… אחרי חצות הלילה.
הוא יושב אל השלחן כפוף, בראש מורד ועינים מרוכזות בנייר אשר לפניו. יושב הוא זה שעות שלמות ועוד טרם מצא צורה נאותה לרעיונו, שחפץ להעלות היום על הגליון. המנורה, העומדת לפניו על השלחן, מאירה באור בהיר למדי, המכאיב כמעט את העינים. הוא סוגר כפעם בפעם את עיניו העיפות מאי־שנה ומעבודה רבה ושוב פותחן. רואה הוא שטרם עוד גמר את הגליון הראשון ומתחזק הנהו על כאב עיניו ועיפותו הכללית, – לוקח את העט בידו ומתחיל שוב כותב.
באופן זה הוא מעלה על הגליון שורות אחדות אבל מיד הוא מפסיק. רעיונותיו מסתבכים ומתבלבלים והוא אינו יכול לרכזם למרכז אחד, לצמצמם למחשבה אחת; עיניו מתחילות כואבות יותר. מראות מוזרים מעין אופנים אדומים וירוקים מתפשטים מעיניו ורוקדים באויר: מפרקתו כואבת כאלו חפצה להשבר וקור חודר אל אבריו אם כי חם בחוץ.
הוא מתקצף על עצמו, על עצלותו. הלא הוא מוכרח לגמור מה שהתחיל היום. זה שבועות שלמים לא יתן לו הרעיון הזה מנוחה והוא מנקר במוחו בכל אשר יפנה; תמיד רודף אחריו צל הרעיון הזה ואות הוא הדבר הזה, שאנוס הנהו לקרום עור ובשר על הנשמה הערטילאית, על הרעיון המפשט, המתרוצץ בקרבו והתועה בעולמו הדמיוני, מבלי הביא תועלת לשום איש. אסור לו – חושב הוא – לאבד בידים מחשבה זרה כזו הנגלתה אלי מן השמים. אני האחד הנני גואלה, ועלי להורידה משמי העליונים שלה לעולם התחתון למען תוכל לחדור אל לבות כל בני אדם; אני הנני אפטרופסה האחד, ומוכרח אני לטפל בה מבלי שתלך לאבוד…
הוא קם ממקומו, צועד בחדר הלוך ושוב בצעדים כבדים וחושב שעל ידי זה יפריע אולי את התרדמה שמתחילה להתגבר עליו. מישר הוא את גבו, מעביר ידו על עיניו, נגש אל השלחן, משליך מבט על הגליון המונח עליו, וצועד שוב ומתבונן בהצללים הארוכים המצטיירים על הכותל מתנועות גופו.
וצועד הנהו משך רגעים אחדים מבלי כל מחשבה. בלי משים הוא נגש אל ארון־הספרים ומתבונן בו בשים־לב. הנה שורות של ספרים מסודרים אחת על גבי השניה. בשורה העליונה והתחתונה מונחים כבר הספרים בלי סדר. כמעט את כלם קרא כבר ומכיר הוא אפילו את פרטי הכריכות…
ובפנה אחרת מונח אוצר־המחשבה שלו: ספרים אחדים מסודרים זה על גבי זה, ומתחת להם חוברות־כתיבה וגליונות־ניר לאין מספר. הוא מעיף עליהם מבט, צועד לאחור ושוב יושב אל שלחן־הכתיבה.
נראה לו, שמחשבותיו כבר צלולות וברורות, והוא יכול לשפוט על הכל בשכל בהיר. הוא רושם על הגליון שורה אחרי שורה והכתיבה עולה יפה. אבל פתאום, כמו איזה שטן קם לנגדו ועוד הפעם מתחילות מחשבותיו להסתבך ולהתבלבל והעט נשמט מידו…
הוא קם ממקומו, מתחיל, כמו קודם להתהלך הנה, ונגש עוד הפעם אל ארון־הספרים, ונשאר עומד שמה טובע בים של מחשבות.
והמחשבות שונות ומשונות, בזרמה באות הן ומתפרצות מכל צד, מכל זוית וסדק. ונובעות הן מאיזה פנה רחוקה ונסתרה שבמוחו, ממלאות אותו כלו, מסבכות אותו כמו ברשת ומושלות עליו.
