מוקדש לנעמי פ.

בהניקה פלורה את ניסים הקטן היא החזירה אותו לעריסתו ותשוב לגמֹר את טליאת בגדי העבודה הנחוצים לפריסיאדו למחר. היא מצדיקה עליו סוף־סוף את הדין על אחרו לשוב הערב: – כלום הוא באמת צריך להיות סגור בבית כמותה? אֵם – מחֻיבת למסֹר את נפשה לילדיה ולהיות כפותה אליהם כל הימים, אבל האב, אחרי עבודה קשה של יום תמים בשדה כלום אינו רשאי לבלות שעה קלה בנעימים? ובכלל – איך היא יכולה לכעֹס עליו, אם הוא שוהה קצת יותר בבית פרנסיס, אותו המורה החביב והאדם המצוין שמבלה רוב הלילות על תורתו ועל תפִלותיו הלבביות, המתוקות, – כלום קל להִפרד מהר מחברת אדם שכזה? הלא אין להם עוד ידידים כמוהו במושבה אשכנזית זו?

עם האשכנזים אינם באים במגע ומשא רב. נפגשים אמנם בבית התפלה, במשרד הפקידות בבית־עם, אבל יחס הדדי אין ביניהם ופריסיאדו משתעמם ומבקש חברת־אחים, – כלום מותר לה להתרעם על זה?… חה, כנראה שהיא בדרך אחותה אחזה – למרר את חיי בעלה, לבקש עליו תואנות, לקבול על מעשיו ולחטט בדרכיו!…לא, לא טוב להיות בעלת עצבים כשולטנה, – צריכים למשוך בעול החיים בסבלנות!

אבל פלורה אינה מצייתת לקול ההגיון הבריא שלה. זע איזה נים בלב ושולל את מנוחתה –. הריהו יודע כי לנסים צומחות השִׁנים; כל היום אינו יורד התִנוק מעל ידיה וגם בלילות אינו נותן מנוחה. יודע שאחרי המכתב שקִבלה מיפו ע"ד מחלת אחותה עליה להכין לנסיעה לבוקר השכם –, והיאך לא נשאר הערב בבית לעזור לה?

היא נעלבה. אבל בתוך עלבונה מתערב קורטוב של יהירות כשהיא מחליטה כי טובות הנשים מבעליהן, אלף פעמים טובות מהם!

כאן היא נזכרה בגיסהּ סעד; התאדמה והחליטה, כי אמנם יש גברים יוצאים מהכלל – מה טוב הוא סעד לשולטנה! נוהג הוא בה כבוד כאחד האשכנזים, חולק לה חִבה ושימת לב ורחם ירחם עליה בסבלה יסורים. אבל מה יועיל כל אלו אם השטיא אינה יודעת להוקיר את יחסו הטוב וכל הימים ממררת את חייו–? היא אינה רוצה בבת יחידה! בציונה לבד אינה רוצה – בנים יִתן לה…! למה לפלורה כבר שלושה במספר…? שטיא – האם לא טוב לה סעד מעשרה בנים?

פלורה גמרה את עבודתה; ארזה את חפציה; השעה מאוחרת מאוד ופריסיאדו עדיין לא. גדול העלבון וגדולה המרירות שבלב –. את פלורה מותר לנצל! ‘פלורה הטובה’ – ככה מנעוריה קוראים אותה – נבראה רק לשמש אחרים, לדאֹג לאחרים, למסֹר להם את נפשה…! פלורה סובלת ושותקת – ומדוע לא ינצלו אותה ולא יִטלו מלבה ומכֹּחותיה כל עוד שיש לה מה לתת…?

פתאום תופסת היא שוב את עצמה על התרגזות עצבים. נושכת שִׁניה ורוצה לכבֹּש כעסהּ. היא נגִשה אל הארון, הוציאה אלפס עם חלב חם, מזגה להכוס ושתתה בעמידה כשעיניה מרפרפות על פני מִטות הילדים ושפתיה לוחשות–:

…בן פורת יוסף…! סבלנות דרושה שְׁמִרת הכֹּחות בשבילם, עזרני אל!

* * *

בנסעה מחר עם שני פעוטים ליפו בעגלתם שלא הספיקו לנקות אחרי הובלת הזבל, דפק לבה לזכר אחותה – מי יודע באיזה סגולות חדשות כבר השתמשה!

