יש אשר יתגנב “פחד נורא” אל לב הרידיקלים שבנו. יש אשר לבם ינבא להם “סכנה” נוראה ואיומה: שמא יכנסו לארץ יהודים אדוקים במספר רב, לאמור בני אדם מישראל אשר תורת ישראל נר לרגלם ואשר בכל פעולה ומעשה ישאלו תמיד: דבר זה המותר הוא ע"פ השלחן-הערוך או אסור? באופן זה הרי יהיו הם, הרדיקלים, בבחינת “זימן לבנים ומצא שחורים” ונמצא שהחיים הצבוריים יקבלו בהכרח צורה של אדיקות – וגודל הסכנה מי ישערנו ומי ישורונו!

אחד המעולים שבהם, סח לי מתוך רצינות גמורה את דאגתו העמוקה בדברים האלה: “יש יסוד לחשוש, כי תהיה לנו בא”י יהדות שחורה ובכל חיינו הצבוריים נהיה כפופים לתלמוד ונושאי-כליו ונהיה זקוקים לרבנים, ועינינו תהיינה תלויות להם בכל דבר פומבי ובכל מפעל צבורי עד שיעלה הרצון לפניהם למצוא “היתר” מן התלמוד הרחב והעמוק מני-ים, מן ה“תשובות” הרבות אשר אין מספר להן ומהשלחן-הערוך אשר ארוכה מארץ מדתו“. למראה הפחדים האלה כדאי פעם להטפל לדבר זה ולברר להם את הענין ע”י חקירה נכונה ואוביקטיבית ואפשר שיתפייסו ויכירו שאפילו לפי השקפתם הם אין הדבר “נורא” כל-כך, כמו שיתואר.

כמובן, שמושכל ראשון בענין זה הוא שצריך לחלק בין דתיוּת מסורתית אמתית, המיוסדת על הקבלה המסודרת הכללית והרשמית של כל האומה ומוריה, חכמיה ומנהיגיה שבכל דור ודור, המיוסדת אם כן על כתבי-הקדש, התלמוד והפוסקים, ובין דתיוּת מקרית של יחידים, המיוסדת לא במסורת ובקבלה הכללית של האומה כולה, כי אם ברגש ובטעם הדתי האישי-הפרטי של יחידים. במלה אחת צריך להבדיל בין הדתיוּת החקית ובין הדתיוּת ההדורית, בין הדין ובין לפנים-משורת-הדין, בין ההלכה ובין החומרא בעלמא. ועל אחת-כמה-וכמה שצריך לשים גבולין בין הנגלה והנסתר, בין הקבלה הגלויה לכל אחד מהאומה הישראלית בכללה ובין “הקבלה” הנסתרת והמסתורית של יחידים, - בין תורה ובין הזיה.

ברור הוא שרק הסוג הראשון משני הסוגים יכול להיות ענין לכללות האומה הישראלית ולכל אחד מישראל, אבל לא הסוג השני, שהוא רק ענין ליחידים המתענינים בו מתוך נטיותיהם הדתיוֹת המיוחדות להם ועל פי רצונם החפשי. חקירתנו צריכה איפוא לעסוק רק בתורת ישראל, הבאה אלינו בזרמים הרחבים ההסטוריים של הקבלה הלאומית הכללית הרשמית מהמקורות הראשונים ועד עתה. משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי-כנסת-הגדולה, ואנשי-כנסת-הגדולה להזוּגוֹת, ז. א. לנשיא ואב-בית-דין של חכמי הסנהדראות, ומהזוּגוֹת עברה הקבלה לחכמי התנאים אחרי החרבן. שגם הם היו ברובם חברים להסנהדראות הרשמיות ביבנה, אושא, צפורי, וטבריה עד רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, שהוא ובית-דינו, חבריו ותלמידיו סדרו וכתבו את המקובל בעל-פה ואת החקים החיים בעם במשנה ותוספתא ומסרו עי“ז את התורה המקובלת גם בע”פ וגם בכתב לתלמידיהם האמוראים שבארץ-ישראל ושבבבל, אשר הם מצדם בארוה ופרשוה עפ“י קבלה ועפ”י סברא בשני התלמודים ומסרוה באפן זה ג“כ בע”פ ובכתב לרבנן סבוראי ולהגאונים, למבארים והפוסקים הגדולים וביניהם הרמב"ם, הטור והשלחן-הערוך ומבאריהם עד ימינו אלה.

