איש תם וצדיק הוא מחלוף, הרוכל המסכן מאורמיה, וחן צדקתו ותומו עליו, מלבד חיוכו היפה, המרחף תמיד על פניו החורים, הזוהרים מתוך מסגרת גבותיו וזקנו השחורים כעורב, הרי הוא שובה את נפש כל אדם ואדם בנועם הליכותיו וביקרת מדותיו התרומיות. כל דמות גופו, גוף גבוה וצנום, מביעה ארשת חיננית של שפלות ברכים וענוה. נראה, שמבין שפתיו המזווגות להבעה ילדותית תמימה לא נפלט מעולם דבור קשה, המגנה את מישהו או המעליב אפילו את מרשיעו ואיש־חרמו. אם נתחייב אדם ממון למחלוף, בין מעט ובין הרבה, לא שמע ממנו דברי תביעה מעולם. אדרבא: תמיד ידו פתוחה להוסיף לו ממרכולתו בהקפה, ואפילו לא יגיד “ירחם השם”, כמעשה שאר אנשי מקצועו הרוכלים, – ודאי מתוך חשש שמא יקפיד בעל דברו, אם ירמזו לו, שחושבים אותו לאדם הנמצא במצוקה.

– כרצונך, אדון! – זה דברו מעולם; ולאחר שהשאיר לך את סחורתו, הוא מסתלק בשתיקה וענוה, ועל פניו משתפך בחן חיוכו הפלאי, שאין מלה לתארו.

אולם טעה יטעה מי שיחשוב, כי צדקתו זו היא היא הגורמת לו למחלוף הרוכל את עניותו הגדולה, או כי רבים החובות שאינם נפרעים לו מאת לקוחותיו. רק אנשים שלבם נתאבן ברשעת הדור יחשבו, כי הצדקות והענוה חולשה הן לבעליהן; אבל כל רכי הנפש ומצניעי לכת בעולם הזה יודעים מה רב כוחן של הצניעות ורכות המדות: רק אנשים כמחלוף הרוכל טעמו את פרין המתוק של מדותיהם הנעלות, והוא –ממשלה נפשית טמירה שיש להם, לאנשים אלה, עם היותם קטנים ובלתי חשובים, על כל החוג החי מסביבם.

כי אמנם כמלך מתהלך מחלוף הרוכל במחוז חייו, ושלטון טמיר – שלטון הרוח – זה הוא פשרו העמוק של חיוכו הטוב, הקושר לו את לב כל אדם וכופה אותו, שלא מדעת, לרצונו. אדם, שחייב כסף למחלוף, ממהר לשלם לו מרצונו הטוב ומתוך דחיפה פנימית עד לפרוטה האחרונה, ובדרך זו נתרבו אצלו גרשי החסכון, אף על פי שהיה נוהג ליתן צדקה בצנעה – דבר שהרבו לנצלו מכיריו ושכניו – והיו בכל זאת לסך די הגון, עד שלבסוף גרם לו למחלוף את חטאו היחיד ואת העונש הנורא, אשר סבל בנפשו בגללו.

היה בוקר אביב בירושלים, בוקר מלא רינת עלומים, מאותם הבקרים הנפלאים, אשר רק בירת הנביאים תדעם ברגעי שחר ראשונים – נחלה לאנשים הקמים לתפלת ותיקין, אשר אף אם יפנו אז את לבם לאותו אילן נאה ולאותה גנה המלבלבת ליד הדרך, אין להם חשש להפסיק מעט מכוונת התפלה, כי ההשתוממות הכנה למעשי ידיו של הבורא רק תמתיק עוד את תפלתם ותודתם לבורא, בהתחברה לרינת הצפרים ולשיר תהלתו של כל החי על רוב החסד שהשפיע היוצר לדרי מטה.

מחלוף, שגמר באותו יום כמו תמיד את תפלתו עם עמוד השחר, יצא עם נטל סחורתו לדרכו. דרך זו לא עברה במערבולת התנועה שבמרכזי העיר, ולכן לא היה מחיש צעדיו, כדרך שאר האנשים האצים לעסקיהם מתוך טמטום החושים, אלא הלך לו בנחת, עקב בצד אגודל, שכן ידע מנסיונו, אשר אין דרך בני אדם לקנות מרוכל העובר על פניהם בחפזה, ושיצר הקניה עלול להתעורר בלבו של אדם עם הסתכלו שעה ממושכת קצת בבעל המרכולת.

אבל לא רק מתוך חריצות מסחרית היה מחלוף הרוכל מהלך כה לאטו. עיניו הערניות, המביעות את כל צעירות נפשו ורעננות חושיו של אדם בן ארבעים זה, היו מוצאות ענין בכל דבר. הוא היה שם לבו לציוץ הצפרים המתחרות במקהלותיהן בין ענפי השטים והאקלפות, ואגב כך היה סופג בכל גופו את נשיבת הרוח הבשמית, המעבירה את ריחות השדה על פני שכונות העיר ופרבריה.

מבקרים כאלה היה מחלוף הרוכל שואב כוחות למסעו יום־יום על פני שכונות הדלות, המשבצות בקשת רחבה את מרכזי העיר ההומים, ושבהן היה מוכר את מרכולתו. בקרים כאלה היו יורדים כשמן הטוב לתוך עצמותיו הרפויות מחמת המזון המצומצם, שלא היה מקפיד בטיבו; הם היו מחיים ומחזקים את בשרו הדל והרופף מחמת לינה בדירה טחובה ואפלה למחצה.

כמעשהו יום־יום כן גם הבוקר הפנה מחלוף את צעדיו משכונת סנהדריה, אשר בתיה מעורבים לפסיפס רב־גוני עם המלבנים השחורים של מערות קברי הסנהדרין, והלך לקראת שכונת שמעון הצדיק.

עוד בטרם יצא משכונתו, זכה ל“איסתפתח” (פדיון ראשון) קטן: הוא מכר לג’וואר, האלמנה הפרסית הגרה בקצה השכונה, שתי אמות של סרט מרוקם, והיא הבטיחה לתת תמורתן ארבע ביצים לנגימה אשת מחלוף.

בעברו ליד מגרש המכבי קטף ענף ריחני משיח הזעתר וקשר אותו בתוך קישור הנטל אשר מתחת לצוארו – ברך על עשבי בשמים והתענג על ריחו החריף של הבושם הזה, אשר הערבים אוכלים אותו, כשהוא מיובש וטחון, על הכעכים והביצים הנמכרים בחוצות.

הוא עבר ליד אגם המים הקטן שבשכונת שמעון הצדיק, המצטבר מדי שנה בשנה ממי הגשמים, ומתוך חיוך סלחני הסתכל בשני תינוקות העסוקים בהעפת “ברוזים” מחלוקי־אבנים על פני האגם. זכרון־ילדות שובב חלף בלבו של מחלוף, האיר בקו־אור פוחז חלקה קטנה מחייו, עת היה ילד גם הוא, המתענג על חלוקי אבנים, המלקלקות את שטח המים הרוגעים לעת בוקר.

הוא המשיך את דרכו בשכונת הערבים שבנחל־אגוז, ששם מתאספים כל מימי־השופכין של העיר ומפיצים את ריחם הרע למרחוק. רועה צאן ערבי יצא מאחת המערות אשר בשולי הואדי, וקרא לו:

– יא מחלוף! שוב אבד לי האולר הטוב, שמכרת לי לפני שבוע. ואני צריך שוב לקצץ באזני הכבשים שלי, כי הן חמומות יותר מדי בזמן האחרון. אולי תשאיל לי לשעה אולר מאולריך, שכן חבל לי לקנות אולר חדש, אולי יצליח אללה בידי ואמצא את אולרי הישן.

– לא אוכל, יא פאראס, לחכות עד שתקיז את דמן של כל הכבשים שלך; אבל זאת איעצך: קנה ממני אולר חדש, ואם תמצא את הישן, אקבלו ממך בחזרה ואשיב לך את מחירו המלא.

אחרי שגמר גם את העסק הזה עלה בדרך התלולה לכפר השילוח. הוא מכר אמות אחדות של בד “מנסורי” ליהודיה תימנית, ירד לגיא בן־הינום, ועלה שוב בקלות מפליאה בדרך התלולה לעיר העתיקה. לפני היכנסו בשער העיזים מכר לספרדיה צעצוע קאוצ’וק בשביל התינוקת שלה, ונכנס לפנים החומה.

בעברו בבטרק היהודי ובשוק הבזר הערבי לא הכריז על סחורתו ולא נתעכב בשום מקום, כי לא היו הרחובות הללו שייכים למחוז המסחר שלו; הוא עבר בהם רק כדי לקצר את דרכו במקצת לשכונת ימין משה בה קוה היום לממכר גדול; כי כך היה מנהגו: אף־על־פי שבכל יום היה עושה אותו מעגל מסביב לעיר, היה שוהה רוב זמנו רק באחת השכונות, ואלו בשאר השכונות היה עובר רק דרך אגב.

השמש היתה כבר במחצית עליתה לפאת דרום, כשעבר את שער יפו, הוא יצא מהמולת הערבים, המוכרים פירות וירקות בקרבת השער, ופנה לדרך המובילה לבריכת סולטנה.

ובפנותו ימינה, כדי לעבור את השכונה המעורבת שבעמק הבריכה, פגע ב“נביא”.

מחלוף הכיר מזמן את חוזה־העתידות השחור. בעצם, לא ידע עליו אלא זאת, שלפני שנים רבות יצא מחבש לנדודים בארצות המזרח והשתכר לפרנסתו מן הנבואה.

גם הפעם, כמו תמיד, ישב הנביא על מרבדו הדהה ישיבה זקופה וקפואה האומרת כבוד, בידו קולמוס מנוצת־אוז ולפניו ערוכים על גבי מטפחת צבעונית כלי “נבואתו”. היו שם חפצים משונים, כגון עצם מכרעי החתול שנתלבנה, מחרוזת פנינים מצריות המושחלות על חוט רפיה ירוקה, לטאה מצומקת עד לבלי הכיר, עורו של נחש הנוצץ בצבעים ירקרקים־כחולים, תוף קטנטן עשוי מעורו של עגל שנמתח על־גב כלי־חרס דומה למשפך, פיסות נייר מוצהבות ומלוכלכות שנאספו מבין הפסולת המושלכת מבתי־הדפוס, שעליהן היה כותב את נבואותיו, ועוד חפצים רבים, שקשה לעמוד על מוצאם ושימושם.

באותו רגע עמד לפני הנביא פלח ערבי זקן מסביבות חברון וספר בהתפעלות רבה ומתוך הפלגה נלהבת בשבחי העצה אשר יעץ לו הנביא, כיצד נמצאה הגנבה שנגנבה ממנו לפני שבועות מספר – אצל אחד משכניו. הנביא ישב אותה שעה ללא ניד, כאילו אין הספור נוגע אליו כלל, וספק היה, אם שומע הוא את הדברים הנאמרים עליו ואם רואה הוא את הפרוטות, שהניח הפלח על המטפחת שלו כפרס נוסף על עזרתו.

הדבר עשה רושם חזק על מחלוף הרוכל. הוא התעכב מעט לשמוע את דברי הפלח, ולבסוף, אף־על־פי שלא היה לו למחלוף כל ענין מיוחד לשאול את פי החוזה, נתעורר בלבו החפץ, לנסות מעט את חכמתו של הנביא ולתהות על קנקנו, ואולי גם לדעת, מה יגיד לו על חייו הוא.

הוא הוציא מטבעות אחדות מחצנו, הניחן על מטפחתו של החוזה ואמר:

– הנה שכרך לפניך, ועתה אמור נא לי את רעיוני לבבי!

הנביא אחז בידו את עצם החתול והעבירה בדפיקות אחדות על גבי התוף הקטן. התפיפות היו חרישיות ובקושי גדול אפשר היה להבחין בקולן. אולם נדמה היה, שהרעד הקל של עור העגל גונב והועבר דרך כרע החתול אל אצבעותיו הדקות והשחומות של החוזה, ומהן לכל גופו השחרחר. עפעפיו העצומים למחצה החלו מרטטים, ראשו נד פעמיים אילך ואילך, ובקול חרישי, צרוד במקצת, כקול אדם המדובב מתוך שינה, הביע מלים מועטות בערבית:

– חייך סובבים במעגל; לפנים גדול היה המעוג, אך זה שנים שנצטמצם וצר עליך; לפנים היו מים רבים, אך כעת שככו גליהם. על משכבך בלילות יהגה לבבך רעיון כמוס להרחיב מעגלותיך. ואמנם חוג חייך רחוֹב יתרחב, אך השמר לך פן ירהב לבך, פן יתקפך הרוגז הגדול ופן תאבד צורתך האנושית. צדיק אתה ותמים כל פעלך, אך לפתח חטאת רובץ וכבד העונש. כי חמור אתה וחמור תהיה כל עת אשר תשכח את צלם האלהים, שניתן לך לדרכך עלי אדמות.

וכהתימו לדבר את הדברים האלה נשתתק, וישיבתו היתה שוב קפואה וזקופה כמקודם. שום דבר בהבעת פניו לא העיד על איזה קשר בין הפנים הללו, הדומים לרגב עפר, ובין המלים, שנשמעו אך זה עתה מתוך החריץ האדמדם־אפור שבהם; רק אגלי זיעה אחדים, שהפנינו על אפו השחום, רטטו כזכר יחיד לזעזועים, שעברו בהם זה עתה. הוא לא שם לבו לפרוטות האחדות שהניח לפניו הרוכל וגם לאחר שהסתלק זה ואיזה פלח אחר נתקרב אליו והערה לפניו את שיחו, קשה היה להגיד, אם שומע הוא את דבריו.

בלבו של מחלוף המה הדם. הדברים שאמר לו הנביא, הדהימוהו, בחלקם האחד מפני הדיוק, שבו תאר את חייו הקודמים, ובחלקם השני מפני האוילות והשטות הגלויה, שהיו כלולות בחזות העתיד אשר ניבא לו.

ואמנם, נכונים דברי הנביא, כי כל חייו עד כה היו סובבים במעגל. גם שם בפרס, בעיר אורמיה, השוכנת לחוף האגם הגדול, גם שם היה רוכל, הסובב עם מרכולתו בכפרים אשר מסביב לאגם. שם היה מסעו נמשך שבוע תמים, שכן גדול הוא האגם ורבים הכפרים השוכנים על חופיו.

בעצם, היו חייו כאן, לאחר עליתו לארץ־ישראל, רק העתקה נאמנה של מנהגי חייו הקודמים, אלא בזעיר־אנפין. גם כאן, בעיר הקודש, הרי הוא סובב על פני שכונות הדלות, הולך ומקיף בגורן עגולה את מרכזי העיר ההומים והעשירים, בהם אין הוא יכול להציע את מרכולתו. כל סחורותיו – סחורות עניים הן. צדק אפוא החוזה באמרו, שמעגל חייו נצטמצם. הקפתו מסתיימת מדי יום ביומו ומתחדשת חדשים לבקרים. גם בזה צדק הנביא, שנעדרו המים הרבים. שם בפרס היה מביא בכל ערב שבת לביתו מדגת־האגם הטובה והשמנה, כדי לעדן את סעודות השבת שלו. וכאן לא העיז אלא בחגים הגדולים לקנות אי־אילו דגים לביתו, – דגים מתים, בו בזמן שהדגים, שהיה מביא לביתו שם באורמיה, היו מפרפרים עוד בידיו בהגיעו אל פתח ביתו.

אולם, מה אמר החוזה על מאוייו הטמירים? האמת הדבר, כי על משכבו בלילות הוגה הוא רעיונות על הרחבת תחום חייו? הבאמת אין הוא מרוצה בחייו?

הן אין כמוהו מסתפק במועט! מי יודע כמוהו את עשרו של אדם השמח בחלקו? מדי בוקר בבקרו יתן שבח והודיה לבורא על חסדו, בהזמינו לו את לחם חוקו חדשים לבקרים! האין כל חייו כשיר־תהלה גדול של אדם, המודה על מנת גורלו לבורא עולם? וכיצד זה בא אותו חוזה שחור לאמר לו, כי הוגה הוא בלילות מחשבות על עושר וכבוד יותר משיש לו, אולי על נכסים, או על חיים פוחזים מחוסרי־דאגה? חלילה!

אין זאת כי טעה הנביא, שהרי אינו אלא גוי, ואין הוא יודע דבר על האהבה הרבה שבינו לבין המקום; על התרפקותו הנאמנה ואם בדבר זה טעה הנביא השחור, מה נואלים הם דבריו על אביו שבשמים כהתרפק ילד על אמו.

ואם בדבר זה טעה הנביא השחור, מה נואלים הם דבריו על החטא הרובץ לפתחו, כביכול, ועל העונש הצפוי לו בעקבו! וטפשות גמורה הם דברי החוזה האחרונים: “כי חמור אתה וחמור תהיה כל עת אשר תשכח את צלם האלהים, שניתן לך לדרכך עלי אדמות”!

לא־לא! אין הוא מתאונן אפילו בחדרי לבבו הטמירים ביותר על גורל חייו, ואין הוא מפחד כלל מפני חזות החטא, אשר ניבא לו השחור הלזה. הישכח את צלם אלהים מתוך שאיפה להטבת מצבו החמרי? ובכלל, מה ראה להפחידו בעונש זה: “חמור תהיה”? הן אחד משבטי ישראל נתברך בכנוי זה! ומובן הדבר שכל עוד לא בא משיח צדקנו, הוטל על כל אדם ואדם מישראל לעמוס את עול סבלותיו בעולם הזה, כאותו חמור. כולנו לחמורים דמינו בשאתנו את משא תעודתנו בימי חלדנו!

הוא הלך שקוע בהרהורים אלו והגיע לשכונת ימין־משה ולא הרגיש כלל שהוא נמצא כבר על מדרגות הרחוב הראשי העולה בהר, אשר על מורדותיו ערוכה השכונה טורים טורים של סמטאות צרות, משובצות בתים קטנים כצעצועי־ילדים. רק בקרוא אליו קול אשה ספרדיה “יא מחלוף”, נתעורר לפתע מהרהוריו וחזר לעולם המציאות.

הוא ניגש אל האשה, וכדרכו היטה ראשו הצידה וכפף את רגלו השמאלית, כדי להוריד את נטל סחורתו לארץ, ושאל:

– מנסורי?

– לא, לא מנסורי רציתי, אלא מסרק; מסרק סמיך וחזק, להוציא את האבק מראשי התינוקות.

תוך כדי רגע נתכעס על שאין היא רוצה במנסורי, אשר חבילתו נמצאת בידו, אלא דוקא במסרק, שכן קופסת המסרקות נמצאת למטה־למטה בתוך חבילתו; אך בעמדו להוציא את קופסאותיו הרבות זו אחר זו, באה עליו פתאום החרטה, והוא כעס על עצמו, שנתפס להרהורי רוגז ונטה להצטער על דבר קל כפריקת מטענו, דבר השייך לענין המכירה. הן תמיד היה פורש ברצון את כל מבחרו לפני הקונה, ולו ימכר רק במיל אחד.

מאין לו פתאום הנטיה הזאת לרוגז על טרחה קלה כזו, ומאין אי סבלנות זאת, אשר מעולם לא ידעה? האם באמת קצה נפשו בחיי הסבל הקשים שלו?

אולם למחלוף לא היה פנאי להמשיך בהרהוריו אלה, כי בינתים החלו מתאספות מסביבו נשי השכונה; זו קונה צעצוע, זו – אמות אחדות של בד מנסורי; פה קנה ממנו החכם אליהצ’י, אשר התחתן רק לפני חדשים מספר עם בחורה צעירה – מסרק משובץ אבני־ זכוכית נוצצות. הנה ניגש אליו בחור, העובד אצל טרבלוס הסנדלר, ושאל למטפחות־אף צבעוניות; בנו של משולם החכם, אשר רק לפני ימים אחדים הגיע לפגרת האביב מלמודיו מאיטליה, היה זקוק פתאום לזוג כפתורי־שרווליות, ומאד לא נעם לו לקנות אותם מרוכל מסכן כמחלוף ולהתערב בקהל קוניו (“מהר־מהר, אין לי זמן!”), ובהזדמנות זו באה גם אחותו מזל וקנתה חבילה של סיכות־שער שחורות.

ומחלוף התמסר שוב כולו למסחרו, ישב בתוך קופסאותיו וחבילותיו, הראה את תכנן לקונים, מכר וגבה כסף, נתן בהקפה ורשם את הסכומים המגיעים לו מן החייבים.

הממכר היה היום טוב במדה יוצאת מהכלל. חבילתו פחתה ביותר ממחצית משקלה, שעה שצרר אותה למען המשיך את דרכו, וכיון שהפעם אזלו כמה מסחורותיו לגמרי, היה עליו להשלים את החסר בטרם ימשיך בממכר; הוא החליט איפוא ללכת למרכז המסחרי, כדי לקנות שם את הדרוש לו אצל הסיטונאי שלו.

