מי נער, אָמון עלי עברית, לא שפרה לאזניו הפתיחה המצלצלת:
וּבִדְמִי הַלַּיִל, בְּלִי קֶשֶת וָשֶׁלַח,
עַל סוּס קַל עֵין־דּוֹרָה בָא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ –
עם ההמשך הסודי:
וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:
“פֹּה תָגוּר” – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׁ הִבִּיעַ.
בדרמתיות נקשרת השיחה:
“אַתְּ בַּעֲלַת־הָאוֹב?” “כֵּן, אֲדוֹנִי, הִנֵּנִי.”
“נָא קִסְמִי בָאוֹב, צֵל הָרוֹאֶה הַרְאִינִי.”
המלך ברחמים לנביא:
מַדּוּע מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתָּנִי,
וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיוֹם זֶה שַׂמְתָּנִי?
והנביא בזעף:
עַל מֶרְיְךָ, גְאוֹן לִבְּךָ, אֱלֹהִים יִזְעָמְךָ;
מָחָר אַתָּה עִמִּי, גַּם אַתָּה, גַּם עַמְּךָ –
והרי הסיום העצוב:
בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח,
עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.
וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא,
וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּש הַנוֹרָא.
בלא יודעים ירגיש הנער הקורא, כי הספור העתיק לובש אור חדש בחרוזים האלה. ומה חדושם לעין־הבקורת?
כשם שבעלי האגדה ציירו את האבות והגבורים הקדמונים בדמותם הם – עוטפי טליתות וחובשי טוטפות, לומדי תורה ודורשיה, - כן העטה טשרניחובסקי את שאול המלך מחלצות מעולם זר לגמרי – שיוה לו דמות אבירית־פיאודלית. רגילים אנו לקשור את שאול עם אתונות, וכאן, כאיזה לוֹנסֵילוֹט או אַייבֶנהוֹ רוכב המלך עין־דורה על סוס קל. ובעלת האוב – מכשפה שכספּירית היא. המכשפות ב“מקבּתּ” שרות:
Fire burn and cauldron bubble.
[הכפילו, הכפילו עמל וצרה;
אש, בערי, וקלחת בעבעי.]
ואצל המכשפה בין־דור אנו מוצאים כיוצא בו:
עלטה… אש זועות… דממת השחת…
מעגל הקסמים ועשן הקלחת…
כן שפך המשורר על הספור הקדום והלשון הקדומה רוח אירופית־אנגלית; והיא דוגמה למלאכת חייו כולה.
שאול טשרניחובסקי, שבא בסוד מוחמד וכהני־און, אין לתמוה שכתב בין שאר ענינים גם על שאול המלך. אבל נדמה לי כי לא נשגה אם ניחס את ראשית צמיחת השיר לשתוף־השם. כל ילד עברי ששמו אברהם או משה או דוד, ידמה, בזמן מן הזמנים למצוא בעצמו אילו תכונות מבן־שמו התנ“כי; לא־כל־שכן ילד הגדל משורר. שהשם שאול חביב על המשורר, מוּכח משיבתו אליו פעם ופעמיים בשירתו הבוגרת: ב”על חרבות בית שָן" וב“שיר האהבה אשר לשאול”.
הבלדה ענינה שיר ספורי קל, מוסר מאורע אחד בדרך תמציתית. על פי רוב תכנה הוא הירואי או טרגי – איזה מקרה מזעזע שנקלט בחרוז סמוך להעשותו, ונשאר, בכמה שנויים וגלגולים, בזכרון העם לדורי־דורות. עמים פרימיטיביים, או חוגי־עם העובדים בתנאים קשים – אנשי־צבא, דייגים ביַמי־קרח, כורי־פחמים, כורתי־יערות בצפון אמריקה, אוכלוסים נגועים ברעש או שטפון – עדיין הם יוצרים בלדות או מעין בלדות כיום הזה. כיצד נוצרת הבלדה? לאחר המקרה המזעזע – המלחמה עם הדוב הלבן, או תליית הבוגד, או ההתפוצצות במכרה, או מעשה הקרבה עצמית נועז, – נפגשים בני החבורה בבית־מרזח או מסביב למדוּרה. אחד פותח בחרוז בזמרה לפי נגון ידוע, והשני מוסיף עליו עוד חרוז. החרוזים עוברים מפה לפה, וכל אחד מוסיף עליו משלו, עד שלבסוף יוצא שיר שלם – יצירה משותפת לכל החבורה, והוא נפוץ בסביבה, ויש משתמר לשנים רבות. גם כשהשיר הוא יליד כשרונו של חרזן יחיד, בהיותו עובר מפה לפה הוא מִתַּקן ומשתנה, עד שצורתו הסופית – יצירת עם היא.
