[על דבר בתי המשחק ליהודים בכלל ובווארשא בפרט]

“העולם הזה דומה “לבמת־ישחק” ובני אדם על במותימו ידרכו” כן יאמר משל הקדמוני.

האם אמת נכון הדבר הזה, או רק משל הוא כרוב המשלים אשר אין להם נמשל?!

אמת ויציב, יש כאן משל ויש נמשל. והמשל הזה יאמר דרשני כי קול העם כקול שדי, ומוסר השכל ישמיענו המשל הזה.

ומאי קמ"ל?

הנני רואה כי נפש הקורא תתאוה לדעת את הנמשל הצפון בזה, הבה ואספרה:

בווארשא ברחוב הארוך [דלוגא בלע“ז] יתנוסס בית גדול, ולו חצר גדולה, ובחצר פנימה גן גדול, ובגן אילנות גדולים, ועל כל אילן ואילן ענפים גדולים, ועל כל ענף וענף עלים גדולים, ועל כל עלה ועלה יונים גדולות, וכל יונה ויונה מנהמת בקול גדול, והקול הולך מסוף הגן עד סופו, הגן גדול כל כך עד כי לא נוכל למצוא ולראות את האילנות הנטועים שמה; ורק ברדפנו פעם אחת אחרי יונה הומיה ובדרך מרוצתנו חפשנו חקרנו ודרשנו היטב ומצאנו כי עשרה אילנות נבראו בערב החג בין השמשות למען יוכלו לשבת תחתם עשרה צדיקים אשר בזכותם לא יהפך הגן למעי מפלה… האילנות המה אילני סרק והעומד תחתיהם בתקופת תמוז ירגיש כי חמתם מרובה מצלתם, ובתקופת טבת ישמע באזניו קול שריקות העצים איך ינועו ויחוגו כאורחים בודדים במועדם הבאים לנצח על היין והשכר ואין בינם לבין שאר האילנות רק כי קולם ישמע מקצה הגן עד קצהו, ואדע מה חפצם ורצונם… וקול האילנות לא זכיתי להבין, יען לא למדתי שיחת דקלים, בכל ימות הקיץ יבאו שמה אל הגן פנימה, אנשים נשים וטף ותשב”ר ובחורי חמד שלא טעמו טעם חטא… ובתולות עדינות שכבודן פנימה… כלם יחד בערבוביא יתקבצו במקום ההוא להשתעשע ולראות בית המשחק ליהודים, כי אדוני הגן התחכם להכין שמה במה גדולה ונערים ונערות בחורים ובתולות זקנים עם זקנות יראו נפלאות מעל הבמה, וקולות מקולות שונים ישמעו האנשים הבאים אל הגן: קול באשה… קול איש, קול חתן וקול כלה, עד כי לא יוכלו להבחין בין זכר לנקבה.

ובתקופת טבת?

בכל ימי החורף יתאספו האורחים האנשים והנשים וכל הכבודה אשר זכרנו בהאולם הנשען אל הגן, ויתנהגו שמה ככל חוקת הגן וכמשפטו אין נגרע דבר, ורק בזאת יפרדו כי בהגן יעשו כל מעשיהם לעיני השמש, רצוני: תחת הרקיע הנטוי על ראשיהם… ובהאולם כבודם להסתיר מעשיהם כי תאים רבים מכל עברים בנוים בירכתי האולם מפני עין הרע ואיש לא יראה בבלע הקדש… ולא ידע מכל המעשים הנעשים בחדרי חדרים…

ועתה אחרי אשר השמעתיך קורא נעים, את תורת הגן והאולם ומשפט האורחים, יהיה לבך נכון בטוח, קורא משכיל ומבין דבר מתוך דבר – כי עוד מעט נגיע אל הנמשל, ואתה בטובך שמע נא:

זה כשש שנים הופיעו בגן ובאולם משחקים עברים ויראו את חזיונותיהם על הבמה והעם רואה וצוחק, ימחא כף ויקרא הידד!

משחקים עברים? הלא ע"פ התלמוד אסור למלא שחוק פינו בעולם הזה, ובית הטהעאטער “בוף” גם הוא יעמוד בעולם הזה ולא עולם בפני עצמו הוא, ומי נתן להם הרשיון לשחוק בפומבי ולחלל שם ה' ושם תורתנו הקדושה ושם ישראל ברבים? המבלי אין יראים וחרדים לדברי התלמוד בווארשא לקנא קנאת ה' צבאות? או אין איש גדול במקום גדול כזה שיש בידו למחות?… הלא כל ישראל ערבים זה בזה!!

הניחו להם להמשחקים העברים, הן לא מטוב לב המה משחקים ובמקום שאין להם הנאה לא איכפת לנו, והשחוק נמשל בעינינו כשחוק כל המשחקים על במת התבל, וכשחוק הצועני בעת ירעב ללחם. –

– והרואים במחזה? איך יעברו המה על המקרא: ועוצם עיניו מראות ברעה [כדרשת חז"ל]?

– גם הרואים במחזה משחקים המה! –

– ואם משחקים המה, מי ישלם שכר טרחתם של המשחקים על הבמה, הלא קיי"ל כי כל המשחקים עניים המה ואין ידם משגת לשלם שכר הפתקאות.

עמוד עמוד נא קורא “סתם מקשן”, הבה ואספר באזניך מעט מזעיר, רק דברים אחדים אשמיעך, אך טפח אגלה ועשרה טפחים אכסה, איזה תמונות אתאר לפניך, ואז תוכח לדעת כי באמת לא כל הבאים יחפצו לשלם כחוק וכמשפט ולא תוסיף להלאותני בשאלות חמורות כמו אלה.

אכבדה נא לעמוד לפניכם קוראים נכבדים ולהשמיעכם כי מחבר עברי אנכי, כל היום אני מקיים בי את המקרא: “בזעת אפך תאכל לחם”, אבל הקללה הזאת נתקימה בי רק למחצה; “בזעת אפך” נתקימה בי “תאכל לחם” לא נתקימה, ובלילה לא נתתי שנה לעיני ותנומה לעפעפי, הגיתי, קראתי, כתבתי עד כי נפשי קצה להכין בלילה מטעמים להקוראים, אשר ע"כ מדי ערב בערב באתי לראות במחזה, ראיתי התבוננתי ונתתי את לבי להבין במחזה, ואת כל אשר ראיתי רשמתי לי בספר לזכרון, ואיזה מהם אקריב היום מנחה להקוראים הנבונים.

שמה… אצל הדלת והמזוזה בביאה, יעמוד איש זרוע וגובה לו ויראה לו והוא לא יתן לאיש לבא אל הגן או אל האולם עד שיראה לו פתקא כי שלם בעד דריסת הרגל, והנה פתאם הוא מכה נער עברי משרת בבית מסחר גדול, גם יסחבהו סחוב והשלך עד מקום בית המשפט – מדוע? יען הנער חפץ לעשות לפנים משורת הדין ולנהג בעצמו מנהג משחק גדול…

מה קול הצעקה אשר אנכי שומע ממעל לראשי? אלה יצעקו ואלה ישחקו, ואנשים רבים מגביהים את ראשיהם, ומכוונים להביט במקום אחד ומפריעים את המשחקים על הבמה ממעשיהם, ופתאם קול הידד נשמע כקול רעם בגלגל, וקול ענות גבורה וקול ענות חלושה והמשחקים על הבמה יבקשו על נפשם ויתחננו בדברים רכים משמן ויאמר: “הסו אדונים נכבדים, אל תפריעו אותנו ממעשינו, הטו אזנכם לשמוע דברינו ושימו לבכם למנגינותינו” אבל אין איש משים לבו לדברי המשחקים והשערוריה הולכת וגדלה עד כי גדלה מאד, ערבוביא היתה בין הנאספים, מה זאת? האם כל הנאספים קשרו קשר נגד המשחקים על הבמה, ובמרד ובמעל יעשו זאת? לא! רק “מעשה” ראו והמה מכוונים נגד האיש העושה את המעשה, ומעשה שהיה כך היה:

איש אחד לקח פתקא וישלם בעד אחד המקומות אשר על היציע השלישי למעלה – יסלח לי הקורא על אשר שכחתי עד כה לספר באזניו כי האולם יכיל תחתים שנים ושלשים – והוא ירד לדיוטא התחתונה, השומר הזהירו לעזוב את מקומו והוא סרב בדבר, עוד פעם לחש לו השומר באזניו כי לא יכירנו פה מקומו והוא לא קם ולא זע, וישרוק השומר להשוטר ושניהם יסחבוהו לבית מחלקת העיר [צירקעל בלע“ז] – הוא הקול אשר שמעתי וע”י האיש פרוע העם…

האם חסר לב הוא האיש, או שכח ולא ידע באיזה דרך יבא אל מקומו הראוי לו? לא! הוא חפץ לשבת נגד המשחקים למען יוכל לקים: והיו עיניך רואות את מוריך, ולעשות נחת רוח להמשחקים ולהתחקות על מעשיהם כי גם הוא יחשוב א"ע למשחק מפליא לעשות…

על הבמה מקום המקודש רק להמשחקים והזר הקרב שמה אחת דתו לרדת משם בחרפה… רואים אנחנו איש זר צעיר לימים מטפס ועולה מטפס ויורד… והממונה על המשחקים יתן בקול: “מה לך פה ומי לך פה? רד מהר מזה כי המקום הזה אדמת קדש הוא רק להמשחקים”, והאיש אשר נגש אל הקדש הכביד את אזניו משמוע ואת מקומו לא ינח עד כי השוטר יסחבהו משם ויגרשהו בחרפה.

האם משוגע הוא אותו האיש, או לא ידע כי במקום שהמשחקים עומדים אין איש זר יכול לעמוד? הוא ידע כל זאת והוא חפץ מאד להיות מציץ מן החרכים על מעשה המשחקים וללמוד ממעשיהם אחרי כי גם הוא על חברת המשחקים [לא על הבמה] יתחשב.

פקחתי את עיני וראיתי איך איש עושה סחורה בהפתקא שלו: הוא לקח את חתיכת הניר [קאנטרעמארקע בלע"ז] ויסגירה ליד חברו למען יוכל לבא לפני ולפנים, והנותן, רצוני: המוכר את הפתקא חפץ לבא פנימה בלא פתקא, מבוכה חדשה נהיתה אצל דלת האולם, המוכר טוען ושומר הפתח טוען, הראשון טוען: הלא המחזה הראשון [ערסטען אקט] ראיתי וישבתי על ספסל בפנים החדר, אם כן הלא שלמתי בעד הרשיון לבא אל הבית, ואם אנכי אבדתי את הפתקא הלא לא עשיתי כל רע, ואין אני מחויב לשלם שתי פעמים, ושומר הפתח טוען: לא היו דברים מעולם, והמאבד מה שנותנים לו שוטה יקרא ואסור לרחם עליו ומחוץ למחנה מקומו… המוכר והשומר חוזרים חלילה, שניהם מברכים איש את רעהו… והשוטר מתכון כנגד המברכים… ויקח את המוכר תחת אצילות ידיו, ויקרא: זה חליפתי זה כפרתי… והמוכר בראותו כי כלתה אליו הרעה ילחש באזניו את הכתוב “קח נא את ברכתי” ויפטור בשלום בדרך המשחקים…

שמה במקום גדולים יושב איש וראשו פרוע ובגדיו קרועים ורשמי פניו יעידון עליו כי אין בידו פרוטה לפורטה, השומר הממונה על “איזהו מקומן” הזהירו לרדת ולבל יהין לגשת אל מקום המזרח, והעני לא ישים לבו לכל דבריו ולא כחרש ישמע ולא באלם יקלל את השומר וישכח את מאמר חכמינו ז"ל: “כל דאלים גבר”, השוטר יבא וגם הוא ילחוש לו באזניו דבר סתר ובראותו כי שומע אין לו יקחהו בציצית ראשו ויסחבהו למחלקה השלישית ושמה יזכירוהו את המקרא: “במקום גדול אל תעמוד”.

ואיך מלא העני את לבו לעשות כדבר הזה ולעבור על עצת החכם מכל אדם ולעמוד במקום גדולים?

