בנסעך־הקורא־מעיר באראנאוז צפונה, לבוקאבינה או מאלדאוי, אז אחרי מסע ארבע שעות במקום אשר הנהר דניעסטער יחצה את מסלת המלך, תראינה עיניך גבעה נחמדה, אשר עליה יתנשא ארמון רם ונשא, קירות הארמון לבנים ויפים, ובהם קרועים חלונים שקופים אטומים, גן נחמד סובב הולך מסביב ומשתרע למרחק על פני המשור, יפה־נוף הזה היפה והנהדר בחן, הוא בלי תפונה משכן האושר, הראשון בכל מדינת N, המקום הנחמד הזה הוא קנין הבאראן שמחה, כאשר יקראו לו אנשי המקום ההוא מסביב.

לפנים נקרא האיש הזה בשם שמחה רונשטיין, ובמשך זמן לא כביר זכה למעלת באראן ונהדר בשם הכבוד! בעראן סיניסמונד ראניצקי.

תמורה מאשרה נעשה בתקופות ימי חיי האיש הזה, כחץ מקשת מהר להגיע את מטרתו, מטרה אשר לא רבים יצלחו ויחכמו להגיע אליה, רוב מעשי בני אדם הוא כמעשה האופן הסובב על תקופתו מאין הפונות, ותמיד על עמדו יעמוד, לא כן הוא תעופת החץ אשר בדממה ונחת ירוץ הלאה הלאה עד הגיעו אל המטרה אשר כונן אליה, כן היו מעשי הבאראן שמחה; הוא התוה לו מטרה על דרכי חייו, ולא גרע ממנה עין, ויכונן צעדו אליה בדרך ישרה, מבלי הבט על היותו שתום עין אחת. —

אמנם, גם מעשי שמחה הראשונים היו כמעשה האופן, ורק סבה נכבדה אחת הפכה את מעשיו לחץ יעוף, הסבה היא: מכת שוט, ספור נפלא! מעשה שהיה כך היה:

לפני ארבעים שנה גרה בעיר?… אלמנה עניה, אשר החיה נפשה ונפש בנה במלאכת יד, מלאכה אשר בעיר קטנה כזאת לא הספיקה לשבור רעבון שתי נפשות. היא אפתה ממתקים, שם האלמנה: מרים רונשטיין, ובנה עזר על ידה במכרו בעיר את מאפה ידיה, הנער כתת רגליו לשוט בשוקים וברחובות ויקרא בקול: קנו ממתקים! ממתקים ומגדנות! קנו ממני קנו!

אבל אוהבי ממתקים מעטים היו בעיר הזאת, ומשתה שמחות קרו שם לעתים רחוקות, ודעת לנבון נקל כי בעצלתים הגיחו הפרוטות לכיס האלמנה, ובביתם גדל המחסור, ובאשר כי הרעב הוא ענין נורא, לא חזיון יקר היה לראות את הנער בוכה ובדמעות חמים הרטיב את התפינים אשר על זרועו.

הקונים היותר טובים גרו כחצי פרסה מהעיר, בהארמון הנשא על הגבעה, אדוני הארמון היה אז הבאראן N, עשיר גדול ובעל הון רב, אשר למרות פזרנותו הגדולה אשר כמעט אין על עפר משלה, קצרה ידו לפזר הכל, ויבצר ממנו להוציא מה שהכניסו לו שדמות המקום ההוא. אדון הארמון לא גר בכבודו ובעצמו בארמונו, כי נחשב בעיניו למקום משכן העצב, ויבלה את שנותיו בפאריז עיר העליזה וההומיה, או בבאדען־באדען, שבתו בפאריז היה בעת באה אשת חיקו לשבת בבאדען־באדען, ולבאדען־באדען נסע אז בעת באה היא לשבת בפאריז, כה היה גדול השלום בין האיש ואשתו, שבתם והנהגתם היה, כשבת רעים יחדיו, גם בנם היחיד ראשית פרי אהבתם O הבאראן הצעיר לא ישב גם הוא בתוך הארמון, כי נתחנך בבית ספר יעזואיט, לא רחוק מעיר קראקא.

