פתיחת הקופסה, עדיין תישאר במקרה שלי מנה תבונית סבירה, שניתן להסתדר איתה בלי שירגישו בחסר.

ההודעה המוסמכת והמדויקת לא הרגה לגמרי את השמועות. מטלפנים לעוזרים ולקרובים שלי כדי לבדוק שוב ושוב מה פשר השמועות שמתהלכות שהגידול המפורסם לא לגמרי שפיר. יש מי שמאחלים לי בריאות אבל אם רק אפשר – לא לגמרי שלמה. תנו לפחות ליהנות לפרק זמן מן הספק. יש גם מי שמטלפנים כדי להזהיר אותי מפני ניתוח ומביאים לי, קשה להאמין, דוגמאות חיות ומתות לניתוחים דומים כביכול שהסתיימו בכי רע, ואני דוחה אותם בקוצר רוח.

הרעב שלי מתעצם, מעולם לא היה לי תיאבון כזה; איבדתי את השליטה בהרגלי האכילה שלי, כל מה שרואות עיני אני מכלה, טורף. אני נזכר שבמלחמת יום הכיפורים התלוויתי ככתב צבאי לספינת דבור של חיל־הים בהתקפה על אחד הנמלים המצרים, ראס אל־ע’רב, בים סוף. זאת היתה פעולה לילית בחשכה מוחלטת, הים היה סוער במיוחד, הגלים הציפו את הסיפון, היינו רטובים עד לשד העצמות, ובעיקר פחדנו, אני מכל מקום נורא פחדתי. החיילים על הספינה, כמעט כולם, הקיאו את נשמתם. אני, במפתיע, דווקא לא הקאתי. בדיוק להפך, כמה מוזר: נתקפתי ברעב ובצעתי כיכרות לחם שלמות כדי לאוכלן.

הרעב המטורף ההוא היה תוצאה של פחד, כך הסבירו לי לימים. האם אני מפחד עכשיו? האם הרעב הוא המוצָא הסמוי לפחד שלי, לאחר שהצלחתי לסתום את כל היציאות הגלויות? האם הרעב מספר לי משהו חשאי על עצמי שאני לא ידעתי? האם אי־אפשר בתנאים האלה להתגבר על הפחד גם כאשר למראית עין מתגברים עליו? ומה בעצם גורם לי, כמעט בכל הקשר, לשוב בדרך זאת או אחרת דווקא למלחמת יום הכיפורים ולמוראותיה ולחרדה הקיומית שנתלוותה אליה?

הפחד, כמו כל רגש אחר, הוא אולי פועל יוצא מהכימיה בראש. הכול אומנם בראש, כפי שהסברתי, אבל לא הייתי רוצה להאמין שהכול בכימיה של הראש, בתנודות ובתמורות של הרכב כימי כזה או אחר, בהשפעת תרופות ובלעדיהן, במינונים מסוימים. יהיה מאוד מדכא מבחינתי לחשוב שלא מזג־אוויר סגרירי מדכא אותי, וגם לא הימים היפים, שמקדימים בנדיבות את האשפוז שלי, הם שמרוממים את רוחי. ובכלל, איך אפשר לכתוב שיר, כשהוא מתפלש בכימיה הזאת. המוזיקה של אלגר והחלון הפתוח לרווחה ונוף הסירות האווריריות שנשקף אלי עכשיו, הם שגורמים לי לאושר, כך אני מרגיש, וכך אומרת לי האינטליגנציה הרגשית שלי בבוקר שבת זה.

ביום ראשון התפרסמה הידיעה בהבלטה עצומה בעיתוני הערב. קראתי אותה כאילו היא באמת מתייחסת גם למישהו אחר, והפרטים די עניינו אותי, למדתי גם פרטי משנה חדשים. פרץ הטלפונים היה אדיר, מי לא טילפן. מדוע אכחד, זאת היתה תחושה טובה. כאילו אין חשיבות מיוחדת לטלפונים האלה שצריך להתייחס אליהם כמצוות אנשים מלומדה, אבל למרות כל הטורח הם נעמו לי, במצבי, יהיו מניעיהם אשר יהיו.

נשיא המדינה, שאני רוחש לו ידידות, טילפן, וראש הממשלה טילפן, וביבי נתניהו ושאול מופז, ועוד הרבה שרים אחרים וחברי־כנסת מכל הסיעות וסופרים ואמנים וקציני צבא וחברים ותיקים ופחות ותיקים וכל מי שהצטלבו דרכינו אי־פעם ואזרחים רבים שאינני מכיר כלל, וכל התכונה הבלתי־צפויה הזאת עזרה לי מאוד להעביר את היומיים שעוד נותרו.

לא במקרה זכור לי במיוחד הטלפון של מתן וילנאי, כי לגמרי שכחתי שהוא עצמו עבר לפני שנים רבות ניתוח דומה. הוא ביקש להוכיח לי שיש חיים אחרי הגידול וגם להזכיר לי אירוע סוריאליסטי לחלוטין ששנינו השתתפנו בו, אירוע שהפך ללא אירוע, ולו אירע – שנינו היינו קבורים עמוק באדמה.

כמו מקוללים אנחנו שוב חוזרים למלחמת יום הכיפורים, ולא סביר שרק יד המקרה מחזירה אותנו אליה. בשלהי המלחמה, ביומה האחרון, החליטו כאן עוד החלטה גאונית – לכבוש את העיר פורט סעיד. למה לכבוש, מה ההיגיון, מה זה יוסיף – לא לגמרי ברור. בעצם כן ברור – אין שום היגיון, עוד הרפתקה סתמית, חסרת פשר, אולי כדי להשיב לממשלה ולצבא את כבודם האבוד. היתה רק בעיה אחת רצינית בתוכנית המאוחרת הזאת: לצה”ל, כמו בהרבה פעולות אחרות, לא היה שום מודיעין, לא ידעו מה סדר הכוחות המצריים בעיר, מהם אמצעי הלחימה שעומדים לרשותם, מה המכשולים שהוצבו מבעוד מועד על החוף כדי לסכל פשיטה ישראלית מן הים. הכול היה לוט בערפל. רק דבר אחד היה דווקא די ברור: רק נס יחזיר אנשים חיים מפעולה סהרורית כזאת בליל ירח מלא. אבל גם במטכ”ל ובממשלה של אז ישבו והחליטו לא מעט מוכי ירח.

לו יצא המבצע אל הפועל, אין בכלל ספק שאל כלל הנופלים באלפיהם היו מצטרפים עוד כמה מאות של קורבנות שווא. מתן וילנאי היה באותם ימים מפקד צנחנים וחיל־רגלים ראשי; דיברו בו נכבדות כמי ששרביט הרמטכ”ל בנדנו תמיד, והוא היה גם צריך לפקד על הפעולה. אני נקלעתי לשם ולא ידעתי לאן אני נקלע, כשליח של דובר צה”ל, הייתי צריך להסתפח אל סירת הקומנדו של המפקד שיוצאת ראשונה אל מול פני המערכה הקשה והלא־נודעת. בדיוק בשבילי, חייל אמיץ שכמוני, ירחם השם.

ומישהו באמת ריחם שם – ד”ר הנרי קיסינג’ר, מזכיר המדינה האמריקני באותם ימים טרופים וטורפים. הוא עשה באותו היום במוסקבה כדי להגיע עם הסובייטים להבנות שישימו קץ למעשי האיבה באזור. כאשר עזב את מוסקבה, הוא טילפן לצדדים המעורבים, וביקש לעצור לאלתר את כל פעולות הלוחמה ולהקפיא את המצב בחזיתות. ממשלת ישראל החליטה להיענות לבקשה וכך לא נכבשה העיר פורט סעיד, וכך ניצלו חיינו. היינו כולנו בשלושים ושתיים שנה יותר צעירים, ועד כמה מיותר היה למצוא אז את מותנו כאשר חיפשנו את החיים.

תמיד רציתי לכתוב משהו נוגה על פלנדריה,

בהשפעתו של ז’אק ברל, מן הסתם.

עכשיו יש לי הזדמנות מצוינת, כאשר מתגלה

זוג מגפיים של חייל שנפל כאן, ליד העיר איפר,

בשדות הקרב הגדולים של מלחמת העולם הראשונה,

ותמונת המגפיים הפעורים מתפרסמת בכל העולם.

מזל גדול שהיה כאן בוץ עמוק בחפירות של פלנדריה,

מזל גדול שנעלו כאן מגפיים,

מזל גדול שהמגפיים נתפרו מעור עמיד במיוחד,

ואיזה מזל שעכשיו רוצים לסלול כביש מהיר באתר.

היה קשה מאוד לזהות את החייל באופן ודאי

רק בעזרת מגפיים:

גרמני, אנגלי, צרפתי, בלגי, מי יכול לדעת,

ומאוד חשוב, כמובן, לקבוע את הלאומיות שלו.

לאחר כל־כך הרבה שנים באלמוניות שלו.

לבסוף, אין עוד ספק, הוא זוהה כבריטי

בעזרת כפתור אחד של מעיל שנמצא בצד המגפיים.

מזל גדול שהיה כאן כה קר, בפלנדריה,

ומזל גדול שהחיילים לבשו בחורף סגין,

ומזל גדול שלמעילים הצבאיים היו כפתורים קשוחים כאלה,

ועוד יותר מזל

שלא כל הכפתורים

של כל המעילים

של כל החיילים

של כל הצבאות

הם אותם כפתורים,

ויש ביניהם הבדל – תודה לאל.

בלי כוונה מיוחדת אני מוצא את מלחמת יום הכיפורים כרקע גורלי למלחמתי עכשיו בגידול. אולי לא יהיה זה שרירותי מדי או ספרותי מדי למצוא את המשמעות הסמלית לצירוף הבלתי־צפוי הזה של האירועים.

שתי המלחמות האלה, הלאומית והפרטית, ממחישות יותר מכול את הנואלות של המוות ואת עקרותו. מה נואל הגידול העיוור הזה שהתמקם מכל המקומות דווקא במוח, ומה נואלת היתה המלחמה ההיא שהתמקמה במוחם של מנהיגי האזור, שעל נקלה היו יכולים למנוע אותה מראש בטיפול מחושב וזהיר של “הקרנות מדיניות”. אולי לא כל־כך נורא למות, ובלבד שגם למוות יש ערך כלשהו, משמעות, ובלבד שלא יבוא עלינו מידי הטיפשות. גם גידול במוח זה טיפשי, אם כי באופן פרדוקסלי נראה שדווקא במקרה זה המוח איננו אשם.

התקשרו אלי הרבה מאוד אנשים דתיים, ועד מהרה התברר שכולם שואלים לשמה של אמי, גם הרב הראשי וגם קודמו למשרה. אמרתי להם ששמה היה דוֹבָּה. גם רבנים אחדים מהתנחלויות מצאו לנכון להתעניין. במסורת היהודית מקובל שבתפילה לריפוי אומרים את שמו של החולה ואת שם אמו – “לרפואת יוסי בן דובה”. בעיצומו של הניתוח, כך סופר לי, שידר רדיו “קול חי”, תחנה חרדית, תפילה להחלמתי המהירה. השדר, מרדכי לביא, הוא שהשמיע אותה, וזאת ההזדמנות להודות לו. משום שלא ידע את שם אמי, נשא תפילה “לרפואת יוסף שריד בן יעקב”, והסתפק בשמו של אבי נוחו עדן.

במיוחד מצאו חן בעיני ונגעו לליבי אותם רבנים ואנשים דתיים שבעדינות שובת־לב שאלו לרשותי להתפלל למעני. זה מאוד יפה בעיני, גישה של בני־תרבות. אנחנו יודעים, הם אמרו, שאתה לא מאמין בכל התפילות האלה, ועל כן נישא תפילה רק ברשות. ואני אמרתי להם נבוך – נכון, אני לא מאמין, אבל אני מכבד אתכם, ודי לי אם אתם מאמינים.

התדמית האנטי־דתית, האנטי־דתיים, שדבקה בי במרוצת השנים העיקה עלי תמיד, כי אני ידעתי שאין בה אמת, ורק המלחמה הצינית של ש”ס בימיה הרעים העצימה אותה. בביוגרפיה שלי, אם וכאשר תיכתב, עוד יסופר בפרוטרוט איך אנשי ש”ס בצמרת ידעו גם ידעו שאינני רודף אותם, ואף נוהג במוסדותיהם ובעיקר בילדיהם בהגינות מירבית. הם ידעו שאני עומד על מנהל תקין ועל עקירת המנהגים המושחתים והמשחיתים, זה הכול. הם יקבלו בדיוק מה שמגיע להם, לא שקל יותר. אבל אלי ישי שנאבק על מנהיגותו כאשר אריה דרעי הטיל עליו את צילו הענק, לא היה מעוניין אז לסיים את הסכסוך ששירת אותו ואת צרכיו האישיים, ואני לא הייתי מוכן בשום פנים ללכלך את הידיים שלי למענו. ללכלוך ידיים יש מועמדים יותר טובים ממני בפוליטיקה הישראלית, אני לגמרי מיותר לצורך הזה. היום אלי ישי יודע את האמת. מי שלא רצה את יוסי שריד, הכשיר את הקרקע לטומי לפיד וקיבל אותו מועצם. ישי וחבריו גם יודעים – אני לא טומי. אין קצף על שפתי בכל פעם שמדובר בדתיים ובחרדים. לעולם אתקשה לסלוח להם, לאנשי ש”ס, על שבגללם הוטל עלי מצור: או שגם ידי תהיה במעל או שאתפטר יחד עם חברי, ואאלץ לעזוב את תפקיד שר החינוך, שהיה מבחינתי שיא המאוויים שלי ואהבתי אותו יותר מכל תפקיד אחר בחיי. לא היתה לי ברירה, התפטרתי כדי להציל את נפשותינו, כדי שלא להגשים את האמירה המקוממת שכל הפוליטיקאים אותו דבר.

לו היינו קונים אז את כיסאותינו באתנן לש”ס, ולא כל־כך חשוב מה גובה האתנן, באמת היינו “אותו דבר”. אבל חברי ואני לא אותו דבר. לצערי הרב, אינני בטוח כלל ועיקר שצעדים כאלה, חסרי תקדים, של עזיבת ממשלה על רקע של הקפדה על טוהר מידות, זוכים בהערכה ציבורית. על־פי תוצאות הבחירות אין הערכה כזאת, כי הציבור בארץ בחלקו הניכר, כמו בכמה מדינות מפוקפקות אחרות, אוהב את המנהיגים שלו כאשר הם קצת מושחתים.

שאלתי את עצמי האם גם אני הייתי מטלפן לאריאל שרון ערב ניתוח כדי לאחל לו בריאות, ואני משער שכן, בטוח. לשרון לא היה פשוט מן הסתם לטלפן אלי לאחר שהאשמתי אותו ואת בניו בהאשמות שאין חמורות מהן. במצב הפוליטי שנוצר של “מונופול שרון”, אין לו כנראה ברגע זה איש ריב כמוני. כדרכו, הוא היה מאוד נחמד בשיחתנו הטלפונית, אפילו מקסים. אני מכיר את שרון הרבה שנים, מאז שהציע לי לרוץ כמספר שתיים ברשימתו “שלום ציון” לפני עשרים ושבע שנים, וכבר התנסיתי לדעת שקסמו הוא קסם שחור.

עכשיו אומרים שהוא שינה את עמדתו מתוך הכרת המציאות ובגלל מה ש”רואים מכאן לא רואים משם". אני כופר בהנחה הזאת. לפי השיפוט שלי הוא לא יכול היה לשנות עמדה, כי מעולם לא היתה לו עמדה ואין לו גם היום. תמיד היתה לו תוכנית שהתאימה לצרכיו האישיים ולקידומו בזמן נתון. כאשר תוכנית ההתנחלויות שיפרה את מעמדו וקידמה אותו – זאת היתה תוכניתו, שאותה הוציא אל הפועל באמביציה אישית נטולת מעצורים. ועכשיו, כאשר התנתקות או פינוי התנחלויות משרתים את שרידותו ומחזקים את מעמדו כראש ממשלה בלתי־מוצלח בעליל, זאת היא התוכנית החדשה שלו, יהיו קורבנותיה אשר יהיו. אריאל שרון הוא איש ציני לחלוטין לכל מי שמשלמים את מחיר תעתועיו. היה ראוי שיבקש סליחה מקורבנות החתירה הבלתי־נלאית שלו אל הצמרת הגבוהה.

כל זה מקומם באישיותו המפחידה של אריאל שרון, אבל יש משהו שעוד יותר מקומם אותי – רדיפת הבצע שלו, שאותה אני מבין פחות או בכלל לא מבין. לא היה תפקיד ששרון מילא מבלי שניצל אותו לרווחתו ועשה לעצמו, לביתו. ילדות ספרטנית בכפר מל”ל אינה יכולה לתרץ. גם אבא שלי, המורה, הרוויח ארבע לירות בחודש, וחיינו בתנאי דחקות שעליהם איננו מדברים כדי שלא לעורר גיחוך. הרי אנחנו על־פי הגדרה מיחסני הארץ, נולדנו כביכול עם כפית כסף בפה, ומה פתאום שגם אנחנו נתַנה ברבים את מצוקות ילדותנו.

מה יש לו, לשרון, שאינו יודע שובעה, והוא מקיף עצמו באנשים בעלי עניין להשביעו ולשבוע בעצמם. ובכלל, איך זה קרה, שדווקא לארץ המסוגפת והמיוסרת הזאת יש ראש ממשלה שיש לו חווה, אחוזה, המשתרעת על־פני שטח של כמה וכמה מושבים שכנים. כך יושב לו ראש ממשלת ישראל בתוך עמו.

אחותי ואני קיבלנו חינוך אחר בבית. כסף מעניין אותנו אך מעט, אנחנו אנשים חרוצים אבל מעולם לא התאמצנו כדי “לעשות כסף”. כן התאמצנו להנחיל לילדינו את מה שהנחילו לנו בביתנו, ואפילו הצלחנו במידה נאותה. הילדים שלנו דומים לנו כשם שילדי שרון דומים לו, התפוחים בשני המקרים לא נפלו הרחק מהעץ, גם השלמים והיפים וגם הנגועים והרקובים.

למען ההגינות צריך לומר, כי שרון איננו היחיד בדיר החליבה והגזיזה של המדינה. יש לו לא מעט שותפים בצמרת הגבוהה, שגם הם נתקפו באותו בולמוס של אכול ושתה כי מחר נחיה הרבה יותר טוב. אבל הוא, שרון, העלה את התאווה הגסה לאותה מדרגה שהעלו היפנים את אמנות סידור הפרחים ושזירתם.

