לא הרחק מכפר בּוֹירק, בין שדות־כותנה, שנמשכו מלוא־עין, ביער־ארנים צפוף, המנומר עצי־ברוש, עמד בנין ישן, שחור, בנוי כלונסאות עגולים. הכלונסאות היו סדוקים מיושן, מלוכלכים בחמר, בזבל בהמות, ואילולא מעט התרנגולות, שטבלו בחול החם היה מקום לסברה, כי חורבה היא פה, ואין אדם יושב בה. לצד היער על גבעה, הוריק אלון מעורטל חדל־ענפים, שמוּט־קליפה, ובו היה חרות, בכתובת־אש, נשר. האלון היה מוקף אבנים – זכר, כי פה היו לפנים אינדיאנים עורכים תפילה.
לפנים־לפנים ירה גינראל בוֹירק, בשם אלהים ובשם המלך האנגלי, כמעט מחצית השבט השלֵו טשאראקי, ואת הנשארים היה נוגשׂ הלוך ונגוֹשׂ, במשך שנים, עד שעזבו קמעה־קמעה את הסביבה ועברו לפלורידה. שעל־כן התיר לו המלך לסחור בעבדים ונתן לו מתנה כברת־קרקע. את כל הסביבה הקרויה “בלורידזש”. הגנרל בוֹירק הוא שהקים את בנין־הכלונסאות, הביא עשרות משפחות־כושים לעַבד את שדות־הכותנה הראשונים. זה היה עוד בימים ההם, כשנדרש אך ביום להיות לָבָן, ובלילה, כשהלבן לא גירש את הכושי ולא כבש את מיטתו, היו שופכים עליו קיתונות־לעג.
אחרי מלחמת־האזרחים כמעט שכל הכושים ברחו, התישבו בערים ובכפרים רחוקים, שאין מכירים אותם. בין אלה, שנשארו, היו דזשים וילדיו.
הבוירקים נסעו, מתו, וכל הרכוש עבר לידי קרובה רחוקה באנגליה, ואילולא שם־הכפר, לא היתה ברייה יודעת, כי היה לפנים גנראל בוֹירק. פאַרמרים עשירים חכרו את שדות־הכותנה ודזשים נעשה “פוֹרמאן”, שכר בכפרי־הסביבה כושים לעבודה.
על הסף בצל ישב כושי זקן. את רגליו היחפות עשה כקורות־אלכסון, ידיו הארוכות־מדי שילב סביב רגליו, וכפות־ידיו הכבדות על אצבעותיהם הפשוקות, כאילו לא היה כוחן להסגר, נגעו בקרקע. הוא נימנם ועפעפיו עצומים־למחצה. אַפו הקצר השטוח על נחיריו הפתוחים, קרזולי־ראשו, שזחלו עד הגבות, ידיו החשופות וגבו כאילו כּסויים עור־פרווה אפור, מוקרח – הכל הזכיר אוראַנג־אוּטאנג זקן.
זבובים, כשיעור־דבוֹרים, בטניהם זהב עמדו על ידיו השׂעירות, על מצחו המגודל־שער, סביב אפו, ארגו ברגליהם האחוריות והקדומניות, טסו רצוא ושוב וזמזמו. והוא כמעט שלא איכפת לו. הוא חלם על הימים ההם, שבהם הבשיל הכל בשדות, ולא היה צורך לתלות על הגדרות נחשים, להוריד גשם. הכושי לא דאג, היה לו מה שיאכל עד בלי די – ואמנם היו שמחים, ידעו, כי הלבן דואג לך, ומשהתנגן ה“בּאנדזשוֹ”, התכנסו הקהל מרחוק בלב־השדה לריקוד. אולם מאז מלחמת־האזרחים ירדה אנדרלמוסיה. היוקר מאמיר ומאמיר, עוד מעט ולא יוכל אדם לחיות. דור הצעירים פרועים, אינם יראים אלהים ולבן, מסרבים ללכת בתלם, מתעצלים… לפנים היה לו ללבן שוט ושעל־כן לא ידעו “לינטש”… המלחמה היתה להם לכושים קללה ממש, היא כרתה את ידיהם – כפי שאמר לו הכומא האַרפֶּר – וציוותה עליהם שיילכו לעבוד בלא עזרת־הראש.
במוחו האטום חזר בפעם האלף מעשה בראשית ברא אלהים כושי ולבן ושׂם לפניהם שני צרורות, גדול וקטון. ויקרא אלהים בראשונה לכושי ויצו עליו כי יבחר לו צרור. ויפקח הכושי את עיניו הגדולות, החומדות ויבחר את הגדול. וימצא הלבן בצרור הקטון בקבוק־דיו ועט, והכושי מצא בצרורו מחרשה ומשדדה. מני־אז עבד יעבוד הכושי את השדות והלבן יעשה בספרי־החשבונות. מדי פעם בפעם ניענע ראשו, פער פיו, חרק שיניו המאוכּלות מזקנה, כאילו ביקש להבריח זבוב, וחזר ונתנמנם.
הכושי הזקן היה דזשים.
מן היער נישא ריח כבד של גומי, טֶרפּנטין, נתערב בריח של שדות־כותנה מלבלבים, והיה תלוי כנגד העינים כנתחי אֵד המיתמר פקעות־פקעות מעל נהר. הריחות שיכרו את הכושי, הכבידו אבריו המפורכים. פתח פיו, עצם עינוֹ־שמאל, ובעינו־ימין הביט בשקיעת־החמה. צלילים יחידי־הברה של עופות וחיות הבליטו רב־יתר את הדממה, טלטלוה והידדוה מעל השדות הרחבים כסיפורי־אגדה והרדימו את הכל מסביב. החמה שקעה. הוא ישב ופיו פתוח, עודו צופה בעינו־ימין במקום־השקיעה. וצער־החידלון עשה את פניו אטומים וחדלי־ישע.
ירדה אפלולית.
בפתח הפתוח, שהיה מואר אור־מנורה עמום, ישבה בתו הבכורה של דזשים, כושית בשנות־עמידה, ניענעה בידה אחת תינוק ובידה אחרת קוססה מתוך צלחת כחולה תירס קר. התינוק מאן לישון, התעוות; הציגה את הצלחת על רצפת־הלבֵנים, גחנה מעל העריסה, ובקול דק, מצלצל כשל נערה צעירה, פיזמה בתוגת חרש:
Go ‘long to sleep
My little baby.
Mamma gone to town,
Papa rumming roun’
Left nobody with the baby.
(כלומר: לך תישן, ילדי־פעוטי, אמא הלכה לעיר, אבא מתרוצץ וסובא, אין איש עם התינוק).
כושי כבן שמונה, שהיה מוטל על גחונו על הרצפה, עלעל בביבליה מצויירת, הניח מידו את הספר, נגרר על כל ארבע אל הצלחת, והתחיל באצבעותיו תוחב את התירס לתוך פּיהו.
חתולה צהובה, שנמנמה למראשות־התינוק התמתחה ופתאום קפצה מעל לראש הכושית. זו נפחדה, רקקה ושילחה אחרי החתולה קללה. הבחינה, כי בנה הקטן בולע את התירס, פסקה לנענע את התינוק ופתחה בצעקה, בהבליעה את המלים בניגון ממושך:
“פראֶד, הרחק מעליך את הצלחת! לא היתה לך מנה שלך, זללן שכמותך? הזהר פראד, שלא איטָפל אליך. דייזי ודיינה מתו, כל הילדים הטובים מתו, וצרה צרורה שכזאת לקתה פעמיים באבעבועות וחיה וקיימת! מה אתה מלטיש את שיניך? מוטב ותשקה את הפרחים!”
הכושיש חייך מאוֹזן לאוֹזן, התלקק בלשונו האדומה, נטל כד־מים והשקה את פרחי־גאראַניום אדומי־דם, שעמדו בכל חלון וחלון, בקדרות־חרס, בארגזי־עץ. העמיד את הכד, ניצב באמצע־החדר, הביט כדי רגע בכרזת־הקרקס האדומה, שהיתה תלויה בקיר, זקף עיניו ולא ידע מה יעשה. נתגרר מתוך החדר, שאמו לא תבחין וישב ליד סַבו על המדרגה.