באופן הזה היה הארמון הזה מושב רק למשרתי הבאראן, המשל אומר: “זולל וסובא כמו משרת הבית” אמנם כן! ומשרתי האדון הזה לעד, ובכל עת אשר בא לשם שמחה עם סחורתו לא שב ריקם, ואשר לזאת לא עצרוהו לא זיקי השמש הבוערים, לא רוח סערה, ולא קור הסתיו מלכת שמה, דעת לנבון נקל כי נוסף למחיר סחורתו קבל שמחה לפעמים גם מדחפות ומכות לחי, אך כבר הסכין נער עברי לאותות אהבה וכבוד כאלה.

במצב כזה הגיע הנער לשנה השלש עשרה, ומי יודע עד כמה סבב בשוקים וברחובות לבקש קונים על מעשי אצבעות אמו, לולא נולד פתאם מקרה אשר הפך את האופן לחץ יעוף.

בחדש תמוז, ביום חם מאד לפני הצהרים, עלה הנער בזיעת אף ויגיעת נפש על הגבעה המולכת אל הארמון, מבלי הבט על חום השמש הבוער באש פלדות, כי ביום הזה עליו היה למהר ולהחיש מעשהו כי יום עש"ק היה. ובבית אמו אין גרה להכין מה לכבוד השבת, רעב הבלתי נעים בכל עת, הוא אי־נעים משנה ביום חג.

בהחישו לדרכו, ובהיותו תפוש ברוב שרעפיו, לחפש את אשר עליו לקנות בעד מחיר סחורתו, לא שמע הנער כי קול פרסות הסוס ההולך מאחריו, הולך וקרב אליו, ורק אז התעורר מתרדמת רעיוניו, בראותו פתאום כי רק רגע אחד נשאר לו לצעוד אחורנית ולקפוץ לצד הדרך, מפני דהרות דהרות הסוס האביר ורוכבו הוא הבאראן הצעיר לימים, בעל פנים לבנים וקנה רובה על שכמו, הבא לבית אביו לימי החג, הבאראן הצעיר מלא שחוק פיו על משבתי הנער העברי, אשר רעדו כל עצמותיו מפחד פתאם, ואשר מרוב חרדת נפשו, שכח להרים מצנפתו מעל ראשו, לתת כבוד להאדון הגדול ונשוא פנים הלזה, להגדיל מבוכת הנער הרועד כונן הבאראן צעדי הסוס קרוב אליו, עד אשר נגע בחוטמו, והנער נלחץ לקיר ההר.

"איך נועזת לעמוד על מקומך, ואל כרעת לפני ברך, כלב!? צעק הבאראן בהרימו השוט אשר בידו.

“נפ־עמ־תי מאד אדוני!” צפצף הנער.

האיש הצעיר הוריד השוט, ואחרי מחשבת רגע אחד הרים קול שתוק ויאמר: “אם כן הפיל עליך הסוס אימה ופחד? לכן זאת עשה! שמע לדברי כי בנפשך הוא, עמוד והתיצב לפני פה”. ויראהו באצבעו המקום הנועד “פה” הוסיף בחמת אפו, והנער עשה כאשר צוה, “אל תעוז להמיש מפה צעד אחד עד אשר תקבל הרשיום ממני, התשמע? אוי לך אם תסור מאמרי פי, חצי אכלה בך לירות כבכלב משוגע”.

בדברים האלה עלה הבאראן עם סוסו על ראש הגבעה ומשם שב במהירות נפלאה, ויכונן מרוצתו על הנער שמחה, אשר כמעט יצאה נפשו מפחד ותמהון לב, ובראותו כי עוד מעט ויהיה מרמס לרגלי הסוס, חשכו עיניו ויסוג אחור, ופרסת הסוס נגעה בידו, ותשבר זרועו, הממתקים נתפזרו לכל רוח, והוא נפל מלוא קומתו ארצה.

“הוי כלב משוגע!” צעק הבאראן ויחזיק בקנה הרובה, אך ברגע שב אפו ממנו ויסתפק בהורידו השוט פעמים רבות על ראש הנער הנופל לרגליו, פעם בקצה מזה, ופעם בקצה מזה, פתאם הוציא שמחה קול אנחה חרישית, וישם ידו על עינו הימנית, ויתעלף.

הבאראן הצעיר נסע הארמונה.