המתבונן בעינים פקוחות ובאופן אובייקטיבי בכל השלשלת הארוכה של הקבלה הלאומית הרשמית הזאת, יכיר וימצא מקוים ומאושר גם פה את החוק היסודי: כי במובן ידוע לא פחות מאשר השפיעה התורה המקובלת על החיים, השפיעו החיים על השתלשלות התורה המקובלת.

ואיברא לא רק כי אמת זאת איננה מתנגדת כלל וכלל לאמונה בנצחיות התורה, אלא היא ורק היא המקיימה. וגם היא עצמה (האמת הזאת) היא אחד היסודות הגדולים בתורה.

רק המוכה בסנורים לא יראה ולא יבחין כי באמת התורה והמצוה, החקים והמשפטים אינם באים בעקיפין ובטרוניות על החיים של האומה בכללותה כדי למנוע את מהלכם הישר ולהטותם תמיד לצד אחד ולהטביע בהם אך ורק את חותמם העומד הכן מוצק בלי שום אם ואבל.

אפילו מנקודת השקפת האמונה והדת והמסורת עצמן אין לחשוב כמו שרבים (שחסרה להם כל הבנה בדבר) חושבים שצריך לצייר בדמיוננו את התורה והמצוה, החקים והמשפטים כמו בתי-קבול בעלי צורה קבועה, שאין להם כל יחס אל חיי האומה ומכשב"כ אל חיי הפרט ושהחיים הממשיים צריכים להכנס אל תוכם ולקבל צורתם אם שלמים ואם מרוסקים.

לא ולא! מי שחושב ככה איננו יודע את התורה ועומד בנגוד גמור אל התורה עצמה, שהוא מבזה אותה מאי-ידיעה. אבל אנחנו חלילה לנו מהוציא לעז כזה על התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כי התורה היא חותמו של הקב“ה שאינו בא בטרוניא על בריותיו. התורה היא עץ חיים למחזיקים בה וחוקותיה ומשפטיה עומדים תמיד ביחס ישר אל החיים, ואפילו אל חיי הפרט ומשכ”ש אל חיי האומה בכללותה. התורה לא באה ח“ו לשים מעצורים על דרכי החיים, לעכבם ולמנעם, כ”א לסדרם ולשפרם, לטהרם ולקדשם.

החקים והמשפטים של תורתנו הקדושה עומדים תמיד ביחס הדדי אל החיים, הם מושפעים תמיד מן החיים והחיים מהם. כי מושג החוק או הדין כבר כולל בקרבנו כי הוא איננו קבוע לכל המצבים והתנאים, כי-אם משתנה בהכרח לפי המצב של הדברים הממשיים ותנאיהם השונים. אם תנאי הדברים ככה, הדין ככה, ואם התנאים אחרים גם הדין אחר. כי אין חוק החלטיי בתור דבר העומד בפני עצמו, כי-אם כל חוק וכל דין הוא סדור החיים ביחס להחיים עצמם. וכמו שלא טובים החיים שהם בלי שום סדור וחוק, כך אי אפשר לחוק בלי חיים. כי כמו שאי אפשר לסדר איזה דבר בלי הדבר הממשי הידוע עצמו, ככה אי אפשר לחוק בלי החיים הממשיים הידועים, שהוא מסדר אותם. וכמו שאופן הסדור היותר טוב האפשרי של דברים ממשיים תלוי בהכרח בטבע הדברים הממשיים ובטיבם ובתנאים שהם נמצאים בהם, ככה הסדור היותר טוב האפשרי של החיים הממשים, החקים הנתנים לחיים, תלוים בהכרח גם כן בּטבע החיים עצמם, ובטיבם ובתנאים שהם נמצאים בהם. ההדדיות בין חקי החיים ובין החיים הממשיים עצמם הוא דבר המיוסד בטבע החקים עצמם והמונח במושגם. וביחוד נשקפת אמתות הדבר הזה בנוגע לתורתנו הקדושה, חקיה ומשפטיה עד שא"א שלא לראותה.

