(בכתב־היד לא ניתן לו שם).

הוא היה איש הנושא בחובו את ציניות החיים הקדושה, את הכרת האדם היודע את האדמה על מעיה, מעים חיים המגלגלים את פירשם של עולמות בלועים ומעוכלים, והבונים מהם מחדש את עוברו של העתיד.

“הבל הבלים” לא היתה סתם ציטטה מן התנ"ך; אימרת המלך בירושלים שהשקיף ממרום תפארתו על אפסות ההויה, – הוא אישר את אמיתותה אחרי שקעו בנבכי החיים ואחר לכתו במדרונם.

כי זה הוא היהודי: מסלעי הדורות חצבוהו פטישי הזמן, גוללוהו מימי התקופה הזידונים בבקעות, שחקו את קרנותיו החדות ועשוהו חלק־חלקלק, כאותו כדור שכל ניד וזעזוע הם בהופכיו. אותו ניד איתני בקורות העם האומלל העתיקו בכוח ההכרח ארצה ישראל…

זרה היתה לו האש הנבואית, המסלפת בהתלהבותה המסוכנת את חושי הנבחרים בעם; הוא ידע שאין גאולה לאנושות, כפרטים וככלל, בלתי אם במות הפותר כל שאלה והחותך בחרבו את צרור כל הסבכים.

קשות לא דיבר לעולם. לשתוק אהב, וידע כי הדממה היא ביטוים הנשגב של כל ערכי הלב. הוא התעמק בה, קשב לשיחה הטמיר, היה לה לכוהן; והיא היתה לו לאלוהים. הוא ידע שנשמת החי הנאצל אוהבת את הבדידות ובורחת מהמולת שוקים, אוהבת את שיח הסתרים. ולכן ראה גם בזולתו את הדומה לו, את בית המקדש שלנשמה.

הזעם הקדוש, המזדיין בשוטים לגרש שולחנים מלשכות המקדש, זר היה לו לגמרי גם שנא כל טועני צלבים על שכמיהם למען האנושות… אחספיר היה!…

*

בשמונה בבוקר היה הרופא מבקר באולם החולים. כשהתעכב הפעם לפני מיטתו של עובדיה שטין, פסק: בריא!

בפנים מביעות מחאה הראתה האחות על טבלת־החום.

– הם, שלשים ושבע פסיק ארבע, אבל מה לעשות אחות? חולים מסוכנים ממנו מחכים למיטתו; מהם שלושים ותשע, ומהם ארבעים.

לאחר שעה קלה כבר ידע החולה שהפקירוהו. צרר את חפציו בצרור קטן, נטלו בידו הרועדת וירד. על המדרגות פגע בו שנית הרופא:

– נו, איך אתה מרגיש? חלש, מה? אין דבר, תנוח מעט, תשכב מעט במטה, תאכל היטב, תפוחי־זהב… הרבה… וירקות… נו, שלום!

בהסתלקו עוד קרא מראש סולם־המדרגות: למען השם אל תאכל בשר, זה מזיק מאד אחרי המקרה שלך! תרנגולות מותר…

עוּבּר־חיוך מריר נבט על שפתי החולה וגוע.

והנה הוא עומד על סף השער, לא, על סף בוקר נכרי, על סף עולם המתנכר לו בשצף רוחות מתהוללים, ואינו יודע לאן לפנות. הוא הפועל הותיק, למעלה משש שנים בארץ, בפעם הראשונה לא ידע מה לעשות! כה עמד בהפקרותו הנוראה מול פני הרוח, רפה כדחליל בסער, כמפרש קרוע לספינה נטרפת בים.

עד מהרה אבדו אשתונותיו, נשרו ממנו כעלי תאנה העוזבים את ענפיה חשופים ועלובים. וכמו עלה בודד הדבק בצמרת אילן בסתו, רק להיותו לפה ללעגי הרוח ולתעלולי הגשם, כן פרפר במוחו רעיון אחד עקשני וטורד: ערירי!

– ערירי תחת כיפת השמים ומאכל לעוף השמים… כך ניקרה אותה מחשבה במוחו עת נשא את רגליו קדימה.

עקבותיו ברפש היו עמוקות, כאילו נכספו רגליו הכבדות לקבר, כאילו רצו להטמן במחילות הטיט מפני חמת הרוח ומצליפות היורה המתקרב. רק ראשו הורם לפעמים השמימה; כך מרימה את ראשה צביה פצועה, השומעת את משק כנפי העיטים מעל ראשה.

והעורבים היושבים לרוח הבוקר על צמרות הברושים הנעים וחוזרים, ישבו דומם כנמלכים מה לעשות לו ולטשו את מקוריהם אל קלפת הענפים, כמתכוננים לזנק אלי טרף.

הוא עבר כצל על פני מדרכות העיר ושמח כמעט בהמצאו בשדה. אמנם פה במרחב, הצליפוהו ביתר שאת רצועות הרוח ואדמה רטובה־דביקה הכבידה והוסיפה על רגליו; טיפות הגשם הרטיטו את עור צוארו הגלוי ונקדוהו ל“עור אוז” מחוספס. אולם הוא הרגיש את עצמו בטוב, כי פה לא ראה את מבטי העוברים־ושבים, הדוקרים אותו יותר ממדקורי הכפור. פה נעדרו שמשות החנויות ובתי הקהוה, המראות לו על כרחו את איומת פניו הצומקים, לא היו כאן חלונות ואשנבים, שמהם צצו למולו עינים סוקרות־חושדות המרחמות ומעליבות; גם דרכים לא היו כאן המחייבים ללכת במפנה אחד הקבוע מראש. וכיון שהלך למקום שם נשבה הרוח, היתה לו האשליה המתוקה, שהנה טס הוא על כנפיה ומתעופף כרצונו לכל עבר.

במדה שהיה הולך, היו רעיונותיו הולכים ומצטחחים. אולם לא היתה זו צחות מוחו של אדם השואף למטרת־חיים יציבה, הצופה לעתיד, היתה זו צלילות דעתו של אדם העומד על פי תהום וברגע האחרון לנפילתו עדיין משקיף הוא על המרחבים שעבר בהם.