כעבור שעה אחת, ואכר אחד הביאו בעגלתו לבית אמו, משחת מאיש מראתו לא תואר ולא הדר לו, ולא ידע נפשו.

למותר הוא לתאר לפניך הקורא יגון לב אמו האלמנה, מחשבות כאלה לא תתארינה באומר ודברים.

עד מהרה נקרא רופא להנער אשר השיב רוחו אל קרבו, וירחצהו, ויחבוש שבר מכתו ויתן תקוה בלב אמו כי עד מהרה ישוב לאיתנו, ורק העין הימנית לא תשוב עוד לראות אור, עינו נגרה. ומחזה נורא היה לראות חלל העין.

ביום אשר בפעם הראשונה קם שמחה ממשכבו בא אליו אורח בלתי קרוא, והוא O הבריא והשמן, עבד הבאראן הצעיר, ויביא לו שני זהב, ויודיע את טוב לב אדונו, כי נכון הוא לשלם גם להרופא, גם בבית המרקחת, אם לא יערים שמחה לבוא עמו במשפט.

“גש הלאה!” צעק הנער ויחרוק שניו, זו היתה המענה האחת, ועינו האחת הפיקה ברק חמה עזה, אשר ממנו נחת העבד, וימלט. העבד השיב לאדונו כדברים האלה: “ירשני הוד כבוד אדוני להגיד דעתי, כי הועיל רום כבודו לשלול מהנער עם העין גם את דעתו. כי משוגע הוא”.

כאשר נתן לשמחה הרשיון לצאת מביתו, ותהי הליכתו הראשונה לבית המשפט. זקן עדת היהודים בעיר הזאת הואיל לקבל עליו דבר המשפט, אך שמחה השיב פניו ריקם, “רב תודות לך אדוני!” השיב הנער, אנכי אעשה לבדי את אשר עלי לעשות, כי לא נער אנכי עוד, המכות האלו הוסיפו לי על שנותי שנים עשרות, ואנכי אבקש רק את זה שיש לי חפץ בו עפ"י המשפט.

בעצמו בא שמחה לבית המשפט, ושם הגיש כתב שטנה, ונתקבלה, הליכת המשפט הזה היה כמו הליכות כל המשפטים בעיר N בין נער עברי ובין באראן, אך בקרוב אחרי איזה ירחים הגיע יום המשפט, שמחה נקרא ושר המשפטים קרא אליו בעברה: “שקר אתה דובר יהודי!” בלי תפונה עמדת לשטן להוד כבוד הבאראן על דרכו, ולא נתתו לעבור, ובזדון נקרבת אל הסוס לעולל עלילות ולמצוא תנואות, ונאלץ הבאראן להרחיקך על נקלה בשוט אשר בידו, ואתה שמח בחלקך על אשר הוד כבוד הבאראן לא ייסרך למשפט על עזות פניך להוציא עליו דבתך רעה, כרע לפניו ברך, וצא!"

שמחה שב לביתו, ויהי כראות אותו אמו ותזעק בקול! מה לך בני? מדוע פניך זועפים מה קרה עוד הפעם?

אסון גדול עוד מהראשון ענה הנער, כי לא מצאתי את זה אשר העידותיו למשפט, ובדממה צפצף מלים אחדות, ואחרי כן ענה ואמר: אנכי אעשה כאשר אמר לי השופט, אתן תודה להוד כבוד הבאראן.

בני! קראה הזקנה ברעדה, הכרת פניך ענתה בך כי ברצונך להתגנב בביתו ולהכותו נפש?

לא. ענה שמחה, האמנם גם זה הוא רעיון טוב. אך בעד זאת יתלוני על עץ, ומי יכלכלך אם אמללה? לא! עלי לנסות באופן אחר, עלי להיות עשיר.

"משוגע אתה ממראה עיניך, בני! נראה היום ועיניה ירדו דמעות, ועוד הוסיפה לבכות בעת הודיע לה שמחה כי גמר אומר לנסוע N ולהשתקע שם. אך כל זה ללא יועיל, שמחה עמד על דעתו, וימכור החפץ האחד אשר לו, אשר לא מצא חפץ בו בעת נסעו, הוא המטה וכליה, ובמחירם השיג חמשה גולדען, עם נוספות איזה ספרי תפלה, ולאמו אמר כדברים האלה: דעי לך אמי, כי הכל אשר אשתכר מהיום והלאה, אחלק עמך חלק כחלק.