אין פה המקום לדבר באריכות על החקים המוסרים–האנושיים הנעלים של התורה שאין דוגמתם אצל עמים אחרים הן בנוגע לתכנם והן בנוגע למדה וקצב שנתנו להם. רק את זה צריך להעיר פה, כי הכללים הראשיים הגדולים של החקים האלה: ואהבת לרעך כמוך; וחי אחיך עמך; אפס כי לא היה בך אביון (וכמו שדרשו חז"ל; דעלך סני לחברך לא תעביד; חייך קודמים: שלך קודם לשל כל אדם), מראים גם פה כי אין הקב“ה בא בטרוניא על בריותיו, וכי איננו דורש גם מהיחיד דברים שהם נגד הטבע הטבוע באדם ונגד צרכי חייו ההכרחיים והצודקים. מובן כי לא ימלט שלפעמים מוכרח היחיד ע”פ דרישת החוק לותר על רצונו הפרטי ועל הנאתו הפרטית לטובת הכלל או לטובת חברו. אבל זה הוא תמיד רק במקום שגם הוא היה דורש מחברו ותוּר כזה, כשהיה הדבר ביד חברו וחברו היה באותו המצב ובאותם התנאים כמו שהוא עכשו. ותורים כאלה באמת אינם צמצום החיים האנושיים, צמצום חיי אדם שבאדם, כ"א צמצום חיי הרגע, צמצום חיי הבהמה שבאדם לטובת חיי האדם שבו והתגלותם והתעלותם. כי מה שנוגע ליחיד העקר הוא פה הכלל הגדול: שכל יחיד לא ידרוש ולא יקח לעצמו (אפילו אם יש לו הכח החומרי לזה) יותר ממה שאפשר לתת לאחרים באותם התנאים. או במלים אחרות: שויון כל האדם בזכויותיהם וחובותיהם.

ומה שנוגע לפרטות הדבר בעניני ממון כשרואים גדולי חכמי הדור ובית-דינם צורך כללי בדבר יש היכולת בידם ולא היו נמנעים לעולם לתקן תקנות מפני תקון העולם. ואפילו במקום שהתקנה הנחוצה איננה על פי דין התורה הרגיל, יש כח בידם לתקן דהפקר בית-דין הפקר (שקלים ג.; יבמות פ“ט: גיטין ל”ו:). וכדברי רש“י ז”ל בגיטין ל“ו ע”ב בענין פרוזבול: רבא אמר הפקר ב“ד הפקר: “לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקון הלל דלא תשמט, בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט, לא תיקשי דבר, דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר בית-דין בממון הוי הפקר”. וכן תקנו רבותינו שבכל דור ודור תקנות רבות שמצאון לנחוצות בזמנם, כמו להחזיר אבדה בסימנים ע”פ תקנת חכמים ואף אם סימנים לאו דאורייתא, מפני שחכמים ראו צורך ותקון העולם בזה, כי גם לבעל אבדה עצמו ניחא שיחזירו לכל מי שנותן סימנים. וכן דין מעמד שלשתן והיתר עסקא וכל התקנות משום כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ומשום פסידא דלקוחות ומפני תקון העולם וכיוצא בהן הרבה.