יען בלבבו חשב כי למשחק כמהו הותרה הרצועה… –

באחד התאים [לאזע בלע"ז] מעשרה הראשונים יושב איש הדור בלבושו ואשה צעירה לימים יושבת לימינו, הוא שחק בפה מלא, והיא תשחק – עד כי נוכל למרחוק למנות מספר לשניה אשר כבר עלה עליהן הרקבון, וכל עצמותיהם של הנאהבים והנעימים תאמרנה: גילה רנה חדוה אהבה אחוה שלום ורעות, ומי יאמין בשמעו מפי כי היא רעבה ללחם כפשוטו וכמשמעו ולה אין כל… והוא? אחרי כי כל היום התקוטט עם אשתו – היושבת כעת בביתה – על דבר תכשיטי הנשים ותמרוקיהן ולא יכול נשוא את ריבות שפתיה ויברך את אשתו בברכה הראויה לה… ויעזוב את ביתו רעב ויבא לשבור את רעבונו. זה השחוק אשר ראיתי – שחוק משחקים תמימים… –

באחד התאים יושבת אשה צעירה לימים, יפה כחמה ברה כלבנה, ועל יד שמאלה יושב איש שזקנו מגודל והוא איננו רפה כח ולו תואר ולו הדר ומתנועות שפתיו ומקריצת עיניו אני רואה כי ידבר על לבה דברי אהבה ותנחומים והוא רודף לעשות שלום בינה ובין בעלה הדורש ברופאים… וכוונתו? לשחוק לנפש זכה ותמימה ככל המשחקים… והיא תצא משם בחשאי ובדרך ארץ ובקול דממה דקה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ותדמה לצאת בזה דרך המשחקות…

אחרי כל מחזה ומחזה רואים אנחנו את ה' גפ"ן בהדרו ומראהו כמראה כהן… ירקד כאיל, ידלג כצבי והשחוק יופיע על חוטמו, על מצחו, על לחייו, על שפמו, על כתפיו, על ידיו ועל רגליו, על כל בגדיו ועל כל עצמותיו, יען כי גם הוא על חברת המשחקים יחשב.

בראותי את כל המחזות הנגלים והנסתרים, רצוני: מה שהותרו לי לגלות, ומה שכבודם להיות נסתרים… השתוממתי על המראה ולא האמנתי למראה עיני, מה זאת? שאלתי את נפשי, האם כה ירדו בני עמנו פלאים בשפל המדרגה? האם לא ירגיש את היופי והמועיל? האם כה שחתו אחינו בני ישראל את דרכם לבקש רק את הטוב להם והרע לאחרים?… אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, הלא כל עם ועם יבאו לבתי התיאטראות, ומה נשתנו בני עמי מכל יתר העמים! ואם אמרתי אספר את כל אשר ראו עיני ושמעו אזני בבית הטהעאטער “בופף” לא יאמינו הקוראים למשמע אזנם ויאמרו כי רק משל הוא, ואנכי בעיני ראיתי את כל הדברים ההם על פי הנמשל, במרמה ולא בחידות, ואין אני בן חורין להפטר מכל וכל ואשר ע"כ קורא אני את המאמר: ראו מה בין בני לבין בני חמי! האחרונים יכנסו בבתי החזיון בשלום ויצאו בשלום, את הטהעאטער לקחו להם לבית הספר ללמוד מדות דרך ארץ, ושמה לא ישמע קול צוחה ופרץ, כל אחד יושב על מקומו בשלום ובמנוחה ובעיניהם יראו וכלבבם יבינו ובפיהם יקראו: “הידד!” “הידד!” ישחקו כבני תרבות, ילעגו במדה ובמשקל, יקראו את המשחקים לצאת מאחורי הקלעים שנית על הבמה וידרשו מהם לחזור על הראשונות ויוסיפו להשמיע קולם: “חזור בך”! ויש קצב למעשיהם, ולכל תכלה ראיתי קץ, ומה יעשו בני עם אלהי אברהם, “העם החכם והנבון הגוי הגדול והקדוש הזה”? עלי לבי דוי להיות כרוכל לחשוב ולמנות את כל מעשיהם ותעלוליהם¹, אל בית הטהעאטער יבאו כמו אל בית היין מערת פריצים בקולי קולות, בערבוביא, בצעקות, בקללות נמרצות, במעשי תעתועים, זה קורא מעל היציע העליונה: “שבת היום! ואסור לעשות דבר פלוני שעשה המשחק על הבמה” וזה יגיד האותיות מראש ויקרא בקול גדול להמשחק על הבמה ויזכרהו את המעשה אשר עליו לעשות, גם יחזור על הדברים אשר דבר המשחק, עד כי שוטרים² יעמדו הכן על משמרתם וגם אנשי חיל למשפחת הקאזאקים ושוטים בידם והמה יורו לעם הזה את הדרך אשר ילכו בה ועיני הקאזאקים משוטטות בכל, ואוי לו לאיש אשר ימרה את פיהם, מרה תהיה אחריתו, ובטרם הספיק לו השעה להצטדק ולעמוד על נפשו והוא שוכב בחדר צר בבית אפל אשר במחלקה השלישית. עד מתי בני־אל־חי לא תדעו להכיר מקומכם? עד מתי תהיו למשל ולשנינה בפי שונאיכם מנדיכם המחפשים מומיכם? עד מתי יאמרו בגוים כי היהודי פרוע כעיר פרא ויחיה בלא סדרים?! הן בני ישראל יאהבו ללכת תמיד בדרכי שכניהם ולעשות כמעשיהם אבל – לחרפתנו ובשתנו – לא כהמתוקנים שבהם כי אם כהמקולקלים שבהם, ובכל מקום אשר נעיף עינינו נראה כי היהודי יחפוץ להתחקות על מעשי שכניו ואחז דרך עקלתון, כן נראה בחייו הפרטים ובחייו הכללים – האין זה שחוק מכאיב לב?! –

והנה כקיקיון דיונה כן היתה במת החזיון אשר יסד ה' א. גאלדפאדען וחבריו, ימים לא כבירים התענגו להראות את חזיונותיהם ילידי עשתונותיהם בגיא החזיון, ובשנת 1883 ביום 14 סעפטעמבער לפתע פתאם יצאה פקודה ממקום גבוה לאסור הדבר לגמרי, ורק ע“י סבות שונות הותרה הרצועה בווארשא… כשתי שנים רצופות היה בית הטעאטער “בוף” פתוח לרוחה לפני המשחקים העברים, ועתה גם דרכי הבוף שוממים, ה' גפ”ן נסע לניוארק, ה' שמ“ר נסע לפינסק, המשחקים נסעו זה בכה וזה בכה, וכן בא הקץ לבמת ישחק ליהודים גם בווארשא, אמנם לא הממשלה הרוממה אסרה עליהם להראות חזיונותיהם בווארשא, כי רק המה [הגפ”ן והשמ“ר] אשמים בדבר הזה, על ידי מחלוקות קטטות ומריבות נתפרדה החבילה, ע”י קנאה שנאה ותעלולי ילדים… לא יכלו שבת יחדיו ולאכול לחם בכבוד, כל אחד חפץ להיות שורר בהטהעאטער ורק ידו תהיה על העליונה, פעם יצא הגפ“ן כמנצח ודחף באמת הבנין את ה' שמ”ר, ופעם גבר שמ“ר והראה להגפ”ן את אחורי הדלת והמזוזה… המחלוקת היא צרעת נושנת אשר מנפש עד בשר תכלה, המחלוקת היתה בעוכרנו מיום היינו לגוי, ע“י המחלוקת חרב בית קדשנו ונגלינו מעל אדמתנו, ועדיין לא הטהרנו מטומאתנו, והשטן מרקד בינינו, השטן הזה מתלבש במלבושים שונים, פעם בלבושי קדש ויעש פרוד בין קדש לקדש, ופעם ילבוש בגדי חול ויחדור עמוק עמוק בלבות משכילינו, חכמינו, סופרינו, מנהיגינו וכו' כמו שדברתי מעט מזעיר במאמרי במ”ע לב“י, ועתה נשובה נא לדבר על דבר החזיונות ולחוות דעתנו מה לקרב ומה לרחק ונאמר: בהיותי במאסקווא [בשנת 1878־9] ושמעתי כי חברת משחקים מבני ישראל באו להראות תמונות מחיי היהודים בבית הטהעאטער אמרתי: אלך ואראה מחזות בשפה מדוברת שפת זארגאן, הלא דבר חדש הוא, ובלי ספק – אמרתי בלבי – המשחקים המה אנשים משכילים ויראו מחזות מחיי היהודים לפני עם הרוססים אשר תפארת הם לעם ישראל, והרוססי אשר לא ידע עוד אל נכון מה הוא היהודי יכיר לדעת כי היהודים אנשים המה כמהו, ובאמת מחזות שונים יוכלו משחקים משכילים לתאר לפני ההמון, מחזות אשר בקדש יסודתם, או מחזות מחיי היהודים כאשר חיו על אדמתם עת ישבו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ועוד ועוד, אבל מה מאד דאב לבי בראותי כי חללו המשחקים שם שמים ושם ישראל! אין פה המקום לספר בפרטות מכל המחזות אשר הראו לעיני הנאספים ורק דבר אחד אספר ואחר אחדל. בלכתי מבית הטהעאטער וראשי היה עלי כגלגל מהמראה הנתעב אשר ראיתי לגועל נפשי, באתי לביתי ומצאתי מכתב מאת אחד אהובי, ובמרוצת דבריו שאל אותי להגיד לו דעתי על דבר במות המשחק בכלל וגיא החזיון להעברים בפרט, ואענה אותו לאמר: לא אכחד ממך ידידי, כי בדרך כלל לא ישרו בעיני במות המשחק לבלות שמה זמן רב, רצוני: מדי לילה בלילה… ומדי יום ביומו… כאשר יעשו רבים מאחב”י, ולנו ב“י אך למותר הוא, יען אנחנו שומעים ורואים מדי יום ביומו מחזות איומים ונוראים במחנה ישראל, ומה לנו להטריח את עצמנו ללכת לבית הטהעאטער, אם המשחקים יבאו בעצמם ובכבודם לבתי היהודים?… המשחקים הן זה דרכם למוץ הפרוטה האחרונה מכיסם של אלה הנוהים אחריהם, ודרך אחד לכולם, רק באחת יפרדו: יקחו שכרם מכל הבא בידם, הן כסף והן שוה כסף, גם יי”ש ושכר, נוצות וכלי בית, ופעמים יקחו גם הנפש והרכוש בפעם אחת, והמשחקים המראים מחזות שכבר אבד עליהם כלח יושבים במקום אחד, והעניים או המתעשרים ואין כל יכתתו רגליהם ויוזילו כסף רב מדי לילה בלילה ללכת לבית המשחקים, האין זאת ידידי? – וכו' וכו' וכו'.