כיצד הגיע לרגע זה שכולו יתמות, כולו בדידות והפקרות מול איתני העולם הנכרי, העוין, מאכל לעוף השמים?

עוד בקבוץ הגדול שאתו בא לארץ, שבתוכו בכל חום נעוריו הלוהט בייבוש ביצות ובסלילת כבישים, שאתו התישב על אדמת המשק ואתו בנה את ראשוני הצריפים על אדמת טרשים בעמק, שם החלה התמורה. יום־יום היו עולים ונכנסים לקיבוץ חלוצי פולין ורומניה “ספורטסמנים” בריאים וחסונים שלא יכלו אפילו להעלות במחשבתם את כל התלאה שמצאה אותם הראשונים שהכשירו את הדרך לפניהם. היו באים ו“מסתדרים”, לרוב אחר חדשי־“הכשרה” מועטים בחבורת העובדים בשרון, היו באים ובמוחם עדיין רעננים מושגי ה“בעלי־בסל” הגלותי, שהציונות גילתה לו את מושג המדינה העברית בצביונה הבלקני או הוילסוני, מדינה שבה “אפילו השוטר יהודי הנהו” כאידיאל נשגב מכל. עובדיה ראה מיום ליום בגדול הסכנה לו ולחבריו הותיקים ולפעמים, בפרשם לרגע קל הצדה, היו משיחים בדבר כשפניהם מביעים חרדה. אוירת הקבוץ שלעולם לא היתה אינטימית ביותר מחמת מועקת הסבל המשותף הרובץ על כל אחד מהחברים, החלה להיות מחניקה; האידיאל שהיה לפנים בבחינת קודש שאין מדברים עליו, שאין מבטאים את שמו המפורש, החל להסחב בשיחות חולין קטנות־מוחין ונטשטש כאסימון העובר בידי ההמון. ובערב אחד הופיע סרסור מגוהץ לאותו רעיון; עורך־דין מצוחצח מחיפה, שקדמה לו אגרת המבשרת את הרצאתו על “מדינת היהודים”. הוא עמד לפני חברי הקבוץ, וכשהוא מתקן מרגע לרגע את המנשטים הלבנים בקצה שרווליו ומנער גרגרי אבק פעוטים מעל מעילו, נשא לפניהם נאום קריר ודיפלומטי בעברית לקויה במקצת על השאיפה ל“מדינה עברית טהורה” שהיא מטרת שאיפותינו בארץ. אחר ההרצאה פרשו כמה מהחברים החדשים לסעוד עם הנואם ונתגלגלה שיחה סודית שאת תכנה לא ידע אף אחד מהחברים הותיקים ושאת תוצאותיה מיהרו להרגיש בימים הבאים.

והמשבר לא אחר לבא: בין שדות הקבוץ, בקצה גבול אדמותיו היה שדה־בור שעליו היו רועים עדרי הקבוץ וגם עדרי שכניו הערבים, שהוסכם אתם כי עליהם שמירת כל הבהמות. היתה לקבוץ תועלת רבה מהסכם זה, כי כך לא רק שנפתרה שאלת המרעה והשמירה בקלות יתרה, אלא אף הודות לברית הכרותה בין הקבוץ לשכניו, היה הקבוץ מובטח מפני כל התנפלות של בדוים או שכנים המרוחקים במקצת. בשכר המרעה הדל הנמצא בשדה־בור זה נכנס גם לחיי הקבוץ גון־חיים מענין. יחסי הידידות עם השכנים היו מביאים אותם לשיתוף חיים; כמעט מדי יום ביומו היו ערבים סועדים בין חברי הקבוץ ומשיחים בידידות; מדי ערב בערב היו חברים מספר מסובים בכפר הערבי הסמוך מסביב למדורה ומקשיבים לספורי הזקנים. שום חג ושמחה לא עברו משני הצדדים בלא הזמנות הדדיות, רקודים משותפים ואותות חיבה אמתית ולבבית.

האידיליה הזאת הופרה ביד גסה ואכזרית. כשבועים ימים היה הקבוץ כמרקחה בדבר שאלת המרעה שהועמדה על הפרק וששני הצדדים נלחמו עליה בכל החריפות. המרכז החקלאי שבעצתו שאל הקבוץ, השאיר את השאלה להכרעתו… היתה אספה כללית, הדבר הועמד להצבעה ובה הוחלט להרחיק את הערבים מהמרעה.

למחרת ההחלטה, כשאבו־חליל העיור בעינו השמאלית נכנס כדרכו יום־יום לחצר הקבוץ לקחת את בהמותיו, קדמהו יונתן בוק ב“מוש־לאזים” קצר המלווה בתנועת יד מרוגזה.

– אה! עינו הימנית של חליל קפאה בתמהון אלם.

– חלס־חלס – הראתה לו תנועת יד עצבנית כלפי הפשפש.

ועינו של אבו־חליל גלשה בתהיה אלכסונית על פני צריפי הקבוץ. הוא הדק ביתר שאת את עביתו המטולאת ובצעדים אטיים עזב, כולו זקוף ומתאנף את החצר.

באותו יום, כשחברי הקבוץ היו מגרשים את בהמות הערבים מעל שדה־הבור, היה ריב דברים קטן בינם ובין אנשי הכפר. הפלחים לא התעקשו ביותר, עדיין לא האמינו בשנוי שנתרחש. אולם משרבו הימים ומדי בוקר היו שני חברים חדשים שומרים באלות גדולות את עדרי הקבוץ ומרחיקים את בהמות השכנים, נוכחו כי אמנם נתחדש דבר־מה בלתי־רצוי בקרב ה“מסקוב”. הכפר הערבי ומחנה הקבוץ הועמדו באיבה גלויה זה כלפי זה.

והאיבה לא אחרה מלתת את פריה המורעל. החברים החדשים שדרכי המרעה לא היו נהירים להם, לא הצליחו לשמור על העדר; יום־יום היתה אחת הבהמות מתחמקת לצד ההרים, בפעם הראשונה החזירוה הערבים בחיוך שמשטמה והסברת־פנים מהולות בו שוה בשוה, אולם מדי פעם בפעם גברה המשטמה, מדי פעם בפעם ארכו החפושים אחרי הבהמה התועה, ופעל אחת בצאת יונתן בוק לחפש את הדמשקאית “עליזה” חכו לו חבריו לשוא. תחת צחיח סלע מצאוהו מתבוסס בדמו ומתעלף בעוית המות. על צחיח הסלע כתב בטרם התעלפו באצבע הטבולה בעצם דמו את האותיות “אבו ח…”.

