אליך, אזרח נאור, בעל הבלורית המבהיקה והציפוֹרניים השחוזות בהידור, שגררתני לפני ימים אחדים בעוֹרפי ממדרגות האוטובוס העירוני – אני כותב טורי־התנצלות אלה.
בעצם כבר אז, כאשר אחזת בידי בחוֹזקה ומילמלת משהו בשצף־קצף, ידעתי כי הצדק עמך. והא ראיה: אתה גידפת נמרצות – איני זוכר: גרמנית, רוסית או שפה אירופית אחרת – ואני החרשתי. אתה תפסתני בשרוול־המדים, צבטת ככל כוחך, ואני לא נעניתי לך. הרי שידעתי כי צדקת צדקה גמורה. אך בשובי הבית תקפני איזה רגש של אָשם ושל חרטה שאין אני מוצא לו כפרה אלא בהתנצלות גלויה ומפורשת יותר לפניך. זה כמה ימים מכרסמת את לבי ההרגשה כי עיגמתי, שלא לצורך, את נפשו של אזרח מהוגן בעירנו וכי אני – בעצם היותי באותו מקום ובאותה שעה, במדים אשר עלי – הפרתי את ערבו השליו, ערערתי את רוחו המאוזנת והבאתיו לכלל דברים שוודאי לא היה אומרם בחברת הטקט והנימוסין שבה הוא שרוי תמיד. אמרתי: אפגוש אותך פּנים ואתנצל. אך את מענך לא אדע וגם לא יכולתי לתת בך דימני־היכר מיוחדים. כה רבים עתה בעלי הבלוריות המשוּחות, עשויי־הצפורניים והדורי־הלבוש בכרך העברי השוקק, עד שלא יכולתי להצביע על אחד מהם ולומר בוודאות: אתה הוא האיש שעמו הסליחה. גם שתי הגבירות ההדורות עם השְׁבלים הארוכים, עם עגילי־הגשם, חרוזי־הפנינה וצמידי־הזהב וארנקי־התנין – לא היו לי לסימן. שפעת־זהב ניגרת היום מכל צוואר, מכל כף־יד ומכל בדל־אוזן ואילו מאז פרשנו – אני וחברי – אל מלאכת המלחמה הבזויה, כרתו התנין, הנחש והלטאה ברית עם כל גברת עברית מהוגנת.
כן. היה עמך גם כלבלב קטן. כלב־תפנוקים מוּשחל ברצועת־עור נאה עם תו־זהוּת מבריק ומצלצל. אך אין הוא מייחד אותך במאומה מאזרחים רבים ונאורים כמותך הנזקקים לכלבלב של יהירות ושל שעשוע.
ומאחר שנואשתי מן האפשרות לחזור ולשוחח עמך פנים על אותו מקרה עגום שכה ציער אותך, את גבירותיך ואת חיית־הבית – אין לי אלא לכתוב אליך כך. ואתה – אם תקרא – ודאי תחוש כי אליך מכוּונת ההתנצלות ותבוא על סיפוקך.
אני מודה: נחפזתי לעלות אל דרגש המכונית בלי תור. הקדמתיך אם כי באת לפני. ואני ראוי בשל כך לכל. כי אתה קודם לי, כי זכויותיך עודפות. ראשית, לך זכות־בכורה בעיר הזאת. אתה יושב בה בתמידות ונמנה עם אזרחיה הקבועים. לך היה אומץ־לב אזרחי, ודאי גם גבורה־אישית לא מעטה, לא לעזוב אותה לנפש בעצם הסערה שהתחוללה – ועדיין מתחוללת – על ראש כולנו. ודאי שקלת בדעתך היטב עד שגמרת־אומר כי צעיר שופע־און שכמותך (סלח לי על המחמאה הגלויה!) איני רשאי לנטוש את משמרתו בכרך ולהניח אותו הפקר. להמשיך בסדר־החיים הרגיל, על אף כל התלאות והסופה שמסביב, הרי זו מידה חלוצית, כמעט שכמוה כגבורה. אזרח כה נאמן של עירנו רשאי לתבוע לעצמו זכויות אף גדולות בהרבה משל עליית־בכורה באוטובוס ואינני מסופק כלל כי אתה וחבריך בני־מינך תדעו לעמוד על זכותכם זו עתה ובעתיד ואף תשיגוּה. ואם תזדקק לשם כך לעזרתנו, לובשי־המדים, עמוד נעמוד לימינך.
על שום מה? – כי חטא כבד מעיק עלינו ואיננו מרפה. בנו לא קמה הרוח הגדולה הזו. נטשנו עמדות בעיר, הפקרנו את שכיות־החמדה שלה והלכנו לבקש נתיבות אחרות. לבשנו מדים, חד־גווניים ומשעממים מאוֹד, השכרנו עצמנו למולך המלחמה ואילו את כל כבודו של המאמץ המלחמתי הטלנו עליך ועל חבריך בעלי הבלורית המבהיקות. אנו עומדים, איפוא, דלים וריקים לעומת מטען הזכויות האזרחיות שלך. על חטאנו זה ראוי שנלקה. וצדקת כאשר קיימת מצווה זו למעשה.
