ע"ד ספר “דברי הימים לעם בני ישראל” מאת וו. יעבץ
אהוב סוּקראַט אהוב אַפּלטוּן
והאמת יותר מכלם.
ארבע פנים לספרותנו: בתחלה היו הסופרים מתחבאים בנקרת הצורים ושָׂמוּ מסוה על פניהם למען אשר יכבד על הקוראים להבין את דבריהם ולא בנקל ירדו לסוף דעתם, ויליטו את פניהם בשבע מפות, ויחודו חידות, וידברו משלים ויהיו דבריהם כספר החתום בעיני ההמון, והאנשים אשר תורתם אומנתם צללו במים האדירים, אבל לדאבון נפשם גם המה העלו לפעמים חרשׁ1 בידם, כי לא מצאו את אשר בקשו… ויהי אחרי מות החכם בעל החידה, ויקומו אחריו אוהביו ושונאיו, אלה הואילו לבאר את דבריו באופן המתקבל על הלב ואלה בקשו להנקם ממנו, ויתנוהו למשל ולשנינה, ואשר על כן רחב הפרץ מאד בעת ההיא, ועד היום נשארו דברים רבים סתומים וחתומים בעינינו ורק לאלהים פתרונים!…
אחרי כן החלו הסופרים להתקרב מעט אל העם וישירו שירים נעימים על דבר בריאת העולם, וידברו גבוהה גבוהה ועתק יצא מפיהם, וידברו על השמש, הירח והכוכבים, וכּל דבריהם כגחלי אש… הקוראים ראו וינועו ויעמדו מרחוק, וייראו לגשת אל מקום הקדש, פן תשלוט בהם אש זרה… רבים אמרו בלבם כי דבר לאט עם הסופרים ויש דברים בגו… ולכן רבים מעדת היראים והחרדים מאסו בשפת קדש ויחשבוה לזרה ונכריה… והביטו אחרי הסופרים כדרך שהביטו רבים מבני ישראל אחרי אדון הנביאים (כדרשת חז"ל)… ויעלו מעליהם… וכל מה שהוסיפו לקרא להם: “שובו אלינו!” הכבידו היראים את אזנם משמוע ולא קרב זה אל זה…
אחרי כן החלו חכמי הדור להראות פנים חדשות בספרותנו, והיא: לצמצם את עצמם ולרדת ממקום הערפל והענן – מקום גדולתם – להראות לכל העם את ענותנותם, ויכתבו דברים ברורים, אמרים ישרים המתקבלים על הלב, ורבים שמעו, קראו, ויפקחו עיניהם לראות פרי עץ הדעת כי טוב, וימהרו ויעלו ויאכלו כנפשם שׂבעם; והעברים העִוְרים אשר כבר פגרו לעלות אליהם, ראו ויתמהו וישנאו אותם וימאנו לגשת אליהם, ויהי ריב וקטטה מנת חלקם, ויקם בן באביו, חתן בחותנו ובת באמה…
זה מקרוב החלו הסופרים להראות פנים מאירות, פנים מסבירות, ויכינו מטעמים חדשים לבני הנעורים, ויתנו את לבם למאמר חז"ל: “אם אין גדיים אין תישים”… ויטעו נטעי נעמנים, ויזרעו זרע קדש, וילמדו להנערים שפה ברורה, ושפת קדשנו עלתה כפורחת, ותציץ ציץ ותעש פרי. אבות רבים שמעו את קול בניהם ובנותיהם מדברים בשפה צחה וברורה וישמחו שמחה גדולה, ויאמרו: הגדילו הסופרים בימינו לעשות לטובת השפה ולא תהיה מעתה כספר החתום. והסופרים בראותם כי מעשיהם רצוים בעיני הקהל, ויביאו המון ספרים קטנים, אשר פרו ורבו מאד מאד, וימלא חלל ספרותנו אותם, עד כי צר המקום לכל הסופרים לשבת יחדו, ויפרדו לארבע רוחות השמים, ומהם הלכו קדימה, אחרי כי ידעו את המאמר: “אוירא דארץ ישראל מחכים” ויחלו להוריד לנו משם מפרי הארץ בשפע רב, גפנים, שושנים ורמונים, המונים המונים, וכוונתם אך ורק לשם שמים, למען יריחו הילדים – ילדי חוץ לארץ – את ריח הניחוח מעל הררי ציון, אשר שם צוה ה' את השפה להיות שלטת בארץ, וגדיי חוץ לארץ יגדלו ויהיו לתישים!…
אחד הסופרים הדואגים אך ורק לטובת הכלל, הוא ה' וואלף יעבץ. הוא קנה לו שם טוב ורבים ייחלו לדבריו כאל מלקוש… כל היוצא מפי עטו קדוש יאמר לו… ורבים יכרעו לפניו בֶּרֶך… עוד מעט ויתנוהו עליון על כל, ואז… לא יהיה רשות לאדם להרהר אחריו חלילה, פּן יִשָּׂרֵף (המבקר) בהבל פי מעריציו ומקדישיו (של ה' יעבץ).