החיים בקבוץ כבדו מנשוא, מדי שבוע בשבוע היה אחד החברים הותיקים מתחמק עם ערב מן החצר כשחבילת חפציו בידו. והוא היה האחרון.

מיום שנסתיים פרק זה של עובדיה שטין, החלה פרשת חיי הכלב, נדידתו ללא מצפן ממקום למקום ולעיניו רק מטרה אחת: להרויח את לחם חוקו. כחזות־שוא התנדפה מלפני עיניו האידיאה הגדולה שהיתה לו למורת־דרך. אולם צערו לא היה על אכזבתו הפרטית; יותר מגורלו הפרטי הכאיבה לו התמורה הגדולה שנתהותה לעיניו ממש בחיי הארץ: חדלון האידיאל, גסיסת השאיפה העליונה, חמוק המטרה הנעלה, הנותנת פשר לחיים ולעבודה יום־יום. בכל אשר פנה, ראה את חורבות הבנין האידיאלי הנשגב שעמד עד כה איתן לעיני רוחו. בכל הקבוצים, בכל מושבי העובדים, בכל המושבות שעבר בהן ראה את אבריו המפוזרים של חלל הרעיון המוטל בשדה הארץ ללא קבורה. רדיפת האסימון, התחרות ענינים פרטיים המתחפשים במסוה לאומי, חתירה איש תחת קיום חברו, אלה היו התופעות הרגילות שקנו להן ישיבת קבע בכולם. נגזרו אפקים מעיני הנלהבים, נכרתו מרחבי עולם מלבות צרים המיבבים בהתמזמזות חדלת־גברות על היסורים הקטנים היום־יומיים. מכל משגבי היהדות שנהרסו עוד בגולה: דת, חיי־משפחה, רחמים, צדקה, נשאר רק רעיון אחד שאותו נשאו בחירי העם לארץ־ישראל, והוא יצירת חברה חדשה, חיים שיסודם שתוף הפעולה ועזרה הדדית; וגם רעיון זה הלך והתפורר לעיניו ממש והשאיר מים, יון, רפש.

הוי סכל, סכל! האם עוד חי בקרבך אותו אידיאליסט תמים־חלומות המאמין בכל טוב שבעולם? סכל נבער מדעת, האם לא ראית דייך בקבוצים השונים בארץ את העצבון הזעיר המתחמץ בלבותיהם של דגיגי־אישים מיואשים? כלום לא נראו לך גם בעלי התקוה והתוחלת שבתוכם כחדלי אונים, כאסירים הקשורים אל קיר הדאגה היום־יומית הפעוטה? לפנים כזרם מים כבירים היתה בהם האמונה, אז בבואם לארץ, ואותו אוצר עצום נתפרט לפרוטות, לטפין זעירות של יאוש ותקוה השוחקים לסירוגין את הנפש וטוחנים אותה לעפר ואפר, לעשן חיים הסמויים מקרן אור חותך, מוחלט. האם לא ראית דייך במחנות הפועלים הבודדים את המרת האידיאל בשאיפה לפת לחם חרבה, שאף אותה אין כח בידם להשיג מחמת קומץ העריצים השואפים להתעשר על חשבון רזונם? האם לא הפך כל ישובה של הארץ הזאת למחנה הנפתל בפולמוס מגוחך על פרוטות, פרוטות ממש, במקום היותו לשדה יצירה תוסס, שדה בנין לערכים נצחיים אנושיים ולאומיים? ואפילו הם ההוגים רעיון של עם החונה כצבא גדול על דגלו הלאומי המיוחד, גם הם רק לשוא ידמו להיות חיילים בשורות מערכה גדולה, כי העם אין לו בהכרתו רגש של צבא העומד במערכה. אין מצביא ליחידים ההולכים בשרירות לבם; אמנם נשבעים כולם בדגל, אך בצאתם לשרת לו באיזו קלות יחליפו את הענין הלאומי הגדול בשאיפתם הפרטית! כל קלגס יכול להגיד: אני העם וביתי הוא הבית הלאומי שעליו להבנות ראשונה!

– אני מאשים! נתפרצה קריאה מגרונו הקודח. צעדיו התמוטטו ולבו החל מהסס: את מי אאשים? ומה תועיל ההאשמה? הוא הרגיש כי כבדו מאד גלמי האדמה הרטובים הדבוקים אל נעליו, אולם עוד נתאזר, ושבעה צעדים כבדים, מחציתם נשואי־רוח ומחציתם ממאמץ רגליו, נשאוהו קדימה.

הוא עמד ותקן את אזור מתניו הצונח: קללתי לכם, כל בעלי הכנף הנקהלים מכל אפסי תבל מעל גופי ההולך וגוסס. וחמשה צעדים עקשנים, ספק מרצון הרוח וספק מרצונו העצמי דחפוהו נכחו.

הוא עמד ומחה את זיעת החום העולה על מצחו ושלשה צעדים, עקורים בשארית כחו מתוך תלמי השדה, סחפוהו, למקום שם נשבה הרוח.

יתאספו נא כל באי אומות העולם ויגידו מאיזו אומה נתגלגל כאן אדם זה לשדה מדבר שומם המצולף בשוטי היורה! אים האחים שיצילוהו בעת צרה. אולי רק ערבי פרא יגחן אי־מזה ממחילת החול יפשוט ממנו את שארית בגדיו ויירוק בערות בשרו: “יאהוד”.

– יאכלני עוף השמים, חית השדה תשבע מנבלת בשרי! ועוד צעד אחד, מתמוטט ומפרפר, הרים את גופו המדולדל, טלפני עיני המתנועע בשארית כחו עמדה תמונה איתנית שחורה, לבושת סחבות ומצלצלת בשרשרותיה הקשורות לרגליה: אחספיר!