ובתוספות באור דברתי על דבר בתי התיאטריאות במאמרי “האמת הדין והשלום” אשר ראשיתו החלותי להוציא לאור בהכרמל החדשי [שנה שלישית חוב' ח' ט‘] ואמרתי שמה וז"ל: דרך החיים אשר ילכו בה אחינו כעת היא דרך מסוכנת מאד, הדרך הזה יוליך את האדם לגיא צלמות במקום חשך ענן וערפל, למקום שם שתו קן למו בני העלוקות הנקראים: “לוקסוס ומאדע”, הלוקסוס הוא אבי כל החטאים העונות והפשעים שטפלו עלינו שונאינו מנדינו, ויתנו אותנו לחרפה לקללה ולנאצה, ובאמת נוכל לאמר: כי הלוקסוס והמאדע והתיאטריאות וכו’ עכרו את רוב אחינו ויכאיבו כל חלקה טובה בישראל וימוצו את שקוי עצמותיהם; הלוקסוס והמאדע לא יאמרו די רק יועילו לענותנו ולכלות הפרוטה האחרונה מכיסם של רוב אחינו, ומי שמע כזאת כי אחד מאחינו בחפצו לבקר את גיא החזיון וחסרון הכסף היה בעוכריו, מה עשה? לקח שתי כפות כסף ויתנן בערבון לאחד המלוים וימלא תאותו, וישמח שמחה גדולה כי יוכל לבקר ביום ההוא את בית הטהעאטער. מעשים כאלה באופנים שונים יקרו יום יום, האם לא חרפה היא לשמוע ולהשמיע דברים כאלה? ועתה ידידי אשאלך: מה לך ללכת לראות מחזות שלא היו ולא נבראו, צא וראה מחזות שונים ותסמר שערת ראשך, הטה אזניך לדברי “הנאווי־וורעמיע״ ושמעת דברים כמו שיצאו מפי האינקוויזיטאר הראשון בארץ שפאניא, הבט צפונה ונגבה וראית איך אנשים רבים מוכים ומעונים, על היותם אנשי אמונים, תן לבך לדברי נערים נבערים המשחקים לפנינו במכה”ע ותשום ותשרוק, ועתה אתה ישראל בן אובד ונדח, עוד תנשק את היד המכה אותך ותשלם בכסף מלא לראות איך אחיך בני בריתך ישחקו על משבתך! שובה שובה, ישראל! שובה לאהלך, אוהל התורה, באוהל אשר ישבו אבותיך ואבות זקניך; שכח את כל הבלי העולם, אל תשים לבך להמונו ושאונו, סגור דלתים ובריח בעדך, הבה כמעט רגע עד יעבור זעם ועד אשר יפתח ה' את ארובות השמים לתת לך כל צרכיך, ואל תביא צוארך בעול מסים חדשים אשר לא שערו אבותיך, אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, כי אחרית שמחתך תוגה… הנשמע כדבר הזה, כי אחינו יקומו עלינו להראות ערותנו וחרפתנו לבשתנו? אוהבינו אוכלי לחמנו יציגו מחזות מחיי עמנו שלא קרו מעולם בתוכנו? תן לבך להבין את המחזה “סמענדריק” ותתפלא ותשתומם ולא תאמין למראה עיניך ולמשמע אזניך. הנה מחזה לפנינו: נער עברי יבוא בלוית אמו לראות נערה בתולה יפה מאין כמוה המדוברת בו להיות לו לאשה, והוא בראותו אותה, את גדלה ותפארתה ישאל בקול: אמי! הכלה כמו שהיא תנתן לי או רק החצי? – ובראותו כי הכלה לא תענה אותו דבר יתחיל לשחוק אתה בשחוק גועל נפש ובמעללי ילדים קטנים שלא הגיע פרקם להנשא… ובראותו כי הכלה דחפה אותו בשתי ידיה ותשאל אותו: מדוע באת להחרידני ממנוחתי, מה לך ולי? לך לעזאזל; יתחיל הוא לשחוק בקול גדול ופרוע מאד ויאמר: כן אחפוץ, ובראותו את אמו יאמר: אמי, כלה רעה היא מאין כמוה, תנה לי כלה אחרת; לא! שתי כלות תני לי כי כן אחפוץ, וכל זה באזני הכלה המיועדת לו, ובבואו פעם שנית לראות את פניה ופתאם יראה כי הכלה נשקה את איש צעיר לימים אשר אהבה באמת, והאברך יחבקנה בזרועותיו, יצעק סמענדריק: אוי לי! הוא ישים מחנק לנפשה ולצוארה ויבלענה ולא ישאיר לפני מאומה. יאמרו נא אחינו הרואים המשלמים כסף מלא בעד החזיונות האלה, אם תמצא תמונה כזאת בקרב בני ישראל? נער עברי בבואו לבית המיועדת לו אז פניו יאדמו כדם, ידבר בשפה רפה, יענה על אלף שאלות פעם אחת, לא יאכל כרעבתן ולא ישתה כסובא, ולא יעיז בנפשו עוז להרים ראש להביט בפני הדובר בו, אבל לא יעשה מעשה תעתועים כאשר יתארו לפנינו המשחקים מאחינו; נוסף על זאת לשיר שירי אהבים ופזמוני עגבים, אשר לגועל נפש המה לאיש אשר כבר הסכין לראות חזיונות ולהיות מעורב בין הבריות. – רוססי אחד מעדת הסוחרים אשר ישב סמוך למקומי בקש ממני לתרגם לפניו כל מלה ומלה שיצאה מפי המשחקים, ואנכי דברים רבים כחשתי לו ובארתי לפניו לא כמוצא פי המשחקים, אבל בדבר הזה לא יכולתי לסמא את עיניו בראותו את תמונת המחותנים, השדכן והחתן ובגדיהם, ופאותיהם וקריצת עיניהם ונענוע ראשיהם ידיהם רגליהם ואצבעותיהם ויהיו לשחוק בעיני הנאספים הרוססים, וכן היו בעיני, והנערים המשרתים בחנויות קראו אח“ז לכל עובר יהודי אשר הלך לפני פתח החנויות בשם “סמענדריק” לאמר: גם אתה יהודי נבזה כמו החתן סמענדריק שראיתי על במת המשחק. כל אלה אודיעך, ידידי, בחפזון ונגד רצוני, יען יראתי פן תוציא עלי משפט מעוקל ותאמר כי בכל דבר חדש אמצא מגרעת, כאחד משונאי הדעת, ואתה תוכל להאמין לי על דברתי כי מאד התענגתי לראות לו ידעו אחינו במה להופיע על במת החזיון, ועתה כי נסתרה דרכם אשר ע”כ לא נבכה ולא נתאונן על פקודת הממשלה הרוממה שאסרה איסר על המשחקים העברים להראות חזיונותיהם ותעתועיהם לפני קהל ועדה, ובעת הזאת יחסרו לנו דברים היותר נחוצים והיותר דרושים לחיינו, דברים הכרחים אשר בלעדם חיינו אינם חיים והם: חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות, חיים שאין בהם בושה וכלמה, חיים שתמלא הממשלה הרוממה את משאלות לבנו לטובה אמן סלה!

כן כתבתי אז, אמנם נשתנו העתים וגם המעשים שונו וילבשו צורה חדשה. ה' גאלדפאדען ראה גם הוא את החסרון וישתדל לתקן את המעוות. – משנת 1876, היא השנה אשר הניח הגפ“ן את אבן היסוד לבנין בית החזיון ליהודים, כתב חזיונות קטנים וקצרים להרגיל את המשחקים בעבודה, כמו: א) סמענדריק. ב) די רעקרוטען. ג) די באבע מיט רעם אייניקעל. ד) די אניטריגע אדער: דוואסיע די פליאטקעמאכערין. ה) די קאפריזנע טאכטער, אדער קבצינזאהן עט הונגערמאן. ו) די שטוממע כלה. ז) איקס מיקס דריקס. ח) די שוועבאלאך. ט) דער דאקטאר. י) בריינדאלא קאזאק. יא) פיר פאאר פארציעלייענע טעללער. יב) די מכשפה. יג) ני בע ני מע ני קוקעריקע, או: דער קאמפך צווישען בילדונג אונ פאנאטיזמוס. יד) דער פאדראדציג, או רוסיש־טערקיש־קריג. טו) דער פֿאנאטיק או: די ביידע קונע לעמעלם. טז) דוקטור אלמאסאדא. יז) דער סמבטיון. אולם אח”ז ברבות הימים כאשר קמו משחקים היודעים ומבינים דבר לאשורו חשף הגפ“ן את זרוע עזו ויברא גולמים מדברים אשר בקדש יסודתם כמו: יח) שולמית, יט) בר כוכבא, כ) אחשורוש, ובזה הראה לדעת כי יודע הוא הליכות עולם וחיי עמנו בימים מקדם לא נעלמו ממנו, דברים רבים גלוים וידועים לפניו, ועיניו למרחוק תצפינה. הוא יחדור בקרב לבות בני האספסוף לדעת במה ואיך לבדח את לבם ואמן נפלא הוא מאין כמוהו, עד כי חזיונותיו נעתקים לשפת רוססיא ע”י הח' א. ליכטענשטיין ובשפת פולניא ע"י הח' י. בערנאס, בבית הטהעאטער אלהאמברא הראו המשחקים הפולנים את המחזה “שולמית” תשע פעמים רצופות, ובכל לילה ולילה באו אנשים ונשים, זקנים וזקנות, נערים ונערות, בחורים ובתולות להתענג על המחזה הנעים אשר לא בא כבושם הזה בשפת פולניא וכלם קראו מטוב לב “בראווא!” “ביס”! הקול הלך וחזק ולא יסף.

על דבר המחזה “בר כוכבא” נכבדות מדבר בהצפירה³ ולגודל יקרותם נחזור עליהם. וז"ל: ספרותנו היהודית תרחיב אהלה ותעש חיל בימינו. כימי דור אחד עברו מאז החלו סופרים למשוך בה בשבט סופר וכבר עלתה כפורחת. ספורים וחזיונות יציצו חדשים לבקרים, והעם מרבה לקרוא ולהתענג ותהי לדלה תקוה.

בראש הסופרים הנבונים אשר הגבירו ללשון היהודית ויכתבו בה ספרים מלאים טוב טעם ודעת, עלינו לחשוב את הד“ר שמחה עטינגער ז”ל ויבדל ממנו לחיים ה' א. ב. גאטטלאבער, שניהם מלאו חכמה וידיעות שפות חיות, וכיד חכמתם ודעתם הגדולה שפכו רוח חן על השפה העניה היהדות ולערוך בה מטעמים אשר ינעמו גם לחיך אנשים יודעי שפות אירופא, ספר “סערקעלא” אשר כתב הד“ר עטינגער הנהו כראי מוצק לראות בו חיי העם בגאליציה בימיו, וגם כי נקראהו עתה חוץ לזמנו ולמקומו, נשבע עונג, גם היה הד”ר הזה ממשל משלים בשפה הזאת, וה' אב“ג יוכל להחשב בספריו ושיריו בלשון יהודית לאחד מגדולי מפיצי השכלה ואור הדעת בין העם היושב במדינת וואהליגיען, כי שיריו תשורנה אמות ובנות, אותם יינק הילד יחד עם חלב אמו, ובגדלו המה יהיו לו לעינים לנחותו בדרך השכל ולסור מהבלי שוא. ספריו “דער דעקטוך” “דעם סיים” נודעים לתהלה, ושירו “דער בידנער ישראליק” היה לנס. במכ”ע “קול מבשר” נדפסו ממנו פעליעטאנים רבים, והמובחרים שבהם המה אשר נקראו בשמותם “דער גלגול” בעקבות המליץ ערטער ז“ל, וכמו זה בשפת עברית כן ה' אב”נ בלשון יהודית השכיל לקלע את הנשמה החוטאת בגויות אנשים אשר המה נגעי החברה ובהם ימצא החוזה מקום לחזות נכוחות ולהניף שבט מוסרו והתוליו על דרכי הנלוזים.

ה' אלכסנדר הלוי צעדערבוים (ארז) מו“ל המליץ הגדיל לעשות בשפת יהודית. מכתבו העתי “קול מבשר” היה כמעט המקור היחידי אשר ממנו שאבו דעת החיים והעולם, מאות אנשים ונשים חסרי לשון וספר, ומכתבו העתי היה למעורר כשרונות רבים ובורא סופרים טובים בין העם, ובבואו אל עיר הבירה ס' פ”ב המעטירה קרא את הקו“מ בשם “פֿאלקס־בלאטט” לאמר: מכתב עתי השוה לכל נפש לצאת לפני העם ולדבר דברים הנאותים לכל העם, וע”י סבות שונות עזב את מקומו לה“ה לעווי והד”ר קאנטאר. המה יעשו כעת חיל בשפת זארנאן והפ"ב יפרח כחבצלת השרון.

ה' אייזיק מאיר דיק (אמ"ד) בווילנא הרבה לכתוב בשפה המדוברת. הוא ידע את עמו ואת חייו, את מעלותיו ואת מגרעותיו וכל אשר כתב כונן להשכיל להטיב, לפקוח עינים עורות ולבער אחרי המדות המגונות אשר מצאו קן בתוכנו. אמנם הגדיל האיש הזה לעשות מכל אשר לפניו, כי כל מעיניו היו לתקן מדות “ההמון” ודבריו הצליחו ויעשו פרי במדינת ליטא.