אמנם כן! ה' יעבץ הוא אדם גדול, יען תורתו קודמת לחכמתו, ויראתו קודמת להשכלתו. הוא בעיניו הטהורות והמאירות ראה כי בחומת בני ישראל נראו בקיעים, וכי רבים מבני הנאורים עזבו את תורת ה' ורבים לא ידעו את צור מחצבתם, ומה גם את “דברי הימים לעם בני ישראל”, ותהי עליו הרוח וישנס מתניו ויקח עט, גליון ודיו, ויכתוב:
ספר דברי הימים לעם בני ישראל מיום היותו עד יסוד הישוב החדש בארץ ישראל מאת וואלף יעבץ, נדפס בעה“ק ירושלים תובב”א תר“ן. מהדורא שנית בדפוס ר' שמואל הלוי צוקקערמאַן ושותפיו הי”ו.
השם הגדול והנורא והמתנשא לכל לראש הסופרים בימינו – “יעבץ” משכני אחריו, אחזתי ספרו ולא הרפיתיו, קראתי אותו פעם, שתים ושלש, ולדאבון לבבי ראיתי: כי ה' יעבץ הוא רק ואך מאחז את העינים: יחקוק, יבאר, יצייר, ישרוט שרטת ועיקר חסר מן הספר, ולקורא התמים אשר יתפלא לשמוע משפטי, משפט נורא כזה, אני אומר: ניתי ספר ונחזי.
הספר הזה הוא כעין קונטרס מלא ציוּנים וקוים לזכרון דברים; הספר יחזיק מאה ועשרים עמודים קטנים עם המאמר “להעיר אזן” ביחד. ה' יעבץ אחז הפעם במדתו של הקב"ה ופסח על רבים מספורי התורה כמו שפסח ה' על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים…
ה' יעבץ בחפצו לתת לבני הנעורים ספר “דברי הימים לעם בני ישראל” תחת ספר התנ"ך, מה עשה?… חרפה שברה לבי להגיד בפומבי, כי לא ירדתי לסוף דעתו, ודרכו נסתרה ממני, נשגבה ולא אדע איזה דמות נערוך לספרו.
הנני חובש פני בקרקע וכתלמיד היושב לפני2 רבו באימה, ביראה, ברתת ובזיע אשאל לתומי: “ילמדנו רבנו! מה נפשך, אם כוונתך לתת לבנינו ספורי התורה בקצרה, ואידך – תאמר: זיל גמור! הלא אז ספרך “דברי הימים לעם בני ישראל” אשר הדפסת, אך למותר הוא, אחרי כי ספר התורה מצוי ביד כל איש, ולא היית צריך להתחיל את ספרך “ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ” כי אם מתקופת הבית השני; ואם כוונתך אדוני יעב”ץ, היתה, לתת לבנינו תורה שלמה, תורת אמת, אך ורק בדרך קצרה, הלא חוב קדוש מוטל עליך ללקוט כל הפרחים והשושנים הנותנים ריח ניחוח באף בנינו ולספר באזניהם על אדות כל דבר טוב ומועיל, ולא לקצר במקום הראוי להאריך, ולהפך עד כי במקומות רבים נוכל להוציא משפט, כי העיקר חסר מן הספר. לדוגמא:
לב מי לא יתר ממקומו בשמעו דברי עלילות־הדם אשר בדו שונאינו עלינו, והתורה אסרה לנו והִתְרְתָה בנו שלא לאכול דם, “והשופך דם האדם באדם דמו ישפך”, “כי בצלם אלהים עשה את האדם”, וגם בדם בהמות וחיות אסרה לנו להתגאל, ובדבר הזה כל המרבה לספר ולבאר לפני הקוראים הצעירים מה גדול עון אכילת דם, הרי זה משובח, וה' יעב"ץ הנותן לנו “ספר דברי הימים לעם בני ישראל” עבר על הדבר הגדול הזה בשתיקה, כאלו איננו נוגע לו כלל… האם שכח או לא ידע כי דם רב כבר נשפך בגלל הדבר הזה, וגם בימינו לא חדלו שונאי ישראל לדבר סרה על אחינו, וה' יעבץ היה כמחריש… האם לחכמה יחשב לו הדבר הזה? –
ה' יעבץ יספר:
“ויצא נח ובניו מן התבה ויפרו ויהיו לגוים רבים”.
ואיה לקחו להם נשים? והתורה התמימה והקדושה לא תמנע הטוב ממנו לספר: “ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו; כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התבה”.