הדברים האלה נכתבים כמה ימים לאחר הניתוח, ואפשר לשים לב שהם מבטאים כעס. הניתוח לא פגע אפוא במרכז כעסי. אני ממשיך להיות האדם הכועס, ומבחינתי – אני כועס סימן שאני קיים. הניתוח הצליח והחולה חי. אף אחד איננו מלאך. לכל אחד מאיתנו יצרים, מי כמוני יודע, ולכל יצר יש הצד האפל שלו, יבוא זמן ונצטרך למפות את האזור המואפל שלנו למען צמצומו ככל שרק ניתן, כפי שמצמצמים עכשיו את אזור הבצקת שבמוחי. אבל, לעזאזל, מנין היצר המדיח הזה של אנשי ציבור דווקא לכסף, אותה תאוות בצע ארורה. לדעתי, איש ציבור מיום שהוא עומד על דעתו חייב להחליט: או קריירה משרתת או כסף, שעד מהרה, בגלל אנשים רעים וכוונות רעות, יוביל את איש הציבור לִרְעות בין השלמונים. גם להרבות נכסים לעצמך וגם להרבות דאגה לציבור – פשוט אי־אפשר, אפילו מלאכים כבר לא מסוגלים.

אריאל שרון יודע מה אני חושב עליו. רוב האנשים יודעים מה אני חושב עליהם, בדרך כלל אני מגלה להם. ולעניין זה גם קל מאוד לקרוא את מחשבותי, פני מסגירים אותי, שפת הגוף שלי מדברת. ובכל זאת הוא טרח לטלפן ולהתעניין בשלומי, וזה באמת יפה מאוד מצידו, אינני מזלזל בנימוסים ובהליכות, ובעניינים של בריאות, לפחות, חייבים לנהוג כבני־תרבות. אנחנו נאבקים כדי לשנות, לתקן, להחליף, אנחנו לא נאבקים כדי להרוג. ראשות הממשלה של אריאל שרון פוגעת בבריאותי, אני לוקח ללב עדיין, ועל־פי הרושם היא רק מחזקת את בריאותו שלו – בריאות פסיכוסומטית; ולא בבריאותו צרה עיני, שיהיה בריא.

את כל ההכנות והתכונה ליוותה אליפות אירופה בכדורגל, כאילו נועדה במיוחד להסיח את דעתי ולהקל עלי. היה טוב לזכור במשך היום, כי בערב שמורה לי דרמה מעולם אחר והטרגדיות שיתחוללו לא יהיו, לשם שינוי, מתחום החיים והמוות. אנשים רבים יבכו על הפסדיהם אבל לא על מתיהם. הפעם, משום מה, משחקי האליפות עניינו אותי פחות, וברוב המשחקים נרדמתי במחצית, אולי משום שלא היתה לי קבוצה שמלכתחילה נשבעתי להצלחתה.

נאמן להשקפת העולם הפשטנית שלי, אני נגד המשמינים שבועטים, ואני בעד הקטנים והאמיצים, בעד האנדרדוג. מבחינה זאת, האליפות הפעם היתה מוצלחת במיוחד, בממד הסמלי שלה, לפחות. שמחתי כשצרפת הנרפית ואנגליה וגרמניה וספרד ואיטליה נבעטו החוצה, וצ’כיה ופורטוגל ויוון דרכו על במת הכדורגל ודרך כוכבן.

האם נצחונן של המדינות הקטנות מבשר טובה גם לישראל? לאו דווקא. אנחנו יותר לאומנים מהיוונים ומהפורטוגזים ואנחנו, כך נדמה, פחות פטריוטים, פחות סולידרים וגם “רוח היחידה” שלנו כבר לא מה שהיתה פעם. המפרשים שמוטים. ולמה שהשחקנים שלנו יתאמצו? הם בלאו הכי כוכבים המפליגים ביכולות הטכניות ובאינטליגנציה שלהם, משלמים להם שכר שערורייתי והם שמנים ומדושני מחמאות וכסף. אז מי צריך להזיע אם בביצה המקומית אפשר להיחשב לשחקן־על גם מבלי לדעת לשחק. לחבר’ה שלנו יש ראש יהודי, הם לא מטומטמים כמו הגויים האלה מיוון ומפורטוגל, ועל כן יש להם, לשחקנינו, טורים בעיתונים, קבועים או מזדמנים, הטורים מדברים ומי כבר צריך לדבר על המגרש.

חשתי גם שמחה לאידם של כל המומחים והפרשנים, לתריסריהם, שאיש מהם לא שיער מה יקרה ולא ראה את הנולד. יש בי ספקנות מתמדת באשר למומחים ולמומחיותם בכל התחומים, ולא תמיד ברור לי מהי בדיוק המומחיות הזאת. מומחי הכדורגל הזכירו לי הפעם את כל עשרות אלפי המומחים לברית־המועצות לשעבר בכל העולם, שידעו על ברית־המועצות הכול, כל פרט, הם רק לא ידעו שהיא נופלת. לכן, כאשר טוענים כלפי “אבל המומחים אומרים”, עדיין אני נשאר ישוב על כסאי, לא נופל, ומתעקש לסמוך על שיקול דעתי כפי שראוי שיעשה כל אדם, ורק מעטים עושים. כבר אמרתי, כל אדם וראשו שלו, ואת הראש שלי הולכים עכשיו לנסר – בינינו, זה נורא. רק מהמחשבה אפשר לקבל כאב ראש מצמית.

זהו, יום שני, יום לפני הניתוח, והשיחה האחרונה שלי עם המנתח. באתי בבוקר לבית־החולים, עוד בדיקה אחת קטנה, אבל הביקור הזה כאילו נועד לצורכי היכרות עם המחלקה והתאקלמות בסביבה הטבעית שלי לימים הבאים. מי יודע כמה זמן אצטרך לשהות כאן, ומי יודע מה בדיוק יהיה מצבי.

עברתי במחלקה והסתכלתי בחטף על החולים, שותפי הגורל שלי. רציתי להיכנס לכל חדר ולהניח את ידי על ראשם הדווה. התביישתי. זה ממש לא נכון, וכל החולים במחלקה הם אנשים נורמלים לחלוטין. אבל משום שהם חבושים בראשם בדרך כלל, ולפעמים אפילו נושאים על הראש התקנים מוזרים ומפחידים, ובעיניו של הדיוט כמוני, לרגע דימיתי לעצמי את קן הקוקייה – ואני בתוכו; האם אפרח מכאן ומתי.

פרום’ רם ביקש ממני ללכת הביתה אבל לחזור בערב, כי הניתוח יתחיל בהשכמת הבוקר – ההכנות יתחילו בשש, ומוטב שאישן הלילה במחלקה כדי שהכול יתנהל מתחילתו למישרין, כפי שצריך.

באחת־עשרה בלילה שבתי לבית־החולים. התגלחתי, התקלחתי, כדי שלא אצטרך לטרוח בבוקר. עליתי על יצועי, ומרגע שנרדמתי נוצר בזכרוני, או בליקוי הזיכרון שלי, רצף אחד של זמן שאיננו מתפצל. לא קיבלתי תרופות מרדימות אבל ישנתי כהוגן. קמתי בבוקר על רגלי, אני יודע שקמתי – ואינני זוכר, הובלתי לחדר הניתוח בעודי ער – ואינני זוכר, הושכבתי על שולחן הניתוחים עוד בטרם הרדמה – ואינני זוכר, לא את המנורות עזות האלומה שמסתחררות לנגד העיניים ולא את הרופאים שגוהרים עליך לפני שהם מתפנים למלאכתם. נראה שהחלטתי להתנתק גם בכוחות עצמי. יש לי כושר התנתקות מופלא, זה לא אני החולה, זה המישהו האחר. אין לי גם מחשבות מיוחדות שחשבתי שעה קלה בטרם הניסור, כי פשוט לא חשבתי כלל, כנראה. יום שלישי, יום הניתוח, הוא היום המחוק, היום שלא חייתי, ולאחר כל המחיקות של אותו היום אצטרך לשוב ולכתוב את חיי מחדש.

אני חושש ששיאו של הסיפור הזה הוא דווקא באנטי־קליימקס, ובוודאי במסר החיובי שלו לכל מי שיצטרך לעבור, חלילה, את מה שאני עברתי; ולא רק בניתוחי מוח אלא כהתנסות חריפה ומעצבת של לפני ואחרי.

את כל מה שאני לא זוכר, כאילו הכול נמחק בזוהר הקוטב הניאוני של חדרי המוח וחדרי הניתוחים, מילאה דורית. היא סיפרה לי שפרופ’ רם באמת התייצב מאוד מוקדם, המנצח היה מוכן אבל התזמורת לא לגמרי מוכנה. בתי נעה התייצבה גם היא, היא לא ישנה כל הלילה, ומרגע שראיתי את העיניים הדומעות שלה, גם אני בכיתי, אולי בפעם הראשונה שממש בכיתי, זה מה שדורית סיפרה לי. זה נשמע גם הגיוני, כי הבת שלי נעה היא המפעילה היעילה ביותר של בלוטות הדמעה שלי. לנעה אין מושג כמה כעס יש בליבי עליה. אני מאוד כועס שהיא כל־כך דומה לי, דווקא כאשר אני דומה פחות ופחות לעצמי.

הבנים שלי הגיעו, הבן הצעיר נדב שעוד מעט יהיה רופא, דוקטור, עוד כמה חודשים, אנחנו שידלנו אותו להיות רופא כדי לא להשליך שני הורים, אבא ואמא, לעת זקנה, בלי השגחה רפואית צמודה. נדב לא יסלח לי על הגילוי הלא־נאות הזה, הוא בכלל שונא להיות מוזכר, אבל הוא עדיין חדור בסוג של תחושת ייעוד, זה הרושם שלי ועל אחריותי, שמבלעדיה קשה מאוד היום ללמוד רפואה שהיא עבדות לכל החיים. גם את הרופאים איננו יודעים להעריך ולתגמל כראוי להם וכראוי לחברה שהרופאים הם השאור שבה. האם בימים האחרונים ניסיתי להדגים לנדב עד כמה עוד נזדקק לשירותיו הטובים והדחופים כרופא הבית?

ועוד סיפרה לי דורית שהביאו לי כיסא גלגלים כדי שיובילוני למטה, למרתפי חדרי הניתוח, אבל אני סירבתי ואמרתי שאלך לשם ברגל, וכך היה. ליוו אותנו המאבטחים שהעמידו לרשותי גם יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, ששאל כל יום בשלומי, וגם הנהלת בית־החולים. הממונים על האבטחה גרסו כי מרגע שהתפרסם מקום הניתוח שלי ומועדו, צריך להשגיח עלי מפני המשוגעים. ובאמת הופיע משוגע אחד בחדרי, מיוזע, ומסר לי מסר אלוהי־רפואי שאינני בטוח אם הבנתי את פשרו. הביקור התמוה הזה רק זירז את סידורי האבטחה סביבי והידק אותם. וכך ירדה לה כל הפמליה, גם אני הייתי שם, מספרת דורית, אל חדרי הניתוח, התמקמה לה בחדר המנותחים הממתינים, ושוב, שהדי שבמרומים, אין לי בדל של זיכרון.

בשמונה וחצי בערך התחיל הניתוח עצמו. בינתיים הצטרפו אל הממתינים כלתי רחלי, שגם היא רופאה שבדרך, שדחתה את ההתמחות שלה בשל היריון ולידה. היא ילדה לנו עכשיו גם את יסמין שאין שיעור ליופייה ולמתיקותה. ובאה המחותנת שלי, יעלי אמא של רחלי, שאין אמא טובה ממנה, ובתחרות הזאת על תואר “אם השנה” – דורית ואני כבר מזמן השלמנו להפסיד.

בשתיים־עשרה בצהריים הסתיים הניתוח, בסך הכול ובהשוואה לתחזיות המוקדמות – ניתוח מוח קצר יחסית, פחות מארבע שעות. דורית שאלה את פרופ’ רם איך היה הניתוח, והוא השיב לה שהניתוח היה “מעניין”, הגדרה מעניינת כשלעצמה לניתוח מוח, ובאותו יום חזר הפרופסור על אותה הגדרה גם באוזני. מה בדיוק היה לו מעניין שם, לרופא שלי, יום אחד עוד אברר איתו.

אני ראיתי בהגדרה הזאת מחמאה גדולה, רק זה חסר לי – לשעמם את המנתחים שלי. תמיד חשוב לי לעורר עניין מסוים, כי השיעמום הוא חטא. אני עצמי לא השתעממתי ולו יום אחד בחיי. אולי דווקא משום כך אני נכסף לשיעמום כשם שאנשים נכספים לחטאם. גם אני רוצה לחטוא, בדרכי שלי.

עוד שעתיים עשיתי במדור ההתאוששות של חדרי הניתוח, ואחר־כך אישפזו אותי בטיפול הנמרץ של המחלקה הנוירוכירורגית. שוב, מזכרונה של דורית אני מעיד, שהתעוררתי מייד לאחר הניתוח ומייד התחלתי לדבר. לפי דעתה דווקא דיברתי בהיגיון מסוים, ומכל מקום היא, דורית, לא חשה בהרעה משמעותית. מבחינתה, הפטרתי לא מעט שטויות גם קודם.

מכאן אני זוכר הכול, ומכאן מתחיל להתרחש כל מה שבעיני הוא נפלא, פלא פלאים: כבר באותו הערב שלפו מתוכי את הקטטר, הקלה עצומה, אין גרוע ומענה מקטטר. לא רק שלא היתה לי בחילה, כמקובל לאחר ניתוח והרדמה, הייתי רעב ואכלתי לתיאבון תוך שימוש בטעם המוזר שלי לארוחות שמותקנות במטבחים ציבוריים – חסכי ילדות, כפי הנראה. שאריות חומרי ההרדמה סייעו לי לישון כל הלילה שנת ישרים. ובבוקר, הסירו מעלי באחת את כל הצינורות, ההתקנים למיניהם, האינפוזיות, ציוו עלי לקום על רגלי וללכת לשתות קפה באחת הקפטריות של בית־החולים. כעשרים שעות בלבד לאחר הניתוח, לאחר הניסור הגולגולתי, ואני שוב כאחד האדם, וכל מה שנותר הם התפרים לרוחב פדחתי, שמאחים צלקת של כחמישה עשר סנטימטר.

איך זה יכול להיות, אני התכוננתי לתהליך לגמרי שונה וממושך של התאוששות. בכל זאת יש בה משהו, ברפואה, שמושיעה היום כהרף עין. עוד עשרים וארבע שעות ואני כבר בבית, אנשים מטלפנים ולא מאמינים, כאילו רוח רפאים היא המשוחחת איתם.

לפני שאני יוצא את בית־החולים מפקידים בידי את “סיכום המחלה”, מסמך רשמי שמנוסח ביובש מקצועי. לא את כל מונחיו יבינו ההדיוטות, כמוני, אבל בעיני זהו מסמך כמעט פואטי, כליל יופי. אני מוותר בזאת על החיסיון הרפואי ומביא אותו כמעט בשלמותו – ומה שיבין המבין – יבין.

סיבת האשפוז – לכריתת מנינגיומה פרסגיטלית פרונטלית ימנית.

מחלה נוכחית – בן 64, נ + 3, ימני דומיננטי. לאחרונה כאבים בפנים מימין וכאבי ראש שיוחסו לסינוסיטיס וטופל בזינט משך כ־10 ימים (סיים יום טרם אשפוזו). במסגרת בירור נמצא תהליך פרונטלי פרסגיטלי גדול מימין מלווה בבצקת ניכרת.

בדיקה בקבלה – בהכרה מלאה, מבין ומתמצא, ללא חסך שפתי, ע. קרניאלים תקינים, אישונים שווים ומגיבים לאור, כוח גס תקין דו”צ, תחושה שטחית תקינה, החזרים גידיים ירודים בכל התחנות, ללא החזרים פתולוגיים, הליכה תקינה, תפקודי מוחין תקינים. אוורור ריאתי תקין דו”צ, קולות הלב תקינים, בטן רכה, POVH, גפים ללא עדות ל־DVT.

ניתוח – הרדמה כללית תוך קנית. החולה על גבו והראש מקובע על־ידי מייפילד ומוטה מעט לשמאל. חתך עורי ביפרונטלי בהתאם להדמיית מערכת הנווט. חשיפת העצם וידוא ממדי הגידול במערכת הנווט. דרך שני חורי קידוח ביצוע קרניוטומיה פרונטלית ימנית עד כ־1 ס”מ מהקו התיכון. הרמת מתלה העצם. הפרדת הסינוס הסגיטלי והרחבת הקרניוטומיה עד מעבר לקו התיכון. עיגון הדורה בהיקף. פתיחת הדורה כחלון והפשלתה מדיאלית. נראה גידול ללא מישור הפרדה, ואסקולרי ביותר עם מוח תפוח ובצקתי ביותר. צריבת הפיה באזור הקדמי וזיהוי קו הפרדה חלקי, בתוכו נראתה חדירת הגידול לרקמת המוח. הגידול הופרד בחלקו ואז בוצע DEBULKING בעזרת ה־CUSA להקטנת נפח הגידול. המשך מוביליזציה של רקמת הגידול וכריתתו בפיסות. מדיאלית נראה הגידול מסנן את דופן הסינוס הסגיטלי. הגידול נכרת מהסינוס כשבשני אזורים נגרם דמם ורידי מסיבי שנעצר בעזרת SILVER CLIPS. עם סיום כריתת הגידול והדורה המעורבת בוצעה המוסטזה וריפוד מיטת הכריתה בסרג’יצל. לחץ הדם הועלה ל־150 לווידוי המוסטזה. טלאי NEUROPATCH הותאם לאזור החסר הדורלי ונתפר הרמטית בפרולן 4/0. העצמות הוחזרו למקומן וקובעו בשלושה ברגי קרניופיקס. הגלאה נסגרה בויקריל 2/0 והעור בניילון 3/0 ממושך.

מהלך ודיון – מהלך בתר ניתוחי – התאוששות מהירה, ללא חסר נוירולוגי חדש. ללא חום, פצע תקין וחש בטוב.

ער כאן המסמך של סיכום המחלה, חתום בידי אחד מרופאי המחלקה, ד”ר יונתן רוט, שכה היטיבו איתי. למען האמת, עכשיו, כאשר העתקתי אותו בקיצורים מסוימים, הניתוח נראה לי הרבה יותר מפחיד גם מתוך מה שאני מבין ובעיקר מתוך מה שאינני מבין. אבל, בימים הקרובים, כאשר אבוא לבדיקה נוספת ולהוצאת התפרים – אשאל גם אשאל, אחקור גם אחקור, כי אינני מקבל שיש מופלא ממני. אני מוכרח לדעת ובעיקר להבין ככל שרק מגיעה ההשגה שלי.

כל חיי התמדתי ללמוד גם את רוחי וגם את גופי ואת הקשרים שביניהם. קיימתי אחריהם מעקב צמוד כדי שלא יפתיעו אותי. ובאמת, כאשר כלתה אלי הרעה היא בהחלט העציבה ואיכזבה אותי, אבל היא לא הפתיעה אותי. העובדה שהתכוננתי, עזרה לי לעלות ברוח נכונה על שולחן המטופלים, וכנראה גם להתאושש במהרה כפי שקרה שוב, הפעם.

היום האבוד, יום הניתוח, אולי לא היה לגמרי אבוד, כי זה היה גם יום הבג”צ שלי נגד היועץ המשפטי לממשלה וראש הממשלה בפרשת האי היווני. האם אפשר למצוא שמינית של סמליות בעובדה ששני האירועים החשובים האלה הזדמנו באקראי לאותו היום עצמו? מאוד רציתי להיות נוכח במעמד הבג”צ, שיכול, כמובן, להתנהל בלעדי, אבל לי היה מאוד חבל בלעדיו.

