(חמש שנים לפטירתו של אברהם ברץ ז"ל)

ערפילי הזמן מטשטשים את דמות הגוף, אך מתוכם עולה בקווים מתחדדים והולכים הדיוקן הרוחני. המשפחה והשם, שאדם נושא עמו בחייו כסימן־היכּר וכסימן־ייחוּד, הם עצמם לובשים חיים וממשות רוחנית. כשאתה קורא בשמו של אדם בחייו – כאילו משכת בפעמונה של דלת, כשאתה קורא בשמו לאחר מותו – כאילו נגעת במיתרו של כינור. כל אדם כך – כל שכן חבר שנפשך קשורה בנפשו.

אל במת התיאטרון העברי ואל שלל דמויות הפולקלור היהודי, שהבמה היא סדן ומַפּחה שלהן, הביא עמו אברהם ברץ שלושה יסודות שהם מתווי־הייחוד של השחוק היהודי: העצבוּת, הבּינה והפּיוּס.

כל המתחקה על שוֹרשי ההומור היהודי ועל ייחודו, ישתאה בוודאי למצוא כי אך לעתים נדירות עומדים בו השחוק והשמחה כערכים לעצמם. אין היהודי יודע שמחה־בעלמא, כי אין זרע השחוק והשמחה שלו נובט אלא בקרקע שדושנה בעצב. כאילו מבּוּעי־העצבות הם המפרנסים את שוֹרשי השמחה היהודית והם הנותנים לה את עיקר חיוּתה, בעוד שהשמחה עצמה אינה קיימת אלא כגמול, כשילוּמים. “שׂמחתנו – כימות עיניתנוּ”. –כמידת התלאה מידת החג, או “פיתחת שׂקי ותאזרני שמחה” – אין אזור־שמחה אלא אם קדם לו שׂק האבלוּת. ואולם שמחת־היהודים היתה לא רק גמול לעצב וניגודו, אלא היא עצמה נספגה נטפי־תוגה. הצירוף “דמעות־גיל”, הנפוץ בשגרת השיחה היהודית אולי יותר מבכל לשון אחרת, לא בא אלא לרמוז בחכמת לשון־העם כי שמחה זו שלנו טבעה שהיא עולה כחפופה בטללים־של־דמע. בשחוק־עצבת זו נילושה יצירתו של שלום־עליכם. קומיקאִים יהודים השיגו שיעור־קומתם ופסגת־גדלוּתם בהומו היהודי רק אם השכילו להבינו על רקע היגון העומם ולהביאו אל הצופה בלבושה של הדמעה.

בתוך ההומור היהודי ארוגה העצבות וגם הבינה הגדולה. בינה לדעת כי שׂחוק זה שאנו שוחקים הוא בגדר ברק ולא בגדר אור. שביט, שכל עיקרו – הארעי, החלוֹף, אך לא כוכב הבא להאיר דרך־קבע. בתוך השמחה היהודית שזורה ההכרה המפוכחת כי השחוק אינו מיסודות־הקבע בתרכובת הכימית של ההווי היהודי, ואיננו אלא שחוק־נדבות החולף על פנינו ונוגע רק בשובלי גלימתו במציאות העגומה של החיים היהודים. נוגע ונעלם. בינה זו גם קיפחה את השחוק היהודי, גם העמיקה אותו. קיפּחה – כי מזגה לתוכו את פיכחון־ההכרה שסופו של השחוק לחלוף, ואין צלילות הדעת יפה לזחיחות־הדעת; העמיקה – כי גזרה למצוֹת שׂחוק זה עד תומו, בחינת חטוף־ושׂחק כי מחר יחזרו הימים לעגמתם. אל כל אלה נלוותה גם בינת הצמצום, שעשתה את ההומור היהודי אולי למרומז ולשנון בהומור העמים. זו הבינה שנשענה על חריפות התפיסה של עם־חכם וידעה כי די לו לעם זה ברמיזה. נסמכה אליה גם בינת הזהירות, שידעה מה להבליט בשחוק ומה להצניע בו, להעמיד גדות לשמחה – כדי שלא נראה חוגגים מדי ולא תשלוט בנו עינם של צוררי שמחת היהודים.

ואולם בתוך השחוק היהודי היה טבוע אולי יותר מכל חומר אחר – יסוד הפיוס, שהיה כזמוֹרה השלוחה מענף־הבינה ומענף־האהבה כאחד. פיוס זה, שהיה רצוף סלחנות והבנה אף לגילויים מדכאים ביותר בפינות מעוקמות של ההווי היהודי, היה מזוּג בכל גוני ההומור היהודי ואפילו בשנוּן ובעוקצני בהם: הסאַטירה. את אשר אהב השחוק היהודי – אותו הוכיח, אך את אשר הוכיח – אותו גם אהב.

שלושה יסודות אלה הביא ברץ לבמה העברית והוסיף עליהם יסוד מהתך משלו: יסוד האצילות. ביפי־נפשו כאדם ובקסם הליכותיו כאמן נלושו יסודות אלה ועשו את ברץ הנלבב אחד מאצילי ההומור היהודי על הבמה העברית.

