(ספור מקורי)

(בשנת שלשת אלפים ושמונה מאות ותשעים לבריאת העולם)

אני יהושע בן יהודה בן שמעון בן יאיר לבית הלל הנשיא כותב את המגלה הזאת, והיתה לך, הלל בני, למזכרת עולם לדֹרותינו.

קוה קויתי כי במגלה אשר אכתוב אני לדֹרותי אחרי יבואו לזכרון דברי ימי גאולתנו ופדות נפשנו, בגאול ה' אותנו מכף רומה הרשָׁעה, אשר החריבה את ארצנו ושרפה את בית מקדנו – ומה אמֻלה לבתי, כי גם בדורנו נכזבה תוחלתנו והעֹל כבד עלינו מבראשונה! בימי אבי הזקן שת האויב קציר לעמנו, ובימי אני עולל את שאריתו. טיטוס טרף באפו את בעלי המלחמה, ולאנשי השלום שת שלום, ואדריָנוס לא הבדיל בין בני עמנו ועל כלם יחד נטה קו להשחית ולבלע; האחד הקשה לנו בדבר חרותנו המדינית, אבל בעניני הדת לא שלח ידו, והשני הכביד ידו על העם והדת גם יחד, לאַבּד זכרם מני ארץ.

אך אספרה נא הדברים כשהיו, וידעו דרותינו אחרינו על מה ולמה שבנו לאחוז בחרב מלחמה ומה הגיע אלינו על ככה.

-——————

שמונה שנים מלך אספסינוס ברומה אחרי חרבן ירושלים, ותאותו להון, אשר נכרה בו בהיותו עוד סוחר בסוסים ונפשות אדם¹, לא עזבתהו גם כשבתו לכסא. בעת ההיא הרבה טיטוס לעשות רע, וישפוך דמים לרוב, ויתהולל עם עדת מרעיו וסריסיו, ויעש תועבות גדולות ונוראות. אז שלח את בירוניקה מעל פניו, באמרו לה, כי שִׁבתהּ בהיכלו היא למֹרת רוח לאביו ולשִׂכים בעיני העם הרומאי, ואין טוב לה כי אם לעזוב את רומה ולחכות עד אשר יעלה למלוכה². ואספסינוס מת לפתע פתאם³, ורבים חשדו את טיטוס, כי השקהו רעל ומידו מת⁴. והעם שנא את טיטוס, ובעלותו למלוכה יראו מפניו מאד, וידאגוג אותו ויאמרו: ”עתה ירע לנו מנירון קיסר!" – והנה שנה טיטוס את טעמו, ויתיצב על דרך טוב, ויפליא עשות חסד בעמו! והרומאים אשר לא פללו לראות כזאת, שמחו על זה מאד, ויאהבוהו וירוממוהו, ומליציהם פארוהו בלשונם ויקרו לו: “נֶחָמת בני האדם” ⁵, אבל הם לא הבינו לב, כי כל הטוב שעשה היה תוצאת מחלה עזה אשר באה לו ממוסר אכזרי – כי יסרוהו כליותיו על כל הרעות שעשה לפנים. מאז והלאה נגלתה דרך עצב הו, ופעמים רבות בהשתעשעו במושב שריו או במשחקי העם, מלאו עיניו דמעה ויתן בבכי קולו. בעת ההיא באה בירוניקה שנית רומאה, בחשבה כי עתה באה עִתה להגיע למלוכה. אבל הוא גרש אותה מעל פניו, וכאשר עשו הרומאים ליהודה כן עשה לה: לשתיהן התנו אהבים בראשונה, ואחר כן עשו להן כלי גולה…

אז בא הקץ גם לגדולת אגריפס – כי בפקודת טיטוס עזב את רומה וישב אל ארץ ממשלתו מעבר לירדן, וכמהו כאחותו יחדו נשכחו ממתים מחלד וזכרם אבד מני ארץ. רק זה נודע, כי אגריפס בן אחותם דרוסילה, אשר המירה דתה ותהי לאשה לפיליקס הרומאי⁶, נשרף חיים⁷, בקחת אלהים נקמת ירושלים משתי ערי רומה החמודות, הירקוּלנום ופוֹמפאי – כי אש להבות פרצה מהר וֵזוּף הקרוב אליהן, וכל יושביהן ירדו חיים שאולה⁸.

וטיטוס היה בצל נהלך, מֹחו נִקר מעליו ועצביו התרגשו בלי חָשׂך. לאחרונה יעצו הרופאים להביא בשרו בצנת שלג, ועצתם זו הקריבתהו ליום אחרון – כי בשבתו בשלג אחזהו השבץ וימת⁹. את דבר מחלתו אשר מת בה הליטו חכמינו במליצה חידות, לאמר: כי מאז נועז למרות עליון בגבה אפו, בא יתוש ונכנס בחטמו ויגיע עד מחו ויענהו קשה עד צאת נפשו¹⁰.

אחריו מלך דומיציַנוס אחיו, אשר הרע לעשות מאביו וממנו. הוא היה שונא כל אדם, ועל היהודים סמכה חמתו וירדפם באפו ויגזור עליהם גזרות קשות. ופעם אחת גזר להרוג אחר חדש ימים את כל היהודים הנמצאים בממלכתו. וחכמינו נדרשו ללכת רומאה, לבקש רחמים על עמם ולגאלהו מיד צר¹¹. ויהי בקרוב רבן גמליאל הנשיא ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבה אל העיר רומה, ותקשבנה אזניהם עוד מרחוק את שאונה והמונה העולה ממרום הקפיטוליום, ויזכרו את ירושלים החרֵבה וישאו שלשה מהם את קולם ויבכו. אך ר' עקיבה שחק וישמח. וישתשאו אליו חבריו וישאלוהו, למה הוא שוחק בעת לבכות? וישאלם גם הוא: ”ולמה אתם בוכים?". ויענו ויאמרו: “הן עובדי אלילים יושבים לבטח ומתענגים על רב שלום, וארצנו חרבה ובית מקדשנו שמם – כל זאת תראינה עינינו, ויאך לא נבכה?”.

“ואנכי על זאת אשמח – ענה ר' עקיבה – כי אם כן יעשה ה' לעוברי רצונו, בטוח אני בו כי כהנה וכהנה ייטיב לעושי רצונו”¹².

ביותר כלה דומיצינוס חמתו בגרי הצדק אשר התרבו בעמו – כי היהודים אשר נכבשו לעבדי עולם היו לאדוניהם למופת בצדקת דרכם ובקדושת דתם ואמונתם, ורבים מכובשיהם שתו אותם מורים להם וילמדו מהם לדעת את ה' וללכת בתורתו. כאלה נמצאו גם במשפחת המלוכה, ודומיצינוס יסר אותם בזעם אפו וישת בהם נוספות על אלפי שריו אשר מידו נגזרו¹³. ויש שאומרים כי בימיו בא הקץ גם על יוסיפוס בן מתתיהו, אשר גדלהו אספסינוס ויושיבהו בהיכל כבודו¹⁴, ובהעשות משפט מות באֶפַּפרודיטס הסופר, אשר נחשד על עון חרב, הומת גם הוא¹⁵.

חמש עשרה שנה השתובב העריץ משובה נצחת עד אשר קשרו עליו עבדיו קשר וימיתוהו¹⁶. וזקני הסינט בחרו אחריו באחד מקרבם ושמו נֵרבה. הוא היה מלך טוב, אוהב צדקה ומשפט, אשר הרבה לעשות חסד גם לעמנו. על פיהו חדלו משפטי המות לגרים הרומאים, גם המס היהודי הוקל ולא נגבה עוד בתחבלות רשע כמלפנים. אך ימי מלכותו היו מעטים, רק שנה אחת וארבעה ירחים, ואחרי מותו¹⁷ ישב טריַנוס הספרדי על כס רומה, ובימיו שבה השנאה להתגבר עלינו, והיא אשר נתנה החרב בידינו, בהדרשנו לשוב ולעמוד על נפשנו מפני הקנים עלינו.

בן ששים שנה היה האיש הזה בעלותו למלוכה, ונפשו אִותה לעשות גדֹלות כאלכסנדר הגדול בימי עלומיו, וילטוש עינו אל הארץ אשר בין נהרי פרת וחדקל, ויקרא מלחמה על הפרתים יושבי המדינות ההן. אכן מצאה ידו לבני העם ההוא, כי חלק לבבם על ידי שריהם ואלופיהם אשר רבו יחד על דבר המלוכה. אבל היהודים היושבים שם לבטח בעריהם ומחוזיהם זה מאות בשנים, ולהם נשיאים “ראשי גולה”, במנהלים אותם במנוחה והשקט באין מפריע ואין מכלים דבר – היהודים ההם, יושבי ארץ בבל, שמרו אמונתם לעם אשר בתוכו הם יושבים. ובשמעם כי העם העולה עליהם הוא זה אשר החריב את ירושלים וישרוף את בית המקדש ויהרוג את אחיהם יושבי ארץ יהודה, ויתרם הוליך בגולה – נתכה כאש חמתם ויתעוררו כלם למלחמת הקֹדש. אך יד טרינוס גברה עליהם, והעיר נציבין, אשר יושביה כלם יהודים, באה במצור ואחרי ימים רבים נכבשה לפני הרומאים אשר כלו בה חמתם, ויכוה חרם על יושביה. וטרינוס שב לאנטיוכיה, ויזכור את עון היהודים יושבי בבל לאחיהם יושבי ארץ סוריה, ויהרוג מהם רב. בעת ההיא¹⁸ היה רעש גדול בסוריה, האדמה חרדה תחתיה והעיר אנטוכיה נהרסה על יושביה. ויהי מספר ההרוגים רב מאד, וגם בחיל הרומאים נגעה הרעה וכפשע היה ביו טרינוס ובין המות. ויהי הדבר לאחינו לאות, כי גמול ה' הוא משלם לאויביהם ונקם ישיב לצריהם. ובכל מקום אשר השמועה הזאת מגיעה, התעוררו היהודים בעז, לפרוק מעליהם עֹל רומה אשר כבד עליהם מנשוא. כי מאת טרינוס היתה שומה לכל שריו ונציביו, ללחוץ את היהודים באכזריות רֶשע עד כי יכשל כח סבלם. וביותר היתה בזה יד פּלוֹטינה אשתו, אשר שנאה את היהודים תכלית שנאה על פי המקרה הזה: היא ילדה בן בתשעה באב ואחר כן מת הילד בזמן חנוכה. והנה הֻגד לה על פי מלשני בסתר, כי בהוָלד בנה היו היהודים עצובים, ובמותו שמחו כלם ובתיהם מלאו אורה. ויחר לה מאד על הדבר הזה, ותכתוב אגרת לבעלה לאמר: “עד שאתה הולך לגור מלחמות עם העמים היושבים במרחקי ארץ, כבוש לך את אויבינו היהודים אשר בממשלתך, כי הנה ידעתי את מריָם וזדון לבבם” ¹⁹. אז התקוממו היהודים יושבי קירינה, כי קצרה רוחם מפני הלחץ אשר לחץ אותם פריסקוס נציב רומא באפריקה, וישכחו את המכות אשר הֻכו מהרומאים אחרי חרבן ירושלים, בשיתם יד על פליטי הקנאים אשר נמלטו אליהם מארץ יהודה, – ויתאזרו עז לעמוד במלחמה עם נוגשיהם ולוחציהם. גם היהודים היושבים במצרים, אשר במלחמת ירושלים היו שלמים עם הרומאים, התקוממו בפעם הזאת, ואדיריהם שלחו צעיריהם למלחמה עם האויב הנורא המתאַנה להם למען עשות אותם כלה. ותהי יד היהודים הולכת וחזקה, ובגבור ידם על היונים והרומאים שלמו להם כגמולם, ויסחבו את שבוייהם אל הזירה, ששם השליכום לפני פריצי חיות, גם אכפו עליהם להמית איש את רעהו בהלחמם שם יחדו²⁰. במדינת קירינה האגו היהודים ואַבד כמאתים אלף איש ובארץ לוּב אשר על שפת הים מזרחה לארץ מצרים, הכריתו את כל היושבים עד כי שממה האדמה מאדם. גם אחינו יושבי אי כפתר התקוממו יחדו ויערכו מטבח רב להיונים אויביהם²¹.

אז התעוררו גם אחינו יושבי ארץ הקֹדש להתנער מעפרם ולהרים ראש. כי מעט מעט התלקו שמה השבוים אשר נפדו בכסף מלא על ידי אחיהם בהזרותם בארצות מושבותם, ויחד עם אחיהם יושבי הערים אשר נשארו על מכונן – בשחרם שלום הרומאים במלחמה האחרונה – הקימו דור חדש אשר נאמנה רוחו עם אל, בשמעו לתורת חכמינו הגדולים מורי דת קדשנו ביבנה, ואשר הכין לבו גם לאהבת ארצו וקנאת עמו, בשמעו מאבותי את כל אשר עוללה להם ממלכת אדום, זו רומה הרשָׁעה. כלם יחד קוו לגאולה שלמה, והאמונה בביאת הגואל המשיח היתה הולכת וחזקה, והיא אשר נתנה אמץ בלבם לעשות חיל וגבורה ולהיות נכונים לקראת אויביהם ביום שידֻבר בם.

-——————-

וטריַנוס הזעיק את צבאותי ויחלקם לשני מחנות. על האחד הפקיד את שר צבאו מרטיוס טוּרבא, להכניע את היהודים המורדים במצרים, קירינה ואי כפתר, ועל השני הפקיד את שר צבאו לוציוס קיטוס, להלחם ביהודי בבל וארם נהרים²². אז נשנו המעשים שהיו בימי אספסינוס וטיטוס: מעבר האחד עמדו אנשים נלהבים חמושים בנשק מכל הבא בידם ומפֻזרים ומפֹרדים למקומותיהם למושבותיהם, ומעבר השני עמדו אנשי חיל מלֻמדי מלחמה, חמושים בכל כלי קרב למינהו ונאחדים על ידי שריהם מצביאיהם, ולהם גם רוכבים ופרישם, החשים קל מהרה לעמוד במקום הסכנה ולרדוף ולהשיג כלה את האויב עת יהפוך לפניהם ערף. ובכל זאת היתב יד אחינו על העליונה, לו התיצבו הרומאים נגדם בקשרי מלחמה – כי אז גברה שלהבת רוחם ורחף נפשם על כל תכסיסי אויביהם וחכמת שרי צבאיהם. אבל הרומאים השתמטו בראשונה ממלחמה גלויה ורק הסתפקו בתגרות קטנות, בזנבם את הנחשלים, ובזה הוגיעו את אחינו הנלהבים, עד אשר קצו מפניהם, ויהי חיל היהודים הולך ונמוג. ואז התנפלו בכל מאמצי כחם על גדודי אחינו, ויכום ויהדפום מפניהם, וכמעט הפכו היהודים ערף התנערו הרוכבים ממקומותם וירדפום וישיגום ויפזרום לכל רוח ולא שבו מהם עד כלותם. כן עשה טורבא באפריקה ובאי כפתר וכן עשה קיטוס בבבל וארם, ומשם עלה על יהודה, אשר מנהו טרינוס להיות נציב ומושל בה.

אבל בעוד קיטוס עושה שפטים באחינו יושבי ארץ הקדש באה עליו שׂאת פתאם – כי חלה ורינוס את חליו אשר מת בו, ושאר בשרו, אֵליוס אדריַנוס, עלה על כסאו אחריו²³. ואדרינוס בתחלת מלכותו דבר שלום לכל העמים, וישא פניהם וימלא משאלותיהם, וגם ליהודים האיר פניו, ויַרחק מעליהם את קיטוס, אף העמידהו לדין על העול אשר מצא בו ויעש בו משפט מות. ולהוסיף עשות חסד לאחינו נתן להם את שאלתם, לבנות את ירושלים מחבותיה ולהקים המקדש על מכונו.

הבשורה הזאת מלאה את אחינו גיל וחדוה. כלם ראו בזה אצבע אלהים, כי כימי דור אחד שב ורחם ה' את עמו, וכימי עלותם מבבל נגלה עליהם חסדו. עד מהרה פנו הדרכים, ישרו המסלות לעולי הגולה, ושלחנות הוקמו מאנטיוכיה ועד עכו, להחליף להם כספיהם ולתת להם כל צרכיהם²⁴. וכל אחינו מקרוב ומרחוק השתתפו במעשה הלאֻמי הזה, להשיב שבות עמם ולחדש ימיו כקדם.

תודתנו להקיסר הזה עלתה על כל חסדו, כי התאמצו אחינו בכל ארצות מושבותם להשביח שאון העמים ולהפנות לבבם אל רומה ולהשלימם עמה. וכן שקטה הארץ מריב לשונות, ואבחת חרב לא נראתה עוד בכל מקום אשר דבר רומה וממשלתה מגיע.

ויהי לימים אשר יחלנו להחל מלאכת הקדש והנה מחלת לב וכאב אָנוש! כי השמרונים אויבינו מאז הביאו דבתנו רעה אל אדרינוס, כי בהבנות לנו בית מקדשנו, ושבה ירושלים והיתה לנו לעיר מעוז כבתחלה, ואז נרים יד ברומה ונשבור עֻלה מעלינו וננשל אותה מממשלתה בארץ הקדם. זאת שמע אדרינוס וינחם על הטוב אשר אמר לעשות לנו. אמנם לא יכל עוד להשיב דברו אחור, אבל בעצת האויבים האלה התנה לנו לשנות מקום המקדש או מדתו. ובהגיע דברו זה אלינו בכינו הרבה בכה, כי נכזבה תוחלתנו בהביננו לערמתו. ויהי דבר העם להתקומם כאיש אחד ולהראות לאדרינוס כי עוד כחם אתם ולא כהתל בעם נבזה יהתל בם.

בעת ההיא מת הנשיא רבן גמליאל, ור' יהושע בן חנניה מלא מקומו עד אשר יגדל רבן שמעון בנו. ויהי כשמוע ר' יהושע כי החל העם להתגודד בבקעת רמון אשר בעמק יזרעאל, וימהר ויבוא שמה ויאסוף את ראשי העם אליו, וינחמם וידבר על לבם, ויזהירם מלמרוד ברומה, ויפתח במשל פיהו, לאמר:

"האריה מלך היער אכל טרפו לשובע נפשו, והנה נתקעה עצם בגרונו ותכאיבהו עד מחנק נפש. ויקרא האריה בצרתה לו לאמר: מי אשר יוציא את העצם מלוֹעי אתן לו שכר רב כיד המלך! ותבוא החסידה ארוכת הצואר ותכניס את ראשה עמוק אל פי האריה ותוציא את העצם מגרונו ותצילהו מרעתו. ויהי כדרשה ממנו לתת לה את שכרה כאשר אמר, ויצחק האריה ויאמר: העוד שכר תבקשי ממני? רב לך כי הוצאת ראשך בשלום מבין מלתעותי ולא נגעתי בך לרעה!

“כן גם אנחנו עמנו, אַחי! – הוסיף ר' יהושע אמריו להם – רב לנו כי יצאנו בשלום בהיות לנו דבר עם העם הזה, וחלילה לנו להתגרות ברע!” ²⁵

בדברים האלה הרגיע מורנו זה את לבב בני עמנו, וישובו איש לאהלו.

-—————–

מסתר המדרגה, מדלת העם יצא ר' יהושע ויהי למורה ראש בעמנו. הוא היה עוסק במעשה חרשים, אומנות מחטים²⁶, וכתלי ביתו שחרו מן הםפחמים שבהם עשה מלאכתו²⁷. אך תורתו העמידתהו במקום גדולים, ופעמים רבות שׂרה אל רבן גמליאל הנשיא, וישא כעסו וחמתו²⁸ ולא נשא פניו בתוכחתו²⁹. וחכמתו הציגתהו לפני מלך ושרים, ופעמים רבות הפיק מהם רצון בתשובותיו המחֻכמות. הוא היה מבחירי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שאמר עליו “אשרי יולדתו!”³⁰, ובהתחמק רבו מירושלים הנצורה היה הוא מאנשי סודו הנושאים את ארונו³¹. מרבו זה למד לראות רצון אֵל בשלום רומה, וכמהו כבֵּד את מושליה וישחר פניהם לטובת עמו.