הבלדה המופתית היא הבלדה האנגלו־סקוטית. כשפוך הנוֹרמנים את ממשלתם על דרום־אנגליה, לא פסקו מלחמות־השבטים בסקוטיה בצפון; ועל גבול סקוטיה עוד שררו והתקוטטו זה עם זה אצילים, כל אחד עריץ באחוזתו ושודד לסביבה. אלו התגרות והמלחמות ומעשי הבגידה, החמס והגבורה, נחקקו בבלדות. עם התפשט התרבות הנורמנית־צרפתית, חוּברו אל שיוּרי הטראדיציה של אנגליה העתיקה – אל המסורת של הגְלִימַן (זה הקריין המקריא זמירות מזכרון) ושל הסְקוּפּ (זה הזמרן, המחבר על דעת עצמו) המצוינת באליטרציה רבה ופסוקים קצרים, צלצלניים, לא־חורזים, דומים לקשקוש־חרבות פרוע, – דרכי חריזה ושקילה של הרומנסים אשר ביבשת. מכיוון שהמון התגרות והטרגידיות חלו בצפון, טבועות הבלדות במטבעות הלשון של הסקוטים. רובן כתובות לכתחילה סקוטית; ואפילו שכזו הכתובה אנגלית, מתובלת היא במלים או שגרות־הברה מן הדיאלקט הסקוטי, ומתנשם בה ריח מן האקלים ההררי, הקשה, הפראי. הבלדה האנגלו־סקוטית, סם־חיים היתה לשירה האנגלית בסוף המאה הי“ח, כשנאספה מחדש, לאחר שנשכחה מן החוגים הספרותיים, בספר “שרידי השירה האנגלית הקדומה”, מאת הבישוף פרסי. יחד עם “אוֹסיאן בן פינגאל” – שימשו ה”שרידים" פתיחה לתקופה הרומנטית הגדולה של ראשית המאה הי“ט. מני אז נכתבו כמה בלדות ספרותיות כמתכונתן של אותן הפרימיטיביות - פרי משוררים יחידים, - מהן עמוקות־התוכן ומשוכללות הצורה מחברותיהן הקדומות. המשקל של רוב הבלדות העתיקות והחדשות הוא יאמבי, שורה ראשונה מרובעת־הרגלים ושורה שניה - משולשת; הבית יש שהוא בן ארבע שורות, ויש בן שש או שמונה; אפני־החריזה שונים הם, ומצוי בהם החרוז הפנימי. נהוגים חופש רב בצירוף החרוזים, וחליפים קרובים באורך השורות. בספרות האנגלית מפורסמים שני שירים ארוכים הכתובים על דרך הבלדה: האליגוריה “שירת הספן הישיש”, מאת שמואל טיילור קולרידג', בעצם התקופה הרומנטית, ו”הבלדה של בית־הכלא רדינג" מאת אוסקר וויילד, סמוך לימינו.
הכיר משוררנו את הבלדה האנגלו־סקוטית וקבל ממנה. אחת הבלדות האלה, “שני עורבים” עמד ויהד:
הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, כַּחֲלֹף חֶשְכַּת לַיִל,
עוֹרֵב אֶל עוֹרֵב קוֹרֵא בְחָיִל:
–עוֹרֵב, הוֹי, עוֹרֵב! אֵי נֹאכַל הַיוֹם?
הֲנָשׁוּט בַּגַּיְא אוֹ בִּכְרַכֵּי הַיָּם,
נָעוּף הַיַּעְרָה, אִם נַעֲרֹק צִיָּה,
נַחְדֹּר בַּשִּׁיחִים אוֹ הֶרָה נַמְרִיאָה?
