איש היה באחד מפרברי קיוטו, סמוראי, ולו בת יחידה, נערה יפה מאד וענוגת נפש, אשר אהב אותה אהבת אב ואם גם יחד. כי אשתו, אם גורישה, מתה מיד אחרי לדתה את הילדה. והיה האב נוצר את בתו כבבת עינו, גם טיפל בה במו ידיו ובגלל זאת הזניח את עסקיו; וככל אשר הלכה הנערה הלוך וגדול, כן הלך האיש הלוך וריש, עד אשר בהגיע הנערה אל פרקה ראה לפתע, כי מאומה אין בידו לתת לה לדרך חייה.
אז נזכר הסמוראי, כי ידיד טוב לו, רע־נעורים, הגר ביוקוהאמה, גם הוא ממשפחת אצילים, ולידידו זה בן, אשר נולד באותו זמן בו נולדה גורישה. מכובד אסונו ומהיות כל נפשו נתונה לטפול בבתו ניתק קשר המכתבים עמו. אך עתה גמר פתאום בלבו לחדש את הידידות הישנה; הוא ארז את מעט חפציו אשר נותרו לו ונסע עם בתו ליוקוהאמה.
פגישת הידידים היתה לבבית מאד, הם הזכירו בשמחה את הימים הטובים ההם, ימי הנוער, עת ישבו על ספסל אחד בבית־הספר, ואת ימי הבחרות, אשר בילו יחדיו בנעימים, שמחתם גדלה עוד יותר בראותם עד מה תואמים צאצאיהם זה לזו: היא – כגבעול הלוט, אשר עוד מעט ופיתח את ניצניו לאור השחר העולה, והוא – כשתיל-דובדבנים צעיר, העושה את ניצתו הראשונה לאור השמש.
לא ארכו השיחות בין שני האבות, הידיד מיוקוהאמה לא שאל כלל לנדוניה, וכל הצדדים היו מסכימים בחפץ־לב לבוא מיד בקשרי משפחה; אלא שאין משיאין זוג צעיר בטרם עברה עליהם שנת האירושין כדת, פן ירננו הבריות.
טקס האירושין הוחג בחוג משפחתי קטן. עוד שלשה ימים בילו הידידים יחדיו, בספרם זה לזה את הקורות אותם במשך שנות הפירוד הרבות. אחר חזר האיש עם גורישה לקיוטו.
מצבו של הסמוראי בקיוטו הלך ורע, אולם הוא לא שקע בחובות, כי סמוראי, המכבד את מעמדו ואת שם אבותיו המהולל, לא יילוה כסף ולא יעבוט את נשקו; ולכן, בבוא יום אחד אשר לא היה בכיסו הסכום הדרוש לארוחת הבוקר, התיחד בחדרו עם סיפו הטוב – ירושת אבותיו המהוללים – ובחרכירי, עשוי כדת לכל פרטיו ודקדוקיו, שם קץ לחייו, כיאה לסמוראי.
גורישה נאספה לבית אחד האצילים שבקיוטו, אשר לפי השמע בלבד הוקיר את אביה ואת משפחתה, ויואל לתת לה מקלט בביתו, עד אשר ימלאו ימי ארושיה ותוכל להכנס לבית בעלה. אבי החתן, שבא מיוקוהאמה, כדי להשתתף בלוית המתאבד, הביא לגורישה מכתב מאת אוקאשו, שבו התנצל על העדרו מהיותו קשור בעבודתו במשרדי הממשלה, והוא נשבע לה בכל הקדוש לו, כי ישאר נאמן לה בכל לבבו, לא רק עד לחתונתם ועד לבור קברו, אלא גם לאחר מותו. גם אחרי שחזר אבי החתן מהלויה, היו מכתבי אוקאשו מגיעים אל גורישה פעמיים בשבוע, מכתבים ארוכים, מלאים הבטחות־אהבה ושבועות־אמונים לוהטות.
כה עברו החדשים מלווי מכתבים, עד שבאחד הימים פקד רעש חזק את ערי יפּן והעיתון הביא את השמועה המחרידה, כי החריב הרעש את מחצית העיר יוקוהאמה ובין המתים גם אוקאשו ואביו. הגויות שהוצאו מבין עיי ביתם, שחרב ועלה באש, היו חרוכות עד לבלי הכיר.