ואדרינוס אהב להתוכח עם חכמים ולחקור אחרי דעותיהם, ובנסעו למסעותיו בארצות ממשלתו היה גם בארץ הקדש ובאלכסנדריה. שם נפגש עם ר' יהודע, אשר בא לבק מלפניו על עמו, ובשמעו ממנו בפעם הראשונה את שֵׁמע אלהי ישראל, חפץ לראותו עין בעין! לשוא התאמץ ר' יהושע להוכיח לו, כי אלהי ישראל נעלה מכל חושי בני האדם – כי הוא באחת, ודברו דבר מלך שלטון ואין להשיב. אז יעצהו החכם להביט אל םני השמש, וכאשר לא יכול הקיסר לעשות זאת, כי כבדו עיניו מראות בזהר אורו, ענה ר' יהושע ואמר לו: “אם להביט פני אחד עבדיו לא תוכל, איך תחפוץ לראות פני אדון כל?” ³².

פעם אחרת הואיל אדרינוס לעשות משתה לכבוד אלהי ישראל. ויען ר' יהושע ויאמר: “לא תוכל אדני ומלכי לעשות לו משתה, כי רב חילו ומי יכילנו?”. אבל הקיסר גזר – ומי ישיבנו? ויעד לו ר' יהושע כר נרחב על שפת הים למקום המשתה. ואדרינוס הרבה התכונה לעשותו כיד המלך. אבל בקיץ נשא הרוח ובחרף שטף הגשם את הכל הימה. “מה כל אלה?” – שאל הקיסר. “אלה הם רק המשרתים – ענה החכם – המפַנים את המקום לפני חיל אדוּנם הגדול והנורא”. אז רפתה רוח המושל ויחדל לדרוש את ה' להתראות לפניו³³.

כשמוע אדרינוס מפי ר' יהושע תהלת משה, אשר נתן לנו תורת אל, התפאר עליו כי הוא גדול ממנו, כי הוא מושל אדיר אשר כבודו מלא עולם ומפניו יחרדו כל גויי ארץ. על זה אמר לו ר' יהושע: “אם על המלך טוב, תנתן נא דת, לבל יבעיר איש אש במושבך שלשה ימים!”. ויעש אדרינוס כן. ויהי בערב ויעלו שניהם על ראש הגג, וישאו עיניהם ויראו והנה משאת עשן עולה מאחת הארֻבּות. ויבהיל הקיסר את עבדיו לראות מי הוא זה אשר ערב את לבו לעבור על פקודתו. ויוָדע הדבר כי אחד משרי המלך חלה, ויצו הרופא להשקותו חמים לתרופה. אז אמר לו ר' יהושע: "הן בעודך חי לא תוכל גזרתך להתקים אף ימים אחדים, ומשה רבנו צוה: “לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת” – ומצותו זו קימת ונשמרת בעמנו מאז ועד היום הזה! ³⁴.

ויהי היום וילכו שניהם יחדו בלוצות קריה, והנה ריח תבשיל טוב ונעים עולה באף הקיסר מכל בתי ישראל. וישאל את ר' יהושע: “מדוע נזיד היום הזה ריחו נודף?”

“בֹּשׂם אחד יש לנו – ענה ר' יהושע – ושַׁבּת שמו; בו אנו מתבלים את המאכל ועל כן ייטב טעמו”.

“תן גם לי ואהנה ממנו!”

“הוא לא ינעם לך, אדני ומלכי! – ענה חכם עמנו – כי הבשם הזה יתן ריחו רק לשומריו בלבד.” ³⁵

פעם אחת נפגש ר' יהושע עם אחד המינים בעמדו לפני אדרינוס. ויסתר המין פניו ממנו, למען הרעימו, וישחק ר' יהושע וירם את ידו וישימנה על ראשו. וישאלם אדרינוס פשר דבר. אז נודע לו, כי המין רמז לר' יהושע את דבר הכתוב: “ואנכי הסתר אסתיר פני”, לאמר: סר ה' מעל עמו ויעזבהו לנצח – ועל זה רמז הוא לו את דבר הכתוב: “ובצל ידי כסיתיך” – כי מגן ומחסה ה' לעמו ועד עולם לא יסיר חסדו ממנו³⁶.

על עמנו הנבדל מכל העמים התפלא אדרינוס, כי עד כה לא נכחד קימו, ויודה לאמר: “אכן גדולה היא הכבשה העומדת בין שבעים זאבים!”.

ור' יהושע הראה לו בזה אצבע אלהים, ויען ויאמר: “גדול הוא הרועה שמצילה!” –

בת אדרינוס אשר ידעה את חכמתו הרבה, התפלאה על מעשי ה' כי נתן חכמה מפֹארה בכלי מכֹער – כי לא היה ר' יהושע נאה במראהו. החכם שמע חרפתו וידֹם. אחר כן אמר לה: “הן אביך מושל במכמני זהב וכסף, ולמה זה יאצור יין משתהו בכלי חרש? הלא טוב כי ישימהו בכלי יקר כערך שותהו!”. ותצו בת המלך ויעשו כן. והנה החמיץ כל היין ולא יכלו עוד לשתותו. וכאשר גערו האב ובתו בר' יהושע על עצתו הנמהרה הזכיר לה את דבריה, להוכיח, כי כיין הטוב כן גם החכמה תשתמר יותר בכלי שאיננו למראה עין³⁷.

“הלא חכם אתה – אמר לו אדרינוס – הגידה לי איפוא מה אחלום הלילה הזה?”

ור' יהושע, בדעתו כי החלומות באים מהרהורי הלב³⁸, וכי מחשבות המושל הזה רק בהפרתים, כי אך אותם דאג ויירא, ענה ואמר לו:

“בלילה הזה תחלום חלום, והנה הפרתים כובשים אותך לרעות בהמותיהם בשרביט הזהב אשר לך”.

וכאשר נבא לו כן היה³⁹. – –

-——————–

ימים רבים עמד ר' יהושע בפרץ ויהי למליץ ישר וליועץ שלום בין אדרינוס ועמנו. אבל אויבינו הרבים הטו את לבב הקיסר בנסעו שנית בארצות הקדם⁴⁰, ויהפכוהו לשנוא אותנו ולהיות לאויב לנו. ובזכרו את כל הדברים אשר שמע מפי ר' יהושע על אֹדות עמו ואמונתו, גמר אֹמר להַראות לעין כל, כי לו הכח והעז להכניע את העם הזה, הקטן והדל, ולאכוף עליו לעזוב את אלהיו ותורתו ודתו, ולהיות ככל העמים אשר על פני האדמה. ותהי ראשית מעשהו, לתת צו, לנטות קו על ירולשים, לשַׁנות גבוליה ולהעמיד פסילים ברחֹבותיה, ולהושיב בה בני עמי הנכר המתהללים באלילים, ולבנות על הר המוריה היכל ליופיטר הקפיטוליני, ולקרוא את העיר החדשה על שמו ועל שם אליל מעֻזו “אֵליא קפיטולינה”. לשוא כתת ר' יהושע את רגליו לעת שיבתו, בהיותו אז בן שמונים שנה, ללכת מצרימה, לשחר פני הקיסר היושב אז באלכסנדריה⁴¹; לשוא העתיר לו להשיב דברו אחור, לבלתי הרגיז את העם הנעלב על בלי פשע – כי הקשה אדרינוס את לבו ויכבד את אזנו, ויתעלל בחכמנו הזקן אשר כבדהו מלפנים, וישא עליו חרפה באגרתו לסרוינוס גיסו⁴² . ולמלא את דברו שלח לפניו את טורנוס רופוס, להיות נציב ביהודה. והוא חרש את ההיכל, לבצע אמרת אדרינוס ככל אשר זמם. ושמועות רעות בהלונו מסביב, כי עוד ידו נטויה לאסור לנו את התורה בלמודיה וקיום מצותיה. אז נפל גם לב ר' יהושע בקרבו, ויט גם הוא להאמין, כי הצרות המתרגשות לבוא הן אותות גאולה קרובה, כי הנה העמיד ה' עלינו מלך קשה כהמן, למען השיבנו אליו, ועל זה שמורה לנו הנבואה⁴³: “וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה” ⁴⁴.

ר' יהושע לא האריך עוד ימים, וירד ביגונו אָבל שאולה. ותחתיו עמד ר' עקיבה בן יוסף בראש חכמינו. והוא איש גדול באחיו וכביר כח לב, אשר באהבתו לעמו וארצו ובקנאתו לה' ותורתו נתן אֹמץ בלב המתקשרים למרוד ברומה ביד רמה.

-——————

ר' עקיבה גם הוא עלה מסתר המדרגה, מאחרי הצאן – כי רועה לא לֻמד⁴⁵ היה מנעוריו בעדרי העשיר הנודע, בן כלבא שבוע, ותאהבהו רחל בת אדוניו ותהי לו לאשה. ויחר אף אביה בה ובבעלה ויגרשם מביתו. ויחיו יחדו בעני ובחסר כל, ויישנו על ערמת תבן באין להם אף כר למראשותיהם. אולם אף ממעט התבן שהיה להם נתנו בטובם לעני אחר בעד אשתו היולדת, שאף תבן לא היה לה למשכב דוֹתה⁴⁶. פעם אחת עמדו יחדו על מעין מים נובע מקיר סלע, ואבן שקועה מתחתיו, כי שׁחקוה המים בנזלם עליה בלי חָשך. אז אמר עקיבה לנפשו: “אם אבנים שחקו מים, למה זה איפוא לא יוכלו דברי תורה להחקק בלבי?”⁴⁷. הדברים האלה היו לרצון לרחל אשתו, ותמכור את שער ראשה ותתן מחירו בידו ללכת וללמוד תורה⁴⁸. וילך ויסתופף בבתי הספר וילך מחיל אל חיל עד שהגיע לפני ר' אליעזר ור' יהושע, ויהיו הם מוריו בהלכה⁴⁹ ונחום איש גמזו מורהו באגדה⁵⁰, ויבקש תורה גם מפי יתר המורים הנודעים לשם בעת ההיא⁵¹. בשבתו לפני רבן גמליאל הנשיא הכוהו מוריו וחבריו על אשר לא הבין דעת⁵², והוא נשא וסבל הכל באהבה, בהיותו תמיד מעביר על מדותיו⁵³.

מרבו איש גם זו למד לקבל הכל לטובה מיד האל⁵⁴. פעם אחת היה בדרך ויבוא בערב למקום מושב. אבל היושבים שם מאנו לתת לו מקום ללון. ויאמר עקיבה לנפשו: “כל מעשה ה' לטובה”. ויצא אל השדה וילן שם. ולו היה נר להאיר, תרנגול להעיר וחמור למסע. והנה נשב רוח בנר ויכבהו, ויבוא חתול אל התרנגול ויאכלהו, ויפול אריה על החמור ויטרפהו. ובכל זאת לא נעצב ר' עקיבה, בהנחמו בדבר השגור על שפתיו לאמר: “כל מעשה ה' לטובה”. ויהי בבקר ויוָדע לו כי בלילה ההוא באו שודדים אל המקום וישבּו את הכל וילכו. אז ידעו כלם מה נאמנו דבריו, כי כל הרעות הבאות לטובה הן: כי לוּ האיר הנר או קרא התרנגול או נער החמור בלילה ההוא, אזי נגלה מקומו להשודדים ויהי גם הוא להם לשלל⁵⁵.

מקץ שתים עשרה שנה אמר לשוב אל אשתו. ויהי כקרבו אל מקום מעונה, וישמע קול איש אחד משכניה בריבו עמה לאמר: “אכן צדק אביך כי הרחיקך מביתו בגלל בעלך, אשר עזבך להיות אלמנה חיה משתוחחת בעניך זה כמה!”. ותען רחל ותאמר: “לוּ אבה בעלי שמוע לי, כי עתה הואלתי לנשוא עניי ועמלי עוד שתים עשרה שנה, ובלבד שאזכה לראותו נמנה בין החכמים למודי ה'!”. והיא לא ידעה כי הנהו בקרבתה. זאת שמע ר' עקיבה וישב אחור למלאות חפצה. ויתקדש בתורתו ויעל מעלה מעלה וילך הלוך וגדל עד כי החל לנצח את רבותיו בהלכוֹת⁵⁶, וכלם שבחוהו וירוממוהו מאד⁵⁷, ותלמידים הרבה נהרו אליו מקרוב ומרחוק. וכאשר באה העת אשר יעדה אשתו לו, הגיע מספרם עד עשרים וארבעה אלף. אז שם פעמיו לשוב לביתו, ורבים מתלמידיו הלכו אחריו, כי דבקה נפשם בו. ויהי כקרבו אל העיר, ושֵׁם תהלתו הולך לפניו, ויצאו כלם לקראתו לקדם פניו בכבוד, ותבוא גם אשתו בתוכם ותדחק לגשת אליו. וכראות התלמידים את האשה העניה מתנפלת לרגלי רבם, התקלסו בה ויאמרו להדפה אחור. “הניחו לה! – אמר להם ר' עקיבה, בהכירו את רעיתו הטובה – כי שלי ושלכם שלה הוא” ⁵⁸. אז נחם אביה על הרעה אשר עשה לבתו ולחתנו, וייטב להם כידו הרחבה ויעשיירם עשׁר רב. על כן היה דבר ר' עקיבה לאמר: “איזהו עשיר? כל שיש לו אשה נאה במעשים” ⁵⁹. בשמחה רבה מלא את דברו אשר הבטיח לה בימי ענים ומרודיהם, ותחת הקש אשר נתקע בין שערותיה בהתגוללה על יצוע תבן, עשה לה “עיר של זהב” – והיא עטרת פז אשר תבנית העיר ירושלים חקוקה עליה, כמראה אשר היה לה בימי הודה וכבודה⁶⁰.

מאז והלאה נחשב ר' עקיבה בעשירי עמנו, ויהי גבאי צדקה⁶¹, ובעשותו אותה בכל עת זכה לשם הכבוד “יד לעניים” ⁶², וביותר הפליא לעשות טוב לתלמידי החכמים⁶³. את תלמידיו אהב כאב רחום, ויחשב לו לחובה לשנן לכל אחת את תורתו עד שילמדנה וידענה⁶⁴, ובחלותם בקר אותם וישרתם כעבד נאמן⁶⁵. גם למד אותם דרך ארץ. פעם אחת בעשותו להם משתה הואיל לנסותם, ויתן לפניהם בראשונה בשר נא. והנה נמצא בהם טפש אחד, אשר נלחם את הבשר הקשה בידיו ובשניו.

"לא כן אתה עושה, בני, בבשר אשר לפניך – אמר לו המורה החכם – אך שים גם עקבך עליו בתוך הקערה! ⁶⁶.

מדת ענותו לא עזב גם כאשר גדל כבודו ושמו הלך “מסוף העולם ועד סופו” ⁶⁷. כאשר התקוטט בו יונתן בן הרכינס לאמר: “עוד לא הגעת לרועה בקר!”, ענה הוא ואמר וענותנותו: “ואפילו לרועה צאן” ⁶⁸. וכאשר נדרש יחד עם חכמים אחרים להשמיע דברו, חכה להם בדברים ויהי הוא המדבר לאחרונה⁶⁹. מדתו זו הטובה והנעלה רמז לרבן גמליאל הנשיא, בשובו בשלום ממסעו על הים, בעוד אשר האניה שישב בה נשברה ותרד תהומה. ובראות רבן גמליאל אותו יושב ודן לפניו, התפלא ויאמר: “בני, מי העלך מן הים?”

“דף של ספינה נזדמן לי – ענה ר' עקיבה – וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי” ⁷⁰.

הוא היה אוהב כל אדם, כי בצלם אלהים נברא⁷¹, ועל כלם גברה בו אהבתו לבני עמו, ולכל בהם חיי רוחו. חבה יתרה הודיע להם, שנקראו בני אל חי, אשר להם נתן כלי חמדתו, זו תורתו⁷². באהבתו הרבה לא הבדיל ביניהם, כי יחד יקרו לו, ויגזר אֹמר: “אפילו עניים שבישראל רואים אותם כבני חורים שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב” ⁷³. וביותר אהב את הילדים, תקות הדור הבא, ותפק להם נפשו. עליהם אמר כי ה' שומרם וצלם⁷⁴. ובערב פסח היה מחלק להם קליות ואגוזים, למען יאחרו שבת וישמעו יציאת מצרים ותבוא בלבבם אהבת אֹמן לאלהיהם ועמם⁷⁵. באמונתו הרבה בגמול ה' אשר ישלם לגוי ואדם יחד, אמר: “החנות פתוחה, והחנוני מקיף… והגבאים מחזירים תמיד ונפרעים… והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה” ⁷⁶. על כן לא הצטער כחבריו, מוריו מלפנים, בשמעם קול המוֹנה של רומה, אף שלם נחומים להם בראותם יחדו שועל יוצא מחרבות בית המקדש⁷⁷. הוא היה בטוח בישועת ה‘, וחרבן הירקולנום ופומפאי ואנטיוכיה היו לו לאות, כי הנה החל ה’ להשיב לאויבי עמו כגמולם. ועוד יותר אמצתהו תקותו בהרס העיר קסריה, זו “בת אדום”, אשר ממנה יצאה הרעה לעמנו. על העיר הזאת, שהיתה צרה לירושלים, דרשו חכמינו בדבר הנביא: “אמלאה החרבה” ⁷⁸. “אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו” ⁷⁹. והנה חרבה קסריה בזועת הארץ⁸⁰. בזועה ההיא נהרסה גם עיר עמאוס, זו קולוניה, אשר בה עמדו זקני חיל רומה למשמר על ירושלים החרבה⁸¹ ! כל זאת ראתה עין ר' עקיבה, ותקותו חזקה בו, וידרוש על זה⁸² כי הנה החל לבוא דבר נביא האל לאמר: “עוד אחת מעט ואני ארעיש את השמים ואת הארץ, והרעשתי את כל הגוים… ומלאתי את הבית הזה כבוד”⁸³. ומה שתומם לבו, בראותו כי נכזבה תוחלתו, ובית ה' לא יוכל עוד להבנות – כי השיב אדרינוס דברו אחור, ועוד הגדיל רעתו, בחרוש טורנוס רופוס את ההיכל על פי פקודתו, ועודנו חורש מחשבות און להעביר את עם ישראל על דתו! בזה חזה ר' עקיבה את “חבלי המשיח” הקרובים לבוא, ולבו אמר לו כי הנה הגיעה עת לעשות לה' ולעמו. וינער הזקן הזה כגור אריות, וישא נס למרחוק, ובעוד הוא נוסע בכל ארצות פזורי עמנו, לעורר את כלם לעלות לארץ הקדש ולהרים יד ברומה, עשו תלמידיו הרבים חיל וצבא, וילמדו ידיהם לקרב, ולשום מארבים ולטמון מוקשים לרגלי הרומאים במלחמה הקרובה.

-—————–

בין תלמידי ר' עקיבה אשר נאספו לשתות בצמא את דברין היו רבים מבני משפחתנו הגדולה בישראל. בהם הכי נודע איש צעיר לימים ושמו שמעון בן יעקב, שבא מעסיא ללמוד תורה על טהרת הקדש. לו היה חותם “מגן דוד” בדמות שני משולשים אחוזים זה בזה – הוא חותם בית דוד המלך, שעליו התיחש הלל, אבינו הזקן. אך הלל הזקן וצאצאיו הנשיאים שהיו אחריו נזהרו מהשתמש בחותם הזה, פן יחסדום הרומאים כי חושבים הם להסב את המלוכה אליהם. רק בבית יהודה אחי רבן גמליאל הזקן, אשר גר מעבר לגבול ארצנו, עוד נשמר החותם לדורותיו. ושמעון היה הדור הרביעי ליהודה והששי להלל הזקן, ובהיותו נחשב על משפחתנו “הקרובה למלכות”⁸⁴, למד חכמת יונית, גם היה שנים אחדות ברומה, וילמוד לדעת חקיה ועניניה והליכותיה ותכסיס מלחמותיה. שם התבונן אל העם הנורא אשר אֲכָלָנוּ בכל פה, ויהי בעיניו כעץ גדול ורם אשר תוכו אכל רקב, וכמעט יגע בו הסער ונשבר פתע ונפל תחתיו ולא יוסיף קום. שם ראה שער טיטוס אשר הוקם לזכר נצחונו על יהודה, הוא השער אשר עליו חקוקים כלי המקדש שהיו לשלל, וחמתו לממלכה החטאה הזאת היתה כאש עצוקה בעצמותיו, וכאיבתו לה ולעצביה כן רבה אהבתו לעמו ולדתו הטהורה – והיא אשר נשאתהו ותביאהו אל ארץ הקדש ותכניסהו בישיבת ר' עקיבה בבני ברק⁸⁵. והנה החלה התנועה למלחמה העתידה, ור' עקיבה עזב מקום כבודו ומנוחתו ויסע למסעותיו, לעורר את כל בני עמו להתקומם על רומה ולהוציא ארצם מידה, ויהי בבבל⁸⁶ ובמדינות הים הכספי⁸⁷, בגליא וערב ואפריקה⁸⁸ ועד כוש הגיע⁸⁹. והמתנדבים בעם הרבו לעלות לארץ הקדש להוציאה מיד אויב. וכשוב ר' עקיבה מדרכו מצא את תלמידיו ערוכים בכל למלחמה גלויה, ואחד מהם, הוא שמעון בן יעקב, נוהג בם, והם ששים לקראת נשק ופקודתו תשמר רוחם – כי היה האיש הצעיר הזה להם לרוח גבורה ולמעוז ישועות. זאת ראה ר' עקיבה וישמח בלבו.