והוא נכנע לפניהן ומוסר את עצמו ברשותן:
… הנה ארון מלא ספרים; פה ושם, ממעל ומתחת, הכל מלא ספרים. לכל ספר תוכן אחר ומטרה אחרת, וכל אלה הספרים נכתבו מאת אנשים שונים, מהם שכבר מתו, מהם שעודם חיים. והאנשים שהשקיעו בספרים את לבם ונפשם; לא נתנו שנה לעיניהם עד אשר גמרו אותם – ובכל דף מדפי הספרים האלה נשקעו חיים שלמים, מחות ולבות של אנשים גדולים וקטנים. ומה התועלת שהביאו הספרים לעולם? מה היה העולם חסר לולא נכתבו כל אלה הספרים?…
… הנה שמות המחברים, מהם ידועים לחוג־אנשים גדול, מהם ידועים רק למתי מספר, ומהם בלתי ידועים כלל. כל אחד, בכתבו את ספרו, חשב, שיביא מהפכה בעולם הדעות והמחשבות של בני דורו. והנה המחברים כבר מתו, וספריהם מתגוללים אצל אנשים שונים, והמהפכה המקווה לא באה…
ומבלי דעת עובר מבטו לספריו שלו וכתביו שלו.
יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה הוא יושב וכותב. גבו כבר נכפף מרוב ישיבה, עיניו כהו, עצביו ואבריו נחלשו והוא כלו שבר־כלי. יום אחרי יום, שנה אחרי שנה – והספרים והגליונות מתרבים, עוד מעט וימלאו שורה שלמה של הארון. האם לא היה העולם מתקיים לוא, למשל, היה מת היום או היה חודל מכתוב? והאם ישנה אף במעט את העולם לוא יחיה עוד עשרים שנה ויוסיף עוד ספרים אחדים ועוד אלפי גליונות־כתיבה על אלה שנכתבו כבר? ומה הם ספריו כשהם לעצמם? הוא מלא את כרסו, הוגיע את מוחו בקריאת ספרים של סופרים אחרים, שם ימים כלילות ויגזל שנה מעיניו בקריאתם, – ומכל החומר הרב שנצבר בקרבו, וכל אוצר המחשבות, הרגשות והמלים שנאצר במוחו גרם, שגם הוא התחיל כותב. ומהו תוכן ספריו וגליונותיו? מעט מחשבות והרגשות של אנשים אחרים שע"י שכחה העלה אותן עוד הפעם על הגליון כחדשות, מעט מחשבות לקוחות מאחרים בידיעה אבל בהוספת נופך משלו, מעט שפור ולטוש מעט הקצעה ותקון והנה יצאו מתחת עטו כחדשות ממש, באופן שמחבריה האמתיים לא יכירו אותן, אבל מה היא התועלת שבכל עבודת טחינת קמח טחון?…
… חיים של חמשים שנה שקועים בספריו וגליונותיו אלה. בכל דף ודף נשקע מעט מיץ־האברים, מעט לשד־עצמות, מעט מוח, מעט דם, מעט חיים. ואם יחיה עוד שנים אחדות ויוסיף להשקיע את תמצית חייו בדיו ובגליונות־ניר ובעת מותו יהיה צרור גדול של ספרים כתובים, שבהם יהיו סופגים חייו – מה יהיה אז? האם אינו חוטא בזה לאלהי החיים האמתיים?…
ובמה עולה הוא על שכנו, למשל, שכונן לו לפני שלשים שנה חנות גדולה. גם שכנו זה ינק ונשפע מאחרים חי מאחרים, והשקיע את חייו בחנותו. גם הוא יחיה עוד שנים אחדות או ימות מיד ויניח אחריו חנות גדולה מלאה סחורה מכל המינים.
… ובכל יום הולכים ונתוספים ספרים חדשים. הסופרים אינם פוסקים מכתוב ובתי־הדפוס – מהדפיס. ויובל שנים יעבור ומאה שנים ועוד יובל ודור אחר דור – ונערמו הרים גדולים של ספרים. מספרם יעלה על מספר האנשים; והישנים ישכחו ע“י חדשים, וגם החדשים ישכחו מהר ע”י חדשים מהם. ואם יחיה אדם אלף שנים גם אז לא יספיק לקרוא את כלם והררי־עד של ספרים יהיו מונחים יובלות שנים מבלי שידפדף בהם איש. מה התכלית בכל העבודה הזאת?…
ומתעורר הנהו ממחשבותיו, נגש אל השלחן, לוקח את גליון־הכתיבה קורע אותו לגזרים קטנים ומפזרם לכל רוח דרך החלון הפתוח…
השעון השמיע שתי הכאות יבשות וצרודות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.