מה שנוגע א“כ לעניני ממון, לכל עניני מכירה וחכרנות, ירושה והלואה, קבלנות ושכירות-יום, בעל-הבית ופועליו וכו', ז. א. לכל עניני מסחר ותעשיה, ירושה ועבודה, וכן לכל עניני ממון שבין איש לאשתו, בין אב לבניו ובין הפרט והכלל יש רשות וגם חובה מן התורה לגדולי חכמי ישראל שבכל דור ודור המאוחדים בבית-דין הגדול, (והמחויבים להיות מאוחדים כשיש האפשרות לכך בארץ-ישראל, ולאו דוקא בלשכת הגזית, כי גם במקומות אחרים בארץ-ישראל כמו ביבנה, אושא צפורי וטבריא וכיוצא בהם) – המאוחדים א”כ בסנהדרי גדולה, לתקן תקנות על פי צרכי החיים האמתיים ועל פי דרישות המשפט והצדק, הישר והטוב, כמו שהן מסתעפות בדרך טבעי מתנאי החיים ומהכרחיות החיים שבכל זמן וזמן. ולא רק שאין מעצור ואין מניעה מצד התורה עצמה להשלים, לפַתֵּחַ ולשַכְלֵל את חושן המשפט, כלומר את משפט התורה, את המשפט הישראלי ע"פ צרכי הזמן האמתיים, בין במשפט שבין איש לאיש ובין במשפט שבין הפרט והכלל, אלא שהשלמה והתאָמה כזאת היא חובה מן התורה, המוטלת על גדולי חכמי כל דור ודור וחבריהם בסנהדרי גדולה, כמו שהיתה חובה זו מוטלת על הלל הזקן, רבי יוחנן בן-זכאי רבן גמליאל ורבי יהודה הנשיא וכו' וחבריהם בסנהדרי גדולה בזמנם, וכמו שמלאו את החובה הזאת תמיד בכל מרץ ובכל תוקף.

ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. ואומר, ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדין שלא היה בימיו, הא אין לו לילך אלא אצל שופט שבימיו. (ראש השנה כ"ה:)

ואפילו בנוגע לעניני איסור והיתר יש לפי חקי התורה עצמה כח גדול ביד גדולי חכמי התורה וביחוד ביד סנהדרי גדולה בארץ ישראל. אין אנחנו נכנסים פה בחקירה ובפלפול להוכיח הלכה כמאן כרבה או כרב חסדא (ביבמות פ"ט והלאה) בענין אם בית-דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ז. א. אם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אם לא. כי מהסוגיא שם יוצא כי לדברי הכל על כל פנים יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ואפילו בקום ועשה לפי שעה ומשום מיגדר מלתא (עין בתוס' יבמות צ: בד“ה וליגמר מיניה, וברמב”ם הלכות ממרים פרק א' הלכה ב' ופרק ב' הלכה ד'). וכן יש כח ביד חכמים לכולי עלמא לתקן תקנות כלליות נחוצות בעניני קדושין וגטין ולבטל אפילו על ידיהן קדושי אשה מעיקרא ולהתיר אשת-איש לעלמא משום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין, (יבמות צ' ק“י; כתובות ג'; גיטין ל”ג ע“ג; בבא בתרא מ”ח:) וכ"כ יש כח לכל בית-דין-גדול בדורו לסתור דברי בית-דין-גדול שקדמהו, ואפילו אם זה האחרון קטן מן הראשון בחכמה ובמנין, בכל הני הדברים:

א. “בית-דין-גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהן בית-דין-גדול אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר: אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר בית-דין שבדורך”. (רמב“ם, הלכות ממרים, פ”ב, הלכה א' ועיין שם ברדב“ז ובכ”מ).

ב. אם גזרו חכמים גזרה או תקנו או הנהיגו מנהג, ואפילו כדי לעשות סיג לתורה, אם לא פשטו ברוב ישראל, לדעת הרמב“ם, ובדבר הזה גם לדעת הראב”ד, אפילו בי"ד קטן מהראשון בחכמה ובמנין יכול לבטל, והיינו דרבי יהודה נשיאה דשרי משחא (עיין רמב“ם שם הלכה ז' ורדב”ז הלכה ג' וכ"מ ג' וז').