ח' ש"י אבראמאוויץ כתב ספורים יפים המושכים את הלב בהיותם כתובים בשפה צחה ויושר הגיון ולקוחים מחיי ישראל. ספרו “די קליאטשע” עומד לנס בספרות היהודית, כי טוב הוא עד מאד; תקופתו על כל קצות חיי עמנו ובו נראה את מצב היהודים בין שונאיו ומנדיו. זה זמן לא כביר נעתק הספור הזה לשפת פולניא, וה' אבראמאוויץ קנה לו שם טוב שם עולם לגאון ולתפארת. גם ספריו “די אטקסע” “קליין מענטשעלע” ועוד ועוד קנו שם טוב ורבים יברכו את מעשי ידיו.

ה' שלום ראבינאוויטץ הנודע בשמו “שלום עליכם” כתב הרבה בשפה הזאת וכל מביני דבר יענו ויאמרו כי מעטים כמהו בספרות הזאת. הוא יתנוסס ברוח ההתול והשנינה (וויטץ) החדה, וספריו ומאמריו ישביעו עונג רב את כל הקורא אותם, ובימים האחרונים הוציא לאור את המאסף הזארגאני “פֿאלקס־ביבליותיקה” לגאון ולתפארת.

ה' י. מ. בירנבוים הדפיס בשפת זארגאן ספר החשבון הנקרא “פראקטישעס אריפמעטיקא” בצירוף שבע מאות שאלות ותשובות בשני חלקים, ובקרוב יוציא לאור עוד ספר גדול “קויפמאנישע אריפמעטיקא”, ספרים כאלה יביאו תועלת רב להקוראים רק בשפת זארגאן.

ה' יעקב דינעסזאהן עשה לו גם הוא שם תהלה בספרות היהודית, ספרו היקר “הנאהבים והנעימים” נודע לשם, מי לא שמע את שמע הספר הזה? מי לא יזכור את האוהב האמלל יוסף ואת הנבל שניאור זלמן השחור? ואם הספור הזה עשה רושם גדול בלבות קוראיו גם נדפס במהדורות רבות ע“י האחרים למשפחת ראם בווילנא, הלא זאת לנו עדות נאמנה כי הגדיל הי”ד לעשות, וכפי ששמענו ונדע נכון הסופר הזה להדפיס בקרוב עוד ספורים אחדים כתובים על פי דרכו בטוב טעם ודעת, וכאשר קראנו בספוריו החדשים נוכל לאמר לפי דעתנו כי יעלו בערכו על ספרו “הנאהבים והנעימים” עשר פעמים יותר, התמונות והחזיונות אשר קרא המחבר באזנינו מעל ספריו אשר לא ראו עוד אור הדפוס הפיקו רצון ממנו, כי ידע המחבר הזה את דרכי עמנו וכל עלילותיהם לא נכחד ממנו. –

ה' משה האשקעס עשה הרבה לטובת השפעה הזאת, שיריו אשר כבר יצאו לאור ואשר עודם בכתובים ת"י מלאים רגשות נעלים, ולו יד ושם בין הסופרים המצוינים בהשפה הזאת.

המו"ל “הקול לעם” עבד הרבה על שדה הספרות הזארגאנית וכשמו כן הוא: קולו נשמע בין העם, וההמון התענגו על מאמריו ושפתו הקלה.

ה' לינעצקי הוא סופר מהיר ושנון בלשון יהודית, ספורו “דער פאלנישער יונגעל” עשה לו שם גדול, עתה קרב אל המלאכה להוציא לאור בשפת יהודית את הספר “תולדות היהודים” מאת הפר' גראָטץ, ועל זה יודוהו כל ישרי לב כי בהעתקה הזאת יפקח עיני המון אחינו לדעת את קורותיהם ואת תולדותיהם מראשית מיום היותו לגוי ועל דרכיו יגיה אור, אולם לדאבון לבבנו לא הפיק זממו ולא השלים כל המלאכה.

משורר נאמן בשפת יהודית הוא ה' אליקים צונזער, שיריו מתהלכים בין העם וקטן וגדול ישירו אותם במסבות רעים ירנינו במו לב חתנים וכלות וימצאו כמו עונג ושעשועים. גם הדפיס שירים רבים בהמאספים החדשים היו“ל ע”י ה' ספעקטאר, ש“ע, ליליענבלום, וגם ספרים מיוחדים חבר הנודעים לשם ולתהלה כמו “הסנדק” וכו' גם מאמרים רבים במ”ע “קול לעם” ועוד.

ה' יהויקים זילבערשטיין ערך מטעמים שונים במ"ע ובחוברות מיוחדות ובספרו “דער דארן” הראה לדעת כי שפה יפה היא שפת הזארגאן, וביותר נשמח בראותנו כי גביר וחכם אשר יד ושם לו בשפות חיות לא ישכח את השפה המדברת בין העם וכל ישעו וכל חפצו להיות למורה דרך לההמון בלי מחיר ובלי כל תשלום גמול רק ואך לשם השפה.

ה' מ' ספעקטאר כתב מאמרים רבים בהפֿאלקס־בלאטט וחבר חבורים מיוחדים, בהם הראה כשרונו בתור ציר אמן ויצייר לפנינו מחזות נאמנים מחיי אחינו, וזה שתי שנים רצופות הוא הולך ומוציא לאור ספר שנתי בשם “הויז־פריינד” המאסף ספורים, שירים ומאמרי חכמה וביחוד את המאמר הטוב והמועיל בשם “יודישע פאלקסשפירכע” מאת י"ס – ולו נאוה תהלה.

ה' נחום מאיר שאיקעוויטץ (שמ"ר) כתב ספורים רבים מאד והמה נפזרו בין כל פנות המון העם. רב אדם יקראו בספוריו, יבכו בבכי גבוריו ויצהלו בשמחתם, ושם שמ"ר רומם תחת לשונם.

ה' יהודה ליב גארדאן הביא לנו ספר קטן בלשון יהודית בשמו: “שיחת חולין”: קטן הספר בכמותו וגדול בערכו כי יכיל שירים יקרים ונעימים אשר נאוים הם לכל ספרות.

עוד לנו לחשוב בין הסופרים הנבונים את ה“ה אליעזר הכהן צווייפעל ז”ל מחבר ספר: “דער גליקליכער מפטיר”, ושיריו היקרים בהמאספים הזשארגאנים, פרירבערג (ה"ש), איזאבעללע, מאריא לערנער, טרובניק, בלאהשטיין בר“ב, שאצקעס מחבר ספר: “דער יודישער ערב פסח”, ווייסבערג מחבר ספר “די פרויענפראגע לויט דעם תלמוד”, יהל”ל, דאליצקי, זאמאשטשין, איש נעמי, ראבינצקי, אייזמאן, בעקערמאן, נ.ד. האפפמאנן, ריזבערג, הנ“ץ ברודס, מיכל וזעבער, זאגאראדסקי, ציטראן, ת. קלמנסאהן, ד”ר סאקאלאווסקי, אברהם צוקקערמאן, זייפערט, זאטולאווסקי, דימארעצקי, בובבינדער, פרץ, יכנה“ז, דלוגאטץ, פייגין, א. ל. לעווינסקי, ד”ר טשערני, פיורקא, ד“ר זוסמאנאוויץ, מיכל גארראן, ממע”ל בבערדיטשוב, דוד פרישמאן, פרוג, צבי הירש הכהן ראבינאוויטץ, ועוד ועוד.

לא נעביר פה לאחד אחד את כל הסופרים מחוץ למדינתנו מתקופה האחרונה אשר הקדישו עטם לשפת יהודית, כי אם כה נעשה נפגוש בין הכותבים גם רבים אשר חסרו כל רגש וכל כשרון ויכתבו הבלים ואולת מרבה להכיל, או כי גנבו פרקים ותמונות שלמות מספרי אחרים. אך בכלל נאמר כי אחדים מהם הצטיינו במעשי ידם ופעולתם נכרת בספרות הזאת.

הנה כי כן הספרות הזארגאנית תגדל ותצליח בימינו, ואלו לא חסרה הבקרת⁴ רב היה כחה באמת לפעול על אלה מאחינו אשר שערי שפות אחרות נעולים לפניהם. גם מכה"ע בשפה ההיא נמצאו בתוכנו, באירופא גם! באמעריקא יצאו לאור היום מכתבי עתים מדי יום ביומו וגם מעל במת־ישחק נשמעו מדברותיה. ובזמירות תריע מפי משחקים ומזמרי משכיל לעיני קהל רב, ובפנה הזאת הגדיל עלילה ה' א. גאלדפאדען.

מי לא ידע כי התיאטרון רב פעלים הוא על חיי העם? וכשם שדורשים אנחנו מן הסופרים כי ידעו למאוס ברע ולבחור בטוב, כן נדרוש כזאת גם מבעלי החזיון על הבמה.

ע"כ בואו ונחזיק טוב לה' גאלדפאדען המתאמץ לשכלל את התיאטרון הזשארגאני ולבחור למענו כל מחזה בחור וטוב. חזיונו “שולמית” כבר עשה לו שם תפארת, אבל ביותר הפליא הגדיל לעשות בחזיונו החדש “בר כוכבא” אשר הוצג בימינו אלה על הבמה. תוכן המחזה:

בית מקדשנו חרב. הרומאים שפכו ממשלתם על יהודה בעריצות נוראה ר' אליעזר המודעי ועמו קהל גדול מישראל, זקנים וצעירים לימים וביניהם גם “בר כוכבא” התאספו בבית ה' וישבו לארץ בליל ת“ב ויבכו על חרבן ירושלים. אזני הישיש האלהי שמעו מאחריו כי רוח מרד מתהלך בסתר בין העם, וע”כ יקום ככלות הקינות ויער למוסר אזני הנאספים כי לא טוב יעשו בחישם הקץ, ואחריתם להכרית אם ימרדו עתה בהרומאים, כי ה' אמר לשכון בערפל ובחשך עד קץ הימין. אולם “בר כוכבא” לא כן ידמה, הוא יתעורר כגבור ויעיר בדברים חוצבים להבות אש כי עתה כשל כח הסבל, עתה באה העת להתקומם בחזקת היד ולהקים סוכת דוד הנופלת. הזקנים אמנם לא אבו שמוע לו, אך עולי הימים אשר דמם כאש בעורקיהם, נפתו אחריו לעורר המרד ולצאת לקראת נשק, גם דינה בת ר' אליעזר, דינה המהוללה ביפיה ותומתה, נטתה אחרי “בר כוכבא” ברב אהבתה לעמה ולגבורו זה, והוא גם הוא אהבה.

אבל עוד איש אחד הגה אהבה עזה לדינה, הוא פפוס השמרוני, הנוכל והבליעל, והוא סוחר באבנים טובות ומרגליות. איש משחת המראה, עור את עין ימינו וצולע על ירכו: את אהבתו גלה לדינה, והתחנן לפניה כי תט לו חסד נעוריה, אבל היא דחתהו בבוז וחמה, אז נשבע לקחת נקם, וילך רכיל וילשין על ר' אליעזר ובתו לפני הנציב הרומי רופוס, וירבה מהומה ובגד. דינה נשבתה ביד רופוס, ותתענה תחת יד גבירתה וימר לה עד מאד.

“בר כוכבא” עלה והצליח, מלאך הגבורה והנצח לוהו בכל דרכיו, וילכד ערים ומצודות רבות, וישימו היהודים כתר מלכות בראשו; רופוס נאות לכרות ברית שלום עם “בר כוכבא” ולהשיב לו גם את דינה אהובתו, אך כי יחדל מריב ויסור מעל העיר הנצורה קסריה מושב הנציב אז, אבל דינה אמיצת הלב עלתה על החומה ותעורר את אהובה וחיל צבאותיו לבל יבכרו אותה על פני עמם, וכי יוסיפו להראות גבורת ימינם להשמיד את הרומאים, ולהיות למו למופת התנפלה מעל ראש החומה ותמת מות גבורים.

ופפוס טרם ישקוט, הוא הלשין לפני “בר כוכבא” כי ר' אליעזר המודעי מורד בו ונוטה אחרי הרומאים. הגבור ברוב חמתו קרא לסנהדרין לשפוט משפט המורד, וכשמעו מפיהם כי דין המורד במלכות למיתה תקע חרבו בלב צדיק כביר וימיתהו, ומאז שפך דם נקי סר מלאך ההצלחה מעמו, גבורתו נשתה וילך הלוך ודל, עיר אחרי עיר נלכדה לפני הרומאים, גם העיר ביתר באה במצור. בר כוכבא בראותו כי ה' עזבו שלח יד בנפשו, העיר נלכדה, היהודים נפלו לפי חרב וניר ישראל אבד. אבל גם פפוס הומת מידי ר' עקיבא, כי נגלתה רשעתו.