עד מהרה מצא שמעון יד להראות גבורתו בעולם. כי ברבות המשטמה להרומאים הרודים בנו, היו מקרים קטנים דַיָם לעורר מדנים ולהעיר את אחינו לצאת עליהם ביד רמה. בביתר העיר הגדולה היה המנהג, בהולד ילד לאיש, לנטוע ץ לפני ביתו, אם בן נטעו ארז ואם בת – אֵלה. וכאשר גדלו ונשאו זה את זו, היו קוצצים את העצים לעשות מהם חופתם. ויהי היום ותעבור בת הנציב דרך העיר, והנה נשבר ציר האופנים בעגלתה, ויכרתו עבדיה אחד העצים לעשות ממנו כמתכנתו, ויחר הדבר לאנשי העיר ויפלו על העבדים ויכום שוק על ירך⁹⁰. מקרה כזה היה בעת ההיא גם בעיר הנודעה בשם “טור שמעון” אשר בהרי אפרים, וזה הדבר: ליושבי העיר היה המנהג בגגם חג נשואים. לשאת תרנגול ותרנגלת לפני החתן והכלה – לאות פרי וברכה. ויהי היום ויעברו בעלי חתונה ברחוב העיר בשמחה והמון חוגג כדרכם, והנה עבר עליהם גדוד רומאי ויגזול את העופות מידם, אז קמו עליהם כל אנשי העיר ויכום עד חרמה⁹¹. שני המקרים האלה אשר קרו בפעם אחת, היו לאות לטורנוס רופוס, כי היהודים מתנשאים למרוד. ויאסוף את חילו ויעל על הערים ההן להכניע שאון הקמים. אז התנשא שמעון בן יעקב כאריה משחית ויך את חיל הרומאים מכה רבה. וטורנוס רופוס נס בחרפה עם שרידי חילו – וכן הונח ליהודי ארץ הקדש בפעם אחת מכל צרותיהם.

ושם שמעון בן יעקב יצא לתהלה בכל הארץ, ורבים ספרו גבורתו הנפלאה, כי ברגליו השליך אבנים כבדות אל מחנה הרומאים, כמכונות הבליסטראות אשר להם, ובהן נגף את אויביו ויכם אחור⁹². ור' עקיבה שמח עליו מאד, ובהודע לו מולדתו כי מוצאו מגזע מלכות בית דוד, ובהתבוננו אל חותם תכניתו הדומה במראהו לכוכב מזהיר, ותחי רוחו. ויאמן באמונה שלמה כי זה הוא “מלך המשיח”, אשר שלח ה' למהר גאולה לעמו ולהחיש ישועתו, ויקרא עליו את הכתוב⁹³: “דרך כוכב מיעקב… והיה אדום ירשה” ⁹⁴. על כן קרא לגבורנו זה בשם “בן-כוכב”, ויהי כן שמו בפי כל מן הוא והלאה. אמנם נמצאו בחכמינו אנשים אשר לא האמינו בגואל הזה, ואחד מהם ר' יוחנן בן תורתא, קרא לר' עקיבה בפניו לאמר: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא! ⁹⁵. אך ר' עקיבה התחזק באמונתו ולא הרפה, ולהגדיל כבוד בן-כוכב בעיני כל, נטפל החכם הזקן הזה עליו ויהי לו לנושא כליו⁹⁶.

-——————-

בין החכמים אשר לא היתה רוחם נוחה ממעשה ר' עקיבה היה גם תלמידו וחברו הצעיר לימים, שמעון בן עזאי. הוא האמין כי הגאולה תבוא בשלום והשקט בלי רעש קרבות ובלי חרב מלחמה – כאשר יכירו כל עמי עולם את אלהי אחד. אל שלום כל העמים נשא נפשו, וכאשר אמר ר' עקיבה “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”, אמר הוא, כי “זה ספר תולדות אדם – הוא כלל גדול מזה” ⁹⁷. ועל כן זרו לו דרכי אחינו הנלהבים, המתנדבים בעם, המתאמצים לעלות בחומה ולקרוא דרור לנפשם ביד חזקה – כי הכל מאת ה' המציב גבולות עמים, וכאשר “אין אדם נוגע במוכן לחברו” כן “אין מלכות נוגעת בחברתה” ⁹⁸. הוא פרש מכל תענוגי עולם ותהי התורה בלבד משוש דרכו וחלקו בחיים, ואהבתו לה נפלאתה מאהבה אחרת שהיתה צפויה לו בבית רבו להנחילהו אֹשר בלי מצרים. כי לר' עקיבה היתה בת צעירה ושמה דינה, עלמה יפה ועדינה, אשר נשאה עיניה אל בן עזאי ותאהבהו כנפשה. והחכמים שבחוה על ככה ויזכרו לה את חסדי רחל אמה לעקיבה אביה, אשר לא בקשה לה עשר וכבוד בנעוריה בית אביה כי אם את האיש התם והישר אשר רצתה נפשה בו, ועל כן אמרו עליה: “הרחל הולכת אחרי רחל, וכאִמה בִתה” ⁹⁹. ובן עזאי לא זר מחפצה ויארשנה לו באהבה רבה¹⁰⁰ – ופתאם היתה רוח אחרת עמו, כי חשקו ללמודי התורה גבר על כל מאויי נפשו¹⁰¹. ויעזוב את בית רבו, ויתבודד ויתקדש בלמודי ה‘, ויתן לבו להעמיק חקר ב“מעשי בראשית”, לגלות רזי עולם ושפוני טמוני אֵל. ופרדס הזה, אשר בו תעו שנים מחבריו, בן זומא ובן אבויה, ולא יצאו עד שלאחד “נטרפה דעתו מפני חכמתו” ולשני “נטרפה חכמתו מפני דעתו” ¹⁰² – בפרדס הזה נכנס גם הוא ונאחז בסבכי פליאותיו ולא יצא עד אשר נִתק פתיל חיתו וימת בלא עתו. רק ר’ עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלום; הוא מצא דרך האמת ויגיע אל מחוז חפצו¹⁰³. – ואם זה ר' עקיבה, אשר נגלו לו תעלומות אל וחקר אלוה מצא, האמין בבן-כוכב ויחשבהו למשיח אלהי יעקב – מי זה עוד יסתהו לבו בשפק אם נכח האמת דרכו? על כן האמינו בו כלם, וכל שומעי שֵׁמע המלך המשיח ונושא כליו נהרו אליהם מקרוב ומרחוק, להמנות באנשי חילם ולבוא לעזרת ה' בגבורים.

גם אנכי, אשר הייתי מתלמידי ר' עקיבה מלפנים, עזבתי את ביתי ונחלתי בסביבות העיר גרסה אשר מעבר לירדן, נטשתי את אשתי ושני ילדי הקטנים, את אביגיל בתי, בת אחת עשרה שנה, ואותך הלל בני, בן שמונה שנים בעת ההיא, ואבוא אל הרי אפרים, מקום אשר מחנה אחינו נחִתים. התיצבתי לפני בן-כוכב, ובהודע לו כי שארו אנכי, הקרוב לו ממשפחתו, קֵרבני כמו נגיד וישימני בין שרי חילו. עד מהרה הצלחתי לראות כחו וגבורתו – כי טורנוס רופוס, בנוסו מפניו, שלח דברו ויודיע לאדרינוס, כי הנה מרדו בו היהודים יושבי ארץ הקדש. ויחר לאדרינוס מאד ושלח חיל חדש לעזרה לו, אבל גם זה לא מצא מעמד לו ביום קרב. ויוסף אדרינוס שלוח עוד צבאות חיל ושרים מלֻמדי מלחמה; אבל מפני גבורת בן-כוכב וחילו חתו כלם ואחור נסוגו¹⁰⁴. אז נלוו עלינו גם השמרונים, אויבינו מקדם¹⁰⁵. ורבים מבני הנכר היושבים בארצנו נספחו עלינו וישיתו ידם עמנו, לאחוז בכנפות הארץ ולנער ממנה את הרומאים אשר כבדו עליהם מנשוא. ויהי חילנו הולך וגדול ועד חמש מאות ושמונים אלף הגיע¹⁰⁶. מאלה היו לו אלף ומאתים “מטיפי אצבע” ואלף ומאתים “עוקרי ארז”. כי בראשונה מאן לקבל בחילו בלתי אם אנשים אשר יקצצו בידם אחת מאצבעותיהם, למען נסותם אם יעמוד לבם ביום קרב, אך בזה עורר עליו תלונת מורינו המחזיקים בו, כי אמרו: “עד מתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים?”, ואז יעצוהו הם לנסות גבורתם בזה, שכל אחד, ברכבו על סוסו, יעקור ארז מן הלבנון¹⁰⁷. וגבורים כאלה וכאלה היו לנו אשר הראו נפלאות בכחם, ותהי ידנו הולכת וחזקה עד כי במשך שנה אחת¹⁰⁸ נכבשו לפנינו חמשים ערי מבצר ותשע מאות ושמונים וחמש ערי פרזות וכפרים¹⁰⁹. וכל ארץ יהודה ושמרון והגליל באו בידנו, ומהרומאים לא נשאר אף אחד על אדמת קדשנו.

אולם גאות אדם תשפילהו ואחרי גאון שבר! כראות בן-כוכב כי ידו רמה, וירם לבו ויבטח על כח ידו ולא שעה עוד לעצת מורהו ההולך לפניו. בעיני ר' עקיבה היה רע הדבר, כי אסף אל חילו את השמרונים ובני הנכר, אשר נדמו לו כערב הרה אשר עלה ממצרים את ישראל, להתעותו מני דרך. ויזהירהו מאסוף אותם אל חילו – כי אם יעשה כה, וחדלה מלחמת הקדש בשם ה' ודת קדשו, והיתה מלחמת חול, מלחמת גוים; בה לא יושע ישראל, הקטן והדל בעמים – והגאולה מאין תמצא? אבל הוא בגאותו וגדל לבבו לא שמע לקול מורהו, ולתוכחתו לא הטה עוד אזן. ויהי כהעתיר ר' עקיבה אליו דבריו, ויענהו בן-כוכב בלזות שפתים לאמר: "אנכי אחת אשאל מאת ה' אותה אבקש: כי ישקוט במכונו ולא יהיה לצרינו אף לא לנו! ¹¹⁰. – כאשר נכונה הממלכה בידו, העתיר לו ר' עקיבה, לשום פניו ירושלימה ולהשיב אליה כבודה, כאשר נבאו לה החוזים לימי המשיח – ולא אבה בן-כוכב שמוע לו, ויבחר לו מושבו בעיר ביתר. העיר אשר נכתם עון יושביה לפני יראי ה‘, כי שמרו איבתם לירושלים וישמחו לאידה¹¹¹. כל זאת ראה ר’ עקיבה ונפשו ירעה לו. אך עונו האחרון הכביד – כי בהיות לבן-כוכב מהלכים בבית ר' עקיבה, נשא עיניו אל דינה בתו, והיא עגונה אז אל בן עזאי ארושהּ, וידרוש ממנו לתת לו לאשה. וכאשר הגידו לו כי מאֹרשה היא לאיש, אמר לקחתה לו בחזקה. אז אמרו החכמים פה אחד: "במשיח כתוב: ¹¹² והריחו ביראת ה' – והאיש הזה אין יראת ה' לנגד עיניו¹¹³ ! אין זאת כי אם משיח שקר הוא ולא בן-כוכב יקרא שמו בישראל כי אם בן כוזב" ¹¹⁴. מאז והלאה רחקו החכמים מעליו ור' עקיבה עזבהו בנפש מרה, בראותו כי נוחלה אבדה תקותו בו. וכאשר שלח בן-כוכב לשאול את פיהו, למה זה רחק לבו ממנו, השיבהו על פי דרכו לאמר: “מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך” ¹¹⁵.

-——————

עוד שתי שנים עברו לממשלת בן-כוכב¹¹⁶. בה בצר עמדתו בביתר העיר הגדולה, הקרובה אל הים התיכון והרחוקה כארבע פרסאות מקסריה נגבה. גם חזק את ערי המבצר אשר בהרי אפרים, בהם הכי נשגב מבצר טור-שמעון אשר בהר המלך; בו הושיב אחד משרי חילו, הוא “בן-דרום”, האדיר בגבורה והבוטח על כח ידו כמהו¹¹⁷. מלבד זה בצר שלש ערים בגליל: את כבול ושיחין ומגדלא, העומדות על אם הדרך אשר בו יאחזו הרומאים בעלותם מסוריה וכנען על יהודה. במבצרים האלה בטח לבו, כי לא יוכל עוד חיל כל צר ואויב קרוב אליו להרסהו ממעמדו.

ואדרינוס ראה למֹרת רוחו כי רמה יד היהודים וכל שרי החיל אשר שלח לקראתם לא מצאו ידיהם ויעזבו כבודם ותהלתם על הרי ישראל וינוסו, ויירא ויצר לו מאד, פן יראו עמי הקדם כי נשתה גבורת הרומאים בהלחמם ביהודה, וקמו כלם יחדו ופרקו עֻלם מעל צואריהם. ויקרא אליו את יוליוס אסוֵרוס¹¹⁸, הגדול בשרי חילו, אשר זה מעט הכניע שאון העם הבריטני בהתפרצו מפני רומה, – ויתן על ידו חיל גדול ועצום, ממבחר צבאותיו וישלחהו לעלות על יהודה ולנסות כחו במלחמה עם העם המר והנמהר, עם היהודים, ועם בן-כוכב זרוע עזם. ואסורוס ראה כי צר כחו להתגבר על בן-כוכב במלחמה גלויה, כי אמיץ כח חילו ומעמדו איתן, ויעש תחבלות מכל אשר היו לפניו, ויחבל מסמות להוליכנו שולל, בהתגרותו בנו מֵעֲברים שונים, ולפזר כחנו במלא רחב הארץ, ואז התנפל בכל חילו לפתע פתאום על המקום אשר לטש עיניו לו, ויכבשהו וישמיד כל יושביו ממנו ויחזקהו ויבצרהו עד כי שגב המקום ממנו ולא יכלו עוד להשיבהו אלינו. הוא ידע היטב, כי עם החי על עבודת אדמתו לא יוכל עזוב איש שדהו לזמן רב ולהשגב במבצרי מעזו – כי סוף סוף יחסר לחמו, והיה כי ירעב והתקצף והתנפל על אויבו בלא דעת עתו ומקומו והיתה תבוסתו שלמה, – וכאשר פלל כן היה.

חמשים וארבע מלחמות¹¹⁹ עשו אחינו את הרומאים הכורתים אֹכל מפיהם בחסמם עליהם דרכיהם, אבל לשוא כלו כחם להדוף מפניהם את האויה הרב והעצום אשר שגב במכוניו – כי הֻכו מפניו אחור, ובהפכם ערף שלח את גדודי רוכביו לרדוף אחריהם ולהשיגם, ויעש בם הרג רב, וילכוד עריהם ויכבוש מקומות משגביהם אחד אחד עד כי הגיעו אל המבצרים האחרונים ולאחרונה – גם אל העיר ביתר, מקום מושב בן-כוכב. אליה התכנסו כל פליטי אחינו ובה התבצרו כבעיר ירושלים מלפנים. אמנם כמקרה האחת כן היה מקרה השנית – כי רעב וצמאון ובגד בוגדים פנימה עזרו למשחית הצר עליה מבחוץ. שנה תמימה נלחמו עליה הרומאים ולא יכלו לה, עד אשר נתנו השמרונים יד להם, ובבגדם בנו עכרונו ונהי עדי אֹבד.

לעיר ביתר היו מנהרות ותהלוכות מתח לארץ אשר הגיעו למרחוק, ודרך שם הובא אֹכל העירה. והנה גלו הבוגדים את מסתרינו והרומאים עמדו למשמר על המבואות וישברו לנו כל מטה לחם, וגם כל מוצא מים סתמו, והנחל העובר שם, הנקרא בשם “יורדת הצלמון”, על שם ההר הקרוב אשר ממנו הוא יוצא, כזב מימיו¹²⁰ ולשון הנצורים בצמא נשתה¹²¹. נוסף על כל אלה סר לב אחינו מאחרי בן-כוכב בגלל הדבר הרע אשר עשה במפזו – כי הטה אזנו לקול מלחשים ויהרוג נקי וצדיק בחשדו אותו על שקר. וגם זאת מעם אחד הכותים יצאה! כי בעיר בּיתר ישב אחד קדוש, הוא ר' אליעזר המודעי, וכל הימים התענה והתפלל אל ה' לבל יבוא במשפט עמנו ולא יסגירנו ביד צר. וצדקת האיש הזה ותפלתו בעדנו נתנה אמץ בלבנו להתחזק במעוזנו עד אשר קץ אסורוס מפנינו וכל חכמתו התבלעה. והנה בא ליו כותי אחד ויאמרלו: “הן כל זמן שהתרנגולת הזאת מתגעגעת באֵפר, לא תוכל לכבוש את העיר; אבל הניחה לי והעיר תפול בידך כיום הזה!”. וירד הכותי דרך תהלוכה נסתרה ויבוא העירה ויעמוד לפני ר' אליעזר בעמדו לפני ה‘, ויט פיהו על אזנו כמו מתלחש הוא לו ודבר לאט עמו. ור’ אליעזר לא חש ולא הרגיש מאומה, כי היתה נפשו נשואה בתפלתו לאלהי צורו. ומלשני בסתר הגידו לבן-כוכב לאמר: “הנה ר' אליעזר איש שלומך מתנכל לך להסגיר את העיר בידי האויב!”. ויבהילו להביא את הכותי אליו, בעמדו לפני בן-כוכב התהפך הכותי בלשונו ויחזק את החשד בלבו על ר' אליעזר, וישלח ויביאו גם אותו לפניו, וידרוש ממנו להגיד לו דבר השיח והשיג שהיה לו עם הכותי, והצדיק התמיש השיבהו בתומתו, כי לא ידע ולא שמע מאומה. ויחר אף בן-כוכב עליו ויבעט בו ברגלו פעם אחת ולא שנה לו – כי נפל הזקן החלש אחור ותשבר מפרקתו וימת¹²². ובמותו נפל לב כל העם בקרבו, ואנשי החיל לא מצאו עוד ידיהם, כי עזבם רוחם מיראתם חמת ה', נקמת אלהינו.

-—————

ביום ההוא אשר נהרג ר' אליעזר המודעי נואשתי מבן כוכב ואעזוב את ביתר בנפש מרה. מבלי הגד לאיש אנה פני מועדות. באתי אל אחת התהלוכות אשר ידעתי מוצאה ומובאה. שם השלכתי מעלי את חליצותי אשר לא תהיה לי עוד להועיל, ואלבש בגדי רועה ואקח עמי רק את עור השועל אשר בו רפדתי יצועי בהיותי במחנה. ובהגיעי אל קצה התהלוכה חכיתי עד ינטו צללי ערב, ואז התעטפתי בעור החיה ואריץ בידי ורגלי על פני המקום אשר עמדו הרומאים למשמר, והם לא ראוני או לא שמו לב אלי. אז שנסתי מתני ואשים פעמי אל גרסה, לשוב אל ביתי ונחלתי ולדעת את שלום אשתי וילדי אשר לא ראיתים זה כמה. יומם נחבאתי בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, כי ראיתי את בני הנכר היושבים על גבולנו נטושים על פני הארץ, לשלול שלל ולבז בז ולצוד נפשות בני עמנו לעשות בהן סחרם, סחר אדם, – ולילה עשיתי דרכי ואלך הלאה, הלוך וקרב אל מחוז חפצי. אבל כקָרבי שמה כן גדלה דאגתי וחרדתי – כי עקבות שודדים נודעו לי על כל מדרך כף רגלי: ראיתי בתי השדה והנם שוממים, הכפרים חרבו כלה, רֻבם שרופים באש ויתרם הרוסים כמהפכת זרים, וכל נפש חיה לא תֵראה שם, גם עדרי הצאן והבקר נעלמו, לא נשארה פרסה!