לא די לה הצועניות, השיכים, הדרוישים, הלא גם אצל התימני התרפאה – השקה אותה מים קדושים ממעינו של שלום שבזי, בִּשל לה עשבים מתוך לחישות ועויות וצִוה לשתות עם קריאת הגבר הראשונה דוקא… הכל היא עושה וסובלת כל כך! תרופות הכושיה לבד בכמה כסף וצער וכחות עלתה לה! שִליא מיולדת בכירה…! להחביאה בכלי חרס שחור לשלושה ימים, אחרי כן להשרותה בפושרין ולשתות קימעה קימעה… לא יפלא ששלושה חדשים נמשכה הדזנטריה! מי יודע למה עוד מסוגלת שטיא זו! מי יודע מה קרה שם הפעם?! אולי השיך השקה אותה שוב את הסם ההוא…? אבל היא מצאה את שולטנה בקדחת פשוטה, קלה ובלי קושי רב עלתה לה ההשגחה. ופלורה מחליפה כֹּח בעיר. היא אוהבת את יפו –, לא את העיר גופא אלא את הים ואת הבית הקטן על חופו, ששם יושב אביה ושם עברו עליה ימי הנוער והבחרות, עברו יסוריים וצער וגעגועים שונים. בלילות היא אוהבת לעלות על הגג הקטן ותחת רעש הגלים שוטפים להם הזכרונות –. בהיותה כבת עשר ושולטנה בשנתיים פחות ממנה בא אביהן לגור ביפו. מטעם הבולשת הירושלמית נמנה לבוליש בעיר החוף. כאן, רחוק מקרוביו נעשו לו החיים עם שתי יתומות יותר מרים ויותר קשים. לבו היה מתמלא צער כשהיה אנוס לילה לילה לצאת למשמרתו ולעזֹב את הפעוטות לבדן בחדר. לובש הוא כלי זינו ויוצא בשתיקה ולבו נוקפו, נוקפו. הוא סוגר את הדלת אחריו, מנסה פעמים את המנעֻל והולך לו. בסובבו את השכונה הוא חוזר לדלת חצרו, מנסה שוב את המנעול, נוטה אליו אזנו ומקשיב. יש שרעש הים מפריע לו להבחין מה שנעשה פנימה – הישנות הילדות או ערות? הוא עומד שעה קלה וחוזר בגעגועים לסִבובו. את ילדותיו לא ראה הרבה במשך השבוע. כל הימים הן מבלות בבית הספר ורק בערבים הוא נמצא בחברתן. אחרי ארֻחת הערב הן נגִשות לשעוריהן והוא בוחר מתוך ספרי הלִמוד שלהן את אותו הספר עם הסִפורים הקלים שהוא קורא בעונג גדול. הילדות מספרות לו ביהירות כי ספר זה חִבר המורה שלהן, אותו הגבוה, שאבא פוגשהו לפעמים בעברו במהירות לחוף הים. אח“כ שחות הילדות על דבר יתר המורות וע”ד המנהלת, המלמדת צרפתית, ואיך שזו ענשה את האשכנזיה הרעה שמכנה אותן תמיד בשם הגנאי – פרנקיניה…!

בשעורן הצרפתי האב ג"כ לוקח חלק. יש שהוא מנסה בסקרנות של ילד לחקות את כתיבתן וכשעולה בידו לציֵּר אי–אילו אותיות הוא פונה בצחוק אל הנערות –: הבטנה ילדות וראו – איך שבניסטי הבוליש כותב צרפתית. הן מציצות בכתב יד אביהן ומתפרצות בקול צחוק עליז. כשגדלו וגמרו את בית הספר התחילו להשתכר בתפירה ורקימה ולעזֹר לאביהן. הוא הביט על בנותיו ושמח –. פלורה צהבהבה עם תלתלים בהירים ועם עיניים גדולות, תכולות, שמבטן האלכסוני חודר ונוקב ישר אל הלב. ושולטנה –, ראש שחור עם שערות ארוכות, אף דק וחד ועינים עמוקות מני ים –, האם אינן שתיהן יפהפיות…? הוא הרגיש איך שספרדים צעירים החלו להביט על בנותיו בגעגועים, אבל הוא עצמו נשא עיניו להבחור האשכנזי שהיה מביא לפעמים לביתם ספרים לקריאה. אותו הוא חשב לרכֹּש חתן לפלורה.