מדוע השמיט ה' יעבץ את הספור הנפלא על דבר הקשת בענן, כי הוא ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ? ואנכי היודע וָעֵד כי כאשר למדתי בחדר רבי את הספור הזה – על דבר הקשת – לא היה אז גבול וקצב לשמחתי. שוא לכם משכימי קום… ומאחרי בנשף… למדרגת תענוג רוחני כזה לא תבואו לעולם. ומדוע ימנע ה' יעבץ את הטוב מבני ישראל להבינם ולהשכילם ולספר באזניהם ספורים נעימים כאלה?.
מדוע לא זכר ה' יעבץ ב“מעשה אבות” את הברית אשר כרת ה' את אברהם, והעקדה ועוד ועוד? לעֻמת זאת ירבה דברים זרים ויאריך במקום שראוי לקצר, כמו שנראה להלן.
ה' יעבץ יספר “לעם בני ישראל” לאמר:
“ויעברו אנשי מדין וימכרוהו לאורחות ישמעאלים וישמעאלים מכרוהו לעבד מצרימה”.
אם כן – לפי דבריו – לא האחים, אחי יוסף, מכרוהו כי אם המדינים, והתורה תספר לנו: “וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים”; כל הדברים הנוראים האלה עשו אחי יוסף ולא המדינים הסוחרים אשר עברו במקום ההוא לתומם. ולוּ עשו זאת המדינים, לא חרה אחרי זה אף יוסף באחיו, ולא בא עליהם בעלילות למען הכעיסם תמרורים, ולא נענשו אחרי זה עשרה צדיקים (הרוגי מלכות) כידוע… ובפירוש אמר להם יוסף: “ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה” (בראשית מ"ה ה') וכן אמר להם: “אל תרגזו בדרך” ופירש“י: “ולפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתוכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר אתה ספרת לה”ר עליו” וכו'. וכן אמר להם: לא אתם “שלחתם” אותי הנה כי האלהים (שם), ואין כל ספק כי רק מפני הכבוד לא חפץ להזכיר את השם הנורא “מכירה” כי אם בלשון נקיה: אתם “שלחתם” אותי (ולא המדינים). וכאשר ראו אחי יוסף כי מת אביהם ואמרו: לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, וילכו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים. השיב להם יוסף: אתם (ולא המדינים) חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה (ואולי טעה יוסף בדבר המכירה כי טרם קרא את הספר דה“י לעם ב”י לה' יעבץ, וע"כ לא ידע גם הוא מי מכרו…).
במחלקה השלישית הנקרא: “מושב בני ישראל במצרים” יספר לנו ה' יעבץ לאמר:
“ויקומו להם חכמים אשר עשו להם שם עולם בחכמתם (!) הלא המה: איתן והימן וכלכל ודרדע בני זרח בן יהודה”
והנה כתוב אחד יאמר: ויחכם מכל האדם מאיתן אזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול (מלכים א' ה' י"א). וכתוב אחד יאמר: ובני זרח: זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע (דברי הימים א' ב' ו') וה' יעבץ טעה בשְׁנַיִם, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים. ויותר נפלא לראות, כי במאמרו “להעיר אזן”. יציין שני הפסוקים בדה“י א' ב' ה', ובמ”א ה' י“א. וכן הוא גם במהדורא שלישית אשר יתפאר כי יצאה לאור בהוספות ותקונים רבים, והטעותים במקומן עומדות, ומשנה לא זזה ממקומה!… האם לא בצדק נוכל לשאול: מדוע יסרס המקראות ויוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו? הלא התנ”ך מצוי בידו, והוא יסכסך פסוק בפסוק ויביא ערבוביא בדברי הימים לעם בני ישראל, הלא חטא הוא ל“ענק שבענקים” כמהו לעשות כדבר הזה!.
ה' יעבץ יספר:
“ויהי אחרי מות יוסף וכל אחיו (ומדוע השמיט: וכל הדור ההוא? הלא דבר הוא!) ויקם מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף ויכבוש את כל (הלא בני לוי היו חפשים מהעבודה?) בני ישראל לעבדים”.
כאן יש רשות ל“עם בני ישראל” לשאול: אולי צדק המלך החדש בדבר הזה, ובמשפט ובצדקה כבש את כל (?) בני ישראל לעבדים? אולי ראוים היו עַם בני ישראל לעבוד עבודת פרך, וכגמול ידם עשה להם המלך החדש מה שעשה, אחרי כי “לא ידע את יוסף”, ומשמעות הדברים כי רק הסבה האחת גרמה להם כי המלך החדש לא ידע את יוסף, ואם ידע אותו לא עשה מה שעשה; לא כן אם “עם בני ישראל” ילמדו בתורת ה‘, שמה יראו כי תמימה היא משיבת נפש. התורה אשר לפניה אין משא פנים, וכקטן כגדול תשפוט מישרים, היא בתמימותה תספר לנו סבת העבדות, מדוע העביד את בני ישראל בפרך: “ויאמר (המלך החדש) אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ” ולכן “וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם” וכו’.