בצעדו על גב הגבעה בדרכו למרכז המסחרי, עלה בזכרונו מאמר חכמינו ז"ל, האומר, כי מי שלא למד תורה בצעירותו, דומה לחמור בזקנותו. הוא נזכר אגב כך, שבימים האחרונים לא הרבה לקבוע עתים לתורה, זמן רב לא הציץ לתוך ספר הזוהר, כאשר נהג לעשות לפנים מדי יום ביומו, בשובו מעבודתו. אמנם עסקיו הוטבו מאד בימים האחרונים, אך מדי חזרו הביתה היה תמיד עיף ויגע ועיניו היו נעצמות מאליהן, והיו מקרים, שנחום מזרחי, חברו ללמודים, בעל חנות־המכולת בשכונתו, היה מוליכו הביתה, כשהוא מתנדנד בשינה כשכור, ומשכיבו על מטתו.

הוא הרהר, שאולי מיעוט התעסקותו בתורה גרם לו נטיה זו של עם־הארץ לכעסנות ורוגזה, ובלבו החליט לתקן את הדבר מיסודו, מיד, היום.

הוא הגיע לקצה המרכז המסחרי ועמד לפני אחת החנויות החדשות והמצוחצחות, שמעליה התנוסס שלט גדול באותיות־זהב מאירות: יעקב מצליח ושות', קומיסיון ובאות־כח של בתי־חרושת.

בטרם נכנס לתוך החנות פנימה, ראה בחלון הראוה, המלא וגדוש סחורות מרכולת ממינים שונים, שלט ארעי, עשוי מקרטון עבה, ועליו כתוב בדיו כחולה:

חברה להתנחלות עממית בערבון מוגבל

הזדמנות יוצאת מהכלל:

מגרשים בתל תפוח!!!

התנחלות עממית במחירים נוחים,

מספר המגרשים מצומצם!

עם הכנסו לחנות ראה באחת הפנות ששה אנשים, כולם משכניו הגרים בשכונת סנהדריה, מסביב לשולחן־כתיבה קטן, שלידו יושב ישיבה רחבה ומלאת חשיבות מר יצחק מצליח, אחיו של מר יעקב מצליח, אדם שהיה מתפרנס תמיד מעסקי סרסרות שונים, והיה תמיד עני מרוד, שהיו מרננים אחריו, כי עוסק הוא בעסקים מסופקים ביותר; אולם כעת הוא ענוד צווארון נקי עם סיכה משובצת אבן־ספיר גדולה, לבוש חליפה טובה, וגם פניו וכל דמות גופו מעידים על תזונה טובה ודשנה. הוא יושב לו ישיבה האומרת כולה הכרת ערך עצמו, לפניו ערימת ניירות, והוא מפשפש בה בשעת משאו ומתנו עם האנשים אשר סביבו.

עוד בטרם פג תמהונו על התמורה שחלה בדמותו של מר יצחק מצליח, והנה נפל מבטו על אחד האנשים, אשר ברגע זה גמר את עסקו עם הסרסור. היה זה נחום פתחיהו הנגר, אשר רק לפני ימים מספר לוה אצלו חצי לירה, בהתאוננו על רוע עסקיו ועל מחלת אשתו, אשר בגללה אפסה הפרוטה מכיסו, כביכול.

ובכן, זו היתה איפוא הסיבה: מר פתחיהו לא היה כלל במצב דחוק, בבקשו את ההלואה ממנו, אלא השתמש בטוב לבו של מחלוף, כדי להונותו. והעיקר, שאת פרוטותיו החסוכות באמצעים כאלה עומד הוא עכשיו להשקיע בקנית מגרש.

רק כהרף עין חלף אודם קל של מבוכה על לחייו של פתחיהו הנגר, בראותו כי נתפס בקלקלתו על־ידי איש חסדו, אך במהרה הבליג על מבוכתו, וכאילו לא קרה דבר, נכנס אתו בשיחה, כשהוא מקפל בהנאה בלתי־מסותרת את הקבלה, שקבל תמורת התשלום הראשון על חשבון המגרש.

מפי הנגר נודע למחלוף, שכל שכניו אלה באו הנה לקנות מגרשים בתל־תפוח, ושגם הוא, פתחיהו, נתן את כל חפצי הערך שהיו לו בעבוט, כדי שלא יגרע חלקו משכניו, וקנה אף הוא מגרש קטן. ואם ירצה השם, אחרי חג השבועות, יגש לבנין בית קטן על מגרשו.

נחום פתחיהו מיהר להסתלק באמתלא, שאשתו החולה מחכה לו על־יד בית־החולים.

מחלוף הוסיף להתבונן אל שאר האנשים הנושאים ונותנים עם מר יצחק מצליח, וראה גם את גדליהו הפרחי הפחח, זה שהיה מוחזק עני ואביון תמיד, ושגם הוא לקח ממנו הלואה לפני שבועיים ימים.

בלבו של מחלוף נדלקה חימה. הוא היה איפוא כלי־ניצול בידי שכניו, שכל מגמתם היתה לחסוך כספים מכל הבא ביד, ולו גם מכספי רוכל עני ותמים כמותו, העובד בזיעת אפיו, כדי להרויח לפרנסת ביתו הזעומה.

כעת ראה בעליל, עד כמה צדקה אשתו נגימה, שבדרך כלל אינה אלא אשת־מדנים חסרת־לב, באמרה תמיד, כי אך מרמים אותו השכנים באנחותיהם הנצחיות על רוע הזמנים. כעת עמד והתבונן בזעם עצור אל כל הבריות הללו, שהסירו כל בושה מעל פניהם, ועל מצח־הנחושה שלהם פורחת הכרת אנשים, המפליגים בדמיונם לקראת עתיד יותר טוב, והרי הם חותמים בידים רועדות מנחת על חוזי המכירה ומקפלים באצבעותיהם המתעותות מעוצר גיל את הקבלות, שקבלו תמורת תשלומם הראשון על חשבון המגרש.

מחלוף רקק בבוז גלוי דרך פתח החנות אל הרחוב ועיניו הזועמות מחרון־צדק היו כמזרות זיקי־אש בגשתו אל מר יעקב מצליח, בעל החנות, כדי לסדר את קניותיו. הוא מיהר לברור מבין הקופסאות השונות, שהגיש לו מר מצליח, את הסחורות הדרושות לו, שילם במזומנים את החשבון ועמד לצרור אותן בתוך חבילתו.

בינתים גמרו קוני המגרשים גם הם את משאם־ומתנם עם מר יצחק מצליח והסתלקו אחד־אחד מן החנות. מר יצחק ניגב במטפחת־משי צבעונית את זיעתו מעל מצחו, הרכיב את זוג משקפיו החדשים על חטמו, ובשימו רגל על רגל, החל להתבונן בסקרנות גלויה אל הרוכל, העסוק באריזת סחורתו.

לאחר רגעים ממושכים של התבוננות צצה, כנראה, מחשבה בראשו, והוא ניגש אל יעקב אחיו והחל להתלחש אתו.

מחלוף גמר כבר לצרור את הסחורה ואמר לעזוב בחפזון את החנות, אבל ברגע שהעמיד כבר את רגלו על המפתן, קרא לו מר יעקב מצליח:

– יא מחלוף!

בלי לחזור בו מכוונתו ללכת, הפנה מחלוף את פניו בשאלה דוממת לקראת האחים העומדים באמצע החנות.

הם רמזו לו לשוב ולגשת אליהם. הוא עשה כרצונם ועמד תוהה ומקשיב בפניו התמימים לדבריהם של שני האחים, אשר העריפו עליו את מליהם לסירוגין, כשהאחד מהם נכנס תמיד לתוך דבריו של השני:

– יא מחלוף! בעיניך ראית כאן את שכניך ומכריך, שקנו אצלנו מגרשים בתל־תפוח, ומדוע יגרע חלקך מהם? כלום אין אתה עובד בזיעת אפיך כמוהם? וכלום אין אתה זקוק לפינה שלך, למען ינוחו עצמותיך לעת זקנה מן העמל הקשה אשר אתה עמל בו?… כלום חושב אתה, שכל ימי חייך תוכל לסחוב רגליך ולעמול עמל־פרך כאותו חמור, במחילה מכבודך, הסובל את משאו עד כלות כחו, והגווע לבסוף אי שם בצדי הדרך?… רב לך, יא מחלוף, הנה נשארו לנו רק עוד שני מגרשים, האחרונים, ומדוע לא תזכה בהם אתה?… האמינה לי, שאין אני חושש למכירת שני המגרשים האלה. לא יחסרו קונים היום, אדרבא, הלואי והיו לי אלף קרקעות כאלה בתל־תפוח! כרגע הייתי מוצא מאה קופצים על כל מגרש… אולם עינינו רואות את עמלך בטוהר כפים כל ימי חייך, ולכן חשבנו, שגם אתה צריך לבוא סוף־סוף אל המנוחה ואל הנחלה.

כאמור, היה מחלוף הרוכל באותו רגע מלא זעם־צדק על שכניו השפלים, שלא בושו ולא נרתעו מלהונותו, למען היטיב לנפשם הם. ומי יודע, אם לא בקרוב יהיו אלה, המידלדלים נצח למראית עינם של שכניהם, לבעלי־בתים, שייבנו על מגרשיהם, ולעוג ילעגו לו למחלוף הרוכל המסכן ושפל־הברך המסתפק במועט, יירקו על עניותו המנוולת ויצחקו לתמימותו…

וכך בא על מחלוף אותו הרגע הארור שבחייו, עת מתוך צרות־עין רגילה, מתוך קנאה זולה במעשיהם של חורשי און, אחז בעט שעל שולחנו של מר יצחק מצליח, ובמשיכת קולמוס מהירה חתם על שני שטרי מכירה על שני מגרשים בתל־תפוח.

רק בעמדו ברחוב, ובעבור נשיבת רוח קלה על מצחו המבהיק מתוך אגלי זיעה, שאל את עצמו:

– מה עשית?

שטרי המכירה המקופלים בידו רטטו, ספק מנשיבת הרוח, ספק מרטט ידו. אילו היה קונה כשאר שכניו, בתשלומים לשיעורים, אולי היה מוותר על דמי־הקדימה ומבטל מיד את קניתו, אולם הוא קנה את שני מגרשיו בבת אחת, שילם במזומנים אשר הוציא מן השקית התלויה לו על חזהו, טבין ותקילין!

אבל בעצם, לא היתה טינה בלבו של מחלוף לא נגד מר יצחק, וגם לא נגד שני גליונות הנייר, וודאי לא נגד שני המגרשים שקנה. עורקיו המו בו רק על שעשה זאת מתוך הרגשות ומחשבות, שהיו זרות לו עד כה לחלוטין, שלא הגה כמותן עד היום הזה, משך כל ימי חייו. ומה יועיל לו, אם יבטל את המכירה? מר יצחק ודאי יחזיר לו את כספו, אולם היחזיר או יעקור מלבבו את מה שקרה? הוא חוטא חטא גדול, חטא קנאה גסה, אשר קינא בפריצי אדם, הנמשלים כדבר הנביא לאריות הממלאים טרף חורם ומעונותם טריפה, – ואת המעשה הזה לא יעקור ולא יבטל על־ידי ביטול הקניה!

הרגשות חרטה ונוחם התרוצצו בקרבו, בלבלו את רעיוניו והוגיעו את צעדיו, שהיו כבדים ומרושלים כצעדי זקן.

הוא הלך בדרך המובילה מהמרכז המסחרי לקראת מגדל דוד, הנושא את ראשו בגאוה על פני הבקעה של בריכת סולטנה ומעל לגבעות סביב, בלי שידע או ירגיש לאן הוא הולך.

לקראתו בא ערבי מוכר “סוס” והכריז בנגינה מזרחית ממושכת וערבה:

– פלשטין בראד, יא־רב, יא־רב! (צוננים א"יים, אלי, אלי!)

רק לאחר שעבר הערבי על פניו הגיע לאזניו קול צלצול טסי הנחושת אשר בידיו, קראו אליו בחזרה ודרש ממנו כוס משקה, אבל בעמדו להקריב את כוס הנחושת אל פיו, גלש פתאום מבטו מעל פני הערבי ונתקל בדמותו של הנביא השחור, היושב על מקומו כמקודם ישיבה זקופה וקפואה, ורק חטמו מכוסה כולו זיעה מחום היום.

הכוס צנחה מידו ונתגלגלה לארץ, והוא עמד כהלום רעם. מבטי עיניו ננעצו בדמות הנביא. אך הלה לא הראה כל סימן של תנועה, של ניד עפעפים אפילו, ובשום אופן אי־אפשר היה להגיד, אם רואה הוא את מחלוף ואם רואה הוא בכלל דבר מכל המתרחש בסביבתו.

מחלוף לא הרגיש גם בשלמו בעד המשקה, שלא שתהו. הוא עמד בקפאונו שעה ארוכה, בלי שיהגה בדבר־מה מסוים. רק איזו הרגשה קהה פעפעה בלבו, רעפה כדלף טורד בפנימיותו.

לבסוף, כדחוף בידי כח טמיר, החל משרך את דרכו הלאה, בלי ראות דבר מכל הנעשה לכל ארכו של רחוב יפו, עבר והגיע עד לרחוב המלך ג’ורג'.

רק כאן התאושש במקצת, העביר עיניו על סביבו כאדם שנתעורר זה עתה מהתעלפות כבדה, ופנה ללכת לקראת שכונת הבוכרים.

השמש קרבה לשקוע כשעבר את הרחוב הארוך של השכונה הבוכרית, המוביל אל מגרש המכבי. הוא הלך בצעדים מהירים ולא שם לבו להמולה השוררת בשוק. מי־שהוא קרא לו בשמו, אך הוא העמיד פנים כלא שומע ועבר.

הוא יצא לשדה והתמסר כדרכו ללטיפותיה של הרוח המערבית הצוננת וספג באפו את הריח העשבי של התבואה הרעננה, המכסה את כל הבקעה. הוא הלך והתפתל בתוך שבילי־העקלתון שבין הקמה, עד שנראו לעיניו בתיה הראשונים של סנהדריה עם פתחי מערות הקברים שלרגליהם.

הוא נכנס בדממה אל ביתו והניח את ניטלו בפינה. אחריו נכנסה נגימה, בידה ספל גדול מלא חלב־עזים, שזה עתה חלבה אותו משתי עיזיה. החלב היה תוסס עדיין וההבל הסמיך, שעלה מתוכו, בא באפו של מחלוף וגרה את תאבונו.

הוא לא הרגיש בהוציא נגימה אשתו את שני שטרי המכר, שהיו עדיין מקופלים בידו. היא פרשה את הניירות למול החלון, התבוננה אל האותיות הזעירות הממלאות אותם, בלי הבין דבר. ובינתים גבר על מחלוף הצמאון הבוער בגרונו, והוא הצמיד את פיו אל ספל החלב; וכיון שנגע בגרונו השיקוי הערב, הריקו כולו אל קרבו בגמיעה אחת.

רק בראותו לפניו את הספל הריק, הבין שעשה מעשה, אשר לא ייתפס בו שום בור ועם־הארץ, אפילו הגס ביותר: לשתות בבת אחת ספל גדול כזה מלא חלב, ללא ברכה וללא נטילת ידים: ויתר על כך! למנוע בזה טיפת חלב ממחלוב הקטן, צעיר בניו, תינוק השוכב עדיין בעריסה!

אמנם נזכר, שקרא פעמים בתלמוד על מעשים שהיו בתלמידי חכמים, אשר תקף אותם בולמוס, והם חטפו ובלעו מכל הבא ביד, כדי להשתיק את רעבונם. אולם, האם בולמוס ייקרא למה שעשה הוא כעת? הן יכול היה לגשת אל זיר המים העומד בפינת המטבח ולהשקיט את צמאונו במים קרים! הן נמצא הוא בביתו ולא בדרך. למה אפוא עשה את הנבלה הזאת, לכלות ברגע אחד את מזון ילדיו?

רק תשובה אחת היתה לדבר: כוח זר ובלתי־מחוור לו השתלט עליו ועל מעשיו: יד נעלמה אחזה בו, והיא מובילה אותו כרצונה בשביליה, שבילי עקלתון.

האם מעשי־כשפים בגו? האם נתן בו החוזה השחור את עינו לרעה? או הוא – הוא גופא נפל בתחום שלטונו של יצר הרע?!

– מה הוא הנייר הזה אשר הבאת? דבר! – נתנה עליו נגימה בקולה הצעקני, שהיתה בו התגרות גלויה לקרב – תכסיס שהיתה אוחזת בו תמיד, כשדבר־מה ממעשי בעלה היה למורת רוחה או בלתי מובן כל־צרכו.

– קניתי שני מגרשים בתל־תפוח; ואת אל תצעקי! האומרת את להחריש את אזני בצעקותיך?

נגימה, כנראה, לא התרעמה כלל על מעשהו זה של בעלה. את שמעו של תל־תפוח כבר הביאו לה שכנותיה, שספרו לה על המגרשים שקנו בעליהן, והיא שמחה כעת, שגם היא תוכל מעתה לבוא בקהלן, בלי בושה; ולא עוד, אלא שהוא קנה שני מגרשים, וגם שילם תמורתם בבת אחת, ולא בתשלומים לשיעורין! זה היה למעלה ממה שהיתה מצפה מבעלה.

מאין באה לו תבונה רבה כזאת לגבר לא־יצלח זה, שאינו יודע להחזיק סכום כסף ברשותו, אלא מפזר את פרוטותיו למעשי צדקה מסופקים לרמאים מידלדלים? הפעם הכירה טובה לבעלה: לפחות פעם אחת בחייו השכיל עשה!

אך ההסכמה היתה, כמובן, רק בלבה פנימה ועל שפתיה לא עלתה, כי לגמרי בלי גערה אסור היה לה לעבור על מעשהו של בעלה:

– ולמה שנים? האם באחד לא היה די לך?

– קרקעות עולים היום במחירם כמעט מיום ליום. לאחר זמן, כשיעלה בהרבה מחיר המגרשים, נמכור את האחד מן השנים, ובדמי הפדיון נבנה את ביתנו על המגרש השני. על כל פנים, זה יותר בטוח מאשר לשמור את הכסף בחוצן.

בנימוק הגיוני כזה לא יכלה נגימה למצוא שום פרכה. אבל פתאום נפל מבטה על הספל הריק מחלב, והיא נשאה את קולה בזעקת אימים:

מה? כלום יצאת מדעתך? את כל הספל לבלוע בבת אחת? וכי נכנס השטן בעצמותיך? הלואי שהיית נחנק בטרם נגעת בחלב התינוקות, זולל וסובא שכמותך!

מחלוף הרגיש בצדקת מוסרה, ובלי ענות דבר על צעקותיה, שניתכו עליו כאשד אבנים, יצא את פתח ביתו ופנה בצעדים מהירים אל השדות.

צעקות אשתו וקללותיה רדפו אחריו כהדי רעמים, והוא מיהר ונמלט, מיהר והתרחק, וזמן רב לא ידע להבדיל בין הקולות עצמם לבין הדם המצלצל באזניו.

הוא הלך למקום שם נשאוהו רגליו, בלי שירגיש בכוון. הוא לא שם לבו לשבילים והקמה היתה לו למרמס. רק לאחר שנרגע במקצת, הבחין, שנמצא הוא בתוך שדה חיטה ירוקה, ששיבליה צחצחו את נעליו למשעי.

השמש שלחה כבר את קרני־אורה האחרונות מאחורי ההר הנישא של נבי־סמואיל –היא גבעת האלהים המולכת על כל הסביבה. מחלוף שכב בתוך העשב הרך והתענג על המנוחה המתוקה של שעת בין־השמשות, השוררת סביבו. שלוה מוזרה נסך לתוך גופו האויר הבשמי החריף, הנישא אי־משם, מבין אוהלי הבדוים, שהסיקו את ה“טבון” שלהם בעשבים.

אך שלותו לא ארכה זמן רב: שוב החל מוסר הכליות לחתור את מחתרתו בקרבו, שוב נעורה החרטה בחדרי לבבו הטמירים, והוא חיטט בהם בתענוג מעורב בכאב.

מדוע לא תר לו מפלט מאשתו וממענה־לשונה הטורד – בין כותלי בית־המדרש, כדרכו תמיד במקרים כאלה? מדוע לא השקיע את עצבונו בספר הזוהר, בחברת מנין אנשים משכניו, או מדוע לא יתעמק במסכת “חגיגה”, בשבת נחום החנוני על־ידו – תלמיד־חכם זה, שמוחו תמיד ער ורעיונותיו פקוחים תמיד להסביר לו כל קושיא?

מאין לו פתאום הנטיה הזאת להתבודדות, לשכיבה על הגב בתוך הקמה, להסתכלות קהה לתוך קימורת השמים המאפילה? מהי התמורה שחלה פתאום בנפשו, ומה פשר כל המעשים שעשה ביום זה כנגד רצונו וכנגד מנהגיו, כאילו הנהיגהו כוח לא־לו, תעצומה נעלמה שאין לו שליטה עליה?

הוא החל להעביר לפני עיני רוחו את כל מאורעות היום, שקל כל מלה שאמר, בדק כל צעד, ומצא, שמאורעותיו ביום זה נחלקו לשני פלגים ברורים, שביניהם חצצה תהום עמוקה – הלא היא הופעת החוזה השחור ודבריו, אשר הפכו בו כבמחרשת־ברזל את כל ערוגת נשמתו.

אך האומנם דבריו של השחור הם האשמים בשינוי שחל בנשמתו פנימה? הן רק הזהר הזהיר אותו הנביא השחור מפני הגיגי נשמתו הטמירים, מפני שאיפתו להרחיב את תחום חייו, שצפויה בה הסכנה לאבד את צלם האלהים! אכן, הוא רק חשף את אשר היה צפון ומתנמנם בתוך חביוני לבו, הוא רק שלח קרן־אור דקה במחשכי נפשו, והתעלומה עמדה כעת גלויה לעיני רוחו.