ובביתם אז יצא ונכנס גם עלם אחד, פריסיאדו ספורטי, תלמיד בולגרי במקוה ישראל. פעם בחֹדש, בערב שבת היה התלמיד ממהר בפסיעות גסות ממקוה ליפו כשהוא מלא שכרון מריחות פרחי תפוחי–הזהב ומריח הפרח שלו, פלורתו שהוא נושא בלב. אבל דבר אחד היה מעיר פחד בלב העלם –, אחותה שולטנה כל כך רצינית ויהירה…! למה היא מביטה עליו מגבוה? שולטנה בקומתה הזקופה, בפניה היפים עם שרטוטים דקים מן הדקים, במבטה הרציני ותכונתה השולטת היתה ‘מלכת הבית’. השלום לא מצא קן בין שתי האחיות אף–על–פי שכל אחת אהבה את השניה עפ“י אֹפן שלה, ויש שאהבת פלורה עברה כל גבול. במסירות–נפש גמורה היא מִלאה אחרי כל הקפדותיה של שולטנה. חשבה את עצמה אֵם ליתומה מסכנה, וכל עמל בשבילה לא היה קשה לה. רק לעתים רחוקות בצבצו הרהורים ע”ד קושי תכונתה של אחותה, על סרבנותה וקפדנותה, ואז היתה שואלת את נפשה ביגון: למה היא ממררת את החיים, למה, למה? ורגש אהבה עמֹק סח לה, כי שולטנה חולה וזקוקה לרחמים ולסליחה על כל שגעונותיה. ואת ההשערה הזו, כי מסכנתה חולה, אִשרה חברה אשכנזית אחת שקראה אפילו את המחלה בשם –: מחלת עצבים–!

החכוכים בין האחיות נעשו יותר תכופות מעת שהתקשר ספורטו אל פלורה. די היתה מִלה אחת, תנועה אחת, שלא מוצאת חן בעיני שולטנה והבית מתמלא קטטות ומריבות שסופן בכי, חרטה, ומוסר־כליות. פלורה תדיר, אחרי מאורע כזה, מלמדת זכות על אחותה – חלשה, חולה שולטנה וצריכים לותַר על הצער, על העלבון, על הכל, הכל…! ואף על פי כן מתמרמר הלב, קובל ומוחה במסתרים כששולטנה מרגיזה אותה, מעליבה אותה. יש שהיא מתפרצת בבכי, נופלת על מטתה, כובשת ראשה בכר ומהדקת אותו בין שִׁניה. ברגעים כאלו מתרוצצים הרהורים קשים בלב –: היא לא יכולה יותר לחיות בשביל אחרים! רוצה רגע של שלוה, של מנוחה… היא תחדל לתת את כל נפשה לשולטנה, תחדל…! וברגע זה יש שהיא נזכרת ששולטנה לא אכלה הערב. מה עושה? קופצת מהר ממטתה מציתה את הפרימוס שקנתה לאביה בשביל שיכין לו בלילה קפה במהירות, מחממת לשולטנה חלב ומגישה לה עם עוגה שהכינה לבֹּקר. האחות לא שותה ופלורה רותחת מצער ומאשימה את עצמה –: רעה היא, מרשעת! היאך לא חסה על אחותה המסכנה ותרגיז את עצביה עד מריטת השער, עד הכאות הראש בקיר? לא, לא, יותר לא תענה כלום כששולטנה תתלונן עליה. היא תשתדל להתאפק מכל דִבור ולותר על הכל… קשה? לא, לא קשה בעת שיש לה עולם מלא אהבה, יש לה פריסיאדו האהוב, החביב שלה…! וכאן פלורה מרגישה פתאם כאלו היא חטאה בזה שיש לה אושר, יש לה אהבה, ולשולטנה המסכנה אין כלום, כלום!

אבל בנות בניסטי הבוליש התחתנו שתיהן בשנה אחת. שולטנה בחרה בסעד בן תופיק חנוכה חנוני בנוה–שלום, נשארה ביפו, ופלורה היתה לכפרית אחרי שיק"א אִכְּרה את ספורטו, המצטיין בחריצותו החקלאית.