אפס, אין זו זכותך האחת. גם ערך הזמן שלך גדול משלי. אתה צריך להיחפז. אתה חייב להיחפז. אפשר יש לך עליית־גג להשכיר, מפתח צננום מקשקש בכיסך ואתה חייב לגבות את דמיו. חלילה לך להחמיץ הזדמנות כזו, עסק קודם לכל. עסק אינו מתיר שהיות. פעמי המלחמה הזו – כפי שאתה בוודאי קורא בעיתונים – הוחשו מוד. החבל שאתה וחבריך בעלי־המפתחות רוקדים עליו מתקצר והולך מיום ליום, משעה לשעה. אתה חייב להספיק הרבה תוך זמן קצר. ואם ניצבתי – בעצם חפזונך – לשטן בדרך, סלח לי. סלח. כי לי אסור להיחפז. מהירותי מפריעה לך. ככל שייארך מסעי כן – אינני מתכוון לפגוע בך! – ייטב לך. ככל שאמהר לרדת מן המרכבה הגדולה והמסורבלת, שבה משוקעים אני וחברי זה שלוש־ארבע שנים, כן יעגם לבך. שעתך דוחקת, שעתי – לא.
אך גם אם לא עניינים שבעסק דחקו לך אותה שעה ולוּ גם – דבר שנתקבל ביותר על דעתי – נחפזת יחד עם הגבירות והכלבלב לנשף־בית, כך, סתם, נשף – מה שקוראים: ]נימי, עם מעט משקאות ותקליטי־פטיפון וקצת ריקודים – מי אני כי אעכב את מסעך אפילו לשעה קלה בלבד? מה עוד נותר לך בחייך המתוחים ורבי־העמל זולת מעט הבידור הזה בלוג של יין ובמחזור של ברידג'? הנה סיגפת את עצמך לא מעט בעשרות ימי־האבל והצום והזעקה (אזרח מושרש שכמותך חזקה עליו שהוא מקיים מצוות הוועד הלאומי!) – ואיך זה עלה על דעתי לקפּח ולוּ גם כמלוא נימה את תענוגך הדל והפשוט?
רק לאחר ששקלתי את הדבר היטב נוכחתי לדעת כמה חוסר־הבנה היה כאן ואיך אמרת אתה: “חוסר־בושה” – מצדי, כמובן.
חזרתי אותו ערב הביתה מזועזע עד היסוד. חוֹדשים רבים לא הייתי בו וזה הפעוט, עם הכפּיים הרכרוכיות, הסתער אל אביו בתאוות־תפנוקים עצומים – רק ילדי חיילים (עתה אגלה לך) ידעו כיסופי־פינוק כאלה – אני לא ידעתי את נפשי, עינה אותי החטא אשר חטאתי לאזרח בדרוך רגלי שוב על סף עירי, עירי לשעבר.
אזרח אחר, צודק כמותך, ביקש להסיח את דעתי מן המקרה בעזרת מכתב, חתום כדת על־ידי עורך־דין, מכתב אשר בלשון־החוק המקובלת בעירך, קוראים לו “צו־פינוי”, שהוכן כהפתעה נעימה לחופשתי הקצרה. ועוד – האמן לי – נכונו לי כמה הפתעות מאותו סוג (למה אמנה אותן בקהל?) שהיו עשויות להסיח את דעתי מן המקרה הפעוט השחוּק הקרוי “מוסר־כליות” וגם רגש־החרטה שניטע בי בילדות עדיין לא עזבני. לכן, לא יכולתי לשכוח. לכן שטוחה בקשתי לפנים, אזרח נאור: קבל את דברי־התנצלותי וראה בהם כפרה לכל אשר גמלתי לך אותו ערב.
חתמתי את דברי, אך שניים הם האנשים שאינם מניחים לי להביאם לדפוס, אלא אם כן אצרף את דעתם בשולי־מכתבי זה. א. חייל נוֹכרי ישב אותה שעה בקרון וצפה־במחזה. דמו – שהוא, כידוע לך, קר עד כדי קיפאון – נסער בקרבו. וכאשר הסבתי לצדו היה מדבר, כאילו עם עצמו: “יש, כנראה, הבדל עצום בין אזרחי־עירכם לבין אזרחינו. אני, בבקרי כך במדים בארץ־מולדתי, הרגשתי את עצמי כבן לכל אדם מן הרחוב. איש לא ראה בי ‘גיבור’ בלוֹבשי את המדים, אך איש גם לא ראני ‘בטלן’ בשל כך. ראו בי שליח – לא יותר, אבל לא פחות. כל אם ראתה בי את בנה, שגם הוא בוודאי שורך עתה את דרכו באחת המערכות, מרוחק וגלמוד וצמא לדיבור מעודד. רוח של חמימות נושבת מכל עבר והיא הנותנת הרבה טעם לחיים התפלים הללו. ואצלכם – זרוּת, אפילו אתם מרגישים עצמכם זרים בביתכם. אכן, אילו נבחנו אזרחיכם במבחן־אש כאזרחי הבירה שלנו, ודאי לא היו נוהגים בכך שחצנוּת כזו”.
ב. ליד עמוד־החנייה עמדה רעיתי בוֹה ונכלמה ולבה נצבט בקרבה. עד הים מהדהדים באוֹזניה דברי־החתימה שלך: "אני לא שלחתיו " – ומדי היזכרה בהם דמעה חונקת בגרונה. אך לפני ימים אחדים שמעה כדברים האלה ממש מפי בעל־הבית והם ערערו את נפשה עד היסוד. בתום־לבבה האמינה כי לא היא היחידה המלווה אותי בכל דרכי במרחקים. שותפים לה – סברה – הרבה שותפים. והנה, דווקא עתה, בגבור עליה המצוקה, אתם פורשים אחד־אחד ומניחים אותה לנפשה. היא לא נתבטלה, חלילה, לפני גבירותיך המפורכסות, אך חשה עלבון מר וצורב. ותאה, לא בגופי חברת חבוּרה אלא ברוחה שלה, שכל קשיי ותלאותי כאין וכאפס הם לעומת מערכת־החיים שלה בבדידות ובנכר, כן בנכר.
על דמעה זו – אין לך כפּרה.
22 בדצמבר 1944
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.