השמים אשר מעל לחצר המות היו כעין העופרת, השלג ירד כפתים על האדמה וכמו בתכריכים לבנים כסה את כל המצבות מבלי שום פדות בין אבני השיש, אשר כתבותיהן באותיות הזהב תספרנה לדור תהלת בני מרום עם הארץ, ובין המצבות השבורות והנעזבות על קברי האביונים, אשר הזמן והעזובה שמו בהן אותותיהם. דומית מות, הראויה לבית מועד לכל חי, שררה שם. כברת האדמה האבלה הזאת נדמתה אל העם האֻמלל והנרדף, אשר פזר אותו ה' לארבע כנפות הארץ ויהי נע ונד בארצות שונות וזרות, בזוי ושסוי כל ימיו, מבלי מצא מנוחה לנפשו עד באו הנה, אל חצר המות, פה ינוח, פה ישכב בשלום, לא ידע עצב עוד, כי לא ישמע קול נוגש ויד אויביו ומבקשי נפשו לא תשיגנו שם, וחדל רוגז לעולם. רבים, רבים היו יגיעי כח, אשר מצאו את מנוחתם פה וחצר המות הישן הלך הלוך והשתרע ויחבק בזרועותיו את כל העצובים והאמללים ההם.
על יד הגדר, בפנת שדה הקברים הנעזב, מהרו שני מקברים לכלות את מעשיהם. הם עוד חיו, הרעב עוד הציק להם ויחושו גם את הקרח, אשר בא בעצמותיהם, ולכן החישו את מעשיהם, למען אשר יוכלו לשוב מהר אל ביתם, לאכול את ארוחתם ולהחם את בשרם. חיש מהר הורידו אל הקבר את המת העטוף תכריכים וישפכו עליו עפר ואחרי כלותם מלאכתם לקחו את כליהם וישימו לדרך פעמיהם. העורבים והזרזרים, בשמעם קול צעדים, עפו ממקומם אל עצים אחרים, אשר היו אז בשלכת. לא ארכו הרגעים וקול הצעדים נחבא, האנשים העטופים שחורים יצאו משער חצר המות ודממה שררה שם עוד הפעם. השלג הלך וגדל, ויכס על כל משכנות שוכני העפר.
איש לא נשאר על יד הקבר החדש; כל עין לא הורידה דמעה, איש לא ספק כפיו בשברון לב, איש לא נאנח בהפרדו לנצח מאת היקר ואהוב לנפשו. קול אב ואם, אחים ואחיות לא נשמע; לא עלה השמימה קול תפלה. יד זר סגרה את עיני המת בחדודי חרש; ידי זרים השכיבו אותו לישון שנת עולם. ואולם המת הקר, אשר בשרו היה, כעין התכלת, לא חש עוד כל כאב, ולו גם חגרו עליו מספד כתנים, גם אז לא ידע מאומה. העינים הסגורות לא תפתחנה עוד לראות אור החיים; השפתים הקרות נאלמו לנצח.
מתוך העיר הגדולה וההומיה הוציאו בדממה את תלמיד בית מדרש המדעים, אשר זה ירחים אחדים חלה מחלת השחפת בבית החולים, ידו קצרה מלשלם שכר הלמוד ועל כן נאנס לעזוב את בית המדרש, ויאבק עם מחלתו הרעה אשר התגברה עליו ותשם קץ לחיתו. פניו אדמו מן הקדחת, אשר בערה בו, זעה קרה כסתה אותו תמיד, עיניו כהו – אך הוא לא שם לבו לכל אלה, וירץ ממקום למקום, לבוש מעיל קל ורועד מקור, למען הורות לתלמידיו; ואחרי שובו אל משכנו, אל עלית הקיר, נפל בלי כח על מטתו, ובכל זאת חשב כי יבאו ימים טובים מאלה כאשר יגיע אל המטרה אשר שם לו, כי פסח על כל המכשולים והיה לחכם גדול ומפואר. ואולם המחלה הנוראה מהרה להתפתח ואחרי אשר הובא אל בית החולים אפסה ממנו כל תקוה לשוב לאיתנו. אל נכון, זר היה בתוך העיר הזאת, כי לא בא כל איש לבקר אותו בשכבו על ערש דוי וגם לבית עולמו לא לוהו איש. בעל הבית, אשר ישב הוא בו, לקח את חפציו קלי הערך בשכר מעונו; מספר החולים מחקו את שם דוד בערג – ובחצר המות על יד הגדר נוסף קבר חדש. האדמה לקחה את אשר ממנה יצא, השלג כסה את הקבר במעטה לבן, ובעיר הגדולה וההומיה, אשר מעבר לשער המות, גדל שאון החיים כמו לפנים.