החתולה בצבצה ונגלתה, התחילה מכשכשת בזנבה, מתחככת לרגלי דזשים היחפות, רוטנת. פראד חטף זבוב אחר זבוב והגישם לחתולה. החתולה זקפה ראשה, התכעכעה ובלעה את הזבובים חיים. מרוּצָה התלקקה, רחצה עצמה בלשונה, בכַרעה, והשתטחה לרגלי דזשים.
“פראֶד – נזקף וצידד הסבא וחייך כנגד נכדו – הידעת, על שום מה חתולה רוחצת עצמה לאחר האכילה? הריני מדבר אליך, ומה לך חוטף זבובים?”
“אני שומע סבא!”
“שפיר; כשחתולה צדה בראשונה עכבר, אמר לה העכבר: אין אני מיצר, שאת באה לטרוף אותי, חזקה את ממני, צַדת אותי – אכלי! אך אין את רשאית להעליבני! דרכם של בריות, קודם הסעודה הם רוחצים ידיהם, פניהם ואַת – לא כלום! חטפת ומיד את באה לאכול בידיך המסואבות! הדין עמך – אמרה החתולה – המתיני, עד שאני רוחצת. וכשהחתולה רחצה עצמה, לא היה העכבר. מאותו יום שוב אין היא מאמינה לכל נפש, תחילה היא אוכלת ואחר היא רוחצת; חי־חי־חי, בריה בוגדנית, החתולה! שמע נא, פראֶד, הֶאכלת את השפנים?” – סיים באותו ניגון עצמו.
“כן, סבא.”
“ובכן, לך לישון!”
“הלא בּוּקאֶרט לא חזר עדיין מן העבודה?”
“ודאי הוא עובד אוור־טיים (שעות נוספות).”
האדמה המלובנת הצֵנה, מילאה את האויר חמימות, שהצריבה את הגרון, הצמידה את העינים, בדרך־החול נגלו אילו צללים, קפצו זה לתוך זה. הנה נמוגו, הנה חזרו ונגלו.
“באים, כמדומה, מן השדה, הא! – זקף הזקן אוזן – האם בּוּקאֶרט הוא?”
“סבא, זה לא בוקאֶרט – אחז פראֶד בחטף את יד סבא – זה בא השֶריף, עם אנשים אחרים.”
“מי, השריף?” – עמד הזקן על רגליו באנחה, חיכה בהכנעה, כי יבוא, והתחיל קורא את בתו:
“קיטי, קיטי, מה תאמרי, שהשריף בא אלינו בשעה מאוחרה כל כך? האַ?”
נפחדת עמדה קיטי והקערה בשתי ידיה. הסתובבה, לא ידעה מה תעשה, לא ידעה כיצד תיפטר מן הקערה, פתאום הציגתה בנמרץ על הריצפה ויצאה.
לפני הבית עמד השריף, אברך לא־גבוה, צנום וכפיף, כאילו היה עשוי תיל־פלדה. המגפיים על בתי־השוקיים המהודקים היו לבנים מאבק, ועל זרועו נשא רוֹבה. עמו עמדו שלושה פאֶרמאֶרים בשנות־עמידה.
“גוּד איוונינג, (ערב טוב), דזשים!” – בירכו השריף מעשה־קונדס.
“גוד איוונינג, קאֶפטן! – קדד דזשים והצביע על הדלת הפתוחה – אורחים מכובדים!”
“הקשיבה נא, דזשים” – התקרב אליו השריף – “באנו הנה בשל ביזנס (עסקים)… וכך הוא הענין, אם אין אתה רוצה, כי הכפר יעשה לינטש בבוקאֶרט, הסגר אותו מיד לידינו, אל תאַבד זמן! כל הכפר כולו עלול בכל רגע לבוא, אתה שומע?”
הכושית הצטלבה ורעדה. עוד בבתוליה, כשכיבסה כבסים בבית פאֶרמר, ואבדה כף־כסף, פתחו הפארמר ואשתו בגערות כאלה עליה, איימו במלקות, אם לא תודה ותתוודה, עד שמרוב אימה ניטל לשונה. מאז היתה מתיראה מפני כל לבן. עתה, ששמעה דברי השריף, נסערה כולה, מרוב אימה באה בקרבה רוח־גבורה, והתלעלעה בניגון:
“יקירי, מה הוא סח? ומה עשה בוּקארט שלי? שקֵט כזה, אינו פוגע בזבוב, הבּוֹי המסכן שלי!”
“בוקארט גרר לפני שעה את בתו של מאקלוּר… בקושי השיבו את רוחה… מאקלור רץ ורובהו טעון, כמשוגע, מזעיק זקן וטף, שיעזרו לו לעשות דין לעצמו. אתם מבינים פירושו של דבר?”
האם והסב ידעו כן ידעו פירושו־של־דבר, כי בוקאֶרט השקט לקח נקם על אחותו, ראגינה בת הארבע־עשרה, שמאֶקלור אנס אותה. נבוכים הביטו זה בזוֹ, ניענעו ראשיהם והחרישו.
“מה לך מחריש, דזשים? – דחק השריף – אמור לי, היכן הוא, בהן־צדקי, כי עוד היום אוליכו לאַטלנטאֶ, שיבוא בפני הדין, שאם לא כן, ייעשה בו לינטש!”
“בוקאֶרט לא בא עדיין מן העבודה – השיב הזקן, ועשה עוויה כמי שמתיסר יסורי־גוף – ידעתני, כי אין אני אומר כזב.”
“ומה, אתה אומר אמת? – נענע פאֶרמר – אפילו כשתישמע תקיעת־שופר האחרונה, יענה כושי אמן אחרי דרשת־הכומר ובשעת מעשה יאמר קלוֹק־קלוֹק לתרנגולות שכנו! אנו מכירים אתכם!”
הכושית נפלה לרגלי השריף והתיבבה יבבה חדה משל כלב נובח:
“מה רוצים מעמנו, האומללים?… מאֶקלור אנס את בתי־יחידתי, עודה ילדה, ילדה בת ארבע עשרה ומהלך בן־חורין… ובוקאֶרט שלי שקט כל־כך…”
“מה תועיל בכייתך – נחלץ השריף מידיה – תזכרי, מוטב ותסגירו אותו לידי, אם אין אתם רוצים, שההמון יעשו בו לינטש!”
דזשים הביא את הביבליה והראה לשריף:
“אין אתה מאמין לי, אין אתה מאמין לכושי, שפיר! כושי אינו מהימן, גבר אינו מהימן, ואפילו ענן אינו מהימן! יש וענן מבשר גשם וגשם אין! האם צדק דזשים?”
“צדק!”
“אבל הביבליה” – דזשים קירב את הספר לשריף, “הביבליה מהימנה, לביבליה מאמינים הכל, כי המלה הנדפסת אמת – הריני נשבע לך, הרי אתה מכיר את דזשים, כשהיית עוד קטן כל כך, נשאתיך על זרועותי, אמת?”
“אמת!”
“הריני נשבע לך בביבליה, כי בוקאֶרט לא חזר עוד היום הביתה, כשם שאני נוצרי! אתה מאמין לי? אם לאו, הדלתות פתוחות, לך וחפש!”
“הריני מאמין לך, מאמין לך, דזשים” – היטיב השריף את הרובה על כתפו – “העיקר שצריך להשיג את בוּקארט, אם יהיה לכם מראה־מקום, שהוא נמצא בו, הודיעוני מיד, אתם שומעים? גוּד־בּאַי!”
“לילה טוב!”
“חוסו על הבּוֹי שלי, על בוקאֶרט המסכן שלי!” – גנחה האם על השריף.
השריף ניענע, מעשה משובה, ידו אל הפארמרים וארבעתם יצאו לדרכם. קמעה־קמעה שקעו עקבותיהים בחוֹל הרך. מדי פעם בפעם נגררו על הדרך קצת צללים, נמזגו באילנות, בעלים, והדממה הטילה אימה.