במוחו נתעורר זכרון כל ענויי ישראל במשך אלפי שנות הגולה, ואבותיו השרופים על מדורות האינקויזיציה, המרוסקים בפרעות ת"ח ופטליורה, הם הם שצרחו מעל שפתיו הצרובות את שתי המלים הנואשות־נצחיות: “שמע־ישראל!”

הוא נפל. ועדרי העופות, עופות השמים, בשמעם את שתי המלים האיומות יוצאות מפי בן לאותה אומה, המאכילה נשרי שמים בבשרה ודמה זה שנות אלפים, הנמיכו את חוגי מעופם לארץ ושירת נצחונם הגיעה אל אזני המתעלף…

*

ואולם, גופו הצעיר, למוד השכול עוד נלחם את מלחמת החיים. קול משק כנפי העורבים עורר בו את איש־המלחמה.

אם פלא הוא, או חוק לא יעבור עליו הטבע? כרבות הסבל והמצוקה, כי יקשה את ערפו החי להבליג על כל פגעי גופו. בהגזר הדג לנתחיו עוד יפרפר בו הלב בקצב החיים המדוד. אף כי יעבור להב הסכין בצוארי השכוי, עוד יקום על רגליו ויקרא את קריאת החיים על כל סביבותיו. וכאשר יענו את החי כן ירבה וכן יפרוץ ונצחו לא יכזב אף על פי תהום.

הוא התנער – זו שירת החיים המנצחת, הפועלת בצלילי איתנים בקורות כל העמים, המגיעה למרומה בסומפוניה הפלאית של ההיסטוריה הישראלית, החוזרת ונשנית ברבוא נגוניה בקורותיו של כל פרט ופרט בעמנו.

ויתנער; מנגד ראה שקמה בודדת והוא מהר לחסות בצלה, כי למעלה נתגבבו כבר תלי העננים הקודרים והבהילו את עדרי העורבים למרחק. בן רגע התחולל הסער וגשם שוטף הלם כהולם פרסות סוסים על תלמי השדות. ים המרחק הוסיף התקדר והפך מצולה חשוכה ושחורה. אולם עכשיו, בעמדו תחת העץ הענף והרענן, לבו שקט, ואפילו הרעד הקר שעבר בגבו משכבוֹ על האדמה הרטובה, היה כעת מלטף ומחליק את חוט שדרתו מלמעלה למטה, כזרם חשמלי אנין, המרנין ומחיה. כה תהה רגעים ממושכים, חדלי קצב ומדה, ועיניו נעוצות בנקודה ערטילאית התלויה באפס מקום אי־בשם תחת מסך העננים, עד שנרדם. החום החל טווה בו את רקמת חלומותיו, טוה ונתק, טוה והורד לעמקי הנפש הנשכחים. בשנתו נרגע הלב. עצבו וששונו היו כזוג יונים המקננים בשלוה בשובך לבו הסגור לבטח מפני רוחות העולם. שארית הכרתו, הכרת עני הדואג תמיד לפת לחם זעומה, קבורה היתה עמוק־עמוק, כאותו הזרע, אשר עוד הרבה ישכב בעפר עד יבוא יום יעלהו אל אור החמה.

הסער דילל בינתים את עדרי העננים, והשמש החל מציץ מבעד אשנבי המסך האפור, הפרום לקרעי קרעים, הרודפים זה אחר זה ככלבלבים מתאבקים בראש חוצות.

החום הכביד את אוכפו על הנרדם; עורקיו התפוחים הלמו. בחלומו והנה הוא במדבר, רכוב על גמל גבוה, המטלטל אותו בצעדיו הגמישים אחת לימין ואחת לשמאל, אחת לימין ולשמאל. טלטול זה מעיר בו קצבם המונוטוני של עשרות נגונים ערביים. לפניו צצה דמות גמל שני עם רוכבו הישן, המתנועע גם הוא אחת לשמאל ואחת לימין, אחת לשמאל ואחת לימין. פתאום תתעורר רוח שרב חמימה, אבק צורב נישא באויר. קולות “אללה” נשמעים תוך מלמול תפלותיהם של גמלים.

– אני נחנק – חולפת מחשבה במוחו – מים מים!

והעץ כאילו שמע בקולו ואץ לעזרתו. טפה אחת גדולה צנחה פתאום מאחד עשי השקמה ותתפורר על קצה אפו ורסיסים אחדים הרטיבו את שפתיו. הוא נעור. בהושיטו את לשונו ללקק את הטפות, והנה הן מרות כלענה, נודפות ריח באוש ורקב: כנראה צואת צפור היא שנמסה בתוך טפות הגשם שהשקוהו מרורות.

האומנם נקדשה מלחמת עולם ביני ובין כל בעלי הכנף? –

– כן – החליט בלבו – כי בעצמי הייתי כעוף שנשברו אגפיו ושגופו מרד בקלות העוף המתאזן באויר. חית השדה שתה סביב עלי!… אכן, הלאה מזה למקום שם יושבים בני אדם; יהי זה ערבי, צועני או כושי… רק הלאה, פן יאכלני העוף משמים!

– יאכלני העוף משמים – הדד קול מוזר בחובו, בצאתו לדרך…

*

וילך….

שמש צהרים שחק לו דומם עם צללי העננים על פני השדות, כילד המחבר קרעי תמונות לבלי התאמה ומפרידם שוב לגזריהם. להלך נדמה כי קפיצים חזקים מפלדה טמונים בתוך פרקי רגליו וכופפים אותן מדי צעד בצעד אל האדמה. טיט השדה שדבק אל נעליו עשאן רחבות כפרסות הגמל, הן טבעו גומות באדמה, כעקבות גמל על פני החולות.

אך מה זה? – הוא עמד ועשה את כפו כאפרכסת על אזנו, זמן מה הקשיב כאיש המתאמץ לתפוש קול מרחוק.

שם נגן דבר־מה, רחוק מאד… כן, בלי שום ספק, זהו פסנתר! והנגינה היא כה בודדה ועצובה, לא רק באזני ההלך הגלמוד, המשרך בשדות טיט ורפש; מורגש, כי שם גם שם מתגוששת נשמה בשצף אין־אונים מתלבטת אל כפיסי שן והובנים; גם שם צועדים תוים בכבדות, דומים למדרך רגלו העיף. תוים סומים ונשואי־רוח כמוהו, ממש כמוהו! כמו בו, גם שם שרה העזובה הנוראה, התהפקרות עגומה לרוחות כל העולם ולצפור השמים!