ברץ היה ה“בנימין” ב“שלישיה האדירה” של “הבימה”¹ שהביאו לבמה העברית, איש על־פי דרכו ומוצאו ואיש על־פי המנטליוֹת המיוחדת לו, את מה שמכונה היום “התודעה היהודית” – בכל מהותה האצילית. לא בגינוני־מסורת עבשים ולא בריח־החמין – אף שגם מקומם של אלה שמור בין הסממנים שעיצבו את ההווי המיוחד של העם – אלא בהכרת יוֹפיו וייחודו של הייעוד המוסרי של העם, בתנאי שלא יאפילוּ עליהם כוהנים, שמשי־דת ומטאטאיו־של־אלהים למיניהם. ברץ, כרבים מבני־דורו האחרים, שייך לעדת המרדנים של האינטליגנציה היהודית ברוסיה, שסלדו, מי בקיצוניות מי בבינוניות, מכמה גינוני־פולחן יהודיים שכוהנים ומשמשי־בקודש פיתחום והרחיבום למטרות ארציות מאוד – מרות שסבר אין להן ולדת כהשקפת־עולם וכאמונת־אדם. דמות היהודי נצטיירה לו קדם כל כדמות אדם, ובהופעותיו היתה מצטללת למדרגה של פשטוּת אנושית נוגעת עד לב. הוא וחבריו האחרים בשלישיה שאיננה עוד, היו מביאים אל הבמה דמותו של יהודי ללא שום עיקום סאַטירי הנלווה – ביודעים או בלא יודעים – לכמה מן הדמויות היהודיות שמעלה לפעמים המשמרת הצעירה בתיאטרון העברי, ומצד שני – בלי ההתמוגגות המפלגת שהיתה אופיינית גם לטובים ולבחירים בבמה האידית בימי פריחתה.

הגינונים לא דיברו הרבה אל לבו, אך הניגונים היהודיים דובבוהו. ברץ אהב את הניגון היהודים וראה בו תמצית הכּמיהה הרליגיוזית הטבועה בנפש כל אדם, כנף להמריא בה מעל לגשמיות מפוּכּחה. " רצונך, כל המשחק אינו אלא ניגון, ורק אם אתה תופס כך את המשחק אתה מסוגל להפיק על הבמה דמות אמיתי של יהודי. כי אין יהודי בלי ניגון. צריך רק לדעת ‘זיך נישט איבּעררייסן’".

ומדיוקן האמן אל דיוקן האדם.

בין השבילים הנפתלים למדי של חיינו, הרצופים לא מעט תחבלנות ועתים גם ערמה, מהלכת לה האמת בשני גילוייה העיקריים: אמת לוחמת, הנדלקת כלהבה או נשלפת כחרב מנדנה לעת עוולה. זוהי האמת של מעלות גבוהות, אך גם של מורדות פתע. כשם שהיא נשלפת בסערה כן היא מוחזרת לפעמים לנדנה באין אונים. בעצם כוח־המרדנות שבה טבוע גם משהו מן החד־פעמיות, מן ההתעוררות הרגעית, החולפת.

דיוקנה האחר: אמת הענווים, היא עוממת כגחלת, תמיד נראה אורה מהבהב ואינו כבה. תמיד נשמעת לחישת גחלתה. היא בכלל איננה בחינת כלי־זין ששולפים אותו לעת מערכה, אלא חלק מהווייתם של נושאיה ושזורה בכל רקמת חייהם. כוח־

ההתמדה שלה גדול לעתים מכוחה של האמת הלוחמת. בעצם קיומה התדיר במעלותיה הקבועות היא עשויה לנקוב צור. היא איננה בגדר כלי־בוחן ששמים אותם בתוך הדברים לבוֹחנם, אלא בבחינת כּוּר־מצרף שהדברים נשלכים לתוכו מאלליהם ובו הם נבחנים למתכתם ולסיגם. כי האמת שרירה וקיימת תמיד ואילו המעשים הם חד־פעמיים.

היתה לאברהם ברץ תחושה עמוקה לאמת ורגישוּת חריפה לעוול, אך גם אמיתו, כסגולות נפשו האחרות, היתה רצופה ענווה גדולה מסוג אמיתם של חולמים. הוא נשא את אמיתו לא כדגל־מלחמה אלא כמצפּן לחיי עצמו “אני אוהב צדק, אבל אינני אוהב צדק דוהר. רצונך, אני ירא מפניו. ראיתי ארץ אחת שבה דהרה מרכבת־הצדק בלי רסן. אתה יודע מה עלתה לה ומה עלתה ליושביה”.

אל בית־עולמו של ברץ, “ישר־הלה ובהיר־הקו”, נאספה בשנה האחרונה אינה, הרעיה הנפלאה. עם לכתם כמו הורד המסך על בית אצילים, על ביתם של שני ענווי עולם. כשאתה קורא בשמו של אדם לאחר מתו – כאילו הרעדת מיתרו של כינור. כל אדם – כל שכן ברץ ואינה הנפלאים שנפשך קשורה בנפשם.

17 בינואר 1958