ואך רחוק משם, בעיר הקטנה והשוממה, לשוא תחכה לאה הזקנה בכליון עינים לבנה היקר והאהוב לה. זה ימים רבים ישבה בודדה וגלמודה, כל בניה ובנותיה עזבוה ויתהלכו באשר התהלכו. אחדים מהם מתו עליה ואחדים ישבו בארצות רחוקות, וישאר לה אך דוד הקטן מכלם. כמה דמעות הורידו עיניה, אשר כבדו מזוקן, על לחייה המלאים קמטים; כמה תפלות לחשו שפתיה הרועדות בעד בנה זה. הלא אותו אהבה מכל בניה אף אם בכל ימי ילדותו היה חלש מאד. ילד מוזר היה תמיד, ממשחקי אחיו וחבריו ומשעשועיהם התרחק; ובדד ישב לו בפנת החדר, ידו סמכה על ראשו ועיניו הביטו למרחוק, כאילו ראה בעד החומות הרטובות עולם אחר, עולם נחמד, מלא אור. מה לילד המוזר בבית לאה? אחיו לעגו לו ויקראו אותו בשם “חוקר”, כן גם השכנים הניעו אחריו ראש, בדעתם כי אחרי אשר מת עליו אביו, החל דוד ללמוד שפת המדינה מאת המורה הזקן, אשר בא אל בית המלון מדי יום ביומו, ועתידות לא טובות חשו לו. אך דוד לא שם לבו לכל אלה וכמו לפנים התרחק מן הילדים אשר בגילו וילמוד יום ולילה, או ישב בחדר הנשען אל חדר המשתה בבית המלון אשר לאמו, לנגד מורהו הזקן ועיניו נטיו אליו וישמע בדממה את דבריו על אֹדות הערים הגדולות וההומיות, על אֹדות בתי המדרש, אשר שם יש לאל יד איש ללמוד את כל אשר תערוג נפשו; גם ספרים רבים ושונים, מלאים חכמה ודעת, ימצאו שם. ובבתי המדרש ההם יוכל לשבת גם הוא וללמוד להיות לחכם גדול, אשר כל סתום לא יעממהו, ועל שאלותיו הרבות, אשר הציע לפני מורהו, ענהו תמיד: “אם תהיה לאיש, אז תלך אל העיר הרחוקה הזאת, ובאת אל בית המדרש ושם תמצא פשר כל הדברים הנפלאים והנשגבים”. והדברים ההם חדרו עמוק עמוק אל לב הנער ויוסף עוד לשקוד על למודיו.
היכלה לאה לעמוד לשטן על דרך ילד חלש ורפה אונים כמוהו?.. ויהי כאשר גדל הנער ויגד לאמו כי יעזבנה והלך לו לעיר למען שמעו שם לקח בבית הספר, ותשא לאה הזקנה את קולה ותבך במר נפשה, אך לא יכלה למנוע אותו מחפצו. והוא ישב לרגלה ויחלום חלומות נעימים בהקיץ, כי יספח אל בית הספר וברבות הימים יהיה לרופא חכם וגדול, ואחרי כלותו את למודיו ישוב אל עירו ויהי לעזר ולהועיל לאחיו האומללים והורה להם דעת. כל לבו ונפשו היו נתונים אל החלומות האלה, עד כי אמו הזקנה השתוממה על דבריו ותניע ראשה בשממון, כי לא הבינה את דברי בנה, אך מעת לעת ירדו עיניה הכהות דמעות חמות והן נפלו על ראש העלם, אשר נפשו מלא תקוה לאור באור החיים.
ויעזוב אותה וילך לדרכו ולאה תחכה זה שנים רבות אל בנה זה, הוא בנה יחידה, אשר אך הוא נשאר לה לעת זקנתה.
עת הערב הגיעה; בעיר הקטנה יושבת האם הבודדה והגלמודה על יד החלון ועיניה כהות מבכי תבטנה מרחוק; ואך בבנה האהוב תהגה תמיד. “אל אלהים! אמצהו נא וגנון עליו באברותיך!” לחשו שפתיה – ובחצר המות השלג יורד בזעף, הקבר החדש התעלם תחת מעטה הלבן, ורק העורבים והזריזים [זרזירים] יפריעו בקולם את דומית המות.
התפרסם באחיאסף, ג, תרנ"ה, עמ' 181–184.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.