ולפתע נתגבשה בו החלטה: הוא ילך שמה, יראה בעיניו מי ומי המנגן. המנגן? לא, אשה היא, גלמודה, הנאנחת שם ביגונה. פושטת בכאבה את אחרוני צעיפי נשמתה. נשמה עזובה מצפה, אולי ישא לה הוא את נדבת שירו, להשיב צמאונה, להאכיל רזונה. ואולי, אולי לחסדי בשרים מצפה שם האשה וקוראת אל מרחבי שדות, בהם מטאטא הגשם את עלי השלכת, ורוחות מרחקים אלמונים עוברים הוללים?

עורקיו הלוהטים בחום הלמו תשוקה. צעדיו לבשו בטוחות נכה ירח. לו היה איש מהלך אחריו, היה משתומם, כיצד מצא אדם־דחליל זה די און ברגליו להרים את טיט נעליו הנלפת. אך הוא לא נתן לבו; הלך והלך, ורק לפעמים האיט להקשיב בנועם מיוחד לקול נגינת המים המשתקשקים בתוך נעליו; היה מקמץ את בהנות רגליו ובעליצות ילד משש בהן את הרפש המתחמק ביניהן. בו בזמן שמר גם באזניו את הכוון ממנו נשאו אליו צלצלי הפסנתר. נפשו יצאה לשם והפסנתר היה מדי רגע מחזק את צליליו, היה קורא לעזרה, לעזרתו, דפיקותיו היו כדפיקות קבורי־החיים במכרות הפחם…

– דל־דל־דל־דל־דל־דל… התחיל הוא מזמר אחר הנגון.

– דל? – כיצד קבלו התוים האלו בשפתים את לוית המלה הזאת?

– דל־דל־דל־דל! אמנם כן, דל הוא, גם הפסנתר קורא פירוש: דל־דל־דל־דל־דל! כאילו כבר ידע מי הוא, כאילו ראהו בהתהלכו בקרקעי סחבותיו המרוטות ברוח, כדלות עצמה שלבשה צורה ודמות חיים ופשטה לטייל בעולם המציאות.

– דל־דל־דל־דל־דל… דל־דל־דל־דל… דל־דל־דל־דל… אין זה אלא לועג לו הפסנתר, מתעלל ובועט בו בנעימת שירו: לאן פניך דל מדולדל ומדוכא? אץ אתה להתדפק על דלתי נדיבים? תאר לך, הנך דופק בשער הסגור, מאן דהו ראך מבעד התריס המוגף ואין הוא חושב אפילו לפתוח לך. או אולי תצא המשרתת, תפתח חריץ קטן בפתח ותמהר לסגרו מפחד שמא תנסה הבריה המרופשת. הצובאת על השער להתפרץ. ואם ברחמים יתנוך להכנס יחשבוך לחוזר על הפתחים מיוחד במינו, בעל חיורת פני יורד מנכסיו, יציעו לפניך כוס תה חם וצלחת נודפת מלאה דיסה. אתה, הן אף אם יתכרכמו מעיך מרעב, אף בצרוב הצמאון כאש בשפתותיך, תצא בזעף כלעומת בואך.

הרהורי הספקות רדפו בזה אחר זה; לא, לעולם לא יתראה פנים עם בת־חוה זו המנגנת שם בפסנתר! אך למרות שכלו שהיה שולל ממנו כל משען הגיוני לרעיונו המטורף, גברו בו בכל־זאת מאוייו על כל הפקפוקים.

– אני אהיה שם, מוכרח אני להכנס שמה, ויהי מה. הן כלחם חוק היו לו לפנים כל אותם הנגונים: גריג, בך וגלוק; כל מי שירצה להפריד בינו ובינה, יפרוט לו בשמות גדולי המוסיקה: לודויג, פן בטהובן, גוסטב מהלר, פרידריך שופן. ואם לא יאמינו ישב אל הפסנתר וינגן את הרפסודיה הרביעית של ליסט, כן, עד שיתמלאו בושה, והשיר הפלאי יכפר לפניהם על כעור חיצוניותו המרופטת.

– לפניהם? – איך עלה בדעתו כי רבים שמה? לא־לא! בודדת היא הנגינה; שומעים לה רק הרוח המשטה בשדות והוא, ההלך הדל, הנישא על כנפיה.

– ציל־ציל־ציל־ציל… היא חשה בבואו. אין ספק. היא תבין לו. פורחת היא ושדיה רעננים, וצליליה מאיצים בו מאיצים…

שוב היה השיר כולו שאלה, מצה ומריבה, תובע מענה, מתלונן…

הוא הביט על אצבעותיו הרועדות מקור, אצבעותיו הארוכות־החורות, והעלה רגע על לבו:

– כמה זה שנים שלא נגנתי, שלא ראיתי פסנתר בעיני? – כזמן היותי בארץ, שש שנים! כל אותו זמן דפק בפטיש על צרורות אבן, עדר בפרדסים, זמר בכרמים; שמע את דפיקות היורה על גגות הצריפים, וקשב לסימפוניות התנים בלילות… פעם עבר במושבה גרמנית ונכנס אל בית תפילתם; היתה דממה מצוחצחת סביב הרמוניום השחיר התנוצץ בפינה. הוא ישב אליו ונגן פסוקים אחדים מן ה“אוה מריה” של שוברט. נכנס גרמני זקן חבוש תרבוש ובידו מטלית־איבוק:

הוא שאלו: Loben Sie Gott?

והוא ענה: Etwas Höheres als Ihren Gott! ויצא מלווה בניד ראשו של הזקן. וזכור הוא, כבר אז היו אצבעותיו כבולי עץ, כבר אז מאנו להשמע לרצונו, והצלילים גמגמו לשון עלגת.

– היתכן שעוד אזכור ולא אשכח?