* * *

החיים במושבה היו מתחילה קשים וזרים לפלורה; אבל לאט לאט, שנה אחר שנה, הסתגלה אליהם יותר ויותר עד שהיתה כבת כפר מלידה האוהבת את השדה, הגן, את הלול ואת הרפת. למרות לידותיה התכופות היתה פלורה עוזרת טובה לפריסיאדו במשק החקלאי. כל לידה עוצרת אותה איזה שבועות מעבודות המשק, אבל די לה להתחזק מעט, והיא יורדת תכף אל הגן ואל הרפת. הכל נראה לה אז חדש ונעים כפליים. העגבניות בגן – איזה צבע נחמד יש להם! והקישות, פרחי הקישות, מה ענקיים הם, מה יפים עלי־הקטיפה שלהם אחרי ליל הטל…!

הראשונה שפנתה ברפת את ראשה אליה היתה ה’כרסנית'. היא כאילו הכירה את בעלת הבית ונתנה לה תודה על שובה. בתה של זו גדלה אבל רזתה מאוד. פלורה מחפשת בצוארה ומוצאת לדאבון לבה שהקטנה מכוסה כלה קרצות. בלי בעלת בית – חושבת פלורה בתלונה – מי ירחץ את המסכנה, מי ישמֹר שהטפילים לא יאכלו את בשרה? פלורה נגשת לחלֹב את ‘האדומה’ וספוק–נפשי גדול ממלא אותה, שוב יש לה כח להמציא בידיה את החלב למשפחתה – האין זה אושר? למחרת היא כבר כופפת על לִקוט מאכל לפרותיה. האדומה – זו הבחלנית מכל פרות רִפתהּ אינה רוצה כבר לטעום מעשבי השדה שהתחילו להתיבש וצריכים לבקש לה מטעמים בין הירקות. הגן מלא קִשות, שעבר עליהן עונת המחירים הטובים בשוק, ופלורה מחליטה לתקן מהן מאכל לפרות. היא ממלאה סלילה גדולה עם קשות, חותכת ושמה אותן בקדרות בתנור חם. כשהתרככו הוציאה אותן, קררה ונתנה לפנות ערב לפרות בתקוה שהזוללות תשבענה ותוספנה לה חלב כמו שהיא דורשת – תִגש לפרה, תמשש בכחלים והריהן כבדות ומלאות חלב…

אבל הפעם תקותה לא נתקימה. חושמה – בת ‘הכרסנית’ התפרצה מן הדיר בלילה וינקה חלב אמה. התנחמה פלורה רק כשגמרה לחלֹב את ‘האדומה’ והיא מִלאה מחלבה גדולה. כאן היא מוצאת שבדיעבד מן היושר היה שהעגלה החלשה תינק פעם את כל חלב אמה, היניקה לרויה וחזקה מעט! הלא גם זו ילידת החצר –, ומדוע לא תהנה מן הברכה?

הובילה את הפרות ואת העגלים לבאר; בדרך קפצה וכרכרה ‘חושמה’ בשובבות גדולה, ממש כמו שהיתה נוהגת בשלהי החֹרף בעת שאכלה לשֹׂבע עשבים טריים במשך כל היום. בנחת רוח מתבוננת פלורה בשובבותה, נעצרה רגע נזכרת בילדיה וסרה מהר ללכת הביתה. כמעט במרוצה היא עוברת את הסמטא בין תותים גבוהים ועבותים, סמטא מליאה ריחות בושם של פרחי שִׁטה קטנים, סגלגלים. צִפור צהובה עם זנב ארוך בעל גון יפה מלקטת גרעינים מתוך זבל סוסים יבש תופסת אחד אחד בחרטומה הדק. פלורה נעצרה רגע ממרוצתה לבל הפריע מזונה של בריה קטנה ויפה זו. אבל פתאום התלחש רוח בין ענפי התותים, הצפור שמעה, הזדעזעה ופרחה מעבר לשטה.