“הם יעשו בו לינטש” – התיבבה האם – “הבּוֹי המסכן שלי, על מה הגיענו כך? על מה? התחננתי אליו, כי יבליג! אף כי באמת הביאה החיה הלבנה, כוונתי למאֶקלוּר, יללה על ראֶגינה שלנו… ישלם לו האלהים…”
“בכייתך, בתי, לא תועיל כל מאומה – נענה דזשים – עכשיו צריך להתראות עם בוקאֶרט ולומר לו כי יעקור. אילולא זקנתי כל כך, והלכתי. לא טוב היות זקן, לא טוב, העצמות נוקשות כחישוקים מכוּרסמים מסביב חבית מלאה, חי, חי, חי…”
“בוא, בני – אחזה האם ידו של פראֶד ורעדה כולה – בוא, נלך להציל את בּוקאֶרט!”
“יושיעכם האלהים” – ירד סבא מעל המדרגות, הביט אחרי בתו ונכדו, עד שנעלמו, ולא יכול למצוא מקום לעצמו.
הוא הדיר את עצמו מהבטה לצד היער, שבו החשכה, כתהום־מעמקים, בלעה את הכל. זקף עיניו לשמים המכוכבים, בטח כי יש עין צופה מלמעלה למטה, ורואה מה עוול גדול מעוללים לביתו. חזר וישב על הסף, הרהר כי התרנגולות ישנות מכבר, והוא אין לבו נמשך עתה למשכב.
מן היער, מן השדות באו צללים, התפשטו על דרך־החול. הלבנה הטילה מכיתות־אור והעצים הגדומים נראו מרחוק כבני־אדם וחיות.
הכושי הזקן חזר ועשה רגליו כקורות־אלכסון, אזרן בידיו והביט נכחו. ראה כוכבים נופלים אל היער העבות, אל בין השדות, ובמוחו הזקן נתלהט מה. נזכר, כבחלום, איך ניטלו ממנו בילדותו אחיו ואחיותיו, איך הִלקו את אביו. השוט התעופף בשריקה מעל בשרו, ננעץ בדמו, ואימה מוטבעת, שאפשר וחיו אותה אבות־אבות־אבותיו ביערות אפריקה, כשזחלו על ארבע, התחבאו מפני חיה טורפת – אותה אימה עצמה התחילה ננערת בו, האימה שלא יתלו את בוקאֶרט שלו. התחיל רועד, ראה חיות ועופות באים מן היער, מן השדות, נגררים על פני דרך־החול, קרֵבים והולכים ובאזניו צללו כזמזומי־קונכיות… הקולות נשמעים ברמה, ברמה… עוד מעט ויכתירו אותו ויטרפוהו נתחים נתחים.
ניתק ממקומו, חש צמרמורת קרה ועוקצת בכל אבריו כמי שניבט בעיני־המות, ונכנס בחָפזה לביתו.
התינוק בכה. סגר בטריקה את הדלת, כאילו ביקש להחבא בפני מי והתחיל מנענע את העריסה. התינוק זקף ידיו הזעירות לסבא. הוא הוציאו בזהירות, אימצו אליו, נשתתק. דזשים שוטט על פני החדר, הביט בעיני נכדו, והמהם ביגון־בית־יראה נוגה:
God delibered Daniel from the lion’s den
Jonah from the belly of the whale,
An’ the Hebrew children from the Fiery Furnace
An’ why not every man?
My Lord delibered Daniel,
My Lord delibered Daniel,
My Lord delibered Daniel,
Why can’t He deliber me?
(כלומר: אלהים גאל את דניאל מבור־האריות, את יונה ממעי־דגה, ואת הצדיקים מכבשן – ועל מה לא יגאל אותנו? אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, אלהי גאל את דניאל, על מה לא יגאל אותי?)
מסביב הטרקלין (מסבאה) של מאֶק פאֶטריק וחנות־הברזל של ליוי היתה מהומה. כמעט כל הכפר כולו היו מכונסים פה. הלכו מן הטרקלין לחנות־הברזל, קנו כדורים, כדורי־ציד, החליפו רובים ישנים בחדשים, אמרו דברי־מבינות. הצעירים בחולצות פלאַנילה אפורים, שצוארוניהם מופשלים, מטפחות אדומות משולשות־קצוות לצוואריהם, כדוגמת קאַו־בּוֹיס חגורי־חבלים, העשויים לציד־סוס־פרא, עמדו כנופיות־כנופיות, והִמרו אלה את אלה, ודומה היה, כי הקהל מתקינים עצמם לציד.
בחור החזיק בשלשלת כלב־ציד שעיר, שגדלו כזאֵב, ושלא עמד במנוחה במקומו, סבב אילך ואילך, סחב אחריו את בעליו, והקהל סביבו ניסוט ממנו, ניסוט והולך.
“עצתי – זקף הבחור ראשו לקהל, כשהוא נסחב, פסיעה־פסיעה, אחרי כלבו – עצתי, כי ישלחו פלוגה למעֵבר־היער. והיה אם יצא, יחסמו דרכו!”
“הוא לא יצא מן היער” – נענה אחר.
“אתה בטוח כל כך?”
“ודאי שאני בטוח! הודענו לכל הפארמרים, היושבים סביב־סביב. עינם תהא פקוחה.”
“הוא כבר לא יתחמק מידינו!” אמר דרך־משובה לנערה בחורון צעיר עם רובה ישן, שגררוֹ בקושי על כתפו.
“מה תאמר לדזשאַן ותותחו?” – התבדח מי על חשבון הבחורון, כי תשמע הנערה.
“הא, דזשאן? אני מתערב, כי הוא בחור שטוף־סיכונים!”
“אתה יכול לחזור על כך” – נבוך הבחורון בפני הנערה ונתיצב ביתר זקיפות.
“אל נא תפגע בדזשאן, יש לו מכונה!”
“ומי מתגרה בו? אני אומר אך זאת, כי הכושי יכול לקפל ברייה כזאת כמו דזשאַן, ולהחביאו אי־שם בכיסו צדדי.”
הקהל צחק.
“היכן, אתם סבורים, הוא מתחבא, הכושי?” – ניגש מי.
“הוא ודאי יושב בביצות!”
“נוֹ סאֶר (לא אדוני)!”
“אתה בטוח כל־כך, כי לא?”
“אתה בטוח כל־כך, כי כן?”
“חוששני, שנהא אנוסים להקיף את היער!”
“ובכן, לְמה אנו מחכים?”
“אכן, לְמה אנו מחכים?”
“לשריף!”
“ראה פראַנק – נענתה נערה – שתביאו אותו חי!”
“ואם נביא אותו מת?”
“היינו־הך! כושי בין כך ובין כך אין בו נשמה!”
“קחוני עמכם” – באה נערה בחולצה לבנה ומרופרפת, שערותיה קשורות במטפחת, משל מוכנת לעלות על סוס.
“באמת, תרכב עמכם מיטא!”
“מוטב לאו – התערב אחיה – הלא ידעתם בוֹיס, כי אם נלוית לֵידי, שוב אין בני־חורין, כלום לא צדקתי?”
“צדקת!”
“צדקת!”
מאֶקלור, אבי־הקרבן, פאֶרמר נמוך־קומה, כתפני, צוארו אדום ולחייו מזכירות שָבץ־לב הלך מסיעה לחברתה, ווינטשאסטאר טעון על כתפו־ימין, גרר מדי פעם איש אחר לטרקלין, ולא חדל לתופף על לוח־לבו:
“קאֶררי המסכנה שלי… ילדתי המסכנה… אהה, אם תפול החיה בידי! ראו, בויס, שנתפסנו עוד היום, צֶדק אני דורש לבתי, לקאֶררי שלי… אזכור לעולם, לא אשכח לנצח, מה עשיתם למעני! קאֶררי המסכנה שלי, ילדתי המסכנה…”
השריף בא רכוב על סוס קטן, זריז. הקהל סיבבוֹ. עמדה דממה. השריף מתח גופו הגמיש, קומתו נתגבהה והוא ניצב על ארכובת־האוכף. הניף ידו ודיבר בקול בוטח:
“ידידים ושכנים! מי שיתפוס את הכושי חי יקבל מידי הגובֶרנר חמישים דולר ומאֶדאַל!”