הוא החיש את צעדיו. פתע נתעורר פחד בליבו שמא תפסק פתאום הנגינה הבוקעת אליו ממרחק, המתפנקת ונלפתת כילד אל שמלת אמו, הבוכיה כילדה החופרת את ראשה בתוך הכסתות. אך הצלילים הבהירו והתחזקו, נעשו לסימפוניה מלאה, והמרחק בין ההלך למקור הנגינה הלך וקטן. רגע נדמה לו כי הצלילים רוחפים סביבו כעלעלי כריזנתמות בסתיו, קוראים בשמו, בשמו האנין המפונק, בו קראה לו אמו. פעמים היתה גם משה קוראת לו כך, אך בפיה היה לשם טעם אחר, לא כבפי אמו.

בשעת הפרידה, עת נגנה לו האם את “המחשבה האחרונה” של גלוק, יצא שמו מפיה בבכי המכאוב הנורא מכל מכאובי עולם, בבכי אם שכולה, וקולה הלוחש הכבוש היה זועק בעיניה בדמעות רוטטות – כבדות, הנפולות כפנינים ומספרות בלא קול סערת מצולות.

ובשבתו גם הוא על הפסנתר לנגן בתשובה את שירו של מוצרט בן השש, פרחי הכריזנמות הרעידו על הפסנתר, עלעליהם נשרו על גבו, על ידיו, על תלתלי שערותיו ולחשו אל אזנו את שמו זה האנין.

וכעת? טיפות גשם דקות הן הלוחשות באזניו את שמו; מאין ידעו טיפות גשם אכזריות אלה את שמו האנין, בו קראה לו אמו?

– זה הנגון אשר נסך בהן את הרגש; זאת הנשמה הבודדה שם קראה לו.

אך בכל רגע עלול שיר זה להפסק, להמוס בגשם המתחזק. בכל רגע אפשר שיאלם, ויאבד לו המצפן היחיד בדרכו, ושוב יתעה ברוח לאי–אן.

אך הנגון, אם גם תשש כוחו מדי רגע, כנר שתם חלבו, עוד פרפר והתלבט. מרחוק נראו בתיה הראשונים של המושבה העברית, העוטה ירק עצי אקליפטוס רעננים ושחור ברושים דוממים, קפואים בתפלתם העצבה. אין ספק כי הבית הראשון שם הוא הפולט את השירה.

– עכשיו תוכל כבר לעמום ולגווע, נגוני הנאמן, גם בלעדיך אמצא את הדרך אל גבירתך העגומה.

אכן, בטרם הגיע אל הגדר המקיפה את הצר הבית תמה גסיסת השיר; צעקה עוד אחת התפרצה, עוד בת־קולה הדדה רגע אחריה ותגוע כתפלת ספן השוקע במצולות ים. הגשם החל שוטף מחדש וקלוחיו שבו והרטיבו את ההלך מכף רגל ועד ראש.

כשכלו נוזל בא אל בין הדלתיים, עלה בארבעת המדרגות, בסמנו עליהן את דרכו בקלחי מים דלוחים.

המסדרון היה צר וכתליו מסוידים למעלה ומשוחים בצבע שמן כחלחל למטה. בין שני השטחים נמתחה רצועה זרועת פרחים זהובים סרי טעם. אך הדממה הזרועה בבית, אשר טפטוף הגשם בחוץ אך הדגישה, היתה מלבבתו. רגע נדמה לו לזר כי נמצא הוא בבית סבו, שוכב במטה ומתכוץ בנעימות תחת השמיכה הרכה, כשכלו קשב להמית הרוח בחוץ. אך מיד נוכח כי עומד הוא ליד הדלת בבית זר, ורגליו בשלולית מים עכורים היורדים מבגדיו. פתע חש עצמו דל ועלוב.

– למה, באמת למה נכנס לבית זה, הבורגני, האמיד? הרק על שום ריח הבדידות הנודף ממנו? היש נקודת שתוף כל שהוא ביו עניו שלו ובין בדידות העושר הדיסקרטית, המסוגרת בשפעת טובה? התתכן הבנה כל שהיא בין העושר הרוחני המדוכא ממחסור חמרי ובין ריקות הרוח המתפרכסת במסוה העשירות?

– לא, לעולם לא! בוש היה על כי עבר את סף הבית הזה במקום לבקש לו צריף דל פשוט של פועל עני, שיתן לו בחפץ לב ובמאור פנים פינה בחדרו הצר ובגד מוטלא להחליף. מה עלה בדעתו לפרוץ לתחום שנוא זה של קנין הפרט וזכויות הרכוש?

כבר הושטה ידו אל כף המנעול, והנה נשמע מראש סולם המדרגות קול דק, קול אשה צעירה:

– מי שם?

– יהודי – היתה תשובתו.

– בבקשה לעלות!

הוא רצה להרים את רגלו, לשאתה אל המדרגה הראשונה, אך רגליו כמו סומרו אל הרצפה.

עיפות הדרך, חומו ההולך וגובר, הרעב והצמא ההופכים את קרביו, כל טלטולי רוחו וגופו ביום זה, – הכל נתלקט בברכיו; ראשו סחרחר, דמו אזל מרקותיו. כמבעד מסך ערפל הבחין בפנים חורים, עינים שחורות מוכות תמהון שננעצו בו בפחד מעורב ברחמים. הכרתו נתעטפה בחשכת ההתעלפות.

*

היה חושך עמוק מסביבו כשנתעורר. רק לרגע קט פקח את עיניו וסגרן שוב מפחד השחור הנורא המעיק על עיניו.

אמנם נכזבו תקוותיו, אין ספק שהמטה תחתיו אינה יצוע נדיבים. גופו רעד מקור על אף השמיכה הכבדה – הגסה המוטלת עליו.

– כלום אפשרי ששמיכה זו תהיה שייכת לאותו בית אליו נכנסתי?

הוא החל בודק את מצבו; תחב את אצבעותיו במזרון – קש! קש רטוב ומצחין, ריח רקבון טרי עלה ממנו, קשה מנשוא.

