בין ערוגות פרחי־הגן, סובאי אור שמש בצהרי־קיץ שגשגה שושנה אדומה כדם, בעלת עלי־קטיפה ענוגים, שאבק נוצץ פרוש עליהם. בקומה זקופה עמד הגבעול וגביעו מפנה כלפי מעלה; שותה הוא את זהרורי השמש, מתהדר באדם לחייו והוד תפארתו כמלךְ הפרחים.
הגן היה אז מלא פריחה ולבלוב, שטוף אור חמה, משגשג וחי. שפע של חיות, רעננות ולשד היה שפוך על הכל. נראית היתה היד, המכה על ראש כל ציץ וצמח ואומרת לו: גדל! כל החלל היה זרוע קרנים לוהטות ומלא קול זמזום, לחש ורחש של הפרפרים, הדבורים, זבובי־רקמה ויתר מיני היצורים המזמזמים שרחשו באויר ומלאו את החלל בשירת חייהם. סוד היצירה והודה היו שפוכים על כל.
ואיזה שכרון־אהבה תקף את כלם. כל אשר בגן הלך הלוךְ ונמשך, עורג וצמא, כמה ומתגעגע, רועד ומרתת אל זהר החמה השופעת, מפרפר ומפרכס לסבוא את קרני הפז הלוהטות ההולכות ומשתפכות, מציפות וממלאות את חלל העולם. הכל היה מלא להט־אהבה; כל ציץ וחי התגעגע להיות נבלע ונמוג ברשפי הזוהר. הכל היה חי בסערה ועולה בסערה למקור האור והזוהר – השמש.
אני ישבתי אז על אחד הספסלים שבגן, חי את החיים אשר מסביב לי. כולי מלא שירה רוממה להוד מלכות היצירה. נפשי מלאה על גדותיה שירת החיים וסער החיים, – ואתבונן אל פני השושנה, העומדת רוממה וזקופה מעל חברותיה, והנה מבין חיל הרמשים, הדבורים, זבובי־הרקמה ופרפרי־הפז, פרש לו פרפר אחד רקום־כנפים, עזב את עדת חבריו ועף לו יחידי, חג לו חוגה באויר, פרכס רגעים בכנפיו, כמבקש לו אחיזה באיזה מקום שהוא, ופתאם בא עד השושנה האדומה וטבע בגביעה. אחר התרומם קצת, פרכס בכנפיו, רחף וטס ממעל לשושנה, נוגע ואינו נוגע, כיוצא במחול, וכעבור רגע שב עוד פעם אל השושנה ונשאר דבוק בה, השושנה התנועעה אט ונראית כצמח חי נשא בלהב…
כיום תמים ארך לו שכרון־החיים הלזה, אך הנה רד היום, השמש כאילו התחמקה לאט לאט, כאלו יראה פן תעכור את שמחת היצירה שתקפה את החיים. אך הנה בא הרגע והיא הלכה ופנתה לפאת מערב, שלהט רגעים מספר כנהר די־נור. היא שפכה על־פני הגן אדם דם הפרידה, ואחר־כךְ התחור כולו. רגע עמד הכל כמשתומם ומלא־סוד הגויעה ופליאות־החזון אשר נגלה לעינים. חידת המות באה אל לב העולם ורז־פחד דבק בכל. השמים חורו והלבינו מעט מעט והברק שלהם נעשה חור ועמום כלובן העינים של מת. רוח קל בא מאיזה עולם לא־ידוע ורעד עבר בין פרחי הגן, כאלו נמסר עתה מעלה לעלה הסוד הנורא של חדלון החיים. גז להט החיים וחשק האהבה נאסף. והנה אסף השמש גם את קו־נגהו האחרון ויעלם, הפרחים הורידו ראשם, עליהם התכוצו ונראו כתלויים באין־אונים. צללים השתרעו לארך ולרחב והליטו בכנפיהם את פני כל הגן. האויר נעשה כחול־שחור ואחר כך חשך לגמרי. רגע נדפו עוד ריחות־נחוח של הפרחים בנשימה האחרונה שלפני המות ואחר כך נשקע הכל ונדם.
