השמש עמד בצהרים וקרניו ניתכו כאש פלדות על הרי הגליל המלוהטים ככבשן.

כנחש לבן ענקי התפתל הכביש ממגדל לראש־פינה. בשעת צהרים לוהטת זו היה הוא ריק מעוברים בו, רק במשעול החוצה אותו בכמה מקומות, לעלות ההרה ישר במדרון – הלך איש.

היה זה פועל עברי צעיר, אחד מאותם הפועלים הרבים מחלוצי העליה השלישית, שהיו עוברים עם תרמיל על הגב בקיבוצים ובמושבות, לעבוד מעט ולתור בהזדמנות זו את הארץ. תוי פניו היו שמיים טהורים. בזקנו הקטן העוטר את לחייו הצנומות כבמסגרת זהובה, ניכר היה שבעליו גידלהו מתוך אותו מין היוהרה המציין בחורים בני עשרים ושתים. מצחו הגבוה מעל לעיניו השחורות והלוהטות היה מעוטר אף הוא תלתלים בוערים כנחושת חדשה שעלתה מן המצרף.

לבושו היה נקי אך מרופט, כלבושם של רוב הפועלים העברים העוברים אז בכבישי הארץ. כותנתו הלבנה פתוחה עד חזהו, מכנסיו הגיעו בקושי לברכיו, ולרגליו סנדלים פשוטים. תרמילו שעל שכמו היה קל מאד, וודאי לא הכיל דבר מלבד כותנות מספר; למרות זאת היתה הליכתו עיפה ויגעה, ונדמה היה כי כל רגע תמעדנה רגליו, אשר אחת מהן היתה כבר חבושה במטפחת, ובשניה ננעץ זה עתה קוץ גדול וטיפת דם התגוללה מן הפצע וחמקה בתוך הסנדל בהשאירה אחריה רצועה אדומה.

עיני ההלך תרו סביב אחרי מושב בני־אדם, אך לשוא: סביבו היה מדבר אבנים מכוסה קוצים מלוא העין. רק הלטאות המאכלסות את המקומות הללו לרבבות, היו מתחממות בשמש ובורחות חיש בהתקרב אליהן ההלך. לפעמים היה גם נחש ירוק־צהבהב ממהר לתור לו מחבוא מפני האבנים שהריץ אחריו האיש.

גרונו של הפועל היה חרב, כי מאז צאתו הבוקר ממגדל לא באה טיפת מים אל פיו. מקור זיעתו יבש וכל אבריו אמרו:

– מים, מים!

פתאום, בהגיעו אל ראש הגבעה, נפתח האופק ימינה; שם גהר בבקעתו ים כנרת, צרוף כולו זהב חמה, ועל פני הרקע הזה הכחול הרקום זהב, הצטייר בקוים מחוטבים והרמוניים – בנין גדול והדור, שבתבניתו השלימו הסגנון הערבי והרומני, והבנין רק כמאתים צעדים מימין לדרך.

– מי יכול לגור כאן, בתוך ישימון אבנים זה? – הרהר הפועל – אין זה אלא מנזר: אסורה־נא שמה לשתות מעט מים…

גדול ומלא אור שקט היה פרוזדור המנזר. האור הסתנן דרך שמשות צבעוניות של ויטראז’ים ושיחק משחקי דממה עם צללי העמודים. קוי אור נפוצו כתינוקות שובבים בזויות, הציצו מאחורי אדנים. על הכתלים היו ציורים תנכ"יים מפיצים שקט מוזר ונעים, ישו קטן על זרועות אמו האדים־המתיק סוד נחת.

מאחד הפתחים יצאה נזירה, כבת עשרים ושש. מצחה היה מחורץ לרחבו, כנראה מרוב תפלות וסיגופים, אך בפניה, פני נערה שנעוריה דוכאו, נראה רצונה בחיים.

היא שאלה דבר־מה בערבית, והפועל הניע כתפיו לאות אי־הבנה. אך מיד הבליג והחל שואל: Parlez־vous français

אולם תנועת ראשה רמזה לו בשלילה. כן? ואת

?Do you speah English

Mówicie po polsku?

?Sprechen Sie deutsch

אך הנזירה לא הבינה לכל דבריו, ורק בעיניה גדל התמהון מדי פעם בפעם לרוב השפות שידע האורח הזה לבוש הקרעים.