[והסברא נוטה לדעת הכסף-משנה בהלכה ז' שכן גם הדין, ‏(כלומר: שאפילו בית-דין קטן יכול לבטל) אפילו אם בתחילה פשטו הגזרה והתקנה והמנהג ואחר-כך פקפק העם ולא נהג בהם רוב ישראל. והראיה נגד זה מרש“י עבודה-זרה ל”ו ע“א, ד”ה לא פשט, אינה הוכחה כל-כך ואינה יכולה להכריע. כי-אם היתה הכונה שבדקו רבותינו ומצאו כי לא פשט איסור שמן מעיקרא, הרי לא היה צריך בטול כלל, ואפילו לא ע“י בית-דין קטן וכדעת הרמב”ם בהלכות ממרים פרק ב‘, הלכה ו’, שהוא פוסק שם, שבמקום שלא פשטה הגזרה מעיקרא ברוב הקהל, “הרי זו בטלה ואין רשאין לכוף את העם ללכת בה”, וכדברי רש“י עצמו בעבודה-זרה ל”ו ע“א בד”ה “מאי אסהדותיה דרב. דאמר דדניאל גזר עליו כיון דדריה לא קביל מיניה לא גזרה היא”. וכיון שבשמן היו צריכים עכ“פ לבטול על-ידי בית-דין קטן שמע-מינה שמעיקרא פשטה הגזרה ברוב ישראל ורק אַח”כ פקפקו בה ולא היה רוב ישראל נוהג בה ובשביל זה היתה צריכה לבטול ע"י בית-דין קטן שמספיק בכגון זה וכסברא הראשונה של הכסף-משנה].

מכל זה והדומה לזה יוצא ברור, כי כח בית-דין וביחוד כח סנהדרי גדולה בארץ-ישראל, (וכאמור כבר, לאו דוקא בלשכת הגזית) יפה וגדול ע“פ חקי התורה עצמה לתקן תקנות ולהנהיג מנהגים וכן לבטל גזרות ותקנות מבתי-דינים הקודמים כשיש צורך בדבר לטובת האומה ולהחזקת התורה, ואפילו בעניני אִסוּר והיתר ואפילו לעקור דבר מן התורה עכ”פ בשב ואל תעשה ואפילו בקום ועשה לפי שעה למיגדר מילתא ובּכל האופנים בעניני קדושין וגטין ובכל עניני ממון.

לחיים עצמיים של עם-ישראל בארץ-ישראל יש איפוא על פי יסודות התורה עצמה ועל פי דרישת התורה עצמה אפשרות די רחבה ועשירה להתפתחות נורמלית טבעית לפי תנאי הקיום המכריחים ולפי הצרכים האמתיים של האומה. אבל מובן מאליו לכל בר דעת, שבזה לא הותרה הרצועה לכל ארחי ופרחי לבוא ולתקן תקנות, כ“א הזכות והחובה הזאת רק לגדולי חכמי הדור ובתי-דינם, כמו שנאמר וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ד' אלהיך בו; ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט (דברים י"ז, ח' ט'). וישנם גם דברים שאין בית-דין יכול לבטל דברי בית-דין חברו אלא אם-כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (ע“ז דף ל”ו. ובמקומות שונים בבבלי ובירושלמי, ועיין רמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ב'). כי איך אפשר למסור דבר גדול ונכבד כזה – לתקן תקנות לכל האומה אם לא לגדולי חכמי התורה ולבית-דין הגדול הרשמי שבכל דור ודור, היודעים את התורה ואת החיים, והמאמינים בקדושת התורה ובנצחיותה. רק הם יכולים לכון אל האמת ולתקן תקנות נחוצות לחיים על-פי רוח התורה ולפי חקי התורה עצמה. ורק סדור הדברים באופן כזה יכול להבטיח לנו קיום האומה הישראלית והתפתחות חייה בהדרגה טבעית. אבל אם כל הרוצה לטול את השם יבוא ויטול, ואנשים שידיעתם בתורה מעטה או גם לא מספיקה, או שאינם מודים בקדושת התורה ובנצחיותה, יבואו לתקן תקנות, אז לא תהיינה אלו ברוח התורה וברוח ישראל-לא תהיינה תקנות של התורה והאומה הישראלית, כ”א הריסה והתפוררות התורה ושל רוח האומה הישראלית ושל האומה בישראלית בעצמה. או במלה אחת: אז לא יתקנו תקנות, כ"א יעשו תקונים, וכל “תקון” מעין זה הוא בהכרח שנוּי וקלקול והריסה. כי רק התקנה היוצאת והנובעת מטבע החקים עצמם ביחוסם לחיים היא התפתחות וצמיחה, בנין ושכלול, מה שאין כן ב“תקונים”, החותכים באִזמל, הקוצצים בקרדום חלקים חלקים מן העומד וקים כדי להביא מן החוץ אחרים וזרים במקומם.

