רקע
מנדלי מוכר ספרים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

היהודים בכלל הם בעלי יסורים וחליים רעים – חולי-מעים ותחתוניות וצריכים רפואה, ויהודי מקומי… צריכים לכך עוד יותר, מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? זימן להם קולוניא אצל אחד מכרכי הים ושַׁבָּא שמה ובה גנות וכרמים והיו פִּרְיָם למאכל וענביהם לתרופה. קולוניא זו באמת לא לנו, יהודים, לא לנו היא, כי אם “להם”, כלומר, לגוים. רמז הקדוש-ברוך-הוא לכורמים שבגרמניא וליוגבים בשויציה ואמר להם: בואו ורשו את האדמה הטובה על שפת הים השחור, בנו לכם בתים ונטעו כרמים וישראל עמי בני-בריתי יבואו אליכם בכל שנה בימי הבציר, יאכלו ענבים וישׂבּעו ויתענגו מטובכם. עשו הגוים האלה רצונו של מקום, באו ויכוננו כפר-מושב ויזרעו שדות ויטעו כרמים ולהם עתה פרי תבואה ורוב תירוש, אבל הם אינם נותנים מענביהם לבני-ישראל בחנם אלא בשׂכר. והדין עמם, שהרי בעופות נאמר “שאינם חורשים וזורעים ואינם קוצרים והקדוש-ברוך-הוא זן אותם”. יצא ישראל שבני-אדם הם ולא נבראו מלכתחלה להיות “פורחים באויר”, הם אינם רשאים ליהנות מהעולם הזה בלא תשלומין. ולא עוד אלא לפי שישראל עם קדושים, חייבים בתשלומי כפל. והיהודים, שוותרנים הם בטבעם, באים ומשלמים לבעלי הכרמים בכסף מלא. אבל מה יעשו העניים, שאף הם צריכים רפואה ואין להם אפילו פרוטה אחת? נתן הקדוש-ברוך-היא בינה בלב קבצניו הדוויים, שיהיו יושבים ומצפים בחשאי מתי יעמדו בעלי הכיס וילכו לשבּא לקיים אכילת ענבים, וכיון שהלכו לשם מיד הם נושאים רגליהם והולכים אחריהם. ופעמים הם מתכנשים ובאים כדי ארבה לרוב עד שיעלו שבעה קבצנים כנגד בעל-כיס אחד. כל ימות השנה הקולוניא שוקטה, כל יושביה טורדים בעבודתם, זה בביתו וזה בכרמו ובשדהו, אין הולך בטל, אין מחזיר על הפתחים, אין קול ואין צוחה ברחובותיה. נתבשלו הענבים – בני-יעקב באים לצבאותם, העשיר בכיסו והעני בתרמילו והקולוניא הומיה. הטיילין נראים בחוצותיה, ודין עיר של ישראל לה לכל דבר. מעמידים גבאים וגבאות למעשה הצדקה, בהם גם בחורים ובתולות, שהולכים ותובעים מכל אדם מישראל העובר עליהם בשוק. שׂוכרים בית לתפלה ב“ימים הנוראים” וממלאים אותו יהודים ויהודיות כדגים מלוחים בחבית, אלה מפקירים עצמותיהם, נדחפים ונדחקים ויושבים ומזיעים שם באהבה, ואלה מתמלטים ויוצאים לחוץ, מטיילים ברשות-הרבים עטופים בטליתיהם ומסיחים ומהגים-מלהגים ומתפללים, כביכול. התחיל החזן לומר “קדוּשה” מבפנים מיד נותנים ידיעה לאלה שבחוץ והם רוקדים, עונים ואומרים: קדוש!

גם אני באתי בשנה זו בתוך הבאים לשבּא בתחלת ימי הבציר, לא לשם אכילת ענבים בלבד, אלא ביותר לשם מנוחה אחרי עמל ויגיעה רבה כל ימות השנה בעסקי פרנסתי. בכל יום הייתי משכים לכרמים ומטייל יחידי, נושם ומריח ריח שדה, מאזין שירת הצפרים ומזין עיני מזיו עולמו של יוצר בראשית, אומר בלבי: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, ובוטח בחסד עליון, שעכשיו, ביומי-דפגרא, לא יחשוב לי זאת לעון ולא אתחייב בנפשי, חס ושלום.