“הוּרריי!” – צווח הקהל.
“הריני פונה אליכם בשם הגוּברנר, שלא תעשו דין לעצמכם. אתם מבטיחים?”
“אול־רייט!” – נשמעו פה ושם קולות בודדים.
“עכשיו, בויס, אל תאבדו זמן, חבשו את סוסיכם, וניפגש ליד הסאֶמאֶטאֶרי (בית־הקברות), אול רייט?”
“אול־רייט!”
הקהל נתפזר בחָפזה לכל העברים. מאקלוּר וקצת בחורים נשארו עומדים ליד הטרקלין.
“ישלה את עצמו, השריף, כי נסגיר לידו את הכושי” – נתקצף צעיר.
“הוא יחכּה הרבה!”
“לשם מה כבר דיבורים – הביט מאקלור סביבו וחייך חיוך כפול־משמעות – העיקר שנתפשנו! תכנסו, בוֹיס – הראה על הדלת הפתוחה של הטרקלין – נשטוף חלילינו, ויאיר המזל יותר!”
מיסטר ליוי הסתובב בין הקהל, חיפש את בנו בן־העשרים. נכנס לטרקלין ומשכו מתוכו:
“אתה לא תצטרף!”
“כן אצטרף!”
“ואני אומר לאו! יהודי אסור לו שיתערב!”
“ואם ייעשה כן באחותי” – רתח הבן.
“מה לך לחשוב, מה ייעשה? לא ייעשה! אבל אם יַרשו לו לשיכור, כמו מאֶקלוּר, שיוכל בעצמו להיות דזשאַדזש (שוֹפט), הריני מבטיחך, כי היום יעשו לינטש בכושי ומחר ביהודי!”
“לא עשו עדיין לינטש ביהודי!”
“אתה יודע, לפחות, מה הם הולכים לעשות?” – ניקש האב בארבע אצבעות במצחו.
“הם הולכים לעשות לינטש בכושי!”
“וזה בעיניך לא כלום? לעשות לינטש באדם, הוא בעיניך לא כלום? נו שתוק, בַּעַר, שתוק, בוא כבר הביתה! נוּ מה אתה עומד מה, בוא!” – משך אותו האב בשרוולו.
הבן חשב, כי האב הוא “ירקרק”, ורגוז הלך אחריו. כשהאב הגיע לחנות, תפס, כי בנו נעלם. הביט על המגרש הריק, שהיתה בו לפני שעה קלה המולה כל־כך, וכמי שאינו יכול להושיע לנפשו, ניענע בידיו:
“ילדים אמריקניים! הולך וגדל דור!”
האפלה גברה והוסיפה. הרוכבים הדהירו את סוסיהם, כמעט ששתקו. הרכיבה־בצוות, התנופה, הכלבים שהקדימו ורָדפו, התכנפו, התפזרו בנביחה בין השדות, – כל זה הבריח כל קורטוב אימה, הוסיף רוח־של־אומץ. הקהל שכחו, כי בוקאֶרט הוא ענק, מרים על גבו קרון טעון קש, כי הוא מסוגל בַתיגרה לסלק בנקל לבדו חמישה, ששה אנשים. כל אחד ואחד ראה עצמו גיבור – הנה הוא תופס את הכושי, השריף נותן לו תודה, עונד לו לעין כל את המאֶדאַל.
לבנה במילואה הוציאה את האילנות מן היער, פשטתם מעל דרך־החול, החליפה סדרם, שיעשעה בעלים, כבצִפָרים. פה ושם נצמחו אנשים, גבוהים, רחבי־גרם, רוֹבים בידיהם. נשימת־הרוכבים נעשתה פסוקה, ברכיהם נעשו נוקשים. נצמדו לכרסי־הסוסים – פשטו הסוסים, שעטו במרוצה. אילמים, לא מרוצים, על שום שהיו אלה אילנות, נישאו הרוכבים ביתר חפזה על דרך־החול. הצללים קפצו לפניהם, סימאו את העינים והרוכבים, לקצב־שעטות־הפרסות, הוסיפו לארוג חלומותיהם.
מאֶקלוּר על סוסה גבוהה, הרובה שמוט על כתפו, נראה צמא־קרָב, מוחו התבעבע מרוב שיכר, הסיט מצנפתו והוקל לו, חש עצמו מתרומם על בהמתו, עוד מעט ויאמיר מעל האילנות. לא פסק להשיח עם עצמו, קילל, נעזר בגסים שבניבולי־הפה, נהנה מעצם־המחשבה, כי הוא חותך את הכושי אבר־אבר, מספר, איך חנק את אחותו של הכושי, איך פירפרה תחת ידיו והתנחם, כי באש ישיג צדק לבתו.
רוכב הניח אצבע על ראשו והראה על מאֶקלור:
“הגדיש את הסאה!”
“הוא מבוסם!”
“מה תתנו, חברה, אם נשיג עתה כמה כושיות צעירות אַה־ה!” – מצמץ אחר עינו.
מן היער נישאה זעקת־כיסופים, כשל פרה כלואה, שניטל ממנה העֵגל.
“אין ריחן טוב, אך האמת היא אמת, כל לבָנה לא תשוה להן. הן בוערות!”
“מה זעקה היא זאת?” – שאל אחד.
“מין עוף כזה!”
“צבי עורג!”
“לא צעקת כושי היא אחרי מותו?”
“כושי?”
“כן, אחרי מותו מתגולל כושי בביצאות וביערות, עד שנשמתו מלבינה…”
“כושי ונשמה לו?”
איש לא ענה. הזעקה גברה והלכה, באה מעברים שונים, עד כי קוֹר עברם. הרוכבים איששו את ישיבתם באוכפים ואילמים, מהורהרים, נישאו אל תוך הלילה.
על יד היער נתחלקו פלוגות של חמישה חמישה ופשטו והפליגו לדרכים שונות, באופן שיקיפו את הביצות מכל העברים, רכבו לאטם, נעצרו כל רגע, הקשיבו לנביחת־הכלבים שנשמעה מפקידה לפקידה, שנוקה ופסוקה, כאילו הקול התנפץ אל האילנות. בביצות אררו הצפרדעים, נשתתקו מעט, כדי להתקרקר ביתר־עקשנות, כאילו ביקשו להעיר כל יצורי־יער. אי־עתה הצריח עוף, בזעזעו בכנפיו את האויר, ועמדה אימה מוזרת. זעקת־הכיסופים, כשל פרה שניטל ממנה העגל, נישאה מן היער האפל ואפס־הידיעה, מהיכן וממי הוא נישא, הֶחֶריף ביותר את הפחד, ליחש, כי הנה־הנה תגיח משם, מעָביה של אפלה, נשמה ארורה, שחורה כלילה, ותחסום דרכם, תוליכם תוֹעה. קצתם הצטלבו ואחרים עשו להם לב, בצפצופים ורקיקות. רכבו שעה, שעתיים. הרכיבה השקטה היתה לזרא, שעל־כן רָמו הדיבורים, תכפו הקללות־בעלמא, איש לא חשב עוד על חמישים הדולארים, על המאֶדאַל, על אונס נערה לבנה. הטינה על הכורח להיגרר, בשל כושי, לילה תמים, עלתה על הכל, הקהתה את קטון־הרגשות ואילו נתפס בידם עתה, היו משסעים אותו שְסָעים־שסעים.
השריף ושלושת גיסיו הפליגו אל הביצות, ונדברו ביניהם, כי אם יתפסו אותו, מיד ילבישוהו ללא הכּר וישלחוהו לאַטלנטא. הוא יראה להם, לפארמרים, כי יש דין ומשפט, וחובה לקיימו, הוא יראה להם, לשם מה שריף בכפר!