הבג”צ הזה נראה לי אולי כבג”צ הכי חשוב בתולדות המדינה, ונגרם לי אושר רב כאשר בני, עו”ד ישי שריד, הסכים סוף־סוף, בפעם הראשונה, לייצג אותי בהתנדבות. הוא יעתור בשמי כאשר אני עצמי איעדר, וגם בכך, אם דווקא רוצים, אפשר למצוא קורטוב של סמליות. אני סומך על ישי בעיניים עצומות מהרדמה עמוקה, כי הוא יהיה שם לא רק כעורך־דין מיומן ומוכשר והגון מאין כמוהו אלא גם מתוך הזדהות מלאה עם דרך חיינו המשותפת.

העתירה הזאת היא כה חשובה וגורלית בעינינו, כי זאת אולי ההזדמנות האחרונה של השופטים להכריע לאן אנחנו הולכים מכאן, לאן פניה של המדינה הזאת מועדות. האם נמשיך להתדרדר אל יוון מצולת השחיתות ונטבע, או שבית־המשפט יציב ברגע האחרון סכר ויציל אותנו, את כולנו. ואין כאן שום עניין פוליטי, הרי אם שרון נופל לא אני בא במקומו, אפילו לא שמעון פרס. יבוא במקומו איש ליכוד אחר, קרוב לוודאי ביבי נתניהו, שגם הוא לא מציאה גדולה כדוגמה אישית, רחוק מאוד מדוגמה טובה. אבל, גם איש כנתניהו יידע שחגיגת הנהנתנות המושחתת הסתיימה, ומי שרוצה להחזיק מעמד בתפקידו הציבורי הרם מוכרח להיזהר, כי לא הכול עובר ולא הכול נמרח.

השחיתות, איך לומר כדי לשׂבר את האוזן, היא כמו הבצקת של המוח, אם לא מאבחנים ותופסים אותה בזמן, אפילו ברגע האחרון ממש, היא הורגת, וזה בדיוק מה שהיתה מעוללת לי אלמלא הבחנתי מבעוד מועד שמשהו לא בסדר איתי, מאוד לא בסדר.

אני יודע שכאילו לא ראוי להתייחס בספר כזה לאירועים בעלי אופי פוליטי כביכול, שהזמן גורם אותם והזמן גם מכלה אותם, וכעבור ימים ספורים אין להם זכר. אינני מסכים. אין מדובר כאן באירוע חולף אלא בענן שחיתות כבד שרובץ על ראשנו שנים רבות ומסתיר את עין השמש. מדובר כאן בגידול לגמרי לא־שפיר, הוא ממאיר, ונכונו לנו שנים רבות של כאב וייסורים עד שנוכל לומר כי רפא לנו וגם את השלוחות הדברנו. ובכל מקרה אני מתעד כאן בנאמנות את המחשבות והתחושות שלי שליוו אותי במהלך ההתמודדות הפרטית שניהלתי, ותגידו שאני משוגע, שנדפק לי משהו בראש, מה איכפת לי. הצלחתי להתנתק מהפחדים, הצלחתי להתנתק מ”היום האבוד" של הניתוח, הייתי במידה רבה אוטיסט, ולא הצלחתי להתנתק מהמחשבות האלה שאני חולק עכשיו.

אני מתבונן בצלקת שלי, והיא נראית לי בסדר גמור, אני חי איתה בשלום. אבל, לו ראיתי אותה אצל מישהו אחר, הייתי בוודאי נתקף בפיק ברכיים; חולשה לופתת אותי אפילו למראה זריקה. לכן לא חשבתי שאני חייב לחשוף מייד את הצלקת לעין כול, שמא מישהו יירתע ממנה. כך עלתה שאלת כיסוי הראש, במה מכסים. דורית הלכה במיוחד לקנות לי כובע, שזכה בהרבה שבחים לאחר שראו אותו ואותי בטלוויזיה ובתמונות. רינה מצליח אפילו טרחה להתקשר ולומר שבכובעי החדש אני נראה כמו איב מונטאן, מחמאה גדולה בעיניה וגם בעיני. אני מאוד מעריך בימים אלה תגובות חיוביות למראה החיצוני שלי בכלל ולמראה ראשי המעונה בפרט.

שנים רבות חשבתי שאולי ראשי השלם ומה שיש בו יקדמו אותי, וההנחה הזאת עמדה במבחן רק באופן חלקי ביותר. אולי עכשיו יפתיע דווקא ראשי המנוסר והמיוסר על מה שהיה בו ואיננו עוד, תוצאות הבדיקה המעבדתית יפסקו באופן סופי איזה גידול זה היה בדיוק, מה הוא זמם לעשות לי, ועד כמה הצליחו הרופאים להדבירו כליל.

אומנם אני מחזיק בידי את “סיכום הניתוח”, אלא שהמעבדה עדיין לא אמרה את דברה, ואנחנו סומכים לפי שעה על התרשמות הרופאים שיודעים על סמך ניסיונם לתת בגידולים סימנים ולהבחין ביניהם. אבל, את פסק הדין הסופי נותנים הפתולוגים, ורק בעוד כמה ימים נדע אל־נכון ובביטחון. לא הציפייה הזאת תהרוג אותי.

כאשר עזבתי את המחלקה הנוירוכירורגית בדרכי הביתה, עוד לפני שמלאו ארבעים ושמונה שעות מן הניתוח, ציידו אותי הרופאים באישור לשלושים גימלים, שלושים ימי חופשה.

למרות שחרשו במוחי, הם לא ממש מכירים אותי, לא ממש יודעים את חידתי, הרופאים. אני אשב בבית שלושים יום? אין מקום שאני אוהב יותר מביתי, הוא לא רק מבצרי, הוא גם מפלטי ומקלטי, אבל שלושים יום תמימים רק בבית? שלושים גימלים היו על־פי תורה שבכתב, אבל על־פי תורה שבעל־פה הם בעצם התירו לי, הרופאים, לעשות על־פי תחושתי: אם אני מרגיש בסדר, אפשר להחזיר את החיים לשגרתם, לסדרם.

הכול תלוי בי, ואני אוהב שהדברים תלויים בי. אבל, גם אני חשבתי שאין הכרח לעסוק בהפגנות ובמפגנים של התאוששות כהרף עין ושל בריאות שלמה בחופזה שלא נודע כמוה. הגוף שלי עבר טראומה, לא לעיתים קרובות מנסרים לאדם את קודקודו, וממילא אני מתאכזר כל שנותי לגופי, הוא לא נשאר חייב, והוא נפרע ממני כהוגן.

אומנם אני כבר בן שישים וארבע, גיל מכובד לכל הדעות, אבל בהשוואה לזקני השבט שעומדים היום בראש שלוש המפלגות הגדולות ומנהלים את המדינה השבטית הזאת, אני צעיר מהם בעשר שנים לפחות וכמעט בעשרים שנה, ונדמה שבגידת הגוף שלי גדולה משלהם. הם, כנראה, מחוסנים הרבה יותר ממני גם מפגעי הסביבה האוכלת שבה אנחנו חיים, וגם מפגעי האישיות הנאכלת של כל אחד מאיתנו. הם, אולי, הניחו רק לאחרים לאכול אותם, ולא אכלו את עצמם. אני גם את עצמי אכלתי בכל פה.

מישהו רשאי לומר לי – זאת הבעיה שלך, האכילה העצמית, ואני אומר לו, אתה בהחלט צודק. הכלל הידוע של חיה ותן לחיות בהחלט מקובל עלי, רק שאני לעצמי לא כל־כך נתתי. אני אפילו מוכן להודות שאין שום דבר מיוחד בחיים האלה שאת נתחיהם אני פורס כאן, לבד מהיותם חיי שלי. עכשיו אני מוצץ אותם כמו כלב, שמוצץ את העצם הגרומה כאילו כל החיים מאחורי. ואפשר לראות את זה גם אחרת: אני מוצץ את החיים כמו תינוק שמוצץ את אצבעו השמנמנה והריחנית, באמצע המשפחה, באמצע תמונת הפולרואיד, כאילו כל החיים לפני.

ימי מחלה, ניתוח ואשפוז, הם ימים אידיאליים לקבלת ספרים כמתנה. קרובים וחברים דואגים שיהיה לך מה לקרוא ולא תשתעמם. מתוך התחשבות בחולה, ובמיוחד בחולה שלקה בראשו, משתדלים, כמובן שלא להעמיס בטראקטאט לוגי פילוסופי של לודוויג ויטגנשטיין, לדוגמה, עם מבוא מאת ברטרנד רַסל, ומביאים ספרים “קלים”, שמופיעים בדרך כלל ברשימות רבי המכר.

אין לי שום דבר נגד רבי מכר, אבל בדרך כלל הם אינם לטעמי. לא אזכיר כאן שמות, רק אומר שיותר מדי יצירות כאלה מבוססות על גימיק, על תעלול ספרותי, והן נושאות אופי ניואייג’י, שעל קסמו טרם עמדתי. מה שמפתיע אותי יותר הוא דווקא יחסה המחמיא של הביקורת לאותן יצירות, שמכתירה אותן בכתרים מוזרים שלא תמיד מובנים לי, אולי באמת אני מנותק.

למרות האשפוז המאוד קצר שלי, ולמרות השלושים גימלים שרשמו לי רופאי שאותם לא ניצלתי, בכל זאת אפשרו לי ימי המחלה להתוודע יותר מקרוב לספרים היותר נפוצים עכשיו – ולא נהניתי. הברלינאי האחרון של יורם קניוק היה גם האחרון להנאה. אבל, אני מודה, אין בי עכשיו האנרגיות הנפשיות כדי לפתוח עוד חזית של מחלוקת בעניינים של טעם ספרותי, מי אני, ובלבד שירבו קוראים בישראל, גם זו לטובה, אם כי על הטעם צריך לשמור ולא להשחית. ולמה להעמיד פנים ולהתנפח, לפרוש נוצות כטווס, גם אני לא חוזר מייד לטראקטאט, ועדיין ממתינים לי ספרי מתנה רבים על השידה שמעוררים בי סקרנות, וכבר הספקתי לקרוא גם את המערה של ז’וזה סארמאגו שהציף אותי באושר. יש מתנות שכדאי לחיות למענן.

כבר מזמן אין לספרים החדשים אותו ריח טוב של דפוס ובריכה, ממש כמו הפירות והירקות של ימינו שפג ריחם. במכון וולקני מנסים החוקרים בתחום החקלאות להשיב את האבדה, אבל מי ידאג לספרים, שגם הם יחנטו דפיהם והאותיות סמדר יפרחו ויתנו ריח. הייתי בן שש־עשרה כאשר נדפסו שני שירי הראשונים במאזניים, ביטאון אגודת הסופרים, שבימים ההם היה כתב עת מהמעלה הראשונה. החוברת הגיעה בדואר, קרעתי מעליה את העטיפה, הפשטתי אותה, ותחבתי את כל ראשי בין הדפים, כך אני תוחב אותו היום בשקערורית הצוואר של נכדותי ונכדי. הריח ששאפתי אז במלוא ריאותי מילא אותי לכל החיים, הוא עומד באפי עד היום, ובלעדיו לא הייתי יכול לשכב עכשיו עם ספר עירום על יצוע הקריאה שלי. בלי כל הריח ההוא שאצרתי פעם גם בספר הזה לא היה טעם.

משום שלא היתה שום סיבה מיוחדת לשוב לכנסת “על קידוש השם”, באמת לא שבתי לשם בשבוע העבודה הראשון שלאחר הניתוח. הכנסת יכולה לחכות. נאפשר לצלקת להעלות ארוכה עד להוצאת התפרים. גם לא הייתי בטוח שדווקא הכנסת חייבת להיות המקום הראשון להתחברות לאחר שהתנתקתי. היתה לי תחנה מועדפת לפקוד אותה במסעי הארוך והבלתי־נקטע לחיפוש משמעות: הבג”צ, שוב הבג”צ.

שבוע ימים לאחר הניתוח נסעתי לירושלים כדי להיות נוכח בישיבה השנייה של בית־המשפט העליון בשבתו כבג”צ לדיון בעתירה שלנו, לאחר שנעדרתי מהישיבה הראשונה. וחוץ מזה, היה לי כובע יפה שצריך לנצל אותו. ביקשתי לתת תוקף סמלי לעתירה ולדיון ולהערכה הרבה שאני רוחש למוסד הנכבד הזה. חיכתה לי שם, בהיכל הצדק, אכזבה מרה.

הדיון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בראשותו של נשיא בית־המשפט בכבודו, אהרון ברק, זומן לשעות המנומנמות של אחרי־הצהריים המוקדמים, והוא באמת היה מנומנם משהו. להפתעתי, האולם היה ריק למחצה. ההתעניינות התקשורתית היתה מעטה, ו”הבג”צ הכי חשוב" קיבל פתאום אופי של יציאה לידי חובה ולאו דווקא של מילוי חובה. אולי הוא ממשיך לעניין רק אותי? אולי רק אני חושב שהוא כל־כך חשוב? האם עוד פעם אני מנותק? האם הגידול בכל זאת שיבש את יכולתי לראות את הדברים ולשפוט אותם כפי שהם ולא כפי שהייתי רוצה שיהיו? עורכי־הדין של התנועה לאיכות השלטון, של חבר־הכנסת איתן כבל ושלי, טענו באוזני השופטים כל מה שראוי היה לטעון, והשופטים, גם הם, נראו לי מעט כבויים. כבר הייתי כאן לא פעם ואני מסוגל להבחין. היה לי מאוד עצוב באותן שעות באולם מספר שלוש.

אין אדם בארץ שאני מחשיב יותר מהנשיא אהרון ברק. אני מכיר אותו – אין כמוהו ליושרה, לאיכות האינטלקט ולאומץ לב. גם אין מי שהטביע על המדינה חותם יותר עמוק ממנו בעשרות השנים האחרונות. הוא גם נעים סבר ונעים הליכות. בהנחה שאין אנשים מושלמים, גם עליו לא אוכל לומר שהוא מושלם, אבל הוא בהחלט מתקרב. האם גם אהרון ברק עשה את שלו? האם המתקפות החוזרות ונשנות על בית־המשפט העליון בכל זאת מגבילות אותו וקבעו לו “תחום־שיפוט”? האם גם אהרון ברק עייף?

אם כך הוא, זה בכלל לא מפתיע אותי, ואני אפילו לא מאשים אותו. ישבתי שם על הספסל, חבוש בכובעי החדש, התבוננתי בשופטים, הם היו שקטים שלא כדרכם. שום הערה, שום שאלה, כאילו נמנו וגמרו ביניהם רק לשמוע ולעבור את הדיון הרגיש הזה בשלום.

הסתכלתי בעיקר בנשיא ברק בניסיון מאומץ לקרוא את מחשבותיו: מה הם רוצים ממני, העותרים הכפייתיים האלה, למה הם מעמיסים עלי את כל בעיות האומה כדי לפתור אותן, למה הם מסבכים אותנו. ואני רציתי להשיב לו: אתה לגמרי צודק, כבודך, אנחנו מבינים את מצבו העדין של בית־המשפט; מי כמוני מבין. אבל אנחנו כאן בעל כורחנו, כי פשוט אין לנו כתובת אחרת. בכל המקומות האחרים לועגים לנו. המקומות האלה הם חלק בלתי־נפרד מהשיטה, השיטה רקובה, וממי נבקש סעד. הרי איננו מבקשים סעד לעצמנו, גם אנחנו יכולים לעלות על הקרון שבמדרון, מזמינים אותנו לעלות ואנחנו עומדים בסירובנו. תבינו אותנו, בבקשה, כבודכם.

אולי ברק בכל זאת צודק. כמה הוא יכול, גם כוחו איננו כוח אבנים. הוא כבר פסק השבוע פסיקה אמיצה בעניין גדר ההפרדה, הוא כבר פסק בעניין הקדמת הבחירות הכלליות, עוד פסיקה אמיצה, ועכשיו מצפים ממנו שיפסוק גם על הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן על כל המשמעויות וההשלכות המתחייבות. ואולי זה באמת יותר מדי. אבל לנו אין ברירה, אם אין אתם לנו מי לנו, ובלעדיכם תמשיך השחיתות לכסות אותנו כמים לים מכסים, תאחז בצמרת ותרד לשורשים, ומדינה מושחתת היא מדינה אבודה. מה תועיל לה גדר הפרדה אם לא נצליח להפריד בין הון לשלטון. הנגועים שבתוכנו הם יותר מסוכנים מהמחבלים, והפרצה בגדר הנורמות רק מתרחבת וקוראת לכל מי שעשה מעשים רעים, ועכשיו הוא מוצג כדוגמה טובה, מודל לחיקוי ומועמד לקידום.

בארץ הזאת אין “משפט הציבור” כאשר אין משפט. אני מסיר בפניכם, כבודכם, את הכובע מתוך כבוד, ואינני מסיר אותו כאן כדי שלא ליצור, חלילה, רושם של רחמים עצמיים. על המדינה שלנו אנחנו מרחמים. אני בטוח שאתם מבינים אותנו – מדוע לא יכולנו לקבל בהרכנת ראש נכנעת את החלטת היועץ המשפטי לממשלה, גם אם מבוקשנו בבג”צ לא יינתן לנו הפעם. לו קיבלנו את החלטתו, היתה כל הארץ מקהלה לאומית, המנונית, אחת גדולה, ששרה את תהילתם של מי שראויים להוקעה.

האמת היא שאת החלטת היועץ קיבלתי כמעט באופן אישי, כאילו מישהו ניסה לפצח את גולגולתי ולטעת במוחי הפתוח מושגים וערכים חדשים. הרגשתי פראייר. מה בצע בעשרות שנים של מאמץ מתמיד, מוצלח רק בחלקו, לתיקון עצמי, אם הבן ההוא ולא הבן הזה מוצג כמי שראוי לקחת ממנו דוגמה: ממנו תראו, אנשים צעירים ובנים של, וכן תעשו. האם אני צריך להגיע למסקנה, אליבא דיועץ, שנכשלתי בחינוך כל תלמידי? איפה טעיתי?

מזלו של היועץ שלא מפיו אנחנו חיים, ושלא למענו חינכנו את עצמנו ואת זולתנו כפי שחינכנו; כל מה שעשינו למעננו נעשה, ולמרות הסניטה הצורבת שסנט בנו, יש בדעתנו להמשיך באותה הדרך.

ישבתי שם באולם יותר משלוש שעות, עד שכבדו עלי ראשי וליבי ונסעתי בחזרה לתל־אביב. אני את שלי עשיתי, וגם מקרב מאסף לא ראוי לנוס ביללה של תן.

משום שחזרתי מאוחר הביתה, אשתי אמרה לי שאני משוגע. נטיתי להסכים איתה. לא הייתי רוצה ליצור את הרושם שאנחנו השומרים האחרונים שמופקדים על החומה. רבים וטובים עומדים איתנו, אבל הם הולכים ומתמעטים, ובפוליטיקה עצמה נותרו בודדים. לא משום שאפסו אנשים הגונים מקרב הפוליטיקאים, לא ולא, אבל כמעט אפסו הכועסים באמת, המשוגעים.