בחצר קִבלה את פני פלורה עדת יונים צחורות שירדו במעוף מן הלול והתחילו מסתובבות לרגליה בקשקוש תֹבעני; מִהרו ורצו לכאן גם התרנגולות ובראשן הזדקף הגבר היהיר, בעל כרבֹּלת אדומה כאש, וגם הוא קשקש בכנפיו הגבוהות. מן החלונות נשמעו קולות ילדים הקוראים – אמא, אמא! וכל פעוט בוכה. פלורה עולה במהירות על המדרגות וממלמלת במבוכה: ‘רעבים רעבים כעת כֻּלם! יחכו אפרוחי עוד מעט קט!’ בערב היא יצאה עם ילדיה לקראת העדר. עמדה בפינת הסמטא ונמשכה אחרי מראה השמים היפים. הכִּפה נמוכה, נמוכה מאוד וכֻלה הוצתה אש הבוערת בין עננים קלושים, אפורים עם זרים תכולים–כהים. זולפים שם, זולפים גלי זהב בחשאי ומסתלקים לאיזו פִּנה רחוקה; רק האדמומית שבמערב עמדה והכתה עד שהתחיל המזרח לחשֹׁך. הפרות אֵחרו לשוב מן השדה והיא נכנסה להניק את הפעוט. בצאתה פגשה כבר את הפרות בחצר, וכשראתה את עטיניהם מלאים חלב קראה – הידד! קשקשה על גבם ותְַּכנם בשמות של חִבה. הציצה בעיניהם ונדמה לה כי הן מתפלאות על אהבתה אליהן, בריות עלובות כמותן!

עבר פרנסיס בסמטא ונכנס אל החצר. פלורה התאדמה ולא ידעה במה להתחיל.

– אלה הן פרותיך, פלורה? שואל אותה פרנסיס אחרי דרישת השלום.

היא התעוררה שוב:

– כן אדני! הוא רואה את ‘אדומה’ זו? רק ארבע שנים נמלאו לה! יסתכל נא בגָדלהּ – הלא פרה דמשקאית ממש תהיה! לא כן?

– אנכי הדיוט גמור בעניינים שכאלה, עונה פרנסיס ומקשיב בסקרנות להמשך שיחתה.

– אלה העגלות כשיגִמלו אמכֹּר אותם ואכניס את הכסף לבנק! זו תהיה התחלת חסכון נדוניא בשביל שמחה תלמידתו! היא מהדקת את פעוטתה אל חיקה, מנֹפפת את תלתלי הזהב שלה, גוחנת ומנשקה.

– כלה נאה וחסודה, בואי נא אלי! קורא אותה פרנסיס ברמזו באצבע.

* * *

קשה לפלורה בעונה זו שאחרי הלידה – הכביסה. למרות רצונה היא מחֻיבת לקחת ערביה לעזרה. יש שנתקלת בתרפג’דה הפטפטנית.

– יללה, יללה! – צריכה היא לזרז אותה כל היום.

ותרפג’דה, הבקיאה בכל מסתרי המושבה ובהויות העולם, ראשה היום בפוליטיקה. כי הימים ימי מלחמה במדינה. חמש מאות מליונים הכה השולטן בבני עם נכר! מספרת היא בהתלהבות.

– מאין את יודעת זאת? – שואלת פלורה בגיחוך.

– הלא היתה שלשום תהלוכה גדולה בכל רחובות העיר! המונים המונים נהרו אחרי נושאי הדגלים שהכריזו בכל עבר ופנה: ‘הכה השולטן בכופרי אללה, הכה ונצִח את חמש מאות מליונים שונאיו!’ עתונים הקריאו והריעו בחיל: ‘יחי השולטן אל–כביר, יחי מושל המושלמים!’

– מליוני כופרים! מליוני שונאים! – חוזרת תרפ’גדה בהתפעלות.

– כמה זה מליון בני אדם – את יודעת?

– מאין עלי לדעת, מֻעלימתי, כלום מלומדות אנו כמותכן?

– ואת ימי שנותיך את יודעת, תרפג’דה?

– לא, גם זה לא למדוני עד היום! והיא סחה שכבר זקנה זקנה היא! עבדה במושבה בימי פקיד אחד כרסני וכעסני, ובימי גנן נוצרי, שהיה צועק ומכנה את היהודים, פועליו, במיני שמות של גנאי… במשך ימי כביסתה כאן התחלפו חוג’ים גדולים וקטנים עד שנתרוקן בית הברון.

פלורה אינה שומעת את פטפטנות תרפג’דה. הכביסה לא יצאה נקיה והיא כועסת ומתרגזת וכמעט שבוכה מצער.

– ‘שלומיאל! לא תוכל בלי עזרת ערביה לעשות את מלאכתה?’

גם יום של אפיתַ לחם קשה לפלורה וגורם לה צער – אצל השכנות האשכנזיות עולות ככרי הלחם כה גבוהות ויפות, רק אצלה שטחיות, נמוכות…! הלא הכל היא עושה בשביל שיעלה הלחם יפה, לא חסה על שום עמל, והרי, הרי לך פתות אלה!