זה הוא תוכן המחזה “בר כוכבא” בקצרה והוא לקוח מספר “הריסות ביתר”.

אין חפצנו פה לירד לעומקה של הבקרת ולדקדק עם המחבר והמשחקים בכל פרט, כי ידענו אשר לפנינו, ידענו כי אין לנו עסק עם תיאטרון אירופי אשר המשחקים כלם למודים לפעולתם, נתחנכו לשחק בטוב טעם ודעת ושכל־טוב בבתי למוד המיוחדים לזה; גם ה' גפ"ן הוא אויטאדידאקט ואין לבקש ממנו גדולות ונשגבות, ויותר יפלא בעינינו כי בשפה דולה עניה ודחויה, באנשים בלתי מחונכים מנוער לזמרה ומשחק, הרוב מהם לקוחים מן השוק, יתכונן תיאטרון הלוקח נפשות, ועל כן רק בהשקפה שטחית נעבור על פני המחזה.

מן הנשים המשחקות הפליאה המשחקת בערטהא אטנצמאן (דינה); בנועם קולה, בזמרתה המלאה רגש, ובכל תנועותיה משכה לב הקהל, ובה נמצא כשרון וחריצות. גם בין המשחקים ישנם המבינים פעלם והיודעים איש את מקומו ומעשהו.

ה' ספיוואקאווסקי (בר כוכבא) הוא אהוב לקהל, והצטיין במחזה האחרון במשחק אמן במדברותיו והליכותיו, אבל תחת אשר על גבור כבר כוכבא להופיע על הבמה בנפש דואבת ומיצרת בצרת עמו, תחת להראות פנים זועפים ועצובים אשר צרת אחיו ומכאוביהם נגעה עד לבו ותביאהו עד הקצה האחרון לצאת בגלוי לקראת הרומאים, יופיע גבורנו זה בפנים צוהלים משמן, כמתענג על רוב שלום. אולם בכלל מתאמץ הוא למלא תפקידו באמונה.

ה' גאלדשמידט (אליעזר) הצטיין מאד במחזה הרביעי בצאת נפשו כי מת בחרב בר־כוכבא.

ה' שור (רופוס) הצטיין במחזה השלישי בבואו כשכור למאסר דינה לבקש אהבתה.

ההגיונות הממלאים את החזיון בר־כוכבא יקרים, השירים והחרוזים מעשה ידי אמן, הנגינות נעימות, וביותר נפלאה הנגינה בדו פרצופין [דועט] בהתחנן אליעזר ובתו לפני טורנוס רופוס, כן נפלאה מאד נגינת מסע הנצחון [טריאומפֿמארש] בשוב חיל ישראל מהכות את האויב, רק כי מספר אנשי הצבא מעט מזעיר הוא; הציורים יפים, הקלעים ומלאכת התבנית חדשים מקרוב באו.

אבל עוד לנו מלים; המלשין הנתעב פפוס [טאנצמאן] מקור הרע והחרבן אשר המיט מות ואבדון על ר' אליעזר ודינה ועל בר־כוכבא, הבליעל הזה תחת להעיר חמת העם הבא לראות במחזה למען תגעל נפשם ברשע ורשעתו וישנאו כמות את המלשין, הנה יבדח את הקהל בלצנות ומעשי לצים, ואין רשומו נכר בהמחזה הזה.

יוכל היות כי ה' גפ“ן יצר את פפוס בתכונה כזאת בדעתו את נפש הקהל, כי מילתא דבדיחותא יקרה להם מדברי חזון… בכלל טוב מזה היה אלו לא הוצב פפוס במראה מכוער כזה, אלו תחת כעור הגוף נראה בו יותר כעור הנפש. איש משחת המראה במדה כזאת אינו מסוגל לתנות אהבים עם עלמה כדינה ולהתיצב כצר [נעבענבוהלער] לגבר מורם מעם “כבר־כוכבא”. אבל לזאת לא יכופר להגפ”ן כי על לא דבר הטריח את התנא ר' עקיבא מקברו. המחזה לא היה חסר כלום גם בלעדיו, ועכשיו שגם הוא בגיא החזיון מדוע לא חלק לו הגפ"ן פעולה כראוי לאיש גדול עלילה כמהו, אשר ברוחו קבץ רבבות חלוצי צבא ובעצמו ובכבודו יצא לפניהם המערכה? בכל מרוצת החזיון לא נזכר גם שם ר' עקיבא ואך בתום חזון יתראה על הבמה. כצל עובר מבלי השאיר כל רושם בלבות הרואים.

בעת ישב ר' אליעזר לארץ ויבך על חרבן ירושלים תשב המקהלה [באחר] ותענה בקול. אבל לבם הולך יותר אחרי הגן והנאספים… עקבות עצב לא נודעו על פניהם ומסיחים הם דעתם מן המחזה, כאילו לא יכירם פה מקומם על הבמה. בזה נחלש רושם המחזה הראשון, אשר בכלל רפה פעולתו על הרואים, כדרך כל מחזה שאין בו כי אם וכוח שני אנשים [דיאלאג] בעוד אשר להמון הרואים טוב מראה עינים מהלך נפש.

עוד על דבר אחד אעירה בזה את היוצר ה' גפ“ן. במחזה הראשון מחזה האבל ביום החרבן, יום ת”ב, נראה את ר' אליעזר ובר כוכבא לבושים מחלצות; גם אחיזת ס"ת על הבמה עושה רושם לא טוב…

אבל בכל ההערות האלה לא יקטן ערך ה' גפ“ן ולא יפגם כבודו ולא תמעט תהלתו. כי אמנם מפליא הוא לעשות בסוג הזה שהוא יוצרו ובוראו, ולא על נקלה יצלחו גם ראשי אבות השירה והזמרה למשוך אליהם לבות אלפי אדם המתנגשים יחדו לראות בחזון ולהתבונן אל המראות הצובאים על הבמה אשר ערך לפניהם ולהתענג על שיריו וזמרותיו, כי ברוח עמנו בראם. וע”כ מתקבלים המה ככה על הלב כי לא תמלא העין לראות והאזן לשמוע.

בסגנון הזה דבר אחד הרואים אז, וגם כעת אנחנו נאמר כי דבר גדול תקן הגפ“ן ביסדו בית משחק ליהודים, ובעקבותיו יצאו סופרים רבים וינסו את כחם להעתיק חזיונות מעמי הארץ ולהביא ברכה אל גיא החזיון העברי. הר”י לערנער העתיק את “היהודיה” “אוריאל־אקסטו” ועוד חזיונות רבים מחיי עמנו, מהם מחזות תוגה ומחזות שחוק והתול גם אפערעטען, והרואים יתענגו לראות חזיונותיו ורובם ככולם הפיקו רצון מאת הרואים במחזה.

ה' שאיקעוויטץ (שמ"ר) עשה לו גם הוא שם עולם. המחזה “קין” הוא מחזה מחיי עמנו בספרד בימי האינקוויזיציה. יתאר לעינינו גורל אחינו המדוכאים איך אמרו בבקר: מי יתן ערב ובערב: מי יתן בקר, ויפחדו על נפשם מקול עלה נדף. כן רוב יתר המחזות אומרים כבוד להמחבר. ה' ה' אבראמאוויטץ, ליליענבלום, בלאהשטיין, ליטיינער, אדלער, גראדנער, הורוויץ, כהן, אפפעלבערג, באזעלינסקי וגם רבים מצעירי עמנו התחרו לעשות כמוהם, לזה עלתה בידו ולזה לא עלתה בידו כדרך כל הארץ… זה יעמול ולא ירויח וזה ירויח ולא יעמול, ועל ראש מיסד הטהעאטער חוב קדוש מוטל להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו, כמו שהעיר ע“ז אחד הסופרים במכתב העתי הצפירה וזה לשונו…….. בעוד שהייתי שוהה רגעים אחדים וכו' נפלו מבטי עיני על אותיות גדולות במודעה הדבוקה בקיר אצל הקלפסדרה והנה המלה “רש”י” הצהירה לנגד עיני ויודע לי הדבר כי היא מודעה מבית התיאטרון “בופף” וכו'.

על במת משחק זאת הציג לפנינו להקת המשחקים היהודים בלשון זשארגאן תחת השגחת הגפ“ן מחזות שונים מחיי היהודים גם מקורותיהם בשנים קדמוניות וכו' ואף כי רבים התנבאו מראש כי לא יהיה לתיאטרון הזה לא משלות רשעים ולא מיסורי צדיקים, כי האדוקים אומרים כי גם הוא בכלל בתי תיאטראות וקרקסאות, והנאורים אומרים זשארגאן פגול הוא לא ירצה, עכ.. רואים אנחנו מעשים בכל יום שבאים שמה אחב”י הם ונשיהם ובניהם וטפם והבית מלא על כל גדותיו.

לא עלינו לתת דין וחשבון פה מכל הנעשה והנשמע שם וכל זמן שהמחזות היו מעשה ידי שמ“ר וגפ”ן החרשנו כי יהיה איך שיהיה לא היה פתחון פה לדרוש את כל המחזות לגנאי. אולם כעת התאפק לא נוכל, כי גדלה רעתם לספח אל הרעפעריטואר שלהם מחזה חדש מעשה ידי יוצר בדחנות… ויכנו את המחזה בשם קדוש לכל ישראל “רש”י", ולו היה עכ“ז המחזה לקוח בתולדות רש”י באמת ובצדק ולו היה עכ"פ איזה מטרה מוסרית בהספור, ולו היו שמורים שם חוקי הנמוס ודרך ארץ כיאות כי עתה שמנו מחסום לפינו.

אום אם המחבר מחבר חיי “רש”י" ז“ל עם מעשי נוסעי הצלב, ומושיב את רש”י בפאריז תחת שהיה מקום מגוריו בעיר “טראיעס” ובמחזה אין מטרה מוסרית, רק המטרה היא לבדח את הקהל בדברי הוללות וסכלות ונבול פה, ובתוך המטרה הזאת יתנוסס כבוד רש“י, והמחזה נקרא על שמו, היש לך עזות גדולה ונמרצה כזו? לב מי מבני ישראל אשר שאב מים התורה והתלמוד בהדלי אשר דלה דלה לנו פרשנדתא זה – לא יתחמץ בקרבו בראותו הנבלה הזאת, איך בני ישראל מחללים את קדשיהם ותפארתם בפרהסיא? לב מי לא יתר ממקומו בראותו איך לב המחבר השואהו להציג לפנינו באחד מן המחזות האחרונים, העת שנסתלק רש”י מן העולם מחוברת עם דברים מעוררים צחוק והתול, בעת שהרגע הזה קודש הוא לנו, ומהנכון היה לשום אותו במשבצות זהב לחבר אליו מדת הרחמים, דומית השקט, נחלי דמעות ותשובה ותפלה.

רבים מהקוראים יחפצו לדעת אל נכון, על מה אדני הספור הטבעו, והאיך נתגלגלו הדברים, ואיזה מן המשחקים עשו מלאכתם באמונה ואיזה מהם חטאו בהונאת רע ובטפשות

פה, ע"כ קורא יקר! עשה אזנך כאפרכסת ואספר באזניך הדברים כהוייתן.

אולם לא! עטי ירעד בידי בקרבי אל המלאכה הזאת, לכן איני רוצה לטפל בנ… כזו, רק זאת אומר לכם, כי המחזה יסודתו באגדה ובדותא בעלמא המובאה בס' שלשלת הקבלה ע“ד ביאת גאָטטפריעד הבולאני לרש”י ז“ל לשאול את פיו⁵ אם יש לו תקוה לנחול את הנצחון במסע הצלב, ותשובת רש”י עפ“י נבואה וכו'. האגדה הזאת היא שיחה קלה שכבר הוכחשה ע”פ כל סופרי קורותינו, כתבנית זאת עשה ק“ב אפערעטע בהציגו מצד אחד את גאוננו רש”י ז"ל ומצד השני ראש למסע הצלב גאטפריעד הבולאני, ויעש מזה קטרת רוקח מעשה רוקח, ויערב בה סממני בופפא־נארע והרבה הלבנה השולחת זמורה אל אפנו, ויצר אותו בחרט הדמיון ויצא – העגל הזה.