עוֹנֶה הָעוֹרֵב לָעוֹרֵב בְּקוֹל:
– נָעוּף בִּיְהוּדָה אֶל מִדְבַּר הַחוֹל,
נָשׁוּר אֶת צִיּוֹן: עַל מְרוֹמֵי הָהָר,
גּוֹסֵס הַמְשׁוֹרֵר חֲלַל חֶרֶב צָר
זִרְמַת דָּם חַם עוֹד מִלִּבּוֹ נִגֶּרֶת,
תִּפְרֹץ גַּם תַּאְדִּים אֶת אַבְנֵי הַהֶרֶס,
עוֹד בַּת־הַצְּחוֹק עֲלֵי שְפָתָיו מְרַחֶפֶת;
חֶרֶב הַצַּר חוֹל וְאָבָק עוֹטֶפֶת.
נָעוּף, נֵשְׁבָה עַל כֶּתֶף הָאִיש,
עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת נְנַקֵּר לוֹ חִיש,
נִמְרֹט תַּלְתַּלָּיו הַשְּׁחוֹרִים הַדַּקִּים,
נָלִיט בָּם אֶת אֶפְרֹחֵינוּ הָרַכִּים.
בְּשַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ הַמְסֻלְסָל, הָרַךְ,
נְרַפְּדָה קִנֵּינוּ הָרְעוּעִים בַּסְבָךְ.
עַרְשׂוֹ מַה קָּרָה בֵּין חָצָץ וָרֶגֶב!
סַעַר כִּי יַחֲלֹף, כִּזְעֹם סוּפַת־נָגֶב,
לִמְרַאשׁוֹתָיו אַךְ סִרְפַּד הַגָּיְא;
יִישַׁן, בַּל ירְאֶה בִּבְכֹת עַלְמָה לוֹ…
סָבִיב לְעַצְמוֹתָיו – רַק סִיעוֹת צִפֳּרִים,
אַךְ יְלֵל שׁוּעָל, אַךְ דִּלּוּג עֳפָרִים.
נוסחה אחרת למקור האנגלו־סקוטי, היא:
The Twa Corbies
As I was walking all alane,
I heard twa corbies making a mane;
The tane unto t’other say,
Where sall we gang and dine to-day?
In behint you auld fail dyke,
I wot there lies a new-slain knight;
And naebody kens that he lies there,
But his hawk, his hound, and lady fair.
His hound is to the hunting gane,
His hawk to fetch the wild-fowl hame,
His lady’s ta’en another mate,
So we may mak our dinner sweet.
Ye’ll sit on his white hause-bane,
And I’ll pike out his bonny blue e’en;
Wi ae lock o his gowden hair
We’ll theek our nest when it grows bare.
Mony a one for him makes mane,
But nane sall ken where he is gane;
Oer his white banes, when they are bare,
The wind sall blaw for evermair.
[שני העורבים: בהתהלכי כולי לבדי, שמעתי שני עורבים מנהמים. אמר האחד לשני: אנה נלך ונסעד היום? – מאחורי אותה גדר־עפר עתיקה, ידעתי, שוכב אביר, זה אך נהרג; ואין איש יודע שהוא שוכב שם, זולתי נצוֹ, כלבו וגברתו היפה. כלבו הלך אל הציד, נצו – להביא את עוף־הבר הביתה, גברתו לקחה לה בן־זוג אחר, על־כן נעשה לנו סעודה ערבה. אתה תשב על מפרקתו הלבנה, ואני אנקר את עיניו הכחולות, הנחמדות. בתלתל אחד של שערות־זהבו, נרפד את קננו כּהֵחָשְׂפוֹ. הרבה אנשים ינהמו לו, אך איש לא ידע אנה הלך. על עצמותיו הלבנות, בהיותן נקיות, ינשוב הרוח לעולם־ועד.]
אצל טש. נהפך האביר למשורר עברי, נפל חלל על הר־ציון, ועלמה (בת־השיר?) באה לבכותו. האם יהודה הלוי הוא זה? אבל יהודה הלוי נסע ירושלימה איש־שיבה, וכאן כתיב: תלתליו השחורים. אין זאת כי אם איחד המשורר בלבו את יהודה הלוי עם עצמו…
בלדה כולה נדיבוֹת ועצמה, נכתבה על ידי המשורר בסמוך לקודמת. שיחה היא בין שני אנשים, יפה להקראה מעין כמותה. תמיהה שקריינינו מדלגים עליה. יוּרשה לי להוסיף עליה קצת הוראות־במה:
בני קוֹרַיְטָה היו שבט יהודי עצמאי, גבורי מלחמה, בערב. הם נוּצחו על ידי המוחמדים. בן־בּאטא, אחרון לשבט, שבוי אצל האויב, כבול בכבלים, כורע על ברכיו ומתפלל לאלהים:
– הֲכִי לָכֵן זְנַחְתָּנִי,
הָהּ, אֵלִי, וְיוֹמִי רַד,
כִּי אֶרְאֶה אוֹיְבִי יִגְבַּר
וְכוֹכַב־שִׁבְטִי רַד?