היא כועסת וטוענת כלפי עצמה: שלומיאל לא יוצלח! – הלא להלקותה פשוט צריכים בשביל לחם שכזה שכל אוכלו יקלקל את קֵבתו! היא מחליטה כמעט לפרֹס לחם זה לעניים ולאפות אחר במקומו – אבל כח, הכח מאין ימצא?

ועוד בחטאים מסתגפת פלורה: לפעמים מרוב עבודה של לפנות ערב, שוכחת היא לתת אוכל לעופותיה. בזה נזכרת אך בהקיצה בלילה משנתה, ומוסר כליות תוקף אותה אז ואינו נותן להרדם – על חטא שחטאה כלפי פיות עלובות אלה לבה מתענה. או יש שלפנות ערב שוכחת היא לסגֹר את העגלים בדיר. באו הפרות, לא נתנו חלבן בלי בניהן, שכל חִפוש לא הועיל למצֹא אותם. געו הפרות, געו כל הלילה ושנת פלורה נדדה – מי יודע אם לא חיה רעה אכלה את ילדיהן…! באשמתה אירע אסון זה! בבֹּקר כשמוצאים את השובבים רוקדים וקופצים בין התירס הגבוה פלורה בוכה משמחה.

ופעם היתה אבדה באמת, אבל לא באשמתה. מתה אצלם פרדה ששויה היה עשרים נפוליונים! גדול היה צערה אבל השתדלה להבליג עליו בשביל להרגיע את רוחו של פריסיאדו אשר התאבל מאוד על פרדתו הלבנה החזקה, ששִׁמשה חברה טובה במשך חמש שנים רצופות. הוא הולך כמטֹרף:

– ‘מה לעשות, מה לעשות? בלי פרדה – מה נעשה?’

– כפרה בשביל ילדנו! – נהיה נא בריאים אז תעזֹר לנו ידנו לקנות אחרת!

– עונה פלורה ומתאמצת להראות פנים צוחקות בדברה.

והלב שלה כואב ודואב והיא לא חודלת להרהר בפרטי המקרה: כשהעירה אותה הפרדה שלשום בדפיקות משונות בכֹתל האֻרוהָ מיד הגיד לה לבה רעה… שני ימים טִפלו – שני ימים ושני לילות ושום תרופה לא הועילה! מה היה לה? – נחש, עקרב, או איזה חיה אחרת נשכתה? מסכנה! – כמה התלבטה ביסוריה, כמה מבקשת־הרחמים השתקפו בעיניה הנוגות… להצילה, להצילה הן בִּקשו… עם אור הבקר הזה כשדפק עבדללה בתריס הקיטון היא הבינה הכל, הזדיְנה במרץ ובסבלנות לחזק את לבו של פריסיאדו, אבל אחרי שנתאסף המון גדול סביב לנבלת הפרדה היא לא שלטה ברוחה:

‘מה מסתכלים כאן הסקרנים – הלשמֹח לאידהּ באו?’ – במילים אלה פִּזרה את ההמון ותִשאר עומדת כאבלה. הלב התרוקן בקרבה וכל היום לא נגִשה לעבודה – למה תעמֹל, תעבֹד, תקמץ ותחסֹך אם השטן יכֹל לקפוץ ובין רגע להשחית קִמוץ של שנים רבות…?

אחרי שבועיים גלִה לה פריסיאדו שהוא רוצה לפנות אל הפקידות ולבקש הלואה לקניית סוס. התרגזה פלורה והתלהבה: טובות, רחמים, השתדלויות…? לא, אינה רוצה בזה…! כשם שתדיר עזרה להם ידם, תעזֹר גם עתה! התרפסות לפני הפקידות? – חלילה, חלילה!

ולא רק במקרה זה, אלא בהרבה מפרטי החיים לא עמדה פלורה עם בעלה בדעה אחת. שונים היו הם בתכונותיהם! הוא אדם שמאמין בעצמו הרבה.

כל מה שהוא עושה טוב וישר בעֵיניו. מאמין בהצלחתו, בכשרונו, באפשרותו לעשות חַיִיל. והיא – מתענה ומסתגפת על איזה מיני חובות שונים ומשונים שע"פ דעתה לא מִלאה באמונה.