ואשר יגרתי בא לי! בהגיעי לאור השחר אל הגבעה האחרונה אשר על גבול נחלתי, נשאתי עיני אל מקום מעוני ולבי מת בקרבי – כי במקום אשר עליו עמד ביתי הגדל, נראו לי רק ערֵמות אפר וזיקות אש נוצצים מעל הגחלים הלוחשות – אות הוא כי זה מעט חלו בו ידי זרים, ולוּ קדמתי מעט לבוא אזי הצלתי ביתי ומשפחתי מיד להבה או היתה גם אחריתי כמוהם!

מבלי דעת נשאוני רגלי אל התבערה, ובקרבי שמה מצאתי את חנה, רעיתי תמתי, מתגוללת בדם בתוך המסלה, וראשה כמו נבקע לשנַים ממכת חרב אשר הֻכתה בהאָבקה עם השודדים להציל את הילדים מידיהם – זאת הכרתי מן הנעל אשר נשאר בכפה הכפופה והקפואה, נעל אביגיל בתי הרכה והענוגה, הנאהבה והנעימה! ומי יודע מה היה לבני הקטן, הרך והענוג, מחמד עיני ומחמל נפשי!

התאמצתי בכל עז להבליג עלי יגון ולעצור רוח מבינתי אתי. ואלהי אבותי היה בעזרי ויתן לי כח ואון למשול ברוחי לבל אשתגע ממראה עיני ומעקת לבי. ראשית דבר גמרתי בלבי להביא את רעיתי ההרוגה אלי קבר. ואקחנה על זרועותי, ואנטלנה ואשאנה אל העמק אשר על פני העיר. במאכלת אשר השארתי עמדי חפרתי לה קבר, ואשים אבן עליו מצבה, ואשק את האבן אשר תחתיה טמונה חמדתי בחיים. אחר כן בקשתי לי פקועות שדה לשבור רעבון נפשי, ואשתּ מים מן הנחל העובר על פני גני החרֵב, ואבוא לנוח מעט בסכה אשר בה השתעשעתי עם רעיתי וילדי בימי שלומי ושלותי, – כי עיפה נפשי מדרכי ומעבודתי בים ההוּא ולא עצרתי עוד כח לעמוד על רגלי. ישנתי ושנתי נהיתה עלי.

חזיונות דם ואש ותמרות עשן מלאו רוחי בהקיץ, ובעוּתי אלוה אלה ערכוני צמתוני בחלומות עלי משכבי. קול המון ורעש גדול עלה באזני, ואפקח את עיני והנה עומדות רגלי בביתר העיר הנצורה, ואזני תשמענה קול תפים ותרועת מלחמה, המבשרות צבא רב. וחיל גדול ונורא, חיל גבורי ישראל יוצאים משערי העיר, ומלכם, בן-כוכב, בראשם, ואנכי יוצא עם גדוד אחי אנשי הגליל אחרי משיחנו הנוהג בנו, להתנפל על סוללות הרומאים ולגרשם מעל חומתנו. והנה המלחמה נטושה על פני כל העמק, ובן-כוכב יראנו נפלאות בגבורתו, מפיו לפידים יהלכו, וכידודי אש מהם יתמלטון ויתאחדו ממעל לראשו והיו לכוכב מזהיר המאיר לפנינו נתיב, בימינו חרב גאותו האדומה מדם חללים ורגליו משליכות אבנים גדולות וכבדות על ראשי האויבים הנסים מפנינו בשבעה דרכים. וחצים ובני רשף מתעופפים מקרב מחננו ומכסים את עין הארץ עד כי תחשך השמש בצהרים – לא נראה בלתי אם הכוכב המזהיר מעל לראש גבורנו וגואלנו. לאורו יסע דגל מחנה יהודה נשוּא ברמה בידי זקן איש שיבה, אשר מראהו כמלאך אלהים. פתאם הפך המלך המשיח פניו אלינו ופיו פעור בשחוק נורא, ויבעט ברגלו באיש השיבה – ור' אליעזר המודעי נופל מת ארצה; עמו נפל דגל מעֻזנו, נפלה חומת ביתר הבצורה עם כל מבצריה ומשגביה, נפל גם לבנו ויתם לריק כחנו. והאויב שם אחרי המכהו – והנה אנקת חללים, שועת כל עם ישראל הנתון לטבח, נחרת זקנים ונערים, נשים וילדים, הנשחטים בראש כל חוצות לנגה אש אוכלת, אשר פשטה על כל העיר, ולרעש מפלת בתיה וכל היכליה, האחוזים יחד בלהבת שלהבת. ונהר דם מתנשא בשטף עובר, עולה מעלה בשׂוא גליו, וקדקד שׂער צף על פניו, בו נראה בקיע עמוק. הפנים פנוים אלי והשפתים לוחשות לאמר: “אך שוא הבאתני בעלי אלי קבר; בשרי לא ישכון לבטח עד הצילך את ילדינו מידי צר!”

ממאה פני רעיתי ההרוגה רחפו כל עצמותי, ומקולה קול פחדים ננערתי כארבה, קפצתי מעל משכבי ואצעק מרה, ואגז את ראשי וארוץ הנה והנה כמשגע אשר רוח רעה תבעתהו. כשוב אלי רוחי כמעט, שבתי אל המקום ואל המסלה אשר מצאתי את אמך מתגוללת בדמיה, ואתבונן אל צעדי השודדים, אשר עקבותיהם נודעו לי בעפר האדמה. מהן הכרתי כי ממזרח באו ומערבה הלכו – אין זאת כי אם הוליכו את ילדי אל אחת ערי החוף אשר על ים התיכון. חשבתי דרכם וכמו שער היה בנפשי כי לעזה הלכו, אל מקום השוק לממכר שבויי אחינו, במקום העיר קסריה, אשר עוד לא נבנתה מחרבותיה.

היום רפה לערוב ואנכי שבתי אל העמק, אל קבר האם הרחמניה, אשר גם בירכתי שאֹל לא תמצ אמנוח לה בדאגתה לפרי בטנה. ואתנפל במר נפשי על האבן אשר שמתי לה למצבה, וארוינה דמעתי בבכותי תמרורים. במקום הקדוש ההוא שפכתי שיחי לפני אלהי הרחמים, התפללתי אליו בלב נשבר ונדכה, להצליח את דרכי: להשיב אלי נדחי הקטנים – כי אלה הצאן מה עשו?

-——————-

עוד בערב ההוא אחזתי דרכי בעבר הירדן, הלוך ונסוע במוֹרד דרומה עד ים המלח. שם עברתי את הירדן ואסב מערבה דרך הגלגל, ואט דרכי מעל ירושלים ואעבור על פני בית לחם ובית גוברין ומרֵשה ולִבנה ולָכיש, ואגיע עד עַזה. שם הרביתי לחקור ולדרוש עד אשר נודע לי, כי אֹרחת ערבים נוהגים שבויי יהודה נסעה מזה דרך הים לאנטוכיה.

במעט הכסף אשר היה אתי שכרתי לי מקום באניה ההולכת שמה, ונעבור על פני החוף הלוך ועבור צפונה עד הגיענו אל קצה נהר עַזי ¹²³. משם נטתה האניה אל מעלה הנהר ותבוא עד אנטוכיה.

כמעט שירדתי מן האניה הרימותי פעמי אל השוק, מקום אשר היה סחר האדם כסחר הבהמה. עיני חשכו מראות המון אחי ואחיותי מוּצגים בשער ערום ועריה, עיניהם נגרות מבכי, פניהם חמרמרים מעֹני ובבשרם אין מתום מן המלקות אשר לקו בידי שוביהם ומוכריהם על עקב צניעותם ובשתם לעמוד לפני קוניהם, הנאספים עליהם לראות בם. זלעפה תאחזני מזכרון המראות הנוראים אשר ראו עיני שם, בהפריד מוכריהם האכזרים בין הנפשות הדבקות יחד, בהרחיקם בעל מאשתו וילד מחיק אבותיו, למכרם אחד אחד אל קוניהם, הנאספים עליהם מכל קצוי ארץ, להוליך איש את מקנת כספו אל עבר פניו, לרדות בנפש אשר עשה לו, לעבודתו או לתאותו, או לשוב ולמכרה בשכר אשר ינתן לו. לאמללים האלה נשבר לבי בקרבי, ופעמים הרבה נשאתני רוחי למוש מן המקום הנורא הזה ולא תראינה עיני איד בני עמי ולא תשמענה אזני את קול יללתם. אבל תקותי למצוא בתוכם את ילדַי האֹבדים עצרתני על השוק כל היום. ואלך ואנוד בין הצאן האבדות, צאן אדם אלה, עד אשר נטו צללי ערב – ואז סרתי בנפש נואשה אל המלון ואשכב למעצבה באחת פנותיו.

כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ודאגתי לילדי לא נתנתני השב רוחי. אַיַהם עתה, מחמדי הטובים? – הגיתי ברוחי הקשה. שויתי לנגדי את אביגיל הנימה, במות אמה לעיניה ובהלקחה בידי רֶשע, להמכר ממכרת שפחה נחרפת, לעבודת עולם או לחרפת עולם. זכרתי אותך, בני יקירי, הצפוי לאיד ונֶכר, למכות מרדוּת ולפצעי אדונים קשים אשר ירדו בך בפרך עד רדתך בדמי ימיך אבל שאלה! כל זאת זכרתי ובלב נואש שאלתי את נפשותיכם למות – כי מחיי שפלות וחרפה ומכאבים הלא טוב לכם המות בעודכם באִבכם ובעצם תֻּמכם!

ביום המחרת הלכתי שנית אל השוק, אולי יקרה ה' אתכם לפני, ואסוב את המקום ההוא עד הצהרים. פתאם ראיתי והנה המון שבוים חדשים מוּבלים דרך שער העיר אל השוק, עשרה עשרה אחוזים בכבלי יד ואסורים איש לרעהו. בחרתי לי מקום אשר ממנו אוכל לראות מבלי הֵראות, והשבוים עברו על פני כעדרי צאן, עדר עדר לבדו, ונוגשיהם מנופפי שוט לדפקם מאחריהם. הלהקה האחרונה קרבה ולבבי פחד ורחב – כי הכרתי אותך, בני יקירי, בין השבוים האמללים אשר לנגד עיני! פניך נפלו מאד, שערותיך היפות פרועות ובסוכות, ועיניך האדומות תעידנה בך כי נדדה מהן שנתך זה כמה ורבות בכית על מר נפשך. והנוגש הולך מאחריך ובשוט גדול אשר בידו מכה הוא לרגעים את הנחשלים בכם להחיש צעדיכם, – אבל איה אביגיל אחותך? מדוע לא אראנה אסורה אליך כהיותה חבוקה ודבקה בך עד כה? לבי נשאני לגשת אליך ולשאול את פיך – כי מי יוכל להגיד לי זאת מבלעידך? אבל יראתי לעצרך על דרכך, פן יפגע בך הנוגש ההולך מאחריך. גם בהגיעך אל השוק לא מלאני לבבי לקרוב אליך – כי איך אשמע צעקתך וקול תחנוניך אלי, אביך השכוּל, להצילך מיד שוֹביך, וידי קצרה מפדותך באין לי כסף מחירך! האפגע בבעליך, הארבה אליהם תחנונים להעיר עלינו רחמיהם? היהפך הצור אגם מים כן יהפך לב האדונים הקשים האלה לחמול על נפשןת אדם, שהן סחרם ואתננם! רק עצה אחת נשארה לי לרוחתך לישותך: כי אחכה לאדון אשר יקנך, אולי יואיל לקחת אותי לעבד לו חנם אין כסף – למען אוכל להשאר אתך ולהיות בקרבתך. ואולי יאות לקנות לי גם את אביגיל אחותך, אם תובא גם היא הנה, והייתי לו לעבד עולם תמורתגם.

השבוים הֻצגו בשוּרה ארוכה, ובעליהם מוכריהם מתהלכים לפניהם, ומאחריהם שומריהם עומדים הכן ליסר בשט אפם את הממרים פי אדוניהם, בהרימם קול נהי או באחרם עשות פקודתם. ושופטים ושוטרים עומדים על משמרותם לעשות משטרם בשוק, לפקח על המסחר כי ילך למישרים, ולשפוט בין המוכרים והקונים, לבל יונו איש את רעהו, גם לשפוט את השבוים משפט מות אם יכבד עונם מנשוא. –

משפט כזה נעשה לנגד עיני ונפשי עלי כחלל התעטפה.

בין השבוים החדשים היה גבר ואשתו. שניהם במבחר ימי עלומיהם, שניהם יפים וברים ונחמדים למראה, ושניהם הֻצגו ערומים, אסורים בכבלי יד והם דבקים בנפשותם כנשמה אחת בגופות שתים. ושר סורי קרב אל המקום ההוא, והוא בריא כאיל נביות ושָׁמן כעגל מרבק, לבוש שני ועֹטה אֵדר יקר, ובחַשְב אפודתו מאכלות ושכינים גדולים וקטנים תקועים וסדורים במערכה. ויהי בראותו את האשה היפה, ויבט אל מראֶהָ, ויתבונן אל טוב תארה וספיר גזרתה, ועיניו הקטנות התלקחו באש זרה, כעיני צפעוני הלטושות אל צפור כנף. והסוחר חש אליו בשפת חלקות ולשון חנף, בדעתו כי פה יבוא על שכרו, ויהלל סחורתו לפניו, ויספר כל עצמותיה, ויצמיד דברי נבלה אשר לשמעם האדימו פני האשה העבריה כתולע ופני בעלה הלבינו כשלג, וחיל ורעדה אחזום גם יחד וינועו כעלה נדף בשׂער קטב. המוכר והקונה התלחשו יחדו ועד ארגיעה עמדו על המקח, והשומרים המשרתים מהרו ויסירו את הכבל מעל יד האשה – ובזה רָוח גם ליד הבעל. האַיל הסורי נגש אל השבויה מקנת כספו, ובפתחו פיהו לדבר אליה הַות נפשו, לחשה האשה הצנועה אל בעל נעוריה העומד אצלה – ופתאם קפץ הבעל אל הסורי ויוציא שכין שבין מחַשב אפודתו וינחיתהו עמוק בין צלעותיה. האשה נפלה תחתיה ותמת כרגע – והסוחר ומשרתיו הרימו קול זוָעות, והבעל האֻמלל פער פיהו בשחוק נורא, אשר לזכרו יחרד לבי ותכסני פלצות. השוטרים המזֻינים התנגשו באו איש מקצהו, ואחר בא שר רומאי ואנשי חיל אתו, ויעש משפטו בעבד הנפשע, ויובילוהו במרומי השוק; שם יסרוהו בשוטים עד אשר נקרע בשרו מעליו ואחר כן הוקע על עץ לעיני השמש – לאות לבני מרי!

אבל המקרה הזה לא הפריע את המסחר אף רגע, גם העם לא נדחק בהמוניו לראות במחזה, כי למראות נגעים כאלה הסכינו מאז, והם מעשים בכל יום.

לפנות ערב גדל המקח והממכר, כי חדלו המוכרים להתעקש והקונים קפצו על סחורתם. ואנכי עומד על משמרתי בתוחלת ממֻשכה ולב חולה. ראיתי את השבוים והשבויות נמכרים אחד אחד ומוּבלים כצאן טבחה בידי אדוניהם החדשים, רק לך, בני, אין קונה, כי קטן אתה בעיניהם ולא תצלח לעבודה! עוד לבי נפעם בקרבי ונפשי עגומה מאד מבלי דעת אחריתך, והנה איש זקן הדוּר בלבושו קרב שמה ויבט אל הסחורה הנשארה, ובהגיעו עדיך עמד ויתבונן בך. אחר כן סר עם הסוחר הצדה ויחשב עמו על אדות המחיר, ועד מהרה השתוו ויתקעו עף, והסוחר פתח חרצבותיך להסגיר אותך אל קונך. אז הרימות קולך ותבך מרה. והזקן שקל להסחור את כסף מחירך, ואחר כן קרב אליך וינחמך ויאמר: ל תירא, עבדי הקטן, כי לא תאֻנה אליך רעה!"

דברו זה נחמך, ותאמץ לבך ותלך עם אדונך. ואנכי מהרתי סרתי הצדה וארוץ במעגל עד עברי לפניכם, ואז סבֹּתי אל אחֹרי ואבוא לקראתכם. וכהגיעי עדיכם כרעתי על ברכי ואקרא: “אנא אדון יקר, קחני גם אני לעבד לך, ובכל נפשי אשמור פקודיך לכל אשר תצוני, רק אל תפרידני מבני זה קנית לך!”

כשמעך קולי נשאת אלי עיניך ותכירני ותקרא: “הוי אבי, אבי!” ותרץ אלי וזרועיך הקטנות פשוטות לנגדי. ושמחתנו נגלתה בלי אֹמר ודברים ורק באנחות לב ודמעות עין.

המראה הזה נגע עד לב אדונך, ויפן אלי במאור פנים ויאמר: “הנחם נא, אב אֻמלל, כי לא עבדוּת יהיה חלקך, גם בנך הקטן לא יהיה עבד לי, הכי אַחי אתם ועבדתוני כבבית נכרי? ועתה קומה ולכה אחרי, אל ביתי, שם נדבר דברינו”.

שמעתי הדברים ויפג לבי, ונקם ונלך אחרי האיש לבוא עמו אל ביתו.

-—————–

כמעט החלונו ללכת יחדו שאלתי פיך על דבר אביגיל אחותך, אבל לא מצאתי מענה, כי נתת בבכי קולך ולא נשמעו דבריך מפני קול יללתך. ואנכי נפעמתי מאד; לבי נבא לי רעות, נפשי כלתה לדעת מה היה לה, אבל לא יכלתי להציל מפיך דבר – כי כאשר הוספתי לשאול כן גדלה אנקתך ותקצר רוחך. אז פנה הזקן אלי וייעצני לחדול ממך עד שוב נפשך למנוחתה. ואעש כדברו ונלך דומם ברחֹבות הצרות והעקלקלות עד הגיענו אל בית הזקן.

הבית היה שפל במראהו ולא תאר ולא הדר לו מחוץ, אבל טוב ויפה ונעים בתכונתו פנימה. מבואו דרך חצר רחבת ידים, מנגד לגן נחמד צומח פרחים עם כל עצי פרי למינהו. והחצר והגן עומדים במקום מדרון, אך ידי חופרים עדרו אדמת החצר ויישרוה וישוו פניה, ועל כן קרקעה עמוק מן הרחוב ובמדרגות ירדו אליה דרך השער ובמעלות יעלו אל הבית. והמעלות אבני שיש ולשי עבריהן מטעי חמד נותני ריח. והבית וחדריו פנימה מלאים הוד ומפיקים ענג ועדן; בהם הכי נכבד האולם הגדול, אשר רצפתו לוחות ארז ושלחנו וכל כליו עצי הָבנים, סביבותיו יצועים רכים ומכַסיהם משי ורקמה, בקורתו תלויות מנורות זהב, וביניהם ציורי חן, מקלעוֹת פקעים ופטורי ציצים, רק בקיר אשר כנגד הפתח שיור אבני הבנין, חשופות וערומות אַמה על אמה, בלא סיד וצבע – זכר לחרבן ¹²⁴.

כבואנו אל הבית פתח עבד כושי לפנינו את הדלת, ואשה כבוּדה כבת חמשים וחמש שנה באה לקראתנו, והיא לבושה משי ועדויה עדי. על אצבעותיה טבעות זהב משֻׁבצות אבני חן, ועל צוארה שלשה חרוזי פנינים גדולות ועגולות ושקופות ועינן כעין השלג. אך מכל יקרותיה הכי נפלאו עיניה יונים, המפיקות חן ונעם ונדיבות וחמלה ורחמים. בהביטי אל מראה האשה הזאת רוַח לי כמעט, וחם צח ישפך עלי כחם שמש באור בקר על הרי הגליל בימי האביב. גם אתה בני שאפת רוח ופניך אורו, רק הלב עוד נאנח והֹמה לרגעים, השקט לא יוכל. כן עוד יהמו יחמרו גלים בשוֹא דכים גם בעבוֹר סופה והסערה קמה לדממה.