נגש אליו שר־הצבא של האויב, בן־תָּאַבִּתְּ, והוא בשכבר הימים כרת את בן־בטא ברית־אחים על פני מנהגי המזרח, – הוא מכיר אותו, והוא מוכן לשלח אותו לחפשי, על אשתו ובניו השבויים:
קוּם, אָחִי, פְּתַּח כְּבָלִים,
הַאֶגְמֹל אָחִי רַע?
הֵא אִשְתְּךָ וּבְנוֹתֶיךָ,
וְחָיִיתָ, בְּרוּך אַלְלַהּ!
אך זה בן־קוריטה, יותר משהוא דבוק באשתו ובניו, יותר משהוא לעצמו, קרוב אל לבו גורל אחיו במלחמה. הוא שואל את השר:
וּנְגִיד־שִׁבְטֵנוּ אֵיפֹה,
אֵי בֶן־קַעַבְּ, אַסַּד?
אָמַרְנוּ יַדְבֵּר עַמִּים,
וִיחִי שְׁמוֹ לַעֲדֵי־עַד!
עונה השר:
עַל מְרוֹם שְׂדוֹת־אַלְמֶדִינָה
אַסַד כְּבָר נָפַל מֵת!
שוב שואל בן־באט:
וּבֶן־אַחְטַב אַיֵּהוּ
הַנַּעֲרָץ בְּסַעֲרוֹת־קְרָב?
הַאִם לִגְוֹעַ תַּמּוּ
נְדִיבֵי “עַם הַכְּתָב”?
נָמוֹגוּ אָהֳלֵי קֵדָר
עֵת אָמַר: בָּאָה עֵת
לְהָרִיק לַהַט חָרֶב.
נאום השר:
– גַּם בֶּן־אַחְטַב כְּבָר מֵת!
כך בן־תאבּתּ משיב את תשובותיו הממיתות, ובראותו עד כמה הרע לידידו, הוא נופל לפני השבוי, מנשק ידיו ורגליו, מתחנן לפניו שיקח החופש הנתון לו, וילך לחיים:
בֶּעָפָר הִתְפַּלַּשְׁתִּי
וְחָיִיתָ, בֶּן־בַּטָא…
אבל הלה דוחה אותו. מה לו חיים, ושבטו נכרת, ואחיו הגבורים נפלו עד אחד? יראה לו השר ידידותו בזה שימיתינו בעצם ידיו:
הַאִם זֶה גְמוּל גְּמַלְתָּנִי?
שִׁלַמְתָּ לִי אַךְ רָע!
בִּבְרִית אִם אַתָּה נֶאֱמָן
גַּם יוֹם בָּאַנִי פִּיד,
מָה חַיִּים לִי? – אָמוּתָה
מִיָדְךָ, בֶּן־תָּאַבִּתְּ!
כן נפל “האחרון לבני קוריטה”. והמשורר מסיים באקורד של אגדה, אגב אזכרת עוד שמות מבני השבט היהודי, שמות שצלצולם בלבד – גבוּרה:
בִּנְפֹל קוֹרַיְטָה יַחַד
עִם נְשִׂיאָם עַל שְׂדֵה־קְרָב,
נַדִיר וְקַיְלַה כָּרָעוּ
וּשְׁאָר בְּנֵי “עַם־הַכְּתָב”;
אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה
בְּאֵבֶל־שִׁיר־עֲרָב,
בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת
וּתְרוּעוֹת שוֹפַר־קְרָב!
* * *
הבלדה “מוחמד”, מדממת־הוד המדבר בה, ומרעם שאגת הארי המחריד את כל היקום. חלפה השאגה, והכל מתנער:
הַסּוּס נָטָה אָזְנָיו וַיִצְהַל בָּרָמָה,
וַיִנְחֹר הַגָּמָל וַיֵּילִיל בִּדְמָמָה
וַיִנְבַּח הַצְּבֹעַ מֵרִבְצוֹ בַגָּיְא.