הנביחה גברו עזותה ורשעתה, משל הכלבים השתערו על מישהו. מאֶקלוּר וחבריו ירדו מעל סוסיהם, הלכו לפי הנביחה. ביער עמדה חשכה, שחסמה את הראייה כדי אמתיים. יכול אדם להסתתר מאחורי אילן, ואי אתה מבחין בו, לא־כל־שכן כושי; אי לזאת היו להם “זרקורים”.
מאחורי אילן עמדו שני בריות נפחדים, התגוננו בענפים מפני הידים שהשתערו עליהם. מאֶקלור הקריב את “זרקורו” לצמד והציץ בהם יפה־יפה:
“את היא זאת, בת־קופים ארורה! הגידי, היכן בוקאֶרט, ואם לאו, אנו תולים אותך ואת ממזרך הקטן על העץ, שאת עומדת מתחתיו!”
“איני יודעת” – רעדה הכושית.
“אם אינך יודעת, מה את נגררת ביער, ארורה” – נענה אחד.
“זרקו את החבל על צווארה ותגיד!”
“אני עצמי הלכתי לחפשו” – התיבבה.
“את אומרת?” – כרך מי את החבל לצווארה.
פראֶד התלבט לרגלי מאֶקלור, נישקוֹ, בכה:
“הַרפה מאמי, מאמי…”
“הרפה ממנה, מן המכשפה ותדע הכלבה הארורה, כי אנו, הלבנים, אין אנו רוצחים! – קרב מאקלור אל הכושית והרחיק את הבחור עם החבל – מי מכם יש לו זפת?”
“נקשטם בנוצות ונשלחם הביתה!”
הם הפשיטו את האם וילדה, מָרחום בזפת, נעצו נוצות, ובצפצופים וביטושים דחקום בעזרת־כלביהם. וכל מה שגבהה נביחת־הכלבים כאילו ביקשה להחריש את בכי־הכושית וילדה, כן גברה קינתם החדה והחודרת, שהיתה כיללת־ינשופים רעבים. האם נטלה את הנער על זרועותיה. נשקה אותו, הרגיעתו והלכה עמו הביתה. שכחה את עצמה, היתה אדישה שהיא ערומה, לא שמעה איך מתעורר היער, אך זאת ראתה, איך הם תופשים את בוקארט, כורכים חבל לצוארו, וחזרה ונתיבבה.
אי שם ישב קוֹלני וספַר: וויפ־פור, וויפ־פור־וויל!
מיוגע מבכי האזין פראֶד לצריחת־העוף, כאילו היה מתגרה בו ותצילנה אזניו:
“וויפ פור, וויפ פור, ווי, וויפ” –
“הך עניים, הכּה עניים, הך, הך” – – –
בביצות, שבה דרכה רגל אדם לעתים רחוקות והתגוללו חזירי־בר, שכב בין שיחים כושי בן ששה רגל. דומה היה עליו כי בכי נישא ונביחת־כלבים נישאת, וקפץ על רגליו. פער שתי עיניו הגדולות, השחורות, שהלובן שוֹטט בהן, כמו בדר צהבהב ומוּתך והבהיק מבין הענפים כעיני חיה מורעבת.
היה זה בוקאֶרט. הוא ידע, כי מקום־מבטחים הוא, ואפילו ידעו, היכן הוא, תחלופנה כשעתיים, עד שיגיעו לכאן. הציץ ברוֹבה, השעוּן אל שיח וגמר בנפשו, כי לא ייתפס חי, יתגונן עד אחרון־הכדורים. כמעט שלא התחרט, אך ניחם, על שום מה לא הרג את מאקלור, חש כי רוב־שנים ואפילו מלוא־חייו לא היו נותנים לו מה שחי בזה הלילה האחד. עוול, עוול גדול עוֹלל למשפחתו, ואנשי הכפר עשו עצמם כלא־יודעים. יתר־על־כן, כלהכעיס בחרוּ הכפר את מאֶקלור כבעל־הבית של הטשוירטש (הכנסיה)!
תשומת־לבו נמשכה לפטריות, שראשיהן רחבים בשרניים. שכח את הכל, הרהר, כי אמו תטגן את הפטריות, ופיו נתמלא מים. קטף פטריה, מיעכה, ותמה כי הבלים כאלה עולים עתה במוחו. נזכר, כיצד קאֶררי התגוננה, שרטה, נשכה, התחננה אליו – – – ואחר־כך?
בוקאֶרט התעגם והלך, צָפה בלילה האפל, ואף שהאמין, האמין בעוז, כי יש אלהים, ודאי היה לו, כי אין לבן המאמין בו, ההולך בדרכיו, והצדק אין לחוֹלל בו הרבה בעולם הזה. מאֶקלור נוטל את כל הגנבות, והכומר, מיסטר הארפר סועד על שולחנו סעודת־צהריים בכל ראשון בשבת. והכומר גופו? הכל יודעים, כי עוד אשה לו באַטלנטאֶ, שחורה, ושני ילדים, וכאן אין פוסקת מפיו ההטפה, כי אחרי שעה עשר בערב לא יימצא צעיר ונערה בדרכים! והשחורים? הוא רעד, נשבע לקַחת נקם. הוא ילמדם לקח, יצית בית בית, ישלח את כל הכפר כולו באש!
נשמעה צהלת־סוס. בוּקאֶרט נטל את הרובה, העמידו בין השיחים, חידד אזניו וחיכה. דממה. אך צפרדעים קרקרו בביצות, הבליטו יותר את הדממה. נשמעו קולות קרֵבים והולכים, באים מכל העברים. הקרקור הקניטו, הפריעוֹ מלהאזין, הקולות מהיכן. ודאי היה לו, כי שמע את המלה “כושי”, לא ידע אם נדמה לו, או אם השונא באמת קרוב כל־כך ופתאום ראה לפניו כלב. הכלב הושיב עצמו על רגליו האחוריות, כמתקין עצמו לקפוץ עליו. היה מוכן לירות, אולם תחושתו לחשה לו, כי ירייה תסגירו, הפך את הרובה, חבט בקת את הכלב, שרגליו נתפרפרו כלפי מעלה ופלט חרחור.
הדממה חזרה כבראשונה ובוּקאֶרט חש צלילת־אזניו, ומוחו. התמתח מלוא־ קומתו, זחל על ארבע, קלט כל צליל, כל רשרוש. עיניו בערו, פילסו את החשכה, הבחינו בקטנה שבגבשושיות־האיזוב, ונזכר אבי־אבי־זקנו, שהתגנב על ארבע על שפת נהר־קוֹנגו, שבו נחשים מנוצצים היו מגוננים ומעוננים בעיניהם הירוקות מבינות הדקלים הרמים.
גמר בנפשו לקדם ברובהו אחד־אחד, לא להניח לתוקפיו פתח־התקפה.
כבר נשמעו פסיעות־הסוסים, המבוססות בביצה. בוּקאֶרט קצרה רוחו, חיכה כי כבר יבוא מי. פתאום סינוורו זרקור, סָמאוֹ כדי־רגע. הרעיון, כי הוא נתפס להם חי שיתקוֹ ומרוב אימה ירה. הדממה עמקה מבתחילה. הד הַיְרי נתקע באזניו ושמע קול:
“בוקאֶרט, אנוכי הוא, השריף! ידעתי, כי אתה משכיל לירות, תוכל גם לירות את שלושת גיסי, שהם עמדי! אולם מה זה יועילך? סוף כל סוף יתפסוך! פטור אני מלומר לך, מה צפון בזה… שמעני, והסגר עצמך לידי…”
“לא בחיי!” – שיסעו בוקאֶרט.
“כוונתי, לידי החוק – הוסיף השריף – החוק אינו יודע לא לבנים, לא שחורים, החוק הכל שוים בפניו! ואם אתה חש עצמך חף, ישחררוך; ואפילו ימצאוך אָשם, יתנו לך חייך מתנה, שכן מיס מאקלור חיה. הא, מה תגיד?”