לב הנערה הוכה בתדהמה ונמחץ בכאב. עצבון כבד הליט את פניה בצעיף חורון מוזר, והיא דמתה לפרח־צאלים חוור, שנקטף בטרם הספיק לפתוח את ניצניו אלי אור והועמד בצנצנת מלאה מים: נבול לא יבול, אך גם לא יפתח את גביעיו לעולם. ריסי עיניה ארכו וארך גם הצל אשר מתחת לעפעפי עיניה הנוגות. אולם ממנהגיה יום יום לא שנתה ובשעה הרגילה היתה עומדת בחלון חדרה וצופיה לרחוב לראות אם יבוא נושא־המכתבים ומכתב בידו מאת אהובה, ובראותה, כי הוא מניע לה את ראשו בשלילה, היתה סופקת כפיה ביאוש ודמעות נזלו מעיניה, אשר מיהרה למחותן במטפחת־המשי או בוילון אשר לחלונה.
יום אחד הופיע נושא־מכתבים חדש, שנתעכב לפני הפשפש המוביל אל ביתה. היא ירדה כאילה שלוחה ובלי להסתכל בפניו שאלה:
– יש מכתב בשבילי?
– אמנם אין מכתב בשבילך, אבל…
היא הפסיקה את דבריו בקול רוטט מרוגז:
– אבל הוא הן הבטיח לי, וגם נשבע בכל הקדוש לו, כי לא ישכחני כל ימי חייו וגם לאחר מותו זכור יזכרני!
– היי בטוחה והאמיני – ענה לה נושא המכתבים – כי שמור ישמור את הבטחתו ויכתוב לך מכתבים כקדם. ודאי טרוד הוא בימים הראשונים לאחר מותו בעניינים חשובים מאד, אך סוף־סוף ישוב לכתוב לך כקדם.
ולמחרת היום, בעמדה בחלונה כרגיל, ראתה שהדוור רומז לה לרדת. היא עפה כחץ מקשת, חטפה את הכתב מידיו ורצה להתיחד אתך בחדרה.
ואמנם זה היה מכתב ממנו! אותו כתב־היד, כתב רך ונאה, המגלה את זריזותה של יד־אצילים הלמודה במכחול. כך כתב אוקאשו וזוהי חתימת ידו. אותם ביטויי האהבה הלוהטת במכתבו, אותן שבועות-האמונים בסגנון סופרים מובהק ואותן הבטחות האושר לעתיד: “אך יעברו שארית ימי ארושינו ואנו נחיה יחדיו, שום דבר בעולם לא יפריד עוד בינינו!” – כה כתב לה אוקאשו.
המכתבים היו מגיעים שוב בסדר ובקביעות וגורישה היתה חוטפת אותם מיד נושא־המכתבים, וכמעט שלא הסתכלה בפני מיטיבה, אשר צלקת גדולה שיחתה את פניו. היא היתה שמחה ומעט מעט חזרה לפניה הבעת הרעננות והעליזות מימי קדם, רק צל קט ועקשני לא סר מתחת לשמורות עיניה. בלא פקפוק כל שהוא היתה משיחה את תקוותיה בפני האנשים הטובים שאספוה אל ביתם, כי אכן במלאות שנת־אירושיה תלך מביתם לדבוק בבעלה לנצח. על פני האנשים הטובים היו חולפים ענני תמהון לבטחונה זה של הנערה המסכנה, אשר דבר־מה נשתנה בפנימיותה, בלי שאפשר היה לומר מה.
שנת האירושין קרבה לתומה, והנה הופיע באחד הימים נושא־מכתבים חדש. רגע קל התגנב ספק אל לבה של גורישה: האם יביא גם זה את מכתביו של אוקאשו באותה הנאמנות כמו קודמו? והיא חרדה אליו:
– מה היה לנושא המכתבים הקודם?
– אה, זה הועבר לעיר אחרת וגם הועלה בדרגתו ומעתה לא יצטרך עוד לחלק מכתבים, כי אם ישב לו ויכהן פאר באחד ממשרדי הדואר.