בחמשת הגולדען אשר בכיסו בא צערנאווצה, ויקנה במחיר הכסף מעט עצי גפרית, בורית, מי־בשמים, עטי ברזל, ויחל לסחור בסחורות מעטי הערך האלה בבתי המלון שבעיר וברחובות, ובאשר כי עבד עבודתו בחריצות נפלאה, ולא הוציא על נפשו כמעט מאומה, הצליח בידו לחשוק איזו אגורות, זולתי היותו משענת לאמו.

במשך שתי שנים כבר היה היכלת בידו להניח מידו המסחור הקטן הזה, ולהחליפו במסחר יותר טוב, ויהי רוכל המחזיר בכפרים, בסל גדול על שכמו, ובו כל הדברים אשר ימצאו בהם בני הכפרים חפץ, הלך מכפר לכפר, ועפ"י רוב לקח במחיר סחורתו, לא כסף, רק פרי אדמה ועורות, ואשר לסבה הזאת נשא מסחרו פרי.

אחרי נדדו בכפרים שלש שנים, שב העירה, ושם בחר לו בתוך הרחוב מקום נכבד, ויפתח חנות של מיני צעצועים וכלי שעשועים קלי הערך, וגם עסקו זה עלה והצליח, עד כי מצא און לו לשכור בית גדול ולעשות אוצר סחורות, ולשלוח גם לאמו סך לא מעט, אך הוא בעצמו החיה את נפשו, רק בלחם יבש כאשר בתחלה, רק ביום השבת ובמועדי השנה, הרשה לו לאכול חתיכת בשר.

בהגיעו לשנת השלש ועשרים, אחרי שבתו בצערנאוויץ עשר שנה מתה עליו אמו על זרועותיו, אחרי שבעת ימי האבלות שב לצערנאוויץ, בנסעו פגש את הבאראן הצעיר O נוסע במרכזה, ובעת הזאת באו נחלות אביו תחת ידו, “טוב מאד כי פגשתיו עתה”, אמר שמחה להאיש ההולך עמו בדרך לשלחו, כי לולא זאת החליש עצבון לבי ממות אמי את רגשותי, ומחשבות לבבי, למצער על משך זמן לא כביר.

כה נשאר שמחה גלמוד בתבל הרחבה, ובכ"ז הוא עשוי לבלי חת, ויוסף לעשות מעשהו בשקידה נמרצה כמו היה עליו לזון אשה ובנים, ולתת טרף למשפחה כלה, ממדרגה למדרגה נתעלה שמחה במעלות העושר, ובאשר כי ידעוהו יושבי המקום לאיש החי בחשבון ולאוהב עבודה, הצליח בידו מבלי הבט על כי חסרה לו עין אחת, לבוא במסורת ברית הנשואין, עם בת אחד עשירי העיר, ועד מהרה עשה לו בית מסחר גדול, ועל השילט כתוב כדברים האלה: “בית מסחר כללי לשמחה רונשטיין” ומבלי הסתפק גם בזה יסד לו גם בית מסחר יין.