Le parla Italiano? – שאל לבסוף

si־si Signore! – ענתה הנזירה, שמחה שאיש שיחה מצא סוף־סוף את הלשון הנכונה לדבר בה.

פתאום נפלו מבטי עיניה על רגליו ועל שני הפצעים השותתים דם. בעיניה נתלקח התמהון לאש זרה, היא נסוגה צעד אחד אחורנית עיניה עברו פעמים אחדות על פני כל דמותו, מכף רגלו ועד קצות תלתליו הנחושים.

– האתה זה הכריסטו? – שאלה כנדהמה.

גם הפועל נדהם לשמע דבריה. ולא היה ספק בלבו: נזירה זו, שהיתה מתפללת וצופיה משך שנים לחסדי המשיח, ודאי חושבת אותו לבחיר חלומותיה. ברור היה לו הדבר, שעליו להכזיב את תקותה, אולם צר היה לו לקרוע בבת אחת מטוה חלומות עדין ורוה־פיוט של נוצריה צעירה.

הוא היסס רגע ויאמר:

– אך נביא עברי אנכי…

תמהונה לא סר ממנה כליל, רק לבש צורה חדשה. בחזרה כהד נאמן על ארבע המלים של האורח, נסוגה עוד צעד אחד אחורנית ומדדה במבטי הערצה את כל דמותו. רגעים אחדים חלפו עד שמצאה את לשונה לשאלה חדשה:

– ומאין בואך? לאן דרכך ומה דבר נבואתך?

– באתי מארצות אירופה, דרכי למושבות העברים בגליל העליון, ומתנבא אני לדבר שכבר התחיל להתגשם – תחיית העם העברי בארצו!

– כלום יושבים עברים בגליל? – שאלה הנזירה בתמהונה המתגבר.

– האם לא שמעת? האפשרי הדבר שנעלם ממך? בכל תפוצות הגולה צלצלה הבשורה, נביאים קמו לכל עיר ועיירה. קולם נישא כאלפי דגלים מעל ראשי העם – והנה הם נוהרים ועולים לאדמתם, אדמת אבותיהם, מלאים את כל הארץ, באים לחדש חיי עם היושב על אדמתו – לחדש דבר גאולה לעמי העולם…

– ומה הוא דבר הגאולה? – שאלה הנזירה – הלא המשיח כבר היה, לפני אלפיים שנה היה חי ומתהלך כאן, כמוך עכשיו, ואחר־כך…

– ואת סבורה שמעשה הגאולה כבר נגמר? שהאנושות אינה זקוקה עוד לגואל? – ראי, תבל כולה שותתת דם… דם הרוגים שוטף כנחלים… מאדימים פני הימים… מיליונים בני־אדם נהרגו… מיליונים היו לפיסחים, עיורים ונכי־אברים… האם דור כזה לא יקרא לגואל חדש? והוא אמנם הופיע! בתוך אודי השרפה העשנים על חורבותיה של אירופה, נשמע קול העם העברי המתנער, קול הנודד הנצחי הזועק את זעקת געגועיו אל מולדתו מקדם, ואף־על־פי שקול זעקתו זה יצא כקול ארי הקם מרבצו, כקול ענות כוחות נעורים חדשים, לא חגר חרב ולא אזר נשק לכבוש את ארץ מולדתו בזרוע עוז, כי את ומחרשה הם כלי נשקם, ועבודה –מלחמתם.

– אולם, הדברים עתיקים וכתובים בכתבי הקודש, מלפני אלפי שנים…

– כן, עתיקים הם הדברים, אך חדש הוא המעשה. עמים רבים דגלו ברעיון נביאי ישראל, אך עד שלא בא העם העברי בעצמו להגשים את הרעיון אשר הגו נביאיו, לא קם שום עם חדש אשר ישמש דוגמה ומשל לכל העמים, לבנות את חייו על השלום, שלום בין עם לעם, שלום בין איש לחברו, ושלום בנפש האדם פנימה…

עיני הפועל העברי נחו רגעים מספר על פניה של הנזירה. אחר כך המשיך:

– כל הרעיונות של התרבות האירופית הנוכחית שואפים ויולדים את המלחמה; הפוליטיקה שואפת לנקמה ולכיבוש ארצות; המסחר לתחרות ולכיבוש שווקים; המדע והטכניקה אומרים לכבוש שטחים חדשים לפני האדם, אך התוצאה – התנוונות הכוחות הטבעיים וצמצום אפשרויות החיים להמוני בני־אדם. אפילו הדת הופכת את נפש האדם לשדה קרב בין כוחות מתנגדים השוכנים בנפש. גם את שברחת משאון החיים והמונם, כלום אינך נלחמת מלחמת תמיד בנפשך, מסתגפת ומתפללת כדי להשיג את השלום?