“שמעי, אפוֹלוֹניה, וראי! – קרא הזקן בשמחה – הן הצליח ה' דרכי, כי פדיתי נפש אחת ומצאתי שתים. את הילד הזה קניתי בכסף מלא – והנה נמצא לו אביו, אשר הקנהו ה' מלדה מבטן ומהריון! ועתה הגידי נא רעיתי תמתי: ההשב אשיבנו לו אם לא?”

“ברוך אתה, אישי! – ענתה האשה – וברוכים הבאים בצל קורתנו על השָׁנות השמחה במעוננו, כי נפדה ילד עברי מידי נכרים, אף השב הושב אל אביו. ועתה הנחמו נא בני עמי ותנו מרגֹע לנפשכם, כי כעבדים באתם אלינו וכבני חֹרים תצאו מאתנו, אם לא תואילו להשאר אתנו ולשבת פה עמנו כאחים יחדו”.

“בטרם תדברי דברי נחומים, הביאי נא להם, רעיתי, כוס תנחומים, כי עיפים הם ונפשם נוּגה מאד” – אמר הזקן אל אשתו.

“צדקת ממני, בעלי, והנני לעשות כדבריך”.

אז רמזה להכושי ללכת אחריה, ועד מהרה שבה אלינו והעבד נושא לפניה בקבוק יין חתום וכוסות ורקיקים מרֻבכים בשמן וצלי ופרי קיץ. ובעל הבית ואשתו פצרו בנו לשבת אל השלחן ולסעוד לבבנו. ומבלתי יכלת להשיב –פניהם, גם בהואילי להשיב נפש בני, הילד התמים, טעמתי מעט מהיין ואֶברה מן האֹכל ואחכה עד אשר כלית אתה לאכול. ואחר כן הוּבלנו אל החדר אשר הוּכן לנו. והזקן בא אחרינו וישב אתנו לשמוע דברינו ולדעת קורותינו.

בדבר ר' עקיבה כבר נודע גם ליהודי אנטיוכיה כי נואש מבן-כוכב ויעזבהו וילך. על מות ר' אליעזר המודעי התנודד הזקן מאד ויבן לאחריתנו, כי עתה אפסה כל תקוה והננו ברעתנו. ואחרי ספרי בקצרה דבר שובי אל נוי והנדודים אשר שבעתי עד כה, צויתיך, בני, לספר לי את כל המוצאות אותך ואת אמך ואחותך עד אשר הובאת הנה.

ואלה הדברים אשר ספרת לנו, בהחבא קולך לרגעים מבכי תמרורים ובהעצר נשמת אפי גם אני מעקת לב ונהי נהיה:

"פעם אחת בבקר השכם – היו דבריך – התעוררנו פתאם לקול רעש ומהומה, קול צעקת עבדינו, המֻכים מידי אנשים זרים, החרידנו ממקומנו. ותמהר אמנו ותאץ בנו ללבוש בגדינו, וגם היא שמה עליה בגדיה ותרד עמנו בעד החלון להסתר בסבכי עצי הגן. אבל האורבים אשר הציגו השודדים סביבות לבית רדפונו, השיגונו ויתפשונו ויסחבונו אתם, וישאו אותי ואת אביגיל וימסרונו לידי הרוכבים בסוסים אשר העלונו אליהם. והנה התעוררה אמנו כלביאה ותחלץ מידי שוביה ותרץ אחרי הרוכבים, ותבך ותתחנן אליהם, ותתפוש ברגל אביגיל למשכה אליה. אז הכה הרוכב בחרבו על ראשה מכה אחת ולא שנה לה. אמנו הטובה נפלה נפלה לארץ ודמה עליה נטש, והשודדים הריקו את הבית ככל אשר יכלו שאת וישימו הכל בשקים ויעמיסו על סוסיהם ואחר כן הציתו את הבית באש. וכן עשו גם לגרנות ולרפתים, אחרי הוציאם את העדרים משם. לצעוק לא נתנונו שובינו, כי הפילו עלינו אימתם ופחדם, וכאשר עלה להב האש השמימה הריצו הרוכבים את סוסיהם ויסעו מהלך יום תמים עד הגיעם עמנו אל עיר גדולה היושבת על חוף הים – היא עַזה. שם הביאונו על השוק ויתנונו בידי אנשים סוּרים, אשר הורידו אותנו ועוד רבים מבני עמנו באניה, לעבור ארחות ימים.

“המלחים פרשו נס והאניה שטה על פני המים עם יושביה, השובים והשבוים, יחד. אלה מתהלכים עליה לרוָחה, ירונו מטוב לב ויצאו במחול משחקים, ואלה אסורים וחבושים בירכתים, נאנקים מכאב לב ובוכים בכי תמרורים. ויהי בלילה ובעל האניה ורב החֹבל ואדוננו החדש, אשר קננו, קרבו אלינו והם חגים ונעים ופניהם פני להבים מן היין הרב אשר שתו לשכרה, ויעמדו ויתבוננו בנו לאור האבוקות אשר נשאו העבדים לפניהם. וכראותם את אביגיל רמזו ויצהלו איש אל רעהו, וידברו יחד בשפת לא ידענו, ואז עברו מעלינו וירדו אל התא. ושר הסריסים נגש אלי ואל אחותי ויצו לעבדים ויפתחו למוסרינו, – כי היינו שנינו, אני ואביגיל, אסורים בחבל יחדו. ויבהילו את אביגיל ללכת עמם, ותמאן אביגיל ללכת, ויאחזוה בחזקה וישאוה אל התא. אביגיל הרימה קול צעקה וכל השבוים זעקו מרה, ומבלי דעת עד מה הרימותי קולי גם אני ואבך בכי גדול. אבל העבדים התנפלו עלינו בשבטים ובמקלות ויכונו ויפצעונו ויפילו עלינו אימים ובלהות עד כי השתיקונו ונאָנק דֹם. ובדממה אשר קמה בתוכנו נשמע פתאם קול קורא מתא האניה: “רדפוה! תפשוה!”, ועד אשר השפיקו העבדים לעשות פקודת אדונם, רצה עברה אביגיל כצל על פנינו, לא נראו בלתי אם שערותיה הפרועות וקרעי שמלתה הנסחבים אחריה – וכרגע נשמע קול מַשק המים, ובקפוץ אחותי הימה! והעבדים והמלחים קפצו בסירות דוגה ויפרשו מכמרת להשיבה ממצולות ים, אבל לשוא! כי כסה עליה תהום רבה ולנצח נעלמה. ואנכי קפצתי ממקומי ואחפוץ גם אני להתנפּל הימה, אבל העבדים תפשוני וייסרוני בשבט עברתם ויניחו חמתם בי ויכוני הכה ופצוע ויאסרוני אל יתר השבוים. וכה התגוללתי על משכבי ימים אחדים, לא אכלתי ולא שתיתי אף שֵׁנה בעיני לא ראיתי, כי רבו מכאֹבי מן המכות אשר הכוני, כבד אבלי על מות אמי הטובה ועל אבדן אחותי הנאהבה והנעימה – וכן הובאתי אל העיר הזאת על השוק הנורא אשר בה. ויתר הדברים הלא תדע אתה יותר ממני”.

בדברים האלה כלית ספורך הנורא, ובעזבך עליך שיחך בכית מרה. ואנכי התמוגגתי בדמעות בספדי על אביגיל אחותך אהובתי מחמל נפשי. וגם אדוננו הזקן בכה על שברנו. לאחרונה התאושש וירבה אלי תנחומים, כי הטיבה אביגיל אשר עשתה כבת ישראל כשֵׁרה, בבחרה למות בתומתה מהיות חיתה משאת עליה חרפה. אמנם הייתי בדבר הזה תמים דעים עמו, ובכל זאת מאנתי להתנחם ואבך על שברי הגדול כים, כי שכול ואלמון באו עלי כתומם, ומעמדי נהרס כלה, מבלתי יכלת עוד לגדלך כאב נאמן ולהיטיבך באחריתך. אבל גם בזה נתן הזקן נחם לנפשי, בהבטיחו אותי לדאג לך תחתי, כי ה' מנע מאשתו פרי בטן והנהו הולך ערירי, וכל ישעו וחפצו למצוא לו ילד כלבבו, אשר יאמצהו כבן לו ויעשהו ליורש הונו ורכושו אחריו.

הוא הואיל לספר לי קורות חייו, אך חשך זאת ליום מחר, כאשר ינוח לנו מעמלנו ועצבוננו. ובטרם יצא מאתנו לא מש ממני עד השקני עוד יין, להשכיחני אבלי ולהפג תוגתי ולהשקיט לי מימי רע.

תנחומות הזקן הנדיב הרגיעונו, ויינו הטוב ההולך למישרים נתן לעפעפינו תנומה ויש לנו את השנה אשר נגזלה מעינינו זה כמה.

-————–

ביום המחרת השקמנו קום, והזקן בא בחדרנו ויברכנו לשלום, והעבד נשא אחריו שתי חליפות שמלות, לי ולך; אבל אנכי מאנתי לחַלף שמלותי, בהתאבלי על מתי, ורק לך נתתי די כסות מערומיך. הזקן נשאר אתנו ויתפלל עמנו יחדו, ואחר כן יצאנו אל האולם, שם חכתה לנו אפולוניה אשתו הכבודה להברותנו לחם, וכאשר סעדנו לבנו קראָנו הזקן ללכת עמו הגנה. ונקם ונלך ונבוא אחריו אל הסכה אשר בגן. שם ספר לי את קורותיו לאמר:

"שמי יוחנן בן יוסי למשפחת “בן ציצית הכסת”, שהיתה בירושלים לפני החרבן, וימי שנותי עתה ששים וחמש, כמספר השנים לחרבן עיר קדשנו. במצור ובמצוק הרתני אמי, ובליל זה נשרף היכל ה' נהפכו עליה ציריה ותכרע ותקש בלדתה אותי ותמת, ואנכי נשארתי יתום על יד אבי. אז נמלטו גבורינו אל עיר ציון, וכל האנשים אשר לא התערבו במלחמה יצאו אל חיל טיטוס ותהי להם נפשם לשלל¹²⁵. ויהי גם אבי בין היוצאים, ויביאני אל נחלתו אשר בגליל, וכתום המלחמה ושרידי עמנו הנשארים בארץ הנשַׁמה שבו איש אל מעשהו ומשלח ידו, שב גם אבי אל מסחרו ביין ובשמן אשר שלח ארצה סוריה. ומשפטים היו לו עם עריצי עמנו, אשר רכשו להם רוב נחלותיו בדבר אספסינוס: להיות חלקי הארץ לנחלה לאשר ירבה במחירם¹²⁶, וישלחו יד בהם בלא דת ומשפט – כי לפי הדת היה נהוג בתוכנו דין סקריקים¹²⁷, ולפי המשפט לא שכתה רומה בהן מעודה, אחרי אשר לא נמצא באבי כל עון נגדה. אבל בעליהם החדשים הקשו ערפם וימאנו להשיב חיל בלעו, וכן נמשכו דברי המשפט על עלות דומיצינוס לכסא. הקיסר הזה, “השונא את הבריות”, הֵרע מאד לעשות מאביו ומאחיו, – כי גם בימי מנוחה ושלום הטה אזנו לקול מלחשים, מצמיתי בסתר רעיהם, וליוצא ולבא אין שלום מפני המלשינים. ואת העת ההיא מצאו העושקים דרושה לחפצם, כי הלשינו את אבי אל דומיצינוס – ומבלי חקור דבר נתפש אבי על בלי פשע, ומשפטו נחרץ למות, וכל הונו ורכושו היה לחרם, וכל ילידי ביתו נמכרו לעבדוּת עולם.

"הנה כן נתפשתי גם אני ונמכרתי על שוק קסריה לסוחר סורי, אשר הובילני עם יתר עבדיו מקנת כספו לאנטיוכיה, ושם הציגנו בשוק, למכרנו לאשר ירבה במחירנו.

"והעיר אנטיוכיה רבתי בגוים, שרתי במדינות, ובגדלה ובמזפר תושביה ותפארת בניניה ורב מסחרה נחשבה שלישיה לרומה ואלכסנדריה¹²⁸. בה היתה רחוב ארוכה עשרים ריס, והורדוס המלך, אשר פזר נתן מאֹצר עמנו לכל ערי הגוים, עשה לה מרצפת אבי שיש מן הקצה אל הקצה¹²⁹. בה ישבו יהודים למכביר, והמלכים אשר היו אחרי אנטיוכס עפיפנוס הטו להם חסד ויתנו להם משפט אזרחים, גם את כלי הקדש אשר גזל המלך ההוא מבית המקדש הישיבו להם, לפאר בם את בתי תפלותיהם אשר בנו שם לתלפיות¹³⁰. וגם בשבת בה נציבי רומה לא הכבידו ידם עליהם להבדילם מעם הארץ, כי בשלום ובמישור הלכו ועם שונים לא התערבו, ובפרוץ המלחמה הגדולה בארץ הקדש עמדו הם מנגד ולא שתו יד עם אחיהם, אשר הערו למות נפשם בעד חֵרותם – כי כבני חורים נחשבו בארץ מושבם, בהיות להם קצינם מקרבם, באין מסיר משפטם ובאין מכלים דבר. שלמים ותמימים היו עם הסורים אשר בתוכם הם יושבים, בלבושם ולבושיהם השתוו למו, גם במנהגיהם לא נזֹרו מהם, כי התערבו בהם וילמדו מעשיהם, וכבודם הלך וגדל בעיני שכניהם, עד כי מצאה גם שארית תורתם מהלכים ביניהם, ורבים מעמי הארץ התיהדו, בהכירם לטובה את האמונה באל האחד¹³¹.

"אבל שלות יהודים על אדמת נכר היא כציץ שדי, אשר רוח נשבה בו ואיננו! רוח רעה נשלחה בין תושבי העיר הבירה ברעת איש אחד אשר יצא מאתנו ויהי ערֵנו. קללת אלהים תלויה בנו מדור ודור, כי “מהרסינו ומחריבינו ממנו יצאו” – ורעה נוראה באה על אחינו יושבי אנטוכיה מבן קצינם, אשר בהתעברו עם אביו המיר דתו ויסב שמו אנטיוכס, ויהי כאנטיוכס הרשע צורר עמו ורודפהו בנפש. ויעולל עליהם עלילות ברשע, ויעורר לבב כלם לעשות בהם נקמות, ובני העמים ושרי חיל הרומאים הקשיבו לדבריו ויטו אחריו, וירדפו את היהודים באף ובחמה ובקצץ גדול, וימיתו מהם רבים ועל הנשארים הכבידו אכפם לעזוב את דתם¹³².

"אבל רק מתי מספר מיהודי אנטוכיה התכחשו לעמם ואמונתם בעת צרה, ורֻבם השיבו אל לבם כי אך שוא להם בַּקש אַחוה מעמי נכר, אשר תחתאהבתם ישטנום וקרבתם תועבה למו. ותהי משטמת העמים לאחינו אלה ככור וכמצרף, להגות את הסיגים מקרבם ולצרף כליותם ולבם ולטהרם מכל חטאותם.

"בעת ההיא בצע טיטוס מעשהו בירושלים, ובדרך שובו עבר על פני ערי הגוים לשמוח אתם על מפלת היהודים ולהרנין לבותם במשחקי הזירה ולהרוות אדמתם בדם השבוים השפוך לעיניהם. ויהי כקרבו אל אנטוכיה ויצאו אזרחיה לקראתו ויקדמו פניו בשמחה וקול תרועה והמון חוגג. וכבואו העירה חלו את פניו לתת צו, לגרש את כל היהודים היושבים בקרבם. אבל טיטוס, בכל אכזריותו וחמת עברתו לבני עמנו, לא נתן לאזרחים האלה את שאלתם, והשיבו אותם דבר לאמר: “אנה תשלחום מזה? הן ארץ מולדתם נָשמה, עריהם שרופות אש, ואם נגרשם ממושבותיהם בארצות האחרות, אנה אייפוא יפנו ולאן ילכו?” ¹³³.

"כרבות השנאה לאחינו יושבי אנטוכיה מחוץ, כן גדלה האחוה בקרבם פנימה, וגם אלה אשר נואלו להרחיק דרכם מעל אחיהם ולהתחפש בכל מעשיהם, למען יֵחשבו בעיני כל לסורים, ליונים, לרומאים, אך לא ליהודים – גם אלה שבו ממעלליהם ויתקרבו לעמם באמונה ובלבב שלם. ויתעוררו לחמלה על אחיהם הגולים, ויחדו שתו יד לשחד מכם בעדם ולפדות את השבוים האמללים המובאים אל שוק אנטוכיה. ופיזיסטרטוס העשיר, ראש בית שרמלה הנודע לשם¹³⁴ היה לראש חבר, ומבדי הובלו אסירי עני אלה על השוק לממכר, בא הוא וצרור הכסף בידו, לפדותם מיד בני הנכר בכסף מלא ככל אשר השיגה ידו.

"חברת “פדיון שבוים” אשר נוֹסדה בעת הרעה, לא חדלה מעשות פעלה הטוב גם אחרי כן – והיא שעמדה לי בימי רע ותחלצני מיד צר. ויהי כאשר הובאתי אל שוק העיר הזאת והצבתי על המקום ההוא אשר עמד הנער הזה, ואנכי בן ארבע עשרה שנה, נעד אדמני ויפה עינים וטוב רֹאי – רבו עלי הקונים אשר התחרו יחדו להרבות במחירי. והנה קרב אליהם איש נכבד, ובאמרו להם כי הוא בא לקנותי, נסגו כלם אחור, בהתלחשם יחד: “הלא זה היהודי פיזיסטרטוס שרמלה, הגדול בעשירי אנטוכיה, ומי זה יעז להתחרות אתו? מי יקשה אליו וישלם?”.

"שמעתי כי האדון הוא איש יהודי ותחי רוחי. ושרמלה שקל כסף מחירי ויקחני אתו. ובשמעו שם אבותי ומולדתי אורו עיניו, אך התחפש ויאמר אלי: “ידעתי כי ילידי ירושלים הם חכמים מחֻכמים מילדותם, ולכן בזאת תבָּחן: אם תחרץ כיום לעשת מעשיך בחכמה שלש פעמים, אז אדע כי כנים דבריך ודרור אקרא לך. ועתה לך לפני ובואה אל ביתי מבלי שאול פי איש איה מקומו!”

“טוב הדבר!” – עניתי, ואלך לפניו ואביט כה וכה וארא והנה איש נושא עלש כמו משא עצים למכור. ואגש אליו ואֹמר: “לך והביאה עצים ביתה האדון פיזיסטרטוס שרמלה ההולך מאחרי, ושם תבוא על שכרך!”.

"האיש שמח לדברי, בדעתו כי שכרו נכון לפניו בבית אדני זה, וישא רגליו וילך – ואנכי אחריו.

"ואדני שמע, ראה – ויצחק. וילך אחרינו עד בואנו אל הבית. שם צוה לעבדיו וירחצוני ויחליפו שמלותי ויביאוני אל היכל אפדנו. ובראותו אותי בבגדי החדשים שמח עלי ויאחזני בידי ויציגני לפני רעיתו ולפני ארבעת ילדיו: קליסתינוס ונפטולימוס ואפולוניה ואמפיטריטה. באזני שמעתי השמות הנכרים האלה ואחרד, בחשבי, כי הנה באתי בידי יונים אשר יבקשו נפשי לספותה. אבל בעיני ראיתי את פניהם העבריים ואתנחם, בהכירי, כי הם זרע אברהם יצחק ויעקב כמוני. זאת פעולת ההתבוללות אשר גברה בבתי קציני אחינו; היא שנתה שמות בני המשפחה הזאת ותחליפם כליל. אולם רק שמותיהם הספיקה עד כה לשנות, ולא את מראיהם, אף לא את תכונת לבבם העברי – כי בשמעם מי ומה אני הביטו אלי בחמלה רבה, ויברכוני לשלום ויקראוני לשבת אל השלחן לאכל אתם לחם. והאדון ספר להם את ערמתי אשר עמדה לי למצוא את מעונו מבלי שאוֹל פי איש איפה הוא. וישחקו כלם מטוב לב, ואור פניהם ונעימות דבריהם כי רצוּני הרגיעו נפשי וירהיבו לבבי, ואהי בעיני כבן ביתם אשר הסכין עמהם זה כמה, וכן הייתי בעיניהם.

“ויהי כשבתנו יחדו אל השלחן, וככלותנו לאכול את המרק, הונחו לפי האדון חמשה אפרֹחים צלוים. והוא פנה אלי ויאמר: הראנו תבונת כפיך ותן לאיש מאתנו את חלקו; אך זכר ואל תשכח גם אותך ואל תמנע הטוב ממך בהיות לאל ידך!”