ה' יעבץ יספר:
“ויזכור ה' את עמו וישלח את עבדו את משה בן עמרם הלוי איש האלהים אשר לא קם כמהו, וכו”,
ומדוע תֵּרַע עינו של ה' יעבץ באהרן? לא כן התנהג שמואל הנביא בספרו דברי הימים לעם בני ישראל (שמואל א' י"ב ח') הוא יאמר: וישלח ה' את משה (בלי שמות התוארים…) ואת אהרן ויוציאו את אבותיכם ממצרים". גם המשורר האלהי ישיר לה' על אשר “שלח את משה עבדו אהרן אשר בחר בו” (תהלים ק“ה כ”ו).
ה' יעבץ יספר כי:
“עשו מזבח נחשת”
ומדוע לא הזכיר את מזבח הזהב לקטרת? (על הטעות הזאת ועוד איזה טעותים העירני ידידי החכם מהר“י שפירא נ”י) ומדוע עבר בשתיקה על דבר קריעת ים סוף, המן, ענני הכבוד והשְׂלָו, ולא זכר את מרים אחות משה ואהרן, ועוד ועוד?…
ה' יעבץ יספר:
“וימת דוד בשנת הארבעים למלכו”
וכן על שלמה
“וימלוך גם הוא ארבעים שנה וימת”
ומדוע לא הודיע בטובו כמה שנים חיו על האדמה? וכמקריהם קרה גם לאדון הנביאים כי גם הוא מת, וגם אותו לא זכר ה' יעבץ להודיע כמה שנים חי על האדמה!
ה' יעבץ יספר ע"ד “מלכי ישראל ויהודה” ויתחיל לאמר:
“ויפשעו בני ישראל ברחבעם כי אמר להכביד עלו עליהם וימליכו את ירבעם בן נבט, וגו”.
הספור הנפלא הזה וכל הדברים, האבות והתולדות וסעיפיהם וסעיפי סעיפיהם, יספר כותב דברי הימים בספר מלכים (א' י"ב) באריכות. שם ישמיע לנו הסופר מוסר השכל: כי רחבעם שאל בתחלה בעצת הזקנים ואחר כן בעצת הילדים, והמלך נטה אחרי עצת הילדים אשר יעצוהו לאמר להעם כי קטנו עבה ממתני אביו, ולהשמיעם מראש כי יוסיף על עֻלם, וגם ייסר אותם בעקרבים. והסופר במלכים אשר התפלא על רחבעם הפלא ופלא: איך מלאו לבו לעשות דבר כזה, ואיך הרהיב בנפשו עֹז לדבר דברי נבָלה כאלה באזני העם אשר בצדק דרשו ממנו להקל מעט מעבודת אביו הקשה ומעֻלו הכבד אשר נתן עליהם, והלא החכם עיניו בראשו, ומדוע לא ראה אחרית דבר מראשיתו? – על זה השיב אמרים לו: “כי היתה סבה מעם ה' למען הקים את דברו אשר דבר ה' ביד אחיה השילני וגו'” ומה מאד נמלצו הדברים, המקרים, הסבות והמאורעות אשר הלכו שלובים איש באחיו! ראשית השמיענו הסופר כי סתירת זקנים בנין, ובנין ילדים סתירה (כדרשת חז"ל), והשנית: כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד השגחת הבורא ית"ש. וגם חכם כרחבעם יוכל לטעות ולשגות ולעשות מדחה, למען יקומו דברי ה' אשר דבר ביד עבדיו הנביאים, והרבה שלוחים למקום. וה' יעבץ מה ישמיענו בהמעשה המדיני הזה? ואיזה מוסר השכל יוכל עם בני ישראל ללמוד מהספור הזה? –
מימי הבית השני, ימי פרס, יספר ה' יעבץ לאמר:
“וַיְגַדֵל אחשורוש הוא קשרקשש המולך תחת דריוש את המן האגגי ויסתהו המן להשמיד את כל בני ישראל אשר בכל מדינות מלכותו, וַתְּסַכֵּל המלכה אסתר הישראלית ומרדכי דודה את עצתו ויצו המלך וישמידו אותו ואת כל קהל מרעיו. על כן יעשו בני ישראל את הפורים בארבעה עשר לחדש אדר ובחמשה עשר בו”.
לוּ לא קראתי בראשונה את המגילה, אז דמיתי כי המלכה אסתר הישראלית ישבה על כסא המלוכה בארץ ישראל, ומָלְכָה על היהודים, ומרדכי דודה ישב בבית אחשורוש בתור נציב (קונסול) שלוח מאתה להגן על היהודים הסרים למשמעתה. על כן בחכמתם ובחֹזק ידם נעתר להם המלך אחשורוש להפר עצת המן. עוד העמקתי שאלה: מדוע יקראו שני הימים האלה בשם “פורים” ולא בשם אחר? ומדוע יעשו בארבעה עשר ובחמשה עשר לחדש אדר דוקא, ולא ביום אחר ולא בחדש אחר? ומדוע שני ימים זה אחר זה? ומדוע… ומדוע… ומדוע… חידות לי דברי ה' יעבץ, נשגבו ממני לא אוכל להם! ולוּ לא קראתי את המגילה לא הבנתי מכל דבריו אף דבר אחד ולא ירדתי לסוף דעתו… ואחרי אשר קראתי את המגילה הלא כל דבריו נחשבים כאופן החמישי להעגלה!…
גם במילי דעלמא מָעַל ה' יעבץ מעל ויספר דברים לא כן… ומי שמע כזאת כי כותב “דברי הימים לעם בני ישראל” יהפך פתאֹם למגיד מוכיח בשער ולהשמיע את חטאת המורים בבתי מדרש הרבנים שלא חטאו ואת פשעיהם של מורי בתי הספר אשר בערים שלא פשעו, ויחפא עליהם דברים אשר לא כן… וישמיע באזנינו דבר חדש שלא עלה על לבם והוא:
“כי את התלמוד למדו לתלמידיהם לא להבין ולא להורות כי אם לשומו לצחוק ולזעוה ולשרקה… ויתנו בעיניהם, את בני ישראל לעם סכל פורע מוסר אין לב” וכו' וכו'.
דברים מרים כאלה לא זכיתי לשמוע גם מפי שונאינו היותר גדולים. פה הראה ה' יעבץ, את שנאתו הישנה, מימי ילדותו, לכל מורי בתי הספר, ושנאתו מבצבצת ועולה, מקטרגת ומשטנת ותסיתהו להלשין עליהם כי הם היו במלשינים וכי הלשינו(?) על הקהלות ועל רבניהן. שומו שמים! אנכי ידעתי למשל את המורים הנכבדים אשר עמדו בראש בתי הספר בווילנא ובזיטאמיר, ולדוגמא אקרא לאיזה מהם בשם: רש“י פֿין, פּלונגיאַן, צווייפֿעל, קאַצעגעלענבּאָגען, לערנער, שערשעווסקי זכרם לברכה, ויבדלו לחיים החכמים: חז”ס, אב“ג, ליב מענדעלסבורג ועוד ועוד, ובשום אופן לא נוכל להוציא עליהם שם רע, כי עוו את הישרה… ונהפוך הוא, הם קנאו קנאת התלמוד, ותהלתו בפיהם. מבתי מדרש הרבנים (בווילנא ובזיטאמיר) יצאו רבנים רבים כמו לדוגמא: יהושע צוּקערמאַן בקיוב, שניטקינד בקאוונא, חאַנעלעש במינסק, מאַרקוס בביאַליסטאק, פעסיס בברדיטשוב, פוחער במיטויא, מינאר במאסקויא, ד”ר מאַנדעלקערן בלייפציג, ועוד ועוד. גם רופאים גדולים ומודדים, אשר רק בעזרת בית הספר להרבנים זכו לעלות לגדולה כידוע. גם מורים בבתי הגימנאַזיום, ומבקרי ספרי ישראל, יצאו מבתי מדרש הרבנים, וכלם אוהבים את עמם ותפארת הם לנו ובהם ישראל יתפאר. וה' יעבץ בלי חקירה ודרישה נתם את ראשי בני ישראל ההם לעוכרי ישראל ושונאי עמם, ויוציא עליהם שם רע, כי כל מגמתם היתה להוריד את התלמוד לטמיון… חטאה גדולה חטא ה' יעבץ וחטאתו לא תכופר כי אם בדיו כותבו…
אדוני יעבץ! גם אנכי אינני מוכיח בשער, ולא לקנטר חלילה יצאתי נגד כבודך הפעם, וכבר בקשתי לשבת במנוחה, אבל מה אעשה? רוח היא באנוש, והרוח הזאת לא תרפני ובעל כרחי אקח העט בידי, ובעל כרחי אני כותב ועורך מאמרי זה. גם בעל כרחי אני קורא במכתבי עתים לישראל, ובעל כרחי אני רואה איך לפעמים יתעוררו מבקרינו לבוא בשער ומקל חובלים בידם… גם בקרדומות יעלו ויחפרו קברים לקבור שם את הסופרים חיים. ובפנותם כה וכה לקחו שנים שלשה סופרים צעירים ויכו אותם שוק על ירך – בצדק או לא בצדק – אחת היא לי וכן התמו… ובך אדוני יעבץ לא נגעו לרעה. הידעת סבת הדבר? אל תדמה אדוני כי