הנזירה, ששפתיה היו כל הזמן דובבות בלחש מלה מלה את הדברים שאמר לה ההלך, עמדה פתאום כמתעשתת ולא ידעה תשובה… ידיה הרועדות אחזו ברקותיה ההולמות ועיניה דבקו אל רגליו הפצועות של הדובר בה…

*

תשאר אצלנו זמן מה? שב! תנוח!

היא הגישה כסא לאורח, אך הלה הזיזו הצידה ואמר:

– אם רצונך בדבר מצוה, הלא תתני לי כוס מים לשתות!

היא נגשה אל המזנון העומד עמוק בפינה, ובלכתה התאמצה שלא להפנות את גבה לאורח; כעבור רגע שבה עם כוס לימונד ביד ימינה וחמת־מים בשמאלה. האיש שתה לאט ובעונג את המשקה הקריר והמתוק, ובהגיעו עד החצי, בקש שתוסיף לו מעט מים נקיים.

troppo dolce! (מתוק מדי!) – חזרה הנזירה כהד נאמן על דבריו האחרונים, במלאותה לו את הכוס.

לאחר שהפועל ריוה את צמאונו, המשיכה הנזירה להפציר בו:

– נא, בבקשה, תנוח אצלנו זמן־מה, כי משתוקקת אנוכי מאד לשמוע את דבריך!

– לא אנוח, עוד רחוקה הדרך לפני!

– רחוקה הדרך לפני – ענתה אחריו הנזירה כהד. אם כן אכנס נא אל המנהלת ואבקש רשות ממנה ללוותך מעט בדרכך.

היא נשאה את רגליה הקלות וחמקה באחת הדלתות. הבחור ראה שם פעמיים פני נזירה אחרת וזוג עינים התוהות בו בסקרנות וממהרות שוב לעבר אחר עם הפגשן בעיניו. לאחר רגעים מספר שבה הנזירה, כובע לבן רחב שולים מרפרפים חבוש לראשה, וספר תנ"ך איטלקי בידה.

*

הם הלכו בשדה האבנים ועלו ישר ההרה. השמש נטה מעט קוו לצד מערב, רוח קלה הרהיבה את מצחו, התלטפה בין שולי מגבעתה הרחבים.

זמן מה הלכו זה בצד זו בדממה, אחר־כך פתח הבחור את פיו. כאילו הוא ממשיך בנושא שגור מזמן:

– נצחי הוא הקרב בין רע וטוב בלב אדם. בכל דור ודור גוברות מצודות השטן, ובכל דור ודור תתחדש עבודת הגאולה, הכרח הוא שתתחדש… השטן לא יירגע! את צורתו ישנה מדי רגע, ויחדור אל חדרי לבב החבויים ביותר…

– וישו?

– ישו הנהו סמל לגאולה חד־פעמית, לגאולה שעלתה פעם אחת במידה נפלאה, ולכן נשארה כסמל לדורות הבאים. אולם כל דור ודור זקוק לגאולה משלו. לגאולה ממש ולא לסמל הגאולה. הסמל הספיק לאנושיות כשהיתה חיה רק דמיון של חיים ולא חיים ממש – בימי הבינים, וגם אז היה יצר הרע ממשיך את חייו ופועלו במחשכים, מפני שהדור ההוא, אשר כל צורות חייו התנונו, לא הבין את מחשבתו האמיתית של ישו, את עצם הגאולה שהביא לאדם, והיא השלטת השלום בין כל הכוחות השונים שבחיי האדם, ובתוך זה גם בין הגוף והנשמה. כל הממשיך בפחד העיור מפני הגוף, כל הנלחם בו, הרי הוא מתנגד לתורתו האמתית של ישו, שהיה רחוק מרעיון יצירת המנזרים כרחוק מזרח ממערב. הוא היה אוהב את החיים כמות שהם, החפשיים, הבלתי־מועבים בצללי האיסורים והתקנות. כשנשאל על־ידי הפרושים, מדוע קוטפים תלמידיו מלילוֹת בשבת, ענה להם בפשטות: “לא ניתן האדם לשבת, אלא ניתנה השבת לאדם”, ללמדך שלא רק החיים העירומים של האדם קודש הם, אלא כל נכסי האדם הנתונים לו בידי הטבע נעלים הם ביותר על כל סעיפי הדת הכתובים.