כבר הזכרתי את ה”פלא" של השיבה לחיים והביתה כעבור יממה בלבד מהניתוח, עד עכשיו לא נרגעתי ממנו. לא שבתי לביתי כדי לרבוץ על הספה ולבהות בחלל. גם ראיתי צורך להניע את איברי, להמריץ את מחזור הדם, ולאפשר לליבי ולראותַי לחזור לתפקודם הרגיל, וגם ביקשתי לשפר את סיכויי להתגבר על הדפרסיה שניבאו לי רופאי. הרי התערבתי עם פרופ’ רם שלי זה לא יקרה, שאני בשליטה מלאה על מצבי־רוחי ועל הקשר הסמוי שלהם עם מצבי גופי.

בכל התערבות אני מאוד רוצה לנצח, לא כל שכן בהתערבות עם רופאים שיודעים, והם באמת יודעים, אבל בכל מה שקשור אלי – אני הוא זה שיודע יותר. מבחינתי, לא מעט יוקרה מונחת כאן על כפות המאזניים שצריכות להתאזן; אולי לא “שמחת עולם על ראשי” אבל גם לא “ממעמקים קראתיך”.

כעבור כארבעים ושמונה שעות, פתחתי אפוא בסדרה של טיולים רגליים בעירי, דורית ליוותה אותי, והתוודעתי בהזדמנות זאת למקומות רבים שחידשו את פניהם, ואני בכלל לא ידעתי. יותר מדי שנים חייתי ב”מעגל סגור“, התנהלתי כמו סוס לאורוותו, ועכשיו אני מגלה את המתחמים היפים בנמל תל־אביב וברחוב בזל ובנחלת בנימין ובשכונת נווה צדק. שנים רבות גם הייתי מטופל במאבטחים, הרגשתי כמו אבא שיוצא כל בוקר לעבודה עם הילדים שלו שמחייבים השגחה ותשומת־לב, ואני עם מאבטחים לא אהבתי לצאת לטיולים לעין הציבור. הם הופקדו עלי אך ורק לצורכי עבודה ולא ל”צרכים פרטיים”.

בטיולי עם דורית בארץ לא נודעת, הרגשתי שאנשים מתבוננים בי כלא מאמינים. הרי קראנו בעיתונים על ניתוח המוח שלו, אז מה הוא עושה כאן, זה הוא או שזה לא הוא, מתלחשים, חולפים על פני כעל פניה של רוח רפאים, מסבים גם מבט לאחור – זה הוא או לא. והלחישה הזאת נשמעה לי משום מה מוכרת, מנין אני זוכר אותה, ועבר זמן עד שנזכרתי.

במסגרת פינתנו הקבועה על המוות הנואָל, העקר והמיותר, אני חוזר כמעט עשרים שנה אחורנית אל מלחמת לבנון, שיחד עם מלחמת יום הכיפורים היא משמשת כאן בערבוביה כעיסה מורעלת. בשלהי החורף של 1985 החלטתי לצאת לשירות מילואים בלבנון, רק לאחר שהוחלט על הנסיגה משם. אלה היו הימים היותר קטלניים של המלחמה הארורה ההיא. נכנסתי ללבנון ביום אסון הספארי ליד גדר מטולה, שבו נהרגו כעשרים חיילים. צר לי שאיני זוכר במדויק את מספרם אבל מי יכול לזכור מרוב אסונות מאז ועד היום.

לכל איש יש, כידוע, שם. אבל מרוב שמות כבר לא רואים את האיש. בזמן האחרון אני מתחיל להתרשם שהשם כבר לא ממש נושם, הוא נחנק והוא נמחק. תמיד זכרתי, ואני נורא רוצה להמשיך ולזכור, ולפעמים אני אפילו רושם את השם, אבל השכחה החשוכה הזאת עושה שַמוֹת בשמות, וכמי ששוכח אני בהחלט מרגיש אשם.

חבַרתי בלבנון לקבוצה של קצינים שהוטל עליהם התפקיד המסוכן של ליווי שיירות אספקה בצירים החשופים והמועדים לפורענות יומיומית. אני חייל פשוט והעדפתי לשמש נהג בג’יפ המוביל, ועל כישורי הניווט הצנועים שלי ניסיתי לכפר במוטיבציה גבוהה במיוחד ובחוש מפותח של אחריות.

כל אחד מאיתנו התמחה באחד מצירי ההובלה, אני וצוות הג’יפ שלי התמחינו בציר ג’זין. בכל בוקר יצאנו עם צאת החמה ושבנו לבסיס עם שקיעתה, תמיד באותה דרך. יום אחד, כנראה בשל השיעמום שבשגרה, ביקשתי להחליף ציר, לראות עוד נופים לבנוניים מהלכי אימה וקסם. לאחר סירוב ראשון נכנעו להפצרותי והסכימו שבאותו היום נצא אל ג’בל ברוכ, שהיה בשליטה חלקית שלנו, ובחלקו האחר בשליטה סורית.

כאשר הגענו למרגלות ההר, לפני העלייה, הזהירו אותנו במחסומי המשטרה הצבאית שבכל רגע צפויה סערת שלגים איומה ונוראה, ואולי לא כדאי שנעלה ונסתכן. לא שעינו לאזהרות, אז יירד קצת שלג, לא נמות מזה. החיילים בהר מחכים בכיליון עיניים לאספקה בכלל ול”דני" בפרט, שהיה בימים ההם מעדן החלב החביב על כוחותינו, ממש להיט, וחילקנו אותו בכל מוצב בדרך ערמומית, פופוליסטית, שלא היתה מביישת בעל מכולת שמנהל מדיניות של “מתחת לדלפק” לעת מחסור. לא בא בחשבון לאכזב את החיילים הממתינים, ולהשאירם על ראש ההר בידיים ריקות ועל בטן ריקה.

לא יצאו עשר דקות בעלייה לג’בל, והסערה באה והתרגשה עלינו במלוא עוצמתה המסחררת. אני סערה כזאת לא ראיתי מימי כי אינני אלפיניסט מובהק. היא סימאה את עינינו – לבן, כל־כך לבן, מלוא כל העין לובן. אני, הנהג, את הדרך לא יכולתי לראות, לא אותה ולא את שוליה. הכול הפך משטח אחד אינסופי של שלג כבד. מגבי הג’יפ היו חסרי אונים לחלוטין, כרעו תחת עומס הפתיתים שנערמו על השמשה הקדמית וחדלו לנוע. וכבר אין לנו דרך חזרה, ואין שום אפשרות לשוב על עקבותינו כלעומת שבאנו כי מסוכן מאוד להסתובב. הרי אין כביש ואין שוליים ואפשר להתדרדר בקלות אל התהומות הפעורים סביבנו. ואם אנחנו כך בג’יפ, לא כל שכן משאיות האספקה שמאחורינו, שאותן התקשינו לראות, רק ידענו שהן שם.

אין דרך חזרה, ולכן יש רק דרך אחת – קדימה, אל עין הסערה שהולכת ומתעצמת ככל שאנחנו מגביהים. איתי בג’יפ עוד שני אנשים, מגיסט צעיר שהיה כנראה בשירות סדיר, שאת שמו לצערי שכחתי, ונצר עמיחי, בן זוגי הקבוע בשוטטות הלבנונית שלי, אז סגן במילואים, בוגר שלדג, איש אמיץ ומיומן, שנולד וגדל בקבוצת כנרת. מזלי שיחק לי כאשר זימן דווקא אותו לחברתי באותם הימים, ובעיקר עכשיו כאשר הררי השלג מאיימים לקבור אותנו חיים. עמיחי קם ובעומדו בג’יפ הינחה אותי בנהיגה – קח שמאלה, עוד שמאלה ועכשיו קצת ימינה. המהירות שלנו היתה כחמישה קילומטרים בשעה, והיינו מגששים וזוחלים ופוחדים עד מוות, רק שאת הפחד אסור ואין טעם להסגיר. עמיחי לא מסגיר כי הוא אמיץ, ואני לא מסגיר כי זה בדיוק הרגע לשליטה עצמית. תמיד אני חושש שמשהו במעטה החיצוני שלי ייפרם ותבוא ההתפרצות ותכלים אותי.

זאת היתה אולי ההרפתקה הכי מופקרת שלי בחיי על־הקצה. למה עשינו את זה, איזה שד דחף אותנו? אני חששתי שילעגו לנו, אולי אפילו יכעסו עלינו, שלא הגענו אל החיילים שמצפים ל”דני" שלהם. לא הוצאתי הגה, ממש כמו ברגע שהודיעו לי על הגידול. מה כבר יש לומר, מוטב להפעיל מייד את כל מנגנוני ההתנתקות. גם אז כמו עכשיו התנתקתי, אני פשוט לא כאן, ובשני המקרים חשבתי על עשרות המיליונים שמתים באפריקה כל שנה בגיל 40, כי זאת תוחלת החיים ביבשת שלא מעניינת את העולם.

זאת עוד דרך חשיבה שאני מציע כדי להעמיד את מותנו על דיוקו – בסך הכול נמות כפי שחצי העולם מת בירכתיים הנידחים, העזובים והעלובים שלו. מחשבה גלובלית בהחלט יפה ורחבה לקראת הסוף החטוף, שגם היא “מכניסה לפרופורציה”.

היה לנו עוד מזל, כאילו ניחשנו משהו באותו בוקר חורפי של חודש מרס: מראש התלבשנו בלבוש חם ומגונן, בכל הפריטים המוצעים לחייל בקור הבלתי־נסבל – בגדים חמים, עליונים ותחתונים, שכבה על גב שכבה, נעלי פרווה, כובעי סערה ומשקפי סערה. בלעדיהם כבר היינו קופאים והופכים לנציבי קרח. אבל גם איתם עמדנו לקפוא, זה היה רק עניין של זמן. ידי השמאלית שפנתה החוצה, אל הסערה, כבר היתה משותקת, מאובנת, והכאב היה חריף וללא נשוא. צריך לזכור שבאותם ימים הג’יפ היה מכוסה בגג פח, אבל פתוח מכל עבריו. הרגשתי שהקיפאון זוחל באיטיות אל כל איברי הגוף, ואת הרגליים התקשיתי להניע. הייתי בהיסטריה כבושה, קפואה. שוב אני בסיביר של חיים לנסקי, שלי, בזוך שלגיה; מה צפנת הגורל.

ועוד צריך לזכור, שלא היה לנו מושג לאן אנחנו מתקדמים – זאת הפעם הראשונה שאנחנו כאן, בג’בל ברוכ. הנה מזלג דרכים, האם נפנה ימינה או שמאלה, האם הסורים מן העבר הזה או מן העבר השני, מי יודע. האם עלינו לנסוע עוד קילומטר עד ליעד או עשרה קילומטר, ומהו היעד, והאם נבחין בחיילים שלנו כאשר נחלוף על פניהם או שנפסח עליהם בתוך הלובן השחור.

פתאום, כאשר כבר נואשנו, הבחנו מבעד למאפליה בצורה של מבנה גדול באמצע מדבר השלג. האם לנו הוא או לסורים? מה זה משנה, מוטב כבר ליפול בשבי הסורי מאשר למות כולנו בקבר אחים של השלג הלבנוני, שעוד כמה ימים יהפוך כולו לבוץ עמוק.

עצרנו את הג’יפ ולא הצלחנו ללכת, קפאו רגלינו; אז זחלנו אל המבנה. הדפנו את הדלת, היא לא היתה נעולה, והוספנו לזחול. גל חום קידם את פנינו, שמעתי מדברים עברית, ורציתי לפצוח בשירת הללויה. הם משלנו, חיילים ישראלים! מעולם לא אהבתי את החייל הישראלי כפי שאהבתיו באותו רגע. מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד על ההר הנצור והמושלג, בתוך הסערה, רגע נדיר.

מייד ראיתי שהם כולם חובשי כיפות, בלי יוצא מהכלל, מן הסתם חיילי הסדר. הם הבחינו במצבנו, גררו אותנו אל אמצע האולם רחב הידיים ששרה עליו נועם של חברותא. הם לא זיהו אותי כי הייתי עטוף כולי, והכובעים ומשקפי הסערה הגדולים הסתירו את פני. הם עמדו עלי, ואני שוכב, וקילפו אותי קליפה אחר קליפה מן הבגדים שהתחילו להפשיר והיו עכשיו רטובים. גם אני הייתי רטוב עד לשד עצמותי. רעדתי.

ברגע מסוים הם נפנו איש אל אחיו, חושדים במשהו. הימים ימי מלחמת לבנון, צריך לזכור, ובכמה מקומות העמידו חיילים עמודי תלייה ליוסי שריד מחרף מערכות ישראל, שמתנגד למלחמה הזאת. הידיעות האלה הכאיבו לי עד מאוד, ובגללן יצאתי לשירות המילואים הסהרורי שלי כדי להגיד להם שם שאני באמת נגד המלחמה, אני נגד מחולליה, אבל אין לי שום דבר נגד החיילים המסכנים. אפשר וחייבים להיות נגד התותחים של לבנון, אבל איך אפשר להיות נגד בשר התותחים, אפשר רק לרחם עליהם, על החיילים ולהזדהות איתם.

“זה הוא או זה לא הוא…” “זה יוסי שריד…”, “מה פתאום יוסי שריד בראש שלך…”

הם השקיפו עלי כמו על פאנטום, עד שקילפו אותי כליל וזה הייתי אני. זה יוסי שריד, הם סיכמו לעצמם, ושאלו אותי ליתר ביטחון ואני הודיתי בכול. התעורר שם איזה ויכוח ולבסוף שלחו אלי שליח מטעמם שהציג בפני רשמית את חבורת הלוחמים. אנחנו, הודיע השליח, חיילי הסדר מהישיבה בקריית־ארבע, ראש הישיבה שלנו הוא הרב ולדמן, שהוא גם חבר־הכנסת. הוא מכיר אותך מקרוב, והוא סיפר לנו לא פעם שאתה אדם טוב ויהודי טוב, למרות הכול. גוירתי אפוא כהלכה.

יומיים תמימים שהיתי איתם שם, בקצה העולם, עד שפסק השלג וקלו המים. אותם יומיים היו מהמעניינים בחיי. על מה לא דיברנו, על מה לא התווכחנו, אבל תמיד בכבוד ובתחושה של שותפות גורל אמיתית, שמרבים לדבר עליה גבוהה גבוהה אבל רק לעתים רחוקות חווים אותה במציאות כפי שחווינו אותה אנחנו על ההר הגבוה. חשבתי פעם לכתוב מחזה על היומיים ההם, ואולי עוד אכתוב, מי יודע.

“זה הוא או זה לא הוא?” זה הוא או רְפאיו, אותה שאלה משתאה שנשאלה בג’בל ברוכ נשאלת עכשיו בנמל תל־אביב לרוח בין הערביים שמשיבה את הנפש. הנה, החיים הקבועים שלי על־הקצה, אבל תמיד, איכשהו, אני יודע להציל את עצמי מן הנפילה אל התהום, ממש ברגע האחרון, כמו האופנוען בתמרוניו ובלהטוטיו על קיר המוות.

המלחמה בלבנון הסתבכה, זה היה לגמרי צפוי. הניתוח שלי לא הסתבך למרות כל הסיכונים הצפויים, אבל אני עדיין מחכה לתוצאות בדיקת המעבדה – שפיר או לגמרי שפיר – ובינתיים אני משועשע מן ההפתעה שנגרמת לאנשים כאשר הם מקלפים אותי מאלף קליפותי.

יותר מדי אנשים צעירים מדי מתים בארץ הזאת מוות לאומי, וגם יותר מדי ילדים קטנים; מיליונים מתים באפריקה באמצע החיים, ובאפריקה אמצע החיים הוא סופם, ואני מתעקש לחיות ולחיות, כי עדיין לא מצאתי סיבה מספיק טובה כדי למות. אז אני מתמודד, נופל וקם, קם ונופל וקם, לא מהלך על בהונות באזורי הסכנה, לא שומר על עצמי, לא מקפיד על בריאותי, משחק בגורלי, ולא מסכים, בשום פנים, שמנהיגים ישחקו בגורלם של אזרחים.

ובכל יום, כמה פעמים ביום, אני שואל את עצמי האם באמת יבוא הדיכאון וישבש את תאוותי לחיים. סבלתי לא מעט למען שפיותי, למען האיזון הנפשי שלי, והשאלה עכשיו האם כל הסבל הזה יוכיח את עצמו, האם הוא היה כדאי. עמדתי שנים ארוכות על יציע האי־כבוד, סקרתי את מצעד האיוולת, ורק לעיתים רחוקות מצאתי לאיוולת סיבות ונסיבות מקלות. האם השליתי את עצמי להאמין שאוכל לעצור את המצעד, האם עדיין אני שוגה באותן אשליות?

את כל המאבקים האלה והסבל לא הייתי מסוגל לעבור בלי דורית, שגם עכשיו הולכת לצידי בנמל תל־אביב. האמירה הזאת של “לכתך לצידי” – “לכתך אחרי” במדבר, לפעמים, ובארץ זרועה, לפעמים – היא ממש לא נכונה במקרה שלנו, כי אני הלכתי לצידה, ואת זה אני אומר לא מטעמים של אבירות פולנית אלא מטעמים של נאמנות למציאות חיינו. היא לא חייבת לי דבר, ואני חייב לה הכול, כך אני מרגיש. ייתכן, יש אפשרות כזאת, שהיא לא השתעממה בדרך כלל בחברתי, וזה לא מעט. היה לה מעניין מעת לעת, אבל לי היה יותר מעניין בחברתה. והסיבה לגמרי פשוטה: אני הייתי גלוי בפניה כספר הפתוח, אצלי כל המחשבות והתחושות מרוחות כמו משחה לשימוש חיצוני, ודורית קראה אותי בלי קושי. גם את מה שניסיתי להסתיר מפניה היא קראה, עד שייחסתי לה תכונות של “מכשפה”. אני באמת מאמין שגם ממרחקים היא מסוגלת לדעת מה אני עושה באותו רגע ואפילו מה אני חושב.

לעומת זאת, גם לאחר ארבעים שנות נישואים, אני לא תמיד מצליח לקרוא אותה. היא היתה ונשארה מבחינתי בלתי־מפוענחת, מין תעלומה שעדיין הייתי רוצה אי־פעם לפתור. הרבה יותר מזה, אפילו באהבה שלה אלי מעולם לא הייתי לגמרי בטוח, אולי כן ואולי לא ממש, ומה זאת אהבתה, ויש לי עניין, יש לי אמביציה מאוד חזקה, שתאהב אותי בסוף, זה מאוד חשוב לי.

“נעשית קצת מוזר,” אומרת לי דורית כמה ימים לאחר הניתוח באחד הטיולים שלנו, ולאמירה כזאת דווקא מפיה יש בהחלט משמעות.

נעשיתי מוזר? היא צריכה להבחין, היא יודעת. אולי יש בזה משהו, אולי גם אני מרגיש איזו תחושה מודחקת של מוזרות. אני עדיין האיש הכועס, אבל ייתכן שאני מצמצם את גבולות הכעס ומכוון אותו רק למטרות הנבחרות, המובחרות, מטרות איכות, כי אי־אפשר לכעוס על כל העולם כל הזמן ואולי זה גם לא מוצדק.