אמת נכון הדבר, שבתוך נפשו, על משכבו בלילות, היה הוגה רעיונות על הקלת סבל חייו; בזה אין עוד שום צל של ספק. וסימן לכך, רגזנותו בשעה שהיה עליו לפרק את כל חבילתו לשם מכירת מסרק. ויש עוד סימנים לדבר, ביחוד חריצותו המסחרית בימים האחרונים, הזנחת למודי התורה, והעיקר עובדה זו, שבתוך השקית הקשורה לצוארו נתאסף סכום הגון כל כך, עד שאפשר היה לו לשלם את דמי שני המגרשים בבת אחת… מדוע לא חילק את דמי חסכונותיו לעניים, כפי שהיה נוהג עוד לפני שנה? מדוע היה מתרכך לבו לתת הלואה רק בבוא שכניו לשפוך את מרי שיחם לפניו ולתאר את דחקותם? עובדה זו, ששכניו אלה היו שקרנים ורמאים שאינם ראויים לטובתו, לא באה ללמד זכות עליו. היה בזה משום עונש על אשר לא הלך בעצמו לבקש את האביונים הזקוקים באמת לנדבתו, והיתה בזה גם הוכחה, עד כמה תעה מדרך המוסר עוד לפני שמעו את דברי הנביא. כן, הוא נהפך, בלי להרגיש בדבר, לעכבר הסרוח על פרוטותיו; הוא הוסיף פרוטה לפרוטה, לירה ללירה. אמנם בהקיץ לא חשב כלל על צבירת הון, שכן היה היצר הרע, כדרכו, חותר מבואותיו בסתר, ולא העז עדיין להשמיע קולו ברמה, אולם עם גילויו של הנביא השחור התיצב במלוא קומתו וקידש עליו מלחמה ביד רמה.

זיעה קרה כסתה את כל גופו. לבו דפק בחזקה וחמימות מוזרה חלחלה במתניו. הוא שינה אפוא את טעמו עם הבורא, הוא חלש וירד במוסרו ונתן ליצר הרע להשתלט עליו. צלם האלהים שלו נפגם אולי הרבה יותר ממה שחשב…

הוא הרגיש פתאום צמרמורת דקה ואנינה, שיצאה מתחת לקדקדו ועברה ולפתה את כל חוט־שדרתו עד למטה, הלכה ועברה אל אבריו, עד לקצות אצבעות ידיו ועד לבהונות רגליו הגיעה. כאילו השתפכו בו גלי מנגינה נסתרת; ידיו רעדו, בתוך עורקיו דחף והתפשט דבר מה, כאילו רצה לחרוג מתחומי עורו ולפוצץ את גבולות הבשר.

פתאום, בהעיפו מבט על אבריו, ראה, והנה הפך לחמור.

בגדיו אשר לעורו היו לאדרת שער גסה, עור־בשרו נוקשה ומחוספס. במקום ידים ורגלים – רגלי בהמה שחורות, המסתיימות בפרסות קשות, מחומר קרני. הוא הרגיש, שראשו ארך, ושני טורי שנים רחבות וחזקות בפיו, וכל פניו ממותחים לפרצוף בהמי. הוא חש באזניו שארכו, ארכו מאד; עיניו לא הביטו עוד בכוון אחד, משותף, וחזות העולם נתפלגה לשתי תמונות נפרדות משני צדי פניו.

כן, הוא היה לחמור, חמור גרום לכל פרטיו. זיעה קרה כסתה את כל גופו, עור בשרו העלה עתרת קיטור; הרגשת הכח הרב שנוסף לו הבהילתו, וברצותו להרים קול בזעקת יאוש ופחד, שמע נעירה יוצאת מגרונו הניחר, נעירה קצובה וממושכת, לפי כל חוקי הנעירה החמורית.

ולפתע, מה זה?

מן המרחק ענתה לעומתו נעירה קצובה ומסתלסלת כשלו, נעירת אהדה וגעגועים, נעירה המבקשת רחמים והשתתפות בצער, צער ההויה החמורית הנאנקת והספוגה סבל ומכאוב, – נעירת חמור שני. אחריה החלו עולות ועונות מכל צד עוד נעירות אחרות, דקות ועבות, בהירות ועמומות, והן הלכו והתאחדו לסימפוניה חמורית אחת, כבירה ונאדרת בכוח. הקולות הלכו מצד מזרח וגברו לקראת מערב, בת קולם הלכה והתפלגה בין רוכסי ההרים, הלכה והתחזקה לצד השמש השוקעת.

בפעם הראשונה בחייו הרגיש מחלוף את טעם גורלו של המין החמורי בעולם הזה. הוא ידע כעת, שכעולם האדם, כן גם עולמם של החמורים הנהו אחדות מוצקת, – עולם בתוך עולם, המשתרע על פני מדינות וארצות, על פני יבשות שלמות, בלי להכיר בגבולות הקבועים על־ידי האדם.

ומדי ערב בערב מתקשר העולם החמורי הזה באמצעות הנעירה המסתלסלת בריתמיקה האדירה שלה מחמור אל חמור, והיה לאחד, ואז ידע כל חמור, כי לא יחיד הוא בענות גורלו וסבלו ובאנקת געגועיו על פני האדמה.

באיזו מהירות הסתגל מחלוף לצורת גופו החדשה! כאילו מדי החמור הללו נולדו אתו וצמחו וגדלו אתו יחד…

עד מהרה חדל להתפלא ולפחד מפני השינוי הנורא, שחל בגופו; אפילו לא ניסה את הנסיון הקל ביותר להתקומם בפנימיותו לגורלו החדש… הסיבה היתה אולי צפונה בהרגשה שהרגיש בבהירות בכל נימי גופו, אף על פי שהפכו חמוריים, – שהוא נשאר במובן הנפשי מה שהיה עד כה – הוא היה אותו מחלוף הקודם; שלשלת ההתפתחות של חייו הפנימיים לא נפסקה באמצע, לא היתה שום קפיצת דרך בין מחלוף האדם למחלוף החמור – השני היה כמו סיום הגיוני של הראשון, והתמורה, שהיתה מוזרה ביותר כלפי חוץ, היתה טבעית וחלקה כלפי פנים, והתהוותה לא לוותה במשבר נפשי כל־שהוא. הוא הגיע לרגע זה שבחייו, כהגיע שטפו של נחל אל אשדותיו הימה, כהגיע הלך עיף מדרכו הקשה אל מקום מנוחתו – כה הרגיש את עצמו מחלוף בצורתו, צורת החמור.

ואפילו התקומם, מה היה מעלה בכך? אכן, הנשמה היא היוצקת את תבנית הגוף שניתן לה; ואם התמורה שחלה כעת בגופו היא תוצאה מירידת נשמתו, הרי לא ניתן לו לתקן את מה שקלקל, אלא לאט לאט ובהתאמצויות כבירות, שתארכנה זמן רב. מחלוף נזכר שקרא בספר “שער הגלגולים” אשר לר' חיים ויטאל, שהנשמות נתונות לגלגולים רבים דרך צורות שונות ומשונות, החל מהרמש הרומש על פני הארץ וכלה בצורת האדם שנברא בצלם אלהים, ושגם בה, בצורת האדם, יש מדרגות רבות ושונות, והעליה בשלבי הנשמה ארוכה היא מחיי דורות אדם רבים.

מה יועיל לו איפוא, אם יתקומם בזעם של שוטה כלפי גורלו? לא! מאז ומעולם לא היה מחלוף עשוי להלחם בגורלו, עד כמה שהדבר נגע לגופו ולצרכי גופו. מעולם לא איכפת היה לו, באיזה מצב נמצא הגוף, ומה הן הנוחויות הנמצאות לרשותו. לעומת זאת חונן בכשרון רב של בקורת עצמית בעניני הנשמה. כל הזנחתו את הענינים הגופניים והחמריים באה לו מתוך נטיה עצומה לזיקוק הנפש, ומתוך נטיה זאת היה מוכן להסתגל אל כל מצב שהוא, להשלים עם כל חסרון חמרי, ובלבד שיוכל לעמוד בו ולהמשיך להשקיף בשקט במעמקי נשמתו, ולעצב את דמות דיוקנו המוסרית.

וכך, בדרכי הרהורים ומחשבה, הגיע מחלוף לאותה המסקנה הנכונה, שירידת הנשמה שלו החלה עוד קודם להשתנות הגוף: נשמתו ירדה פלאים עוד בהחילו לאסוף בחצנו את הפרוטות בלי לדעת ברור לשם מה; היא ירדה, כשנתפש לכעס הפעוט על דברים של מה בכך; והיא ירדה ירידה נוראה, בשעה שמתוך קנאה פשוטה נשטפה ביצר הבהמי של רכישת נכסים והגיעתו לחתום על שטרי המכירה על שני המגרשים בתל־תפוח. ולעומת הירידה הנפשית הזאת כלום יש ערך לדבר התמורה הגופנית, שנתהוותה בו עתה?

אדרבא, לא עונש הוא זה, אלא מוסר עליון! מקודם היה המתהוה בנפשו סמוי מן העין; כעת לבש צורה מוחשית, הוא יכול כעת לעמוד על מצבו ולתקנו, ולו תארך עבודת התקון כמה שתארך!

פתאום הרגיש, כי מעיו הומים בו מרעב, שכן מלבד ספל החלב, אשר לגם תוך גזלת ילדיו, לא בא שום אוכל אל פיו כל אותו היום.

כן, מדוע לא ינסה לאכול מן העשב הטרי, הצומח מסביבו בשפע?

הוא החל מלחך מהקמה הרעננה, שהיתה עסיסית ומתוקה וערבה מאד לחכו. באמת, כמה נואלים הם בני־אדם, בהזניחם מאכל מעדנים כזה ובוותרם עליו לטובת בהמתם! לו ידעו, עד מה טעים הוא ירק זה, כמה טעמים יש לתבואה ירוקה שכזו, שלכבודה שרים הם שירים, בלי ליהנות בה הנאה של ממש, ודאי שלא היו מחכים עד הצהיב הגבעולים ועדי התבשל הגרעינים, אלא אוכלים אותם לתיאבון בעודם באבם…

הוא שמח מאד ברעיונו זה, נראה לו שגלגולו בדמות בהמה, אף־על־פי שיש בו משום עונש על הרהורי חטא ואון שהגה, הרי בכל זאת הפך לו לטובה, כי צורת גופו החדשה עלולה לשמש לו ככלי חדש להפקת הנאה מהקיום, להסתכלות בעולם ומלואו מצד חדש, ואולי גם לגילוי אמתות חדשות על החיים.

לרגע נפל לבו בקרבו, בהרהרו, שאולי חוטא הוא חטא נוסף בזה שנותן הוא לאותה שביעת־הרצון הבהמית להשתלט בנפשו. כי הנה לפתע נוכח שבמשך כל הזמן הזה אכל בתשוקה גסה מן העשב הטרי, הריחני, המתובל טל ערב. הוא כיהה בעצמו ובתאבונו והיטב חרה לו, שמשפתיו החמוריות נזל בשפע הריר המגורה מתאות הזלילה.

הוא הפסיק איפוא באמצע את תענוג האכילה הזה, ובנגבו את שפתיו בעשב, הפנה את ראשו לעבר מקום בית המקדש וכוון לבו לברכה.

מטר מהלומות ניתך פתאום על ראשו, על גבו ועל צלעותיו. הוא שמע קללות נמרצות מובעות בלשון ערבית־פלחית. בעוד רגע הבחין בתוך החשכה, שעליו עומד שומר השדות, פלח זקוף־קומה, מהכפר בני־חנינה הסמוך לירושלים, בר־נש שנוא עליו זה מכבר. הלה נופף עליו את מקלו העבה ופיו לא פסק מלקלל.

עורו החמורי החליש בהרבה את פעולת המהלומות הללו, שהיה בכל אחת מהן כדי לשבור את עצמותיו של אדם. בכל זאת נרתע לאחור ונסוג מפני חמת מכהו, והיתה זו נסיגת עורמה. ראה, שהשומר עובד עבודה קשה במקלו ושהוא כבר מכוסה כולו זיעה, והחליט לצפות לשעת הכושר על מנת להנקם מעולבו; וברגע אחד התקומם פתאום בזעף על מכהו, הפנה את גבו לצד הפלח ובעט בו בכל כוחו בשתי פרסותיו האחוריות.

חזהו הרחב של הפלח נתן הד עמום לעוצם המכה. הוא התמודד מתוך אנחה כבדה ועמוקה על העשב, ונראה היה כי התעלף.

מזה נחה דעתו של מחלוף: הפעם קבל הפלח את מנתו המגיעה לו בצדק! הוא הפנה את צעדיו לקראת סנהדריה, ורק בהיותו קרוב לשכונה שמע, כי נתעורר הפלח וחידש את קללותיו הנמרצות, שהיו הפעם מעורבות באנחות.

מחלוף חשש כעת, ובצדק, שהפלח יכנס אל השכונה ויתחיל בחקירות לדעת, מי מאנשי סנהדריה שלח את חמורו בשדות הקמה, אף ישאף להנקם משנה־נקמה בחמור, אשר לא די כי אכל מהקמה הנתונה לשמירתו, אלא עוד הרים עליו את רגליו וחבטו. הוא נכנס איפוא, באחת המערות של קברי הסנהדרין, והצטנף לו בפינת המערה על אחת האצטבאות, כאילו נוצרה מששת ימי בראשית לשמש לו למשכב.

בהטותו את אזנו לשמוע את המתרחש בשכונה, נוכח עד מהרה, כי חששותיו לא היו לשוא: הפלח נכנס לשכונה והיה חוקר ודורש, מקלל ומתקוטט עם יושביה. הללו בידעם, כי אין איש ביניהם אשר שלח את חמורו לרעות בתבואה, הרגישו את יתרונם המוסרי לגבי הפלח ולא הסתירו את שמחתם לאידו. הם שאלוהו מתוך לצון למכות שקבל מן הבהמה וחמתו של הפלח גברה להשחית. לא ארך הזמן ומן השכונה הגיע אל אזני מחלוף קול חבטות וזעקה. לא היה ספק בדבר, שבשכונה נמצאו אנשים, אשר לא רצו לטמון את ידם בצלחת ולשתוק לפלח על חירופיו. יבבותיו של הפלח היו עדות ברורה לכך, שהפעם ערכו בני השכונה כולה את חשבונם עם שומר השדות, שהיה כל הימים רק מבקש תואנות להתגרות בם.

עוד זמן רב הגיעו קולות שונים מן השכונה. נראה, שאנשים, נשים וטף יצאו מבתיהם והיו משיחים בשביעת־רצון במאורע שנפל ובגמול היפה, שקבל הפלח החצוף על תעלוליו הרבים. רק קרוב לחצות נשתתקו הקולות, וגם מחלוף נרדם במערתו וישן שנת חמורים.

הנה כי כן מחלוף, כשלמה המלך בשעתו, כיון שהפך להיות בהמה, לא ראה קושי באכילת עשבים…

לאחר שישן את שנתו במנוחה, נתעורר בשעה ארבע בערך, בנשוב רוח־הבוקר הצוננת דרך פתח המערה אל מקום משכבו. במוחו עלתה מחשבה, כי עליו להזדרז, כל עוד העלטה עוטפת את השדות, ולאכול את מנת העשב הדרושה למחיתו, כי בבוא היום יוכל שוב לנפול בידי שומרי השדות ולא תמיד יעלה בידו להסתלק מידי המכים באותה הקלות, כמו אמש.

הוא יצא איפוא לשדה, ובמצאו כברת ארץ הזרועה אספסת ירוקה וטריה מטל הלילה, אכל לתיאבון עד שובעו.

בשובו עם שחר למערתו, החל לשקול בדעתו, כיצד לסדר את חייו החדשים, למען המלט מכל הסכנות הכרוכות במצבו החדש.

ברור היה לו, כי בהיותו חמור, המתהלך ערירי בחוצות או בשדות, יעורר חשדנות בעיני בני האדם, כי יחשבוהו לחמור שברח מאדוניו, ונתון יהיה כל רגע בסכנה לנפול בידי אחד הערבים, העובדים עם חמוריהם בהובלת כל מיני משאות, כגון עפר ואבנים, חול וסיד ולבנים, מרצפות ושקי־מלט למקומות הבנין, ירקות ופירות, ביצים או כלובים מלאים תרנגולות אל אחד השוקים.

יכול הוא לנפול גם בידי אחד החלבנים, העובדים יום שלם בחלוקת החלב לבתים רבים, ואז יעמיס על גבו כחצי תריסר כדים מלאי חלב, ועוד ישב על גבו לחמר בו.

היה עליו איפוא לטכס עצה, כיצד יוכל שלא לעורר את תשומת לבם של הבריות על חרותו ושלא לגרות את יצרם הרע של אלו, המוכנים בכל רגע לזכות מן ההפקר בחמור שכמותו, על מנת לשעבדו ולנצלו.

ופתאום נצנצה במוחו מחשבה, שנראתה לו כהתגלות ממש: הוא ילך אל חוזה־העתידות השחור; אין ספק, שלא יעלם מעיניו, מי הוא העומד לפניו בצורת החמור, וגם אין ספק, שבשכר שרות קל של רכיבה מביתו למקום עסקו הנבואי ובחזרה יסכים לפרוש עליו את חסותו מפני כל גנב ועריץ, ואולי גם ירחמהו ויקצה לו מקום־לינה ואלומת־קש בחצרו.

הוא שמח כל כך במחשבתו זו עד שקריאת־גיל פרצה מגרונו והמערות המסתעפות לתוך עמקי ההר נתנו הד אדיר לקולו, שפרץ וגלש מתוך פתח המערה ונתגלגל בגבורה על פני כל הסביבה.

לעומת קריאתו זו ענו גם הפעם, בדיוק כמו אמש, נעירות חמורים מכל צד ועבר, אלא שהפעם הלכו וגברו הקולות לפאת מזרח והפעם לא היתה בקולות הללו אותה העצבות המרה ואותו יגון הגעגועים, כמו אמש בשעת השקיעה. להיפך, היתה זו צהלה חיה, תרועת ששון תאותנית, תביעה עגבנית לאהבה, דרישה בשלום הבוקר הצעיר והרענן.

עוד בטרם דעכה הסימפוניה הכבירה של קולות החמורים המברכים לבוקר, והנה קול צעדי אנשים נשמע ליד פתח המערה ובין הקולות הרגשניים, המדברים בצעקנות, הבחין מחלוף בבירור את קול נגימה אשתו:

– נראה נא גם בתוך המערה הזאת, שמא מסתתר הוא בתוכה?

רעדה עברה בכל גופו של מחלוף: אשה זו עלולה להכיר את בעלה גם בהיותו בצורה של חמור!

הוא נתכוץ בכל יכלתו בתוך פינת האצטבה שלו, אולם חרף החשכה השוררת במערה, הרגיש בו אחד הנערים, והוא התפרץ בקול:

– הנה החמור!

זה אחר זה נכנסו לפנים המערה שלשת בניו, אשתו נגימה ואחדים משכניו. מחלוף השתאה לראות, שמבין שכניו הטובים לא היה אף אחד שנלוה לאשתו בחפושיה אחרי בעלה. היו אתה דוקא השכנים הבוגדים, הולכי־הרכיל הגדולים ביותר שבשכונה, שקיוו כנראה למצוא את מחלוף בקלקלתו, למען יהיה להם חומר לדרוש בו בשעות הפנאי בשבתות בין סעודה לסעודה.

בינתיים נסתכלו ילדיו בכל הכוכים ובכל פינות המערה, בחפשם אחרי אביהם. הם נכנסו ובאו לתוך מחילות המערה המסתעפות בתוך הסלע. כנראה הרגישו הילדים, שחמור זה, אשר מצאוהו ללא בעלים כאן, עומד באיזה קשר נסתר עם אביהם, והם קיוו למצוא אותו בקרבת מקום.

ובינתיים התפתח בין¹ אשתו ובין השכנים שליווה ויכוח, אשר מחלוף הקשיב לו בקשב רב, כי גילה לו את כל מה שחשבה אשה זו על־אודות בעלה כל הימים.

– אכן – אמרה נגימה בקולה הצעקני, הקורא תגר על כל העולם כולו – אכן גם חמור הכין לעצמו, כדי לברוח מכאן וכדי לפרוק מעל שכמו את עול הפרנסה, חובת הבעל והאב, על מנת לחיות חיים נוחים ולשוטט לו כצפור חפשית על פני ארץ.

והשכנים לא אמרו ולא ניסו כלל להחליש את דעתה זו. אחד מהם הוסיף:

– תמיד אמרתי, כי מתחת למסוה הצנוע של כבש נכנע ורך מסתתרת בריה מלאה תאוות ותשוקות.

– מים שקטים יטמנו מצולות – הוסיף שכן אחר – זכורני, שפעם אחת פגשתיו בעיר העתיקה, במרחק לא גדול מסמטת ה“זויה”.

בלבו של מחלוף נתעורר חשק גדול להטביע את חותם פרסותיו האחוריות בפניו של השקרן המנוול. כנראה, גם נגימה הרגישה, ששכנה הרחיק הפעם בהגזמותיו המחוצפות, כי היא ענתה מתוך כעס ובוז:

– שקר! הלואי שתחנק בדבריך, הולך רכיל זקן שכמותך!