יראתך תבעתמו ויפחדו להציג כף רגלם על שדה המלחמה עם גבור ספרותי כמוך, או… זאת לא זאת, רק, כי ספורים חדשים יקראו מבקרינו בנפש חפצה, ולספר “דברי הימים לעם בני ישראל” לא ישימו לב, גם לא לקחו להם מועד לקרא בו, אחרי כי חזות פניו תעיד עליו כי בעד ילדים קטנים הוא כתוב, והם (המבקרים), במקום ענותנותם ידעו את גדולתם, ולא יחפצו לצמצם את עצמם בד' אמות של מקרי דרדקי, אשר על כן לא יראו אָוֶן ולא ידעו מה להשמיע, ואנכי איש פשוט, קורא פשוט, וסופר פשוט, לקחתי פשוטו כמשמעו את עץ הדעת הזה, חכיתי למצוא פרי המשמח אלהים ואנשים, ומצאתי פטפוטי מלים, שנאה לההשכלה, אהבה – לשיחות מני קדם… טעותים ושגיאות ביאורים כוזבים. לדוגמא: בצד י"א “והתלמוד הוא גמרא לאמר: ספר גומר ומשלים את המשנה” ובאמת המלה גמרא בלשון ארמי הוא הוא התלמוד.
הנה דבר מר פלט עטי ואמרתי: כי ה' יעבץ אוהב מאד להרבות “שיחות מני קדם”, הבה ואבאר את דברי. מי שמע כזאת כי בספר דברי הימים לעם בני ישראל יספר הכותב נסים ונפלאות לא על דבר “קריעת ים סוף” או על דבר הנסים אשר נעשו על ידי הנביאים על פי ה', רק נסים ונפלאות אשר כל איש היודע את רוח התלמוד אף מן האדוקים והנוהים אחריו, יודה בפה מלא כי דברים בגו… וכי המְסַפֵּר הליט את פניו במסוה בעת אשר ספר את דבריו לחדודא בעלמא… או לעורר את השומעים מתרדמתם. לדוגמא:
“ויעש לו בר כוכבא שם בגבורת ימינו, ויאמרו עליו כי ברב כחו הכה אחור את אבני הקלע אשר קלע האויב אל ברכיו, וכי בעוד הוא ואנשיו רוכבים על סוסים שוטפים הסיע איש איש הסע ונתוש עץ מאדמת מטעו”
גם המעשה הנורא על דבר מות רבה בן נחמני יספר ה' יעבץ וז"ל:
וַיֵאָמֵר למלך פרס לאמר: הנה מרבים העם לבוא אל בן נחמני על כן לא יעלו את המס אל המלך. וישלח המלך את אנשיו לתפשו ויברח וישב באגם ויעל (?) על גזע עץ ויהגה בתורת ה' והמות (?) ארב לקחת נפשו ולא יכול לו כי תורתו היתה עליו חומה; ותעבור רוח בסוּף אשר באגם ויחרד ויחדל רגע מתורתו וימת; וישאו אנשי פומבדיתא את עיניהם השמימה והנה מגלה עפה ועליה כתוב במכתב אלהים נקרא רבה לבוא בסוד ה' וַיָפֻצוּ תלמידיו לבקשו בכל גבול ארצם ולא מצאו. ויבאו אביי ורבא אל האגם והנה עדת צפרים סוככות בכנפיהן על רבם המת, וישאוהו ויקברוהו ויעשו לו אבל שבעת ימים". –
ולא זו בלבד כי גם בחלומות יאמין ה' יעבץ וילמד לעם בני ישראל להאמין ולהתענג עליהם. לדוגמא יספר ה' יעבץ לאמר:
“ואלה דברי השמועה אשר יספרו אבותינו על בוסתני ועל שמו ועל תבנית הזבוב אשר בחותמו: מלך אחד קם ויאבד את כל זרע המלוכה לבית דוד, וישן ויחלום: והנה הוא עומד בגנת הביתן, ובגרזן אשר בידו יכרות את כל העצים אשר בגן. הוא נגש לנתוש את השורקה הנשארת והנה זקן בא וישמוט הגרזן מידו ויכהו במצחו מכה גדולה: ויפול לרגלי הזקן ויתחנן לו וישבע לו לפקוד ולנצור את השורקה מכל משמר וירף הזקן ממנו: ויקץ והנה דם זב ממצחו וימצא המלך איש מבני ישראל ויספר לו את חלומו: ויאמר לו האיש הגן אשר נתשת משפחת בית דוד הוא והשורקה הוא הילד אשר במעי הנשיאה ההרה: ויצו המלך וינצרו את הנשיאה כבבת עין ותלד בן ותקרא שמו בוסתני על שם גנת הביתן: ויגדל הנער ויחזק ויחכם בתורה ובחכמה ויבא ויעמוד לפני המלך: ויבוא זבוב וינח על מצח בוסתני וישכהו ולא הִשִׁיב אותו בוסתני כי לא רצה להניד יד בעמדו לפני המלך: ויתן לו המלך טבעת אשר תבנית זבוב חקוקה עליו ויקימהו לנשיא הגולה”.