– אבל השטן הן קיים תמיד, ותמיד חותר מחתרותיו בנפש האדם!

– השטן חודר לנפש האדם, רק אם יש בה בקיעים, אם נלחם הוא מלחמה פנימית בעצמו, בגופו. הגידי לי – אמר הבחור בעמדו לרגע ממולה – כלום ידעת מאז נכנסת למנזר רגע אחד של שלות־הנפש? רגע אחד של הזדככות והטהרות הנפש?

היא עמדה בדממה ועל פניה הצטיירה מבוכה נפשית עמוקה.

– הגידי, האין הנחש הקדמון מתנער תמיד מחדש? כלום אינו מגיש מחדש, מדי לילה בלילה, את פריו המכשיל?

– איך ידעת את כל אלה? אהה! הן נביא הנך! ואני חשבתי, שכל סודות חלומותי רק תפלתי תדעם, רק הגיג שפתי יבין למכמסי לילותי המלאים נפתולים…

– הלא כן? תמיד עם לילה מתנער הנחש בעל שריון הקשקשים המתנוצץ, זוקף קומתו ותובע…

– אמנם כן… נלחמת אני בו ובגופי… אני מסגפתו ומדכאתו.

– אכן, זאת היא הטעות הנוראה: לא הגוף הוא השונא אלא השטן האוחז בו. הגוף ניתן מאת האלהים… יש לקבלו באהבה, לאמצו ולחזקו בל יחלש ויפול בידי האויב… כגוף כנשמה, שניהם עלולים לתפוש את רעיון האלהות, או להתנכר לו. מדוע ניתן לאחד מהם יתרון על השני? אם נוציא את אחד מהם ונמנעו מלכת בדרכנו אל האלהים, מן ההכרח שיעמוד לנו למכשול. דרכנו הבטוחה אל מלכות השמים אפשרית רק מתוך אחדות שלמה והרמוניה בין הגוף והנשמה. וכן הדין גם עם כל הערכים החמריים של חיי האדם; משל למה הדבר דומה? לקרון הנוסע בתוך תעלה צרה, ואבן גדולה עומדת לו למכשול; אין מקום לפנות ימינה או שמאלה; קחי את האבן על הקרון וסעי הלאה, אולי תהיה עוד לראש פינה בהיכל הנשמה!

עיני הנזירה נתלו ודבקו בשפתי הדובר בה, והיא קלטה בתשוקה את הדברים שהופיעו לה כחזון חדש, כבשורת הגאולה.

*

הם עלו לאט ההרה. האבנים גדלו יותר, ויותר פראים היו הקוצים ביניהן. הוא קפץ בקלות מאבן לאבן, והיא הלכה והתפתלה בין הכפים לימינו.

– ומהו המופת, מה הסגולה לגאולת הגוף?

הם הגיעו אל סלע, העומד כולו בצל שקמה בודדת, הדורת צמרת עגולה.

– הבה ונשב פה בצל!

היא הסירה את כובעה ותשב. שערותיה התלטפו ברוח הקלילה, הנושבת על פני הכנרת, החולמת כחולה, ערה ופזיזה את חזיונה הזהוב באור השמש. עלי השקמה רשרשו כדפי נחושת דקים והתדפקו בניגון מונוטוני ומרחיש סוד מתקתק, כהד אגדת קדם רחוקה ונשכחה מלב אדם.