האִמרה צריכה ומוכרחה איפוא להִיות: תקנות ולא תקונים!

וכשנעמיק יותר ויותר בענין זה יתברר לנו, כי לאמתו העמוקה והאחרונה של הדבר כל גופי תורה וכל התורה גופה אינם אלא חיי העם הישראלי בתור לאום, תמצית חייו וקורותיו בכל הזמנים בתור עם–חייו וקורותיו אשר על ידם, ובכח פעולתם ובעוז יצירתם הוּשת והתהוה לחטיבה אחת מוצקה, הָקְשֶה למקשה אחד–לאומה מיוחדת ויחידה.

הקורות-התורות אשר עברו על אברהם יצחק ויעקב וזרעם אחריהם הם האָבנים, אשר עליהם נולד עם ישראל והם כור הברזל אשר בו הותכה האומה הישראלית בכל אבריה וגידיה, בכל תכונותיה וסגולותיה החומריים והרוחניים. ובדומה לחק הביאוגנטי של בעל “חידות העולם”, האומר כי התפתחות חיי כל יציר יחידי של המין דומה לחיי כל המין והתפתחותו הארוכה, כי האונטוגנזה חוזרת בקצור נמרץ על כּל הפילוגנזה – כן חיי עם ישראל בכל דור ודור, ובמובן ידוע גם חיי כל איש ואיש מישראל בתור פרט יהודי, כוללים ומכילים בקרבם בקצור נמרץ, בתמציתה, את כל התפתחות הארוכה של האומה הישראלית אשר בכל הדורות ומוסיפים בכל זמן ובכל מקרה על רכוש האומה, שבאה לה בירושה, כל מה שנחוץ ומוכרח, מועיל וטוב על פי המצב החדש והתנאים החדשים.

כל מה שנחוץ ומכרח, מועיל וטוב לאומה הישראלית בכללותה נכנס לרכושה, נכנס לתרבותה, לנשמתה-תורתה מעצמו בדרך טבעי. כל הדברים והענינים הנחוצים והמוכרחים, המועילים והטוֹבים באמת לקיום עם ישראל ולהבראת נשמתו והחזקתה הם גופי תורה, הם עצמם מצוות מן התורה, ומסוג המצוות היותר חשובות. ומכל שכן כשעם ישראל חי בארצו חיים נורמליים טבעיים, שלמים ותמימים, המתאימים לו לעמו ולטבע מהותו, אז איננו צריך “למצוא היתר” ו“להוציא היתר” מן התורה לכל הדברים והענינים שהם נחוצים ומועילים באמת לחייו ולקיומו בתור עם ובתור עם הנאמן לו לעצמו. כי אז נכנסים כל הדברים והענינים האלה מעצמם ובדרך טבעי אל התורה, ונעשים מבלי משים חלק חשוב ונכבד ממנה.

