לפני זמן־מה נזדמן לי לעבור ברחוב שגרתי בו בימי ילדותי. פרחי־הלילך שנשרו מפוזרים בו כאז, והעוברים־ושבים בוססו בהם. אלא שעל הבתים הישנים צצו קומות חדשות, והאיחוי לא עלה יפה, לפי שאז היו בונים קומות גבוהות וחלונות צרים וגבוהים, ועכשיו הקומות נמוכות. לא, זה לא היה אותו הרחוב. הילדים, ששחקו בו, היו אחרים. כלומר אף הם ילדים, ובודאי נחמדים למדי (כמונו, אפשר לומר בלי גאוה), אלא שלא יכולנו לייחס להם תכונות עצמיות, סרחי־עודף של עבר ונהגי־קבע של הווה, כדרך שהיו לכל אותם הילדים שעמהם יחד התעפרנו בחולות החצרות. כאן היה דבר־מה שהוא חומר־ילדותי, ואלו אז הרי היינו אחד־אחד, גם בחברותא – בני הצַבָע ובן השַעָן ובני מוכרת־הירקות והחייט והיֶקֶה הקטן ובן השופט ובת מוכר־הספרים ומולי והולצר המטומטם ומשה הרברבן, וכולם. החצרות היו עתה צרות כל־כך (והרי בחצרות אלו יכולנו להתרוצץ בלי גבול!). גם השוטר כבר מת, השוטר השמן, שמפניו לא היינו מפחדים, כפי שפחדנו מכל השוטרים האחרים. הוא היה יושב בימי החמסין על מרפסת ביתו, אדום כולו, מפותח־חגורה, ורק הגופייה לעורו! גם החנווני שבפינה מת כבר. גם השלטים של הרופאים ועורכי־הדין אינם כבר, אותם השלטים שכמעט אי אפשר היה לקרוא את תוכנם מרוב אבנים שזרקנו בהם סתם־כך לשם שעשוע וכדי להתאמן בקליעה למטרה ומתוך תאוה של הרס ומסיבות שלא ידענו אותן. עתה יש כאן שלטים אחרים. במקום שהיתה המחלבה מוכרים עתה דגים. וכעת בוַדאי אין משחקים בכדורגל לאורך הרחוב (מעניין לדעת, אם ההליכה לקרפיפי הרכבת נחשבת גם היום למסע ארוך ורב־הרפתקאות, כאז). נכדי־נכדיהם של החתולים שלנו, המזוהמים והחמודים שאין כמותם, מתו משכבר, אף־על־פי שיש, בודאי, מי שימשיך את הדור החתולי אשר מסביב לפחי האשפה בכל מקום. ומן האנשים לא הכירני איש ולא ניגש אלי לשאול, “מה נשמע”, או לומר “כמה גדלת”. ואני לא ניגשתי אל איש לשאול, “איך הפרנסה” או “מה מספרת הבת שהתחתנה בחיפה”, או “היכן נמצא עכשיו הבן הצעיר”. הכל היה אחר.
הרגשתי פתאום, שיורד עלי פחד, מעין הפחד שהיה תוקפני בימי הילדות. אלא שאין לו אותו הטעם, שישנו לפחד בשעה שהוא תופס אותנו כולנו עד שאיננו יכולים להשתחרר ממנו, בשעה שמשמעותו המעשית מאיימת עלינו. זה היה פחד ממין אחר, שאפשר להפיגו על ידי הסחת־דעת ממנו. הוא אינו קיים למעשה, הוא קיים רק כשאנו חושבים עליו. פחד־הדברים־שאינם־עוד – לאדם המבוגר הוא יציר הגיונו, ואלו על הילד מאיים הוא בממשות כמעט גופנית, מערער את מעט האחיזה בעולם שהספיק כבר לרכוש לו בימי חייו הקצרים ומטריף עליו את סדרי עולמו. רק עתה רואה אני, עד כמה הרבינו לפחד בימי ילדותנו! העולם שלנו היה עולם של מושגים ברורים ומוחלטים. הילדות מתקשרת תמיד עם פזיזות, חוסר־יציבות, אי־גבישות, ולאמיתו של דבר, אין כמוה דבקה במוצק. פזיזותם של הדברים, תנועותיהם, החילופיות שבהם דורשת מדרגה גבוהה יותר של התפתחות מזו שיש לנו בימי ילדותנו. ומה הפלא? מי שלא ראה עדיין מוות ומפולת־ הבניינים ושבר־האהבה והיכזבות־התקוות – כיצד יחוּש את האבדן, וכיצד יידע עד מה הכל רופף ונטול־קרקעית בעולמנו?