הדוור נתרחק וגורישה פתחה בידים רועדות את המכתב וקראה:
– גורישה ידידתי! בעוד שבועיים ימים ימלאו ימי אירושינו; מה קשו עלי ימי הפירוד! אך הנה סוף־סוף יתמו ואנו נתחבר לעולם. אולם הן ידעת, כי אין אנו יכולים לגור בסביבות שלנו, כלומר במקום בו הכל יודעים את דבר פטירתי מארץ החיים. עלינו על כן, להתיחד בעיר רחוקה מכאן, ובחרתי לי בעיר גורושיבה; היא עיר אלפיים המקדשים. שם, בסימטת המקדשים הקטנים ישנו בית־מקדש קטן לשנטו, אלוה העצבות המשתובבת. מהרי־נא ושימי לדרך פעמיך וצאי לשם, מקום שם תמצאי חדר קטן המיוחד לך. את המקום תכירי לפי פנס נייר צבעוני, עליו מצויר זוג דגים קטנים המסמלים את שובבות החיים האלמת – היא סיסמת שנטו. וזה מנהגך מדי יום־ביומו: כל היום חפשית תהיי להתהלך ככל אשר תאוה נפשך או לעסוק בכל עבודה אשר תמצאי לטובה לך. אך לעת ערב תהיי בביתך, תגיפי את תריסיך עם רדת החמה ואת הדלת תסגרי, רק את מפתחך לא תשאירי במנעול, למען אוכל אני לפתוח את הדלת במפתח אשר בידי ולהכנס אליך. זה מעונך וזה משפט חייך, ואני אבוא אליך מדי לילה בלילה. את פני לא תראי, אך דעי, כי שלך אני לעולם, אתך בחיי ואתך במותי. אוקאשו".
כעבור שעה קלה כבר עמדה גורישה עם צרור־חפציה הקטן בשער הבית ונפרדה מעל האנשים הטובים, אשר גמלו אתה את החסד והחזיקו אותה בביתם, כאילו היתה בתם ממש. האנשים הטובים השתדלו לשוא לדבר על לבה ולהניאה ולהניאה מחפצה. זמן רב הביטו אחריה בלכתה, ועל פניה אותה העליזות והרעננות המוזרה, וכשנעלמה מעיניהם הניעו אחריה ראש, – הם ידעו, כי היא לא תחזור אליהם לעולם!
עשרה ימים הלכה גורישה דרך כפרים ועיירות, דרך שדות וחורשי־דובדבנים, בדרך בואכה גורושיבה, עיר אלפיים המקדשים. בלילות היתה לנה בשדות הגרניום או על העשב הרך שבחורשי־הדובדבנים. מאכלה ביום קומץ ערמוניות שקנתה באחת הפרוטות אשר תחבו לכיסה האנשים הטובים, שגרה בביתם. ביום האחד־עשר הגיעה לגורושיבה השוכנת לחוף האוקינוס, אך לא מיהרה לחפש את סימטת המקדשים הקטנים, כי חששה להגיע אל מקומה בהקדם זמן. היא יצאה אל שפת הים ושיחקה בצדפים, אשר שטפום הגלים אל החוף. במשך זמן קצר התידדה עם ילדות רבות, ששיחקו אף הן בצדפים אשר על שפת הים, ולקחה חלק בכל משחקיהן. רק לפנות ערב התעצבה במקצת אל לבה, בבוא האמהות לקחת את ילדיהן הביתה. אז פרשה את חפציה המעטים באחת ממחילות החול על שפת הים ושכבה לישון. רוח הים הקרירה לא ציננה ולא החרידה את גופה, כי חום האהבה שבלבה חיממה וחיזקה בפני כל.
כה עברו עליה שלשת הימים האחרונים לימי ארושיה. אך בבוקר היום הארבעה־עשר כשעוררה אותה אחת הילדות, ברצותה למשוך אותה למשחקיה, אמרה הנערה אל הילדים המשתאים:
– חסל תור המשחקים, עכשו עלי ללכת לסימטת המקדשים הקטנים, כי שם יבוא אלי בעלי לדבקה בי לעולם!
– אתך נלך, אמרו הפעוטות, ונלוה אותך, הן לא תגרשי אותנו?
מעולם לא ראתה עוד עיר אלפיים המקדשים תהלוכת־שמחה כזו! הילדים והילדות, שקלעו זרים לראשם, מהפרחים הצומחים לרוב על החול, הלכו בכרכורי מחול מסביב לנערה ושרו את שיריהם העליזים. הם אחזו בידיה לסרוגין, סחפוה בשאונם, וקול שירם וצחוקם הדהד כצליל פעמוני־כסף על-פני החוצות.