– עוד זוכרת אני את היום ההוא, שם במולדתי, על שפת לאגו די גרדה. היה יום כיום זה ממש: על ראשי כיפת שמים בהירה ולרגלי ראי־האגם, אגם זהב מותך הסגור במשבצת הררי־ענק… בחור צעיר רבץ לרגלי ולחש לי דברים, אשר לא הבנתים כלל בלבי בן החמש־עשרה. רק זאת זכרתי, שעל כל שאלותיו עניתי ב־“לאו”, מעורב בבת צחוק של לעג. הוא אמר לי כי צחוקי הדומה לצליל פעמוני כסף המהלך בין בקעות ההרים, הוא בשבילו צליל פעמוני הלויה… הוא הלך ואבד עצמו לדעת… בנות עיירתי נעצו בי אצבעותיהן… חברי המתאבד הציקו לי… הלכתי למנזר… וכאן בתוך החומות שאליהן ברחתי למצוא מרגוע, באו לי אורחות חיים שהם כולם מלחמה… מלחמה נואשת ללא תקוה לנצחון…

הוא ישב על ידה ועיניו ריחפו על פני הים. היא ראתה את עיניו המתנוצצות עמוק בצל גבותיו ודימתה לראות שמה את כל מרחב הים הגדול ואת ענקי ההרים המשבצים אותו. והוא הביט ברכסים המחורצים של הררי גולן ובבבואתם המשתקפת בראי הים.

היא הרכינה את ראשה על ידו ושפתיה הנעות בתפלה ללא מלים נגעו בשערות כפו הנוקשה מן העבודה.

– הבה ואספר לך את דבר הגוף אשר מאס בו הרוח: משל לבעל המענה את אשתו, בשנאו אותה תכלית שנאה; האם לא יחרב ביתו? כל הונו הלא יתפזר לשבע הרוחות? ולבסוף הלא תברח האשה ותזנה עלי דרך; תהי למרמס לזרים הוללים, נוֹכרי יעבור בה! אך הידעת? בין רעים וחטאים מתהלך הגואל, אל חולים ודוויי לב יישא צרי מרפא… שם במעמקי החטא שקעה מגדלינה… שם מצא אותה המשיח… ואני אמרתי: תנו לו לגוף את דרכו עלי אדמות, אז לא ימרוד בכם ולא תצטרכו לדכאו… רק אם יטרוף הארי טרף יותר מדי שבעו, רק במלאו טרף מערותיו תחשבוהו לו לחטא, אך בהיותכם שלום עמו, תשכון נשמתכם לבטח, תשאף אורחות אור… רק אל נא יקנן הקרב בלבכם… כי על כן נגאל האדם ממחשכי החיה, אשר ימיר כל כיעור שבלבו ביופי, כל ניגוד באחדות, כל פיד – בששון!

*

היום פנה מערבה וצל ההרים זחל אל הכנרת, כבש לאט את גליה.

גוף הנזירה שקט בין זרועותיו של הפועל, והוא אחזה בטח. הוא היה לה לנמל על מפרץ ים, מקלט לאניה התועה עד כה בין משברי גלים ללא מצפן, והיא היתה לו למפרש הספינה המביאה לו על תרנה ליטופי מרחקים ההומים בלב ים…

שני לבות בני־אדם, המובדלים עוד תמול, בודדים משני עבריה של חומה בצורה – היו עתה לאחדים, הלמו בּדכי רגש אחד, קדוש, נשגב מכול.

– הגיעה שעתי ללכת. צללי הערב מכסים לים…

– התלך למושבות העברים בגליל העליון?

– כן, ואַת?

– זרע האמת בחובי מידך הוא, קדוש הוא לי ואני אנצרנו לעולם.

הוא רצה להגיד דבר־מה, שטרם יכול לבטאו, ובתוך פיזור הנפש, אחז באחד מענפי השקמה, מרט בכוח את סעיפיו ועליו, ובשעת מעשה באה לו המחשבה, שבעצם הרי היא צריכה להגיד זאת. הוא הרכיב את תרמילו על שכמו וילך.

היא הביטה אחריו בהתלטף שערו ברוח, ובנפשה מלחמה. אולם בראותה כי הוא עומד לחמוק מאחורי אחד הסלעים שעל הפסגה, נקרעו פתאום נימי עברה האחרונים, ומפיה התפרצה קריאת גיל, כקריאת הצעירים בין יושבי האלפים במולדתה:

– יו־הוו־הו…

הוא עמד ופנה לקראתה:

– לאן?

– לאשר תלך, אל מושבות העברים בגליל.