“קטנתי, אדני, מכל הכבוד הזה! – עניתי – אך הן פקדת עלי אדני ולא אוכל איפוא לעבור על מצותך”. ואקח אפרח אחד ואשימהו לפני האדון והגבירה, אחד לפני שני בניו ואחד לפני שתי בנותיו, ואת השנים הנותרים לקחתי לי. כלם מלאו שחוק פיהם ואנכי אכלתי לשובע נפשי, בדעתי כי פעלי לרצון להם.

"אחרי הסעודה הביאוני הילדים אל החדר אשר הוכן לי למנוחה ומעון ויברכוני וילכו. ואנכי הייתי עיף ויגע מהנדודים אשר שבעתי עד כה, ואשכב ואישן עד הערב ושנתי ערבה לי. כפנות היום התעוררתי וארחץ פני וידי ואבוא הביתה, והילדים יצאו עמי לשוח בגן ונשתעשע עד אשר נטו צללי ערב, ואז נקראנו אל הארוחה אשר הוכנה לנו.

"בפעם הזאת הֻגשה תרנגלת פטומה, ואדני הבית צוני שנית לחלק את הבשר בין המסֻבים. ואעש כדברו ואכרות את הראש ואשימהו לפני האדון, ואקח את המעַים ואתנם לפני הגבירה, את שתי הרגלים – ואתנן ללפני שני הבנים ואת שתי הכנפים לפני שתי הבנות, ואת כל הגוף שמתי על הקערה אשר לפני. אך לבל אהיה בעיניהם כזולל בשר, נתחתיו ואוסיף על חלקיהם משלי.

"אז אמר אדני אלי: “הנה הגדלת עלינו חסדרך האחרון מן הראשון – כי בצהרים לקחת לך מנה אחת אפים נגדה לכלנו ועתה אצלת גם לנו משלך ברכה. ואולם הגידה לי מה דבר החלוקה ולמה עשית כזאת? הן מן האפרחים לקחת לך פי שנים, יען רעבת מאתנו פי שבע, ועתה, אחרי שברך רעבון נפשך, לקחת לך את הכל, ורק את הנותר חלקת בינינו!”

“הלא צויתני אדי לבל אמנע הטוב ממני, ופקודתך שמרה רוחי – השבותי לתֻמי – ובכל זאת אדמה כי טוב עשיתי ויפה חלקתי. באפרחים נזהרתי מן הזוגות¹³⁵ ואשמר חק להיות צֵרופם עולה שלשה: נתתי לך ולגבירה אחד – הנה שלשה, לשני בניך אחד – הנה שלשה, לשתי בנותיך אחד – הנה שלשה, ולי שנים – הנה גם כן שלשה. ובתרנגלת שמרתי חק לתת לאיש כערכו: לך אדני נתתי הראש – כי אתה ראש לכלם; לגבירה את המעים – כי ברכת ה' בנים והם צאצאי מעיה; נתתי לבניך את הרגלים – כי הם עמודי ביתך ובהם יקום שמך אחריך; נתתי לבנותיך את הכנפים – כי כצפרים תעופינה מביתך, לשבת בצל בעליהן אשר ישאון, – ולי לקחתי את גוף העוף, הדומה לספינה במראהו – כי בספינה הובאתי ובספינה אשוב אל ארצי ומולדתי אם תגדיל חסדך עמדי ודרור תקרא לי!” ¹³⁶.

"עוד מלתי על לשוני וצחוק גדול פרץ מפי כלם, וימחאו כף ויריעו עלי בתודה. כלם הביטו אלי בידידות וחן, והאדון השמיעני נדבת פיהו לאמר:

“הן דרור קראתי לך ברגע אשר פדיתיך מכף זרים, אך אל ארצך ומולדתך לא שלחך אחרי בואך בצל קורתי, כי עמנו תשב ואתנו תשאר, עד אשר ימלאו ימיך והיית לאיש, וידעת את אשר תבחר לטוב לך כל הימים”.

"ובכן נשרתי בבית האדון שרמלה, אשר למדני אל דרך מסחרו, ובתם לבבי ונקיון כפי עבדתיהו שבע שנים עד אשר מלאו ימי אפולוניה בתו הבכירה. ונפשות שנינו נקשרו יחדו מאז בואי אל בית אבותיה, והם ידעו זאת ולא הניאו אותנו, כי היתה אהבתנו להם לרצון. ובהמלא לה שנת השמונה עשרה חברו ידינו כנפשותינו ויתנו לנו ברכתם ויושיבוני בבית הזה; בו אֻשרנו ונבלה ימינו בטוב ושנותינו בנעימים כיום הזה. ומאז מתו עלינו אבותינו אלה, ירשנו מהם את מעשי צדקתם, והנני עד היום חבר בעדתנו למעשי הצדקה, ולכל לראש – במצות פדיון שבוים, העולה על כלנה, כדבר חכמינו: “חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, ושבי קשה מכלם – כי בכל בו” ¹³⁷.

“ואת פדוינו אלה לא נעזוב גם אחרי צאתם לחפשי, כי נמצא להם עבודה ומעשה, איש לפי פעלו ומשלח ידו אשר הסכין אליו מנעוריו. אך לבנך לא כן אעשה, עקב אשר נשתוינו בגורלנו – כי כמוני הֻצג למכרה בעודנו נער קטן, רך ויחיד לפני אביו, ועל כן יקר הוא גם לרעיתי הטובה. ולמענו גמרנו אֹמר לעצור גם אותך עמנו כי חלילה לנו מהפריד ביניכם – ונשארתם בביתנו, ואכלתם מלחמנו, ומהטוב אשר ברכנו ה' נשׂבע גם יחד, ואם תבוא תקותי והנער ילך הלוך וטוב לאלהים ואדם, אז נאמצהו כבן לנו, ובהפקד עלינו פקודת כל הארץ ימלא הוא מקומנו ויירש כל נחלתנו. אך אחת אשאל מעמו בצוֹתי לו אחרי, אותה אדרוש בצדקה: כי יאחז בדרכי וכפעלי יעשה, ובטוב לו אל ישכח את הרעה אשר הדביקתהו בנעוריו. והיתה מצות פדיון שבוים קודמת בעיניו לכל מעשי הצדקה, כי בה אֻשר חבלו, וכאשר ששתי להטיב לו כן ישיש גם הוא להיטיב לאחרים ולהחיש להם ישועתם בהיות לאל ידו – כי לוֹ יעבור כל טוּבי והרבה עמו פדות”.

זאת שמעת, בני, ותצנח צעל מושבך ותפול לרגלי איש חסדנו ותברכהו בתודה. ואנכי קמתי ממקומי ואברך את ה' במֹעל ידי, כי גם בהראותו אותי קשה לא עזב חסדו ממני ויצליח את דרכי, ויביאני עמך אל בית נדיב בעמנו, אשר פדה בשלום נפשך וכאב את בנו ירצך, ותקטן עוד זאת בעיניו ויפרוש חסדו גם עלי, לתת לי מנוח בביתו. שם על אדמת אבותינו הארץ מתקוממת לאחינו ואחריתם כיום מר, ופה בארץ שלום הננו בוטחים ושאננים מפחד רעה. ועתה היש לי עוד צדקה להתאונן על מעשי ה', אשר הנחני בדרך אמת ויותירני לפלטה וישם את בני לשארית כיום הזה!

-—————-

אבל לא ארכה לי המנוחה והמרגע באנטוכיה. השמועות הרעות אשר הגיעונו מארץ הקדש, שׂערוני מן המקום ההוא ויטלטלוני טלטלה. כי הכני לבבי לשבת בשלוה הרחק מארץ מולדתי ומאחי האמללים, הנאנקים שם תחת יד צורריהם. ובדעתי כי דברים לאדוני יוחנן בן יוסי עם טורנוס רופוס נציב ארצנו, העתרתי לו לתת על ידי אגרת תחנונים, לבקש מלפניו על עמנו. אבל בן יוסי אשר ידע את דרך אויבינו והליכות עולם לא זרו לו, ענה ואמר לי, כי לא יכון לבקש חסד מהשר הזה בעד כל העם, כי בזה אך יוסיף להעלות חמה. ולו גם חפץ הנציב להטיב לא יוכל עשות כזאת, כי הנה הקיסר אדרינוֹס בעצמו עולה על הארץ לעשות בה שפטים, ואיך יעז טורנוס רופוס למרות פי מלכו אשר נשבע להרע ולא ימיר! ואולם זאת יעשה לי, אחרי ראותו כי עומד אני על דעתי לעזוב מקום מנוחתי וללכת בקרב צרה: הוא יחלה פניו למעני בלבד, כי נקל לכל צורר עמנו להפליא מקרבנו איש קרוב לו ולהוציאו מכלל יתר אחינו הנאנחים תחת ידו הקשה. ואז בהיותי בקרבתו, אולי אצלח להטיב להאחד או להשני מהנוֹפלים בידו, והיתה גם זו לטובה – כי הלא “כל המקים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאלו קים עולם מלא” ¹³⁸.

עצתו זו ישרה בעיני, ועוד ביום ההוא נתן על ידי אגרת כתובה אל טורנוס רופוס, גם כסף לא מעט, אשר יסכן לי בדרך אשר אני הולך, ואפולוניה הנדיבה העניקה לי מטובה כברכת ה' עליה. ואשק לך, בני, ולאדונך, זה אביך השני אשר הקרה ה' לפנינו, ואברך את הגבירה אשר אמצתך כבן לה, והם יחדו שלחוני אל שפת הנהר. שם ירדתי באניה ההולכת אל חוף ארצנו ואחרי ימים אחדים הגעתי אל מחוז חפצי.

הגעתי שמה – ועיני חשכו מראות ואזני צללו משמוע את ההפכה הנוראה אשר הפך בה האויב באפו. העיר ביתר נפלה בידי צר. ביום הרע והמר, יום תשעה באב¹³⁹, אשר קבעהו ה' לנו בכיה לדרות¹⁴⁰, כלתה הרעה לעמנו גם הפעם, גו גבר האויב ותבקע העיר¹⁴¹. ויגדל ההרג הרב ברחובותיה, את כלם הגירו הרומאים על ידי חרב, גם על עוללים ויונקים לא חסה עינם ולא החיו כל נשמה. הדם הנשפך היה כנחל איתן, ובשטף עובר הסיע אבנים גדולות וכבדות וידלדלן אתו, והסוסים שקעו בו עד חוטמם. במהומה ההיא נפל בן כוכב על חלליו, וכאשר בקשו את גופתו, מצאו נחש כרוך עליה – ויהי לנס! ¹⁴².

על מבצר “טור שמעון” עלו הרומאים בחיל מאת אלף איש¹⁴³ וילכדו את העיר ויעשו הרג רב ביושביה שלשה ימים ושלשה לילות. והעיר היתה גדולה ורחבת ידים עד כי בהחל ההרג ובהשמע אנקת חללים מעבר העיר מזה, עוד לא חדלו השמחות והמחֹלות מעבר האחר¹⁴⁴.

אולם גם מהרומאים נפל עם רב, עד כי בהודיע אדרינוס לזקני הסינט את נצחון חילו על עם יהודה, לא מצאהו לבו לפתוח דבריו כנהוג לאמר: “שלום לי ולצבאותי” – כי נאסף השלום מהם ולרבבותיהם הוצעו חלליהם על הרי ישראל¹⁴⁵.

על פי פקודת אדרינוס לא נתּנו הרוגי ביתר לקבורה, וגופותיהם נצברו זו על זו בקומת איש מסביב לכרם גדול שהיה שם במדת שמונה עשר על שמונה עשר מיל¹⁴⁶, וכל יתר העם לֻקחו בשבי ונמכרו לעבדות עולם בשוק חברון תחת אֵלון ממרא, מקום משכן אברהם אבינו מלפנים. ואשר לא נמצאו להם שם קונים הובאו לשוק עזה, ושאריתם הובלו באניות ארצה מצרים¹⁴⁷.

ולכלות חמתו בשארית הנמצאה השיב אדרינוס את טורנוס רופוס על כנו. והאיש הזה הפך ערף לפנינו בהיות ידינו רמה על אויבינו, הראה נפלאות באכזריות לבו עת מטה ידנו וכשל כוחנו. בו בצע אדרינוס אמרתו אשר זמם לעשות לנו. ירושלים עיר הקדש נעתקה ממקומה ונהפכה לעיר הגוים ולא נודעה עוד בשמה. על הר המוריה הוקם היכל לאליל מעזו במקום הקדש הָעמד שקוץ משומם¹⁴⁸. ועל שער הדרום אשר על דרך בית לחם נראה פסל ראש חזיר, למען הכעיס את היהודים תמרורים¹⁴⁹. גם נאסר עליהם לגשת אל חומת העיר, ואשר יעז לבוא בשעריה מות יומת¹⁵⁰. והארץ שממה מבלי עובר ושב, הערים והכפרים חרבו מאין יושב, גם כל נפש חיה לא נראתה עוד, כי מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו¹⁵¹. ובהיות השמן ראש סחר ארצנו, השחיתו האויבים את כל עצי הזית ולא השאירו אף אחד¹⁵². גדודי רומה פשטו בכל הארץ, וכל איש יהודי אשר פגשו הרבו ענותו, בחקרם לבבו, אם מכיר הוא עליו עֹל רומה ומושליה¹⁵³. ואוי ליהודי אשר נראה לעין אדרינוס בהיותו בארץ¹⁵⁴, כי אז אם ברכהו בעברו על פניו או לא – מות הומת לעיניו. על זה השתוממו שריו וישאלוהו: “ואיך איפוא יעשה היהודי הנפגש על דרכך? הלא אם כה ואם כה לא יחיה!”

“לא לי לקחת עצה מכם איך להכחיד את אויבי מלפני!” ¹⁵⁵ ענה האכזר.

מפני חרב היונה נחבאו פליטי אחינו במערות צורים, ובמצוקת רעב אכלו בשר מתיהם¹⁵⁶, ופחד האויב גבר עליהם עד כי מקול שמעה אזנם נדחקו יחדו ובמהומת מות הרגו איש את רעהו¹⁵⁷. ובהודע לאדרינוס כי רבו המתחבאים וכבד על חילו למצוא עקבותיהם ולחשוף מצפניהם, העביר קול בארץ, כי כל היוצא להכנע מפני רומה ולבקש שלומה חיה יחיה והיתה נפשו לו לשלל. רֻבם האמינו בדבר המלך, ויצאו ממחבואיהם ויועדו יחדו אל המקום אשר יעד להם בבקעת רמון, ושם הקיפום צבאותיו על פי פקודתו בעת אשר ישב הוא לאכול ובטרם יכלה ארוחתו לא נשאר מהם עד אחד¹⁵⁸.

וכל זה לא שוה לו, בדעתו, כי כל עוד דת ישראל קימת בעולם, לא יחדל עמנו מגוי ולא יכָּחד קימו, ויחבל מזמות על דת קדשנו, לכלות את עמנו מבשר ועד נפש. ויגזור גזרות על תלמוד התורה ושמירת חקיה ומצותיה, וימלא יד טורנוס רופוס לעשות משפטים בכל העוברים על פקודתו. והשר העריץ הזה אשר ישב ימים רבים בין היהודים, ידע דרכיהם וכל מנהגיהם, ויוסף על גזרות אדרינוס ככל רשעת לבבו, ויתנכל להם לתפשם על כל דבר וענין אשר יסודתו בדת קדש או אף במנהג עברי¹⁵⁹. והנתפשים עֻנו באכזריות רצח להודות על מעשיהם. כדורי ברזל מלֻבנים הונחו תחת אצילי ידיהם ויתדות-עץ חדות תקעו תחת צפרניהם, להוציא מפיהם מלים, אם שמרו את דתם למרות חקי המלך¹⁶⁰. ובהגלות עונם נענשו קשה: הנוגע בלולב לקה בגופו, המל את בנו הומת בחרב, כל אוכל מצה הוקע על עץ וכל קורא בתורה נדון בשרפה¹⁶¹, והמניח תפלין נקרו את מחו¹⁶². וביותר כלה העריץ חמתו בחכמי ישראל, מורי התורה, בדעתו כי מהם יתד מהם פנה לדת מורשה. ומי ימנה מספר לתלמידיהם אשר עֻנו ואשר הֹרגו על קדושת שם אלהינו וכבוד תורתו!

הנה כן שבו באו ימי אנטיוכס הרשע וגזרותיו התחדשו ביתר שאת ויתר עז. הענוּים והדינים הקשים השיבו נפש אחינו עד דכא, עד כי גם חכמינו מורינו הגידו לא כחדו, כי גדל הנסיון מנשוא ולא רבים יעצרו כח לעמוד בו¹⁶³. אף אמנם נפל ממנו רב, ויושבי שלש עשרה ערים בגליל עזבו דבר ה' ונספחו על גויי הארצות ולא שבו עוד¹⁶⁴.

בהגיע הרעה עד הנפש נמנו חכמינו וגמרו, כי על כל המצות יוכל האיש היהודי לעבור מאֹנס למען הציל ממות נפשו, חוץ משלשה דברים שהם יסודי האומה: האמונה באל אחד, שמירת חקי הצניעות וקדושת חיי האדם, אשר ההפך מהן – שלש העברות היותר חמורות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכת דמים. אולם רק לאחרים הקלו חכמינו בשעת הסכנה, אבל לעצמם החמירו לבלתי שנוֹת מחוט ועד שרוך נעל¹⁶⁵ – ועל אלה שפך רופוס כאש חמתו וייסרם וימיתם באכזריות חמה ושטף אף.

-——————

בשובי לארץ הקדש כבר הרגו שנים מראשי חכמינו על קדושת שם ה‘, והם: ר’ שמעון ור' ישמעאל, שעליהם נבא שמואל הקטן לפני מותו לאמר: “ישמעאל ושמעון לחרב, וצרות גדולות ממשמשות ובאות לעולם” ¹⁶⁶. כאשר הוצאו אל הרג זלגו עיני ר' שמעון דמעות, וכראות ר' ישמעאל זאת, גער בו ויאמר: "אַברך! בשתי פסיעות אתה בא בחיקם של תדיקים ואתה בוכה? – “לא על מיתתי אני בוכה – ענה ר' שמעון – אך לבי יוצא, שאינני יודע על מה אני נהרג!” ¹⁶⁷. בהודע דבר מותם לר' עקיבה, קשר עליהם מספד, ויקרא לעדת תלמידיו: “התקינו עצמכם לפורענות, כי רעה גדולה נשקפה לכלנו, ומפניה נאספו הצדיקים האלה” ¹⁶⁸. אכן ידע ר' עקיבה אחריתו, כי כן נבא גם עליו חכם אחד היודע מראשית אחרית, הוא ר' אליעזר בן הורקנוס – כי בחלותו חליו אשר ימות בו, בא ר' עקיבה וחבריו לבקרו, אך אחרו לבוא, כי היו אז ידיהם מלאות עבודה בקשר בן-כוכב, בעזרם על ידו לעשות מלחמה ברומה. ור' אליעזר אשר ידע זאת, התבונן לאחריתם, ויגד להם מראש כי לא כמות כל אדם ימותון. “ומה תהי אחריתי אז?” – שאל ר' עקיבה. “אחריתך להכרית – ענה הגוֹע – ומותך יהיה קשה מכלם”¹⁶⁹. ובכל זאת לא נסג לב ר' עקיבה אחור. אמונתו החזקה ודעתו הברורה כי למוד התורה הוא היסוד המוּסד לקיוּם אומתו, אמצהו להשליך נפשו מנגד ולהשמיע תורתו בשערים. לשוא העידו בו חבריו לחוס על חייו; לריק הזהירהו אוהבו פפוס בן יהודה להשמר מפני חרב המשפט – כי השיב פניו בהטותו למשל אזנו לאמר:

"שועל אחד הלך על שפת הנהר, וירא והנה הדגים מתחמקים ועוברים ממקום למקום. ויפן אליהם וישאלם: “למה אתם בורחים?”. וישיבוהו הדגים לאמר: “מפני בני האדם אנו בורחים, כי פורשים הם עלינו מכמרת לגור אותנו בחרמם”. ויאמר השועל: “שמעו נא לעצתי וייטב לכם: עלו אלי אל היבשה ואז נגור בשלום יחדו כאשר גרו אבותי עם אבותיכם!”. אז ענוהו הדגים לאמר: “האתה זה השועל הנחשב לחכם מכל חיתו ארץ? לא חכם הנך כי אם כסיל שגה באולתו. הן בעודנו במים, שהם מקור חיינו, לא נמצא לנו מבטח מפני המות, ואף כי ביבשה, אשר לא יראנה הדג וחי!”