– סוף סוף אשה – חשב מחלוף בלבו – גוף אחד ונשמה אחת!

– אולם – ניסה שכן אחר להטות את כוון הדברים לצד אחר – האמת ניתנת להאמר, כי מציאותו של חמור זה דוקא בתוך מערה זו חשודה היא מאד. אין לאיש מתושבי סנהדריה חמור שכזה, ומאין הגיע פתאום למערה זו? אין זה כי הכין לו מחלוף את החמור הזה על מנת לברוח עליו ליפו או למקום אחר.

– ואני לא כן דעתי; מובטחני, שחמור זה, הוא ולא אחר, שרעה אתמול בשדות החיטה של אנשי כפר בני חנינא, והוא אשר חבט בפלח השומר על השדות. חמור זה, לדעתי, ברח מבעליו ותועה בשדות וחזקה עלינו לאספו לשכונתנו, ועד שלא ימצאו בעליו הנכונים, הרשות בידי הציבור שלנו להשתמש בו חלף המזונות שניתן לו.

האיש, שאמר את המלים הללו, היה עזרא מזרחי, ספרדי שבא לירושלים לפני שנים רבות ושנתעשר מגידול עיזים, אשר חלבן היה נמכר במאה שערים ובשכונות שמסביבם. הוא היה מחברי הועד וידע לנצל כל ענין ציבורי להנאתו, ולכן הרגישה מיד נגימה, כי יש בדבריו התקפה ברורה על החמור, שנמצא ללא בעלים במערה. אבל נגימה לא היתה מאותן הנשים, שקל להערים עליהן. היא נשאה את קולה הצעקני במחאה נמרצת:

– מה, רוצה אתה להפוך את צרתי וצרת ילדי לעסק ציבורי? האם חושב אתה, שיש כאן מעין צינור המים הממשלתיים, שהצלחת להפכו לענין המכניס רווחים לך ולנו בכיה לדורות? רוצה אתה לזכות מן ההפקר גם בחמור המסכן הזה, אשר אין ספק, כי שייך הוא לבעלי?

עזרא מזרחי גם הוא לא טמן לשונו וענה את אויבתו מלים נמרצות, וכיון שלא חסרו לשני הצדדים חסידים נלהבים, נתעוררה קטטה חריפה, שתוצאותיה מי ישורן, אלמלא קרה מקרה מיוחד במינו, ששם קץ לקטטה.

למקום נזדמנה קבוצת תלמידים ותלמידות של אחת הכיתות הגבוהות מן הגימנסיה התל־אביבית, אשר באו הנה בהדרכת המורה שלהם, לראות בין שאר עתיקות ירושלים גם את קברי הסנהדרין.

המורה, אדם בשנות העמידה, בעל כתפים רחבות וכרס אומרת כבוד, שאל מיד לסיבת הקטטה, ואחר שמעו את טענותיהם של שני הצדדים, הוציא את פסק דינו, כשהוא מסנן בחשיבות מלה אחרי מלה:

– לדעתי, אין כאן שום מקום לקטטה. לגברת הזאת – הוא הצביע על נגימה – אבד בעלה, המפרנס היחידי למשפחתה, ובחיפושיה אחרי בעלה מצאה את החמור הזה; לדעתי, אשה אשר אבד לה בעלה ומוצאת במקומו חמור, זכאית להשתמש בו לצרכי פרנסת ילדיה, ואין כאן מקום לפרנסי הציבור להתגדר בו. וכיון שאחת הבחורות שלנו נפצעה ברגלה וזקוקה לבהמת־רכיבה, כדי לחזור לבית קרוביה הגרים בשכונת קרית שמואל, טוב ויפה יהיה, אם יבוא הבחור הזה, שהוא בן הגברת הזאת – הוא הצביע על מאיר, בנו בכורו של מחלוף – והוא יחמר בו, עד אשר יביאנה אל בית קרוביה, ואנו נשלם את שכרו בעין יפה.

– ואדוני המגן על זכויות הציבור – הוסיף בפנותו אל עזרא מזרחי – ודאי לא נעלם מעיני כבודו, כי חייב הציבור בדאגה לגורל העגונות הנמצאות בקרבו, ולכן מן הדין הוא, שבנה בכורה של העגונה יצא להרויח בבהמה שנזדמנה לה ושלפי הרגשתה עומדת בקשר מסתורי עם בעלה הנעלם.

לדבריו הנכוחים של המורה הסכימו כל הניצים כמעט בלי־אומר. בינתיים מלאו הבחורים והבחורות את כל הסביבה בפטפוטיהם העליזים ובשאונם; אחדים מאנשי השכונה הראו להם את מערות קברי הסנהדרין ואגב כך נכנסו בשיחה אתם והקטטה, שכבר עמדה לפלג את דרי השכונה לשני מחנות אויבים, נשכחה מלב.

הילדים חזרו מחפושיהם במעמקי המערה וממראה פניהם הכירה בהם נגימה, כי כל חפושיהם היו לשוא. בכל המערה לא היה כל סימן, כל חפץ אשר יגלה את עקבותיו של מחלוף, אף על פי שבלבה הצדיקה נגימה את הדברים, שנאמרו על־ידי השכנים ואושרו על־ידי המורה הזר, כי מציאותו של החמור כאן קשורה בקשר מסתורי עם העלמו של מחלוף.

בינתים הגיעה הבחורה שנפצעה ברגלה, כשהיא נשענת על כתפו של אחד מחבריה; נגימה מיהרה להביא מעט מים קרים ומטליות־בד נקיות וחבשה את פצעה, ומאיר הביא אפסר עבה וחזק מהבית וקשר בו את החמור.

תלמידים אחדים עמדו מסביב לבחורה הפצועה והשתדלו להפיג את כאבה בדברי הלצות. אחד מהם שאל את מאיר:

– האם יודע אתה את הדרך לקרית שמואל?

– בודאי!

– נו, נקוה שלא תביא את דניה שלנו לגיא בן־הינום במקום לקרית־שמואל – אמר הבחור בהפרדו מעל הבחורה – ואת, דניה, סלחי לי על שבעקשנותי גרמתי לך להתקל באבן ולהפצע ברגלך!

– אינני סולחת, ושמחה אני מאד להפטר ממך, אף על פי שבגלל זה אפסיד את כל הטיול. אבל אתנחם בחברת הבחור היפה הזה. אני בטוחה שיתנהג אתי ביתר נמוס ממך!

מאיר הסמיק לכל רוחב פניו בשמעו את תהלתו מפי הבחורה. רגעים מספר הלך בצד הרוכבת, כשאפסר החמור בידו, ולא מצא עוז בלבו לפנות אליה במלה. רק בעוברם ליד מגרש המכבי, שאל אותה, אם אין הישיבה על גב החמור בלי אוכף מכאיבה לה.

– הו, לא! רגילה אני ברכיבה בלי אוכף, ולא על חמורים, אלא על סוסים. יודע אתה, בת איכר אני. בחדרה יש לנו שדות וכרמים ופרדס, וגם אורוה עם פרדות וסוסים. אוהבת אני להתגנב אל האורוה בלי ידיעת אבא, להוציא את הצעיר והפרא שבסיחים ולדהור עליו אל שפת הים, עד לקיסריה ועוד הלאה. אבא מתנגד מאד לרכיבות אלו, ופעם אסר על יחיה, הסיס התימני שלו, להרשות לי את הכניסה לאורוה, ויחיה היה סוגר את האורוה על מסגר ולוקח את המפתח אתו לעליתו. ומה עשיתי אני? יודעת אני לחקות באופן נפלא את קולה של ימימה, אשת יחיה. רואה אני, שהגיע הזמן לתת שעורה לסוסים, והשעה אחת־עשרה בלילה. אני מתגנבת עד לעליתו של יחיה, משרבבת את שפתי וקוראת: יחיו, הי! – מן העליה עונה קולו של יחיה: מה את רוסה, ימימו? ואני עונה לו שוב במבטאה התימני של ימימה: חאת אל מופתח (תן את המפתח), רחמנות על הבהמות! מיד משלשל יחיה את המפתח דרך פתח העליה ואני פותחת את האורוה, מוציאה את הברוד החוצה, והידה לשפת הים! כל הלילה רכבתי על שפת הים, וכמעט הגעתי לחיפה. היה ליל־ירח נפלא, כשבוע אחרי תשעה־באב; רק לפנות בוקר שבתי הביתה, החזרתי למקומו את הסיח העיף, והנחתי את המפתח על חלונו של יחיה, התגנבתי אל חדרי והחלפתי את תלבשתי, כאילו רק הרגע קמתי משנתי. יוצאת אני אל החצר, והנה אבא עומד בפתח האורוה וקורא בקול נרגז אל יחיה: מה זה עשית הלילה? הסוסים שוב רעבים, שוב ישנת כהרוג ולא בא אוכל אל פי הבהמות כל הלילה. – לא נכון אדון יצחק – עונה לו יחיה – הלא ימימה נטלה ממני בעצם ידה את המפתח, כדי לתת שעורה לסוסים! ימימה מעמידה פנים תמהים: אני? לא את? אך הנה נופל מבטו של אבא על הברוד: – מה זה? הלא הברוד עיף, כאילו חרשו בו רק עתה חמשים דונם שדה! מי הוציא את הברוד מהאורוה? – אף אחד, אדון יצחק מנסה יחיה להצטדק – אף אחד לא הוציא את הברוד ממקומו. ימימה, האם לא לקחת ממני בלילה את המפתח לתת שעורה לסוסים, ולא את שהנחת אותו על חלוני? ימימה מביטה על יחיה במבטה הטפשי ואומרת בקול חנוק למחצה: כן, כן! אבל אבא מוציא את הברוד לחצר, כשכל עורו מהביל מזיעה, ומראה את פרסותיו השחוקות. סטירת־לחי אדירה מצלצלת על לחיו של יחיה, כי לא יוכל להכחיש, שהברוד אמנם עיף הוא. ובינתים אני מתרחצת ליד הבאר ומפריחה בקול רם אגלי־מים משפתי, כדי לכסות על הצחוק המתפרץ מגרוני.

מאיר, וגם מחלוף, הקשיבו בהתענינות כה מרובה לסיפורה של דניה, שלא הרגישו כלל, כי עמדו מלכת. ובראות דניה, כי מאיר מפנה את החמור לקראת שכונת הבוכרים, עכבה אותו בשאלה:

– האם מכיר אתה את ההרים בסביבות ירושלים? אגיד לך את האמת, אין אני נחפזת אל אותם הקרובים בקרית שמואל. אוהבת אני את הסלעים הקדמונים האלה ואפילו הקוצים שביניהם נעימים לי יותר מחברת הקרובים.

– רצונך, אביאך לשכונת קרית שמואל בדרך שרובה סלעים ובקעות ומיעוטה בתים, אלא שהדבר יארך במקצת, – ענה מאיר.

רגע קצר הסתכל מאיר בעיניו השחורות החולמות, שהיו דומות מאוד לעיני אביו, ישר לתוך עיניה החומות־מפזזות של דניה, והוא הרגיש, כי דבר־מה ממלאהו תנועה ושכרון, כאילו זה עתה שתה כוס יין לוהט. הוא השפיל מיד את עיניו, כאילו רצה להסתיר בקרקע את המבוכה המאדימה את פניו, אבל היא הרגישה בדבר, ובפשטותה המקסימה שאלה:

– אולי רוצה אתה לרכב אתי יחד על החמור? יש די מקום לשנינו.

– לא, תודה רבה! טוב לי להלך בצדך. מלבד זאת מפחד אני, שמא אגע בפצעך ואכאיב לך, וגם לחמור יקשה לשאת את שנינו.

– אבל אין אתה מפחד מפני הבריות? לא?

– מה אפחד? מה יעשו לי?

– וגם לא מפני?

– מה לי לפחד ממך, האם נמרה את?

היא צחקה בקול רם, כאילו פעמוני כסף שפכו את צלצוליהם על פני הבקעה.

– אתה באמת מצחיק מאד; ובכן – אין אתה רוצה לרכב אתי יחד על חמורך? אם כן ארד ונלך שנינו ברגל.

אבל הפצע שלך!

– שטות! החושב אתה באמת, שזה ענין? פשוט נמאס לי כל הטיול הזה עם הכיתה הטפשית הזאת, ואלמלא זו השנה האחרונה, הייתי מזמן בורחת מן הגימנסיה. אבא רוצה דוקא לעשות אותי לאשה מלומדת, שכן, לפי דבריו, לא אוכל לעולם להיות לאשה נאמנה לבעלה או לאם טובה לילדיה, וזה מפני שרועת רוח אני ואין ראשי עומד במקומו הנכון.

היא צנחה בינתים מעל החמור וצלעה אך מעט בצעדה על ידו.

– יודע אתה – מה שמך?

– מאיר.

– יודע אתה, מאיר אין אני אוהבת את הבחורים האשכנזים, יותר מדי למודים הם לשקר מילדותם, שאפשר יהיה לדבר אתם בלא לב ולב. הם מפונקים, וכולם נראים לי כילדות. אבל אתה, האם לא תימני אתה?

– לא, אני נולדתי באורמיה אשר בפרס, בן חמש הייתי בבוא אבא שלי מפרס – לפני שתים עשרה שנים.

– תהיה מאשר תהיה, אתה מוצא חן בעיני. אף־על־פי שיש בך רוך נפלא, ואין בך אפילו העמדת פֲּנים של גבורה, הרי גבר אתה. מה היית עושה, למשל, אילו התנפלו פתאום עלינו שודדים במקום הזה?

– אינני יודע, מה הייתי עושה. ודאי הייתי עומד בפניהם ככל יכלתי, בכל אבן הבאה ביד ובאגרופי הקמוצים. אבל למה את שואלת זאת? נמצאים אנו בסביבתנו ואין כל סכנה כאן.

הם הלכו בשביל התלול, הזרוע אבנים, הנמשך בין שדות המיסיון הגרמני של שנלר ובין שדות ליפתא. המון גדול של חסידות הופיע בשמים ופניהן לצד צפון; מגרונן התפרצה מדי פעם בפעם צריחה אדירה:

– טאלאק, טאלאק, לק–לק–לק…

– האם אין אתה מתקנא בצפרי השמים? – שאלה דניה, כי היתה בה תשוקה עזה לשבור את שתקנותו של הבחור החולם הזה, הממהר, אחר כל מלה שהוא מוציא מפיו, להסגר שוב כאותו השבלול בתוך קליפתו.

אבל מאיר הסתכל בעיניו התוהות זמן רב בלהקת הצפרים ההולכת ונעלמת באופק הצפוני, ורק כעבור רגעים הסב את פניו וענה:

– לא, אין אני מקנא בעופות השמים לכנפיהם. אם למהירות הגוף, יש לאדם דברים העולים בהרבה על מהירותם של בעלי הכנף. ואם למהירות בכלל, היש דבר העולה על המחשבה?

– ועל מה חשבת אתה ברגע זה, האפשר לדעת?

– חשבתי ברגע זה, אם פעם יהיה לי בחיי דבר־מה כה יקר, כה נכסף, כאותו הדבר שאליו נמשכים עופות שמים אלה במתיחות כל גופם, במעופם דרך הרים, מדברות וימים, דרך מלאה חתחתים וסכנת נפש, – הייתי גם אני הולך וחותר אליו בכל כוחות גופי ונפשי, עובר ארצות וימים ומעמיד את עצמי כל רגע בסכנה, עד השיגי את חפצי…

כששקע הפעם מבטה של דניה בעיניו החולמות, הלוהטות משלהבת טמירה, הרגישה, כי בלבה צלל דבר מה כבד־תעלומות, כאילו נכנסה לתוך נפשה יונה לבנה ובפיה בשורה הרת־עתידות. הכרה זו נתפשטה כאש בכל אבריה והיא חשה פתאום לאות מוזרה. הפצע שברגלה החל דוקר שוב לאחר ששכך זמן־מה, והיא מיהרה לעלות על החמור.

הם עברו את רחוב יפו בקרבת בית־הזקנים הספרדי, עברו בשכונות החדשות אשר מצפון למחנה־יהודה, אך לא נכנסו אל בין הסמטאות הצרות, אלא הלכו במורד המערבי של הבקעה הארוכה, ההולכת ומתרחבת לקראת עמק המצלבה.

הם הלכו במורד ההר הרקום כלניות ופרגים אדומים. כל המורד הזה, הנראה בשאר ימות השנה כמדבר־סלעים שומם, היה מרופד עם פרוס האביב בשטיח מרהיב־עין של ירק רך כקטיפה, המלטף את החושים. הרחק בעמק, מתוך מסגרת ירוקה של אורנים ירוקי עד, בצבצו מגדליה וחומותיה של המצלבה.

השמש היתה כבר קרובה לפסגת עליתה דרומה, כשהגיעו אל העמק. בין העצים אשר בחורשה, בעפאים ובעשבים היה רחש החיים עתיר ודשן בשעה זו המלאה שמחה. בתוך סבכי ההדס שבמורד ההר ישב חבוי אחד המנגנים מבעלי־הכנף ומדי רגע ברגע השמיע את קריאתו המצודדת למרחק:

– סיוית, סיוית, וית–וית–וית…

ומעברו השני של המנזר ענה לעומתו קול בת־זוגו, כאילו מתרשלת וכאילו מחכה לפיתויים נמרצים יותר, לשירה לוקחת יותר את הנפש:

– ויתיו, ויתיו, תיו–תיו–תיו…

– עוד היום גדול – אמרה דניה בצנחה מעל החמור – נפשי סולדת למחשבה עצמה, לבוא כעת לבית דודתי. הם ירימו קול צעקה למראה הפצע שנפצעתי ויתחילו לרוץ סביבי כמטורפים. עוד היום גדול! אנו נקשור את הפילוסוף שלנו אל אחד העצים וננוח קצת על העשב. הלא כאן נפלא! מסופקת אני אם הכיתה שלנו תמצא בכל טיולה מקום כל־כך מלבב, פינה כל כך מלאה שקט וריח חורשה נעים כזה…

הם ישבו תחת אחד העצים ומאיר, שצנח בריחוק של צעד אחד מדניה, היה מוכן לשקוע בכעין עצבות, אלמלא דניה, שהושיטה את ידה אליו ושאלתו, כשצחוק שובב מרקד בין שפתיה:

– למה אתה מתרחק כל־כך ממני, בחורי הנחמד; נראה, שבכל זאת מפחד אתה ממני, מה?

ובאמרה זאת זרקה את שתי זרועותיה האחוזות זו בזו על ראשו של מאיר ותרכינהו אליה בכל כחה.

– את רוצה, שאשק לך? לחש לה ושפתיו נגעו כמעט באזנה.

כאמור היה מחלוף, הרוכל מאורמיה, אדם ענו ושקט, שבחיי נפשו כאילו נעדרו לגמרי כל סערות איתנים; על כל פנים, לא טולטל טלטולי נפש קשים, כדרך צעירי דורנו, אשר ימי נעוריהם מלאו מהפכות, הריסת תחומים ומנהגים, מלחמות ונפתולי רוח ורגש; הוא היה אדם שהניח לחיים לגרוף אותו תמיד בנחשולם.

אמנם גם הוא, בטרם נרתם בעול החיים האכזר, בטרם כפף את גבו לעול פרנסת ביתו ידע תקופת נוער תוססת וסוערת, אם כי קצרה כחלום ליל קיץ – הלא היא התקופה, בה חיזר אחרי נגימה אהובת־לבו.

אולם עד מהרה קשר העולם קשר נגד השנים. לא ארכו ימי התעלסם בחורשות ובגיאיות, על מימי האגם ואייו. ההורים הרגישו עד מהרה במתרחש. הם לא ניסו כלל להפריע לזוג הצעיר ולהלחם בהם, אדרבא, בכל לבבם אמרו לסייע להם: במקום הציד הנלוז בשדה ובכר, תחת כיפת השמים הכחולה, קשרו אותם לעולם תחת חופת הנישואין.

אלא – לאחר שקשר אותם החוק, לאחר שנתבודדו שניהם בדירתם ולאחר שעמד להולד מאיר הבכור, ראה פתאום מחלוף, שכל האנשים הללו, שהיו נראים לו קרובים כל־כך לפני החתונה, הפנו לו לפתע את ערפם:

– “לך עדור באשפתך!”

וכך נאלץ לאחוז בידו את נטל המרכולת הכבד, לעמסו על כתפו ולחזור כרוכל על הכפרים שמסביב לאגם אורמיה. וכך, לאט, לאט, בלי שהרגיש בדבר, נשתככה בלבו סערת ההרגשות, אשר מלאה לפנים את כל חדריו, ותפנה את מקומה לאותו השקט הקהה, לאותה הכניעות של בהמת־משא, המישירה לכת לפי המלמד. שום דבר בעולם לא היה עלול להפריע אותה השלוה הקהה שבנשמתו. אפילו כשגמר בלבו לעזוב את מקום־מולדתו ועלה לארץ־ישראל, כשבלבו תססו אהבת קדמונים לארץ הקודש ושאיפת הגאולה והתשובה, והגעגועים לחיי חופש וטהרה בארץ אבות, – אף־על־פי שלבו עלץ אז מגיל, הרי נשאר העול הכבד על כתפיו, ותמונת חייו נשארה כמקודם – חזרה משעממת על אותה מסכת החיים שבפרס.