אולי זה השינוי שחל בי, אבל עדיין יש צורך בזמן, בפרספקטיבה, כדי להיות בטוח. מלכתחילה הייתי כמעט בטוח ש”פתיחת הקופסה" לא יכולה להתבצע מבלי להותיר רישום כלשהו. האם המוח המואפל, כאשר הוא נפתח ונחשף לאור, שורף את הפילם הישן? מה אני יודע, מה הרופאים יודעים, דרך המוח מי יידע. האם החלל שנוצר, המקום שהתפנה עם עקירת הגידול, מתמלא במשהו אחר, בחושך או דווקא באור?

דורית צריכה לדעת, כי תמיד היתה היחידה לשמוע את הצלילים הכי גבוהים והכי נמוכים שהפקתי מתוכי, שאחרים כלל לא שומעים. הם מחוץ לטווח השמיעה הנורמלי, הצלילים האלה, וכנראה שהיא שומעת עכשיו משהו שונה, חדש.

עוד אני תוהה ביני לבין עצמי וביני לבין משפחתי האם חל או לא חל בי שינוי שראוי לשים אליו לב, וכבר מסתמן שינוי בעין, גלוי לעין. אני נעזר כאן לעיתים קרובות בהתרשמויות של דורית, שבכל זאת מכירה אותי יותר טוב מאחרים, ובעניינים מסוימים אפילו יותר טוב מעצמי.

“לא תאמין,” היא אומרת לי פתאום, “נדמה לי שאני מבחינה בשערות שצומחות על הקרחת שלך במקומות שלא ידעו שיער שנים רבות.”

“אל תצחיקי אותי,” אני אומר, “רק זה חסר לי, צחוק עשה לי הניתוח או מה. זה יהיה די מגוחך אם תחזור בלורית ליושנה.”

“אל תגזים,” היא אומרת, “לא בדיוק בלורית, רק פלומה מדובללת.”

האם החיים הארוכים שלי עם קרחתי וחיבתי אליה מלמדים על אהבה נרקיסית דווקא, או על השלמה נכנעת עם מגרעותי? אפשר יהיה למצוא הבדלים בתשובות, וגם לא קשה לי במיוחד לשער מי ישיב מה.

הייתי בטוח שגם דורית יכולה לטעות עד שדקלה בישרה לי על דעת עצמה אותה בשורה מפוקפקת: “צומחות לך שערות.”

אף פעם לא ממש הבנתי לליבם של אנשים, שהקרחת המתפתחת שלהם מענה אותם. הספר שלי, אלי מירון, נוהג לספר לי על אנשים שעוברים משברים נפשיים עם נשירת השיער. הקרחת שלי קפצה עלי בגיל מוקדם יחסית, ואני לא זוכר שהיא הטרידה אותי אי־פעם. מה עובר על חלק מאחי הקירחים, נבצר ממני להבין. אלף פעמים הציעו לי תספורות משונות שיסתירו את חלקת הפדחת, ללוות מכאן ולהלוות לשם, או לשתול שיער, ולי טוב בקרחת שלי. התרגלתי אליה, ולו היא היתה בעייתי, הייתי אדם נטול בעיות. מכל השינויים החיצוניים לא הייתי רוצה בשינוי הזה דווקא. כל חיי רציתי לדמות לאבא שלי הקרח ככל שהדמיון בין אב לבנו יכול להגיע.

"ואל תספר לי על הקרחת שלך שאותה אני מכירה יותר טוב ממך, ואפילו ליטפתי אותה הרבה פעמים.” ליטפתי אותה – היא מזכירה, יש לי עדיין סיכוי לזכות באהבתה. גם אני שומע לרגע צלילים חבויים וטמירים.

בנוסף לשינוי המוכח של הפלומה המדובללת על פדחתי, אפשר כבר בשלב הזה לקבוע עוד שינוי ודאי: הליכתי יותר נמרצת ונחרצת מכפי שהיתה קודם. אני הולך מהר וזקוף כאילו כדי להוכיח – לעזאזל, שוב להוכיח – שאני יודע מנין אני בא, ובעיקר אני יודע לאן אני הולך, ובעיקר שבעיקרים – בפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון. דין וחשבון אני נותן בראש ובראשונה לראשי המשוחרר ממועקות ותעוקות, לראשי העצמאי, נטול בצקת ושיקולים זרים. השבתי לראש שלי את האמון, הוא לא בגד בי. הוא יכול לטעות, כמובן, אבל טעויותיו מתחברות ללב, לתום הלב, ובסך הכול מותר לסמוך עליו.

אנחנו הולכים שנינו בנמל, מדברים על כל העולם וממעטים לדבר על בריאותי, רק על אבחנות ותובנות חדשות. זה היה ההסכם בינינו כל הימים האלה, לפני הניתוח ולאחריו, שהגענו אליו בלי אומר ודברים, בשתיקה, כמובן מאליו. כל סידור אחר היה הופך את חיי משפחתנו לגיהינום. אנחנו משוחחים, תמיד היה לנו על מה, לא חסרו לנו נושאים, אנחנו מטיילים, אנחנו קוראים ספרים, רק בלי היסטריה. השנים לימדו אותנו לעמוד בלחצים ולעמוד בהם יחד, בלי להאשים ובלי לרגוז. ניסינו שלא למרוט אחד לשני את השערות ואת העצבים, לא תמיד הצלחנו אבל על־פי רוב דווקא כן. ההתחשבות ההדדית השתלמה לנו, צלחנו את חיינו עם הראש מעל למים, לא טבענו ולא הזדקקנו למציל. ההתחשבות ההדדית גם הכשירה אותנו למבחן הזה, האחרון, באנו אליו מוכנים, כאשר הראש שלי, לא פחות, מונח על שולחן ארוחת הבוקר שלנו, שאותה אני חייב לאכול כדי שערימת התרופות לא תיפול על בטן ריקה, ותהרוס לי גם אותה.

שאלתי את דורית אולי במקרה גם היא קראה פעם את הספר הראשים המוחלפים של תומס מאן, שאותו אני זוכר במעומעם מימי נעורי. יותר חקוק בזכרוני שם הספר מאשר תוכנו, ובדרך הטבע השם מעורר בי עכשיו עניין מיוחד. מי בדיוק החליף שם ראשים ולמה החליפו ומה קרה להם, לראשים ולבעליהם. כאשר מחליפים גם לי את הראש, מעניין אותי מה היה לתומס מאן להגיד בסוגיה הזאת, שמציתה תמיד את הדמיון, שגם לו יש מן הסתם מרכז משלו במוחנו.

לפי מיטב זכרוני, שאותו אני בוחן עכשיו בהתמדה, מבוסס הספר, הנשכח בין ספריו של מאן, על אגדת עם הודית, שממפה את הדיכוטומיה בין הגוף לבין הרוח התבונית. שתי דמויות מרכזיות מופיעות בספר, האחת מוּנעת על־ידי הראש החושב ופועלת על־פיו, והשנייה מונעת על־פי התכתיבים של הגוף החושני. אצלי מלאכת החלפת הראשים לא תצלח, כי אצלי לא רק ההוויה קובעת את ההכרה אלא בעיקר החוויה, והחוויה הטראומטית שאני עובר עכשיו היא שקובעת את דרכי אל הגידול ובחזרה.

אני אחזור, אני חוזר, כבר חזרתי, גבירותי ורבותי, הנה אני לפניכם, על חוף הים, כמו ישן, כמו חדש, עיניכם הרואות ולא כל־כך מאמינות. אפשר להתבונן, כולכם מוזמנים, כמו על הקוף בכלוב שמשמש לניסויים. בינתיים, אני עדיין חובש כובע, אבל כאשר יוצאו התפרים, הצלקת תגליד, תוצאות המעבדה יתקבלו, אני אסיר את הכובע, בעוד כמה ימים, וכל אחד יוכל לראות, חופשי. אולי אערוך סיבוב הופעות. כך נראה אדם שרק לפני ימים אחדים פתחו את ראשו, סגרו, תפרו, והשאירו אותו להתמודד לבדו במצבי־רוח עולים ויורדים. ואולי במקום סיבוב הופעות שמעייף אותי, אני אכתוב ספר על כל מה שחוויתי והכרתי.

באחד הלילות האחרונים חלמתי חלום רע, סיוט לילה, ולפי עדותה של דורית צעקתי מתוך שינה, שלוש פעמים צעקתי – הצילו, הצילו, הצילו. לפני שנים הרביתי לצעוק בשנתי, רבו אז ביעותי, ובני משפחתי היו מזדרזים להעירני כדי להבטיח לי שהכול בסדר, ואני רשאי לישון בשקט. אני מניח שלא מעט הפחדתי את אשתי וילדי בשוועתי, אבל גם אותה, כדרכנו, שמנו לצחוק.

החלומות שלי, בדרך כלל, הם תרגום ישיר, מהיר, כמעט סימולטני, לאירועי היום. עוד אני חווה אותם בהקיץ, ביום, וכבר אני חולם עליהם בלילה. חלומותי היו אפוא המשך המציאות באמצעי טיפול וסינון אחרים. היה לי אוסף די קבוע של סיוטים, ולמרות שהכרתי אותם אחד אחד, הם בכל זאת הצליחו להבעית אותי. אחד מסיוטי הקבועים שחזר ונשנה היה קשור לבית־חולים, איך לא, אבל גם למוצאות אותי בתחום הפוליטי; מעין תרגום בגוף הסרט של החיבור בין הראשים המתחלפים שלי, שנשארים בסופם אותו ראש וגם אותה נפש.

חלמתי שמאשפזים אותי, מה עוד חדש, אבל קושרים אותי אל המיטה בעבותות, מכאיבים לי, ולוקחים אותי למרתף מואפל ונטוש. עד מהרה גם מתברר לי שלא רופאים סובבים אותי, לא הם שקושרים ומובילים אותי, כי אם בני־בליעל, חורשי רע, שמנסים להיפטר ממני, והם מתעללים בי. אני קשור, ידיים ורגליים, לא יכול לברוח, אני צועק אבל איש לא ישמע אותי מן המרתף, שהולך ומצטייר כמרכז מיזוג האוויר של בית־החולים, שצינורות גדולים וחלודים ממלאים אותו עד מחנק. אני נחנק וצועק והם, הנבלים, מחזקים את הקשירה לפני שהם נוטשים אותי לייסורי ולמותי האיטי. ושוב, ממעמקים קראתי, צעקתי.

לימים עזב אותי החלום הרע הזה, שאפילו כאשר אני ער הוא מעיק עלי, והיה נדמה לי שנגמלתי ממנו לצמיתות. עכשיו אני חושש שהוא עלול לחזור. בינתיים נמצא לו תחליף ראוי. לאחר שנים שבתי לצעוק, אבל לצערי הרב אינני מסוגל לשחזר את הסיוט הזה, שיוסף לא ידע. הייתי משלם כדי לזכור. רק דבר אחד אני זוכר ממנו, שהוא היה חלום חדש, וזה מאוד נדיר אצלי – לחדש את רפרטואר הסיוטים, שהצטיין תמיד דווקא ביציבות שלו.

האם חלום חדש מלמד משהו על חולם חדש? האם השינוי ברפרטואר מלמד משהו על השינוי במחזאי? דווקא משום שחלומותי הם השתקפות מועצמת, מוגזמת, אבל די נאמנה של רוח המציאות, הם באים לרמוז לי, כנראה, שאני חייב להמשיך ולעקוב אחר התמורות שמתחוללות בי.

“אתה אדם שונה עכשיו,” דורית שבה ואמרה, “שינוי קל אומנם, אבל בהחלט מורגש, שעדיין לא הצלחתי לזהות אותו.” אני מרגיש שיש משהו בדבריה אך לפי שעה נכשל בזיהוי המדויק.

האם אדם משתנה גם על־פי חלומותיו, האם החלומות הם שמשנים אותו, מה קורה כאן, בעצם. האם יוסף היה שב לחלום את חלומותיו על הכוכבים ועל האלומות כאשר התבגר? כמעט בטוח שלא, לאחר שמימש אותם. אבל שלו היו חלומות טובים, נעימים. ויש עוד הבדל – אותו השליכו אחיו אל הבור, ואילו אני השלכתי את עצמי במו ידי אל מרתף מיזוג האוויר. במחשבה שנייה, אולי גם לי היו שותפים, אפילו אם הכול הזוי בטרוף.

דורית סיפרה לבננו הצעיר נדב, את סוד השינוי שחל באבא, ולי לא איכפת כל עוד הסוד נשאר במשפחה וכל עוד נותר לפענח את פשרו של השינוי, שיתפענח או לא כאשר יכולו הדברים הנכתבים כאן.

נדב, כילד, היה הממונה הראשי על יקיצתי מן הביעותים, על ההיחלצות שלי מתוך הרעש והחום והחלודה של המרכז למיזוג האוויר, והוא, המסכן, היה זה שהתיר אותי מן הרצועות שכבלו אותי למיטת סדום, כי הוא היה, על־פי גילו, האחרון שנותר בבית אמא־אבא. לפעמים נותרנו לבדנו בבית, הוא ואני, ואיזו ברירה היתה לו. מכל ילדי, הוא גם זה שחמל עלי יותר, כך הרגשתי לפעמים, אולי דווקא משום שהוא מופנם ומסתיר יותר. הוא גם הבן שתובע יותר את עלבוני. פעם קם על מישהו במסיבה של המשפחה המאוד מורחבת להכותו, משום שהלה העיר בקול רם הערה אישית מלוכלכת על העמדות שלי. זה היה מזמן.

לא קל להיות הבן־של, הבת־של, האמינו לי, יכולתי לספר אלף סיפורים עד כמה זה קשה לילדים עצמאים, שלא רוצים בשום פנים לחיות בזכות אבות גם לא בחובת אבות אלא סתם ברשות עצמם. אבל הסיפורים האלה הם ברגע זה ממש לא לעניין, אם יש לי מושג מהו כאן העניין.

נדב, כך נדמה, לא היה מאושר לשמוע על השינוי המעורפל לפי שעה שחל באבא שלו, לא משום שאביו מושלם בעיניו, חס וחלילה, אלא משום שהוא, נדב, כבר השלים עם הלא־מושלם הזה, ומי יידע לומר אם כל שינוי לטובה. אני משער שזאת התגובה הקיבוצית של כל בני משפחתי – שרק לא יהיה יותר גרוע. רק הם יודעים עד כמה זה גרוע כשאבא שלהם גרוע. כבר התרגלנו אליו, שיישאר כך. גם אני התרגלתי לעצמי, אדם מורגל אצל עצמו חרף כל מגרעותיו.

בהדרגה נפטרתי מהתרופות, רק את ה־DANTOIN המשכתי לקחת לפרק זמן על־פי מצוות הרופאים. אבל כעבור שלושה ארבעה ימים הבחנתי במה שנראה לי כתגובה אלרגית לתרופה, אדמומית פצעונית פשטה על כל גופי, גירודים מעצבנים פה ושם, ונאלצתי לשוב ולהטריח את פרופ’ רם. אני שונא להטריח וכפי שיש בי רצון להיפטר מהתרופות כך גם מהרופאים, שאני עלול לפתח כלפיהם יחסי תלות שאינני סובל אותם. להיות איש חופשי, זאת עמדת חיי, ובמקרה ראש – קל מאוד לפתח תלות משעבדת, הגם שפרופ’ רם הוא לא רק רופא מהולל הוא גם איש לרוחי, לא חנפן ולא כל־יכול וכל־יודע, אלא מקצועי וענייני בכל מאודו. הייתי רוצה להיות חבר שלו ולא פציינט טרחן ונצחי שלו.

הוא הורה לי להפסיק מייד את השימוש בתרופה, בתקווה שהפריחה תסתלק לה בהקדם כלעומת שבאה. עכשיו אני בלי תרופות כלל, לרבות ה־ DANTOIN, שהיא, כזכור, נגד הפרכוסים וההתקפים האפילפטיים, שעלולים לצוץ בעקבות ניתוח כמו שלי. עכשיו אני לגמרי חשוף, זה רק אני מול הפרכוס, שבוודאי יופיע בקרוב באחד מסיוטי הלילה, עוד התמודדות, ולא אשאל עוד מהיכן – אני מוכן, מוכן.

האדמומית שפשטה – חלפה, וגם זו לטובה. עכשיו גם חזרתי לקארטיה, התרופה לדילול הדם, בת־לווייתי שנים רבות במחלקת הלב. אני נע ונד בין מחלקה למחלקה, וכאדם חולה אני דווקא די בריא, כבר ציינתי. רק אדם בריא – עובד ופעיל כמוני, ובימים מסוימים – כמו שני אנשים בריאים.

מה שמחויבות מסוגלת לחולל בי ולעולל לי. פעם זאת היתה תערובת של מחויבות ואמביציה, עכשיו המינון של האמביציה פחת במידה ניכרת ממש כמו המינון של התרופות. יש הרבה יותר משמעות ל”איש חופשי" כאשר גם ההשפעה המסממת של האמביציה – יורדת.

כבר הייתי כמעט בכל מקום שרציתי להיות, ואת השהות שלי באותם מקומות מעניינים כבר אי־אפשר לקחת ממני, גם לא להשכיחה. אלה הם חיי, לא ביזבזתי אותם, למרות שמעת לעת אני קורא על עצמי בפינה הקבועה של “ההחמצה הפוליטית הגדולה”. הלוואי שכל ההחמצות יהיו כאלה, כמו שלי, ואז ירבו בינינו השמחים בחלקם.

שבועיים לאחר הניתוח, גם זה זמן קצר במיוחד, החלטתי להסיר את כובעי, מופע הסטריפטיז שלי נמשך. הצלקת נראית בסדר, התאחתה, היא עומדת ללוות אותי בלאו הכי תקופות ממושכות, ואין עוד טעם להסתיר אותה. אני מבחין באנשים שפוזלים לעברה כדי לבחון את ממדיה, אבל לא נעים להם לנעוץ עיניים, ואני מנסה להקל עליהם. מאפרת בטלוויזיה אומרת לי שקצת “חלש לה” למראה הצלקת למרות שהיא נראית יפה מאוד.

צריך לזכור שלא עברתי ניתוח פלסטי לשיפור החזות, עברתי ניתוח אחר לחלוטין, ובכל זאת הצלקת ממש סבירה למראה. בכל מקרה לא היתה לי מלכתחילה שום כוונה לפתח את אופנת הכובעים, להחליף כובע בכובע, ואת האופנה הזאת אני משאיר לבלעדיות החיננית של נתן שרנסקי.

הכול משבחים עכשיו את הצלקת, איך היא נראית, כלילת יופי, כשם ששיבחו קודם את המושלמות של הגידול עצמו, טיבו ומיקומו, וזכיתי אפוא פעמיים בשתי מציאות, שלא נדע. זה מאוד יפה שמנסים לעודד אותי, אבל הייתי מוותר, כמובן, על שתיהן, אם כי הצלקת מאפשרת לי לבחון תגובות של הנפגשים איתי, והן גם מעניינות וגם משעשעות אותי. לפעמים אני מרכין את ראשי לברכת שלום מנומסת במיוחד, רק כדי שלא יהיה לאיש הצורך לנקוע את העין, לעמוד על קצה האצבעות, במאמצי הגילוי והזיהוי שלו.