כל זו העת, יושב הנביא במחנהו, ועוסק במלאכה פשוטה מאד:
אַךְ שַׁאֲנָן יָשַׁב הַנָּבִיא בֵינֵינוּ,
מֵאוֹר הַיָּרֵחַ, אוֹר תְּכֵלֶת, לוֹ זִיו,
וַיְתַקֵּן סַנְדַּלּוֹ – וּמִלָּה אֵין בְּפִיו…
לבסוף גומר הנביא מלאכתו, והוא קם ונותן אות למחנהו ללכת. ובקומו ועמדו נגד פני הלילה, הולכת דמותו הלוך וגדול, הלוך והִוָרָא, לעיני מאמיניו, עד שאין לה דמיון כי אם אללה עצמו:
וַיִּגְדַּל וַיָּרָם בָּרֶגַע הַהוּא
בַּיְשִׁימוֹן הֶעָטוּף תַּעֲלוּמוֹת כַּמָּוֶת,
בַּעֲדַת מַעֲרִיצָיו שֶׁאוֹתוֹ סוֹבָבֶת,
כַּמְחוֹקֵק הַיּוֹרֵד מֵחוֹרֵב בַּסִּין,
כְּעַזְרָאִיל הַמַּלְאָךְ הַבָּא בְיוֹם הַדִּין,
כַּשֶּׁמֶש מִתֹּהוּ־וָבֹהוּ מִתְפָּרֵץ,
כְּאַלְלַהּ בְּיוֹם בָּרְאוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ…
* * *
על טהרת העברית היא הבלדה “בת־הרב”, והוא הספור הידוע מימי גזרות ת"ח על הנערה אשר אמרה לשובה־אוהבה, כי היא יודעת לחש כנגד כדור־מות, והוא האמין לה וייר בה. ספור זה שימש נושא לספרות הרבה פעמים, ובשירה החדשה – גם אצל יעקב כהן. השיר של טש. מצטיין בדרמטיות מאומנת שבו: בעוז־ציירו את הוללות הקוזקים, שכרונם וששונם בחלקם הבזה, את אהבת ההידמק לנערה העברית ותשוקתו לזוך־בשרה, – ובאמתת־השיחה בינו לבין הנערה. לאחר שמתה מיריתו, עומד הגוי מוּכה־תמהון. ולאט־לאט חודר איזה רעיון אל מוחו המטומטם:
מִנְשִׁיקוֹת־פִּיו יִשַׁק הָעֶלֶם הָרָם
אֶת עֵינֵי הַנַּעֲרָה, צַמָּתָהּ…
הֶעָצַם הַכַּדּוּר מִלַּחַש שֶׁל מֵת?
אוֹ אָמְרָה הַנַּעֲרָה אִמְרָתָה בְּלֹא־עֵת,
אוֹ שָׁכְחָה פִּתְגָּמָהּ, טָעָתָה?
וְאוּלַי…? פִּתְרוֹנִים אַךְ לָאֱלֹהִים…
מִי יֵדַע לֵב אִשָׁה עִבְרִיָּה!
* * *
נטע זר האיש שאול לעמו, ציץ בר. רק בני ישראל הקדומים, כובשי כנען בסופה, דבקי תרפים ופסילים, אותם יכיר כשארי־רוח לו, ואתם ישק במו ידו לצבא השמים:
כּוֹכָבִים אֵלֶּה; אֶתְפַּלֵּל לָמוֹ, קְסוּם פְּנֵיכֶם, מְאוֹר יוֹם וְסַהַר חִוַּרְיָנִי.