הוא מאושר ושבע רצון: ההֹוה שלי הריהו הרבה יותר טוב מהעבר – מורגל הוא להתפאר – והעתיד? – כלום אינו מאיר פנים כשאדמה נפלאה כזו יש לו? הריה העידית שבעידית שבכל המושבה!

פלורה אינה מרגישה באֹשר זה. היא שקועה בעמלה, צער גדול בניה. מחלות שבאות עליהם לפרקים מדכאות אותה. לזה צומחות שנים, לזה כאב עינים, אחד קִבל דלקת במעים. יש שימים ולילות ושבועות אינה פושטת את בגדיה, עד שמצילה את ילדה ברוב טִפוחה והבנתה.

ויש שפלורה נקראת ליפו לעזרה. – אחותה עם מחלותיה ואביה זקן וחלש והיא מטפלת בכֻלם, בעת שהיא בעצמה עיפה ויגעה ומלאה חששים: לילד זה לא נתנה ארֻחה די מבריאה, לזה לא הספיקה להכין בגדים נקיים, זו הסתלקה יחפה לבית הספר ותתקרר…! ופריסיאדו? – לא שלחה לו די אֹכל והוא ירעב בשדה כל היום!

ויש שהיא מרגישה בדידות נוראה – לבדה היא כאן, לבדה! כלם זרים ומתרחקים ממנה. רק גברת שטיין לבד מכל האשכנזיות מתעניינת בה ומבקרת אותה. אבל גם בביתה של זו יש לפעמים שבדמיון רודפת אותה המִלה הנוראה – פרנקיניה! ועוד איזו הברה שהיא לא יכולה בשום אופן לעמֹד על אופיה.

לאט לאט קפצה עליה הזקנה – קמט עור פניה, נשרו שערות הזהב והיזמה הלבנה עם זגוגיות צהבהבות אינה מכסה יותר את יער תלתליה היפים. רק מבט עיניה האלכסוני, מבט מיוחד, חמים וטוב – מזכיר לה את פלורה של העבר.

לפעמים פלורה נחלשת כל כך עד שמאבדת את שִׁווי המשקל בהנהלת הבית. היא מתחילה להתרעם על פריסיאדו למה שאינו יודע לדבר עם הילדים בעברית כחפצה, למה אינו יודע לחנך אותם, להיות מסור להם ולה…? יש שנדמה לה כי היא שונאת אותו ואז מתעוררת שאלה בנפשה – כיצד נקשרה לאדם שהוא זר ומוזר לה? ואחרי כן היא מתחרטת על הרהורי החטא ומתמלאה רחמים לפריסיאדו: – למה נפלה אִשה רעה כמותה בחלקו?

ובחיי פלורה לא רבי בכל זאת ניצוצי האורה ובאות תקופות של התרוממות הרוח. יוצא, למשל, פריסיאדו עם נץ החמה מביתו, תולה עיניו בקסמי המזרח וקורא את פלורה לבֹא מהר לראות את הרי יהודה ביפָיםָ. היא נגשת אל החלון, רואה את שלוליות הזהב על פני שלשלת ההרים ואת מעטה התכלת, וקריאה של שמחה מתפרצת מפיה.

שקיעה. היא נושאת את נסים הכרסני לקראת אבא. בשמי המערב נערך אז משחק הצבעים; מזהיבות החולות ואחריהן התגלה סרט תכול –פס הים! נפשה מתמלאת עדינות רבה ונעימה. בא ספורטו. היא אוחזת ברסן חמורו, מרכיבה את נסים בין ברכיו ומראה לו על חלקת הים שלא ראו מכאן אף פעם.

הם נכנסים אל הגִנה, גנת ירק הסמוכה לחצר. הכל מלבב כאן. כל תלם ותלם חן מיחֻד לו, יופי מיחד. בפנים נוהרים סחה לו פלורה כמה ירק שהוציאה ומכרה היום מן הגן. כלם רוצים בסלק שלה, בפולים וחִמצא שלה, – שוטים שבעולם מדוע אינם זורעים בגנותיהם?

גדל הילד, נותן לה קצת חֻפשה והיא מתחילה לחפש מזון רוחני. לגברת שטיין הרבה ספרים עברים. פלורה שולחת אליה את בתה שמחה. – תבקשי מאת הגברת ספור ארוך ארוך ויפה בשביל אמך! ואל נא תשכחי חביבתי לומר לגברת: חן חן!