עכשיו, כאשר הצלקת כבר חשופה, אני מתקרב מאוד אל השגרה, אל אותה נקודה שממנה יצאתי למסעי הארוך שהיה, בדיעבד, מאוד קצר בזמן ונשאר ארוך כחוויה נדירה, מי בכלל זוכר איך כל זה התחיל ומתי.

לאחר עגמומיות אחר־הצהריים באולם הבג”צ, אני שב לעבודתי הרגילה בכנסת. עכשיו גם מוטלת עלי החובה לסלק את “אימת הדוכן”, ואני מקבל על עצמי לנמק הצעת אי־אמון מטעם סיעתי ביום שני, לאחר שערב הניתוח נתקפתי בפיק ברכיים ואל דוכן הנואמים לא עליתי. ההתמודדות עם עצמי היא תהליך מתמיד שאין לו סוף. אומנם אין צורך בהגזמות, אבל אי־אפשר שלא להיזכר שוב בהופעת הבכורה שלי במועדון “יחדיו” לפני כמעט שלושים וחמש שנה, איך הסתחרר עלי ראשי ואיך התמוטטתי אפיים ארצה. ככה זה, כנראה, לאחר ניתוח מוח, אימת־הדוכן חוזרת כשם שחזרו סיוטי־ההצילו בלילות.

עליתי ודיברתי על האמינות הפגומה של ראש הממשלה וחבר שריו, לא פגומה, בעצם, אלא מכורסמת ואכולה עד תום. אמינות איננה רק מידה יפה וראויה; אמינות היא כלי שלטוני ממדרגה ראשונה, שבלעדיו פשוט אי־אפשר לנהל מדינה. באין אמינות המדינה תיפרע, תרד לחלוטין מן הפסים, ובממשלת שרון לא נשתיירה אפילו שמינית של אומרים ועושים, כי רק אומרים ודבר לא עושים.

ראש הממשלה גם סיגל לעצמו את הנוהג הנלעג של ההנחיה השבועית בפתיחה של כל ישיבת ממשלה, לעין המצלמות, ולפני שהדלתות ננעלות: “ראש הממשלה הנחה את השב”כ לפעול נגד הטרור”, “ראש הממשלה הנחה את שר התחבורה לפעול נגד תאונות הדרכים”, “ראש הממשלה הנחה את שר הביטחון לפנות מאחזים לא חוקיים”, “ראש הממשלה הנחה את שר האוצר להקל על הגמלאים” וכיוצא באלה “הנחיות” שמרחפות בחלל הריק של אוזלת היד המוחלטת. מעולם לא היה פער כזה בין דורש לבין מקיים. מעולם לא היתה ממשלה כלשהי באוברדראפט כזה של התחייבויות מתאדות.

על כל אלה דיברתי במליאה. מאוד כעסתי, והבאתי גם את העיר לוד כדוגמה לחידלון, שמאז לקח אותה ראש הממשלה עצמו תחת חסותו האישית לשם הצלתה – היא התמוטטה כליל. האמינות האפסית מלווה את הממשלה שלנו כמו אד רעיל שמלווה את הביצה הטחובה, כמו ריח רע שנטפל לפה ומעורר דחייה. מה אגיד, אפילו לא התאמצתי שם באופן מיוחד, על הדוכן, הכול התנהל ואף הסתיים בקלי קלות, בלי פרכוסים ועוויתות, וגם מהבחינה הזאת הניתוח מאחורי, היה כלא היה. רבים מחברי־הכנסת מכל הסיעות קרבו לברכני על שיבתי, על צליחתי המוצלחת מחדש, והיה נדמה באותו מעמד שהידיעות על מותי המוחלט או היחסי הוזמו מכל וכול.

רווח לי לרגע. תחושות הרווחה שלי הן לעולם רגעיות.

וזאת עובדה, את אתונה שלו הוא לא הציל מכיבוש,

למרות שרץ, וקצר נשימה דיבר שירה, הטובים שבחרוזי יוון,

והתחרה עם הגלים בנהמתם לחיזוק הקול

הוא עשה ממש הכול

וצדקו לא הילך לפניו ולא ניצול.

גם אני הולך הלוך ומעוד

מְתַחרה את הגלים, כמה זמן עוד

ארוץ ואשורר,

וגם בעט שלי, במקום גלותי, יש לא מעט רעל קטלני

אבל לא אני, כמוהו, אטרוף את נפשי, לא אני.

אנשים ממשיכים להתקשר איתי כדי לוודא ולדווח לקרוביהם ולבני משפחתם שהשד לא נורא, יש חיים אחרי הניתוח הזה, כבר חזרתי לעבודה וכבר נשמע קולי. אשה מירושלים כתבה לי מכתב ובו ביקשה ממני להיפגש איתה ועם בתה, שגם לה גידול בראש, גם הוא לא ממאיר, ככל הנראה, אבל הבת, בשנות העשרים שלה, מפחדת פחד מוות וממאנת לעבור את הניתוח, והאמא מבקשת ממני שאשכנע אותה לבל יבולע לבתה מן ההשתהות המיותרת, ואין שכנוע טוב ממראה עיניים. אני, כמובן, משיב לה שהן מוזמנות שתיהן, ואני מצידי אעשה כמיטב יכולתי לעודד בדוגמה אישית. הן באו אלי לחדרי בכנסת, סיפרתי להן על המוצאות אותי, איך קמתי כעבור יום, איך שבתי לעולם ולעצמי כעבור יומיים, ראיתי את הבת מתעשתת לנגד עיני, היא הבטיחה לי לעשות את הדבר הנכון לבריאותה, ואף לדווח לי על התוצאות. את תהיי בסדר גמור – כך הבטחתי לה, וקרה לפעמים שההבטחות שלי התמלאו, שתהיה בריאה. הן הציגו לעיוני מסמכים רפואיים, הייתי חייב להדגיש באוזניהן שאומנם נותחתי אבל אינני בקי ומומחה, אבל מי יודע – אולי עוד אהיה הרב פירר כשאהיה גדול.

בפגישתנו הראשונה, כפי שכבר סיפרתי, ובמסגרת כללי הגילוי הנאות, דיווחתי לפרופסור שלי שיש לי כוונה לכתוב ספר קצר שמנתח את הניתוח, ואחר־כך תהיתי איך הוא, הפרופסור רם, קיבל את זה – כהבטחה ואולי כאיום, חלילה. מה לעשות, גם רופאים נוטלים לפעמים סיכונים, לא רק חוליהם. הכול, מראשית ועד אחרית, יהיה רשום ומתועד, והכול תלוי, כמובן, בתוצאות.

הרופא, כך התרשמתי, גילה אדישות למידע הזה. הוא בוטח בעצמו כשם שאני בוטח בו. בצד האדישות הפרופסיונלית הוא גילה הבנה אינטלקטואלית לסקרנות שלי, לחקירה ולדרישה. אני תמיד רוצה לדעת מה קורה איתי, מה עובר עלי לפרטי פרטים, אלא שהפעם אני מחויב לדיוק מרבי, שלא אהיה לצחוק בעיני המבינים. היה לי אפוא רצון לקיים “שיחה מסכמת” עם פרופ’ רם כדי לברר עד תום את כל מה שלא לגמרי היה ברור לי עד כה. טלפנתי אליו וקבענו פגישת סיכום.

בינתיים כבר נודעו לי עוד פרטים. משום שהרופא הגדיר בשעתו את הניתוח כ”ניתוח מעניין", לא נותרה הברירה אלא לרדת אל חקר “המעניין” הזה, התחייבתי ואקיים. בשיחה קודמת שאלתי וקיבלתי תשובות, רק נותר לי לקוות שבאמת הבנתי: הגידול שלי דאג לצייד את עצמו בכלי דם משלו, המון כלי דם שמפרישים את החומרים שגורמים לבצקת. למען האמת, זאת אינפורמציה די מפחידה וגם די מגעילה.

בתחילת המסע נטיתי לייחס לגידול תמימות, כאילו באופן לגמרי אקראי הוא איווה את מקומו דווקא בראשי ולא בשום מקום אחר. לא עוד; הגידול הזה לא היה תמים, יימח מיקומו, וכנראה היו לו יומרות מפליגות, שאם לא כן מדוע הוא פיתח לעצמו כל־כך הרבה כלי דם, כאילו התכוון להיות חי הנושא את עצמו. הוא לא כל־כך תמים, אי־אפשר לייחס לו תום־לב או תום־מוח, ואני מפתח כלפיו עוינות, אני ממש לא סובל אותך, גידול.

קודם הייתי מוכן להתייחס אליו בחביבות, בהבנה מסוימת, אבל גם הוא התגלה כיצור ערמומי ורב תחבולות. מי יודע, אולי הוא סבל בכלל משיגעון גדלות, וניסה לבנות את עצמו כמוח נוסף, אולי גם הוא שגה בהזיות ובאשליות של אלטרנטיבה. מכל מקום, כאשר אני מנסה לדמיין אותו לעצמי, הוא דוחה אותי על כל ההשתרגויות הדמיות שלו, שתי וערב, ממש מפלצת. שנים רבות קיננה מפלצת במוחי, לאו דווקא עיוורת ומטומטמת, כי אם גלוית עיניים ותחבולנית.

במחשבה שנייה – הללויה, שבתי לחשוב, אני מגלה יותר נכונות להבין אותו, את הגידול המגלומני. הוא בכל זאת שלי והוא כנראה החליט לרחם עלי ולא להיות ממאיר, אם כי את תשובות המעבדה עדיין לא קיבלתי לידי. מחכים.

יש גם אפשרות דחוקה אחרת, שמאפשרת לי לתת לגידול ליהנות מן הספק. ייתכן מאוד שהוא הבחין בהתעייפות המוח שלי, והחליט לבוא לעזרתי עד שהמוח הלאה יחליף כוח, ולפי שעה, חשב, הוא ימלא תפקיד של מילוי מקום, של מנוע חלופי. יש היגיון מסוים בניסיון למלא את החסר של בריאת האדם, ולהכניס בה תיקונים. שתי ידיים יש לנו, רגליים, אוזניים ועיניים, ריאות וכליות. רוב האיברים באים בזוגות, רק האיברים הראשיים באים משום מה כיחידים שאין בלתם.

למישהו יש הסבר, זה הגיוני, זה הוגן? הלב הוא אחד, המוח גם הוא יחיד, נתאר לעצמנו שהיינו מצוידים בשניים, וכל החיים שלנו היו שונים מעיקרם, לאין שיעור יותר טובים ובטוחים. המין האנושי היה חי ומרגיש לגמרי אחרת. אם הלב לוקה, עד שמתקנים אותו במוסך ומחזירים אותו לעבודה סדירה, מופעל הלב הרזרבי, וכך גם באשר למוח. לא טוב, בהחלט לא טוב, היות הלב והמוח לבדם.

האם הגידול שלי חשב בתמימות שהוא מסוגל לתקן את העולם, את האדם? גידול נאיבי, טיפש. עד שהוא בא להציל אותי, הוא כמעט הרג אותי, אבל ייתכן שיש לו נסיבות מקלות. אני בטוח שהרופאים והמומחים לועגים לי על הפרשנויות שלי לנוכלות של הגידול או דווקא לתמימותו, לפרשנויות האלה אין זכר בספרי הרפואה שלהם, אבל הן כולן על אחריותי, זה מה שאני חושב, וגם למדע, בכל הכבוד, יש עוד מה ללמוד. העתיד של המנותחים, שראשם נפתח ונסגר, טומן גם למומחים לא מעט הפתעות. זה הניתוח שלי לניתוח שלי.

סיפור זה, כבר הוכח, לימד על הכעס שהתעורר מייד לאחר הניתוח וקם מרבצו, ואילו השנאה התנמנמה לה כמו כלבה זקנה ששכחה בכלל שהיא כלבה, רק נביחות פה ושם כסימנים אחרונים להגדרה העצמית שלה. והנה, גם השנאה התעוררה לאיטה, ודווקא בערב תשעה באב, כאשר אני שומע קריאות מפורשות לפיצוץ המסגדים בהר־הבית ולבניית הבית השלישי תחתיהם.

למה לך, אני אומר לעצמי, כאשר אני חש בשנאה בפעם הראשונה לאחר הניתוח. במצבך, אסור לך שיעלה הדם לראש.

השנאה מוצגת בדרך כלל, גם על־ידי, כמצב נחות ופרימיטיבי. אבל אפשר לראות אותה אחרת, תוך קשר מסוים להתנסות שהתנסיתי זה עתה. אולי השנאה היא כמו הכאב, שאומנם מוציא אותנו מדעתנו, אלא שבלעדיו לא היינו יודעים על סכנה שאורבת לנו. הכאב הוא פעמון אזעקה שמצלצל ומזעיק, הוא אור אדום שמהבהב ומתריע. לדוגמה: בלי הכאב בפני איך הייתי יודע על הגידול ועל הבצקת, ואיך הייתי חש בדחיפות לבדיקות ואיך היו ניצלים חיי? הכאב אפוא הוא נגדנו, אבל לעזרנו; הוא מציל אותנו. כך גם השנאה – כאשר קמים עלינו מתוכנו לכלותנו, גם היא פעמון ואור אדום.

הכאב והשנאה הם האמצעים הבדוקים להגנה עצמית, שכולנו זכאים לה. זכות ההגנה העצמית שמורה לכל מי שמרגיש איום על קיומו שלו ועל קיום ילדיו ונכדיו, כל הילדים וכל הנכדים שלנו באשר הם, זאת הרגשתי. ועל כן זכותי לשנוא היא בלתי־מעורערת, אולי אפילו חובתי לשנוא, אם את הנפש הפרטית והקולקטיבית אני מבקש להציל – עורו השונאים.

עכשיו ערב תשעה באב, כאשר כל בור ועם הארץ יודע לומר ש”שנאת חינם" היא היא הסיבה העיקרית כביכול לחורבן הבית ולגלות אלפיים. אולי היתה זאת באמת שנאה, אבל “חינם” היא בשום פנים לא היתה. הקנאים של כל הזמנים – אז ועכשיו – מרוויחים אותה ביושר הקיצוניות העקמומית והמוטרפת שלהם. מה הם לא עשו ועושים הקנאים למיניהם כדי שישנאו אותם. הם עשו, הקנאים, ועושים הכול. כדרך הקנאים הם התיישרו תמיד על־פי הקבוצה היותר קיצונית, שמחברת דתיות מוכת ירח ולאומנות מוכת רוח עוועים, וכאשר ההתיישרות היא לפי הכי קיצוני והכי חמום, אין מעשה שלא ייעשה – ולא ייעשה. הם גם כופרים, כמנהגם מימים ימימה, במנהיגות הלאומית הנבחרת, ולא תנוח עליהם דעתם עד שירצחו את המנהיגים אחד אחד.

חנן בן חנן ויהושע בן גמלא הוצאו על־ידם להורג, גורלו של רבן בן שמעון בן גמליאל לא נודע, קרוב לוודאי שגם בחייו התנקשו, ויוסף בן גוריון נידון למיתה – כל אלה לפני אלפיים שנה ויצחק רבין לפני עשר שנים, ועכשיו הגולם קם על יוצרו ואפילו את חייו של אריאל שרון הוא מסכן, כנראה.

הקנאים לסיעותיהם השליטו בירושלים אנרכיה גמורה, הפילו חללים, ערכו משפטי שדה, פחד הטרור היהודי נפל על כל תושבי העיר, וכאילו לא די בכל אלה, הם החליטו, בשיאו של המצור, להעלות באש את כל מחסני התבואה, וכך שרפו, כמובן, גם את הסיכוי האחרון של המרד נגד רומי, שמלכתחילה היה מקח טעות שעלה לנו ביוקר רב, וכמעט נמחינו כליל מעל־פני היקום. זאת דרכם של הקנאים, מוכי השיגעון והעיוורון – בימים ההם ובזמן הזה. עצם המאבק יותר חשוב להם מהתוצאות שלו. הם מוכנים להרוג ולפעמים גם להיהרג – ולעזאזל התוצאות, כאילו אין מחר.

כן, אני שונא, ואני שונא סימן שאני מאוים, כשם שהם בוודאי שונאים אותי למרות העמדת הפנים המעושה וההתחזות החסודה בזכות “אהבת ישראל” השמורה ל”כל יהודי" ונגד “שנאת חינם”. אם זאת אהבתם, אני מעדיף את השנאה המגוננת, כדי שכללי המשחק שלהם בדם ובאש יהיו בינינו לגמרי ברורים.

שמחתי אפוא להיווכח ששנאתי לא נשרפה ולא דהתה עם פתיחת הקופסה המוחית. אין עוד ספק, אני חוזר לעצמי.

תיארתי לעצמי שלו התקבלה במחלקה שלי הבדיקה הפתולוגית, ולו ממצאיה היו מדאיגים, כבר היו הרופאים מזעיקים אותי. זה לא קרה, הייתי רגוע. יום אחד טילפן אלי פרופ’ רם והודיע לי שנתקבלו הממצאים, הכול בסדר, ואם אני רוצה הוא ישלח לי בפקס את גיליון הביופסיה הכללית כפי שסוכם במכון לפתולוגיה (המרכז לאבחון וחקר הסרטן), ויהיה לי למזכרת.

אומנם התלהבותם הראשונית של רופאי מהגידול המופתי שלי דעכה בהדרגה, בעיקר בזמן הניתוח עצמו, וגם הם שינו במידה רבה את טעמם, לא עוד גידול תמים ורגוע אלא גידול בעל אופי חתרני, חתרן בלתי־נלאה, ובתמצית, ובמחילה על הביטוי – בן־זונה של גידול. בכל זאת הם המשיכו להחזיק באבחנתם, ובכל מקרה הבדיקה הפתולוגית היא שקובעת – הוא שפיר. למען הסר ספק ובשם הגילוי הנאות, שנראה לי לפעמים מוגזם במידת־מה, אני מצרף בזאת את המסמך במלואו, שיהיה מובן רק ליודעי ח”ן, ועל כן הוא מחייב הסברים מסוימים לכל נפש.

זה היה באמת מנינגיומה (Meningioma), אבל מסוג מיוחד, מנינגיומה אנג’יובלסטית (Angioblastic Meningioma), שמייצר כלי דם לרוב, זאת תכונתו העיקרית. איש מאיתנו איננו כל־כך בריא עד שאיננו יודע את המושגים הבסיסים של בדיקה רפואית: “חיובי” פירושו דווקא רע, בדרך כלל, ו”שלילי" פירושו דווקא טוב, בדרך כלל. ה”חיובי" היחיד במסמך מאשר את קיומו של עצם הגידול, שהסוג שלו נקוב לעיל. ה”שליליים“, שלושה במספר, אכן מלמדים על שפירותו. ה”שלילי” שמוגדר כ־67=KI, אם הבנתי נכון, אפילו מלמד שפעילות התאים במוח היא נורמלית לחלוטין ועל כן אינני צפוי שם, בתוך הקופסה שנפתחה ונסגרה, להפתעות לא נעימות בעתיד.