הבית הירוק שממול, ועמודיו הענקיים כל־כך (היום יודע אני – פיתוחי־מלט קלושים, ותו לא) – לא היה כמוהו ליציבות; וכן בית השוטר בן־שתי־הקומות, המרוחק קצת מן המדרכה; ועצי הקזוארינה, שמחטיהם נרבדים שנה־שנה על העפר החום־הכהה ברובד צהבהב־חום של כמישה; והמרתף שמתחת לביתנו, ושוכניו לבושי הבלואים; ומוכרת־הירקות ובניה מן העולָל אשר בעריסה ועד הנער השולח ידו בגניבות (ובהם גם התינוק, שלא היה מגרש את הזבובים שמסביב לעיניו!); ושערי הברזל (ברזל־יציקה פשוט!), הכבדים והחורקים מנגינות נפלאות, שמאחריהם גינות נעזבות ושיחי־מטפס נבולים; והנערה הצולעת; ומסך־הבד, שהסתיר מאתנו את הרוקדים בבית־הקפה, שאף פעם (אף לא פעם!) לא זכינו לראותם; וריח הדגים המלוחים והזיתים השחורים בחנות־המכולת וריח הצבע הלבן במחלבה – כל אלה היה עליהם חותם של יציבות שגיבה, באשר היו שם לפני שבאנו והיו שם כל זמן היותנו.
כל מה שהיה בו משום ערעור היציבות הזאת היה ממיט עלי פחד לא־ישוער; אולי כפחד שתקף את אבותינו שעה שירדה האש ללחוך את יערותיהם או שעה ששכבו במערותיהם והצוקים נידרדרו מראשי ההרים.
אחד הפחדים הראשונים הזכור לי הוא פחד־ההיות־לבד־על־מדרגות. למדרגות בבתים החדשים יש היום קוים מעוגלים ושרטוט ארכיטקטוני נאה למעקה שלהן, שהוא אטום ועשוי אבן, או שיש. המדרגות בביתנו היו צרות וגבוהות (טפשון, – אנחנו היינו קטנים!), ואפלולית־תמיד עמדה בהן, כי היו להן חלונות קטנים וגבוהים, שהראש שלנו לא היה מגיע אליהם. אך העיקר הוא המעקה. הוא עשוי שכבת־ברזל ופיתוחי־עלים עליו. צבעו כחול־כהה, מתפתל הוא באכזריות למעלה ולמטה. בקצה המדרגות איזה מבוי סתום, משום שהדלת לגג נעולה תמיד, כי היו שם הרבה חפצים שכבר יצאו מכלל שימוש, ספות שכרסן נקרעה, שברי כסאות, ספרים ישנים, ועמד בו ריח של טחב. וכך נוצר הרושם שהמדרגות אינן מוליכות לשום מקום, מה שהיה מגביר את פחדי.
כשאני עולה לבדי במדרגות, חש אני שהנני סגור בבית־כלא איום ועמודי המעקה הצבועים כחול מפילים עלי מין אימה סתומה, כאילו אין לצאת מהן. הכרח להגביה את ראשי עד לחלון ולראות בעדו את הרחוב, ואיני מגיע, וסבורני, שגם אדם מבוגר לא היה יכול לעשות כך. הדלתות נעולות תמיד, ורגש של הרגעה משתכן בקרבי, כאשר אחת מהן פתוחה למחצה. לא הרבה מדרגות מובילות לדירתנו. אבל גם כברת־דרך זו אני עושה תמיד בחטיפה ובעצירת־נשימה (מה מאושר הייתי, כאשר יכולתי כבר לדלג על שתי מדרגות בבת אחת! אז התחיל מתפוגג פחד־המדרגות.) הכרתי כבר מדרגות הרבה, צרות ורחבות, אפלות ובהירות, תחת כיפת השמים, ובסתר הבניינים, חצובות בסלע ובנויות עץ, איתנות ורעועות, מדרגות השיש של המוסדות הציבוריים, שעולים בהם והלב רוחף בין תקוה ליאוש, מדרגות של המרפאות ובתי־חולים, שריח הליזול ועוד משהו
נודף מהן, מדרגות חזית הבית ומדרגות המטבח, מדרגות בית־הספר ומדרגות אולמי הקונצרטים והמדרגות אל דירותיהן שלהן, ועוד מדרגות הרבה מאוד. והיו ביניהן שופעות חסד ורשעות, חייכניות וזעומות־פנים, איומות ואדישות, נושאות כאב ומנחמות, אך לא היו בהן נוראות ומפחידות כמדרגות ביתנו האפורות עם המעקה הכחול־הכהה והחלונות הגבוהים, שהייתי עולה בהן אז ומגיע אל הדלת הנעולה.