פעם אחת הייתי מהלך בצדי הכרמים שקוע בהרהורי לבי ושמעתי בת-קול מכעכעת בקול שיעול דק, וכשננערתי ראיתי בן-אדם אחד לפני, מכעכע בלחש וכופף קומתו, פושט יד ומולל בראשי אצבעותיו, מנענע ראש בקריצת עין ובעקימת פנים משונה, שיש בה מעין הכנעה, נמיכות רוח, בקשת רחמים ותחנונים. הפרצוף, שיהודי הוא ומבקש “נדבה”. נסתכלתי בפניו ונרתעתי לאחורי, קורא ואומר בתמיה:

– רבי יעקב-פנחס!

ואף היהודי הזה נסתכל בי ונתכרכמו פניו, הרכין ראשו ואמר:

– אמנם כן, יעקב-פנחס אני, רבי מנדיל. שלום עליכם!

– עליכם שלום!

את רבי יעקב-פנחס, או כמו שנקרא במקומו רבי יעקב-פנחס שיינדיל-מיריל’ס, על שם אשתו, ידעתי מכמה וכמה שנים. ידעתיו לאדם מנומס, בעל דרך-ארץ ומעורב עם הבריות, אף-על-פי שמלמד היה מימיו. ובשביל כך היו מתקנאים בו חבריו המלמדים ודרשו לגנאי את מנהגיו ומעשיו והוציאו עליו לעז כדי לפסלו מן המלמדוּת. אמרו עליו שהוא מעיין בחשאי ב“באור משה אדעסער” ובה“גאזעטיס” העבריים ו“משקיע ראשו בדקדוק”. הפתאים האמינו לכל הדברים האלה וכעסו, והפקחים ידעו שהדברים בדויים הם ושׁחקו. עכשיו אני יודע, שלא הייתי יודע דברי רבי יעקב-פנחס כשפירש לי “דקדוק רש”י" בפסוק “בראשית ברא”, וגם הוא לא ידע במחילת כבודו. ולשעבר בימי ילדותי, כשראיתי איך רבי יעקב-פנחס מפרש אותו דקדוק רש"י בקולות ובתנועות ידים ורגלים, באימה ובהתלהבות ככל המלמדים, הייתי נבהל ואומר: יודע אני, רבי יעקב-פנחס אמת ופורושו אמת. אף-על-פי-כן שמץ דבר נמצא בו, וזה הטעה לב המלמדים להרהר אחריו. הוא היה רגיל להשתמש באגרותיו במלות זרות וקשות, כגון “תפצפצנה ראש פרזיו, בסאסאה, כמסוס נוסס, להתנוסס, צאלם צללו, בצחצחות”, וכיוצא בהן; לדבּר גבוהה גבוהה במשל ומליצה ולכפול ענין אחד במלות שונות, עד שנבלע ברוב דברים ונתעלם, כדרך “בעלי הלשון” בישראל בימים ההם ובזמן הזה. ופעם אחת נכשל וכתב הה, אהה, והעמיד סימני הקריאה והשאלה!? כאחד. שמעו מלמדים ונבהלו ואמרו מה שאמרו.

שיינדיל-מיריל אשתו היתה דברנית וקולנית, היינו, כשהיתה מדברת בתוך ביתה היו שומעים קולה בחוץ. והיתה נוחה לכעוס ונוחה לרצות מאה פעמים ביום. את רבי יעקב-פנחס בעלה היתה מכבדת בלבה ומכינה לו את מאכלו ומשתהו והסיקוֹריא שלו בעִתּם. ורבי יעקב-פנחס אהב אותה כגופו, והיה נכנע לה ועושה את רצונה, כדרך תלמידי-חכמים המתייראים מפני נשיהם. שונאיו הרעים היו אומרים, שאשתו מושלת בו ביד חזקה, וכשהיו פניו נפוחים פעם אחת אמרו: אשתו סטרה אותו, ואצבע שיינדיל-מיריל היא.

שעה קלה היינו עומדים, אני ורבי יעקב-פנחס, שותקים ונדהמים. הוא נדהם ומתבייש, שפשט ידו אלי בבקשת נדבה, ואני לבי היה דוה על שראיתיו בכך. אחר-כך פתחתי אני ואמרתי בגמגום:

– כך, כך הוא… בנוהג שבעולם… הנה נזדמן לי בהסח-הדעת רבי יעקב-פנחס היום!…

רבי יעקב-פנחס נאנח מלבו אנחה קשה ולא אמר כלום.

– למה אתה נאנח, רבי יעקב-פנחס – אמרתי לו ברחמים, משתדל לנחמו – שנה חדשה הרי זה באה עלינו לטובה, עוד מעט ובא לנו חג הסוכות זמן שמחתנו.