רק אז הכירו מכיריו לדעת את רוחו הכביר וחריצתו הנפלאה, אחרי כן נסע שמחה לארצות אשכנז וצרפת, ויבא גם לארץ רוססיא ומאלדאוי, ובכל מקום מצא לו מקירים חדשים למשא ומתן, עברו כעשר שנה ושמחה נחשב לאחד הסוחרים הגדולים בארצו, בעת הזאת מתה עליו רעיתו אחרי אשר ילדה לו בת, ואז עלה בלבו מחשבה חדשה, וימכור ברווח גדול כל בתי מסחרו, ויחל לסחור בתבואה, אשר המציאה לו מדינת פאדאלי, בעסאראביע, ומאלדאויא, והוא הובילם לארצות המערב, וכל אדוני שדמות המדינות האלה באו עמו בברית המסחור, זולתי בעל נחלה אחד, אשר לא אבה שמחת לבוא בברית עמו, הוא הבאראן N, מבלי הבט על תחנוני בן משק בית הבאראן ועל הצעותיו הרבות לקנות תבואות אדונו במקח השוה, כי הרבה היה להאמלל הזה לעמול ולבקש לכסף מוצא, למלאות תאות לב אדונו ההולל, ולהוציאו מלחצו, לחץ אשר הבאראן אביו לא יכול להגיע אליו אחרי פזרנותו הגדולה גם הוא, והצעיר הגיע אליו בנקל, כי אבד בשחוק והוללות בחדש אחד, הכנסת שנה כלה. אשתו בת משפחה אחת צרפתית, הועילה גם היא להות הריסת עושר הבית, ולזאת נאלץ היה בן משק הבית למצוא לכסף מוצא, ומאד נחוצה לו קרבת שמחה לבוא עמו בברית המסחור, ויתרפס לפניו, אך שמחה השיב בכל עת את פניו ריקם באמרו בשחוק מוזר: “לפני עשרים וחמש שנים גמרתי אומר לעשות עם אדונך רק עסק נכבד אחד, ואליו לא הגיעה עוד העת”.

והעת הגיעה, שמחה עלה מעלה מעלה, ויקח לו אשה חדשה אשר הביאה לו כסף רב, ובין כה הגיעה שנת 1818 ובעת הסוערת הזאת הצליח שמחה לבוא מאלפים לרבבות, האדון סיגיסמונד רונשטיין, כבר החלו לקראתו בשם הכבוד הזה, נטל עליו להמציא צרכי אנשי המלחמה הרוסים אשר באונגארין, וישתכר הרבה מאד, אז השלים את מעשהו, ויאסוף כספו בידו.

ובכל עת הציעו לפניו ענין חדש לענות בו, ענה: “אחכה!” ולא הרבה היה עליו לחכות.

מעמד היותר גבוה בתבל יהרס, בעת אשר בעליו אוהב הוללות, עברו עוד שתי שנים והבאראן O לא יכול עוד לשבת בפאריז, וגם בעיר הקטנה הקרובה לנחלתו לא מצא מנוח, כי מכל שדמות הנחלה הגדולה הזאת לא נשארה לו אף כברת ארץ אשר יאמר עליה שהיא של הבאראן. והנושים אצים בו וידרכוהו מנוחה, הגבירה שבה לארץ אבותיה צרפתה, והוא נשאר ברצון או שלא ברצון בארץ מולדתו, וימצא נוחם לנפשו ביין שאמפאניא אשר שתה לרויה, ולסוף גם ביין שרף.

פתאם הורם מעל שכם הבאראן משא הנושים בו, וישאף רוח, ולפתע עצרו הנושים לנגוש בו, שמחה קנה את כל השטרי חובות ושטרי אמנה, ויניח בהם הון רב, הרבה רבבות כסף, “מסחר אחריות ראשון ובלתי בטוח עשה שמחה רונשטיין עתה בפעם הראשונה בימי חייו”. אמרו אנשים וישתאו, כי הניח מעותיו על קרן הצבי, ועוד הגדילה השתוממות לבבם בראותם כי שמחה לא יחשב גם תחבולה להשיב כספו לידו.

אבל באמת לא חדל שמחה מהתאמץ להגיע למחוז חפצו, הוא פנה בבקשתו אל הוד כבוד הקיסר לתת לו הרשיון לקנות נכסי קרקעות, אשר לא הורשה עוד כזאת להיהודים יושבי גאליציע, ולזאת נסע בעצמו וויענה. אך לשוא היה כל עמלו, והממשלה השיבה את פניו ריקם, אמר שמחה, אך יפלא ממני להשיג רשיון לקנות כברת ארץ.