והנה עכשיו, כאשר המיר גורל חייו את צורת גופו, טלטל אותו ממסלולו הרגיל והגיעהו לנתיבות חדשות, כאשר היה בעל־כרחו למכשיר בידי בנו, ולעד־ראיה לקורות אהבתו הראשונה, התבונן וראה, כי בנו זה עושה את צעדיו הראשונים בימי עלומיו כמעט באותה צורה, בה עשה הוא את צעדיו בימיו.

הימים ההם עמדו כעת פתאום לעיניו בהעתקה ממש. ושוב רחש מחלוף תודה מעמקי הנפש לגורלו המוזר, שכך עשה לו, ושהרשה לו, על ידי שהלביש אותו בצורה פגומה זו של בהמת־משא, להתבונן למעשיהם של בני הזוג הצעירים.

כמוהו לפנים, ממש כמוהו, קטף מאיר בנו ענפים הרבה מעצי המימוזה ומן האקלפות, ובאמנות מפליאה בזריזותה ובבטחונה קלע מהם מחצלת ירוקה ורעננה, אשר מתח אותה בין שני אורנים גבוהים, כך שנוצרה מהענפים הירוקים סוכה, בה הסתתר עם דניה.

גם במחשבתו הוא עלה אז הרעיון, לראות בסוכך הירוק ההוא חופה ארעית, חופה של קידושין, לא כאותם הקידושין המוכרים על ידי הדת, – קידושין במבט עין, בהולם לבב ובנשיקה, קידושין שאינם סובלים כל עדות נוכחת וכל התערבות מצד איזו סמכות שהיא, מלבד סמוכותו של שר האהבה, המשדך שני לבבות צעירים בדממה, בבדידות של פנים מול פנים, בשבירת ענפי העצים חלף שבירת כוסות.

מה יקרו למחלוף רגעים אלה, בהם התבונן לטכס הטבעי הזה של אירושין מוקדמים, טכס מלא מסתורין ועתיק כימי עולם!

מאיר קשר טבעת מגבעול של עשב. הטבעת היתה קטנה ורק על קצה הזרת של דניה עלתה בקושי.

הוא לחש דבר־מה על אזנה של דניה ומשפתיה התפרץ צחוק לבבי, שנשפך כפעמוני־כסף על פני הבקעה.

– האם לחש על אזנה את המלים “הרי את מקודשת”? – הרהר מחלוף בלבו.

לרגעים נדלקה בלב מחלוף כעין קנאה באשרם של שני הנאהבים, שהתמסרו זה לזה בכל רגש הגיל הממלא את נפשם. הוא הרהר:

– חכה, גם אתה, ידידי, תפול בפח! עכשיו עוד כולך גיל הנך, אך לכשתרותק בעבותות החוק, כשסבל החיים יכבול את רגליך ויתוה להן את התחום המגיע להן, אז ישוך הסער המתחולל כעת בקרבך, ואולי גם אתה כמוני, ממש כמוני, לכשתראה במאוחר כי דומה חלקך למנת אותה בהמה אשר דמות גופה אני לובש עתה תתקומם לשוא לגורלך!…

אולם לעת עתה היה מחזה הזוג האוהב כל־כך מלבב, כל־כך משמח את רואהו היחיד, ותקופת האושר, שנגוזה מזכרו של מחלוף זה קרוב לעשרים שנה, קמה לעיני בשרו כל־כך חיה וברורה, עד שלבו צהל בקרבו מגיל, קריאת חדוה פרצה מגרונו, והוא מתח בכל כוחו את האפסר הקושר אותו אל האורן, עד שנתבקע בקלות כפתילה בהריחה אש.

מאיר ודניה ראו בהנתק החמור מעל אפסרו, אך לא עלה על דעתם כלל ללכת לתפשו – כל־כך שקועים היו בשיחם ובהמתקת סודם.

וגם מחלוף לא חשב כלל לברוח מהם. הוא רק שמח כעת עוד יותר, ביכולתו להתבונן אל הזוג הצעיר מכל הצדדים. הוא סבב אותם תוך כרכורים מצחיקים; לפעמים היה עולה קצת במעלה הגבעה לטעום מהאויר הבשמי, השורה בין גזעי האורנים, ולפעמים היה קוטף גבעולים מספר מהעשב העסיסי המרפד את הסלע; ובתוך כך היה מתעכב לפעמים, כדי להסתכל ממרחק־מה אל שני בני־אדם צעירים אלה, שחופת הירק אשר מעל לראשיהם וחופת השמים הנשקפת מבעדה היו, מלבדו, העדים היחידים ליום אשרם, הגדול שבכל ימי חייהם.

והם גם הם הסתכלו לפעמים בתנועותיו ובהליכותיו המשונות, שמחו וצחקו בקול רם לכרכוריו המשונים ולעיניו המביעות הרגשות אנושיות ממש.

אך כשהשקיע מאיר לרגעים ממושכים את עיניו באישוני עיניה של דניה, שכהו פתאום כמו מתוך התעלפות אושר, – הרגיש פתאום, שהחמור התקרב אליהם ותלה את ראשו השעיר סמוך־סמוך מעל לראשו.

מאיר הרגיש במבטה המוזר של החיה, כאילו אביו או אמו עומדים עליו להזהירו, והוא הבין את האזהרה:

– לא עת שטויות עכשיו! השמש שוקעת במערב ועליכם לשמוע לקול התבונה ולחזור איש לביתו.

מאיר התעשת חיש, אחז את צוארו של החמור, החזירהו אל האפסר, ודניה תקנה את שערות ראשה הפרועות וישבה על גב החמור.

כעין צעיף רקום ביד פלאית מאבקת זהב השקיעה, צעיף אנין שאינו נתפס לעין, כיסה את גבעותיה של ירושלים, בצאתם מבקעת המצלבה. קרני השמש השוקעת קרעו את הצעיף פה ושם לסחבות־זהב ענקיות, שנתלו מראשי המגדלים או עטפו ככפיות שקופות את השכונות הנישאות של העיר.

– מה טוב, שקמנו והלכנו. אני אוהבת אותך פי כמה! בראשונה חשבתי רק להשתובב קצת; כעת רואה אני, כי הכית שרשים בלבי. אכן לא מקרה היא פגישתנו בבוקר זה. אתה תהיה שלי ואני שלך, לעולם. האם תשכחני, מאיר?

– האם יכול אדם להתכחש ליום הולדו כל עוד חי הנהו? הן אני נולדתי היום לחיים חדשים.

מעל ראשי הזוג התעופפו להקות יונים וכנפיהן הרועשות כאילו הפיצו זיקי־אור בקרני־השמש האחרונות. מחורשת האורנים הגיעו ציוצי עגבים מפי פשוש פעוט, כתפילה עקשנית לאהבה, ולעומתו ענתה בהברות־שיר מקוטעות בת־זוגו המסתתרת אי־שם במרחק. סנוניות שחורות רבות לאין־ספור התשוטטו ברום, ומדי פעם בפעם היו אחדות מהן מנמיכות את מעופן ומחרידות לרגע את האויר השוקט בקול צפצופן המקוטע.

בית קרוביה של דניה היה באמצע השכונה קרית שמואל. הם עמדו ליד גדר של תיל דוקרני והחליפו בחפזה את מלות הפרידה האחרונות. הם הבטיחו לכתוב זה לזה, וכשבת מאיר על חמורו לרכב הביתה שמע מאחריו את ברכות השלום, שהחליפה דניה עם קרוביה. עוד רגע מעט וצללי הערב כיסו את השכונה מעיני המתרחק.

עצבות השתררה בלבו של מאיר עם התקרבו לשכונת סנהדריה. הוא הרהר בגורל אמו ודאגה חלחלה בנפשו לגורל אביו. האם ימצאהו בבואו הביתה, או גם הלילה יהי ליל נדודים וחיפושים?

בקרבו אל ביתו לקחה אזנו עוד מרחוק את קולה הבכיני של נגימה אמו. מאיר הבין, שכל החיפושים היו גם היום ללא תוצאות. בהכנסו לחצר הבית נתגלה לעיניו מחזה עגום מאד. הבית היה ריק וכל דלתותיו פתוחות לרוחה. התרנגולות נכנסו למטבח וטילו בשני חדרי הדירה, בנקרן כל דבר אשר יאכל. שתי העיזים, אשר לא נחלבו במשך כל היום, היו משוטטות בחצר בפעית עצבון מעוררת רחמים, החלב ניגר מדדיהן ארצה ומתלוב הקטן בכה בקול צרוד, שהעיד, כי הרבה לבכות היום, בלי ששעו לקול זעקתו.

למראה העזובה והמעצבה השוררות בכל הבית נעכרה רוחו של מחלוף, וזכר הנאתו, שנהנה מהטיול היום הזה, פג כעשן ברוח; הוא הרים את ראשו לקראת מערב, ומאי יכולתו לעזור ולפעול דבר־מה כנגד האסון המתרגש על ביתו, נשא את קולו בקריאת יאוש, ומגרונו יצא הסלסול החמורי המלא עצבון ופחד, ונדמה היה לו, שהחמורים, העונים לעומתו ממרחק מכל צד ועבר, גם הם משתתפים בצערו ומבכים אתו יחד את מר גורלו.

– מי יודע? עלתה מחשבה בלבו – אולי כל אותם החמורים גם הם בני אדם הם, אנשים שעלתה בגורלם ליהפך לבהמה גסה כמוהו? מי יודע? אולי גם אלו מבכים את מעמדם האנושי שנהרס, אולי גם נפשם הם מתעטפת בגעגועים לימים הטובים, שהיו להם ושלא יחזרו לעולם?

הוא תר לו ערימת־שחת בפנת החצר והתמתח עליה. הוא עצם את עיניו לבלי ראות במראה ביתו הנחרב. לבו התחמץ ומעיו המו מצער. ולו היה מי שהוא מתבונן בו באותה שעה, היה אומר, שמעיניו נתגלגלו דמעות…

– הדה הוא!

יד גסה אחזה בקדקדו של מחלוף וטלטלתו טלטלה עזה.

מחלוף קם חיש מהר מרבצו.

בחצר עמד הערבי שומר השדות, שאתמול קיבל את מנתו מפרסותיו, עמד פלח שני על ידו, משכניו בכפר חנינא, והיתה גם נגימה אשתו ושלשת בניו, ועל כולם – שוטר ערבי סלסל את שפמו בהבעת זעף.

– ובכן – שאל השוטר – אתה מכיר את חמורך כי שלך הוא?

– כן, – אמר הפלח השני – שלי הוא, אני מכיר אותו, חמור נקי ומצוחצח למשעי, שחור וחלק, משא לא עלה על כתפיו, שלי הוא כחלב אמי הורתי!

מבין כל הנמצאים באותו מעמד לא הבין איש את הנעשה באותה מדת הבהירות כמו החמור. פה נרקמה מזימה, שעמדה לשלול מאת מחלוף את חירותו, מזימה, שנרקמה בלי ספק על ידי עזרא מזרחי, אשר הלך אל שומר השדות ותאר לו את החמור לכל פרטיו והסיתו להעמיד את אחד משכניו כבעל החמור המופקר, המסתובב בקרבת השכונה.

מחלוף הבין, שלא יועיל לו כלום, אם ינסה להתגונן או לברוח; הוא החליט איפוא לחכות ולראות איך יפול הדבר.

נגימה היתה עיפה ורצוצה מחיפושיה כל היום ומרוב הדמעות ששפכה. היא לא נסתה כלל לעמוד על זה, שהחמור ישאר ברשותה. בעינים פעורות ללא כל מבע עמדה והסתכלה, כיצד מסתלק שכנו של השומר מכפר בני חנינא עם החמור הקשור באפסר שבידו.

מחלוף פחד בראשונה, שכעת יביאוהו לכפר הערבי, ושם יכלה בו ראשית כל השומר, שנחבט על ידו, את חמתו, אולם לא כן היה הדבר; בעברם ליד ביתו של עזרא מזרחי, עמד בעל הבית ליד הגדר, כאילו חיכה להם מכבר.

– אתה רוצה למכור את חמורך – שאל לפי תומו את הפלח.

– מכור אמכרנו לך, – אמר הפלח – ובלבד שתשלם לי טבין ותקילין.

מחלוף הבחין במבט הערמומי, המסתתר בזויות עיניו של של הפלח.

בינתיים הוציא עזרא מזרחי שטר של חצי לירה ותחבו לידו של הפלח. הלה אחז בקצהו השני של השטר וסרהב:

– מה, זה כל השכר בעד טרחתי?

– מה, האם שכחת את אשר הבטחתי לך? והאם שוכח אתה, שביום מן הימים יכול לבוא בעליו האמתי של זה ולתבוע את רכושו מידי. זה שכרך בטוח בידך, ואני מסכן את עצמי, עלול אני להפסיד לא רק את הכסף הזה, שאני נותנו לך, אלא גם להכניס ראשי במשפטים ובצרות שונות. שתוק איפוא, יא־מוסתפא, קח את הכסף ולך–לך בשלום לביתך. ואמור לכל אדם בשכונתנו, שמכרת לי את החמור הזה בחמש לירות.

כיון שראה הפלח, כי הוא סותם את כל טענותיו, שלשל את השטר אל חצנו ונסתלק.

עזרא אחז באפסר החמור והכניסו אל תוך דירו. שם הניח לפניו קומץ שחת ריחנית ושעורה בלולה בפולים. הארוחה ערבה הפעם למחלוף. עזרא ואשתו, שנלותה אליו בצאתה מן הבית, הסתכלו בחיוך ערמומי מהול בנחת מסותרת, בחמור האוכל את שעורתו לתיאבון. אולם הם לא העלו כלל על דעתם, שהחמור הזה, המסתכל בהם בעיניו השחורות, מהרהר באותו רגע כדברים האלה:

– אמנם, זוהי “חתיכה” הגונה לגנב שכמותך, אבל בחיי ראשי, שאנקם ממך.

למחרת היה יום של ערב פסח. השמש קמה חדשה ורעננה, משתקפת ברבבות רסיסי הטל בשדות, ולמולה נשאה רוח האביב את ריחות פרחי־הבר אשר בנקיקי הסלעים.

נשי סנהדריה היו עסוקות בהכנותיהן לקראת החג. גדרות השכונה היו עמוסות כרים וכסתות ושאר כלי־הלבן, שהוצאו לאויר. על הסלעים שבין הבתים ומסביבם היו פרושים חפצים שונים, החל מהספרים אשר בארונות ועד למעילי החורף, שהיה צורך לנער מהם את שיירי החמץ החבויים בין קפליהם. קול דפיקת המקלות החובטים באריג היה נשמע מקצה השכונה ועד קצה. הסיידים – כלומר, אנשים העוסקים כל ימות השנה במלאכה ארעית אחרת, אלא שלרגלי החג אחזו במברשות ארוכות־הידית, הלכו מבית לבית וידיהם מלאות עבודה. מראה השכונה היה דומה יותר לכוורת של דבורים, אשר האויר סביבה מלא זמזום בלתי פוסק, שפולח לעתים קרובות בהכרזותיהם של הערבים על כל מיני הסחורות שמכרו ביום זה ליהודים. זה מוכר חול נקי לזרות בו את הרצפות, זה פירות ובעיקר תפוחי זהב המובאים מיפו, זה זנגביל וכרכום ושאר מיני תבלין לימי החגים – סחורות שאינן ידועות לאשכנזים ושגם בעדות המזרח הולך שימושן ונשכח מלב בעלות־הבית בגלל מנהגי המערב המתפשטים. אפילו מוכרות־הירקות, היושבות כל ימות השנה בשוק של שכונת הבוכרים, יצאו הפעם לפשוט בשכונות, כשסליהן המלאים חזרת, חסה וכרפס ושאר ירקות, נישאים על ראשיהן, כאותה הכותרת על גבי העמוד.

גם בחצרו של עזרא מזרחי רבו השאון וההמולה. רבקה מזרחי אשתו היתה מסתובבת בחצר, כשידיה מלאות עבודה. בכל פעם היה אחד מילדיה מביא דבר־מה מן השוק: זה מביא מצות וזה מביא יין, זה ירקות ובשר מן הרחוב וזה רץ אל השוחט עם העופות. מעולם לא ראתה חצרו של עזרא מגדל־העיזים תכונה עשירה כזו לקראת חג הפסח כמו השנה, ולכן היה לבו טוב עליו. הוא לא עבד בעצמו, אלא הכניס ראשו לכאן ולכאן, צעק, גער, נזף ותיקן, כביכול, את מה שאשתו או אחד מילדיו לא עשו כהוגן, לדעתו.

בתוך כך היה עזרא מטפל בשקידה רבה בחמורו, אשר זכה בו כמעט מן ההפקר. בכל פעם היה משגיח בעין פקוחה, שמנת השחת לא תחסר באבוסו, מזמן לזמן היה מוסיף לו מנה נוספת – גיגית מלאה קליפות תפוחי אדמה או סלק, והיה מצטער כמעט בראותו, שהחמור אינו שם לב לכל המעדנים הללו ואינו זריז במלאכת האכילה.

כי מחלוף היה שומע מתוך כל השאון הזה של ערב פסח את קול אנקותיה של נגימה אשתו, אשר התיפחה חרש כל הזמן מתוך אפיסת הכוחות. מזמן לזמן היה שומע גם את קולה הצעקני, בגערה באחד מילדיה בקללות, שהעידו על מצב רוחה המיואש.

לא יקשה איפוא להבין את מצוקת נפשו של מחלוף לשמע ההרס והחורבן אשר בביתו ואת בחילתו בשפעת המזון, אשר העניקו לו בעליו החדשים. בכל זאת היה טועם מזמן לזמן מן המעדנים המוגשים לו ביד כה נדיבה, יותר מתוך שממון־הרוח ועיכור־החושים, הנגרם על ידי העמידה במקום אחד, מאשר מתוך רעב.

בעצב ויגון עברו עליו ליל הסדר והיום הראשון של חג הפסח. ברוב בתי השכונה היתה השמחה שלמה, דבר לא נעדר מכל הדרוש לשמחתם של אנשים אלה, אשר בקרבתם ממש התיפחה אשה עגונה עם חמשת ילדיה, ואיש מהם אפילו לא העלה על דעתו ללכת ולנחם את האשה האומללה או להביא עזר לילדים היתומים מאביהם. אזני החמור שלו היו היחידות, שקלטו את קול יללותיהם, ולבו היה הלב היחידי, שהרגיש בצרתם.

הגיע יום חול־המועד הראשון והשכונה לבשה פנים חדשות. אנשי השכונה, אשר בשנים הקודמות היו גם בימי חול־המועד, כבכל ימות החול של השנה, ממהרים איש לעבודתו, כאילו החליטו בהסכמה חשאית וכללית לשבות ממלאכתם, כדרך הספרדים האמידים, והשתמשו בחג הממושך, כדי לחדש את מריבותיהם הישנות, להרבות את דברי הלעז והבדיות איש על רעהו, להביע בפומבי את תקוותיהם ותכניותיהם לחודשים שלאחר החג בקשר עם הקניות בתל־תפוח, ולבלות את זמנם בשיחות בטלות.

כי אמנם נשתנו הזמנים תכלית שינוי. פדיונם של בעלי החנויות ובעלי סוכות־הירק שבשוק היה טוב מאד בזמן האחרון, בעלי המלאכה היו עיפים מרוב עבודה שלפני החג, ואפילו אלה, שרגילים היו לעורר את רחמי הבריות בתלונותיהם הנצחיות על רוע גורלם, לא הסתירו גם הם, שאכן ימים אחרים הגיעו גם להם.

רחוב השכונה היה הומה מאנשים, נשים וטף. לפני הבתים ישבו פה ושם קבוצות מגוונות של בני אדם, בהן תפשו מקום מרכזי גברים בשנות העמידה ונשים זקנות, אלו ואלו מוצצים מתוך קני הנרגילות המפיצות את עשן הטבק הריחני, ומסביבם פקעת תוססת של אנשים צעירים, פרחחים, בחורות ונשים צעירות, וילדים מכל הגילים.

השיחות היו חמומות ורגשניות יותר מבכל השנים. פה ושם פרצו ויכוחים סוערים, שהיו מפלגים כל קבוצה לשני מחנות יריבים, וקולם הרועש הגיע למרחוק. על הנושאים הקבועים, שריבי המשפחות הנצחיים היו מספיקים להם שפעת חומר לא־אכזב, נוספו הפעם נושאים חדשים: קניות המגרשים בתל־תפוח ותכניות הבניה עליהם, דבר העלמו המסתורי של מחלוף הרוכל המסכן והאסון שהומט על משפחתו, מעשה החמור שנמצא ללא בעלים, ושעזרא קנהו מאת מוסתפא הפלח מכפר בני חנינא, ועוד ועוד.

בכל הדברים הללו היו הדעות מפולגות. איש איש והשערתו על מקום העלמו של מחלוף. נמצאו אנשים, שאפילו התוכחו על זה, אם יש רשות לנגימה העגונה להנשא לאחר, אבל איש לא העלה על הפרק את דבר העזרה למשפחה האומללה.

כמובן, שלא חסרו גם עוררים על “קניתו” של עזרא את החמור המסתורי, כי ברור היה לכל, שהענין אינו כשורה.