פתאום חש כעין לטיפה על אזנו הימנית. הוא עצם את עיניו בכוח, לתפוש את הרעד הענוג הפושט בחוט שדרתו ובצלעותיו; אך בטרם הספיק לעמוד על טיבו של ליטוף זה, דבקה באזנו לחלוחית מתועבה מאד, ודבר מה קטן וכבד נתגלגל לאורך השמיכה. אותו רגע נשנה הליטוף, הפעם על לחיו השמאלית.

– סח…ח…ח… הוא רצה לעמוד על טיבן של הלטיפות הללו מבלי להביט, במישוש בלבד, וידו פגעה ביצור עגלגל עטוף אדרת שיער מחוספסת, שהתגלגל לפתע מבין אצבעותיו וברח.

– עכברים!

רצה לצעוק, אך הפלצות סתמה את גרונו, והמלים ננעצו בחכו כאדרות דגים. עיניו שנפקחו שוב מלאו חושך. ליפים רכים ושחורים רעפו על עיניו. לבסוף נשא את ראשו הכבד כעופרת למצוא חלון.

– המתי? אם בקבר אנוכי?

הוא העביר את ידו לאט על רגליו המוטלות כבולי עץ, לראות אם עדיין שלו הן. פתע הקשיב: קול נחירה חרישית הגיע אליו משמאלו. לא רחוק ממנו ישן מישהו, יש להעירו, אולי יגיד לו את מקום המצאו.

לאט־לאט החל מאסף את אבריו הדוויים, ואחר רגעים ארוכים של הכנה והתאמצות על־אנושית הציב את רגליו הקפואות על הרצפה. קור אדמת הרצפה חלפהו עד קדקדו. בהסיחו את דעתו מן הכאב הדוקר החל מדדה במאמץ רצון נורא בכוון בו קיוה למצוא את הישן. אולם הרגלים הרפות לא נשאוהו על סבל ראשו הסחרחר, ובטרם יפסע שנית התמודד מלוא אורכו על הרצפה.

*

כשנתעורר שנית היה כאב צורב בחזהו ורעד קל מצמר את גבו. הבוקר אור וסביבו ראה ארבעה קירות עץ ועליהם גג. אור היום חדר פנימה דרך הסדקים הרחבים שבין הגג והקירות. באחד הקירות היה מעין אשנב שהיה משמש, כנראה, חלון בימות הקיץ, ואולם עתה היה מוגף ומסומר היטב. באחד מקרשיו היה נעוץ מסמר גדול ובו תלוי בשני חבלים קרש רחב – מן הסתם שולחן, שכן ספר פתוח היה מונח עליו; ולידו כוס תה מהביל ופת לחם קטנה. ליד השולחן זה ניצב פח נפט הפוך על פיו – כסא. מחצלת ערבית היתה פרושה עתה על הרצפה בין שתי המיטות שבחדר. כנראה דאג לו החבר בעל הדירה הזאת פן יקום ויצטנן בדורכו על הרצפה הקרה. פרימוס זמזם למרגלות מיטתו, וההבל שהתנשא משם העיד על המים הרותחים המוכנים לשתיה.

ניכר היה שהחבר יצא אך לרגעים מועטים; ואמנם, לא הרבה החולה להרהר והנה נשמע קול צעדים מהירים מבחוץ, הדלת הצווחנית נפתחה וראש חיו גדול נראה בפתח.

היה זה בחור רזה וגבה קומה שפניו הרציניים – העצבים קמעה בלטו בדיסוננס מוזר מעל גופו הקיפח הלבוש בגד גס נושא סימני עבודת הפרך באורוה וברפת. הוא הביא אתו ריח זבל טרי, ובליל בהמות היה דבוק לעור נעיו הכבדות, שהשמיעו הד קהה בדורכם. גם כפות ידיו היו כבדות, ונתלו כחטובות עץ לצידיו. אך מעיניו נשקף רוך עדין ללא גבול.

הוא ניגש ישר אל החולה ושאלו: כיון שנתעוררת סוף־סוף, תשתה תה חם, לא כן?

– תודה! אך הגד לי, איפה אני נמצא?

הבחור לא מהר לענות; מתון־מתון ניגש אל הקומקום, ובמוזגו את התה אמר בנחת: אתה נמצא אצלי.

צחוק חיור פרח על לחיי החולה לדבריו אלה, והבחור המשיך:

– רואה אני שגם ההומור שב אליך מעט. אחרי חום כזה לא רע הוא הסימן הזה.

ובאומרו זאת נשא את ספל התה על כפו הרחבה והגישה לפניו עד אפף הקיטור את חטמו של החולה. בידי עובדיה לא היה די און להחזיק את הספל, וישת מעל כפו בשפתיו הרועדות גמיעות מספר. אלה חיזקו אותו כרגע והגבירו בו את תאות השתיה. הוא תפש בשתי ידיו את הספל והריק את תכנו בגמיאות גדולות ותאבות:

– עוד, עוד!

בשארית כוחו עלע את התה מהספל השני, שפתיו נצרבו והוא צנח מכוסה זיעה על המזרון.

– בראוו! מן השתיה הזאת רואה אני שאתה תבריא!

– הלואי!

החבר כיסהו בשמיכה כמעט עד קצה אפו, וישב אל שולחנו הרעוע לגמור את פת שחריתו, והחולה התהפך על צדו ושקע בתרדמה שקטה.

*

היתה שנת ברכה…

יומם ולילה טאטאה הרוח המערבית את קרעי העננים, והללו בהלחצם אל קיר הסלעים של הרי יהודה, המטירו מדי פעם בפעם אשדות מים רבים על כל רחבי השפלה. בן רגע מלאו האפיקים החרבים כל ימות השנה, כל נקיקי הסלעים הזילו נהרות – נהרות מים עכורים הסוחפים בזרמיהם שפע זיפזיף וצרורות אבן קטנים וגדולים.

אולם אך פסק הגשם לשעה קלה והשמש החל לשחק את משחקיו שח־מט בצללי העננים על פני האדמה, והנה חמקו ללא שריד כל אגמי המים וזרמיהם. בכל מקום נראו ניצני עשבים וקוצים משגשגים איתנים, וגרעיני תורמוס הבר הפזורים על פני החול פקעו מחילופי הרטיבות והאור, ומתוך קליפתם יצאו שנים־שנים העלעלים ופתילי השרשים. לאור השמש הפוחז יצאו לרגעים מועטים חפושיות הזבל הגדולות, הגיחו ממחבואיהן במחילות העפר ולשו את כדוריהן מגללי הגמלים, כדי לגוללם אל מקום סתר – מאכל לדורות הבאים.