המחזה הזה אין לו רפואה אלא סכין, לעשות בו מלאכת הנתוח ולהסיר ממנו את הנגעים וכל מרעין בישין.

א) לשנות את שמו ושם גאונו זה אשר מפיו אנו חיים לא יזכר ולא יפקד פה, בסוד אלה אל תבוא נפשו ובקהל זה אל יחד כבודו, יוכל להיות רב או גאון אחר שחי בזמן מסע הצלב.

ב) להסיר משם כל אשר הוא נגוד… וטלוא… בחרוזים [דברי הבל ורעות רוח ונבול פה] וכל “חום בכזבים” עד שיצא כסולת מנוקה ויוכלו ליהנות לאורו גם בני ארצנו, כי אינו דומה טעם מחזה העולה בנוירק לטעם מחזה העולה בווארשא, הא כדאיתא והא כדאיתא ואין חולקין על טעמיהם של בני אדם.

אין כל ספק בידינו כי הגפ“ן יתן אזן קשבת לעצתנו לחבר הטוב עם המועיל, הנועם עם המוסר ולא יוציא עוד יותר מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ולא ישגיח על המון אדם [שהם בהמה המה להם] המתפעלים והמתלהבים כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ופיהם ימלא שחוק בשמעם ליצנותא דאסירא וקוראים בקול: כפל (ביס!) ארבעה וחמשה פעמים, ולולא חסנו על ממונם של ישראל כי עתה יעצנו להגפ”ן לדון את האפערעטא הזאת בגניזה, אבל אחרי כי כבר הוכנו הדברים, המחיצות והיריעות הצבועות וכו', ויש בדבר משום הפסד מרובה, אין לו עצה טובה רק לישרה להדרה לתקנה ולסדרה וכתנת בד קדש תלבש, ומילי דבדיחותא המסבבים עונג להמון העם יוכלו לבא גם על אדמת הקדש, אם רק נקיים הם ומרוחקים מן הכיעור ומן הדומה לו.

גם מהנכון שהמשחקים יעמדו איש איש על משמרתו כראוי לו, ואיש לא ישיג גבולו של חברו וכו' וכו' והגפ“ן אחרי שנתן את המחזה הנ”ל לטובה, יאמר לאנשי הממון הנ“ל האוהבים כוורא וירקא וכסא דהרסגא: “בני אדם יושבי חשך וצלמות! הנני נותן לכם איל אחר נאחז בסבך הענין ההוא, מענין לענין באותו ענין, זה חליפתנו, זה תמורתנו, אולם זה התרנגול (של הק"ב) ילך לנוירק ואנחנו נכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום”. עכ”ל. –

ואנן מה נעניה אבתריה? סופרים! הזהרו בדבריכם בדברכם על דבר קדוש וברוך אשר יעריצוהו ויקדושוהו העם. והלא דברים ק“ו, ומה “הקדושים” החיים אתנו היום פועלים פעולה עזה בלב עמנו, וסרים למשמעתם ונזהרים בדבריהם הקדושים בעיניהם, הגאונים משנים קדמוניות עאכ”ו.

אמרים מסולאים בפז, דברי נגידים מפיקים שלום, מוסר השכל וצדקה, מבדילים לטובה את החזיון “מנחם בן ישראל” שעלה על הבמה בבית החזיון בופף יצורי דמיון יפה צבו על הבמה ויטיפו לנו תורת הסבלנות ואהבת־אדם נקיה וברה כחמה, ורוחנו התנשא אל על ויקשיב לנעימות דברים כאלה אשר יקרו מאד בעת ההיא:

תוכן הספור: נער אחד “צדוק” שמו שהמיר את דתו נתן עינו בבת אדוניו והיא גערה בו בנזיפה וילך הנער והלשין לפני השופטים כי האב ישראל ובנו מנחם עשו תועבה בהרגם נער נוצרי לקחת את דמו למטרה קדושה וגם בתם אסתר היתה בעזרם, האם והבן נאסרו באזיקים ואסתר התחבאה בצל נוצרי איש ישר. “ישראל” לא יכול עוד נשוא את החרפה ויפל על הארץ לעיני השופטים וימת מעוצר רעה ויגון. והנוצרי הישר באדם אשר פרש את כנפיו על אסתר לבלי תאונה אליה רעה הראה לעיני השופטים כי נקי מנחם מהחטאה הגדולה הזאת, ויראה לדעת כי שקר בדאו שונאי ישראל על עם שומר אמונים כי ידם ישפכו דמי נקיים למטרה קדושה. והוא (הנוצרי) בצדקתו ובישרו הציל את מנחם מרדת שחת: ובת ר' מנחם השיבה אהבה אל חיקו בראותה כי הוא הצילם ממות נבל, ובראות הנוצרי כי בת ישראל התקרבה אליו וידמה בנפשו כי לא תשיב את פניו ריקם, ויבא לאביה וידבר באזניו לתת את בתו לו לאשה. מנחם ענה לו בשפתי חן כי הוא לא ימנע הטוב ממנו בתנאי אם אחותו תסכים לדבריו, ובכן קראו להנערה וישאלו את פיה והיא ענתה בענות חן כי נכונה היא לרחוץ את רגליו ולהיות שפחתו כל ימיה אבל לא אשתו, אחרי כי לא תוכל לבגוד בעמה ובזה תם המחזה: מחזות כאלה יתנו כבוד לשם ישראל ומה גם אם משחקים נוצרים יראו דברים כאלה בשפת המדינה, וכל הרואה במחזה יתענג על מראות עיניו וישמח לשמוע דברי מליץ יושר להגיד לעם ישראל ישרם ותומתם לעיני כל העמים.

מאד השכיל לדבר אחד הסופרים על דבר המחזה “המלקט עצמות”⁶ דרמה בחמש מערכות ושמונה תמונות עם הקדמה (פרולוג) מאת י. פ. אדלער. – תוכן המחזה בקצרה זה הוא:

בעריל שטאם, איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש שנים, נער פוחז ובליעל משחית דרכו אשר בפחזותו הלך מדחי אל דחי ולא היתה לאל ידו להחיות את נפשו, גמר אומר בלבו להבנות מחור בנו של אחר, ובכן התנפל באחד הלילות על איש ההולך לבטח דרכו בשוק העיר, תקע חרב בלבו ויוציא מצלחתו כסף רב, ובטרם עוד הספיק להמלט עם שללו הביא המקרה אל מקום החלל את “שלמה המלקט עצמות” ובראותו את הרוצח התנפל עליו להניאו ממעשהו, אך זה הדפו בעוז כח ויברח וימלט ועקבותיו לא נודעו, ושלמה עוד הספיק להציל מפי הנרצח את שמו ושם משפחתו אלכסנדר הערצבערג ויבטיחו לשום עיניו לחמלה על בתו היחידה אשר נשארה יתומה עזובה במות אביה.

עברו ימים ושנים אחרי הרצח הזה, ובעריל שטאם שנה את שמו לשם “באנקיר האפפמאנן” ויהי לאחד העשירים הנודעים לשם בעיר הגדולה אדעססע מקום המעשה, ושלמה המלקט עצמות ובלויי סחבות נשאר כשהיה, חי בלחץ ומחזיק בתומתו, וישמור הבטחתו לאלכסנדר הערצבערג הנרצח, ובצד מעונו אמץ כבת לו את רעזע הערצבערג אשר התפרנסה ממלאכת התפירה, ויאהבנה מאד ויחיו בשלות השקט, אבל ברבות הימים נשבתה שלותם כי הבאנקיר האפפמאן אשר רצח נפש אביה לפנים שם גם לה עלילות דברים כי המיתה ילד רך [אשר נולד לבתו דבורה בזנונים] ותלקח רעזע אל בית הסוהר וגם שלמה הזקן הושם במאסר בהאשמו על פי האפנאמן כי הוא רצח את אלכסנדר הערצבערג. אחרי תחבלות שונות הצליח אמנם שלמה להוציא כנגה צדקתו וצדקת רעזע ולהסיר פני הלוט מעל האפמאנן, אז נקרא דרור לשלמה ולרעזע ועל מקומם באו האפפמאנן ובתו וכל הונו ורכושו נפלו חבל לרעזע ולאהובה רצתה נפשה בו, הוא אדאלף ווערטהיימער, אשר היה נועד מטעם האפפמאנן לקחת לאשה את בתו דבורה כנגד רצונה ואשר אהב את רעזע זה כבר אחרי ראותו אותה במקרה.

מלבד האנשים הנזכרים למעלה שהם ראשי נושאי המחזה, יקחו חלק עוד: המילדת בערמאן אשר לה מסר האפפמאנן את הילד להעבירו מן העולם; ליזע רעית ראזע אשר על ידה נתודעו רעזא ועדאלף אהובה, וחוקר דין אשר עזר לשלמה המלקט עצמות ולאדאלף להוכיח צדקת רעזע הנאשמת.

לא נעביר תחת השבט את המחזה הזה אשר לא חדש מקרוב הוא בא, ומעלאדראמות כאלה כבר ירדו מעל הבמות בבתי התיאטרון לעמי הארץ ולא יכירו עוד מקומן שם. ואולם בחבר המשחקים העברים אשר בתיאטרון בופף עוד יוכלו למצוא מקום פסולי־מחזות כאלה, כי “באין דגים גם הסרטן לדג יחשב” יאמר המשל, וטוב טוב להציג לפני המון העם מחזות כאלה אשר “לא יריחו ולא יסריחו” מאפעראטעם כ“שני קונע־לעמיל” “הקוסמת” וכדומן המלאים נבול פה והתולים נמבזים.

יוצרי החזיונות ברבם הרגילונו עד היום ללצים ולרוחות רעות, להבלים ודברי נבלה עד כי בראותנו עתה הבל חדש אשר יחסרו בו הפגולים והאזן לא תשמע דברים שנפש האיסתנים הקיץ בהם נקרא: “גם זו לטובה!”.

בין כל המשחקים במחזה הזה הצטיין אדלער מעתיק החזיון, ואשר נראה בתור “שלמה העני המלקט עצמות”. הוא ידע מה חובתו ויעשנה באמונה כמשחק רב ימים ושנים על הבמה, את הכל עשה ה' אדלער יפה בעתו, ידע עת שחוק ועת לבכות, עת רגז ועת נחת, וקהל הרואים התענגו על משחקו ויקראו “הידד! אדלער!” בכל מאמצי כחם ובקול בוקע ארץ. “אך צפור דרור אחת לא תביא את הקיץ בכנפיה” ולכן לא נתפלא אם פעמים רבות שרר על הבמה קור וקפאון, קהל המשחקים וקהל הרואים היו כשני עולמות נפרדים ורחוקים זה מזה.

לא נעיר מאומה על עצם מלאכת ה' אדלער, להעתיק ולהכשיר את המחזה למען הקהל העברי, כי הזרות והתהפוכות אשר במחזה הזה אין קצה להן, ואך על אחת נעירו, דבר שיהיה ביד המנהל את שחוק המשחקים לתקן בנקל, למשל:

מאז רצח בעדיל שטאם את הערצבערג עד הופיעו בתור באנקיר עברו כעשרים וחמש שנים, ובכן הוא עתה כבן חמשים שנה, אבל חזות פניו כאחד הבחורים המתיפים לבקש אהבה, כעול ימים אשר זה עתה החל לבא באנשים, לא כאב אשר על יד ימינו יושבת בת שכבר הגיעה לה עת דודים ולא כאיש אשר כמה הרפתקאות כבר עדו עליו ומלא כל ימין כעס ומוסר כליות על חטאותיו": –

ע"ד המחזה אוריאל אקוסטא (והוא מחזה תוגה בחמש מערכות מאת ק. פ. גוטצקאוו נעתק משפת אשכנז ע"י י' לערנער מאדעססע) כותב אחד הסופרים לאמר: אדמה כי ישנם רבים בין הקוראים אשר לא ידעו את תולדות אוריאל אקוסטא ואולי גם את שמו לא שמעו מעולם, ולכן אמצא לנכון לספר להם פה את תולדותיו בקצרה, למען ידעו את העת אשר בה ראה חיים מרים עלי אדמות ולא יאמרו (כאשר יאמר אקוסטא ע"ד אחר) כי אקוסטא לא היה ולא נברא רק משל הוא ויצור דמיונו של המשורר האשכנזי.