בוקארט היה כשרוי בחוֹם, דברי השריף בילבלוּ דעתו, מילאו את ראשו עשן, וגבורתו נפוגה. חש, כי זה הוא הדרך הישר, כי אם השריף ירצה, יוכל לשלחו לאַטלנטאֶ, ושם אפשר, כי ברוב יגיעה “יבוא על צדקו”.
“וואֶל, מה אתה שותק? – חזר ונשמע קולו של השריף – הכנע לפני בוא הקהל, שאם לא כן אתה מאַחר!”
“השבע־נא לי – התרומם בוקארט – כי לא תמסרני בידם!”
“נשבעתי – הרים השריף ידו – כי עוד הלילה אשלחך לאַטלנטאֶ!”
בוקאֶרט יצא מבין השיחים. הניח את הרובה, וניגש אל השריף:
“הנני, תאסרוני!”
ראה, כי בידי השריף מוכן זוג־צמידי־ברזל, נתכעס ושאל:
“אתם אומרים לכבול אותי!”
“יאֶס!”
“הרי בעצמי הסגרתי את עצמי, ועל מה תכבלוני?”
השריף כבל בזריזות את ידיו. בוקאֶרט ראה רוכבים באים. עיקל בעצבנות את ידיו, חש את עצמו כבול והתיסר, על שום מה נכנע. לפני רגע היה עוד בן־חורין, יכול היה להפרע מכל אחד ואחד מהם, ועתה יוכל כל אחד ואחד מהם להלעיב בו, להכותו… והוא? אין לפניו אלא חירוק שינים בלבד – ככלב בשלשלת. תפס, כי שוב אין לפניו דרך־חרטה, התבייש בפני בחורי־הכפר, כי הוא, בוקאֶרט, שהיה בידו להכניע חמישה מהם, כבול, והם בני־חורין. ומה שהיה כבול, דיכא אותו כל־כך, כי הוא בעצמו חש את עצמו אשם, גרוע מסביביו, חיכה כי יפָרעו ממנו, והיה ודאי לו, כי לא יצא חי מן הביצות.
“הנה הוא הכושי! הנה הוא עומד! – ירדו הרוכבים בצעקות מעל הסוסים, ואחד מהם ירה מרוב שמחה – הורריי לכבוד השֶריף!”
“הורריי! הורריי!”
אחד אחד הגיעו הרוכבים.
הקיפו את הכושי, הראו לו את החבלים, שעליהם יתלוהו; חבטו באגרופים בפניו, והוא, כבול, שותת־דם, רטן לאחר כל חבטה, וכאילו חייך בעיניו וחיכה, כי יוסיפו להכותו. מאקלור נפל על השריף, נשקוֹ ופרץ בבכיה. ניגש אל הכושי, רקק בפניו:
“חיה רעה, עתה איפרע ממך.”
קמץ את אגרופיו, השח את ראשו ואת ערפו הרחב כפר משוסה, והשתער על הכושי. הכושי הרים רגלו ומאֶקלור התגלגל.
“קחוהו! קחוהו!” – נישא מכל העברים.
השריף נכנס באמצע:
“אזרחים ושכנים! זכרו, הבטחתם לי, הבטחתם לי לעזור להסגירו בידי החוק!”
“אנחנו החוק!”
“כושי אינו אדם!”
“כלב!”
“נכון! כלב! וכלב שוטה יירה!”
“הריני פונה אליכם בשם החוק!” – הגביר השריף קול צעקתו – “נסוּ־נא להיות במעמדי! לשם מה אני כאן? על שום מה נותנת לי הממשלה שכרי? כי יישמר החוק. ידעתי, כי כואבים אתם, ידעתי כי לב מאֶקלור שותת דם, הלא אב הוא! אולם אנו ראשית־כל אזרחי־ארצות־הברית, וחוק ארצות הברית חייב להשמר, שאם־לא־כן, אלו אזרחים אנו? שאם לא כן איש את אחיו חיים בלעו! ידידים ושכנים! נסו־נא להיות במעמדי, איש מכם במקומי לא היה טוב ממני! הריני פונה…”
“עזרו נא לי, בויס” – השתער מאקלור על הכושי, שעיניו מלאו דם, פיו נפתח, כאילו אמר לעמוד על נפשו בשיניו.
השריף דחף את מאֶקלור, והשתערו אחרים. התגלעה תיגרה. השריף היכה ב“קלוב” (קת) על ימין ועל שמאל, וחסם את הדרך אל הכושי.
כעסם של הקהל גבר, התרעמו על שום מה השריף עומד לימינו ואפילו מכה. ופתאום והנה אחד שירדה עליו מכה, נזל דם מראשו. הכל אמרו די – בצעקות נדחקו הקהל אל השריף, הפילוהו, רמסוהו ברגליהם. עד שחר עינו את הכושי ובזמרה הוליכוהו לכפר.
ב“בוירק האֶט ניוס”, המופיע אחת לשבוע, נדפסה בעמוד־השער הודעה באותיות גדולות:
הלילה לאחר ציד של חמש שעות, נתפס בביצות הכושי, שאנס את בתו של מיסטר מאקלור.
המשפט יתקיים מחר, יום ראשון אחרי־הצהרים, ליד הגבעה האינדיאנית, לא־הרחק מבית הקברות, באותו מקום עצמו, שאליו גרר הרוצח את קרבנו.
אנו מקוים, כי איש משכנינו לא ייעדר.
הועד.
מיד לאחר הצהרים התחילו הפאֶרמרים להתכנס מסביב לגבעה האינדיאנית. באו משפחות משפחות. סקוטים קצרי־קומה, רחבי־גרם, גזוזי־זקנקנים וגלוחי־שפמים, דומים כמי שמבקש להתעטש; אנגליים גרמיים, גלוחים למשעי, שפתותיהם הדוקות; גרמנים זקנים “אונקל סאֶם” על־פיותיהם, בפלאַטדייטש שלהם, כאילו אך עתה באו משם; קצת איטלקים, “דזשאנק פאלארס” (סוחרי־נושנות), גדשו את עגלותיהם הצרות נשים וטף, תלו זוֹגים לאין שיעור, ובאו זה עתה בהמולה. סלאַווים, שעבדו באריזת־תפוזים, באו בבגדי־מכורתם. ריפורטרים של עלוני־משפחה בסביבה באו באופניהם, התרוצצו בעזפנות ויוהרה בין הקהל נייר בידיהם ורשמו רשימותיהם. בקריאה: “האַלו פרופיסור” הקיפו את הרוקח־לשעבר, זקן ששערו הלבן יורד על כתפיו, ומגבעתו המהוהה עשויה נוסח דזשורזש וואשינגטון, ובקורת־רוח רשמו, כי זה כבר מעשה־הלינטש השלושים, שהפרופיסור נכח בו בחייו. בדרך־החול בא סנדלר־הכפר, יהודי מגושם. הוא היה מאובק, מיוזע, נחפז ונזכר, כי ממש כך היה מטוֹרד במולדתו הישנה, כשהיה לאחר השכמה בהול לראות בתרגילי־הצבא.
בני־אדם, שכמעט לא יכלו להדבר ביניהם, והיו מתחמקים זה מזה כל ימיהם, היו שונאים זה את זה, השליכו בבת אחת לאחוריהם כל דעות מוקדמות, ושוב לא נתחלקו לאמריקאים, גרמנים וסלאווים, שכחו את המפריד, כאילו לא היה קיים והתאחדו. זה בא הגזע הלבן להפרע מן השחור.
הקהל הלכו ורבו, השתטחו מסביב לגבעה, רוחם קצרה כמו בקרקס לפני פתיחת החזיון, והתחילו מוחאים כפיים.
עמד חום. שדות־הכותנה עמדו מאובקים, ראשיהם המלובלבים כפופים כלפי הקרקע. במורד נמשך הסאֶמאֶטאֶרי, מגודר גדר אבן לבנה, הקברים נמשכו שורות־ישרות, מרחוק התקרבו האבנים הלבנות, נראו כבקתות מסויידות והצלבים הלבנים מעליהם סיפרו על רחמים, על אלהים צלוב הקורא אליו את החלשים.