כפי שפוליטיקאים רבים, רבים מדי, מתהלכים בינינו כש”תעודת יושר" בידם, ולי אין תעודה כזאת, לבושתי, אני, לעומתם, יכול להציג תעודה שמוכיחה את תקינותה המוחלטת של פעילות התאים במוחי – תעודה מול תעודה. עכשיו, וזה סופי, אני באמת יכול להיאנח אנחת הקלה, וכמה כרישים רעבתניים שחגו סביבי בהריחם דם וחולשה יכולים לסגת אל הים הפתוח, אל המים העמוקים.

אני מאוד רוצה לדייק בפרטי “השיחה המסכמת” שקיימתי עם הפרופסור, שנועדה לברר דברים שלא היו ברורים לי די צרכם, די צורכי. הוא הגדיר את הגידול שלי כ־Nasty ובעל כורחי אני שב להגדרה הוולגרית, מעין תרגום לגמרי חופשי, “גידול בן־זונה”. Nasty כי הוא גרם לבצקת נרחבת, היה מחובר למוח, ואפילו מבחינת צורתו, עכשיו מותר להם לגלות לי, הוא לא היה “משהו”, אלא שחיים ומוות ביד הפתולוגיה והיא אמרה את דברה – רם וצלול, סוף פסוק: “הוא זכאי”, כלומר הוא זכאי לחיות, וה”הוא" הזה הוא אני.

התעניינתי מאוד לדעת עד מתי אהיה מוּעָד לפרכוסים ולהתקפים אפילפטיים, ובמיוחד לאחר שנטשתי את התרופה נגדם בשל התגובה האלרגית. “תיאורטית,” הסביר לי הפרופסור, “אתה מועד ‘לכל החיים’, אם כי הסבירות היא מאוד מאוד נמוכה.” בענייני “סבירות נמוכה” אני סומך יותר על רופאים, אנשים רציניים על־פי רוב, מאשר על קצינים בכירים באגף המודיעין של צה”ל. “אתה צריך להבין,” הוסיף הפרופסור, “שלאחר הניתוח יש לך צלקת במוח, וזאת עובדה.”

שוב תהיתי האם נצרבה תודעתי כפי שהבטיחו לנו אותם הקצינים ומפקדם העליון לצרוב את תודעתם של הפלסטינים. וצלקת במוח היא צלקת במוח, והיא עלולה במקרים מסוימים להוריד את סף הרגישות של מוחנו. האם הוא מתכוון לומר, רופאי, שיצאתי “שרוט”? חסכים חריפים בשינה או השפעה כבדה של אלכוהול, לדוגמה, במצב של סף רגישות נמוך, עלולים להמיט על המנותח בעל הבצקת את קללת הפרכוס. “ואני מתרשם,” שח לי צביקה (אני זקוק ברגע זה לשמו הפרטי של רופאי ולכינוי העוד יותר פרטי שלו כדי לשאוב חיזוק מן האינטימיות שבינינו), “שמעולם לא פירכסת בפני איש ולכן גם לא תפרכס.” מאוד הערכתי את ההערה הזאת של צביקה. אתה יכול להיות בטוח, רופאי הטוב, שלעולם לא אפרכס ולא אתפלש, זה פשוט לא באופי שלי, והשליטה העצמית שלי כבר הדבירה לא מעט ממחושי.

חזרתי אל יחסי הגומלין בין הנפש לבין הגוף ולהשפעתם ההדדית, כי אולי הם שעומדים במרכז הדברים שנכתבים על־ידי. תוך כדי כתיבה צפים על שֶמן הזיכרון ספרים שונים שניסו לרדת אל חקר התלות הזאת, וכמה מהם כבר ציינתי. עכשיו עולה בזכרוני הספר אומללות שמחה בחלקה של פטר הנדקה (בתרגום מאוד יפה מגרמנית של אילנה המרמן) שמספר את סיפור חייה של אמא שלו וסיפור התאבדותה. לא במקרה אני נזכר דווקא בו, כי גם הנדקה, כמו ויליאם סטיירון בסיפורו על עצמו ועל הדיכאון שלו, מנסה לתאר את הגוף שנופל אל תוך התהומות הפעורים והחשוכים של הנפש – ומתרסק, ובאותה נשימה כבדה מתאר איך הנפש נופלת אל החורים השחורים של הגוף המתפורר – ומתרסקת גם היא.

אבל הסיבה העיקרית לזכרונות המתחלפים כמו הראשים של תומס מאן, היא הקנאה. אני מקנא בהנדקה על הכישרון המופלא שלו, שמאפשר לו לכתוב בסגנון יבש, מנוכר ואפילו אכזרי במידת־מה, בשעה שאני כותב ברגשנות מופרזת. דווקא האיפוק יוצר את הרושם המזעזע, ואני בהחלט מודע ליתרון שאני עצמי מחמיץ ברגשנות היתר שלי. אלא שהנדקה כותב על אמא שלו, ואני, ככלות הכול, כותב על עצמי, ואומנם אנחנו מאוהבים בדרכים נפתלות באמהות שלנו, אבל אנחנו מאוהבים גם בעצמנו בדרכים ישירות יותר. וחוץ מזה, חשוב לזכור שאמא של פטר כבר מתה ואני עדיין חי, לא אמות כי אחיה – התחייבות חוזרת. את כוח האיפוק אנסה אולי גם אני כאשר אכתוב את סיפורה של אמי, גם הוא טראגי לפי דרכו.

כבר התחייבתי כאן לכתוב במהרה ובקרוב עוד שלושה ספרים ומחזות, לפחות, אך לצערי אין לי שום סיכוי להשלים את כולם. אבל אולי עכשיו יובן יותר מדוע אין, ולא היה לי חשק להמשיך ולטפל בבעיות הפנימיות החשובות והמסעירות של סניף מרצ בראשון לציון; סתם, סתם, רק דוגמה. ויובן עוד יותר, מדוע אין לי שום כוונה שבעולם לרשת את יורשי.

היום אני גם אחוז יותר בחרדת הזמן, יש לי פיגור עצום בצורך שלי להשאיר, להשאיר משהו, ואין לי יותר מדי זמן להשחיתו, למי יש. אבל את הספר על אמי אני מוכרח לכתוב, אני חייב לה את סיפורה וחייב גם לי, שהוא אותו סיפור בעצם, או בלשונו של הנדקה, במשפט האחרון של ספרו, “פעם אכתוב על כל זה דברים יותר מדויקים”. פעם אכתוב.

לאמי לא היתה סבלנות

לחכות למותה

הטבעי

כי היה לה יותר טבעי

למות.

פיטר הנדקה והאמא שלו והאמא שלי כמו לקחו אותי לפגישה במקום אחר, ואולי זאת בעצם אותה פגישה, באמצע השיחה המסכמת שלי עם הרופא שנמשכה, כי היו לי עוד שאלות לשאול ועוד דברים להבין.

יותר מכל התעניינתי בשאלת הדיכאון. זכרתי שפרופ’ רם הזהיר אותי מלכתחילה מפני הדיכאון שמזומן לי לאחר הניתוח, ואני אמרתי לו אז שבכוחי לקדם את פני הדיכאון, להיאבק בו ולנצח. אבל, מה טיבו של הדיכאון הזה, זה מאוד מעניין; מנין הוא בא, מה משכו ומה השפעתו. גם הרופאים לא בדיוק יודעים, הם יותר מנחשים או ליתר דיוק – משערים, ויש יותר מהשערה אחת. צביקה משער שהאופוריה המוזרה בטרם ניתוח היא הסיבה העיקרית לשקיעה שלאחריו. והאופוריה הזאת – סיפרתי – שוטפת אותך בדרכך אל המשורים והסכינים, אתה מוצף במין תגובה אדרנלינית, האדרנלין בגוף גואה ועובר על גדותיו. יותר נכון לדבר על תערובת של חדווה וחרדה בעת ובעונה אחת, אבל גם החרדה מתחפשת לחדווה. גם לסטרואידים שמקבל החולה במנות עצומות בימים שבטרם, יש השפעה ניכרת על המפלס העולה של החדווה האצורה, שכאילו מבקשת להתפרץ ולשטוף את הסביבה. ואליה מצטרף האושר המיידי שלאחר הניתוח – הנה, אני חי, עברתי את זה, לא קרה לי כלום, הסיוט כולו מאחורי. ואז באים ימי השקיעה, הסטרואידים נלקחים ממך והאושר הראשוני על חייך שניתנו לך במתנה מתפוגג לאיטו. האדם נשאר מרוקן, האדרנלין שוקע, רק המחשבות מארחות עכשיו לחברה; ורבות המחשבות המפחידות בראש־איש ששָׂרה עם הגידול ועם הבצקת – ויכול.

אבל הכול, כמובן, מאוד אישי ותלוי בהבנה האינדיבידואלית של כל חולה וחולה ובמבנה הנפשי שלו. וככל שהידיעה על הצפוי מלאה ומדויקת יותר, יש יותר סיכוי לפסוח על המשבר ובוודאי לקצר את תקופת בין השמשות.

ערבבתי כאן מושגים שונים – דפרסיה, דיכאון, שקיעה – הערבוב הזה לא יהיה מקובל על רופאי הנפש, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אפילו אני יודע כהדיוט שיש הבדל בין המושגים. אבל כאן יותר חשוב לי להיות לגמרי ברור ומובן מאשר להיות לגמרי מדויק מהבחינה המקצועית. לא איש מקצוע אני, גם לא הקוראים ברובם. יש חולים שנתקפים בדיכאון עמוק וממושך, מעטים יחסית, ויש חולים, רבים, שמשוטטים באזורי הדמדומים של הנפש בין הגבולות של ה”מעונן חלקית" ושל “גשום עם סופות רעמים”.

פרופ’ רם מסביר לי שעברתי, בין אם אני מכיר בכך ובין אם לא, Major life event (ובלשוני – “חוויה מרעישה” או אולי “אירוע מסעיר”), שהגוף שלי הוא היודע שהסכנה היתה גדולה, ורק כפשע במקרים כאלה כמו שלי בין הצלחה לבין כישלון, בין “הכול בסדר” לבין “נכות מתמדת”, ועל כן הגוף מגיב כפי שהוא מגיב בחרדה קיומית שרק הזמן משכך אותה, בדרך כלל כמה וכמה חודשים אחרי.

אני, בלית ברירה, אמשיך לתהות על המשמעות של “הגוף יודע”. מי זה ומה זה הגוף הזה שיודע, ועד להיכן מגיעה הידיעה שלו.

“אפשר לדמות את התגובה לאחר ניתוחים כמו שלך לתגובה של הלם קרב או כתגובה למנת יתר של סמים בגואה,” כך אומר הפרופסור, “אין הבדל גדול בין מצב נרקוטי לבין השקיעה הזאת.”

הוא אשר אמרתי, דרך הרוח מי יידע, דרך המוח מי יידע, האם זאת דרך הכימיה בלבד או גם דרך המערך הנפשי או מבנה האישיות שמשפיעים על הכימיה כשם שהכימיה משפיעה עליהם. את התעלומה הזאת, שמעסיקה אותי כל חיי, ביחס אלי וביחס לאחרים – אותה, ככל הנראה, כבר לא נפתור בספר זה; חידה – ותהי לחידה.

לא אוכל לומר שאינני מבין כלל מה שהוא הסביר לי, הרופא, שמבחינתי הוא יודע מה הוא שח; יודע גם יודע – על גופי ועל נפשי חזיתי. לאחר הניתוח, וכעבור כמה ימים, באמת הרגשתי את הדיכאון או את הדפרסיה כשהם נוגעים בי נגיעות קלות, מנסים אותי, בודקים מקרוב, ואני מתחמק. אני הרגשתי, אבל איש זולתי לא הרגיש, כל זה רק ביני לבין עצמי. הדפרסיה (שתהיה כבר “דפרסיה” לצורך הדיון) רודפת אחרי, יותר נכון משחקת איתי במחבואים, ואני בורח ממנה ודי מצליח עד עכשיו. אבל אני חייב להיות כל הזמן על המשמר, שלא תפתיע ותפיל אותי בשבי.

ובכל זאת, אין הצלחות גמורות. פעמיים בכיתי, ליתר דיוק – הייתי על סף דמעה. בפעם הראשונה דמעתי בלי דמע על שני החיילים, איתי אילוז ואבישי קוריסקי, שנהרגו כמו חתולים על גג לוהט של המוצב נורית. צלף של חיזבאללה ירה והרג אותם כנקמה על חיסולו של ע’אלב עוואלי בביירות, “בכיר בארגון”.

כמה בכירים, לעזאזל, יש לארגונים האלה, כולם שם “בכירים”, האם יש בכלל זוטרים בחיזבאללה או בחמאס או ביתר הארגונים העוינים? מחסלים בכיר אחרי בכיר, ועדיין נותרים לחיסול בכירים למכביר, הם לא ייגמרו לעולם.

איש לא ידע על בואם של שני החיילים למוצב, איש לא ידע שעלו לגג, איש גם לא ידע על מותם, כנפול בנסיבות של עוולה נפלו. אמרתי “כמו חתולים”, בדרך כלל אומרים כמו “ברווזים במטווח”, אבל זה אפילו יותר גרוע ומקומם. ירו בהם כמו בדודי שמש של פלסטינים. לברווזים עוד יש סיכוי קלוש להינצל, לדודי שמש אין שום סיכוי. הודיעו שבודקים וחוקרים ויפיקו לקחים ויסיקו מסקנות – וכל זה לא באמת רציני. צה”ל בודק וחוקר ולומד ומפיק כל הזמן, ודבר לא באמת יוצא מההפקות האלה. כמעט בכל פעם שחיילים נהרגים, מייד נאספות כל השאלות המטרידות – על מה ולמה. קיווינו לצבא קטן וחכם, וקיבלנו צבא גדול וטיפש, לא גאון ולא נדיב ודי אכזר.

ראיתי את ההורים של שני ההרוגים בטלוויזיה ואת החברים והחברות שלהם, וליבי יצא אליהם. להם בוודאי קשה לעכל את הסתמיות של המוות המרושל הזה, ואני מבקש את סליחתם על שזריתי עוד מלח על פצעיהם הפתוחים. אבל, הבינו אותי, בבקשה, זאת חובתי לומר את הדברים כפי שאני רואה אותם, אולי בכל זאת יתעשת פעם צבאנו ויגלה יותר התחשבות בחיי אדם, ולא רק במליצות של פקודות יום ונאומים של יום הזיכרון. אני רוצה לקוות שהרגשתי בכי כמו שמרגישים באוויר גשם שמתקרב, ולא היתה זאת בכיינות או התבכיינות.

פעם, כאשר נאלצתי לעזוב את תפקידי במשרד החינוך, ובאו אלי ראשי ערי הפיתוח והפצירו בי להישאר, ראו אותי בטלוויזיה מזיל דמעות. אני עצמי הופתעתי מעצמי, ככלות הכול לא היה מדובר בטרגדיה, אף אחד לא מת. אולי זה נראה כך רק בטלוויזיה? כאשר טילפנתי יותר מאוחר הביתה, שאלה אותי דורית מי מדבר, האם “השר הבכיין” מדבר, כך כינתה אותי, וכך כינו אותי כל בני משפחתי לדורותיהם, ונעלבתי. אני מוכן לבכות, לפעמים, אני לא מוכן להתבכיין. לא הייתי רוצה שמישהו יזכור אותי כ”איש הבכיין" או כ”בכיין הקטן" או כ”תינוק בכיין".

בכה בכיתי, בתוכי, לשני החיילים שנהרגו, עם או בלי קשר לדפרסיה שמתחקה עכשיו על עקבותי. האם שקולים חייהם של איתי ואבישי כנגד חייו של הבכיר עוואלי, שמאה אחרים ערוכים ומזומנים לרשת אותו מייד בבכירותו?

הפעם השנייה שעיני היתה על סף דמעה, ואולי חצתה במעט את הסף, בתקופת הדגירה של הדפרסיה הכבושה והמאיימת, שמורה לבני־הזוג פרלה וחואן פדרובסקי מלוד שחיו יחד ארבעים שנה והתאבדו יחדיו, כי לא יכלו עוד לחיות בכבוד לאחר שפוטרו שניהם מעבודתם כרואי חשבון. חואן מת ופרלה ניצלה ברגע האחרון. קודם הם חיו מקצבה של אלפיים ושמונה־מאות שקל בחודש, החסכונות אזלו, ואז החליט שר האוצר שלנו לקצץ את הקצבה בארבע־מאות שקלים. לפרלה ולחואן לא נותר עוד כסף גם למזון, גם למים ולחשמל, גם לתרופות. הדחקות והמצוקה והעלבון שברו את גבם. הם אומנם הבינו אחד את השני ברמז, אבל אין לי קושי לשמוע את שיחותיהם מבעד לקירות ביתם בטרם התאבדות – השיחות שהסתכמו במכתב שהשאירו: “תודה שרון, תודה ביבי, התוכנית הכלכלית הצליחה לתפארת מדינת ישראל”.

הניתוח של בנימין נתניהו, הוא המנתח, דווקא הצליח, אבל במקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים – החולה מת. ומי שלא מת, והוא זקן, והוא מובטל, והוא נכה, והוא סתם עני, מתהלך בינינו מוכה דיכאון, לאחר שהמדינה הזאת עברה את ניתוח המוח שלה וניתוח הלב שלה מידי שרון, נתניהו, שטרית, לפיד ופורז. לזוג פדרובסקי יש ילדים ויש להם נכדים, והם, כמובן, כבר לא יכלו מחמת המצוקה להזמין את הנכדים ובוודאי לא יכלו לקנות לנכד מתנה, כפי שסיפרה פרלה בראיון לרינו צרור.

הסיפור שלה הזכיר לי סיפור אחר, מאוד דומה, שקראתי לפני כמה חודשים, על אבא ממעלה אדומים שחי בגפו, ילדיו בפנימייה, והם באים לבקר אותו פעם בשבועיים. משום שאין לו מה לתת להם בביקוריהם, הוא נתפס במרכול גונב שקית במבה לקראת שבת. אפילו השוטרים במקום ריחמו עליו, אספו כסף קטן וקנו למענו, למען ילדיו, עוד שתי שקיות. את כל זה אני זוכר.

באחת ההזדמנויות דיברתי על האבא הזה בכנסת, כלומר – דיברתי אל הקירות. אמרתי אז, ואין לי סיבה שלא לחזור על הדברים המגונים שלי, שלו אני הייתי במצבו, ולא היה לי כסף לקנות במבה לנכדים שלי, גם אני הייתי גונב – כן, כן, גונב – כי לא הייתי מסוגל לעמוד במבט המבקש שלהם. בנימין נתניהו, לעומתי, הוא אזרח שומר חוק, אין ספק, כמוהו כאריאל שרון, והוא לא היה גונב. הבוז לגנבים. וטומי לפיד במקרה כזה עומד, מן הסתם, על מיצוי חומר הדין, חוק וסדר חייבים לשרור כאן בעבירות קלות כחמורות, בעיקר קלות, ואבא או סבא בוזגלו מוכרח לעמוד במבחן השמור לו, ורק לו. עכשיו זהו המאבק המכריע בין הישראלים ההגונים לבין הגנבים הקטנים והגדולים אבל בעיקר הקטנים, שאסור להם לחשוב שמישהו כאן ירחם עליהם או ייטה להם חסד רק משום ששלחו את ידם לשקית אחת קטנה במרכול. דין שקית כדין שקים, ככה זה במדינה מתוקנת.