מסופקני מאד אם לדברי אגדות כאלה יש מקום בספר דברי הימים שבו נשמטו ספורים הרבה מהתורה וגם דברי ימי גדולי העם כאשר דברנו מעט בראשית מאמרנוּ.
אמנם כן! עוד לא יצאתי ידי חובתי בבקרתי הקטנה הזוּ. עוד דברים רבים לי להעיר על הספר הזה, רק דלגתי על השגיאות ולא נגעתי בבשר המבוּקר, כי כבודו יקר בעיני מאד. אכן בנוגע לספרו זה אני אומר בפה מלא כי המטרה ממנו והלאה, ובשום אופן לא נוכל לצאת בספרו זה ללמד את בנינו תורת ה' ודברי הימים.
בדרך כּלל נאמר: כי כל איש המקצר בדברי התורה, הוא לא “מקצר” יִקָרֵא, כי אם “מדלג”, אחרי כי בתורתנו הקדושה אין אות אחת לבטלה חלילה, ואסור לנו להוסיף ולגרוע, ואין לנו רשות לבנות במות לעצמנו כאַוַת נפשנו.
סופרים, מורים ונושאים כלי ה'! הִבָּרוּ, תנו כבוד לתורה, לכו לכם למקום אחר ובתורה אל תגעו, כי כל הנוגע בה ולא יִנָקֶה…
כהתימי לכתוב את המגילה הזאת קראתי במ“ע “הצפירה” (גליון 15 משנת 1893) הודעה גדולה, וז”ל:
דברי הימים לעם בני ישראל מהדורה שלישית מוגהת נוספת ומתוקנת בהוספות וכו' וכו'.
ואומר: זאת (המהדורה) תנחמני מעצבוני, ומבלי כל ספק ספקא ראה המחבר הנכבד את אשר עשה ל“עם בני ישראל” וימהר לתקן עותתו. חפצתי לקרוע את מאמרי זה לקרעים ולדון אותו בשריפה, כי מה לנו להזכיר עונות ראשונים שכל מחבר דש בעקביו.. פתחתי את הספר (המדורה שלישית), בקשתי בו את כל התקונים וההוספות אשר בהנה יתפאר כבוד המחבר שליט"א, בקשתי, דרשתי, חפשתי בכל מיני חִפּוּש, ומה ראיתי? אוי לי אם אומר! שבשתא כיון דעל על. ועוד הוסיף חטא על פשע ופשע על עונות הראשונים, כאשר עיני הקוראים תחזינה מישרים.
אמנם כן! במקום שיש חלול הספרות, בזיון התורה ועוות הדין, אין חולקין כבוד לא לרב ולא לחכם, לא לירא שמים ולא למו“ל מכתב עתי יומי, לא לכבוד “זקן משכילי דורנו” ולא.. ולא… ותעל במחשבתי השאלה הישנה: הלא לא אלמן ישראל ממבקרים אמתים, המכונים בפי המבוקרים בשם הנאה לישראל “עזי פנים” ומדוע ולמה יחרישו? האם משא פנים יש בדין? או באמת לא קראו ולא שנו? ואולי קשה עליהם לדון עם סופר כמהו? כה הגיתי, חשבתי, בקשתי פשר דבר, ובשבתי תפוש ברוב שרעפי בקרבי, הופיע המליץ גליון 24 (1893) לנגד עיני, ובראותי שם המאמר הראשון “להשיב דבר” מאת וואלף יעבץ, בלעתי אותו כבכורה בטרם קיץ. פקחתי את עיני וראיתי איך המבוקר דנן יברך וירומם את “כבוד זקן משכילי דורנו ידידנו החכם המובהק מר סלאָנימסקי” על אשר ברך אותו בהצפירה גליון מאה ושלשים וארבעה (משנת 1892) אותו ואת ספרו “דברי הימים” בבקרת מלאת שבח ותהלה ויאמר: “לבנו יהגה תודה וכבוד לזקן זה שקנה חכמה על דבריו הטובים, ומאד יקרה לנו עדותו הנאמנה העונה ואומרת וכו' וכו‘. בקרת רוח מאין כמֹהָ נענה אחרי דבריו של אותו זקן הנהדר בחכמה ובזקנה, אמן כן יאמר ה’” עכ”ל.