“מוליכים אותו! מוליכים אותו!” – נשמע מכל העברים.
הקהל קפצו על רגליהם, התחילו נדחקים ונצפפים לרגלי הגבעה, עמדו על בהונותיהם. בוקארט הלך זקוף, הביט נכחו, כאילו לא ראה איש. נראה שלוו. עוד באותו לילה, כשהסגיר עצמו לידי השריף והובא לכפר, נחבט ומצולק, באה עליו מרה שחורה כבדה. חדל מרעוד, לא התחנן עוד על חייו, היה אדיש לסובביו, לא ענה לשאלותיהם. שעות ישב מהורהר וכשכבר אמר משהו, לא היה זה דבר־הרהור, אלא דבר־הבל, שאינו מעלה ואינו מוריד. היחיד, אשר לו ענה, היה הכומר. הוא חש עצמו נוח יותר במעמדו, ביקש ממנו, כי יקרא באזניו, איך צלבו את ישו. וכקרוא הכומר ונסתלקה המרה שחורה ופניו הבהיקו בשחרורית שמנה כל־כך, שנראה, כי אם יחתכו עורו, יהא שותת דם שחור לארץ. עתה, כשהגיע לכסא הצטלב, הטיל מבט בקהל ושלוות פניו נגוזה, כמעט שהכיר את הכל ובן־רגע נקב עשרות שמות, תמה עם מי עומד מנהל־הדואר. אה, הוא מכירו, אך שכח את חניכתו, בשבוע האחרון קנה לו האיש מכונה (מכונית) חדשה, שילם שלושת אלפים דולאר. בוקאֶרט לא יכול להפטר מן השם הנשכח, משל זבוב טורד, ראה לפניו את המכונית בת שלושת אלפי דולאר, ראה את הרחוב ואת הבית, שבו יושב האיש, ולא יכול להזכר שמו; התענה בכך, הוסיף להתיַגע, כאילו היה זה עיקר־העיקרים, שהוא עתה מענינוֹ.
האנשים שהביאו את בוקאֶרט, היו מטפלים והולכים. הורידו מעל המכונית שרשרות, חבל, מוט־ברזל, סלי־נצרים עם נפט.
“ואיה העצים?” – שאל אחד.
“אכן, איה העצים?” – הניח האחר את פיו פתוח.
“יסע מי לחורשה ויביא!”
“עכשיו לילך וליסע?”
“יאחרו?”
“מהרו, מהרו, חברה!”
חמישה בחורים עלו על המכונית ונעלמו בשריקה.
השמחה נשבתה. הקהל קצה נפשם להביט על הכושי, ישבו אחד אחד בצל, הוציאו סֶאנדביטשים ואכלו.
“לא הייתי רוצה לפגוש אותו יחידי בלילה!” – הראה אחד על בוקאֶרט.
“כסבור אתה, כי אם הוא גבוה כל־כך, דין שיהא חזק כל־כך?”
“כמה שהוא חלש, הריני נותן לך שטר בן־חמש, שתזמין אותו ל”פייט" (מאבק)!"
“האַ־האַ, הכושי היה מכניע חמישה כמותך!”
“יהא זה דזשאַב (עסק) קשה, בויס!”
מה, לצלותו?" – צחק מישהו.
“באש טובה לא יהיה ממנו, מקץ עשר דקות, זכר!”
“הריני מתערב, כי הדבר יצריך חצי שעה!”
“בכמה?”
“שנים כנגד אחד!”
“אול־רייט!”
“ואת השריף חבלו כהלכה, האַ” – הטיל מישהו.
“הוא שוכב במיטה.”
“כך יאה!”
“כבר היתה לו יותרת־פלפל באף!”
“כבר יצוה עד דור עשירי שלא להגן על כושי!”
“האלו הארי, היכן אבא?” – טפח הסנדלר על גב בנו של ליווי.
“אי אתה מכיר את הזקן שלי? הוא מטורף! היתה לי היום מחלוקת עמו! – חייך האֶרי – הוא מאיים לנטוש אותנו בבוירק ולהתישב בעצמו בניו־יורק בין יהודים! לשיטתו צריך לעשות לינטש בכפר כולו, ולא בכושי, איך זה נראה לך? האַ, האַ, האַ!”
“מה אתה סבור? – הזיח הסנדלר את מגבעתו המקושה ונעשה כפילוסופוס – אפילו לשרוף שחור צריך אדם לב! גויים בלבד מסוגלים לכך!”
“ירקרק, כמוך כזקן שלי!” – צחק האֶרי לתוך פניו.
הסנדלר הניח את ידו המגודשת על ראשו של האֶרי, שהתכופף מאָזלת־יד, הביט בו בביטול, לא ענה דבר ונעלם בין הקהל.
“ירקרק!” – הביט אחריו הארי.
“הוא מדבר עם הסאֶקסטוֹן” – העיר מישהו.
“מי, הכושי?”
“מה הוא רוצה?”
“איני יודע.”
“הוא רוצה, כי יתנו לו ביבליה.”
“לפני מיתתם הם נעשים יראי־שמים.”
“אומרים, כי הכומר היה אצלו כל הלילה כולו.”
“הוא חייב להחזיק לנו טובה, עוד מעט ונשלח אותו לגן־עדן.”
בוקאֶרט כרע על ברכיו ופתח וקרא בקול מתוך יוחנן הקדוש. הקהל, שהיו מתבדחים, באה בהם רוח־סקרנות, פסקה המולתם, והקשיבו לקולו של בוּקאֶרט, שרעד תחילה, אולם אחר־כך גברה ביטחתו, והלך ורם מעל פני השדה.
“מה אנו מיטגנים פה; מוטב ונשב מתחת לעץ שם צונן יותר.”
“– – – ואראה בהפתח פתח בשמים, והקול הראשון, אשר דיבר אלי, כקול חצוצרה, המדברת אלי לאמור: בוא ועלית אלי ואראך דברים אשר יבואו באחרית הימים – – –”
עמדה דממה כדממת־תפילה. הקהל עמדו על בהונותיהם, הקשיבו, ולעיניהם החויר סאֶמאֶטאַרי קפוא, שצלביו כבשו והקהו את קטון־המאוויים. קשישי־הפאֶרמרים הרגישו עצמם ברע, התחמקו ממבטי־שכניהם. קולו של בוקאֶרט הלך הלוך וגבוה הלוך וצָלול, עיניו זקופות לשמים כעיני־קדוש. כן היה, כנראה, מראה נוצרים הראשונים, בעמדם לפני המוקד. הקהל התחילו פתאום להביט סביביהם, שכחו את בוקאֶרט, ושאלו איש את חברו:
“מה מתרחש? מה שם?”
בין הקהל עמד קטן־קומה, שלא נראו אלא אגרופיו הזקופים וקולו נשמע אטום ולח, כמתוך קבר:
“נוצרים אתם? אם אתם נוצרים, חרפה היא להיות נוצרי, או אז אינני נוצרי!”
הקהל נתחלחלו. העינים הקפיאו, הפיות נפערו וכל עצמם נראו כנלושים בחמר רך, וכל יד היתה יכולה לכפוף את ההמון, לעסותו.
המכונית הטעונה עצים, שנגלתה בדרך־החול, היה בה כדי לחזור ולעורר את ההנאה הרדומה של עינוי־חלש, ומכל העברים נשמעו קולות:
“מה הוא רוצה היאֶנקי?”
“מי צריך לו כאן?”
“ילך לו לבוסטון!”
“אילולא היאֶנקים הארורים, לא היו הדברים מגיעים עד־כדי־כך!”
“הם ששיחררו את הכושים, – יילכו וישתדכו עם השחורים!”
בינתיים באה במרוצה המכונית, נטעו והעמיקו את המוֹט באדמת־הגבעה, הלמו בפטישים כבדים שהחרישו את דברי יוחנן הקדוש. מסביב למוט נערמו אבנים, נערכו העצים, כחצי תריסר אנשים ניגשו אל בוקאֶרט:
“מוכן?!”