שמחה צלל בתהום מחשבות, וקרב נורא ערוך לו בקרב לבו פנימה, אך לאחרונה החליט בדעתו מה לעשות. ויהי היום, ויקרא לאשתו אשר אהב ויאמר אליה כדברים האלה: “דעי לך רעיתי כי בנפשי גמרתי אומר להמיר דתי, ואת אל תבהלי, אל תבכי, ושמעי לדברי ברוח נכון, נאלץ אני לזה, ולולא זאת היו כל הימים אשר חייתי על הארץ, חיי שוא ושקר, חיים שאין בהם תבונה, חיי הוללות וסכלות ורעיון רוח, נאלץ אני לקנות כל נחלות N, ויעבור עלי מה, אנכי סבלתי מחסור כל הימים, עבדתי, עמלתי, עשיתי, יומם לא נחתי ולילה לא שקטתי ואת נפשי חסרתי מטובה, ולא אבקש שכר בעמלי רק זאת האחת המגיע לי במשפט, ואין לפני דרך אחרת להגיע אל מטרתי אשר אליו אני נושא את נפשי זה ימים ושנים, רק להמיר דתי, ובסתר לבבי הנני לעבוד את אלהי אבותי, אך לא אכפה עולי עליך, נפשך יודעת מאד כי עזה לך אהבתי, וכטוב בעיניך עשי”.

אשתו אהבה גם אותו אהבה עזה ונאמנה, ובכ"ז כבדה את אלהי הכבוד, ולא אבתה לעזוב עמה ואלהיה, ותבחר לקבל ממנו ספר כריתות, כדונג נמס לב שמחה בקרבו בראותו את רגשי קודש רגשי אשתו הבוערים ברשפי אש, באהבת עמה ומולדתה, ונחם גם הוא על מחשבתו ועל אשר חטא בשפתיו, ויבחרו גם שניהם להבליג על יגונם בנזק הונם, ובאבדן רכושם, מלעזוב את דתם, ויהי לתקופות הימים, והדת נתנה מטעם המלך והשרים, להיות כל יושבי גאליצייאן שוים בכל חוקי וזכיות המדינה, כיהודים, ככל יתר העמים, ולא להבדיל בין בעלי דתות השונות, בכל דת, ודין.

אז הגיש שמחה לבית המשפט את כל שטרי N, אחרית הדבר נעשה כחפצו, כל הנחלות עמדו לממכר, ונשארו בידי שמחה לאחוזת עולם, הבאראן התחמק ועקבותיו לא נודעו, שמחה יצא לגור בהארמון עם כל נפשות ביתו.

בשנת 1854, בעת אשר ממשלת עסטרייך הכינה עצמה למלחמה, ותדע מחסור בכסף, קנה לו שמחה בעד כסף מלא שם הבאראן, לא השיגה ידי “עוד את כל המגיע לי במשפט”, אמר שמחה, “עוד חסר מה”.

אך בקרוב נמלא גם החסרון, ולא נתן לחכות עליו הרבה, השמועה עשתה לה כנפים במ"ע, כי נמצא איש רחום וטוב לה האומר להספיק צרכי הבאראן הנבל והשכור N כל ימי חייו.

לא שקר דברו המ"ע, האיש הרחמן הזה היה הבאראן סיניסמונד ראניצקי, הוא ולא אחר, הוא הרים את O מאשפות חוצות לעמבערג, במלוא מובן המלה — ויתן לו מעון בארמונו ויספיק לו כל צרכו, רק לא הרשה לו לשתות יין. “היין, נתן הבאראן טעם לפקודתו וחפצו, יניא ראשו מלחשוב אודותיו, וישכיחנו גורלו, ועליו לחשוב אודותו תמיד, כן הוא חפצי, וכן מגיע לי במשפט”.

אולם לא זמן כביר המציא השכור לאיש חסדו את הענג והנחת הזה, בשנה הבאה בימי האביב גדלה התכונה בהארמון, הבאראן סיגיסמונד השיא את בתו את מרים לאיש בן משפחה אונגארית נכבדה, ובידי N הצליח להשיג מלא בקבוק גדול יין שרף, וישת בפעם אחת, בעד כל הימים אשר חסר נפשו מטובה, ויצא מן השער, ויחוג ויגוע על הדרך אשר שם פגש הנער העברי לפני חמשים שנה, מאז והלאה לא שב עוד הארמונה, ביום המחרת נמצא משחת מאיש מראהו אצל רגלי ההר, וכל רוח חיים אין בקרבו, אם בזדון הפיל עצמו מן ההר לקרב קץ ישועתו, לצאת חפשי מידי החיים אשר היה עליו למשא, או בשגגה, לא נודע עד היום.

אמנם כן, גם מעשים כאלה יקרו בעולם המעשה! וגדולה היא הנקמה!

תם