ואך כפף שמש מבויש את ראשו מערבה, וכהרף עין קדרו שוב פני השמים, פתע ניעורה רוח הים, קלוחי מים עברו כמטאטא וביערו את כל אותות החיים מעל פני המרחב. טפות הגשם חזקו מהרה, תופפו כרגלי קלגסים על החולות שנתקשו כרצפות אבן. פעמים נשפכו המים שפך עז ורצוף כמו לו חתכה סכין ענקית את כרסי העבים הנסחפים על פני הארץ. אז היו החולות כים סוער, ומשברי גליו מתנפצים ונושאים על שכמם בועות קצף מלוכלך.

בלילות היתה הרוח בורחת ממרחבים גדולים אפלים ומבקשת מפלט בין ציבורי עצי האקליפטוס בחורשה, באה בין שיחי הצברים ומסיתה בין עליהם המזוינים תגרת קולות רועשת; אז יראו מתוך סבכיהם דמויות גבורי קדם נושאי מגן וצנה הנפתלים בקרב, וגניחות הרוח תשמענה כזעקות פצועים וגוססים. על פני החולות נשכחו ערמות עבות תועים בלא מצפן, פעמים יהלכו בשמים ופעמים ירדו ארצה תלויים כעטיני ראמים וזלפו אט טיפות־מטר מרושל. אך דממה לא ידעו החולות גם בלילה – הרעב והקור גרשו את התנים ממאורותיהם הרטובות אל קרבת מושבות האדם בתקות שוא למצוא שם מאכל. בהכזב תוחלתם נועדו למקהלות גדולות והטיחו את קובלנת רזונם כלפי שמים ומרחב.

היורה סגר את המושבה מפני העולם כלו.

בשדות ובכרמים זלגו נחלי מים, כל גומה היתה לאגם, כל חריץ לערוץ, והכביש החדש שנסלל אך לפני שנה וחצי, התמוטט ושקע, נטשטש ולבסוף אבד בלא שריד. שרות האוטובוס המחבר את המושבה עם עיר הנמל חדל משלוח את מכוניותיו. העתונים הגיעו רק אחת לשבוע עם הדואר מחוץ לארץ, והנהג הוכרח מדי פעם לשהות במושבה ימים מספר כדי לתקן את מכוניתו המקולקלת ולנקותה מן הרפש.

ברגעים קצרים לעת בוקר, כשהציץ שמש מדומדם בעד החריץ הצר במסך העבים במזרח, היו אדים כבדים זוחלים על פני הכרמים ולהקות עורבים רעבים חגו בצריחות פרא על פני המרחב. אך בראותם כי בשום מקום לא תראה נבלת פרד או חמור מושלכות בחולות, התפזרו קבוצות, זוגות זוגות, או בדד תרו להם את מחיתם הדלה מאחרי הבתים ובערמות הזבל בכרמים. פעמים הגיע גם אורח גדול רחב־כנפים – נשר לבנון העג את חוגיו הגדולים באיטיות מלך על פני המושבה אך טרף לא ראתה עינו בין הבתים.

אמנם לו ניחן העוף בדמיון פיטני, היה רואה את המושבה כעין תרנגולת גדולה הפורשת את כנפיה הירוקות ומתאמצת לשוא לכסות בהן את ביציה – בתיה הלבנים. כך השתרעה המושבה בחֵית הגדולה של שלשת רחובותיה הראשיים, ששנים מהם המקבילים, נטועים שדות עצי תות רעננים המכסים על בתי “החלוצים הראשונים”. ברחובות אלה סגור פרדסו הגדול של הברון, הנותן כעונת התיירות מקומות נאים לצילום האורחים הנכבדים מאמריקה. משני הרחובות המקבילים מסתעפים רחובות קטנים, שכונות תימניות, קורדיות, צריפי חבורת השרון וצריפי פועלים בודדים הפזורים זעיר פה זעיר שם בין נטיעות השקדים הצעירות והכרמים הקטנטנים של העולים החדשים.

אכן, כעת הזאת לא היתה המושבה נכונה לקבל פני אורחים.

(כתב היד נקטע כאן)

*

באחד הלילות בחודש תשרי שנת העשרים לעלותי לארץ־ישראל, ואני אז שוכב נדוד שינה על מטתי בחדרי הצופה אל שדות המערב, שמעתי קול משק כנפים רבות משמי המערב הנשקפים ממול חלוני, וקול משק הכנפים לא כקול עדת צפורים הנקהלות על טרף רב, אלא כקול ענות מלחמה רבה, המכה גלים מתחת לענני הרקיע; ואבין: זהו אחד המחזות הסמליים שפקדוני כרגיל בימי נעורי, עת הייתי הוזה בחזיונות שירה, והוגה בלשון פיטנים; ואהרהר: רבונו של עולם, הן אני כיום כבר בגיל העמידה, יבשו מקורות השירה בלבבי כאפיקים בחול המדבר! אם פשר החזון הזה מלחמה, מדוע לא אשמע קול טרטור מקלעים, נפץ פצצות־רסק ויבבת סירונית האזעקה?

עודני מהרהר כאלה, והנה קרב שאון קרב האויר אל חלוני, ואזני לקחה שמץ־מה ממהות המערכה הנטושה; הבחנתי כעת בברור שהנה עדת צפורים ממין אחד מתנפלות ברוב עצום על מיעוט מסוג שונה; לא היה ספק בלבי כי אכן עדת הטורפים הם התוקפים, לא כן הנתקפים – ממשק כנפיהם זאת הבחנתי, כי שונה מעוף עוף טורף, הבוטח במקור וטלפים ממעופה של יונה, שכל תקותה עבודת הכנפים; ואכן היה הנתקף ממין היונים; כי אחת מהן חדרה אל חדרי מבעד לחלון ותפול לרגלי מטתי…

ולאור בוקר מאפיר ראיתי במות היונה, ובאחרון פרפור אגפיה.