כשאני מתעורר בלילה בשנתי, ובשום פנים איני יכול להיזכר: היכן החלון, והיכן הדלת; או נכנס בערב הביתה ועובר בפרוזדור עד לכפתור החשמל ונתקל בינתיים בקולב ובמקרר – תוקפני פחד־ החושך.
שוכב אני תמיד ורגלי לחלון וראשי לדלת. מן הצד מראה גדולה, המצויה על דלתם החיצונה של הארונות מן הטיפוס הישן. בלילה, כשהייתי מתעורר, לא יכולתי לזכור סדר זה. הריני פונה לעבר הקיר האטום ולשוא מחפש בו איזה סדק של תריס, ואחר כך מדמה לראות בו את נצנוץ חלקת־ המראה. העיניים מתאמצות, עד כאב, לקרוע את מסך האפלה. אך החושך מסרב להשתעבד ולצור את עצמו בצורות הרצויות לי. להיפך – מיני תבניות, שאין להן כל אחיזה בממש הידוע לי, מופיעות בתוכו, נעלמות וחוזרות ונוצרות. דמותו של החדר, שהכרתיו כה יפה, מיטשטשת לאט־ לאט ואחר כך אובדת ממני לחלוטין, פחד תוקפני, כאילו נופל אני לתוך תהום שאין לה קרקעית, ואין לי במה להיאחז. אמנם מעין־הפחד הזה חש אני שעה שהנני פושט בגדי, מכבה את האור ומדלג בחושך עד המיטה. אלא שההוא מתחיל לפוג ברגע שנגעתי בחיקה של המיטה ונעלם כליל ברגע שאני מתקפל על צדי ומתכרבל היטב בשמיכה. לשמיכה היה איזה כוח־קסמים גם נגד פחד השדים והרוחות והסיפורים המבהילים, והיא שלטה עליהם שלטון ללא־מצרים. ולא כן כשהנני מתעורר בלילה, שאז גם השמיכה החורפית העבה אינה יכולה להרגיעני וגם לאחר שאני מצליח בעמל לא יתואר, להעלות את תמונת החדר בזכרוני, לצרף אותה קו לקו, וכבר אני מאמין שאראה נצנוץ של אור במקום שנמצא התריס ואת בהירותה של המראה – עוד מחלחל בי שיוּר האימה הגדולה מפני האין־כלום ומהבהב כאודים של דליקה גדולה, שעשנם עולה ימים רבים לאחר שכבתה.
הוא הדין כשאני חוזר לבדי בערב, ועדיין אין איש בבית, צועד במסדרון הארוך והאפל והפחדים דולקים אחרי ומזרזים אותי וגורמים לי להחיש צעדי. וגם בהדליקי את האור מאיימים עלי הפחדים מתוך האפלה בחדרים. הריני מדליק את כל האורות, והם אינם עוזבים אותי. ואיזה צורך מדכא ומסתורי, שיהיו מצויים עוד אנשים בבית, ולא כדי שיגנו עלי מפני דבר המעמידני בסכנה, אלא כדי שאוכל לדבר אתם בקול. ואם היה מישהו בחדר מרוחק ונאלצתי לעבור בחושך, הייתי מדבר עמו מרחוק, שואל אותו משהו, שאוכל לשמוע את קולי וקולו באותו רגע. וכשאני לבדי, הריני מתכווץ על הספה בפינה וקורא, פעמים לוחש לעצמי כמה מלים, אך האימה איננה סרה מעלי, עד שהצעדים הטופפים של אמי עולים מהמדרגות ואני שואל אותה, מה השעה, או כיוצא בזה, מיד נעלם הכל בבת־אחת, ושום חושך אינו מפחידני.
מאז נסעתי הרבה וישנתי בחדרים זרים ונתעוררתי בלי לדעת היכן החלון, ופעמים רבות הלכתי בערים נכריות ברחובות לא־מוכרים וגיששתי דרכי־בחושך במסדרונים זרים וטעיתי בשבילים לא ידועים לי – אבל פחד כבימים ההם לא ידעתי עוד. היום אולי הייתי מפחד, אילו נתחוור לי שכל הדלתות וכל החלונות שבעולם מקום אחד להם.