יכולתי, כמובן, לבכות, ממש לבכות, גם לעוללים שמתעללים בהם ואפילו לבעלי־החיים המעונים, אבל אין מדובר בשיטפון כללי של דמעות אלא בדמעה נקודתית וממוקדת, שפעם נקווית בעין ופעם לא, לך תדע ותבין.

נדמה לי שעכשיו אני מסוגל להגדיר יותר במדויק את השינוי שחל בי, לאחר שהובהר די הצורך הרקע הגופני והנפשי לשינוי. בכל הזהירות המתחייבת ועל סמך האבחנות הרפואיות של לפני ואחרי, ובתוקף ההיכרות רבת השנים שלי עם עצמי, אני קובע שבכל זאת השתניתי ויש בי היום יותר חמלה.

כאן מתבקשות בדחיפות כמה הבהרות, כי רבים המסתייגים מן המושג הזה – “חמלה”, אף אני בין המסויגים. חמלה איננה בכי, כפי שאיננה נדבה נדיבה של חמישים שקלים לידה של אשה ענייה באשדוד. לא זאת הכוונה. פשוט אין לי הגדרה יותר טובה כרגע למדיניות אחרת מטעם הממלכה הרקובה. הייתי רוצה שהניתוח יהיה פחות מוצלח ובלבד שהחולה יחיה כפי שראוי לחיות, זאת השקפת העולם שלי, שאיננה מתערפלת גם מבעד לדמעה. ועוד דבר צריך להיות ברור לחלוטין: חמלתי שמורה אך ורק לחלשים ולחסרי הישע, ואם מישהו שם למעלה סבור לרגע שגם הוא ייהנה ממנה, שישכח מזה. את כל הכעס ולפעמים גם את המינימום ההכרחי של השנאה שנותרו בי, אני ארכז בו, אך ורק בו, ומשני המצרכים החיוניים האלה, כעס ושנאה, נותר לא מעט, והרבה יותר משקית במבה.

כן, החוויה היא שקובעת אצלי את ההכרה, ומסלול החוויות המעצבות שלי עובר בין הערים הסחופות של דרום הארץ דרך השכונות החרופות של ערי המרכז עד למקומות הנשכחים בצפון. זאת החוויה וזאת ההכרה וזאת גם הטרגדיה שלי, כי נולדתי אשכנזי במושבה רחובות (היינו עניים אבל לא מרודים), אני גר בצפון תל־אביב, לרוב ייצגתי אנשים משכילים ומבוססים יחסית, שגם אותם, בחלקם, נשאה לאחרונה רוח האנוכיות והנהנתנות, אבל גם רוח הדאגה למצבם האישי המתדרדר. לא הצלחתי ולא הניחו לי להפוך את עורי כאשר התעריתי שנים ארוכות בקריית־שמונה ואחר־כך במושב מרגליות. גם לא הצלחתי כמו מנחם בגין ושרון ונתניהו להיות מוחזק משום מה כתוניסאי או מרוקני או כורדי למרות הכרתי החברתית. לפעמים נדמה לי שאני כאן הסוציאליסט האחרון, וזאת הגדרה עצמית קטלנית כאשר הכול אצלנו כבר יודעים שהסוציאליזם הרס את העולם ואימלל מדינות ועמים, ואילו הקפיטליזם מגיר אגלי זיעה ממצחם של העובדים רק כדי להציל את היקום, רחומים וחַנוּנים הקפיטליסטים האלה.

בוויכוח הכבד שניטש אצלנו, כאשר מישהו מדבר בזכות השוויוניות והסולידריות, קצת יותר שוויוניות, מייד מטיחים בו שהוא רוצה לכונן משק בולשביקי, ובאותה נשימה גם מזכירים, איך לא, את קובה ואת צפון וייטנאם, רחמנא ליצלן. לא ולא, אנחנו לא רוצים להידמות לכל אלה שהסוציאליזם הטוטליטארי הממאיר וההרסני שלהם רק הכפיש את שמם של הסוציאליסטים הדמוקרטים, ושמט את הקרקע מתחת לרגליהם. לא לברית המועצות, שנשאה את שם הסוציאליזם לשווא, גם לא לקובה העלובה אנחנו רוצים להידמות, כי אם לפינלנד או לדנמרק ולאחיותיהן, ששמות את ישראל בכיס הקטן גם בהישגיהן וברווחת אזרחיהן אבל גם בגישתן הערכית והמוסרית לבני־אדם.

אבל למה נרחיק את עדותנו ואת הדוגמאות שלנו עד לסקנדינביה? כאשר ישראל עצמה, רק לפני כמה שנים, היתה יותר שוויונית וסולידרית, היו גם תלמידינו על גג העולם; ואילו כאשר הפכה ישראל לארץ טורפת אזרחיה, הוטלו תלמידינו אל הרצפה, אל תחתית רשימת ההישגים, ומי כבר מדבר על ערכים. הסוציאליסט המודרני כמוני גם הוא בעד משק חופשי, גם הוא בעד הפרטה במקרים מסוימים, אבל אף פעם לא הבנתי מדוע תתפרק מדינה מכל נכסיה הלאומיים ותיתן אותם במתנה לעשר משפחות טייקוניות, לעשרה אוליגרכים. ואיך מדינה מרשה לעצמה להתפרק מן המחויבויות הראשוניות שלה בתחום החינוך והרווחה ולבטוח בנדיבים. ושלא יספרו לנו שאין דרך אחרת, שאין ברירה, שמוכרחים כך לסבול, ושלא יתלו את כל התירוצים בצוואר הביטחון, ובינתיים יעמידו דורות שלמים של ילדים דפוקים בגלל מערכת חינוך דפוקה.

יש דרך אחרת, לא כל העולם אמריקה הרכושנית, גם לא כל אמריקה היא אמריקה. יש ברירה, צריך רק לבחור. אין לי כרגע מושג מה אני מתעתד לעשות בשנים הבאות, עדיין לא החלטתי ביני לבין עצמי. דבר אחד אני יכול להבטיח: אם ייוודע למישהו שעמדת שר החינוך מתפנה ותימסר לי הודעה מוקדמת של עשרים וארבע שעות בלבד, אני אהיה שם בזמן כדי לשוב ולתפוס את העמדה, ואני גם מבטיח שלא אשנה כהוא זה את מדיניות ההעדפה המתקנת כלפי המקופחים והמוחלשים, רק משום שנחלתי אכזבה אלקטוראלית צורבת. לא אשנה, כי היתה זאת המדיניות הנכונה ואין בילתה. ואם לא אשוב, הנסיבות הפוליטיות לא יאפשרו אסתפק לפי שעה בגיבוש המשנה החברתית חינוכית שלי ובכתיבתה, משנתו הסדורה של סוציאליסט בן ימינו (עוד התחייבות שמצטרפת לשאר ההתחייבויות שפיזרתי כאן ברוחב יד ובמידה רבה של חוסר זהירות). מעתה ואילך אהיה מוכרח להתחשב יותר בזמן, ואני מצפה להדדיות מתחשבת מצידו. אין הרבה אנשים שמכבדים אותו יותר ממני – כבוד שבא בפחד.

שעות השינה שלי הולכות ומתמעטות, ואינני בטוח אם אני מקצר את שנתי במכוון או שהן מתקצרות מאליהן. נקלעתי למצוקה של זמן וחבל לי עליו. ייתכן שכך אני מגביל את יכולתה של המציאות להיתרגם מייד לסיוטי ההצילו, ודי לי בסיוטי היום. על־פי ניסיוני המצטבר, יש לי חשש שזה רק עניין של זמן עד שאצעק בלילה את צעקתם האחרונה של שני החיילים ההרוגים שאיש לא שמע, ואת צעקתם של בני־הזוג מלוד שלא נצעקה כלל, זאת היתה התאבדות חרישית.

בכל פעם שאני צועק את מעירה אותי ומזהירה אותי מהתקף לב נוסף. אם תמשיך בסיוט, אתה פשוט תמות. מאות אנשים הִשַּלתי מעלי במהלך חיי, השלתי – ועדיין לא לגמרי התחשלתי, כאילו מאז ומתמיד הכנתי את עצמי בהדרגה לפרידה הגדולה באמת. אני צועק, הם ממשיכים לרדוף אחרי, הרווחים מאוד מצטמצמים ואני מסתפק במועט, אני שומע אותם נאנחים ולא נחים, נושפים בעורפי, ואת מעירה אותי. ועכשיו, כאשר אני חולה מאוד וכאשר אני מתאושש להפליא, אני רואה אתכם כשתילי מתים סביב למיטתי, ואתם מצביעים עלי ואומרים – זה האיש שעלה וירד, זה האיש שבחייו ובמותו נפרד, ואני צועק, ואת מעירה. אני הנפרד המיומן, שכל הזמן אין לו זמן; לישורת האחרונה אני מגיע מגולח וחלק כמו השחיין המצוין שנפטר מהשערה הזעירה ביותר שבגופו, לקראת המשחה הגדול של חייו, שיקבע את מיקומו בדירוג העולמי.

את רוב הזמן שאני מרוויח גם מקיצור השינה, אני מקדיש לכתיבה: אני כותב מאמרים, שירים, מנסה את כוחי בפרוזה. אני אוהב לכתוב כי הכתיבה מבחינתי היא שילוב של התייסרות ועונג, והיא כמו נטילת סטרואידים ליתר ביטחון ולקראת המבחן הבא.

אני יודע, אני יודע, אין צורך להוסיף מכאוב על מכאובי. אני יודע שאני בהחלט מגזים בהערכתי למלה הכתובה, שלעת בלותה אין לה עדנה וספק רב אם עוד תהיה. אני יודע שמבחינה זאת כמו מבחינות אחרות אני מייצג גישה ירחמיאלית שאבד עליה הכלח. לפעמים נדמה לי שהפעם ייקוב הדיון את ההר, שהפעם יניעו דברי את אמות הסיפים, והם לא נעים. מי יודע מה יקרה כאשר השוועה תעלה הפעם השמימה? אבל השוועה לא עולה כפי שלא היתמר עשן המנחה של קין, שלא נרצתה.

זכות השתיקה נשמרת כאן לא רק בחדרי החקירות כי אם גם בחדרי הבטן והלב. יותר ויותר אנשים הגיעו למסקנה שהשתיקה המתעלמת היא התגובה הכי יעילה: פשוט תתעלם ותמשיך הלאה בשלך. ואם כבר מדברים ברצינות פה ושם ומחליפים דעות, כי אז אין מדובר בדעות של ממש אלא בהקנטות הדדיות; לא פגיעה של הר בהר אלא סתם תגרה של שוק.

כדי שיתקיים מפגש של עמדות ואמונות ודעות, חייבים המשתתפים קודם כול שתהיה להם עמדה ודעה, שאותן לא ניתן להרצות בעשרים שניות מסוכסכות בטלוויזיה. אני מכיר לא מעט פוליטיקאים שעשו כאן את הקריירה היפה שלהם על אותן עשרים שניות ולפעמים אפילו על שתים־עשרה. זה “הסינק” המפורסם, שלעיתים קרובות מעורר בי חרטה על שהתפתיתי לתת אותו; ואס לא ה”סינק“, אז שני המשפטים שבאים במקומו בתוכניות ה”לא הפרעתי לך”, שמותירות בסיומן טעם רע בפה כי אין בהן כל טעם. מזמינים אותך תוך התעקשות שלא לאפשר לך לומר אותו הדבר שבגינו הוזמנת.

לפני עידן הפופוליטיקה התהלכו בינינו אנשים, מאה שנות התדיינות של כובד ראש, שלא היו מרשים לעצמם יומרה של מנהיגות לאומית מבלי להניח על השולחן הערוך את משנתם הכתובה והסדורה, שבחשיבותה אני כה מגזים גם עכשיו. זאת היתה הציפייה שלהם מעצמם וזאת גם היתה הציפייה מהם – כתוב, הסבר ונמק. אין לי, כמובן, מושג איך כל אלה היו מופיעים בטלוויזיה, אבל לבטח לא היו מוכנים להסתפק רק בה: הרצל וסוקולוב, ז’בוטינסקי ויאיר, בן גוריון ובגין ושרת ויערי, מי לא, שהרגישו מחויבים ומסוגלים להניח את האבן המסותתת שלהם ביסוד הבית הלאומי, ולשכנע תוך מאמץ אינטלקטואלי אדיר, שזאת האבן שראוי לה להיות אבן־הראשה או ראש־פינה או שתיהן. הם בוודאי היו מואסים ב”שיח הציבורי", כפי שמגדירים זאת עכשיו וכפי שהוא מתנהל, ובוודאי גם הוא היה מואס בהם, בהעלותם עובש ויובש.

לא אוטוביוגרפיה נכתבה כאן, שמתחילה ואולי גם מסתיימת באמא, ובערגה הנצחית לשוב ולהתגלגל ברחמה; גם לא “יומן אירוע”, בגדר כרוניקה של ניתוח לא ידוע מראש, בראש. אני רק ניסיתי באמצעות הדגמות כלליות ופרטיות למדוד את המרחקים אל המוות, כאילו הייתי מודד מוסמך, מה המרחק בין החיים על־הקצה לבין קיצם. ייתכן מאוד שהפעם היה המוות קרוב מתמיד במחלקה הנוירוכירורגית באיכילוב, קרוב יותר מאשר בפורט סעיד ובג’בל ברוכ ובמחלקה הקרדיולוגית של הדסה ירושלים. ואם לא במעבר ישיר וחטוף אל החידלון המוחלט, אז בחנייה זמנית וקצרה בפרוגאטריום של “הצמחים” שמייחלים לחסד מותם.

כמו יהודה עמיחי, גם אני הייתי רוצה למות במיטתי, בחיקן ובריחן של אהבותי המוכרות. אבל לשיטתי אני מפחד, מה רב פחדי, שאמות דווקא כאן בתוך המכאוב הכללי, בין הקירות הזרים. בשנים האחרונות ניסיתי להתחנף אל מותי כדי שיניח לי לנפשי. לא פעם הוא חיפש את קרבתי וגילה בי עניין, אולי דווקא משום שסירבתי להסגיר את עצמי ולמאוס בחיי. בכל זאת התפתחה בינינו מין אינטימיות מצמררת. לפעמים אפילו נדמה לי שהזדמן לנו להיפגש ולשוחח, שתינו יחד קפה בקפטריה של איכילוב והוא עבר בנוכחותי על מודעות האבל בעיתונים שהסבו לו הרבה נחת, ודמיינתי לעצמי איך הוא מוחק שמות בפנקס השחור שלו. הפעם הוא העמיד פנים כאילו לא נפגשנו קודם, כאילו הוא בכלל לא מכיר אותי, ולמרות ש”החזקתי פסון", הוא הצליח, אני מודה, להפחיד אותי.

האם אין לי ברירה אלא להתכונן למפגש הבא איתו ולרשום לעצמי כבר עכשיו ראשי פרקים לעוד שיחה אחת בינינו? האם שוב אצליח להערים עליו ולהסיח את דעתו? האם ברשומות האלה עצמן לא ניתן למצוא נושאים דו־צדדיים בעלי עניין משותף? יהיה גם מעניין לשמוע מפיו איך הוא הסכים לאפשר ללאנס ארמסטרונג להתרפא כליל מגידוליו הממאירים, לנצח בפעם השישית את הטור דה־פראנס שלו, ואם ארמסטרונג מסוגל להעפיל אל מרומי האלפים, אז אני בוודאי יכול עם הגידול הלא־ממאיר שלי להתגלגל במישור האינסופי ולגמא מרחקים, עדיין. הרי גם הוא בוודאי מבין (אפשר להגיד עליו הכול – רק לא טיפש), שכל עוד הוא לא הרג אותי, הוא רק חיזק אותי, ועכשיו זה יהיה יותר מסובך להכחיד אדם מנוסה כמוני, שממשיך לרכוב על אופניו ומשפר אגב כך את מצב ליבו וריאותיו.

הסיפור שסופר כאן הוא סיפור קטן לאנושות, אני לא אלוף עולם במרוצים. אבל הוא סיפור גדול בשבילי, כל אחד והטור דה־פראנס שלו.

עצם כתיבתו מאוד הועילה לי, כי במקום להיות שקוע כל הזמן בניתוח עצמו, הייתי שקוע יותר בניתוח הניתוח, ובניתוח מצבו של אדם כמוני על תחושותיו, על עמדותיו ועל התובנות שלו, כפי שהן משתקפות מבעד לראשו הפתוח ומתעצבות מחדש בתוכו, בחלל שהתפנה.

לא יכולה להיות פסיכותרפיה טובה מזאת.

לי היה חשוב לספר את סיפורו של הגידול לעצמי, בראש ובראשונה, ואולי גם לכל מי שעבר התנסות דומה או עומד לעבור. לאלה אני רוצה להוסיף, שבימים האחרונים קיבלתי עוד סימן מעודד: דורית עמדה ליד המקרר, פתחה אותו, האור הפנימי נהר על פניה, עקבתי אחריה ושמתי לב לעיכוס מרומז בגופה, בלתי־מכוון בעליל, שעורר בי ריגושים רדומים, שאותם תירגמתי מייד, כדרכי, לשפת חלומותי הטובים, הרטובים. יש לי גם כאלה.

הרושם הזה שלי רק מתחזק, כי שוב האזנתי בשבת האחרונה לקונצ’רטו לצ’לו של אלגר, וצליל הצ’לו תמיד השרה אווירה קסומה דווקא על מתחם הערגה שלי, אינני יודע להסביר את ההשפעה הלטפנית הזאת, וכך קרה גם הפעם. אני במסלול הנכון, עולה ויורד באלפים הגבוהים, יורד ועולה, בחמדה.

נצטוויתי על־ידי רופאי לשוב לבית־החולים בעוד שלושה חודשים לעוד בדיקה, כדי לוודא שהגידול שלי אומנם סולק, ולא נותר ממנו שריד מפחיד. על תוצאות בדיקת ה־MRI תבוא הודעה נפרדת, שגם היא תחתור לדיוק מרבי.

לכל מי שהתעניין לדעת, גם את, האם לאחר הניתוח יתקבל או לא אדם חדש: הרבה שנים הלך שמי לפני, אבל מי כמוני יודע שבדרך כלל לא הצלחתי להדביק אותו בהליכה המהירה שלו. בין שמי לביני נותר המרחק הזה, שטח מת. עכשיו השם האט את צעדיו, ואילו אני מחיש את צעדי שלי כי רפא לי. האם צפויה לנו פגישה בקרוב? אני דווקא מאמין בפגישה כזאת, סוף־סוף, כפי שהזדמנה לי בשבועות האחרונים הפגישה הגורלית בין מוחי המוקדח למוחי הקודח; בין שני החלקים השווים של גולגולתי שנוסדה; כמו הפגישה בין הכותב לבין כפילו הקבוע, בן הלוויה שלי מימים ימימה; כמו הפגישה בין שתי היונים על גג ביתנו; ביני לבינך – ובלי סמליות; וכמו הפגישה המחודשת, הקרובה, שאני מארגן עכשיו בין ארצי לביני. הכול פתאום נפגש, בתום המסע של אלפי המילין, אלפי המילים האלה, אל מעבה המוח.