בוקאֶרט קם לאטו, הביט בהם, כאילו ביקש שלא לשכוח את פניהם, התחיל לתלוש מחזון יוחנן הקדוש דף אחר דף, וחילקם לקהל מסביב.
צמרמורת הרעידה את הכל, חשו, כי אילו מישהו היה עומד לימינו, לא היתה יד מורמת כנגדו, והיו מתפזרים ונוסעים הביתה.
דממה כבדה, מדכדכת, הטילה עצמה על הכל, זעיר־שם זעיר־שם נדחקו כמה פאֶרמרים במרפקיהם בין הקהל, קיללו מרוב־תרעומת, רקקו, ונטו לשוב לביתם. אחרים נעלמו במכוניותיהם. דבר זה הפעים את הקהל, הגביר עצבנותו. חשו בכך ראשי־הכנופיה, נפחדו, הקיפו את בוקאֶרט כאילו התיראו שמא יחלצוהו מידם, ובחומרת־רוגז דחקו בו:
“מוכן?”
בוקאֶרט חזר וכרע על ברכיו, התפלל מעט, הביט בתולעת קטנה, שזחלה ליד ברכיו, הסיט אותה, כאילו חשש, שמא ירמסוה, התרומם בשלווה, ודומה היה, כי אינו תופס את הצָפוי לו. קרב אל הכסא, נשען בגבו אל מוט־הברזל, אילם ואדיש הביט בקהל, באנשים, המטפלים בו. חצי־תריסר אנשים קשרוהו אל המוט, כרכו חבלים ושרשרות לגופו עד שניצב סמוך לברזל כחצוב. הטילו סביבו גזרי־עצים, ענפים יבשים, ושפכו עליהם נפט.
הקהל השתערו ממקומותיהם כי ייטיבו לראות, טיפסו על אילנות, על מכוניות. אבות הרימו את ילדיהם, גברים את נשיהם על כתפיהם וחיכו בעוצר־נשימה למַה שעומד להתרחש. מאֶקלוּר, לבוש־בגדי־חג, ניגש ברוממות ולא חדל משינונו:
“אודה לאלהים כי עזרני לעשות צדק לבתי המסכנה! אודה לאלהים – –”
עיניו הכבויות של בוקאֶרט התלקחו, דָמו פרץ אל צדעיו, ראשו נתרווח, אפפתו אורה, שהקיפה את כל הקהל כולו. מאורעות־לאין־שיעור הסתמנו בן־רגע, וכולם בולטים וברורים כל־כך, על כל זוטותיהם, ומתחת לזוטות נמתח, כמו בחלום, חיוורון כאוב, הציץ מבין המאורעות, כמתוך מחבוא, כיווץ את הלב וליחש וחזר וליחש: קאֶררי, קאֶררי – –
מאֶקלוּר הצית גפרוּר וקירבו לענפים.
“או־הה!…” – צלף באויר, כאילו התנשבה רוח והקהל נדחקו וקרבו.
כדי רגע לא נראה אלא כחול־שלהבת קטנה. אך מיד התלקח הנפט, ניצוצות ניתזו, העצים התחילו מפצפצים וכהרף־עין נדלקו מכנסיו של בוּקאֶרט, ונשמעה חריכת־בשר, והוא אפילו לא נאנח.
הלהבות זחלו לאטן על בגדיו, ניצוצות נפזרו מענן עשן סמיך, אפור; בוּקאֶרט הסב ראשו, ופניו המכווצים, הדוויים היתה בהם רכּות־מה. פתאום התחיל מתכווץ מאחורי החבלים, נחלץ, הסיט מעט את ראשו מן האש הגדֵלה והולכת ובראשונה זעק:
“אוי, אֵלי! בני־אדם, הרפו! דברים בפי אליכם, אנא, הרפו, אוי אֵלי, אֵלי…”
אגרופיו קמוצים, שיניו הצחורות זועקות נשוכות בשפתים, שנראו כפצע־דמים, התפתל, התכווץ, הניע כל אבר כל שריר, נאנק. נזדעק בקולות מזעזעים. שרירי־ידיו, שרירי־חזהו נמתחו עד התפקע; העינים המאָדמות הגיחו מראשו ואת זעקותיו החריש ההמון, המון־פרא:
“דין לעשות כך לכולם!”
“לֶקח!”
“הוא לא יתנפל עוד על נערה לבנה!”
“אתה חש?” – שיאפף מישהו והתלקק.
“אַה־ה, באמת!”
“חריכה!”
“חזיר!”
מאֶקלוּר היה כסובא, התנודד מאושר. הסיר את מעילו, התחיל מתופף באגרופיו על חזהו, הִפְזיז את רגליו וזימר בצרידה. הקהל נלווה לו, קצב ישיש נפל בזרועותיו, התנשקו, השתטחו על האדמה וגופותיהם המלוהטים התכווצו בדשא. הקהל גברה פראותם, התחבקו, צרחו, כאילו ביקשו בבת אחת להפטר ממשהו זר, שהיה תלוי כשלשלת לרגליו; ודומה היה, כי עבודת־האלילים שהקיצה, לאחר אלפיים שנות תרדמה, מתנקמת עתה על הגופים המסוגפים, הבשר המולקה, מבקשת לעקור מן השורש את דורות־הפרישות. שעל־כן נטלו לו לאלהים הצלוב שניתץ במלת־הקסם: רחמים את אלילי־קדם, ונאבק בהפקרות ובחטא, וחזרו והושיבו אותו על המוט ושרפוהו.
זעקותיו של בוקאֶרט נחלשו, כאילו כוחותיו עזבוהו. ראשו היה מוטל מעולף על חזהו. לא קילל, אך נאנח והתחנן:
“בני־אדם, רחמו, ירוּ אותי! בני אדם…”
איש לא האזין.
פתאום והחבל, שהיה על כתפיו וחזהו, אוּכּל ורפה, השלשלת נשמטה מזרועותיו, הזדקף, פסע כמה פסיעות וניתק ממקומו. פיסות בגדיו הבוערים נשרו פה ושם.
קהל־הפרא לא ציפוּ לכך וניסוטו לאחוריהם. האימה, שהענק הבוער עשוי בכל רגע להחלץ ולפרוץ לתוך הקהל, אפפה את הכל. הנשים והתינוקות פתחו בצעקות, נדחקו אל הגברים. השלשלת שלרגלי בוקאֶרט עצרתו. בידים פרושות השתער אל ההמון, התגלגל ונשאר מוטל באש. ראשו על גבי אש והוא מוטל נמוך מרגליו.
קמעה קמעה הכל לגבו גווע, התמסמס, ואך באזניו הלמו פטישים הַלמוּת קהה, ואף ההלמוּת רחקה, רחקה והתחילה משוטטת לעיניו כטבעות־אש, ונכרכה סביביו. ראה את אמו מעליו, התחיל טס עמה בחפזה עצומה, והלהבות אחריו, פקח עינו־ימין, ראה את האנשים עומדים ורגליהם למעלה, וכדי־רגע נשאר מוטל כך. הלהבות אפפוהו, פצפצו, כאילו יצקו עליהם שמן וחלל־האויר היה מלא חרכון.
ההמון התפזרו ונסעו. מסביב לאש היוקדת, שהתלקחה פה ושם לרגע ודעכה, הסתובבו בחורים, נברו במקלות באפר, חיפשו למזכרת מי שן, מי עצם שרופה, – למען יִרְאו הדורות הבאים, שאבותיהם היו אמריקאים אמיצים.
השמש התחילה שוקעת. מסביבו עמדה דממה – דממת־בית־הקברות לאחר סתימת־הגולל, כשהיללות עודן תלויות בחלל־האויר. מן היער באו ביעף עורבים, חגו במַקורים פעורים מסביב לגבעה המהבהבת, קיעקעו וחיכו כי תדעך האש. נשמעה נהימה חנוקה, כאילו האדמה פלטה את הזעקות והקולות, שספגה בקרבה. הצלבים על הסאמאטארי עמדו משולהבים מזיו החמה השוקעת – סיפרו על האלהים הצלוב, הקורא אליו את החלשים.
(1917)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.