ופתאום נשתתקו כל הקבוצות המתוכחות והכל הפנו את עיניהם לעבר אחד: בקצה השכונה הופיע אוטו פרטי קטן, אשר נעצר לפני ביתו של עזרא מזרחי ופלט מתוכו זה אחר זה את נחמיה מזרחי, אחיו של עזרא מגדל־העיזים, את אשתו שרה ואת חמשת ילדיהם.

השכונה הופתעה למראה האורחים החדשים הללו. הכל ידעו את נחמיה מזרחי מזמן היותו שותף לעסק העיזים של עזרא אחיו. הכל ידעוהו בשם צ’ינצ’א (פשפש בספרדית) בגלל רזונו וביחוד בגלל חזהו הדק, הדומה לקרש חלק – נחלת אביו החייט. לפני שנה היה מתגורר עם משפחתו בדירה רעועה, העומדת עדיין בחצר עזרא אחיו והמשמשת כעת דיר לעיזיו, שהלכו ונתרבו. יחסו של עזרא אל אחיו היה תמיד רע מאד; הוא היה מתעמר בו, מעבידו עבודת פרך וקוצב את מזונותיו בצרות־עין. ילדיו היו תמיד המלוכלכים ביותר בין ילדי השכונה, עיניהם – כעיני נחמיה עצמו – נפוחות־אודם וטרוטות ממחלת הגרענת. גם יחסם של בני השכונה היה יחס של בוז ולעג כלפי נחמיה זה, אשר תאות הבצע ואכזריותו של עזרא אחיו הורידוהו למדרגת עבד נרצע.

לפני שנה, בדיוק לפני חג הפסח שעבר, עזבו נחמיה ובני משפחתו את חצר אחיהם ואת ירושלים על מנת להשתקע בתל־אביב. היתה זו חידה בעיני הכל, וביחוד נפלא בעיני עזרא, מאין לקח נחמיה את הכסף להעברת חפציו ובני משפחתו לתל־אביב. אמנם נחמיה נשבע שהוא מעביר אותם בכסף שהצליח ללוות מאיש אחד עושה חסד, אולם הוא לא גילה את שם איש־חסדו, ועזרא, אף על פי שפשפש זמן רב בין כלי אחיו, לא הגיע לפשר התעלומה לעולם.

לא ארכו הימים ומתל־אביב הגיעו ידיעות שונות על מצבו של נחמיה. בראשונה ספר מי שהוא, כי הוא עם בני ביתו התגוללו ימים רבים בשוק מנשיה אשר ביפו ללא צל קורה על ראשם ובעירום ובחוסר־כל, כשחפציהם נערמים בתוך אחת החצרות בשוק. אחר כך פסקו הידיעות לזמן־מה, ופתאום נשתנו מן הקצה אל הקצה: שמועות הגיעו, כי היה נחמיה לסרסור בקרקעות וכי עסקיו מצליחים בידו במדה יוצאת מן הכלל. אחד הודיע, כי ראהו נוסע בטכסי בחברת שיכים ערביים; אחר ראהו באחד מבתי הקפה המפורסמים בחברת סוחרים אמידים בעלי־כרס. ביחוד היה בן־שמעון הנהג, העובד בקואופרטיב להובלה, מביא ידיעות חדשות לבקרים על חייו של נחמיה, שלדבריו היה פוגשו לעתים קרובות בתל־אביב. פעם הודיע, כי ראה את שרה אשתו, כשהיא מפודרת ושפתיה משוחות בששר כאודם אבטיח; פעם הודיע, כי יש כבר למר נחמיה מגרש ברחוב הירקון וכי בקרוב עומד הוא להקים עליו את ביתו. יש להגיד, שרבים הטילו ספק באמתותן של כל הידיעות הללו, ועל כל פנים היו חושבים אותן למוגזמות לפחות פי־שלוש.

כעת הופתעו הכל, אפילו אלה, שלא חשבו את בן־שמעון הנהג לשקרן.

נחמיה היה לבוש חליפה לבנה ומגוהצת למשעי, כדרך סרסורי המגרשים בתל־אביב. שערות ראשו השחורות היו משוחות למכביר בברילנטינה שהפיצה ריח חריף למרחוק. שפמו, שהיה לפנים תלוי לשני עברי פיו ומכיל שיירי אוכל ואבק, היה מתנוצץ אף הוא וקצותיו פונים בשני סלסולים למעלה, כדרך הקצינים התורכיים. על חזהו, אשר השמין לא מעט, התנוצצה שרשרת־זהב עבה, אשר נתנה מקום להשערה, כי תלוי בה גם שעון־זהב. כותונתו אף היא היתה מגוהצת בעמילן למכביר וצוארונו הקשה היה קשור בעניבה נאה עם סיכה יקרה. אדם הבקי בסגנוני התלבושת היה מתקשה לקבוע, על פי איזו אופנה הורכבה התלבושת שלו, אבל אנשי השכונה ראו רק את סכום הכסף, שהושקע בה, והם העריכוהו בסך המעורר רגשי כבוד.

הכל ידעו, כי שרה אשתו השירה כמעט את כל שערותיה לאחר לדתה את בנה הראשון, ולא ראוה מעולם אלא כשראשה עטוף מטפחת דהה, שקשה היה לעמוד על צבעיה. כעת – הזאת שרה? על ראשה היתה עתרת שערות סמיכות, שבתוכן התנוצצו מסרקות וסיכות משובצות יהלומים כוזבים. גם על צוארה היה ענק משובץ יהלומים. פניה מפודרים שכבה עבה, שמתוך הנסיעה וטלטוליה נתבקעה פה ושם וחשפה את העור המחוספס לאמתו – זכר לעבודת הפרך, שעסקה בה בהיותה גרה בחצר גיסה עזרא. גם הששר האדמדם שעל שפתיה נתמרק ובגדי המשי שעליה היו מעוכים מטלטולי הנסיעה הארוכה. אצבעותיה היו רצופות טבעות זהב שונות ומשונות ועל ידה השמאלית היה צמיד משובץ כולו אבני־רמון כהות.

הילדים היו נקיים ועיניהם בהירות; פניהם דשנים ועגולים, ותלבושתם תרכובת צעקנית, של בגדי־צבעונין מתוצרת חוץ, הנמכרים בחנויות תל־אביב.

בין־רגע היו האורחים לשיחה בפי כל אנשי השכונה. הכל מלאו את פיהם דברי הפלגה על עסקיו של האדון (!) נחמיה מזרחי, הכל השתאו לשינוי הכביר, שחל במראהו ובמראה בני ביתו, אמדו את ערכה של התלבושת העשירה אשר לגברת שרה, וביחוד עמדו בפרוטרוט על ערכו של ענק־היהלומים אשר לה, שחשבוהו לאמתי, ועל שיני־הזהב המתנוצצות בפיה.

ילדי השכונה עמדו בהמון גדול מסביב לאוטו, משמשו בגלגליו, הסתכלו בכל חלקיו ופרטיו, תקעו בחצוצרת שלו.

נחמיה מזרחי, שעמד באותה שעה עם עזרא אחיו בתוך שער־הכניסה אשר לחצרו, היה מציג בנחת ובחשיבות כולה אומרת כבוד את חזהו עטור־השרשרת כלפי כל אנשי השכונה המסתכלים בו. הוא לא הפריע בראשונה לילדים את תענוגם במששם ובהתרוצצם מסביב לאוטו שלו, אולם בראותו, כי מסעוד הפרחי, בחור מטומטם במקצת, ישב לו בתוך האוטו והתחיל מטלטל אנה ואנה את ההגה, נגש אליו באטיות ובמדדו לו בחשיבות סטירת־לחי אדירה על כל רוחב פניו, השליכו בדחיפה אחת מן האוטו.

מיד קמה מהומה ברחוב. גדליהו הפרחי, אביו של הבחור הנעלב, התיצב בכל מלוא קומתו כנגד נחמיה מזרחי. פניו הביעו זעם ומשטמה ונחיריו רטטו. אגרופיו נקמצו כשני חבושים ליד שוקיו, וכשהוא מזרה זיקי אש למול פניו של נחמיה, שאל:

– למה הכית את הילד? האם חושב אתה, שבבואך מתל־אביב הנה, למקום שנמשלת בו לפנים ככלב הזה, קנית לך את הזכות לשלוח יד בכל?

נחמיה מזרחי העמיד פנים, כאילו למטה מכבודו הוא לענות על חרופיו, מה שהוסיף עוד להרתיח את זעמו של גדליהו הפרחי: הוא החל לנפנף את אגרופיו הקמוצים לפני אפו של נחמיה ולבסוף אחז בשרשרת־הזהב אשר על חזהו ובמשיכת־יד אחת קרעה לשתים. שעון־הזהב הוצא מתוך כיס חזיתו ונפל ונתגלגל בעפר, ונשמע קול נפץ הזכוכית, שבידח מאד את האנשים העומדים מסביב.

זה הוציא לגמרי את נחמיה מגדרו והוא מדד גם לגדליה סטירת־לחי חזקה. אבל באותו הרגע ממש אחז גם גדליה בצוארונו ובתנופת־יד אחת חשף את חזהו של נחמיה.

בין־רגע היו שתי גופותיהם לפקעת מתפתלת. אבק הרחוב עלה וכיסה עליהם, ולא עבר זמן רב ושתי הגופות התגוללו בעפר הרחוב תוך התאבקות קשה.

באותו הזמן לא ראה איש, כי מסעוד הפרחי, זה הבחור שספג את סטירת הלחי הראשונה מידי נחמיה, הרים מסמר חלוד מן הרחוב ובמכת־אבן אחת תקעו לתוך הצמיג של הגלגל האחורי אשר לאוטו.

שני הניצים, אשר התגוללו זמן מה בעפר הרחוב לקול זעקת הנשים ובתוך המולת ההמון שלא העז להפריד ביניהם, נפרדו מאליהם וקמו זה אחר זה. מראה שניהם היה עגום ביותר. ביחוד מר נחמיה מזרחי, שלבושו הלבן היה קרוע ותלוי כסחבות מעל גופו המיוזע והמלוכלך, הפסיד את כל הכבוד, שרחשו לו אך לפני רגעים מספר אנשי השכונה.

שתי הדמויות המרופטות וממורטות עמדו זו מול זו, נכונות להמשיך את הקרב, אלא שכאן התערבו אנשי השכונה, נדחקו והפרידו בין הניצים.

הגיע תור הקללות והגדופים, היוצאים מתוך שתי מחנות העומדות בריוח הגון זו מזו. ביחוד הצטיינו בזה הנשים וקול גדופיהן הגיע למרום.

שני הניצים נסחבו בידי נשיהם אל בתיהם, אולם ההמון הצטופף ליד חלונות הבתים ועקב אחר המתרחש בסקרנות יתרה.

לאחר שהגברת שרה רחצה את פני בעלה במים, נתגלה פצע לא־עמוק, אבל ארוך למדי על מצחו של נחמיה.

– רופא!

אחד מגרי השכונה אץ להבהיל את נסים בן־שמעון הנהג, בו בזמן שנחמיה נדחף על־ידי קרוביו לתוך האוטו שלו. בעצם היה גם נחמיה יכול להסיע את האוטו שלו, ואליבא דאמת לא היה כלל זקוק לעזרה רפואית. מעט יוד היה מספיק כדי ליבש את הפצע ולהגלידו. אולם צריך היה לשוות לענין מראה רציני ביותר, כי נחמיה אמר לתבוע את גדליה הפרחי לדין, ולכן שלחו לקרוא לנהג.

אבל כשישב בן־שמעון במושב הקדמי ואמר לזוז מן המקום, לאחר שהדליק את המוטור, נשמעה מצד הגלגל האחורי שריקה חדה:

– פאנצ’ר!

בן־שמעון עמד לבדוק את הגלגל ולאחר רגע הוציא את המסמר החלוד מן הצמיג.

– מי עשה זאת?

אבל איש לא ידע לענות על השאלה. ונחמיה, אשר ראה במעשה זה התעמרות מצד אנשי השכונה, החל לקלל ולגדף את כולם גדופים נמרצים. האנשים עמדו שקטים וחיוך על שפתי האחד והשני העלה עוד יותר את זעמו של נחמיה. הוא השתולל כחית־טרף פצועה ונהם וחרף וקילל, כשפניו מאדימים עד לאזניו.

באין ברירה, הוכרח מר נחמיה לוותר גם על ראש גאותו – האוטו – ולעלות על החמור. עזרא אחז באפסרו והוביל את אחיו אל הרופא שבשכונת הבוכרים.

מרווחים הם בתי הבוכרים ומרחיבים דעתו של אדם. יהודים אלה נהנו בשעתם בבוכרה מחסותו של הצאר הרוסי, אשר באותו זמן היה עורך טבחי־דמים ביהודים יושבי התחום באוקראינה ובווהלין, בליטה וברוסיה הלבנה; כי בבוכרה היו היהודים נחוצים לו לעריץ כמכשיר רב־השפעה לדיכוי האמיר הבוכרי. בשעה שיהודי רוסיה היו סגורים ומסוגרים בתחומם, היו יהודי בוכרה רשאים לעבור בכל ערי הממלכה העצומה, ולסחרה כאות נפשם, וירב מאד חילם. אלה מהם, שעלו לעת זקנתם לעיר הקודש, העבירו הנה גם את מושגי הרחבות ויבנו בתים לתפארה, בהם חלונות ודלתות מקושטים עמודים וכותרות, אפריזים וארכיטראבים מגולפים מעשה מחשבת, חצרות מרווחות וחדרים גדולים, הכל מרוצף בלוחות־אבן צבעוניים מהשיש הירושלמי היפה.

הקליניקה למחלות פנימיות של הרופא ד“ר הילדברון, אשר עלה זה כשנה מגרמניה, היתה בביתו של האדון גדעון אפרימוף. אפרימוף עלה לפני שלושים שנה מבוכרה, בהשאירו את עסקיו בידי בניו. אולם לאחר כלות המלחמה הגדולה הגיעתו השמועה מבוכרה, כי כל רכושו, שהגיע למיליונים, היה למאכולת הריבולוציה הבולשביסטית; בניו נפזרו בערים שונות באירופה. מר אפרימוף, שהיה רגיל בחיים עשירים ביותר אפילו לפי מושגי הבוכרים ושהיה מקבל עד לימי המלחמה סכומים הגונים מבניו, לא יכול היה להשלים עם חיים מצומצמים אף במקצת. עם בוא ימי הגאות של העליה הפולנית נסתבך בספיקולציות על נכסי דלא ניידי בתל־אביב ובמשבר, שבא אחרי כן, הפסיד את שארית הונו. אפילו ביתו עוקל והושם במשכנתא, והיהודי הזקן הזה, הדור שיבה לפנים, נעשה מגוחך במקצת בהליכותיו. כדי להראות את בעלותו על הבנין היפה, שבעצם לא היה כבר ברשותו, היה מטריד את השכנים הדרים בו בטענותיו הנצחיות. הוא היה מקפיד ביותר על הנקיון בחצר ומעורר מדנים על כל פיסת־ניר, שהושלכה החוצה או שהובאה לחצר על ידי הרוח. עד שבא ד”ר הילדברון ופתח את הקליניקה שלו בבית היפה הזה.

ד"ר הילדברון, רופא צעיר כבן שלשים ושתים, רווק מושבע היה, וקרב את מר אפרימוף אליו באדיבותו. בשעות הפנאי מעבודתו המקצועית היה הרופא הצעיר מסב אל שולחן מזרחי קטן, מפוספס בלוחות צדף, ומשחק בשחמט עם הזקן. שניהם היו מדברים גרמנית, כי הזקן ידע את השפה הזאת מימי נעוריו, כשמסחר המרבדים ועורות הקרקול הביאהו לעתים קרובות אל הירידים אשר בלייפציג. הרופא היה גם סובל בחיוך על שפתיו, כשבשעות קבלת החולים הסתובב הזקן בין הפאציינטים הממלאים את חצרו – כי שמו יצא לתהלה כרופא טוב, שאינו להוט ביותר אחר הממון והמרפא גם אנשים עניים שלא על מנת לקבל פרס – ומתרה בהם, שלא יירקו על המרצפות ולא ילכלכו את החצר.

כשהגיע עזרא עם אחיו הרכוב על החמור לחצר הרופא, עברה זה כבר שעת־הבקור, ושני הידידים ישבו באולם הרופא ושחקו בשחמט.

מחלוף הכיר היטב את הבית הזה מאותם הימים, שהיה מהלך על פני שכונות העיר ומרכולתו על שכמו. הוא ידע גם את הליכותיו וחולשותיו של בעל הבית. כשקשר אותו עזרא אל טבעת־הברזל השקועה בקיר אשר ליד שער הבית, ראה, שמר אפרימוף מסתכל בו בעד החלון במבט זועם ורוטן מה מתחת לשפמו העבות. אחר כך, כשנכנסו שני האחים הספרדים אל הרופא ודרשו ממנו “עזרה ראשונה”, יצא הזקן הבוכרי לרחוב והביט על מחלוף במבט זועם ממרחק צעדים אחדים.

מחלוף נזכר כעת, שלפני שנים רבות היו לו עם הזקן לעתים קרובות ויכוחים על ענינים שונים, וביחוד על עושר ועוני, על חיי מותרות ועל הסתפקות במועט, ויכוחים שהיו נמשכים תמיד וגומרים מתוך ידידות ודרך־ארץ. אולם משקפצה על אותו איש הזקנה והנטיה לרגשנות עשתו לצחוק בעיני שכניו, הגיעו פעם לידי סכסוך ומריבה והזקן לא יכול עוד דברו לשלום. היחסים ביניהם נתקלקלו לגמרי ומחלוף היה מונע עצמו מלבוא אתו במגע. אבל פעם נזדמן לו למכור לאחד מאנשי חצרו איזו סחורה ובשעה שמחלוף הוציא קופסאות אחדות ממטענו וערכן על מדרגת הכניסה, נגש הזקן בחפזה ובחבטו במקלו בקופסאות פזרן על פני הרחוב. אוטו, שעבר אז במקרה ברחוב, שבר מסרקות אחדים וגרם לו נזק הגון.

מר אפרימוף, כמובן, לא העלה על דעתו, מי הוא העומד לפניו בצורת החמור, וודאי שלא חשב כלל, כי בריה זו עומדת להתנקם בו כעת על מעשה־רשע, שעולל לרוכל מסכן לפני זמן רב. הוא רק היה זועם על החמור העומד כאן ליד הבית, שהיה לפנים בעליו הבלתי־מוגבל, כשם שהיה זועם על כל העולם כולו על תפארת העבר, שנשללה ממנו לעת זקנה.

חבישת פצעו של מר נחמיה מזרחי נגמרה עד מהרה, כי היתה זו רק שריטה קלה. אולם מר נחמיה אחת גמר להתנקם בגדליה הפרחי, אשר הפר בחוצפה כזו את הופעתו הגאה בשכונה והעז להזכיר בפניו את ימי שפלותו. הוא תאר בגוונים חיים לפני הרופא את פרשת הקטטה והיטה את לבו לערוך דין־וחשבון רפואי, אשר יוכל לשמש לו תעודה רצויה בבית המשפט.

התעודה, שנתן הרופא למר נחמיה, היתה מנוסחת בסגנון מדעי מעוטר ביטויים לטיניים, כאותו הקוץ בשדה העטור מחטיו הדוקרניים, כדי לתאר את הפציעות והמעיכות, שנמצאו בגופו של נחמיה מזרחי.

בגמור הרופא את כתיבת התעודה ובהושיטו אותה תוך חיוך אדיב על שפתיו למר נחמיה, נזכר הסרסור בו ברגע, שכבר ראה את הרופא באיזה מקום, והוא שאל:

– נדמה לי, שכבוד הרופא שאל אותי פעם בתל־אביב על דבר קרקע, הנוחה להקמת קליניקה ובית־הבראה לחולים במחלות פנימיות?

– אמנם כן – ענה הרופא – זה היה ודאי לפני חצי שנה בתל־אביב. כפי שאתה רואה, הסתדרתי בינתים בירושלים, אבל לא נסתלקתי לגמרי מתכניתי הישנה; רוצה אני להקים קליניקה כזאת בסביבת ירושלים, אלא שאין לי זמן לבקש את הקרקע הדרושה לכך, מפני שעמוס אני יותר מדי בעבודה ובריפוי החולים הרבים.

– הנני נשאר כשבועים בעיר, ואם כבוד הרופא רוצה בכך, מוכן אני לעזור לו בהשגת הקרקע הדרושה. ואיזה שטח דרוש בערך לכבוד הרופא?

– מעשרה עד עשרים דונמים, והעיקר, שהחלקה תימצא בתוך סביבה שקטה ומרוחקת מהישוב העירוני.

– אני מקוה, שבמשך זמן שהותי כאן יעלה בידי למצוא בשביל כבוד הרופא דבר־מה, שיתאים למטרתו – אמר נחמיה.

– ואני – אמר הרופא בהפרדו מעל שני האחים – אם המקום יהיה מתאים לדרישותי, נכון אני לשלם בעדו מחיר הגון, וגם דמי סרסרות אשלם בעין יפה.

– אנו נעשה את כל מה שבכוחנו, כדי לספק את רצון כבוד הרופא על הצד היותר טוב.

האחים יצאו מבית הרופא ונחמיה, העטור תחבושת אדירה על מצחו, חזר אל גב החמור.

– האם אץ אתה לחזור הביתה? – שאל עזרא את אחיו.