עוד מרחוק הכירה גורישה את המקדש הקטן אשר לשנטו, אלוה העצב המשתובב, לפי פנס הנייר הצבעוני, התלוי מעל גגו המשופע ועליו מצוייר זוג דגיגים – סמל העצבות המתעלסת. היא נגשה אל הדלת מתוך הולם שבלב, וראתה והנה הדלת רק נשענת למחצה, ובפנים – חדר קטן ערוך ברהיטים מהמין הדק והנחמד שבעולם: יצוע נקי ממחצלות קני־במבוק מוצע בלבנים מבהיקים בטהרם, ארגז מלא בגדי־נשים המתאימים כולם לגופה הזעיר, כולם שש ומשי, שולחן קטן הערוך בכל מיני תמרוקים, אשר תתמרקנה בהם נשי יפּן הצעירות ליום כלולותיהן, וגם צלוחית מלאה חינה, אשר בה ימשח החתן את יד־שמאלה של הכלה בלילה הראשון.
הילדות נכנסו עם הנערה אל תוך החדר ומלאוהו בפטפוטיהן העליזים. אחדות מהן החלו לקשטו ולפארו כיד האמנות הטובה עליהן. וכך עבר עליהן היום מתוך שירה ודיצה, עד שצללי הערב החלו נוטים ומטפסים אל גגות הבתים והמקדשים.
אז שאלה אחת הילדות את הנערה:
– הנה השמש נוטה לערוב ומדוע אחרו פעמי אהובך? מתי יבוא למשוח בחינה את כף ידך ולנהלך אל המזבח הקטן אשר בפינת המזרח?
פני הנערה הרצינו פתאום, והיא ענתה:
– אכן השמש נוטה לערוב, ועליכן לעזוב מיד את חדרי ולהניחני לבדי.
כרגע נפוצו הילדות, כאילות בשמען תרועת שופר. ואז קמה הנערה והגיפה את תריסי חלונה, סגרה את הדלת והוציאה את המפתח באצבעותיה הנוטפות שמן טוב, ובלב נפעם שכבה על יצועה. ובצפותה דמה כל רגע בעיניה לנצח נצחים.
בהתקרב שעת החצות נשמעה אושה קלה בתוך המנעול שבדלת, ריח ורדים רעננים ליוה את הדמות האפלולית, שנכנסה אל החדר העטוף חשכה. הנערה הושיטה את שתי ידיה לפניה ובעוד רגע חבקה אל לבה את אוקאשו, אהוב נעוריה, חבוק לבלי הפרד.
וזה היה דרכה כל אותם הימים: בלילות גמעה בכל יצורי גופה מכוס האהבה וביום היתה מתקינה צעצועים מהנייר הצבעוני, שמצאה בחדרה למכביר. נחמדים היו צעצועים אלה, מעשה ידיה, כי לזריזות כפיה חברה נפש עדינה ורכה, שידעה את נפש הילד. הילדים היו קופצים על צעצועיה, והאמהות היו משלמות כסף טוב תמורת הפרחים והבובות, הפנסים ושאר מלאכת המחשבת שעשתה מהניר הצבעוני. בכסף שקבלה היתה מקשטת את חדרה, ומרבה את גלילי הבד הלבן, אשר הכינה בשביל היצור הפעוט, שהחל לזוע במעיה.
היא התחבבה על כל אנשי הסביבה, אף־על־פי שהללו היו מתלחשים תמיד ומגחכים בהופיעה בחוג מבטם. לעתים היה נטפל אליה אחד הרוכלים הצעירים, הסובבים עם מרכולתם על שפת הים, אולם היא לא הרשתה לשום איש להתקרב אליה קרבה יתרה. רק הילדים והילדות היו מוסיפים לבקרה במעונה יומם, כדי להשתתף בעבודותיה ובמשחקיה, בהם דמתה לגמרי לאחד התינוקות. אולם אך הרכין השמש את ראשו מערבה, היתה רצינות מהולה בצפית אושר עצום עוטה את פניה, והיא בקשה את הילדים להסתלק מיד. הילדים לא הרבו להרהר על כך, רק לפעמים היה אחד התינוקות מסתכל מאחורי אחד הבתים, לראות כיצד היא מגיפה את תריס חלונה וסוגרת את דלתה ברגשי־קודש.
ובאחד הימים, כשהערב משמש ובא והנערה נפרדה מעל חברותיה הפעוטות, קראה אחת הילדות, שהיתה מפריחה עפיפון לפני חדרה, ובשרה אותה בקול:
– הנה הולך אהובך!
לבה של הנערה דפק בחזקה: – האמנם?