לביתנו בא מַכּר, אולי מקרובי המשפחה, הנוהג לשחק עמנו, הקטנים. הוא שמן וטוב־לב (כפי שנוהגים לומר על השמנים), עליז תמיד, קרחתו המבהיקה נראתה כמזיעה בלי הרף, והיו לו ידיים שמנות וגדולות. מפני הידיים האלו פחדתי תמיד, כי היה נוהג לתפוס בהן את ידינו הזעירות, למעכן ולמגמגן, עד שנשמע קול פצפוץ העצמות הרכות. והיה תופס את אזנינו ומסבבן, וסוטר על האף וצובט בחלק העליון של הזרוע (שם, במקום שהכאב גדול ביותר!) ותוחב אצבעו בין הצלעות לדגדג מתחת לבית־השחי ומענה אותנו בעינויים קשים. והכל, כמובן, מתוך צהלות צחוק ומשובה ושפע של שמות חיבה (משונים במקצת, – צריך להודות היום).
כשאנו שומעים צעדיו על המדרגות הננו נחרדים. הוא נכנס בפתח הדלת הצרה ברחבות בעלביתית (והדלת משמיעה בינתיים חריקה כבדה, כאילו רוח חזקה בחוץ), באטיות בריאה תולה את אדרתו על הקולב, מציג את מקלו (זה בעל ראש העצם המעוגל) בפינה, מחכך ידיו זו בזו, מעלה על פניו את הארשת המצויה אצל מבוגרים כשהם ניגשים לשחק בילדים מתוך הנאה מעצמם, ופונה אלינו. הו, איך הייתי לוחץ את ידיו אחר־כך, כשגדלנו כבר ונחפזנו, בדילוג של צעירים חסרי־נימוס־והתחשבות, לעבור על פניו! ואיזו הבעת־פנים היתה לו, כשגילה לראשונה, שלחיצת ידי גוברת על שלו! אמנם התפעל, כמי שטועם יין ישן וטוב והניע ראשו: “הביטו!” אך במעמקיו רחקה השמחה ממנו.
סאת העינויים שלי לא היתה נמלאת, אלא כשהיה מתגנב אלי מאחור, תופסני בשתי ידיו ומניפני תנופה באויר. ויש גם שהיה הופכני ראשי למטה ומשהה אותי במצב זה. בכל שאר המשחקים הייתי מבין את הצד המצחיק (אף כי, כמובן, לא לרצון היה, שהצחוק שלהם וההומור שלהם הוא בכך, שהגדולים מראים עד מה גדול כוחם מכוחנו), ואם הייתי מפחד מהם, הלא אך משום הכאב הפיזי הכרוך בהם. אך כשהיה מרימני מעל הארץ, ורגלי לא היו יכולות לנגוע בה, הייתי מתחיל מפרכס כולי, פרכוס שכל האברים החיצוניים והפנימיים שותפים לו, ובמאמצים נואשים חותר לנגוע ברצפה, ופחד איום ונורא תוקף אותי, פחד מפני התלישות הגמורה, שאני חש אותה שעה, מפני ההתערערות המוחלטת של כל המידות והמושגים, שהנני רגיל בהם. ואיני יודע, אם פחדתי אי־פעם כבשעה שהיו מרימים אותי לפתע מעל הרצפה שלנו, החלקה, השטוחה, שכל הדברים שלי היו נוגעים בה, שהיא, יותר מכל הדברים שבעולם, אחראית לתמונת המציאות שלי; ואני מאבד את כוח־הממש ואת תחושת החיים. והבעת־פני דומה היתה, ודאי, לזו של אותו ילד שעשיתי לו כך זה לא־כבר, ושום עט שבעולם לא יתאר את תערובת הפחד והאימה והזרות והאין־כל ומיתת הרצון, שהיה עליהם אותו רגע ושבדרך מופלאה נמסכה לתוך חיוך־המשובה הילדותי.
כשהיו משטים בי, מגישים לי איזה חפץ וגורמים לי שאהיה נכסף אליו ולפתע מגביהים אותו מכדי הישג ידי ברגע שכבר עמדתי לאחוז בו – הייתי לפעמים פורץ בבכי. הם חשבו, שבכיי בא משום שאין הם נותנים לי את החפץ והיו ממהרים להושיטו לי ומעתירים עלי דיבורים של פיוס.