– למה שאלת?

– כי יש לי רעיון – אמר עזרא והנמיך את קולו – אנשי סנהדריה קנו בזמן האחרון מגרשים בתל־תפוח. ידוע לי, שהמקום הזה נמצא עדיין בסביבה מרוחקת מן הישוב העירוני, אורנים וזיתים צומחים שם למכביר, והמקום כאילו נוצר בשביל הרופא שלנו.

– ומי הוא בעל הקרקע?

– את זה איני יודע בדיוק; נדמה לי, שאחד מעשירי הערבים מכר אותה ליהודי מבגדד, אבל מכיר אני את סוכנו הראשי, הוא מר יצחק מצליח. הוא גר בשכונת בית־ישראל החדשה. רצונך, נסור אליו ונשמע מה בפיהו. בינתים יראו אנשי סנהדריה, כי ביקורנו אצל הרופא נמשך זמן רב, וזה יגביר את פחדו של גדליה הפרחי, ונמצא, שעל־ידי מה שנתמהמה, נשיג שתי מטרות בבת אחת.

נחמיה דפק במקלו אשר בידו את החמור. אולם הלה לא זז מהמקום, עד שלא הרים את זנבו והתריז כחצי תריסר גללים על מדרגת הכניסה, באותו מקום בדיוק, בו פיזר מר אפרימוף לפנים את סחורותיו של מחלוף.

מר אפרימוף קפץ כנשוך־נחש וחרף זקנתו המופלגת רץ באגרופים קמוצים אחרי שני האחים המתרחקים, כשהוא מגדף בלשון הבוכרית.

– אין בהמה מצווה על הטהרה וגם לא על נימוסים ודרך־ארץ – אמר מר נחמיה בקול צחוק אדיר אל הזקן המשתולל, ופרחחי הרחוב, שנאספו מסביבו, ענו גם הם בצחוק.

שני האחים נכנסו לתוך הסמטאות הצרות של שכונת בית־ישראל, המלוכלכות ביותר מימי ערב החג והנודפות את ריחם החריף של מי־השופכין, אשר נשי השכונה שופכות אותם אל מתחת רגליהם של העוברים והשבים. על אלה נוספו עוד שברי כלי חרס וזכוכית וחרסינה מכל המינים, וכלי־פח ישנים, שהופקרו בערב החג, עמדו לנגף על כל צעד ושעל. תינוקות לבושים בגדי־חג, אשר הספיקו כבר ללכלכם בזוהמת החוצות, היו מבעטים בקופסאות־הפח ובכלי־הברזל החלודים, והגדילו עוד על־ידי כך את קול ההמולה המלאה את הסביבה בימי חול המועד.

ביתו של מר יצחק מצליח עמד בגבול שבין בית־ישראל הישנה והחדשה. הבית נבנה בימי העליה הפולנית, אבל מחמת הבניה הבהולה בימים ההם כבר דמה לחורבה. בכל מקום נבעו פרצות בטיח, מדרגות הבטון נסדקו, הגדר נרמסה והשטח אשר לפני הבית, שנועד לגינה, היה זרוע שברי פחים ושיירי חמרי־בנין.

תכונת החג סלקה אך במעט את מראה העזובה ואי־הסדר השוררים בבית פנימה. אנשים, שהיו רגילים שנים רבות בחיי דחקות ועוני, כיוון שהגיעו להם ימים יותר טובים, מבליטים את שינוי מזלם קודם כל בתלבושת אשר לגופם, בו בזמן שהסדרים בביתם פנימה מוזנחים כקדם. על כל פנים עובר זמן עד שמתעוררת בהם השאיפה ליפות גם את דירתם ברהיטים טובים ובכלים נאים. מר מצליח ואשתו טרם הגיעו לידי כך. אמנם בבית היו מתגלגלים פה ושם בגדי משי, כותנות, סיכות, כפתורים ועוד המון חפצים, הנקנים בחנויות המרכולת והממהרים לצאת מן השמוש כלעומת שנרכשו, אלא שהכל היה מתגלגל על השולחן ועל הכסאות ובפינות הדירה ללא סדר והדגיש עוד את התוהו ובוהו, שהכניס השינוי הפתאומי לנפשם של העניים מתמול־שלשום.

כשנכנסו שני האחים אל הבית, היה מר יצחק מצליח עסוק במשחק הטאולה עם אחד משכניו, כשהם מסובים אל שולחן מזרחי נמוך ליד החלון; בעל הבית הזמינם לשבת, כשהוא משתדל להסתיר בחיוך על שפתיו את מבוכתו הראשונה לבוא האורחים. אשתו של מר מצליח, לבושה שמלת־בוקר מאטון כחול, תפורה לפי גזרה משונה, – תערובת של העביה הערבית והקימונו היאפּוני עם ציור של מראה־נוף מודפס על גבה, – הגישה להם גרעיני־אבטיח קלויים, ובשעת מעשה מיהרה להוריד את קליפות תפוחי־הזהב ושאר שיירי המזונות, המתגוללים על השולחן.

שני האחים נגשו, בלי לנגוע בכיבוד המוצע להם, ישר לעצם הענין:

– היינו רוצים לדבר עם כבודו בענין מסחרי.

השכן, שהבין את הרמז, מיהר להסתלק. בעל הבית עשה אזנו כאפרכסת לשמוע את דברי האחים, ובאותו זמן הקשיב גם מחלוף, שעמד קשור ליד החלון, אל השיחה המתנהלת בין הסרסור ושני האחים מזרחי.

– שמענו – פתח מר עזרא מזרחי – שלכבודו יש עוד מספר מגרשים בתל־תפוח. האם כבודו יכול למכור לנו שטח של עשרה עד עשרים דונמים בערך?

– לדאבוני, רק עוד שלשה מגרשים יש ברשותי, בסך־הכל דונם וחצי; כל השאר נמכר אך לפני שבוע ימים.

האין אפשרות לבטל את הקניות? – שאל מר נחמיה – הדבר ראוי לשיקול־דעת, כי יש באפשרותנו להציע לכבודו מחירים אחרים לגמרי מאלו שקיבל מאת אנשי סנהדריה.

– אני ידעתי, שהמקום בריא ושקט וטוב ונאה הוא לעיר־גנים. אולם אגיד לכבודו את האמת: המקום מרוחק במקצת מן הישוב העירוני, ואיש מאמידי ירושלים לא רצה לקנות במקום הזה. על כן נאלצנו למכור את המגרשים במחירים נוחים ביותר לתושבי השכונות הדלות.

– אבל יואל נא להבין, שיש בידנו כעת הצעה מאת אדם בעל־יכולת, המעונין, אם אפשר, לרכז את כל השטח הזה בידו, האין אפשרות לבטל את הקניות, ביחוד, שהקונים אינם בקיאים ביותר בענינים משפטיים ולא יעצרו כוח לעמוד במשפט עם כבודו?

–־ אמנם הקניות הן בתחילתן ורק את תשלום הראשון שילמו הקונים לעת עתה, אבל המכירות שרירות וקיימות, ובסעיפי החוזה קבועים דמי־פיצויים על סכום השוה כמעט למחיר המגרש כולו. באופן שאין אני רואה שום אפשרות לבטלן. הדרך היחידה, לדעתי, היא לפנות אל הקונים עצמם בהצעה להסתלק מקניותיהם או, יותר נכון, לקנות מהם את החוזים בריוח מסוים.

– זוהי דרך קשה ומסוכנת ביותר. הקונים יפקחו את עיניהם לרוחה וידרשו סכומים מופרזים – אמר מר נחמיה – אצלנו בתל־אביב עושים זאת בדרך אחרת לגמרי, יותר נוחה ויותר בטוחה: מביאים את הקונים לידי כך, שהם בעצמם מסתלקים מקניותיהם ומבטלים את החוזים.

מר מצליח העמיד פנים תוהים: – הא כיצד?

– יסלח לי אדוני! – אמר מר נחמיה, כשחיוך ערמומי נוטף מעל שפתיו – רואה אנוכי, שכבודו הוא עדיין כילד בעסקי קרקעות.

– אדרבא, – ענה מר מצליח – מוכן אני ללמוד מפי כבודו. אנחנו בירושלים עדיין לא הגענו לאותה מידת הזריזות שלכם בתל אביב. ואם ישכילני באמרי פיו, ודאי שאכיר לו תודה ואקרא לו רבי, אלופי ומיודעי.

הדבר הוא פשוט בתכלית. אין כבודו יכול לשער את תוקף פעולתה של שמועה, שמפריחים בין קהל הקונים. די להפיץ בין שנים־שלושה אנשים את הדעה, למשל, שקרקעות תל־תפוח אינם כלל בנמצא, או שאינם שווים מאומה, או שיש קשיים לקבלת הקושאן, או שהממשלה אינה רוצה לאשר את הפרצילציות, ואז הקונים שלו יבואו אליו בעצמם, ירוצו כאותם החתולים המורעלים, ירימו קול זעקת־שבר ואחר־כך יתנו שבח והודיה, אם יחזירו להם את הכספים שהכניסו בניכוי אחוזים הגונים בעד ביטול החוזים.

מר מצליח הביט בפנים המביעים הערצה על אורחיו.

– וכיצד יפריח כבודו שמועה כזו?

– יסמוך נא עלינו! אם כבודו נותן לנו את הבטחתו למכור לנו את כל הגוש של תל־תפוח במחיר שלשת אלפים לירה יהיה סמוך ובטוח, שתיכף ביום הראשון לאחר החג יבואו אליו כל הקונים שלו ויתחננו לפניו להחזיר להם את דמי הקדימה שלהם, ואפילו בניכוי המחצית בעבור ביטול החוזים. אולם על כבודו להזדיין בסבלנות, ואם יבואו אליו לשאול בירורים, עליו לענות במחצית־הפה בשלילה ולגמגם במחציתו השניה. דבר זה מבלבל את רוחם של הקונים ומחזק בלבם את החשד, שאין טוב להם אלא להסתלק מהקניה הרעה.

מחלוף, ששמע דרך החלון הפתוח את המזימה הנבזה, שנרקמה בקלות כזו לעין השמש, נמלא חימה בוערת, והוא נתן את קולו בנעירת־שבר נוראה, אשר לקולה קמו שני האחים ממקומות מושבם לראות, אם קרה דבר לחמורם, ובראותם, כי אין כל סיבה הגיונית לצעקה, אחזו שניהם במקלותיהם, שנשענו עד כה אל השולחן, והחלו להמטיר עליו דרך החלון הפתוח את מכותיהם האכזריות.

מחלוף, שמכותיהם הנאמנות הממוהו לרגע, התעודד מיד, מתח בכל כוחו את האפסר הקשור לטבעת שבקיר, פקעהו בתנועת גופו החזק, וברח.

שני האחים יצאו חיש מהבית לרדוף אחרי החמור הבורח, אך בראותם, כי הלה דוהר במלוא כח מרוצתו לקראת סנהדריה, התיאשו מהרדיפה ושבו לביתו של מר יצחק מצליח, כדי לגמור את העסק.

בהגיע מחלוף לשכונה, ראה שכל אנשיה נצטופפו לפקעת אחת גדולה מסביב לגדליהו הפרחי. זה לא טמן כלל ידו בצלחת. בראותו, שאיש חרמו הלך אל רופא, ובדעתו היטב את הסכנה המרחפת על ראשו, שלח גם הוא את אחד מאנשיו להבהיל את הרופא הערבי, הגר בקרבת השכונה האמריקאית, וזה חבש את פצעיו לעיני כל השכונה באמצע הרחוב, אף עלה בידו להציג לראוה מחזה של התעלפות, כיד האומנות הטובה עליו.

מחלוף ראה, שהשעה משחקת לו. עליו להציל את רכושו משיני האחים מזרחי, ויהי מה! לא היה ספק למחלוף, שבהתפשט השמועה על־ידי האחים, תמהר גם נגימה אשתו לבטל את הקניות, בהן השקיע את כל חסכונותיו, וההפסד יהיה רב מאד. שומה עליו איפוא, אם אין הוא יכול להציל את כל שכניו, לפחות להסתיר את שטרי הקניות שלו ולמנוע מנגימה את מעשה הבהילות, ששני האחים הערמומיים רוצים לדחוף אליו את כל אנשי השכונה.

הוא נכנס לחצר ביתו, שמראה העזובה בתוכו עוד גדל מזמן שהותו כאן בפעם האחרונה. דלתות הבית עמדו פתוחות לרוחה. אך הפעם היה הדבר רצוי לו ביותר, והוא נכנס באין עוצר בעדו אל תוך חדרו.

כמתוך חלום זכר מחלוף, שבטרם יצא מביתו מפני קללות אשתו, הניח את שני שטרי־המכר בארון־הספרים שבחדרו. דלתי הארון לא היו נעולות, כך שתנועת־ראש אחת הספיקה לפתחן. הוא אחז בשפתיו החמוריות את שני גליונות־הנייר המגוללים לשפופרת, שהיתה מונחת למעלה על האצטבה.

בצאתו את החצר נתקל מחלוף בשמעון בנו הקטן בן־החמש, אשר בראותו את החמור אוחז בפיו גליונות־נייר, נבהל ביותר והרים קול צעקה. אולם לאשרו של מחלוף לא שמע איש את צעקת הילד, והוא הצליח להסתלק אל עבר ההר המתנוסס במעלה השכונה.

מחלוף נכנס באחת ממערות הסנהדרין, זחל על גחונו עד למערה האחרונה שבמעמקיה, והניח את שתי תעודות־המכר בתוך אחד הכוכים. הוא הרים בלסתותיו החמוריות מספר אבנים על מנת להכביד על התעודות והסתלק.

וכעת עליו להגאל מידי בעליו הרמאי ויהי מה! אין הוא רוצה עוד לעבוד לפריצי אנשים אלו ולהיות עד חסר־אונים לתעלוליהם. עליו ללכת תיכף ומיד אל החוזה השחור.

אולם, היבין זה את מה שהוא דורש ממנו, כשאין כוח בפיו לדבר אליו בשפת אנוש?

לרגע החלישו הספקות את החלטתו, אולם לאחר שהרבה להרהר בדבר, ברור היה לו, כי אדם, הבוחן כליות ולב והמבין את שיח חלומותיהם של אחרים, ודאי שיוכל גם לקרוא במחשבות, שהוגה הוא בראשו החמורי.

כן, אבל כיצד יעבור את הדרך עד לחוזה השחור, כשהוא חמור ערירי ללא בעלים? האין זו סכנה לחמור שכמותו לעבור לבדו בין רבבות אנשים, הממלאים את רחובות הכרך? הלא יאחז בו בדרך אחד הערבים? אם לא יפול שוב בפח וירתם בעול עבודת־פרך, קשה מזו שעד עכשיו?

תחת לפנות וללכת לעבר שער יפו החל לשרך את דרכו בעצבות בין הסלעים השוממים, הממלאים בקעה והר מסביב. לבו התחמץ בו מצער, אזניו נפלו ונתרפקו אל צוארו הארוך. הוא רצה לבכות, אך עיניו יבשו מדמעה.

הוא כבר אמר להכנס לתוך אחת המערות אשר במורד ההר הפונה מול גבעת־האלהים, כדי להתמסר כולו לעצבון ולרגשי היאוש המחלחלים בלבו, והנה הבחין בדמות־אדם שחורה, המטיילת כחום היום בין הסלעים ומתכופפת מדי פעם בפעם לקטוף את אחד הצמחים, הגדלים בנקיקי הסלעים.

מחלוף חשב בראשונה, שזוהי ודאי אחת הפלחיות האוספות את עשבי האביב לאכלם, אולם בהתקרבו קצת, כמעט שניטלה נשימתו ממנו:

– הן זה הוא הנביא עצמו!

ובשוב אליו רוחו נשא מחלוף את קולו בקריאת גיל בנעירה מסולסלת כקול שברים־תרועה שבשופר.

החוזה הפנה את ראשו אליו ועל פניו חיוך אדיב. ובפעם הראשונה ראה מחלוף בפניו השחורים של החוזה הכושי את אשר לא הראה זה לעולם לעיני אדם – הבעה של חסד וטוב אנושי. לא היה בו כעת אותו הקפאון ואותה אמירת הכבוד המטומטמת, כמו בשעת כהנו במלאכתו, מלאכת הנבואה, בתוך השוק הערבי ההומה ליד בריכת סולטנה. כאן היה הוא שוב לאדם.

מחלוף בטח כעת, כי הפעם מופיע לו החוזה כגואל ומושיע. הפעם יצילנו מצריו, ואולי, אולי יחזיר לו את צורתו האנושית? או לפחות יגיד לו, מתי סוף־סוף ירצה את עוונו?

הוא ניגש אל החוזה באהבה וליטף בלסתותיו הרכות את כנף עביתו החומה. אף החוזה השיב לטיפה לצוארו ואמר:

– לא אני הבאתיך עד כה ואין בכוחי להשיבך למצבך הקודם. אולם אתה גאול תיגאל, ובקרוב, לעת עתה הנני לעזור לך ככל יכלתי ולהקל את מצבך ככל האפשר.

ובאמרו זאת עלה על גבו של מחלוף ורכב עליו לקראת שכונת סנהדריה. בהגיעם לרחובה הראשי פגעו בשני האחים מזרחי, ששבו מדרכם.

עזרא נגש מיד אל החוזה הרוכב, אחז באפסר שבידו וצעק בפנים נזעמים:

– איך באת לשבת על חמורי, קנין כספי?

אבל גם החוזה העמיד פנים נזעמות, וכשעיניו השחורות מזרות זיקי לובן, ענה לרמאי:

– חמורך, קנין כספך? במחצית הלירה, שנתת למוסתפא בערב החג?

עזרא עמד כהלום־רעם והחוזה פנה, כשהוא מתרומם על גב החמור, וקרא אל אנשי השכונה בקול רם עד כמה שאפשר:

– דעו אתם, אנשי המקום, כי אני בעצמי מכרתי לפני חמישה ימים את החמור הזה למחלוף הרוכל היהודי מאורמיה בכסף טוב שש לירות ארצישראליות טבין ותקילין, וזה האיש העומד כאן לפניכם – הוא הצביע על עזרא מזרחי – הרי הוא הרמאי הגדול ביותר, שפגשתי בימי חיי. אני מוכן להקים עדים לדברי ולתבוע אותו למשפט ולהוכיח לו בפניו, כי הוא הוא אשר העמיד כעדים את טאלב שומר השדות ואת מוסתפא הפלח, שניהם מכפר בני חנינא, כדי לזכות בחמור הזה.

פני עזרא החוירו ודמו לאפר בנפול עליו מבטי הבוז והמשטמה מעיני כל אנשי השכונה. הנאספים סביבו. כמתחת ברד של גפרית ואש נסוגו שני האחים מקרב ההמון ותרו להם את הדרך למהר לחסות בצל ביתם.

– ואיהו בעצמו, כלומר מחלוף הרוכל, לאן נעלם? שאלו אנשי השכונה ובראשם נגימה אשתו.

– הוא היה אצלי בלילה, בטרם צאתו לדרך ארוכה, כדי לרצות את עוונו, אשר הרגיש בנפשו. דעי לך, כי לבו קרוב אליך – אמר אל נגימה – ורוצה הוא מאד לראותכם; הוא ודאי ישוב אליכם בקרוב. ועתה קחו את החמור הזה ושמרו עליו ואל תמכרוהו.

אנשי השכונה, וביחוד נגימה אשת מחלוף, פערו את פיהם לרוחה, בשמעם את דבריו התמוהים של החוזה השחור.

הראשונים שההינו לשאול את פי החוזה ולשמוע ממנו ביאורים על דבריו, היו הולכי הרכיל, מתוך שהיו להוטים לדעת את מהות חטאו של מחלוף, אשר בגללו ראה לנכון לנדוד מביתו.

– הוא לא הלך בקרי עם בוראו ולא חטא לחוקי הדת. אף לא התחבר לתשחורת ולא מעל בחוקי המדינה. בכלל הרי מחלוף הרוכל הנהו צדיק יותר מכולכם. רק שבזמן האחרון, כשתשו במקצת כוחותיו הגופניים, נתרופפו במקצת גם חבלי מוסרו. הוא נטה לרגזנות ולא יכול לשלוט בעצמו. והיפלא, שהודבק גם הוא במחלת הזמן ונמשך אחרי היצר לרכוש נכסים חמריים? הלא מחלה היא, אשר אחזה בכל יושבי הארץ הזאת…

דבריו של החוזה השחור לא היו, כנראה, לרצון להמון אנשי השכונה, אשר בראותם כי אין כאן כל ענין שאפשר להרבות עליו שיחה ולהלהיב את יצר הרכילות, נסתלקו ועברו אחד אחד לעבר ביתו של עזרא מזרחי, כי שם קיוו למצוא פיצויים הגונים לאכזבתם. גם נגימה לא הבינה הרבה מדברי החוזה על החטא, אשר ממנו שאף בעלה להטהר, והיא רצתה לשמוע דבר מה. היא לא ידעה במה להתחיל את שאלותיה. מטוה המחשבה נרקם בלבה בעצלתים, ובאין לה שאלה יותר פקחית שאלה:

– האם החטא, שאת מחילתו מבקש הוא, הוא בספל החלב, אשר שתה בשובו הביתה בערב האחרון לפני העלמו? אם זה הוא כל חטאו, הריני יכולה להבטיח את בעלי, בשמי ובשם מתלוב הקטן, כי אנו מחלנו לו במחילה גמורה על חטאו זה, ובלבד שישוב במהרה לביתו ויהיה אב למשפחתו כמקודם.