אבל קשה לאדם לחיות לבדו, ויש שהמשורר חותר אל נפש היהדות המאוחרת. ואימתי הוא מצליח? כשהוא מצייר את בני־הגולה כעם המושרש במקומו, מעורב עם הגויים שכניו, מפריח יונים בימי הילדות וחוגג חתונות שמנות בימי הבגרות – יהודים בריאים כגויים. בריאות עממית־טבעית כזאת מרחפת גם על תאורי טקסים דתיים כמו “מוצאי שבת” ו“הקפות”. אך הנה הבלדה “פעמונים”, בה קבל על עצמו המשורר את קדושת־היהדות בכל מוראה וסודיוּתה. מבחינת הצמצום וחטוב־הצורה, אולי ממיטב־כתביו היא. ענינה: קהלה יהודית נשחטת בידי הידמקים. פעמוני בית־הכנסיה מצלצלים בכוח לחוגג הנצחון, והם מזעיקים את אכרי הסביבה לבוֹז בז. יומים מתגוללים פגרי הקדושים בחוצות־העיר. ביום השלישי, הם מושלכים כולם אל בור אחד. ומה עשו לבית הכנסת? הפכו אותו לבית־כנסיה נוצרי: בנו לו מגדל, ונתנו בו פעמון גדול עם הרבה מצלות קטנות. ובעמוד הכומר לתפלה, הפעמונים עונים לו בים־בם. שמע אחד מל"ו צדיקים, והוא בא בלילה בחשכת־הסתו, ואמר “קדיש”: יתגדל ויתקדש – קדיש על הקדושים הטבוחים, ויותר מזה: על הקדושה אשר שכנה במקום. הפעמונים כולם ענו לו: אמן. הכומר שמע על זאת, והוא קרא להגמונים וארכיהגמונים. אלה התפללו וזרקו מי־קודש לתקן את הפעמונים שלא ישמיעו עוד תפלה יהודית. נסו את הפעמונים – והנה הכל כשורה: שוב הם אומרים: בים־בם…
וְאוּלָם בַּלַּיְלָה עִם תִּקוּן־חֲצוֹת
הִתְחַדֵּשׁ הָאוֹת:
שׁוּב נֶאֱנַח הַפַעֲמוֹן בַּמִגְדָּל הָרָם,
הַמְּצִלּוֹת נֶאֱנָחוֹת גַּם הֵן
בְּצִלְצוּל־יְגוֹנִים, בְּצִלְצוּל שֶׁל חֵן:
"אָ–מֵן!
אָמֵן וְאָמֵן!"
הרעיון: דבר שהיה פעם קדוש, עומד בקדושתו לעולם, ואין שום פגע ומקרה יכול לחללו, ולא עוד אלא שכל טומאה הנקשרת בו, אף היא מתבשמת מקדושתו.
זאת הפעם יצא המשורר מהשקפתו הרגילה, בעשותו את הצלב והכמרים סמל לטומאה. והוא הן העיד: “עצבי־שיש קדושים לי במלחמת גוי וגוי”; ושוב: “שיר גוי וגוי קסמני”.
* * *
יוני קראו לו לשעבר, ולא בלי נמוק. תרגומיו מספרים על המגע שיש לו עם האנגלים והאמריקנים. ידועים לו גטה והגרמנים, מהם הִרבה תַרְגֵם. אכן, הפַנתיאות שלו מדעית בתכנה ואלילית בבטויה – ודבקותו בקלסיקים, מרוּח גטה בהם. ביודעים, הוא מתיחס על שבטי ישראל הקדמונים, אחי הכנענים העובדים לאדמה, ירח ושמש – לכל כוחות הצמיחה והפריה־ורביה. ואולם ישנה השפעה אחת פשוטה ומובהקת, שאין מבקרים נוהגים להזכירה, ואף המשורר אינו מבליטה: היא השפּעת המולדת הממשית ערבת־רוסיה הגדולה:
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.
* * *
בְּאוֹתָה פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,
יָגוּרוּ נִשְׁרֵי־שָׁדֶה, בּוֹדְדֵי הָעֲרָבָה,
עֲנָקִים כִּבְדֵי כָנָף שְׁחוּמָה, שְׁחוּמֵי נוֹצָה,
כִּגְדִישֵׁי־חִטָּה, אֲשֶׁר שְׁכָחוּם קוֹצְרִים קָיִץ,
שְׁזוּפֵי קָדִים וַאֲכוּלֵי חֹם וָגֶשֶם.
האם לא כאחד נשרי־הפרא או גדישי־החטה אשר בערבה יהיה בעינינו המשורר? חי בו הפּרימיטיב הרוסי, וישק את הפּרימיטיב התנ“כי אשר בדמו. יש שאזנו, אוזן רוסית, סובלת בטוי גויי־טבעי אשר רק התנ”ך ישא אותו ללא זעזוע. זה פסוק מן “הפעמונים”:
וַיְחַלְּלוּ הַמִּקְדָּש (בְּצוֹאַת־חֲזִיר
טִמְאוּ כָל סִפְרֵי־הַתּוֹרָה).
האם ירשה לעצמו ביאליק – עם כל נוראותיו – או אפילו שניאור, ניב כזה? ושירת טש. תמימה מהנזק על ידו.