– הזמן לא זמן ושמחתנו לא שמחה… על דא אני נאנח, על הסוכה, על הסוכה… – אמר רבי יעקב-פנחס מנענע בידו ומעקם שפתיו בבוז ורוגז.

כמבזה המועדות נראה לי רבי יעקב-פנחס באותה שעה והייתי מהרהר בלבי: אפשר לא בחנם חשדוהו חבריו המלמדים בידיעת הדקדוק ובעיון בספרי המינים. ועד שאני תוהא עליו ורוצה לומר לו דברי-כבושין הוסיף רבי יעקב-פנחס ואמר:

– זמן שמחתנו אתה אומר. אלו שני דברים אבות נזיקין הם. על ידם כל הצרה…

– במחילת כבודך – אמרתי, נכנס לתוך דברי רבי יעקב-פנחס ומעמיד עליו פנים נזעמים. אבל רבי יעקב-פנחס הפסיקני וקפץ ואמר:

– במחילת כבודך, רבי מנדיל! רואה אני, שאני ודברי תמוהים לך מאד ותחשדני או במינות או בטירוף-הדעת. אבל אין דנין את האדם עד שישמעו מתחלה את דבריו וספור מאורעותיו.

– ספּר נא, יעקב-פנחס – אמרתי לו ברגש – בוא ונטייל יחד בצדי הכרמים, אתה תספר ואני אעשה אזני כאפרכסת לשמוע. בוא וספּר לי, בבקשה ממך!

– המעשה שהיה כך היה – התחיל רבי יעקב-פנחס מספר לאחר שגרף את חוטמו יפה –יפה והעביר ידו על פניו וזקנו בכל חמש האצבעות – כשאמרו חכמים: “אם עם-הארץ הוא חסיד אל תדור בשכנותו” יפה אמרו. שומע אתה? אוי לי שעברתי על דבריהם והייתי דר אני ועוד ארבעה שכנים בביתו של אייזיק-בר המלוה. את אייזיק-בר זה הלא ידעת, שהוא עם-הארץ וחסיד משונה, שהוא משׂכּיל אל דל בשעת דחקו, חונן ונותן לו מעות ברבית לשבועות, בעיסקא ובשטר-חוב על סך כפול ומכופל מכפי שהוא נותן בהלואה – “יבוא רקב בעצמותיו והיו כמסוס נוסס”! מעשים אשר לא יעשו עשה עמדי, ואותם אספר להלן, אך כשאזכיר את שמו “הציקתני רוח בטני” ולא אוכל לפוטרו בלא קללה. ילך לעת-עתה לעזאזל ולמיתה ואני אחזור לעניני. בקיצור, הייתי דר אני ועוד ארבעה שכנים בביתו של אייזיק-בר, ימח שמו וזכרו. כיון שהגיע חג הסכות התחילו השכנים מתעסקים בבנין סוכה ואף אני נשתתפתי עמם בעצה ובפועל. הם בשלהם, בגזרי עצים רקובים, ביתדות רעועות ובמסמרות מחלידים, ואני בטבלא של לוקשי“ן, במחצלת ישנה, בחוטים וחבלים קצוצים. איש כמתנת ידו. ואייזיק-בר, תפח רוחו, ייחד מקום לסוכה זוית זו בחצרו, שפרתו רובצת שם כל ימות השנה, לרבות הלילות. מתפאר לפנינו בשעת מעשה ואומר: גדולה סוכה שדוחה צער בעלי-חיים. פרה זו הרוח לא ישאנה אם תתגלגל שבעה ימים ברשות-הרבים, ואם תמעיט לי בשביל כך חלב שדיה או שתמות, המקום ימלא חסרוני. שומע אתה? בזה רמז לנו, שהסוכה היא כולה שלו, שעליה הרי הוא עתיד להפסיד הפסד מרובה. קיצור הדברים, הסוכה נעשתה כהלכתה בכל פרטיה. שני נסרים מוטלים על כלונסאות עקומות העומדות בנס היו משמשים במקום ספסלים, והיושב עליהם היה צריך לישב תחתיו בלא תנועה כל-שהיא כנטוע במסמרות, שלא יפול וישבור מפרקתו. וטבלא מונחת על גבי חבית, שנתרוקנה מקשואים כבושים, היתה משמשת לפי שעה במקום שלחן, ועל שלחן זה לא היה מקום אלא לשלשה שכנים, שנתחלקו למשמרות, משמר יוצא ומשמר נכנס, ובשעת האכילה היו צריכים להזהר שלא תגע בו יד, שמא תתמוטט הטבלא ותפול, חס ושלום. קיצור הדברים זו היא הסוכה ואלה מטלטליה, הכל כאשר לכל כדבעי. וכשהיה הכל מתוקן ונכנסנו לתוך הסוכה לקדש על היין בליל ראשון של יום-טוב עמדה רוח סערה, המצויה בזמן חגנו זה, וכבתה את הנרות והיה רעש גדול בין השכנים והשכנות, מבוכה ומבוסה וקול צעקה. לאחר שעה אחת או שתים הדליקו שוב הנרות ונכנס המשמר הראשון, שבעל-הבית, ימח שמו, ואני נמנים בו, ועד שהספיקו להכניס לי תבשיל של לוקשי”ן התחיל יורד גשם ועביד טיף-טיף לתוך הקערה. אייזיק-בר, יקחהו אופל, שעם-הארץ הוא וחסיד, החמיר על עצמו שלא להשגיח בגשם ולישב דוקא בסוכה. ואם הוא, ימח שמו, כך, אני, שמלמד אני ושחברי מבקשים להבאישני בעיני בעלי-הבתים בדברי עוונות ועלילות, על אחת כמה וכמה. הוא, יהא כפרתנו, היה לבוש מפני הצנה אדרת-שועל וחם לו, ואני אדרתי עדיין היתה מונחת במשכּון בבית-הלואה מתקופת ניסן דאשתקד, והייתי יושב בקפוטתי ומרעיד. ערב יום-טוב לא אכלתי כל היום, אשתי היתה טרודה בהכנת סעודת הלילה. ואתה הלא ידעת דרך נשים, בשעה שעסוקות בעבודה, בבישול ואפייה, הן כועסות מאד, וטוב לגבר אם רעב הוא, כי יתן בעפר פיהו ואל יעמיד עצמו בסכנה לרמז להן על האכילה. ובכן תבין מעצמך, כי רעבתי כל היום ולבסוף, כשקמתי מתעניתי ונכנסתי לסוכה לסעודת הערב, ירד עלי הגשם, התבשיל קפא מפני הקור ואני מרעיד ואוכל, כביכול, בחפזון, יחידי, נבדל מאשתי ובני. אני כאן בדד כאלמן ואשתי שם בבית כאלמנה.