אילו היה מי־שהוא מסתכל באותה שעה אל פניו החמוריים של מחלוף, היה רואה ודאי בפעם הראשונה בחייו חיוך חמורי, אך איש לא שם אז לבו אליו, כי עיני הכל היו תלויות בדמותו של החוזה.

לבסוף ירד הכושי מעל החמור ומסרו לידי מאיר, אשר אחז באפסרו והובילהו לביתו, הפעם כרכושו החוקי המוחזק בעדות ברורה, אבל גם מאיר לא ראה, באיזו חבה והכרת טובה לווה מחלוף את דמותו של החוזה המתרחק.

כי רק כעת נרגע סוף־סוף לבו של מחלוף, לאחר ימי הרפתקאות אלה, שנדמו לו כשנים. הוא יימצא כעת בקרבת משפחתו, ואיש לא יהין לשים ידו עליו. הוא ידע כעת מיד את כל המתהוה בביתו, ואם יוכרח לעבוד עבודה ולו הקשה ביותר, הרי תהיה זו לטובת ביתו, והוא ימשיך בדרך זו, גם לאחר הצרה הגדולה שנתגלגלה עליו, למלא, אם גם במדה זעומה, את החובה לכלכל את אשתו וילדיו.

מאיר טיפל כעת בדאגה מרובה בחמורו. הוא הכין לו פינה בחצר, הציע לו אלומת־קש למשכב ונתן לו מהמאכלים הטובים ביותר לחך החמור. אולם מחלוף היה כה עיף מכל מה שעבר עליו בימים האחרונים, שכמעט לא נגע בכל המוגש לו, אלא התמתח בכל ארבע פרסותיו על הקש ויישן שנת חמורים.

והשכונה היתה כמרקחה. כל תושביה רתחו מזעם על תעלוליו של עזרא, והכל רצו לראות בענשו. ליום האחרון של חג המצות נועדה אסיפת השכונה, שעליה היה להרחיק את עזרא מן הועד ולקחת מידיו את כל תפקידיו הצבוריים.

אולם, עזרא ואחיו הרגישו בשואה העתידה לחול על ראשם, והם השכילו לקדם את פני הרעה. עוד בערב החג נכנסו שני האחים אל ביתו של גדליהו הפרחי, ועלה בידם לשכך את חמתו ברוב השתדלות ובמתת־יד.

וביום החג, לאחר סעודת הצהרים, כשנתאספו אנשי השכונה, כדי לדון על הרחקתו של עזרא מן הועד, הרעישה פתאום את כל הנאספים זעקתו של גדליה הפרחי. הלה התיצב לפני הצבור, ובקול קורע־לבבות זעק על העושק האכזרי, שנעשקו אנשי השכונה על ידי מר יצחק מצליח, במכרו להם מגרשים, אשר מי יודע אם ישנם בכלל בנמצא.

– הא כיצד? איה מקומו של תל־תפוח זה?

כולם נזכרו רק עתה, שאיש מהם לא שאל, בטרם גשתו לקנית המגרש, על מקום המצאו של תל זה. כולם היו בטוחים, שזהו מקום הנמצא בקרבת אחת השכונות של העיר החדשה.

מתוך זעקות השבר והחמס נפתחה האסיפה, שנהפכה בין־רגע בהסכמה כללית לאסיפת בעלי המגרשים בתל־תפוח, על מנת לדון, לא כמתוכן מראש על הרחקתו של מר עזרא מזרחי מהועד, אלא על האמצעים שיש לאחוז נגד מר יצחק מצליח, כדי להציל את שארית הפליטה מחסכונותיהם של אנשי השכונה.

הצעות שונות הוגשו לפני הנאספים, שבכולן ניכר היה גון היאוש ובכולן לא היה כדי לעורר בטחון בלבות הנאספים, כי אמנם יעלה בידם לצאת בלי נזק מעסק ביש זה.

על כל המבוכה נוספה עוד הצעקה המרה, שיצאה מפי נגימה אשת מחלוף:

– שני שטרי המכר על המגרשים, שקנה בעלה בטרם העלמו – נגנבו!

היו ששיערו, שודאי מחלוף לקח אותם בברחו, אבל נגימה נשבעה בכל הקדוש לה, כי היא ראתה את התעודות אחרי העלמו של מחלוף.

המהומה גדלה עד כדי כך, שאיש לא שמע כבר לדברי הנואמים החדשים, שבאו להציל בהצעותיהם את המצב. האסיפה נהפכה ליבבה כללית, שנתבחשה והיתה לקול שאון אחד.

– רבותי, אני אוציא אתכם מן הבוץ!

מורגש היה, כי מלים אלו יצאו מפי אדם, הבקי בהלכות אסיפות ושנהירים לו דרכי ההשפעה על המון בלתי־מאורגן. המלים נאמרו על ידי מר נחמיה מזרחי.

בראשונה נשמעה תלונה חרישית עם הופעתו על הבימה. הוא לא עורר ביותר את אמון האנשים לאחר המעשים שקרו עם בואו, וביחוד בגלל התעלולים של עזרא אחיו. בכל זאת פעלו מליו כקסם: הוא יוציא את כולם מן הבוץ. וסוף־סוף גם הידיעה על השלמתו עם גדליה הפרחי, שעמד כעת סמוך לאיש־חרמו, עשתה את שלה ובאה ללמד זכות לא רק עליו אלא גם על עזרא אחיו.

מר נחמיה עמד ללא תנועה בקרב ההמון, שהלך ושקט והצטופף בפיות פעורים למחצה, כעדר כבשים מסביב לרועה.

הצעתו של מר נחמיה היתה פשוטה בתכלית: הוא ועוד בא־כח אחד מאנשי השכונה ילכו עוד הערב אל מר יצחק מצליח וישאלו בירורים ממנו. מפניו, שהוא בקי בעסקי קרקעות, לא יוכל הסרסור להשתמט. ואם לא ירצה להחזיר את הכספים שקיבל כבר מאת הקונים, הוא, נחמיה מזרחי, ערב לכך והוא בעצמו יתבעהו למשפט בשם כל הקונים, ולא ישקוט ולא ינוח עד אשר יוציא לאור את משפטם. רמאות גלויה כזו לאור השמש ממש לא יוכל לשאת בנפשו, הוא, נחמיה מזרחי, אשר בהיותו סרסור תל־אביבי למגרשים, אף פעם לא נתן את ידו לעסקי תרמית, אלא השתדל תמיד לרכוש לו את אחוזיו ביושר ובנקיון־כפים.

לא היה מי שיתנגד להצעה נכוחה כזאת. אפילו נגימה אשת מחלוף הורגעה מצעקותיה על ידי עצתו הנבונה של מר נחמיה.

אין בכך כלום ששטרי־המכר נעלמו: הן אצל מר מצליח רשומים שני המגרשים, שנקנו על־ידי מחלוף. מחר תמסור מודעה לעתון, כי שני שטרי־המכר נעלמו והם בטלים ומבוטלים והוא בעצמו ערב לכך, שבשעה שכל אנשי השכונה יבטלו את קניותיהם, תקבל גם היא את כספה בחזרה.

בערב, כששבו מר נחמיה מזרחי וגדליה הפרחי משליחותם אצל מר יצחק מצליח, הסעירו ידיעותיהם עוד יותר את רוחות השכונה: בדרך כלל היו רק גמגומים בפי מר מצליח: אמנם תל־תפוח קיים לדבריו בסביבת המנזר היוני “מר אליאס”, אלא שמחלקת המדידות של הממשלה סרבה לאשר את הפרצילציה, בהודיעה, שהמקום הוכרז בתור שטח עתיקות, אשר אסור לבנות עליו בטרם תיעשנה חפירות במקום, דבר שימשך כשלש עד ארבע שנים. אולם הוא, כלומר מר מצליח, מוכן לקיים את חוזי המכר ולתת לקונים חלף הקרקעות בתל־תפוח מגרשים באותו השטח ב“מצפה הישימון”, מקום נישא ויפה לדעתו, הנמצא בקילומטר החמישי מירושלים בדרך ליריחו.

ברור היה, שהצעה זו לא תתקבל על דעת הקונים של אדמות תל־תפוח, וכולם החליטו לדרוש את כספם בחזרה.

למחרת היום הופיעו כל אנשי השכונה, ובראשם מר נחמיה מזרחי, לפני חנותו של מר יעקב מצליח במרכז המסחרי.

מר יעקב, בעל החנות, בראותו את ההמון הגדול, הצובא על חנותו ומחכה לאחיו באי־סבלנות וברוגז גלוי, נזהר וסגר את החנות והלך לו לבית הקפה הערבי ליד שער יפו.

השעות חלפו, ומר יצחק מצליח איחר להופיע. רוגזו של ההמון גדל מרגע לרגע.

לבסוף, בשעה אחת עשרה בבוקר, הופיע מר יצחק מצליח, כשהוא מכוסה כולו זיעה. מיד אפף אותו ההמון מכל צד, בצעקות־חמס וקללות נמרצות. האנשים נופפו בידיהם את שטרי המכירה ודרשו במפגיע:

– השיבה לנו את הכסף, ולא – לגזרים נקרעך!

לשוא היתה הודעתו של מר מצליח, כי הוא היה במחלקת המדידות ושיש תקוה להשתדלויותיו הרבות להשיג את אישור הפרצילציה. כיון שנבאש פעם הענין בעיניהם, לא רצו לשמוע כלום. הם דרשו לבטל את קניותיהם ויהי מה.

מחלוף, שעליו רכבה נגימה בדרך למרכז המסחרי, ראה בכל הנעשה וידו קצרה מהושיע. הוא ראה, כשהוא קשור לעמוד האוטובוס, איך אפפו מחצית האנשים את מר יצחק מצליח, בהחלטה עזה שלא לתת לו לזוז מן המקום, בו בזמן שמקצת האנשים, וביחוד הצעירים, נגשן אל דלת החנות על מנת לשברה.

בראות זאת מר יצחק מצליח, הסכים לבסוף להחזיר את הכספים. על פי דרישתו הסתדרו כל האנשים בתור ארוך ליד החנות. הוא פתח את החנות, הזיז את שולחנו אל הדלת והחל להחזיר לכל אחד את תשלומו – בניכוי 10% בעד ביטול הקניה.

מחלוף נכנע הפעם לגורלו. טוב טוב לו כך, שכך קרה לו, שכן גם הוא נסחף אחרי שאיפת הבצע, גם הוא השתלב במחול המשתולל מסביב לאליל־הזהב.

בכל זאת, בראותו את נגימה אשתו יוצאת מפתח החנות והיא חובקת בידה את הסכום, שקבלה בחזרה מאת מר יצחק מצליח, פרצה אנחה חמורית כבדה מגרונו, והוא כיוון למלים:

– למה רשעים יעלוזו?

באותו ערב, כשנתגנב מחלוף אל מאחורי חצרו של עזרא מזרחי, שמע את השיחה הזאת בין בעל הבית ובין אחיו, שרק לפני רגע נכנס הביתה:

– לא פיללתי – אמר נחמיה – שהדבר ילך במהירות כזו! עוד בשעה שתים העברנו את קרקעות תל־תפוח בשלמותם לד"ר הילדברון. והנה התנובה שלנו: שלש מאות לירות מאת הרופא ומאה וחמשים מאת מר יצחק מצליח.

מחלוף ראה בהניח נחמיה צרור שטרות אדומים וכחולים על השולחן ובחלק האחים את שללם שוה בשוה.

קול זעקת החמור החריד את שני האחים.

– מה זה? – שאל נחמיה.

– אין דבר, זה הוא חמורה של נגימה אשת מחלוף הרוכל. מסתובבת הבהמה הזאת ומבדחת את יושבי השכונה… אגב, מה דעתך, אותו החוזה השחור גרם לי להפסיד את החמור הזה – חבל, בהמה יפה היא!

פיטוריו של מר עזרא מזרחי מן הועד נשכחו מלב. עוד למחרת היום, כשנתאספו תושבי השכונה להפרד מאת מר נחמיה מזרחי, היושב עם משפחתו בהרחבה בתוך האוטו שלו, הפיץ עזרא על־ידי מר גדליה הפרחי את הידיעה בין ההמון, כי הוא עומד לבנות לו בית חדש על מגרשו בתוך השכונה; ובהתפשט השמועה הזאת, החלו להתגנב בחשאי אל ביתו אנשים שונים, מי שאומנותו סתת ומי בנאי, אחד יוצק בטון ואחד מרכיב פיגומים, – כל אחד רצה להבטיח לעצמו מקום עבודה אצל הבנין הזה, ומובן מאליו, שכל מי שקבל את הבטחתו של עזרא להיות עסוק בבנינו, לא העז לפצות פה נגדו, ומר עזרא נשאר בועד כמקודם.

ובביתו של מחלוף היו הענינים יגעים. אמנם מאיר בכורו היה יוצא בכל בוקר עם החמור לרחובות העיר וגם עלה בידו להרויח למחית הבית, אבל נגימה לא יכלה לשקוט ולנוח. בכל יום ויום היתה מחכה לשובו של מחלוף ובראותה עם ערב, כי נכזבה תקותה גם היום, היתה מתמוגגת בדמעות וממלאה את הדירה ביבבה חרישית, החודרת בכל. היא היתה מסתובבת בשוקים וברחובות ושואלת ודורשת בכל מקום, ולא הרפתה גם מהמשטרה והכתיבה מכתבים לכל קצות הארץ, אך לשוא: ממחלוף לא הגיע שום סימן חיים.

באחד הימים, בעבור מאיר עם חמורו ליד שוק הירקות והפירות בקרבת שער יפו, ראה ליד הסמטה המובילה לברכת סולטנה את החוזה השחור, כשהוא יושב לו ישיבה זקופה וקפואה וכל פניו מכוסים אגלי זיעה מחום היום.

מאיר לא זכר אחר־כך, אם הוא מרצונו התקרב אל חוזה־העתידות השחור או החמור הוא שניגש אליו הראשון. אבל החוזה לא חיכה לשאלתו של מאיר, וכשפניו מופנים יותר אל מחלוף, אמר מלים מועטות בערבית:

– הסופדת סובבת בשוק והיא מפזרת את אבני הזהב אשר עמדו לך לנגף. והיה כי ינתק חבל הכסף עד גמירה ותרוץ גולת הזהב, אז תמלא סאת סבלכם ושבו ימיכם כקדם.

מאיר לא הבין דבר והיה בטוח, שקרני השמש הלוהטת היכו את השחור בשגעון. אולם זה, שאליו היו מופנים הדברים, ירד לסוף פשרם, והוא שמר אותם בלבו.

ובאותו ערב, כשחזרה נגימה כמשפטה יום יום מדרכה דרך־־היסורים בשוקים וברחובות, ראה מחלוף בעד החלון הפתוח בצנוח גופה העיף על המטה ובנפול ארנק־הכסף אשר בידה על הרצפה.

היתה דממה בכל הבית והתינוקות, העיפים גם הם, נמו את שנתם. מחלוף נכנס בחשאי אל הבית ואחז בלסתותיו החמוריות את הארנק.

הוא רצה ללכת לביתו של שלמה לוי מטליא־הנעלים, המוחזק לאביון הגדול ביותר שבשכונה, כדי להניח את הכסף על מפתן ביתו. אולם בעברו סמוך לביתו של עזרא מזרחי ראה דמות שחורה גודרת לפניו את הדרך, ובעוד רגע אחזה יד חזקה בארנק אשר בפיו והוציאתו מבין לסתותיו.

לא היה ספק בעיני מחלוף, שהיה זה עזרא מזרחי, כי הוא שמע מפי הדמות את המלים הבאות:

– אהא, באת להחזיר לי את חצי הלירה, שהפסדתי בגללך. טוב מאד, גם רבית הגונה שלמת לי, חא חא חא!

אבל מחלוף לא שם לבו לצחוקו השטני של הנבל; הוא ידע, שכעת אין שום מכשול עומד עוד על דרכו, כדי להחזיר לו את צורתו האנושית. הוא פיזר כבר את כל הכסף אשר גרם לו לכשלונו, והוא מוכן שוב לעמוס את נטל הדלות על שכמו.

*

מחלוף לא ידע כמה זמן ישן בתוך התבואה באותו המקום, בקרבת מגרש המכבי, אשר בו באה עליו התמורה. הוא נתעורר בשמעו את שמו המלא יוצא מפי אדם, העומד סמוך־סמוך לו:

– מחלוף הלוי! בוא והשלם את מניננו, כי תשעה אנחנו ורוצים אנו להתפלל מנחה גדולה.

הוא קם והעביר מבט על גופו – הוא היה שוב אדם. על ידו עמד איש זקן מופלג, שזקנו יורד על־פי מדותיו. הוא רמז לו בידו הצחה כשלג ללכת אחריו.

– אבל היכן בית הכנסת שלכם, הן הולכים אנחנו בשדה־אבנים?!

הזקן רמז לו באצבעו לשתוק. הם הגיעו למקום אחד בבקעה ומחלוף ראה, בתוך שפעת עשבים גדולים ביותר, כעין שקע נמשך אל מתחת לאדמה. הזקן החל לרדת במדרגות ומחלוף אחריו.

הם נכנסו לתוך מבוא חצוב בסלע כקומת איש, לפניהם הבהב אור, ואחר צעדים מספר ראה מחלוף, כי נמצא הוא בתוך מערה ואור עתיר זולף מפמוטי־זכוכית הנוגהים בכל צבעי החושן והוא מגיע עד לפינות החבויות ביותר של המערה.

בפינת המערה, הפונה לצד בית המקדש, עמד ארון עשוי שיש ירושלמי אדום ועליו פרושה פרוכת של קטיפה כחולה, רקומה באותיות־כסף:

לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו, ה' הוא נחלתו.

בעוד מחלוף משתומם, למה דוקא הפסוק הזה נרקם על הפרוכת, והנה נכנסו ממערה סמוכה תשעה זקנים והם כולם עטופים טליתות מבהיקות לובן ובלי דבר דבר החלו בתפלת אשרי. מחלוף ראה, כי מבעד לטליתותיהם מתחמקים אדי תפלותיהם כשלהבות, עולים עד לפמוטי־הזכוכית התלויים בתקרה ומתאחדים עם להבותיהם המתנוצצות.

אחר כך החלו לקרוא בתורה את הפרק התשיעי מספר במדבר ובהקרא מחלוף לתורה, קרא:

איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו. לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו, ככל חוקת הפסח יעשו אותו.

מחלוף ראה בזה רמז ברור כלפיו, כי עליו לעשות את הפסח תמורת הפסח הראשון, אשר עבר עליו בגלגולו.

לאחר התפלה נגש אל מחלוף אותו זקן, שהביאהו לכאן, ואמר לו:

– דע לך, שאנו כולנו זקני משפחת הלוי, הרבה נצטערנו עליך, כשנמשך לבך אחרי יצר רכישת הנכסים. אם רוצה אתה להשאר נאמן לתעודת שבטך, עליך לחדול מתאוה זו לעולם, כי ה' אמר על שבט הלוי “אשי ה' היא נחלתם”, ועליך להיות עני כל ימיך עד אשר תשלים את מנת סבלך עלי אדמות.

כל אותו הלילה ישבו הם ולמדו משניות לתקון נפשו של מחלוף. מסכת לכל אות מאותיות שמו, התחילו במדות וסיימו ביומא.

*

היה בוקר רענן על פני שכונות ירושלים, בהתעורר מחלוף משנתו בשדה התבואה, בוקר בשמי ודשן, אשר רק בירת הנביאים תדעהו. מאחורי מגדלו של טור־מלכא הפציעה קרן־שמש ראשונה בברק חרב המתהפכת לכאן ולכאן, ועל הגבעות מנגד רעפו טפות אודם, כנטפי־דם הנזרקים מאצבעות כוהן ענקי על יריעת השמים התכולה.

מחלוף נכנס בחשאי אל ביתו, שהיה כולו זרוע דממה. רק נשימותיהם השקטות של הילדים הנמים נשמעו. הוא אחז בנטל סחורתו, המונח בפינה כביום הניחו אותו שמה, ויצא לדרך מסחרו. ובעברו בשכונת הערבים אשר בבקעת נחל אגוז יצא פאראס הרועה ממערתו ובידו אולר חדש:

– התודה לאללה הכביר! מצאתי את אולרי הישן, ועתה החזר לי את הכסף, ששילמתי לך אתמול תמורת האולר החדש הזה.

– אין חוסן ואין איל בלעדי אלוה ונשגב שמו לבדו! – אמר מחלוף בנגבו בשרוולו את הזיעה ממצחו אבל אני טרם פתחתי היום את מסחרי. מחר עם בוקר אחזיר לך את כספך.

מחלוף המשיך את דרכו בתוך קני־הסוף הממלאים את הבקעה ומבטו נתקל פתאום בצמח הפיג’ן, אשר עליו השעירים והדשנים מושחים, לפי אמונת הערבים, עינים כהות בצחצחות. הוא קטף ממנו עלים אחדים ולחצם אל עיניו. אחר הרים את מבטו לקראת שער־האריות אשר למקום בית המקדש, המתנשא לימינו, ולחש:

– מה נפלאים דרכי אלהינו!