היא חשה אל הדלת. אך בפתחה אותה עמד לפניה אותו נושא־מכתבים בעל הצלקת הגדולה על פניו, זה אשר היה מביא לה בקיוטו את מכתבי אוקאשו; אלא שהפעם לא לבש את בגדי־השרד של נושאי־המכתבים. לבושו היה כלבוש כל אזרחי הארץ, ואך כובע של פקיד הקיסר חבש לראשו. דברי הילדה עוד צלצלו באוזניה, וזעם עצור נתעורר בלבה בראותה, כי אותו פקיד מודד את דמותה בעינים מפיקות אהבה ורוך. היא שאלה בקול קשה וקר:
– מה רצונך, אדוני?
– כלום אין את מכירה אותי?
– הה, כן! כיצד לא או לא אכירך? הן אתה היית מביא לי בקיוטו את מכתביו של אוקאשו.
– ואחר כך? האין את מכירה את מגען של הידים הללו?
אולם הנערה השתמטה חיש מבין ידיו של הפקיד, שנראו לה גסות בחוצפתן, אחר דחפה אותו בכל כוחה ומהרה לנעול את הדלת בפניו. היא לא הוציאה הפעם את המפתח מן המנעול ושמעה, כי האיש מנסה במפתח שבידו לחלץ ממקומו את המפתח התקוע מבפנים, אך לשוא.
– גורישה, אהובתי, פתחי לי, או הוציאי את מפתחך מן המנעול, כי הלילה יורד, שעת אהבתנו קרבה. האין את מאמינה לדברי? הן אני הוא אוקאשו, אהוב נעוריך, אלוף חלומותיך יומם ונגיד לילותיך הלוהטים. הבה אתן לך סימן: בלילה שלפני האחרון הבאתי לך אולר קטן עשוי דר, הרי הוא מונח שם, ליד בית־מקדשי הזעיר, שאת רגילה לקשטו לכבודי. עיני רגילות הן בחושך.
גל דם הציף פתאום את ראשה: אכן, היא היתה קרבן למעשה תרמית, תרמית מחושבת לכל פרטיה על־ידי אותו נושא־מכתבים. נכון, היא ראתה היום את אולר־הצדף שעל־יד בית מקדשו זעיר־האנפין של אוקאשו. היא בגדה איפוא, אף כי בלא כוונה, בזכר אוקאשו ידיד־נעוריה, היא נושאת במעיה עובר שאינו שלו!
בצעדים מהירים נגשה אל שולחנה, נטלה את אותו האולר הקטן ופתחה בו את ורידי ידיה, אחר התמודדה על יצועה הלבן, ובהציפה אותו בשושני דמה הקולח, נפחה נשמתה בדממה.
– פתחי, פתחי, יונתי, תמתי! הן אני הוא אוקאשו אהובך, אני הוא אותו נושא־המכתבים. אותה ידיעה בעתון לא נכונה היתה. לא מתי, כי נפצעתי קשה, וצלקת נוראה נותרה בפני. הבגלל זו תשנאיני ולא תכיריני? אוי לי, כי עוררתי את האהבה מחלומה בטרם בוא הזמן, הכה תשנאיני בגלל פני אשר נשחתו? אבל לבי הן לא נשתנה אליך!
שום קול לא ענה מבפנים. משמר השוטרים הסובבים בחוצות העיר עבר במקרה בסימטה ומצא את האיש המקשקש במפתח שבידו במנעול הדלת אשר למקדש שנטו. הם אחזו בו ושאלוהו:
– מה מעשיך כאן, גנב אתה?
לא, לא גנב, פקיד הקיסר אנוכי, וזה החדר אני שכרתיו במיטב כספי למען אהובתי. הנה היא נמצאת כאן בפנים ואינני יודע מה היה לה, כי לא תפתח לי את הדלת.
– השוטרים צחקו:
– אם כן, מה אתה אומר לעשות:
– אולי תנסו לפתוח את הדלת בכח?
אחד השוטרים הוציא את הדלת מצירה, ובלי להציץ פנימה התרחק בנימוס ואחריו המשמר כולו.
למחרת קראו אותם האנשים הטובים, שבביתם ישבה גורישה כשנה תמימה, מודעה זו בעיתון־הבוקר:
“אמש נמצא בגורושיבה, באחד המקדשים הקטנים אשר בעיר, זוג נאהבים, ששמו קץ לחייהם על־ידי פתיחת ורידי ידיהם. סיבת ההתאבדות אינה ידועה. חקירת המשטרה העלתה, כי הבחור הוא אוקאשו נ., פקיד הקיסר במשרדי הדואר של גורושיבה, והאשה היא אשתו החוקית, בתו של הסמוראי המנוח ה. מקיוטו”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.