“כן גם אנחנו עמנו – הוסיף ר' עקיבה אמריו לו – אם בעסקנו בתורה, אשר היא חיינו וארך ימינו, תפול עלינו אימת אויבינו, בעזבנו אותה על אחת כמה וכמה!” ¹⁷⁰.

וטורנוס רופוס היה שונא בנפש לר' עקיבה מאז – כי הכעיסהו חכמנו תמרורים, בהתוכח הרשע הזה עמו על כל דבר אמונה ודת, ולשון ר' עקיבה היתה כחרב חדה בהשיבו חורפיו דבר. עוד בימים מלפנים, כאשר בא עם חבריו לרומה להתחנן אל הקיסר דומיצינוס על עמם, הלך שם יחף, כחק לכל הבא לבקש רחמים מאת המושל האכזר. ויפגשהו אחד מסיריסי המלך ויתעלל בו ויאמר: “הלא מורה אתה בעמך, שמע לי ואורך שלשה דברים: הרוכב על סוס – מלך, על חמור – בן חורים, אשר יש לו נעלים ברגליו – הוא אדם, ואשר אין לו אף אחד מכל אלה – טוב ממנו הנפל!”

"שלשה דברים אמרת לי – ענהו ר' עקיבה' – ושלשה דברים אשמיע גם לך תמורתם: “הדרת פנים – זקן, שמחת לבב – אשה, נחלת ה' – בנים, ואוי לזה שאין לו אף אחד מאלה – כי טוב מותו מחייו”! – ¹⁷¹

תשובות נמרצות כאלו השמיע גם לטורנוס רופוס, אשר אהב להתחכם הרבה. הוא התאמר לדעת דברי התורה, וירבה שאלותיו לר' עקיבה להביאו במבוכה, אך תמיד שב ממנו בבשׁת פנים, ורבות פעמים נכלם על ידו לפני אדרינוס ושריו.

פעם אחת שאלהו, איזה מעשים יפים יותר: מעשי ה' או מעשי ידי אדם? ור' עקיבה הבין אל מחשבתו ויענהו: “מעשי ידי האדם”. וישחק רופוס ויאמר: “היוכל האדם לברוא בריאה כתולדות השמים והארץ?”

“אל נא תוכיח לי בדברים שהם למעלה מכח האדם – ענה ר' עקיבה – כי אם בדברים שיש בידו לתקנם”.

“ולמה את מלים את בשר ערלתכם?”

“הלא על זה השיבותי לך מראש!” – ענה החכם, ולחזק את דברו צוה ויביאו לפניו שבלים ורקיקי מצות, ויאמר לו: “הנה לפניך מעשה ה' ומעשה האדם; ועתה הגידה נא מה נאה ומה נעים לחכך יותר?”

“ואם חפץ ה' בזה, למה לא יצא האדם מהול ממעי אמו?”

“ואנכי אוסיף אשאלה: למה זה שררו יוצא עמו והאֵם חותכתו למען יחיה? – הלא זה אות כי יש דברים אשר הניח ה' לבני אדם לתקנם” ¹⁷².

פעם אחת שאלוהו: “אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מדוע זה לא יתן להם לחמם בעתו?”

“הוא רוצה לזכות אותנו במעשה הצדקה, ועל כן השליך יהבם עלינו” – ענה ר' עקיבה.

“אמשול לך משל – אמר רופוס – מלך אחד כעס על עבדו ויתנהו אל בית האסורים, ויצו על שומריו לענותו ברעב. והנה בא איש אחד ויאכילהו וישקהו – מה משפט איש כזה? הלא חִיב את ראשו למלך!”

מְשָׁלך מְשַׁל אֵפר – ענהו ר' עקיבה – לא על עבדו יצאה חמת המלך כי אם על בנו – ומה רב הטוב הצפון לאיש אשר חמל עליו להחיותו ולהותירו לטובה!" ¹⁷³.

עוד פעם אחת נפגשו יחדו בהיכל המלך, ויואל רופוס לנסותו בחידה, וישאלהו פתאם: “מה יום מימים?”

“ומה גבר בגברים?” – שאלהו הוא.

“תשובתך נשארה מעל – התפאר עליו רופוס – כי לא הבינות דברי”.

“כשאלתך כן השיבותי לך! – אמר החכם – הן שאלתני: במה נכבד היום השביעי מכל ימי השבוע? ועל זה שאלתיך אני: במה נכבד טורהוס רופוס מכל בני האדם?”.

“עלי נתן המלך מהודוֹ – אמר רופוס בגאון – כי הואיל כבדני וישימני עליון על חברי”.

“כן הוא גם יום השבת – ענה ר' עקיבה בחכמתו – כי בו בחר ה' לקדשו ולשימהו עליון על כל ימי המעשה”¹⁷⁴.

“הן כתוב בדברי קדשכם: “ואת עשו שנאתי” – ועתה הגידה לי ואל תכחד: למה זה ישנאנו ה' אלהיכם?” – שאל רופוס את מורנו בבואו לפניו.

“על זה אשיבך ביום מחר כי יבוא” – ענהו החכם.

ויהי ממחרת ויבוא ר' עקיבה אליו ופניו זועפים. וכראות רופוס אותו, שאלהו: “למה זה סרו פניך? אין זאת כי אם חלום רע חלמת”.

“כדבריך כן הוא”.

“ספרה נא לי!”

"בחלומי בלילה הזה – אמר ר' עקיבה – והנה היו לי שני כלבים, שם האחד רופוס ושם השני רופינה.

כשמוע השר זאת וימלא חמה. ויגער בו ויקרא: “הפעם הזאת בן מות אתה! איך נועזת בנפשך לקרוא כלביך בשמי ובשם אשתי?”

“הנה קצפת עלי ותמצא בי עון חרב, בקראי בשמך ובשם רעיתך את שני כלבַי, האוכלים ושותים ופרים ורבים ומתים כבני אדם – וה' אלהינו נֹטה שמים ויֹסד ארץ, ממית ומחיה – ואתה לוקח לך בול עץ וקורא לו בשם האלהים! ואיך לא יקצוף ה' עליך ועל כל העוֹשים כמעשיך?” ¹⁷⁵.

בדברים כאלה וכאלה יסר ר' עקיבה את טורנוס רופוס ויעצב רוחו מאז שמהו אדרינוס למושל בארץ. אך במעשהו האחרון הגדיל כעשו וחמתו מנשוא. כי פעם אחת שב רופוס מבית המלך סר וזעף, כי הכלימהו מורנו בדברים, כדרכו, ויספר רופוס לרופינה אשתו את כל אשר קרהו. ותמלא אשת רופוס חמה ותאמר: “אך אם אתה לוּשמעני: אלכה נא אל קדוש ישראל זה ואכשילהו בדבר עבֵרה, ואז תכסהו בוּשה ולא יוכל עוד לשאת פניו אליך עד עולם!”. ויאות לה השר. ותקם האשה ותלבש את בגדיה החמודות ותרב עדייה ורקוחיה ותלך אל בית איש האלהים. ורופינה היתה אשה יפה מאד, מאין כמוה בכל הארץ, וכבואה לפני ר' עקיבה הרבתה קסמיה ופרכוסיה לעורר בו את האהבה. והצדיק התבונן אליה ויָרק וישחק ויבך. ותתפלא האשה על זה ותפצר בו להגיד לה פשר דבר. ויגד לה, כי ירק ירק בפניה בהתבוננו אל מקור חייה בראשיתה; בכה בכה על יפיה – כי כרקב יבלה באחריתה, ושחק מטוב לב – בדעתו כי ישרה נפשה בה, וסופה להכיר את אלהי האמת ולבחר בדת קדשו. ודברי פי חכם אלה לקחו לבבה עד כי עזבה את בעלה ואת גלולי תועבותיו, ותבחר הסתופף בבית קדושנו מהיות גברת עדינה בהיכל הרשע¹⁷⁶.

-—————

כל אלה הדברים נקרו ויאתיו בהיות טורנוס רופוס לשר בארץ בפעם הראשונה, בעוד אדרינוס מבקש שלומנו ובטרם תגלה רעתו בקהל ותושת איבה בינו ובינינו ותרב המשטמה. ויהי כאשר שבו הכניעו הרומאים את עמנו לפניהם, ורופוס נמנה שנית להיות לשר ומושל ביהודה, לעשות דבר אדרינוס ולבצע כל מחשבותיו עלינו. ולא יכול לשלוח ידו בר' עקיבה, אשר עזב את דגל בן-כוכב לפני עלות הרומאים למלחמה. ויחבל רופוס מזמה לדבר על לב אדרינוס, כי כל עוד יחזיקו היהודים באמונתם, אין תקוה כי יכנעו לפניו באמת ובלב שלם. ותהי עצתו הרעה, לאכוף את עמנו לעזוב את אמונתו ודתו, ולאסור על חכמיו ומוריו ללמד לעם את דברי תורתו – או אז תשָׁכח מלבב כלם, והיו ככל הגוים עובדי אלהי הארצות, והתערבו ביניהם ונטו שכם אחד לעבוד את רומה כמוהם.

עצתו זו קמה ונהיתה. ובדעתו את ר' עקיבה כי יקרה לו תורתו מחייו, בטח לבו כי לא ימלט עוד מידו. ויקם לו אורבים אשר שמרו עקבותיו וכל צעדיו ספרו. אחד מהם קרב פעם אחת בהתפלל ר' עקיבה עם עדת תלמידיו ובהגיעם לקריאת “שמע”. אבל חכמתם עמדה להם להוביש את המרגל ממבטו – כי קראו הכל בלחש ולא נשמע לאזן מה שהוציאו מפיהם¹⁷⁷. אמנם בכל המצות והמעשים נקל היה למצוא עצה להנצל מידי האויב, אבל לא בלמוד התורה, שלפי דעת ר' עקיבה היא עולה על כלם¹⁷⁸ – ועליו היה נכון למסור נפשו בכל עת.

ויהי היום וישב ר' עקיבה וידרוש במקהלות עם, ויחזק האמונה בלבב שומעיו בהמתיקו דבריו לאמר:

"אומות העולם שואלים את ישראל: “מה דודך מדוד – שככה אתם מתים ונהרגים עליו? הלא אתם נאיפם, הלא אתם גבורים – בואו והתערבו עמנו!” וישראל משיבים להם: “אין אתם מכירים אותו? נאמר לכם מקצת שבחו”… ואז אומרים המה: “נלכה עמכם – אנה פנה דודך ונבקשנו עמך!” אבל ישראל אומרים: “אין לכם חלק בו, כי דודי רק לי ואני לו, – אני לדודי ודודי לי!” ¹⁷⁹.

“למה נמשלו בני ישראל ליונה? – הוסיף אמריו להם – לאמר: מה יונה אינה מפרכסת בשחיטה, כך ישראל אינם מפרכסים בשחיטה על קדוש השם” ¹⁸⁰.

ביום ההוא¹⁸¹ נתפש ר' עקיבה והורד אל בית האסורים בקסריה. וטורנוס רופוס הכביד נחשתו, ויצו עליו שומרים, לבלתי תת לאיש מבני עמנו לראות את פניו. ורק ברב שֹחד ובשום נפש בכף הצליח האחד או השני מתלמידיו לפעמים להתגנב אליו ולקחת תורה מפיהו¹⁸².

כן לֻקח ראש חכמינו מעֹצר וממשפט, והארץ סגרה בריחיה בעדו בעוד בחייים חיתו! –

בעת ההיא באתי לפני טורנוס רופוס ואתן לו את האגרת אשר כתב לו יוחנן בן יוסי, קצין אחינו באנטוכיה. אבל כאשר נבא לי יוחנן כן היה – כי השיבני רופוס ריקם מלפניו, ועל כל תחנוני אשר התחננתי אליו לא נענה לי בלתי יום בדבר אחד: כי נתן לי הרשיון לעמוד לשרת לפני ר' עקיבה כל ימי שבתו בבית האסורים עד אשר יחרץ משפטו.

שלש שנים¹⁸³ נעצרתי עם מורי הישיש בחדר כלאו ואכלכלהו ואשרתהו ככל אשר היה לאל ידי, אבל כל עצה אבדה ממני להציל נפשו מהרעה הצפויה לו. ותהי רק זאת נחמתי כי על ידי הוקל לחכמינו לשמוע דעתו בעבּוּר השנים¹⁸⁴ ובדברי דת ודין אשר לא נועזו לפסוק בלעדהו. מקץ השנה האחרונה כבדה עליו יד אויבו בנפש, ויחל לענותו באכזריות חמה, ויצו את השומרים להניאני מהביא לו ארוחתו לכלכל נפשו, ולהחיות את הזקן שבע הימים בלחם צר ומים לחץ. ויהי היום ואביא לו מים במשורה לרחצו ולהשקותו, ויתעולל עלי השומר לאמור: “הלחתור את בית הסֹהר אתה אומר במים הרבים אשר הבאת?”. ויקח את הכלי מידי וישפוך ממנו החצי ארצה. ויהי כבואי לפני מורי, וישאלני למה זה אחרתי היום לבוא, ויאמר: “הלא יודע אתה כי זקן אני וחיי תלוים בך!”. אז ספרתי לו את אשר קרני. ויבקש ממני לתת לו את המים לרחוץ את ידיו. “רבי! – אמרתי לו – הן מעט המים אשר הבאתי, ואם תרחץ בהם כפיך לא יהיה לך עוד לשתות!”.

“טוב כי אמות בצמא ולא אעבור על דעת חברי!” – ענה הזקן הצדיק ולא נגע בלחם היבש עד אשר נתתי לו את המים לרחצה¹⁸⁵.

הוא היה מחבב את היסורים¹⁸⁶, וכאשר הוסיפו לענות אותו כן הוסיף אמץ ןהתחזק באלהיו. וכה היו דבריו: "ארבעה בנים יש, ואיש מאחיו יפרד בנוח עליהם שבט אביהם. אחד לוקה ושותק, אחד לוקה ומתאונן, אחד לוקה ומתחנן ואחד לוקה ואומר לאביו: “הלקני!”. אברהם לקה ושתק – כי כאשר צוהו ה' לאמר: “קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק והעלהו לעולה”, היה לו לאמר: “אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע”… והוא שתק וימהר לעשות רצון אביו שבשמים, ככתוב: “וישכם אברהם בבקר”. איוב לוקה ומתאונן, שנאמר: “אומר אל אלוה אל תדינני! על מה תריבני?,. חזקיה לוקה ומתחנן, שנאמר: “ויתפלל חזקיהו”. ודו אמר לאביו: “הלקני!” שנאמר: “הרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני!” ¹⁸⁷ – ובדבר הזה אבחרה להיות כדוד”. –

בא היום הנורא, יום הכפורים¹⁸⁸, היום אשר נועד להרגת מורנו הזקן. רבים מתלמידיו באו ליום הזה לקסריה, לראות את פני מורם ורבם, בהערותו למות נפשו בעד שם כבוד אלהינו. גם דינה בתו היחידה היתה בתוך הבאים, ועמלי עמד לי להמציא לה רשיון להֵראות רגעים מספר את פני אביה אשר לֻקח ממנה זה שלש שנים. העדינה הזאת יחידה היתה תו, כי בניו מתו עליו בחייו¹⁸⁹. ובבואה לפניו בערב יום הכפורים, נפלה על צואריו ותתן קולה בבכי תמרורים. ויהס אותה האב הזקן ויצו עליה להבליג על יגונה, ויזכיר לה את משָׁלו מלפנים, כי “כל מעשה ה' לטובה הוא”. אף מצא את לבבו נכון לדאוג לאחריתה ולחוש עתידות לה, ויפקוד עליה להנשא לאחד מתלמידיו, אשר יואל להקים ביתו אחריו. ויפקיד אותה על ידי להיות לה לאב וליועץ בדבר הזה – כי לחטאה נחשבה לו שִׁבתה בבתוליה כאלמנה צרורה אחרי מות בן עזאי ארושה מלפנים, בדרשו: “אל תחלל את בתך – זה המשהה בתו בוגרת”¹⁹⁰. ואנכי הבטחתי אותו כי אשמור לעשות כדברו. בדבר הזה נתתי מרגוע לנפשו, ועד לא כלו האב ובתו את שיחתם בא השוטר ויבהל את דינה לעזוב את בית הסהר, כי הנה עבר המועד.

האב והבת נפרדו לנצח. ואנכי יצאתי אחריה ואלַוה אותה עד השער, ששם חכו לה רעותיה, ובתוכן העלמה המחֻכמה, ברוריה בת ר' חנינא בן תרדיון. ונלך יחדו עד האכסניה אשר נועדה לכל הבאים לקסריה ליום ההוא, להתאבל על קדושנו. את האכסניה ההיא הכין להם ר' יוסי בן קסמא, אשר היה מכבד את הרוֹמאים, בהיות דברו לאמר: “אומה זו מן השמים המלכוה”, ועל כן נכבד בעיניהם גם הוא¹⁹¹. ועל פיהו נִתן הרשיון לכל הבאים שמה מקרב אחינו, לספוד לר' עקיבה ולבכותו.

הבקר אור ומורנו הזקן הוּצא אל השוק, הֹעל על הבמה אשר הכינו לו. שם סבבוהו ההורגים לעיני רופוס ושריו ולעיני כל העם. ניפשטו בגדיו מעליו, ויקרעו את בשרו, בסרקם אותו במסרקות ברזל עד אשר נגלו עצמותיו ודמו עליו נטש, – ויחד עם צאת הדם החלה יציאת הנשמה. אבל בכח אמונתו גבר צדיקנו זה על על יסוריו, וישמח שמחה גדולה, וישא קולו בגאון ה' וירוממהו בקהל עם. למראה הזה השתומם רופוס ויקרא:

“מה לך זקן? איך תעצור כח לשאת ענוּיך? אין זאת כי אם קוסם קסמים אתה!”

“לא קוסם ולא בן קוסם אני – השיב הקדוש אמריו לו – אך שש אני באלהי, כי אִנה לידי למסור נפשי על קדושת שמו!” ¹⁹²

ואל תלמידיו אמר:

“שמחו וגילו בי, בנַי, כי זכיתי לקדש שם אלהינו ברבים! הן כל ימי הצטערתי על הכתוב: בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך; אמרתי תמיד: מתי תבוא המצוה הזאת לידי ואקימנה! – עתה נתן לי ה' את שאֵלתי, והנה הגיעה לידי כיום הזה!”

עד כה וכה הגיע זמן קריאת “שמע”, ור' עקיבה חגר שארית כחו וירם את קולו בהתעטף עליו נפשו, ויקרא בחזקה:

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵנוּ, ה' אֶ-חָ-ד!”

ובהגיעו לאחד האריך בקריאתו עד שיצאה נשמתו¹⁹³.

רוח סערות התחוללה ותעל נשיאים מקצה הארץ ועננים ושפעת חול מפאת הים, ויהי רעש וסופה וחזיז קולות ויליל ישימון. ים קסריה היה כמרקחה וגליו השחורים המו ויחמרו בשאון, התרוצצו בשצף קצף כמו התנשאו לבלוע עיר הדמים. והאדמה רגזה ממסגרותיה – כמו התקוממה הבריאה כלה, וברעם גבורותיה נדמה לנו כמו תשמענה אזנינו מכל עברינו קול גדול ונורא, קול אדירים משברי ים, קול האיתנים מוסדי ארץ, קול הרוחות מלאכי עליון, יחד היו לקול אחד, קול גדול ולא יסף:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם:

זוּ תוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ?!

מבין קרעי העבים השחורים נראתה תכלת הרקיע, ששם השמש דורכת בעֻזה, ואור יקרות שפוך סביבותיה כאור שבעת הימים – זה אור ה' הזרוע לצדיק הולך נכחו, זהר אֵל נערץ בסוד קדושים, עטרת תפארתם במרומי שחקים. שם מלאכי השלום ירננו, יחד יתנו קול:

אַשְׁרֶיךָ, רַבִּי עֲקִיבָה,

שֶׁאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא! ¹⁹⁴

עליונים ששו ותחתונים אבלו. אראלי מרום צהלו לקראת רוח הצדיק השבה אל האלהים, וכל אחינו מררו בבכי – כי להוסיף יגון על מכאֹבם הושבה גופתו אל בית הסהר, ושם הָפקדו עליו שומרים, לבלתי תת לאחינו להביאה אל קבר ישראל¹⁹⁵.