יפה הבלדה למשוררנו, שהיא נותנת ספק בידו לחצוב בית וחרוז ולהניב שפתי גבורים, כאשר אָהב. אך יתר רוחב ויתר אֱיָל ינשום המשורר בזמרו בלדה מערבת־לידתו. “הימשן” הוא שיר־מולדת קרקעי ואוניברסלי, יקר־הטעם.
פותח השיר במשל כפול: בנפול העיט כבד־האגפים בערבה, נבהלים בני־התחמס והם מתחבאים בסלעים. כשוב הנמר אל טרפו, נפחדים ובורחים הזאבים הרעבים אשר סבו את השלל. כן, כבוא ולאדימיר, הנסיך הרוסי העז, נתפּזרו הפולובצים. ראשי הפולובצים שני אחים היו, סֶרטשַן ואוֹטְרוֹק. סרטשן ברח אל עבר הדון, ועסק במלחמה וציד. אוטרוק ברח אל ארץ אַבְחַזְיָה, שם עלה לגדולה: הרבה לו נשים, והתענג על מעדנים ויין. לבסוף מת ולאדימיר וסרטשן שב אל ארצו. הוא שלח מלאכים לקרוא את אחיו. מצאוהו, שהוא מיטיב לבו בתענוגים, וממאן לשוב הביתה. שלח סרטשאן אל אחיו את המשורר אוֹר, ויצונו:
"כֹּה תֹאמַר לְאָחִי וְכֹה תַגִּיד לוֹ:
קוּם רֵד שְׂדֵה־פּוֹלוֹבְצִים לְאַרְצְךָ, הֲלֹא
גַּם מֵת ווֹלוֹדִימֶר וְאֵינֶנּוּ.
"וְאִם כֹּה יֹאמַר אָחִי: לֹא אֶשְׁמַע לָךְ,
אָהַבְתִּי אֶת אַרְצִי וְאֶת שְׂפָתָהּ,
וְשַׁרְתָּ שִׁירֵינוּ בְאָזְנֵי אוֹטְרוֹק.
וְאִם יוֹסִיף וִימָאֵן – צְרוֹר־עֵשֶׂב זֶה זְרֹק
בְּפָנָיו – יֶבְשַׁן הוּא – וּבָאתָ."
כהגיע אוֹר אל היכל אוטרוק, מצא שם משתה. הוא הביא לפני החאן המתהולל את בקשת אחיו שישוב, מאחר שולאדימיר איננו עוד. ענה אוטרוק: “גם ידעתי”. לקח אור כנור, והתחיל שר מזמירות המולדת – רון־חצים וקול־סוסים, והשיר אשר שרו פולובצים אל מדורה ודוד… אוטרוק לא שם לב. הוסיף אור ושר שירי אהבה המושרים בפי יפות־הערבה בשכשכן בנהר בין־הערבים. אוטרוק הריק כוסו, שר אור שירי־ערש אשר לאמהות מפחדות מסופת־הערבה… אוטרוק נשא עיניו והתבונן אל אור. והנה קמה אחת היפות שבהיכל, והתחילה לרקוד רקוד געגועים ותאוה. נמוגה זמרת אור מלב החאן כלא היתה. הוא שואל מחוסר סבלנות: “עשית שליחתך?”.
“עָשִיתִי!” וַיִּשְׁלַח אֶת יָדוֹ לְתִיק,
וַיִּטְמֹן הַכִּנּוֹר הֶעָנִי,
וַיּוֹצֵא צְרוֹר עֵשֶׂב, אֶת צְרוֹר הַיֶבְשָן,
וַיּוֹצֵא, וַיּוֹחֶל, הִתְבּוֹנֵן בַּחַאן,
וַיִזְרֹק הָעֵשֶׂב בְּפָנָיו.
אֲפוֹרִים מֶרְחַקִים… הַיוֹם אַךְ־זֶה אוֹר…
וּפַרְסוֹת הַסּוּסִים נִזְהָרוֹת…
אוֹטְרוֹק בָּא, וּבְכַפּוֹ הָעֵשֶׂב בַּצְּרוֹר,
מֵרִיחַ וְחוֹזֵר מֵרִיחַ – בַּדְּרוֹר,
וּדְמָעוֹת עַל לֶחְיוֹ נִגָּרוֹת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.