תאמר: פשיטא! מאי יעקב-פנחס קא משמע לן ומה בא ללמדנו? כל הני הרפתקי והמעשים האלה מעשים בכל שנה והיהודים מקבלים אותם באהבה, יושבים בסוכה ושמחים. אמת. מהאי טעמא אני מקצר ולא אחשוב כרוכלא את שאר הרפתקאות שאירעו בימי החג, כגון מעשה בקרקע הסוכה, שנעשה שלולית ממימי הגשמים; מעשה בטבלא שנשמטה על ידי נגיעה קלה מעל גבי החבית ונפלו ונשברו הקערות והכלים שעליה; מעשה בפרתו של אייזיק-בר, מכות גדולות ונאמנות לו, שנתחככה בכותל הסוכה ורעשו הדפנות והתקרה ונפלו הספסלים והיושבים עליהם; מעשה בנשים ששגרו לבעליהן בסוכה כמעט כל הבשר והתבשילין מפני מראית-עינם של הבריות והן והבנים היו רעבים וגם הבעלים היו שוממים ומצטערים על זה ואכלו לחמם בדאגה, וכיוצא במעשים גלויים וידועים אלה, שנולדים רק לשעה ואין בהם משום בטול שמחת החג, עבר החג עוברים גם הם ולא נשתייר מהם שום רושם. מדלג אני עליהם ואספר רק מעשה זה, שעשה עלי ועל ביתי רושם גדול, וקבוע, ועל ידו אני עתה בצרה וברעה גדולה, בעוני ובחוסר-כל.

דבריו האחרונים האלה אמר רבי יעקב-פנחס בדמע ונשתתק שעה קלה. אחר-כך מחה דמעה מעל פניו ופתח ואמר:

– את יום ג' דחוה"מ סכות לא אשכח לעולם. הוא יום חושך, תחלה לצרותי הגדולות הבאות אחריו. ומדי דבּרי בו אתרגש מאד, מחשבותי מתבלבלות ואין מוקדם ומאוחר בספורי.