אבלים וחפויי ראש שבנו ממקום המשפט אל האכסניה, כלנו קודרים ומשתוחחים ביגוננו הרב, כלנו שוממים ורועדים מהמראה הנורא אשר חזו עינינו במורנו קדושנו. עמדנו להתפלל בכבד ראש ולב נשבר. כל היום התמוגגנו בדמעות על הרעות שבאו עלינו, ונבך תמרורים על הרג הרוגינו ועל מות צדיקינו. בהגיע שעת המנחה קמו זקני חכמינו ויקשרו מספד מר על ר' עקיבה קדושנו.

“הכמות רוצח ימות קדוש ישראל! – קרא האחד – טורנוס רופוס הרשע דן למיתה את ר' עקיבה הצדיק! ¹⁹⁶ אוי לעינים שכך רואות ואוי ואבוי לנו שכך עלתה בימינו!”.

"הן כתוב בנביאים – קונן השני – ¹⁹⁷ תחת הנחשת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים – נחשת, ותחת האבנים – ברזל… תחת רבי עקיבה וחבריו מה יובא לנו?! ¹⁹⁸.

“תחת האבנים – ברזל! – קרא השלישי וימרר בבכי. זכורני בית מדרשו של ר' אליעזר הגדול. הוא היה עשוי כמין ריס, ואבן אחת היתה שם מיֻחדה לישיבה לר' עקיבה. פעם אחת נכנס ר' יהושע מורו, וינשק את האבן ויאמר: “האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית” ¹⁹⁹ – ותחת האבן הנה ראו עינינו מסרקות של ברזל!”

"וארון הברית נשבה! – קרא ר' חנינא בן תרדיון, וכל השומעים געו עמו בבכיה – “ופלשתים לקחו את ארון האלהים ויביאוהו מאבן העזר אשדודה” ²⁰⁰! הילילו ליום הזה כי שֹׁד משדי בא, אוי לנו כי שדדנו! לא נהרג ר' עקיבה אלא למופת, שנאמר²⁰¹: “והיה יחזקאל לכם למופת… ביום קחתי מהם את מעזם, משוש תפארתם” ²⁰² – היהיה גם קדושנו זה נוסף על הרוגי ביתר, שלא נתּנו לקבורה? אוי נא לנו שכך עלתה בימינו”!

“גם אני אזכרה רת בית מדרשו של ר' אליעזר, זכר אזכרה ותשוח עלי נפשי – מרר ר' יהודה בן בבא בבכי – פעם אחת שהה ר' עקיבה לבוא שמה, ובבואו כבר היה בית המדרש מלא תלמידים כרמון. מה עשה ר' עקיבה העָנו? בא וישב לו מבחוץ. והנה נשאלה שלאה, זו הֲלָכה, ואין משיב עליה. ואלה אשר ראו את ר' עקיבה יושב חוצה, אמרו: הֲלָכה מבחוץ! נשאלה שאלה שניה, אמרו: תורה מבחוץ! נשאלה שאלה שלישית, ענו ואמרו: עקיבה מבחוץ! אז קמו כלם ויכניסוהו לבית המדרש ויפַנו לו מקום בראש. אבל הוא בענותנוּתו בא וישב לפני רגליו של ר' אליעזר, רבוֹ מלפנים²⁰³. גם עתה אחינו נקרא ונאמר: “עקיבה מבחוץ!” גופתו מתגוללת על אדמה טמאה, כי אין מניחים לה לבוא אל מנוחתה בקבר ישראל – אוי נא לנו שכך עלתה בימינו!”.

בתוך הבכי הגדול והמספד הרב אמצתי לבבי ואעזוב מקומי, ואבוא אל חדר הנשים, למצוא חפץ ולדבר דבר עם בת ר' עקיבא, עם דינה העדינה, הנמוגה בדמעותיה, והיא עיפה ואנושה, באין כח עוד לבכות. אמנם קשתה עלי שיחתי בעת ההיא, בדעתי כי יהיו לה דברי כמחט בבשר החי; אבל הבת הכשרה והישרה הראתה אמץ לבבה בפעם הזאת כי ראויה היא לאביה – כי כרגע נאותה לי, ותמלא את ידי לעשות בשמה דבר אשר לא פללתי.

שבתי ואעמוד על מקומי, ואקרא ואומר:

“מורי ורבותי! אספרה נא לכם מעשה שהיה: הלא ידעתם את ר' טרפון, מורו וחברו של רבנו, שהיה עשיר גדול מאין כמהו. פעם אחת פגשהו ר' עקיבה, ויאמר לו: רבי, רצונך שאקנה לך נחלה מבֹרכה? אמר לו: הן. ויקם ויתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב. נטלם ר' עקיבה ויחלקם לעניים שבתלמידיו. לימים מצאהו ר' טרפון וישאלהו: איפה היא הנחלה שקנית לי? ויאחזהו ר' עקיבה בידו וינהגהו ויביאהו אל בית המדרש, ויניח לפניו ספר תהלים, ויקרא עמו עד שהגיעו לפסוק זה: “פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד”, ויַראהו על התלמידים היושבים שם שורות שורות ועוסקים בתורה. אמר לו: הנה זו הנחלנ שקניתי לך! אז קם ר' טרפון ונשקו ויקרא לו: “רבי ואלופי! רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ!” ²⁰⁴. – עתה הנה גופת רבנו ואלופנו מתפלשת בעפר, מתגוללת בחדר כלאו ואינה יכולה לבוא לקבורה – ובכל המוני תלמידיו אשר פרנס ואשר החיה ואשר למד והורה בחייו, באמנם לא ימָצא גם אחד, אשר יאבה להכניס עצמו בסכנה, להציל כבוד רבנו הקדוש ולהביא גופתו אל קבר ישראל?”

כל השומעים נבהלו רגזו תחתיהם; אבל איש לא מצא לבבו נכון להשליך נפשו מנגד, כי נפל פחד רומה ומשפטיה עליהם.

"מ נאמר ומה נדבר – קרא ר' חנינא – גם בדבר הזה תחסר לנו עצת מורנו הגדול, כי עמו הי עז וגבורה עצה ותושיה, ומשמת ר' עקיבה בטלו זרועי תורה ונסתמו מעינות החכמה²⁰⁵.

“עוד דבר אחד אגיד לכם אַחי ורעי, ואתם שמעוהו ודעו לכם! – קראתי בשומי פני אל עדת חברי הצעירים – הנה אמרו רבותינו: “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בבגד לבן וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תו עיניך במשפחה!” ²⁰⁶. עתה בעונותינו הרבים חסרנו כל, חסרנו גם זה. עתה בנות ישראל לבושות שחורים ועטופות שחורים, כי נהפך לאֵבל מחולן ושירתן למספד מר – ובשם אחת מהנה, אשר אֶבלה אֵבל כלנו, הנני קורא לכם, בחורי ישראל: מי בכם החפץ בבת ר' עקיבה, יתנדב נא לעשות החסד האחרון, חסד של אמת, לאביה הקדוש, והיה לי לעזר להוציא גופתו מבור השבי ולהביאה אל קבר ישראל! לבָחור כזה אקרא ואומר בשמה: שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך: פה יש נוי, יש משפחה, יש גם עשר ונכסים וכבוד, יש כלה נאה וחסודה אשר תהלתה מודעת לכלנו – ואשר ישאנה לו בדבר הזה ישא ברכה מאת ה' ועל פני כל העם יכָּבד!”.

לדברים האלה נפתחה היריעה לפתח חדר הנשים, ודינה בת ר' עקיבה צעדה על המפתן, ופניה הלבנים נראו מבעד לאטיפתה השחורה כפני הירח באישון לילה. עיניה שחו לארץ וידה הימנית פשוטה אל מול המקום אשר עמדו זקנינו, ואצבעותיה מורמות למעלה, לאות נדר ושבועה. ופתאם נצתו לחָיי הבתולה הצנועה באש פלדות, וקולה חרד מאד בהוציאה מלבה מלים לאמר:

“על דעת המקום ועל דעת זקנינו חכמי התורה הקדושה הנני מאַשרת ומקימת את הדברים אשר הגיד ר' יהושע הגרסי בשמי!”.

ובקיר המזרח קם שאון, והבחורים פנו דרך לאחד מחבריהם, הוא ר' יהושע בן כפוסאי ²⁰⁷, החכם והעשיר²⁰⁸, אשר גֹבה לו ויפעה לו שכם אחד על כלם. ובצאתו מבין עדת חבריו הרים שפת טליתו מעל ראשו ותפול על שכמו. רגע אחד התבונן אל העלמה הענוגה והנוּגה, אשר ככלותה דבריה שבו חורו פניה כבראשונה, ויפן אל זקנינו ויאמר:

“על דעת המקום ועל דעת מורינו ורבנינו הנני נכון לעשות כדבר ר' יהושע הגרסי וכרצון בת ר' עקיבה הנצבת עמנו בזה. והיה כי יעזרני ה' והוצאתי בשלום את עצמות ר' עקיבה הצדיק, וקברתיו במערת אבותי, בשדה נחלתי ב”אנטיפטרוס של צרה“. ואם תאבה העלמה הכבוּדה כבדני, והיתה לי לאשה כדת משה וישראל. אך בהונה ועשרה לא תגע ידי, פן יאמרו, כי בגללו עשיתי זאת – ולכן אקדישהו לצדקה והיה פריו קדוש לה'!”

“ברוך אתה וברוך טעמך! – קראו כלם פה אחד – וה' יהיה בעזרך ושלם נות צדקך!”

“כמדומה לי – אמר ר' חנינא בן תרדיון – אין די בכח שני אנשים להשלים הענין כראוי, כי כגדלו של ר' עקיבה בתורה, כן גבהה קומתו ויהי משכמו ומעלה גבוה מכל העם²⁰⁹. אבל כדאי וראוי ר' עקיבה כי ימסרו תלמידיו נפשם עליו, ומובטחני בהם שימצא ביניהם עוד אחד אשר יתנדב לשמש את רבו ולהכניס עצמו בסכנה זו למענו”.

מבין שורות התלמידים יצא עלם אחד, נאה והדוּר, ושמו ר' נהוראי, והחכמים קראו לו ר' מאיר, שהיה מאיר עיניהם בהלכה²¹⁰. הוא היה תלמיד מובהק לר' עקיבה, ובראותו את אשר התנדב בן כפוסאי לעשות, נדבה רוחו גם אותו, ויקרב ויעמוד לפני ר' חנינא ויאמר: “רבי, אנכי אעשה כדבריך!”

“אשריך וטוב לך! – קראו כלם יחדו – ויהי רצון שתכנס בשלום וזכות ר' עקיבה תהי מסיעתך!”

והנה נפתחה היריעה שנית, וברוריה בת ר' חנינא, היפה והחכמה, הטובה והנעימה, צעדה על המפתן ותעמוד לימין דינה רעוּתה. ופניה האדימו כתולע בנשאה קולה בענות חן לאמר:

י אדני אבי, אדברה נא דבר ואל יחר אפך בי! הנה לפנינו שני בחורים הבאים כאחד, ולר' עקיבה אך בת אחת, ורק לאחד תוכל להיות לאשה – ולמה זה יגרע חלק השני ממנו? לכן אמרתי: אהיה אהי בת זוגו של השני, עקב אשר נדבה רוחו אותו לעשות כדבר הזה. והיה כי ישיבנו ה' בשלום, וארש אותי לו באמונה, והייתי לו עד עולם!"

ברוריה היתה נודעת ברוב יפיה וחכמתה. היא למדה תורה ככל תלמידי החכמים²¹¹. ולפעמים נצחה אותם בהלכה²¹². ונפש ר' מאיר חשקה בה, אך ר' חנינא לא אץ להסכים לו, אף שר' עקיבה סמכהו כבר לרב ומורה – כי עוד היה רך בשנים ולא נתקבלה סמיכתו הראשונה²¹³. לשוא שנן לשונו לאמר: “אל תסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו” ²¹⁴ – כי הקשה לו ר' חנינא ולא נתן לו את שאלתו. אך במעשהו זה קנה לבבו, ויקם ר' חנינא ויקרא:

“על דעת המקום ועל דעת חברי הנני מאַשר ומקים את הנדר אשר נדרה בתי בזה. ואם חפץ ה' בידך יצלח, והיתה בתי לך לאשה והיית לי לבן יקיר!”

“וגם סמיכת חכמים לא תמָנע עוד ממך – אמר ר' יהודה בן בבא – אנכי אערבך ומידי תבקשנה²¹⁵. כי לך יאתה”.

נהדר בקדש היה המחזה, בעמוֹד שני הבחורים המתנדבים איש על יד רעהו; אבל עוד נפלא מזה היה מראה שתי הבתולות הצנועות, בעמדן יחד מול פני בוחריהן – כמו ירדו שני המאורות מרקיע השמים להאיר לפניהם נתיב בדרך צדקה אשר נכונו לאחוז בשם ה‘! זכרתי שנים קדמוניות, עליהן ספרו אבותינו, איך התקשרו נפשות צעירי עמנו בימים הטובים, ואתבונן אל יום הכפורים הזה, יום אֵבל ובכי ומספד גדול, בו נוסדה אגֻדתם להמציא מנוחה נכונה לנפש צדיק, אשר אם חלילה לא יצליח ה’ דרכנו, והיו שניהם חתני דמים, מטים להרג ונתונים לטבח. זאת ועוד אחרת זכרתי בהתבונני אל שתי העלמות ההן – כי עלה על לבי זכר אביגיל בתי היחידה, אשר לוּ חיתה לפני, כי עתה היתה גם היא כלה נאה וחסודה כשתי בנות צדיקינו אלה. אללי לי, כי בילדותה נגזרה מארץ חיים, בטרם תראה אור וחיים – ומי יודע אם שבה עוד רוחה אל האלהים, ואם יש לה עוד חלק בעולם הבא, כי הלא מידה היתה לה זאת, באבדהּ עצמה לדעת!

הרעיון הזה דכר כחלל לבי. ואפן בבכי תמרורים אל זקנינו ואספר להם דבר מות אביגיל, אשר טבעה בים למען הציל כבודה מחרפת צר. ואשאל את פיהם, אם יש לבתי האמללה חלק לעולם הבא? "תמות נפשנו מות ישרה כמוה, ויהי חלקנו עמה שמה! – ענוני המה – כי עליה וכיוצא בה נאמר²¹⁶ “אמר ה' מבשן אשיב ממצולות ים” ²¹⁷.

-—————–

כתום היום, בעבוֹר הצום, סעדנו לבבנו, ואחר כן באנו שלשתנו, אני ובן כפוסאי ור' מאיר, חדר בחדר, ונשנה פנינו ונחלף שׂשמלותנו ונתחפש לשרים רומאים, ונחל ונבוא אל בית הסהר בשם רופוס נציב הארץ, אשר צונו לסור ולראות אם ישמרו השומרים את תפקידם. ונבקר את כל חדרי הכלא, ונמצא הכל כראוי, ונהלל את השומרים ונבטיח אותם להזכירם לטובה לפני אדוננו ולהביאם על שכרם ולשלם להם כפעלם. ובן כפוסאי הוציא כסף מצלחתו להשקותם יין. והשומרים, אשר שמחו מאד על דברינו הטובים, שתו וישנו וישלשו, ובין כה וכה שכל בן כפוסאי את ידיו וישם שִׁקוי-שֵׁנה ביין משתיהם, וכעבור זמן מה נמו כלם שנתם, נרדמו יחדו ולא ידעו עוד נפשם. אז באנו אל חדר הכלא, ונמצא את גופת רבי עקיבה שוכבת על המטה אשר ישן עליה שם בחייו, ונעמיסנה על כתפותינו ונצא משם דרך השער הפתוח לפנינו, ונעבור שלום את העיר וונלך כל הלילה עד הגיענו אל אנטיפטרס. שם ירדנו במעלות המערה, ונגיע אל אחד התאים אשר הורה לנו בן כפוסאי, בו מצאנו כסא ושלחן ומטה ומנורה. ונשם את גופת קדושנו על המטה ההיא, ונדליק את הנרות ונצא. וכאשר הגיעו הדברים לזקנינו נשאו ידיהם קדש ויברכו את ה' ויקראו בשמחה: “אשריך ר' עקיבה, שנמצא לך מלון ערב אחרי מיתתך!” ²¹⁸

לא ארכו הימים וגם זקנינו אלה נתפשו זה אחר זה ויחדו מתו בענוים קשם על קדושת שם ה‘, והנשארים נפוצו אל כל עבר, נמלטו ארצה בבל או התחבאו במערות צורים וניקי סלעים עד יעבר זעם. בין הראשונים היו ר’ מאיר עם ארבעת חבריו שקבלו סמיכתם על ידי ר' יהודה בן בבא לפני נפלוֹ בכף הרומאים רוצי נפשו, אשר עשו את גופו ככברה²¹⁹. ובין האחרונים נמניתי גם אני, בהחבאי במערה אשר כרה לו אבי הזקן, שמעון בן יאיר, בבקעת גמלא. שמה הבאתי גם עצמות חנה אשתי, זו אמך הטובה, ואקברנה על יד אסתר, אמנו הזקנה, ושם מצאתי את כל הסגלות והמגלות אשר השאירו לנו אבותינו לנחלת עולם במשפחתנו. ואת המגלה הזאת הנני מוסיף על הראשונות, ועל ידה עוד סגלה אחת הראויה להיות למשמרת עולם לדורותינו – הוא הנעל אשר היה על רגל אביגיל בתי האמללה, היא אחותך הישרה והתמימה; הנעל אשר מצאתי ביד חנה אמך, בהתגוללה בדמה בתוך המסלה²²⁰.

אכן רבים חללים נפלו בעמנו במסרם נפשם על קדושת דתנו, ואין מספר לקדושינו אשר עֻנו ואשר הֹרגו על שם אלהי קדשנו! רק ראשיהם וגדוליהם יעמדו לזכרו עולם, לאותות ולמופתים בעמנו, ויתרם נפקדו בשמותם רק בקרב אנשי משפחותם, אשר בקרוביהם אלה יקדשו ובהם יכָּבדו סלה.

ועתה אתה בני יקירי! בזכרך את אמך הטובה, אשר הקריבה חייה לממיתים ותער למות נפשה בעד ילדיה, זכור ואל תשכח גם את אביגיל אחותך, אשר על פי זקני חכמינו ראויה גם היא להחשב בקדושי עמנו. והנעל הזה אשר תמצא על יד המגלה הזאת, קדוש יהיה לך – כי הוא השארית האחת הנמצאה לנו מהילדה הזאת הקדושה והטהורה, אשר בחרה מות מחיים, בשמרה נפשה מחללה. היא ירדה בעצם תּמה תהומה, ורוחה הטהורה שבה אל האלהים, כאמור לי מפי זקני חכמינו, אשר סמכו דברם על הכתוב:

“אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים”.

יזכרנה אלהים לטובה עם שאר צדיקי עולם!

***

שנה אחת עברה מאז כליתי לכתוב את המגלה, והחדשות אשר צמחו אותן אשית נוספות לזכרון, ותהי נא נחמתי כי אשלימנה בדבר טוב.

אדרינוס הרשע מת²²¹ במכאובים נוראים, כאנטיוכס הרשע בשעתו. כמלאת שלש שנים לחרבן ביתר היה הדבר הזה, ותחתיו עלה אנטונינוס לכסא, מלך ישר באדם ושופט צדק, ותהי ראשית מעשהו להסיר את טורנוס רופוס מפקודתו ולהושיב נציב אחר בקסריה תחתיו. ועל פי עצת אחת השרות הרחמניות²²², נאספו באו חכמינו שמה להתחנן על עמנו, ובכה בכו בלילה עד אשר הגיע קול יללתם לאזני הנציב ויקראם לבוא לפניו. וה' נתן להם רחמים והגזרות הרעות בטלו²²³.

עתה הנה רבה העבודה לשלֻמי אמוני ישראל לרפא שבר עמנו, לגדוור פרצותיו ולקומם הריסותיו. לעת הזאת לא אוכל גם אני להפָּנות לנפשי ולעזוב מקומי ולבוא אליך לראות פני אומניך הטובים ולברכם. אך נחמתי זו לשעשעני: כי עד כה נשארתי רחוק ממך באֹנס, ועתה אעשה זאת ברצון – כי יכירני מקומי בקרב בני עמי בארץ קדשנו ומולדתנו, וקשה לי פרידתי מהם וממנה לעת הזאת.

היה בני ברכה, וברוכים יהיו אומניך הטובים כעל כל חסדם עליך. בימיכם ובימינו יושע עמנו, ה' אלהים יגיה חשבו ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.

תמו דברי אביך יהושע הגרסי.