ה' יעבץ אחז את החבל בשני ראשיו: יחפוץ לצאת ידי חובתו נגד היראים האדוקים והמאמינים, ונגד “זקן משכילי דורנו”, אשר על כן קצץ בנטיעות, ולא זכר את דברי הזקן הנכבד בגליון הקודם, היינו 133, ואנחנו נגלה שוליו על פניו, נפרש את השמלה לעיני הקוראים, למען יראו וישפטו.
זה ימים רבים יצא רוח חזק מפרק הרים ומשבר סלעים, מקרקר קיר ומהרס חומת הדת הישנה, ויעש שַׁמות במשכנות הרבנים והיראים. הרוח הזה נשב מאת הרב תפארת עמנו החכם הכולל הר“ר חז”ס הי“ו, וישם את הים (ים התלמוד) למרקחה. הרוח הזה שבר את הבריח התיכון מעל “היד החזקה” ויפתח חור גדול אשר עד היום היה סגור ומסוגר, ויהל אור בהיר על דברי הרמב”ם. רבים ראו וישמחו, ורבים אסרו המלחמה מלחמת הדת לפי מובנם. ואף אם החכם חז“ס הוא עשוי באמת לבלי חת, ובכל מקום הלכה כמותו, בכ”ז ראה כי המלחמה לו מפנים ומאחור ויבקש לו אוהבים מלומדי מלחמה למען יעמדו לימינו ויצאו לעזרתו, כי ברֹב מסכימים, הדרת המחדש חדושים באוריתא; ובראותו כי ה' יעבץ הוא גבור חיל וכבר יצא לו שם בגבורים, היראים, הקנאים והנבונים, ורבים יקרבוהו ויספרו מעשיו בקהל, וישרק לו החכם חז“ס מרחוק, ויחלק לו כבוד סופרים כיאות לגבור ספרותי ויענדהו עטרת נצחון וישמיע תהלת ספרו “דברי הימים” בהצפירה פעם ושתים, ויכתוב למענו רעקלאַמע מאין כּמוה. אולם החכם הטוב והמטיב אשר אין חקר לתבונתו הר”ר חז“ס נסהו במסה. הוא תפש את ה' יעבץ בבגדו לדעת הלו הוא אם לצריו, ויצא בגליון 133 בהערה על דברי הסופר החכם ה' ח. מ. מיכֿלין ויאמר: הנני להביא ראיה לדבריו מן ס' דברי הימים לעם בני ישראל מאת וואלף יעבץ הנדפס בירושלים והוא מחובר לתועלת החדרים ובתי הספר שבירושלם ושם נאמר (צד 14) איך יהודה מכבי נצח בששת אלפים איש את חיל אנטיוכוס ששים אלף איש חיל וששת אלפים פרשים וכו' ואחר כן טהרו את המקדש וישם לחק בישראל “לחֹג מדי שנה בשנה שמנת ימי חנוכה מן כ”ה בכסליו והלאה” מבלי להזכיר מאומה מן הנס הגדול של פך השמן ואפילו לנערים שבחדרים ובתי הספר? וכבר נדפס וכו' ללמוד בחדרים ורבני ירושלם החרישו להמחבר מבלי להעיר מאומה על זה.
אמנם הפעם הזאת עשה ה' יעבץ כדרך התגרים המדִינִיים… בתחלה יקרבו את החפשים בדעות, וכאשר יבאו למטרתם ידיחום אחרי זה למדחפות. כן עשה ביסמאַרק האשכנזי וכן יעשה ה' יעבץ בספרות. במהדורה השניה לא זכר את פך השמן אף אם ידע היטב כי הדבר היה לסלע המחלוקת… ובראותו כי החכם הגדול הר“ר חז”ס כבר ברכהו בברכת כהן גדול, מהר ה' יעבץ לתקן הדבר לפי רוח היראים והחרדים וכותב במהדורה השלישית צד 29 לאמר:
“ויבקשו שמן זית אשר לא טמאוהו ידי היונים ולא מצאו כי אם פך קטן אשר לא היה בו שמן גם ליום אחד, וישלח ה' את ברכתו בפך השמן ויעלו ממנו נרות שמנת ימים עד אשר הכינו שמן טהור להעלות נר תמיד”, עכ"ל.
אלה המה המתפארים לעמוד בראש הספרות והמתאמצים להרתיח את הים… ולשים דרך במים עזים ועושים כּוָנים… וכוונתם בכל אופן שיהיה איננה רצויה… ואנחנו פתחנו פתח חרטה לה' יעבץ למען יקום הוא בכבודו ויכתוב את ספרו זה מחדש בכדי שיהיה ראוי לברכה, ואז אברכהו גם אני בקהל רב.
ווארשא, סיון התרנ“ג לב”ע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.