עיף ורעב מרוב עבודה באתי באותו היום לביתי לסעוד את לבי ולשוב לעבודתי. הרי יודע אתה, שזמן שמחתנו זה הוא “זמן” למלמדים, לעבוד ולהתעסק בו בהכנסת תלמידים לחדרם. וקשה צער הכנסת ילדים למלמד כחבלי-לידה. המלמדים “בין-הזמנים” מתגוששים זה עם זה, יש ביניהם קנאה ושנאה ותחרות וכל אחד עושה כל מיני תחבולות בסתר ובגלוי לקנות לו תלמידים לחדרו ולקעקע חדרו של חברו. ובאותו זמן הותרו להם העבירות שבין אדם לחברו, כמו לשון-הרע, דלטוריא, דברי שקר וכל מדה מגונה, עד ש“זמן” זה לבדו דיו להפוך פעמים למלמד זמן שמחתנו לתוגה וחגנו לחגא.

נכנסתי לביתי בבהילות, קורא ואומר לאשתי בנשימה אחת: האכיליני!… אין פנאי!… נוטלת אשתי מכשירי סעודה, מפה, כף ומזלג, מלח ומים ואלונטית, ועל ידי היא נותנת הקערה עם תבשיל רותח, ואנו יוצאים מן הבית והולכים בחפזון דרך החצר, וכיון שהגענו אל הסוכה עמדנו – הדלת נעולה! מה לעשות? מוסרת לי אשתי צפחת המים, ואת המפה והאלונטית הפשילה על שכמי והיא בעצמה מרימה פעמי רגליה והולכת להשכנים לשאל על המפתח. ועד שהיא הולכת וחוזרת על השכנים עומד אני בחצר מתעטף במפה כמו בטלית, צפחת המים בשמאלי והקערה בימיני ולא אוכל לזוז ממקומי, כאדני-השדה, שקשור בטבורו לארץ. היום יום מעונן וטפי מטר דקים זולפים ויורדים לתוך התבשיל. אני עומד כאן ולבי חרד על עסקי “חדרי”, שמא יקדמוני אחרים אצל בעלי-הבתים ויגזלו ממני את התלמידים, שדעתי עליהם. רגע לשעה, רגע לשעה היה בעיני, ואלמלא מוראה של אשתי השלכתי מידי את הקערה וכל המכשירים וברחתי. אשתי חזרה על כל השכנים ולא מצאה אצלם המפתח, הלכה לאייזיק-בר, ילך למיתה, אמרה לה זוגתו הארורה, שהמפתח הוא אצל בעלה. אמרה לה אשתי: בואי וקחי מידו את המפתח. אמרה לה זוגתו: בעלי ישן. אמרה אשתי: בעלך ישן ובעלי רעב. אמרה זוגתו: בעלך יכול להמתין. אמרה אשתי: בעלך יכול לקום. התחילה זוגתו מקללת את אשתי בדברי חרפות וגידופים. השיבה לה אשתי את חרפותיה שבעתים אל חיקה. נתעורר ובא אייזיק-בר, לא יקום לתחית-המתים, גער בה, באשתי, בנזיפה, אוחז בערפה ודוחפה לחוץ. צעקה אשתי צעקה גדולה ומרה ונאספו כל אנשי החצר למקטנם ועד גדולם והתחילו מתרעמים ומתרעשים ונתגלע הריב ונתגברה הקטטה ובאה עד כדי הכאה ונמשכה עד מנחת הערב.

עגומים ונכלמים חזרנו אני ואשתי לביתנו. היא שופכת נפשה, מדברת ובוכיה, ואני מתפלל “מעריב”, קורא “שמע” ונופל על המטה, וישנתי בלא אכילה ושתיה. למחר הייתי חש בראשי, אברי היו כבדים עלי ולא יכולתי לירד מעל המטה. בא הרופא ואמר, שנחליתי מפני הצנה. הייתי בסוכה אכלני הקור, והצנה והלחלוחית אתמול, כשעמדתי טעון כחמור בחצר תחת כפת השמים. קיצור הדברים, שני שבועות לא ירדתי מעל המטה ובמשך זמן זה קעקעו המלמדים את “חדרי” וקפחתי את פרנסתי!