אוריאל אקוסטא – או כאשר נקרא טרם שובו לדת אבות אבותיו: “גבריאל אקוסטא” או: “יוריסטא” – נולד בעיר אפורטו אשר בפורטוגאל בשנת 1591: הוריו היו מן היהודים האנוסים, זאת אומרת: מאלה אשר קבלו על עצמם את הדת הקתולית באונס ולא ברצון, ויחנכו גם לבנם גבריאל על פי דרך האמונה הנוצרית. הוא הצטיין בכשרונותיו הטובים, בשכלו החד והעמוק, ובעודנו צעיר לימים השלים חוק הלמודים בדעת דת ודין, ויקח על שכמו משרה נכבדה בהיכל הכמרים. ברבות הימים החל אקוסטא להעביר תחת שבט הבקרת את הדת הקתולית ולא מצא בה נחת רוח, ולא שמח בחלקו, ויהיה פוסח על שתי השפעים, ויתהלך כל הימים תפוש ברעיוניו המסוכסכים, ספקות אין קצה הרגישו מנוחת נפשו, עד אשר עלה רעיון על לבו לשוב אל אמונת אבותיו הראשונים, בחשבו כי בצלה יראה חיי שלוה ומנוחה שלמה, והיא תשביח את שאון ים השפק אשר היה משחק לגליו זה ימים רבים: וכה עזב את עיר מולדתו וארץ פורטוגאל בלוית הוריו ואחיו ויברח אמשטרדמה אשר בארץ הוללאנד – ארץ החפש והדרור בימים ההם – ושם התיהד וישנה את שמו גבריאל לאוריאל.

ואולם גם דת משה וישראל לא השביעה את נפשו מנוחה ושעשועים, גם מימי תורת אבותיו לא השיבו את נפשו כמים קרים נוזלים מבאר מים חיים! – לא ארכו הימים, והשפק, אשר אכלו כעש בהיותו קתולי ויגרשהו מארץ מולדתו, מבית תענוגיו, מחברת קרוביו, יודעיו ומוקיריו ללכת לנוע לארץ אחרת בין אנשים זרים לו מתמול שלשום, השפק הנורא הזה החל לפעמו מחדש, הוא לא עזב את לב האמלל בעזבו את הדת אשר בה גדל ויהי לאיש; התמורה הזאת הפילה אך תרדמה על השפק אבל לא גרשה אותו מן גו, וברבות הימים התעורר מתרדמתו וביתר שאת ואומץ שם שמות בנפש אקוסטא וידריכהו מנוחה ויצעידהו למדחפות; רעיונות אין קצה למו שמו למרקחה את לבו ונפשו, דעות חפשיות נתנו לעיני שכלו מבט אחר על אמונתנו ותורתנו ותהיינה בעיניו כעיר פרוצה הדורשת תקונים הרבה, ככרם אשר מרוב שנים עלו בו קוצים וחרולים הדורש יד חרוצה ונאמנה לשרש אחרי הצמחים האלה המשחיתים את פאר הכרם ותועלתו. רעיונות כאלה לא נתנו מרגוע לרוחו ונפשו, לחצו את לבו עד אשר לא היה לאל ידו לעצור ברוחו הנפעמה ויגל את מורשי לבבו וישמיע ברבים את דעותיו והשערותיו; אך הרבנים שומרי הדת ונוטרי כרם ה' צבאות לא ישבו בחבוק ידים ויקומו כלם כאיש אחד חברים לקנא קנאת האמונה, ויריבו את אקוסטא, וישטמוהו, מנוחה הדריכוהו וירדפוהו עד חרמה.

---

למען הצדיק את נפשו ודעותיו ולהוכיח כי הספר אשר כתב איש ריבו הרופא דידסילווא מלא רעיוני רוח ודברים שאין להם שחר, הוציא אקוסטא לאור ספר בשפת ספרדית, אך ספרו זה העיר עליו ביתר עוז את חמת ראשי עדת ישראל באמשטרדם וישפכו אליו חרון אפם בנדוי ושמתא.

כחמש עשרה שנה נבדל אוריאל מתוך קהל עדת ישראל, מאמו הזקנה והחולה, מאחיו ומכל מחמדי נפשו, חמש עשרה שנה היה בודד במועדיו כערער בערבה ובמשך השנים האלה עברו צרות רבות על נפשו ובשרו יחד. תלאות איומות ונוראות דכאו לעפר חיתו, וישבע עמל וכעש, בוז וקלון, עד אשר נלאה נשוא, רוחו האמיץ עזבו לאט לאט ויאות להתרפס לפני הרבנים מנדיו, להתודות על פשעיו ודעותיו הכוזבות, ולחתום ידו כל כתב חרטה אשר בו שם לאל את כל הכתוב בספרו. אז חדלו מרדוף אותו וישב במנוחה באין מחריד ומכלים דבר.

אך גם הפעם לא ארכו ימי שלותו!

עד מהרה נודע הדבר, כי לא שב אוריאל אקוסטא בכל לבו לאמונת אחיו ודעותיהם, כי ערום הערים להוליך שולל את הרבנים וכל עדת אמשטרדם, אז הטילו עליו ראשי העדה לקבל נזיפה ולשוב מדרך כסל לו, ובהקשותו את ערפו וימאן להכנע מפניהם, החרימוהו שנית בחרם גדול וחזק מן הראשון.

שבע שנים נרדף בלי חשך ולא מצא מנוח לכף רגלו. גם רעיו מקדם רחקו ממנו ולא חשכו רוק מפניו, קרוביו ומכיריו השביעוהו ממרומים ויראו עליו באצבע ויהי למשל ולשנינה, עד אשר כשל כח סבלו, החיים היו עליו למשא כבר מנשוא וישם קץ לתלאותיו בכדור עופרת…

את האמלל הזה עשה המשורר האשכנזי גוטצקאוו לגבור חזיון תוגה ויקרא את החזיון על שמו, ויתארהו ביד חרוצים נאמנה, וישם בפיו דברים רמים ומרים כלענה. ברוח דמיונו בעל הכנפים יצר יצורים רבים ושונים הסובבים את אקוסטא בהיותו באמשטרדם; הוא נתן לו אהובה, עלמה יפיפיה ועדינה, בת אחד העשירים הגדולים בעדת ישראל; אהובתו זו כבר מאורשה היא לאחר, אך היא תמאן בארוסה מיום תכיר את אוריאל ותשיב פניו ריקם, ובהודע להארוס כי אוריאל גזל את כבשתו והוא עומד לשטן על דרכו, נשבע באפו לקחת נקם ממנו ולהועיל לשברו והותו, ואת שבועתו זאת יקים וימלא; החרמים והקללות יפרידו בין הדברים, אהובת אוריאל תשבע לענה על אהבתה לו, בבשרה ישולח רזון והשושנה הנחמדה הזאת תבול בלא עתה. הוא – גיטצקאוו – העלה מקבריהם את רבני אמשטרדם מעת ההיא ואת בן עקיבא בראשם, את הרופא די־דילווא, אשר מפיו שמע גבור החזיון לקח ואחרי כן נהפך לאיש ריבו, את אמו הזקנה והעורת את אחיו ועוד אנשים רבים; – כל היצורים האלה יקחו חלקם במחזה, ידברו, ירגזו, יבכו, ישחקו, ילכו, ירוצו, יקללו, יחרימו, עד אשר ישים אוריאל אקוסטא קץ לחייו, עד אשר ירד מעל הבמה הגבור הנורא, אז יפול המסך, תם החזיון!

מאז מת אוריאל אקוסטא עברו כמאתים וחמשים שנה! בשרו כבר היה לברות לרמש האדמה, בעצמותיו כבר בא רקבון ומשחת מעצמות מראיהן; גלגלתו… הה, הוא יכלה זה כביר להעיר בלב הרואה רעיוני עצב ויגון כרעיוני האמלעט בחצר המות על יד קבר אפעליא… כן, אקוסטא מת לשחת – זה רבות בשנים ישכון דומה בארץ נשיה וישוב עפרו אל האדמה אמנו, ואולם רוחו!… רוחו לא ירד אל ירכתי בור גם לא עלה למרום על מעון אראלים ומלאכי יה, כי אם חי, חי עודנו פה עליה אדמות! – – – רבים המה אנשים כאקוסטא בכל דור ודור ובכל עם ועם. אך ביתר שאת בין בני עמנו בדור הזה אשר אנחנו חיים בו; אין קצה לאלה אשר רוח אקוסטא תפעמם, וכרוח סערה חזקה ואיומה תשים למרקחה את ים חייהם ולא ימצאו מנוחה נעימה בצל אמונתם ואמונת אבותיהם מעולם, אין מספר לאחינו הצעירים אשר נפלו שדודים לרגלי דעותיהם וחפצם לעשות תקונים בדתנו הנושנה!

אמת הדבר, כי בין אוריאל אקוסטא החי לפני מאתים וחמשים שנה ובין “אוריבל אקוסטא” בזמן הזה רב ההבדל, וגדול הוא יתרון הראשון מן השני; הוא, הראשון, הביט על אחיו בעיני חמלה ויבז בפיו ובלבו את אלה אשר העבידום בפרך, ויעמיסו על שכמם משא לעיפה; הוא אהב את עמו, את דתו ותורתו הטהורה, הוא אהב את אחיו, את מכיריו ואת כל הקרובים אליו, אך המה דחהו כמו דוה, המה קראו לו “צא טמא” ויבדילוהו מתוך קהלם ועדתם; לא כן השני, החי אתנו היום, הוא לא ישמע קול חרם ושמתא, אחיו ובני עמו לא ינדוהו, ולא יאמרו לו: “גש הלאה”; לא ירדפוהו ולא יעציבוהו, אך הוא בעצמו ינוס מפניהם כמפני חיות טורפות, פראי מדבר ואוכלי אדם, הוא יבזה בלבו אותם ואת דתם, הוא ישנאם שנאה עזה כמות. חברתם לקלון לו ואת צור מחצבתו יחשוב לאבן נגף וצור מכשול על דרכיו בחיים… ואולם גורל אוריאל המת וגורל אוריאל החי אחד הוא: כהראשון גם השני לא יהנה מזיו החברה והאמונה, יתהלך כצל בין אחיו ואחיותיו והמה כזרים לו, כה ינוד ינוע עד אשר תכנס בו רוח שטות ואז יאבד את נפשו לעולמים…

* *

אחרי כל דברינו אלה לא יפלא אם השם “אוריאל אקוסטא” אשר התנוסס בראשי המודעות בכל פנות העיר ווארשא משך אותנו בחבלי קסם אל בית המשחק “בופף”. – על במת התיאטרון זה הציגו המשחקים היהודים את חזון גוטצקאוו, וה' אדלער הופיע לפנינו בדמות דיוקנו של אוריאל אקוסטא.

בית המשחק היה מלא על כל גדותיו, עד כי צר המקום מרוב הנאספים, וכלם ישבו ויחכו בכליון עינים עד יורם המסך ויחל המחזה… וכו' וכו' וכו'.

ה' אדלער כבר הספיק להראותנו כשרונו במחזות קלי הערך וקטני האיכות אשר חרפה הוא למשחק כמוהו לקחת חלק בהם – ואולם “באוריאל אקוסטא” מצא לו כר נרחב להופיע בעצם תקפו ולהראותנו טוב טעמו ובינתו. מראשית הופיעו על הבמה עד רדתו ממנה לא שכח אף רגע מי הוא ולפני מי הוא עומד. כמשחק חכם לבב הכיר את מקומו, לא הסיח דעתו ממנו, ידע את אשר לפניו ויעש את מעשהו באמונה ובכשרון נפלא. תנועותיו היו קצובות בערך נאוה ועל פיהן יכולנו לדעת בנקל את מצב רוחו ונפשו פנימה, עיניו הפיקו רגשי אהבה נכזבה, יגון נמרץ וכעס נורא על מדריכי מנוחתו, וכעיני חוקר נעלה חדרו ובחנו כליות ולב; דומיתו היתה נעימה ואיומה, קולו היה ערב ונעים ויעיר רגשי חמלה ותוגה עמוקה, בעת אשר שפך מרי שירו לאט ובנחת באזני העצים הפרחים וקירות החדר, וקולו זה חצב להבות אש, וכשאגת ארי הרעים פלאות ויחריד הלבבות בעת אשר עטפה עליו נפשו. סוף דבר: ה' אדלער יצא ידי חובתו כאוריאל אקוסטא ויתן לנו מושג נאמן מבחיר יצורי גוטצקאוו, והרואים גם המה הכירו את פעולת “אהובם” זה וידעו איך להוקירהו, ויקריבו לו מתנות למכביר ויקראו לפניו “הידד!”