עם הרעיון המר שפריסיאדו אינו יודע עברית והיא היא היחידה שמדברת עם ילדיה בשפתה האהובה התרגלה פלורה; אבל לא יכלה להתרגל עם העובדה המעציבה שגם את הקריאה בספריה הוא אינו יודע! צער זה קשה לה לכבֹּש והיא מבקשת להשכיחו בקריאה. אבל כל קריאתה היא בשבת. יום זה, שאף על פי שאינו כֻּלו מנוחה לאם של שלושה ילדים, בכל זאת רגעי פנאי נמצאים.

יש שהיא מתכוננת לקריאה עוד סמוך לכניסת השבת. הלך פריסיאדו עם מורנו לבית התפלה. היא יוצאת עם פעוטה מעבר לחצרה ומתישבת על גבעת הקיר.

למטה ברחוב שוחקת ילדתה עם ילדי האשכנזים. היא רוצה לפתֹח את ספרה אבל לבה נמשך לסביבה היפה עם רוח של שבת השרויה בכל פנותיה. השמש באה. על האֹפק הכחלילי פשטו נהרות של זהב. הרי יהודה נראים כה קרובים קרובים, דומה שסמוך לגבול הם משתרעים. פלורה לא יכלה להסיר עיניה מהם – איזה קו בודד על אמיר אחד ההרים משך אותה. קו זה זז, התחיל להתעבות, להתקפל, עד שנהפך לאט לאט לחלק של כדור מואר אשר זחל לו בחשאי מעבר להר, התרומם והצטיֵר בדמות כדור גדול, יהיר, לוהט, שהסתכל בזחיחות הדעת בעולמו של הקב"ה. לרגע הסתתר הכדור בין מפלשי העבים, התלחש במרומים וזנק בפנים מוארים שבעתיים. הואר אז גם גבול המושבה ואחריו גם כרמי זיתים ושקדים והככר הרחב המשתרע לפניהם. בקרבת פלורה הצלילה חֹרשת האקליפטוסים עם השֹמריה שבתוכה. בפתח התלחשו שניהם ופתאם נשמעו צלצולי שירה דקים, מלאים געגועי אהבה – העלמה שרה שירת לבבה.

מראש הגבעה מימין, מתוך החלונות הגבוהים של בית התפלה נשמעה שירה אחרת שגם היא מלאה נימי אהבה. “לכו נרננה לד'. בואי כלה, בואי כלה…!” ובתוך בית קטן ונמוך בשפלה מתפללים התימנים; קולם עצוב, חד גוני ואף הוא פורט על מיתרי לבה של פלורה וממלאהּ רטט קדוש. ספרה מונח על הקיר והיא שכחה אותו, כחה גם את תינוקה ואת העולם כלו. נפשה טסה באיזה עולמות יפים, מקסימים – –

בליל שבת זו חלמה פלורה: היא נכנסה ירושלימה, הבנויה בין רוכסי הריה ותוהה: ירדו מהר הזיתים הקברים מהאי גיסא וירדו הצלבים מאידך גיסא, וכל ההר משתטח כגן אחד לפניה: זיתים ושקדים, זיתים ושקדים! מעל הר הבית נעלם המסגד ובמקומו בנוי בנין אחר לתפארה. המונים המונים מבני ישראל נוהרים אל שער הזהב גם היא עולה בהר ד', רוצה לגשת אל חצר המקדש המתנוצץ בזוהר פז ואינה יכולה כי ההמון הרב יורט את הדרך בפניה. פתאום היא רואה כי בשער נכנסו שני אכרים, אשכולות ענקיים, אשכולות ענבים הם נושאים על כלונס מוזהב ונדחקים, ונדחקים – פנו דרך לעובדי האדמה! – נשמע קול ברמה. והאכרים עם זרי ענפי זית סביב לתרבושיהם פוסעים בקומה זקופה קדימה. היא נדחפת אחריהם עד שמגיעה יחד אתם עד למדרגות השיש עם העמודים, המחוטבים כרובים נפלאים. כאן הופיע פתאם על כסא פלאי נורא הוד, עטוף בחלוק משי מרֻקם שוהם ויהלום. היא הזדעזעה – פנים מידֻעים פני סבא עוזיאל…! האמנם, האמנם…? וזהו – משיח…? רוצה להתפרץ בצעקה והנשימה נעצרה ותקיץ מתוך רתת.

בת צבי