לא דיה צרה זו הרי לך צרה חדשה. לא ארכו הימים וקבלתי הזמנה מאת “שופט-שלום” בדבר פריעת חוב שתי מאות רו“כ, שלויתי בשטר מאייזיק-בר, ימח שמו. תוהים ומשתוממים עמדנו בתחלה אני ואשתי ולא ידענו פירושה של הזמנה זו, שמא טעות יש כאן, ואני מנחם את אשתי בשחוק-אנוס, משחק כביכול ואומר: אל תצטערי, שיינדיל-מיריל, אלך ואומר להד”ם! ועד שאני מדבר וקול זעקת שבר נשמע, אשתי סופדת ואומרת: אוי! ודאי אותה מאה רו“כ היא, שלוינו אצל הגזלן הזה להשׂיא את חסיא-גיטל בתנו! – מה אַת, מה אַת! אומר אני לאשתי, אותה מאה רו”כ הלא פרענו כבר מעט-מעט עם רבית בכל שבוע! – והשטר היכן הוא? שואלת אשתי, שטר זה, שנכתב על סך שתי מאות. – השטר היכן הוא? מגמגם אני ואומר, הוא נשאר… אצלו, ימח שמו, הוא. – אבדנו, אבדנו! צועקת אשתי, מטפחת על לבה ופורשׂת עלי כפּיה בבכי ובקצף גדול. אי שוטה, אמרה לי, למה השארת את השטר ביד רוצח זה? – השטר הלא פרוע הוא, והעבירה תלויה בו, בו, בו, על שהיה משהה שטר פרוע בתוך ביתו. – מ-ל-מ-ד! צעקה אשתי ונתעלפה.

– סוף דבר אתה רוצה לשמוע, רבי מנדיל, הלואי שיהא סוף כזה לאייזיק-בר, ארור הוא, ולכל הרשעים מלוי-ברבית כמותו. לא ארכו הימים ובא שליח בית-דין ומכר בפומבי את מטלטלי וכלי-ביתי, הכרים והכסתות וגלימא דעל כתפאי ונשארנו דלים וריקים.

כאן עמד רבי יעקב-פנחס ונתן ידו על פניו, מתאנח ומשפשף את עיניו, ולאחר שעה קלה הפך פניו אלי ואמר:

– סוף מעשה אספר לך בקיצור, שאין כח בי לעמוד עליו הרבה, כי נורא הוא. הצרה האחרונה שבאה עלי קשה מהצרות הראשונות. אשתי חלשה מרוב צער ויגון ומתה… עולמי חשך בעדי ואני עני וכואב, לא עליכם. אוי, אוי…

לא הספיק רבי יעקב-פנחס לגמור את דבריו התחיל מכעכע וגונח דם מגרונו, כמוכה בשחפת.

ובשעה זו הרהרתי בענין סוכה: מצוה זו שהיא תלויה בארץ וזמנה בעת האסף מן השדה מן הגורן ומן היקב, למה היא כאן בחוץ-לארץ, שאין לנו כל אלה ואין לנו מה לאסוף? ועד שאני מהרהר ומתפלסף בלבי ראיתי שיירא של אנשים ונשים הולכים לפני בדרך קרועי בגדים ויחפים, מקלם בידם ותרמילם על שכמם, וכשהגיעו אלי פשטו את ידם ובקשו נדבה.

– מאין אתם? – שאלתי את האספסוף הזה.

– מעיר אקערמאן אנחנו. עניים אנו ולשבּא אנו הולכים לאסוף נדבות-כסף מאת אורחים ופנים חדשות, הבאים לשבּא בשביל אכילת ענבים.

– ולמה זה לא הקדמתם לבוא לכאן ואחרתם עד עתה?

– לא יכולנו לשנות מסדר העולם. הימים האלה עת האסיף לעניים. בחודש אלול מקום לנו לאסוף בבית-הקברות, בערב יום-הכפורים אנו אוספים ומעמידים קערות בבתי-כנסיות ומדרשות. עכשיו כשגמרנו מעשינו בעירנו, אנו הולכים לאסוף ולקבוץ על-יד בשבּא. רבי יהודי! – אמרו לי העניים ופשטו ידיהם בתחנונים – הב, הב, רבי יהודי, ועשה אתה לנו התחלה טובה!

אני עומד רגע מסתכל ומתבונן. מימיני ומשמאלי הגויים בוצרים כרמיהם ואוספים מעשיהם מן השדות, ולנגדי יהודים קבצנים אוספים " נדבות " בבית-הקברות, בבתים ובבתי-כנסיות, בשוקים וברחובות. עומד אני ומהרהר ואומר:

– עכשיו ידעתי. אכן יש לנו כאן חג האסיף – חג האסיף של גלות!…

המלצות קוראים
תגיות