בתור יהודית, אהובת אקוסטא, הופיעה המשחקת המהוללה מרת טאנצמאן, וגם היא הפיקה רצון מאת קהל הרואים, וביתר הכשר ודעת הצטינה במערכה החמשית, במערכה הזאת היה מדברה נאוה ומהול ביגון ועצב, פניה היו זועפים ומלא אותות תוגה חרישית, כפני עלמה עדינה אשר הקריבה את רגשות אהבתה העזה על מזבח חמלתה לאביה היורד פלאים מבמת הצלחתו ועשרו, ואחרי עשותה זאת תכין את עצמה לצעוד את צעד הראשון והאחרון בחיים… לשתות כוס רעל ולמות תחת העץ, אשר היה העד הראשון לבריתה בינה ובין ידיד לבה.

המשחק הנפלא ה' טאנצמאן היה מתון ונזהר בדבריו כיאות לחוקר ורופא די־סילווא ויעש מעשהו ביד חרוצים וכו'.

את יתר המשחקים לא נעביר תחת השבט אחד אחד, כי אם בכלל נאמר כי אזרו שארית כחם ויעשו ככל אשר השיגה ידם למלאות חובתם ועבודתם בשום לב וישביעו את הרואים רצון וכו'.

ע“ד המחזה אחשורוש או אסתר המלכה מצאנו דברים בהצפירה הראוים להעתיקם במאמרנו זה וז”ל: הידעתם את המעשה באחשורוש ובמרדכי ואסתר ובהמן? נדמה כי אין אף אחד בכם אשר לא ידע זאת גם בלעדי התיאטר בופף, אבל תחת אשר אנו שומעים את המגלה כלה במשך חצי שעה ומצירים לנו בדמיוננו את אחשורוש, את מרדכי ואסתר ואת המן כהעולה על רוחנו, יציג לפנינו התיאטר בופף את כל אלה במחזה והוא מנעים ומבשם את הדבר במנגינות ובמחולות ועוצר אותנו כעדר בתוך הדברו מן השעה השמינית בערב עד השעה האחת וחצי אחר חצות ליל. אמנם בשעה כזאת עוד לא שבנו מן המגלה, להבדיל בין הקדש ובין החול. באמת עשו גאלדפאדען טאנצמאן ויארוחאווסקי כל אשר בכחם היה להעציבנו, לשמחנו ולדגדגנו, גאלדפאדען טאנצמאן יארוחאווסקי עולים בלולים לפנינו ואיננו יודעים להבדיל בין תחומו של זה לתחומו של זה. רחוק הוא מלבנו לשער כי גאלדפאדען שאיננו מן ההדיוטות, יהפך את סדר המעשה נגד הכתוב, שאחשורוש יתרצה תומ“י להשיב אחור את הפקודה ולהוריד את המן משאתו בשיחתו הראשונה בבוא אסתר לבקשהו לבא אל המשתה, גם רחוק הוא להאמין כי יארוחאווסקי בעל כשרון בזמירות עמנו, יסדר את המערכה שתנגן להקת מנגנים מאחורי הפרגוד שתי פעמים לערך רבעי שעה ואנחנו נשב ונביט על המסך עד בלי קום עוד רוח בנו. לא נדע איזה הן שגיאותיו של גאלדפאדען, איזה של יארוחאווסקי ואין איפוא דברינו בלתי אם השערות, נשער כי מאת הגפ”ן היתה זאת למלא את המחזה הנהדר הזה בדחנות שפלה שהיא מלפפת והולכת לפניו בכל חזיונותיו, אשר הוא עושה זאת לפי דבריו בעד ההמון בלי אשר נדע אם באמת דורש ההמון זאת מידו, ואם לא יקבל ההמון באהבה חזיון יפה בלי התולים הנמאסים האלה. נטות רוחו של גאלדפאדען אל הבדחנות הטתו לסמוך על מאן דאמר אחשורוש מלך טפש היה, ולהציגהו כדמות סמל הטפשות והסכלות שעי“ז יהפך למשחית ההוד הנורא והאימה הנשגבה שהיה יכול להלביש בהם חזיונות כמו “נדודי שנת המלך בלילה” וע”י טפשותו של אחשורוש נהפכים החזיונות האלה לחוכא ואיטלולא. שמואל שאמר: אחשורוש מלך טפש היה דאיבעי ליה לאקרובי בני מאתיה ברישיה לא שוה לפניו סכל אין־לב והדיוט [אידיאט] כזה אשר ע“י סכלותו לאין קץ יהפך כל הנס למעשה ילדות. האם לא טוב ונכון מזה היה להציג את אחשורוש בתור מלך כאחד ממלכי קדם, עריץ אכזרי נוח לכעוס והולך שולל אחרי עצת המן, ואחרי כן נפקחו עיניו לראות את רשעת יועצו ואת מרמת לבו השפל, או אז יהיו כל גלגולי מסבות הנס הזה מקרים נכבדים, מקרים עושי רשם, דברים שיש בהם חליפות גיל ותוגה, תקוה ויאוש. בעד ההמון נתן הגפ”ן לעבד לאחשורוש את ויזתא המיטב את לב הקהל בהתוליו ומרפה עי“ז את הרשם הטוב שהיה חזיון לאומי כזה ראוי לעשות בלב הרואים. אין זאת כי אם טפשות לחשוב כי בגלל אשר ההמון אוהב את ההתולים האלה ואת דברי הנבלה, לכן חובה היא לפטמם בכלכלה זו. נכון לבנו בטוח כי לוא היה המחזה אחשורוש נקי מן הסיגים האלה ולעומת זה היה יקר ונכבד יותר בתוכנו, אז לא תבעו בני ההמון את הגפ”ן לדין בעבור אשר מנע מהם המטעמים האלה. אכן לעמת זה נודה ולא נכחד כי את מרדכי ואת אסתר הציג חוזה החזיון הזה על רום מצבם הנכון להם, וגם את המן הציג על מקומו ויערוך היטב את מערכות תפלת מרדכי לפי בהכ“נ, את מערכת כתובת הפקודה ע”י בני המן, את הקיעותא דירחא ע"י החוזה בכוכבים, ואולם המערכות: סעודת אחשורוש הראשונה וקריאת ושתי, נדודי שנת המלך ושיחתו אז עם המן (למה מהר לשפוך חמתו עליו ולהגיד לו את כל?) וסעודת אסתר, לא יצאו ברורות ומתוקנות כראוי. גם המערכה האחרונה “שמחת פורים” איננה עושה רושם כלל. אך הנגינות יפות וערבות מראש החזיון ועד אחריתו.

ההערות האלה לא תפגענה בכבוד המשחקים, הם עמלו בכל כחם להציג את קלסתר פני יצירי החזיון הזה לפי רעיון החוזה. ה' טאנצמאן הציג את הטפשות אשר יחס הגפן לאחשורוש באופן שאין למעלה הימנו; ה' אדלער שיש בו הרבה מן השיח והשיג והתנועות של ארטיסט אירופאי בקומתו, בקולו, בתנועותיו ובכל הליכותיו עשה את חובתו כהמן באופן הגון; ה' טאבאטשניקוב שמש בתור מרדכי בהרגשה זכה ובדעת עד כי עריכתו עשתה רשם; מרת טאנצמאן עשתה את שלה בתור אסתר בכשרונה המיוחד לה; גם ה' פישקינד, שעליו נטל להיות ויזתא על הבמה הצטיין במהירות גוו הקטן והרך כקנה, בעיניו הקטנות והנוצצות בחוריהן, והמון הרואים שבעו רצון, וכו' וכו'. –

והנה אנחנו כבר אמרנו, כי רוב המחזות נכתבו בעת שהחלה ההתפתחות ובעת שעברו אחינו בני ישראל על הגשר העולה אז על שדה הדעת, וכל ההתחלות קשות. לא כן עתה. העתים נשתנו, ומה שהתירו להם הסופרים אז אסור לנו עתה, הכל יודעים כי הרביים העומדים בראש החסידים ואשר רבים יאמינו בהם ויתנו להם כבוד אלהים, הרביים האלה נוסף על תורתם חסידותם וקדושתם היה חכמים ונבונים, מבינים חכמת הפרצוף, ורבים מהם למדו שפות חיות ולשונם תמהר לדבר צחות בשפת קדשנו, ובשום אופן לא היה ולא נברא ולא יהיה לעולם רבי כזה כאשר יתאר לנו ה' גאלדפאדען בהמחזה “ני בע ני מע ני קוקעריקא” או “המלחמה בין האור והחשך”. ולפי דעתנו אין כאן לא מלחמה ולא אור ולא חשך אבל יש כאן גוזמא והפלגה סכלות והוללות. או אם נשים עין על המחזה: “דער פאדראטשיק” או: “רוסיש־טערקישע קריעג” נשתומם על המראה. הקוראים אשר לא ראו את המחזה על במת החזיון ידמו בלי ספק כי הגפ“ן יתאר לפנינו מלחמה נוראה כמלחמת הרוססים והתוגרמים בשנת 1877, ובתוך המהומה יראה גם פאדראטשיק עברי, העושה מעשהו זר מעשהו ויתן לנו מושג וציורים קטנים ממערכות המלחמה, אשר ע”כ חוב מוטל עלינו להגיד כי לא דובים ולא יער, אין כאן לא מלחמה ולא רוססים ולא טורקים ולא ולא ולא, אבל יש כאן מעט סכלות, מעט ליצנות, מעט הוללות, מעט נבול פה ומעט שחוק ע“ד אחינו העומדים במקום סכנה לבקש טרף לנפשם ולנפש נשיהם ובניהם ובנותיהם. כן לא נוכל לכחד תחת לשוננו, כי גם המחזה “מלוה ברבית” (דער פראצענטניק) מאת ה' שמ”ר לא ישר בעינינו. שמ“ר יצר יהודי אחד מלוה ברבית והוא אדמוני ומוטב לו ליהרג על פחות משוה פרוטה, גם יגזול מכל הבא בידו ויעשה מעשים אשר לא יעשו. הדברים האלה יפה נדרשים גם יפה נכתבים בספר למען יקראו אחינו וידעו כי יש עין רואה ואזן שומעת וכל תעתועיהם בספר נכתבים, אבל לא להביא איש מנוול כזה על גי החזיון להראות העמים והגוים איש יהודי משחת מכף רגלו עד קדקדו ואין בו מתום, איש כזה עושה רושם רע גם על היהודים, ומה גם על הנוצרים. אין ספק אצלי, לו ראה המו”ל “הנאוויע־וורעמיא” יהודי כזה כי אז הרים אותו על הנס וחקק את צלם דמות תבניתו לעיני כל הקוראים למען יצחקו על משבתנו. – כמו כן המחזה טרפהדנאק (דער יודישער פריץ) גם כן לא נברא אלא לשעתו וצריך תקון גדול. היום כבר נתבטלו האספות, והצעירים אשר יעלה עליהם הגורל לצאת בצבא יבאו בכבודם ובעצמם לעמוד לפני הממונים על הדבר ואין “קהל” ואין “אספות” ואין “כופין” ומה לנו להזכיר עונות ראשונים?… דיה לצרה בשעתה.

הוא הדבר אשר דברנו בראשית מאמרנו: כי כל העולם כולו דומה לבמת המשחק ובני האדם הם משחקים על במותיו, וכמהם שחקתי גם אני במאמרי זה, אבל עד מתי? הבה ארדה נא מעל הבמה ואבואה חדר בחדר להנפש מעט מעמלי שעמלתי בהראללע שלי ואפטר מלפניכם קוראים אהובים על מנת לחזור אליכם אי"ה ובעתה אחישנה…