לשוא הוא איפוא “הפחד הנורא” של הרדיקלים שלנו, כי בכל מפעל לאומי מועיל וטוב נהיה צריכים ל“הוצאת היתר” מן התורה. “שם פחדו פחד – לא היה פחד”. התורה איננה מצמצמת ואינה מצירה לעולם את חיי האומה הישראלית כ“א להפך: חיים נורמליים טבעיים ומועילים באמת של האומה הישראלית מגדילים ומאדירים את התורה, כי הם בעצמם הם גופי תורה ומצוּוים מן התורה ומתהוים חלק ממנה. ועד שחוששים הרדיקלים שלנו לצמצום החיים הישראלים ע”י התורה, ידאגו לפעולות ומעשים גדולים וכבירים לטובתה החומרית והרוחנית האמתית של האומה הישראלית ולהתעלותה למדרגות ומעלות עליונות בסלם ההתפתחות, שהיא עומדת עליו זה שנות אלפים. כי אז לא ימצאו כל מניעה ומעצור מצד התורה, מצד סלם ההתפתחות עצמו, שהאומה עומדת עליו. מובן כי הנסיון לרדת, ומה גם לקפוץ ואולי גם לנפול מן העמדה הגבוהה, אשר על הסלם הזה, המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כדי להתחיל בטפוס על שלבי סלם אחר, אינו יכול להיות לטובת האומה ולהצלחתה, כי אם לאסונה ולכליונה. כי הירידה והנפילה הן ודאיות, והעליה החדשה על סלם התפתחות זר ומוזר לנו ולרוחנו היא יותר ממוטלת בספק. אומה בעלת התפתחות של שנות אלפים אינה רשאית ואינה יכולה לבגוד בה בעצמה, להזניח את דרכי חייה הסלולים, כדי לבקש דרכי חיים חדשים וזרים לה. אומה – חוטר מגזע קדום, נוף הנוטה מזמנים נעלמים ומכוסים מעין ההסטוריה, אשר אין ערוך לחזקו, אשר כל הסכינים, החרבות והקרדומות של כל העולם כלו לא יכלו לו במשך אלפים שנה, – איננה רשאית ואיננה יכולה לנתק את פתיל חייה, שאין חקר לאורך מדת ואשר מוצאו הנצחיות ומובאו הנצחיות, כדי להקשר לאיזה פתיל חיים חדש, קור עכביש חלש, דק וקצר, אשר בן לילה היה ובן לילה אבד.

עם ישראל הממשיך וטוב את פתיל חייו שלו והממשיך ויושב ואורג על מנור-אורגים של ההסתוריה שלו, שהוא במובן, ידוע, במובן המוסר, הטהרה והקדושה גם מנור-האורגים של ההסתוריה העוֹלמית, לא ימצא מפריעים בעבודת חייו מצד המטוה והארג אשר כבר טוה ואשר כבר ארג, אצבעותיו לא תסתבכנה בדרך מלאכתו ורגליו לא תלכדנה בה. להפך הוא עוד יאריך ויגדיל את המטוה של פתיל חייו, עוד ירחיב וירבה את רקמת ההסתוריה הנצחית שלו ויוסף עליהם כהנה וכהנה לטובתו ולטובת האנושיות.

וכשעם ישראל ימשיך לעבוד את עבודת חייו בארצו, ובחופש ובאור בלי שטן ובלי מפריעים מן החוץ הזר, מן הגלות החשכה, אז תסור הרוח הכהה, רוח הגלות לגמרי ממנו ורוח של שמחה, רוח של חדות-יה תנוח עליו כבימי עולם וכבשנים קדמוניות, ויארוג ויעטה שלמה של אור-יה, של אהבת עולם ושלום נצחי מרהבת עץ ביפיה ובחן-ד' אשר עליה וממנו יראו וכן יעשו כל הגוים וכל הממלכות למקצה הארץ ועד קצה.

חיי עם ישראל בארצו בחופש ובאור, חיים הנאמנים לעברו וּלמהוּתוֹ, המתאימים לו לעצמו – חיים כאלה הם המשכת חיי נשמתו, הרחבת נשמתו והגדלתה שהיא אור תורתו. כי תורת ישראל היא תמצית חייו, המתאימים לו ולמהותו, תמצית החיים שהוא חי לטובתו הוא, החומרית והרוחנית, ולטובת כל בני האדם.