אבל בכיי לא היה תכסיס מתכסיסי הילדים. גם כשהדבר בידי, איני נרגע, כי נתקף הייתי פחד־הדברים־שאין־להשיגם, אחיו של פחד־האדמה הנשמטת, שאין נורא ממנו.
אני, הילד, לא רציתי לדעת שיש דברים שלא נוכל להשיגם, ושהרצפה שתחת רגלינו עשויה להישמט.
השכנים שלנו בקומה השלישית היו מזמינים אותנו אליהם מפעם לפעם. אהבנו ללכת אליהם. מלבד עצם העניין שאצל הזרים, היו להם הרבה דברים מופלאים בעינינו ומלאי־חדישוּת, שאנו, הקטנים, נדהמנו משפעת קסמיהם.
אבל היתה להם גזוזטרה אחת, קטנה מאוד, ולה מעקה־שבכה. הם נוהגים לשבת על גזוזטרה זו לפנות־ערב, לשתות קפה, לשחק בשח (איך זה לא פחדו, שהכלים יפלו למטה?!) ולהסתכל ברחוב. כשהייתי עולה על גזוזטרה זו, היה מין פחד קפוא תוקפני למראה המעמקים שלמטה. פחד שגבר, ככל שהתקרבתי למעקה. כל אברי כאילו נתאבנו, פתאום התחלתי לחוש, שמשקלי (שגדל עשרת מונים) אינו קיים בלבד, אלא שהוא מונח עלי, ממש, מכביד עלי, ושלא אחדל לחושו עד שאגיע לאותו מקום, שבו יינטל ממני ויימסר לאדמה. והתחושה גוברת ביותר, אם אני מחזיק משהו בידי ומושיט אותה מבעד לשבכה החוצה (והייתי אוהב לעשות כך!). בעורף שלי מין קהות, כאילו קורה כבדה מונחת עליו, או סכין חדה עומדת להינעץ בו.
הגובה הזה נראה בעינַי איום כשיאים של הרים, ומראה הרחוב מלמעלה, והאנשים ההולכים בו, רחוק מן התמונה שהייתי רגיל בה מרחק רב כל כך, שמערבל אצלי את כל התחומים. המעניין הוא, שבהזדמנויות המעטות שהייתי על הגג, אשר המעקה שלו עשוי לבינים ומגיע עד סנטרי, לא
היתה תחושה זו תוקפת אותי, גם כשאני מתרומם על בהונותי ומביט למטה. מעקה־השבכה, מעקה השבכה הוא שלא היה כאן! פחד־הגובה, אם גם כפוי עלי ולהיסח־הדעת אין שליטה עליו, היה בו כבר מן היסוד השכלתני, וכבר אז יכולתי להסביר לעצמי, אף כי באופן קלוש מאוד, את מהותו.
מאז עליתי על פסגות הרים, שלעומתן הקומה השלישית של ביתנו היא כאניות־החול שהיינו בונים על שפת הים לעומת “נורמנדיה”, וכבר טסתי באוירון, – אך בשום מקום לא אחזו בי פחדי המרפסת בקומה השלישית של שכנינו. לא בעלייה למצדה, ולא על ראש החרמון, וגם לא בגבוהים שבבניינים שהמעקה של מרפסתם מעשה־שבכה הוא. ולא משום שגדלתי, ולא משום שאין לפחד שליטה עלי, אלא מפני שידעתי כבר, שכל אותם הדברים שנראו לי בימים ההם יוצאי־דופן, בלתי מציאותיים, מפחידים, הם־הם המציאות עצמה, והם שמצוים לה את החוקים, ושאין כל דבר שהוא קבוע, ושהשוטר ימות, ושערי הברזל יחלידו, ופיתוחי־־המלט יתפוררו, והחתולים יוסיפו להעמיד ולדות. שעוד הרבה פעמים יהיה עלי לעלות במדרגות לבדי, ושהבתים יש והם נופלים לתוך מרתפיהם, ושעלי השלכת יכסו את השולחנות הנעזבים בבית־הקפה (אבל מדוע הנערה הצולעת תצלע תמיד? – לא תמיד, גם היא תמות), ושבמקומנו יבואו שכנים אחרים (ואיפה יהיה היקה הצעיר?) ושהזוג שממול יתחתן, ושבעוד עשרים שנה גם מה שישנו היום לא יהיה כבר, – ואיך יפחד מי שיודע כל אלה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.