נגשתי אל השושנה, שעמדה מכווצה ורועדת, וארא בגביעה הצוחל והיבש פרפר מת. הוא מצה את כוס החיים עד תומה והוציא את נשמתו ביחד את קרן השמש האחרונה…
* * *
על יד חלון חדרי הפתוח, הפונה הגנה, ישבתי ואביט את תוך הלילה, שפרש את ממשלתו על פני הארץ. איזה סוד נורא עמד לו שם בעבי הגן ונשמות מתים כאלו רחפו באפלה הכבדה ויצקו את לחשם אל תוך הדממה הכבדה שקמה מסביב.
אך הנה גם בחיק הלילה השחור רחשו החיים, חיי הלילה. פרחה הליבקוניה ועלי־הריזדה זלפו את ריחות בשמם, קמלו פרחי החמה ופרחי־הזוהר ובמקום עלו פרחי הלילה ורחשי־הנשף שרטטו בחיק הלילה.
והנה מן שחור־הגן פרש לו פרפר לבן־כנפים, נשא על גלי האויר הקלושים והתפרץ ביעף וברשרוש־כנפים דרך החלון אל תוך חדרי: הוא התחיל מרטט סביב הנר הדולק, שעמד על השלחן. איזה כח אדיר משך אותו אל שלהבת הנר מבלי הפרד ממנה. רגע עזב את אור הנר, טס לו באויר החצר, נאחז בוילוני החלון השזורים, זחל על השלחן וגם עף לו החוצה, אך עד מהרה והוא שב בכל עוז מעופו, סבב את החדר לארבעת כתליו, דפק בכנפיו הדקות על פני התקרה ושוב התנפל על להבת הנר באיזו עצמה מיוחדת, בנהימת־זמזום ובמשק־כנפים אדיר כשכור־חושים וזולל־אור. וכל כמה שהתקרב אל להט האור, פרפר יותר בגופו הדק והמארך ודפק יותר בכנפיו העדינות, עד אשר נגעה האש בקצה הכנף האחת, והוא בכל־זאת, לא נרתע לאחוריו, אלא הוסיף לחול את מחול־המות סביב מזבח האש והוסיף למלא את חלל החדר בזמזומו ובמשק כנפיו המתלבטות, כאלו לא קרה דבר.
כשעה שלמה ארך מחול־השגעון של הפרפר הלזה, עד אשר נאחזו כנפיו בשלהבת הנר והוא עלה בלהב על מוקד האש.
רגע נתמעט אור הנר, עד אשר נדמה כי כבה כוּלוּ, אך עד מהרה עלתה השלהבת ביתר עוז והגוף החרוך והשרוף נפל על השלחן בקול משק קל והיה לאפר דק.
בתחלה היתה דממה כבדה ומעיקה, שקולה נשמע באויר כהד אלפי פעמונים. הדממה היתה קשה. נדמה כאילו נשמעו עוד עקבות משק הכנפים והתלבטות הגוף הענוג, ואחר נדם הכּל.
כשעה קלה נשארתי על מקומי. החזיון הנפלא, אשר התהוה נגד עיני, לקח את כל לבי, וכל חושי בי נדמו. אך לאט לאט נעשתה הכרתי צלולה ואדע כי הפרפר נפל חלל על מזבח שאיפתו העצומה ותשוקתו העזה לאור; הוא נפל לקרבן על שלא יכול נשוא את האור החור והקלוש אשר מסביב ונפשו נשרפה בלהב־האהבה ותשוקת האור…
* * *
ירדתי הגנה, קטפתי את השושנה הזקופה, אשר בגביעה היה חבוי גו הפרפר, שמת מיתת נשיקה, ואקח את אפר פרפר־הלילה, שעלה על המוקד ומת באשו, ואפזר אותו על פני עלי השושנה ואשלחה לבחירתי בצירוף אגרת קטנה, שבה היה כתוב לאמר:
“בין אפר לבבות שני הפרפרים האלה מפרפר לב שלישי – לבי אני…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות