¹

(בשנת שלשת אלפים ארבע מאות וחמשים וחמש לבריאת העולם)

אני עזריה בן טוביה, בן פדיה, בן אביהוד, בן חטוש מצאצאי זרובבל הנשיא לבית דוד, אשר עלה² עם עזרא הסופר מן הגולה לשבת בארץ אבותינו,כותב המגלה הזאת לזכרון דברי ימי, והנני מפקידה בידך אלישוב בני, למשמרת עולם לדֹרותינו.

כעלות אבי אבותי מארץ כשדים, היו חומות בבל מפורצות על ידי דריוש וארתחשסתא מלכי פרס, אשר כלו חמתם בה בקום יושביה לפרוק עולם מעל צואריהם, ותהי אחריתה קריבה לבוא ככל אשר חזו עליה נביאינו בימי גאונה, בעודנה מפץ כל הארץ. אבל גם בארץ הקודש עוד לא באו ימי השלום והישע הרב אשר נבאו עליה נביאינו באחריתה, כי בעת ההיא עוד נחשבה בגבול פחת סוריה, אשר הוציא חלבה ושמנה באכלו ממנה לחם חקו, הוא “לחם הפחה” הנועד לו כדת המלך, ובהיות עיני פקידיו משוטטות בכל הארץ, שמרו אבותי פקודת זרובבל אביהם, ויזהרו מהתערב בעניני המדינה, פן יאמרו צרינו, כי צאצאי בית דוד מתנשאים למלוך, על כן בחרו שבת בכפרים, בתוך יער וכרמל, הרחק משאון קריה, ויהיו אכרים עובדי אדמה מנעוריהם, ותהי נפשם קשורה בחבל אדמתם, מבלי שְעות אל חיי העולם וחיל תמורותיהם. רק חליפות עתות השנה, חליפות העבודה בחריש ובקציר והמנוחה השלמה אשר מצאו בין הזמנים ההם, הן היו משוש דרכם כל ימי חייהם עד בוא חליפתם. לעמת זה ראו החליפות,התמורות בימי חלדי אני –– ואותן אני כותב לך לזכרון.

בעודני נער ראיתי ברעה אשר מצאה את עמנו בגלל קנאת אחים. יוחנן וישוע בן יוֹיָדה הכהן הגדול בירושלים. הראשון ירש את הכהונה הגדולה, כמשפט הבכורה, ויקנא בו השני, ובהיותו רֵע אהוב לבַגוֹזיס שר צבא פרס ופחת סוריה, בטח לבו בו כי יהיה עזר לו להדיח את אחיו הבכור משאתו, והיתה לו הכהונה. ויהי כאשר גדל הריב ויקם יוחנן על ישוע אחיו בהיותו אתו בבית המקדש ויהרגהו. על העון הזה התעוררו רבים, כי את מקדש ה' חלל הרוצח בשפכו בו דם אחיו. ובהגיע השמועה לאזני בגוזיס ויקנא לידידו המומת, ויתאמר לנקום נקמת ה' על כבודו כי חֻלל במקום הקֹדש, ויבוא בחיל גדול ירושלימה, ויואל לבוא אל היכל הקֹדש, ויניאו אותו הכהנים והעם, בהגידם לו דבר התורה: “והזר הקרב יומת”. ויחר אף בגוזיס ויקרא: “האם טמא אני בעיניכם מגופת החלל אשר נמצאה שם על ידיכם”?. ויפרוץ אל בית ה' בחזקה, וישם על היהודים מס כבד, לשלם לו חמשים אדרכמונים דבר יום ביומו לפני הַקְרֵב הכהנים את קרבן התמיד, ואת הכסף הרב הזה הוציא מידי היהודים שבע שנים תמימות.

יתן ה' והיה המקרה הזה האחרון בדברי ימינו, אשר בגלל קנאת אחינו איש מרעהו, ימצאו להם אויבינו פתחון פה להתערב בענינינו ולשית ידם על כלנו!

בעודני צעיר לימים נשאני רוחי לעזוב את אֵתי ומחרשתי ולשוט בארץ לארכה ולרחבה, בחשבי עם לבבי! הלא בן מלכים אני ולא לכבוד הוא לי להדבק ברגבי אדמתי ולהתבודד במועדי. אמנם שבעתי לחם, כדבר שלמה אבינו על כל עובד אדמתו; אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם ונפשי כלתה לנוע במרחביה ולראות עולם ומלואו, תבל ויושבי בה. כן דרך בני האדם: רוב המתאוננים על גורלם וחלקם בחיים הם אלה אשר לא ידעו מחסור ולא ידאגו דאגת מחר –– וכמֹהם הייתי גם אני. נפש האדם תקוץ בגורלה, תבקש יותר ותמצא מעט, ואז תשמח בשובה אל מנת חבלה כבתחלה.

מכרתי את חלקת שדי ונחלתי, ואתנן בכסף ואשים לדרך פעמי. עברתי ארצות ערב, פרס והודו; ראיתי היכלי חמדה ואהלי עֹני, ראיתי שרי מלוכה אצילי עולם וגם פראי אדם אשר כחיתי יער נדמו –– ואמצא כי נפלאו אלה מאלה רק בפניהם ומראיהם, בעוד אשר בתשוקותיהם ומזמותיהם לכל פעליהם יחדו נשתווּ, גם שמחתם גם תוגתם אחת היא לכלם. פה יאבקו בעד אגוז אחד ושם ילחמו בעד כדור הארץ. המחשבות והמעשים דומים הם, ונבדלים המה רק בערך המטרה אשר אליה ישאו נפשם.

––––––––––

לאחרונה הגעתי אל מַלַבַּר, המדינה אשר בקצה ארץ הודו דרומה; הערב נתן קרה נעימה משיבת נפש אחרי חֹם אשר לִהֵט כאש להבה, ואנכי באתי אל כפר נחמד דרך שדרות תמרים גבהים כארזים, ועמקים מלאי תנובה, שדי ברכה וגני עדנים מימיני ומשמאלי. עיני לא שבעו מראות את הככר ההוא המלא ברכת ה' ואת מראה הטבע הכלוּל פה בהודו והדרו, ובעליצות נפשי קראתי דברי דוד אבי אבותי: “מה רבו מעשיך ה', כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך!”. “אשרי יושבי העדן הזה –– חשבתי עם לבבי –– ואשרי העם שככה לו –– כי הנהו רואה פה עולמו בחייו, חיי שמים עלי אדמות!” ––

בבואי אל הכפר שבתי השתוממתי למראה עיני. הרחובות רחבים ונקיים והבתים בנוים בטוב טעם ומשוחים בששר, והוד ויפעה להם בשלל צבעיהם. לפני כל בית נמצא יצוע דשא ירקרק ועל פתחיהם כתובים דברים משמחי לב האֹרח, בקראם אליו לחסות בצל קורתו לאמר: “ברוך אתה בבואך!”, או "ברוך הבא בשם ה'! או “פה ינוחו יגעי כח”, וביותר עלץ לבבי על הדברים ההם, כי כתובים היו עברית, לאות כי בתוך אחי בני עמי אמצא לי פה מנוח.

גגות הבתים היו שטוחים ומעקה להם מסביב, כמנהג ארץ הקדם. שם מתענגים בעליהם אנשי הכפר על נעם הערב וקרת רוחו. האבות יושבים איש בקרב משפחתו ומספרים לצאצאיהם רזי עולם ושמועות מני קדם, ועיני הילדים נשואות אליהם באזן קשבת ולב מבין. בהיותי עיף ויגע מאד קרבתי אל אחד הבתים ואשב על יצוע הדשא לנוח ולהרגיע, ואקשיב לשיחת בעליו היושב לנגדי. התבוננתי אליו וארא והנה הוא איש הדור במבחר שנותיו, עיניו מפיקות חכמה ונדיבות ופנו מלאים זיו ידידות ותבונה, צדק ומישרים. על זרֹעותיו נטל ילד קטן אשר עיניו כעין התכלת ושערותיו צהובות. הילד פשט לרגעים את ידיו הקטנות אל פני אביו וישתעשע באחזו בזקנו השחור ובמשכו קווצותיו אליו. לימינו ישבה רעיתו נות ביתו היפה ובחיקה ילדה נחמדה בת חמש שנים; ממולו ישבה בתו הבכירה, נערה בת שש עשרה שנה, אשר פזר הטבע עליה את כל חמדותיו והנֶהָ כלולה בהדרה. שערותיה תלתלים שחֹרות כעֹרב, עיניה יונים על אפיקי מים, לחייה שושנים פורחות, במצחה הגבוה ילין הוד, אפה מלא חן, פיה קטן ועל שפתיה האדמדמות מרחף שחוק תום ונעימות, חלקת צוארה וערפה כעשת שן וגוה וכל יצוריה מלאים וכלולים כזית רענן. מפניה נשקפה נפש עדינה ורוח נשגבה ובהופיע הירח אל עבר פניה מן הצד אשר ישבתי התרוממו כל מעלותיה אלו לנגד עיני בקסם נפלא.

פתאם הביטה אלי ותתבונן בי ותרזום בעיניה אל אביה. והאיש פנה ויאמר אלי בלשון עברית צחה: “שלום לך, אֹרח, והיה ברוך בבואך! הדברים הכתובים על פתחי בתינו הם יורוך לדעת כי לא לאנשי סדום הובילוך רגליך”.

על זה השיבותי לאמר: “אמנם עובר ארח אני הבא מארץ רחוקה, ארץ הקדש. זה כמה נכספה וגם כלתה נפשי לנוע למרחקי ארץ, לדעת תבל ויושבי בה, והנני נוסע זה שלש שנים בארצות אסיה ומדינותיה, וזה מעט באתי הנה ונפשי תשמח למצוא פה את אחי בני עמי. ועתה הגידה נא לי היש לי בביתך מקום ללון?”

“מארץ הקדש באת? –– צהל קולו אלי –– האח, כפלים לשמחה אמצא בבואך בצל קורתי! זה קרוב לארבע מאות שנה לא הקשבנו מאומה על דבר אחינו אשר נשארו בארץ אבותינו, –– ורבות תשמענה אזני הפעם מפיך על אֹדותיהם. האין זאת, אחי?”

בדברו ירד מעל הגג ויקרב אלי וישחרני בכבוד ללכת אחריו. עליתי עמו הגגה, ובבואנו שמה התחרו כל בני הבית לפַנות לי מקומם לשבת תחתם, וכלם הביטו באוַת נפש אל הפנים החדשים אשר נראו בזה בהגיעי אליהם מארץ מרחקים.

“רבקה בתי –– קרא אדוני הבית בפנותו אל בתו הבכירה –– לכי והכיני ארוחה לאורחנו היקר, והוא ישב פה לנוח”.

ותמהר רבקה ותלך, ובעברה על פני האדימו פני שנינו עינינו שחו מבלי דעת למה זה ועל מה זה.

והאדון אמר אלי: “לא אצתי להביאך אל חדרנו, כי רוח הערב קר ונעים ומשיב נפש, ואל נכון ינעם לך שֶבת פה במרחביה. ועתה הגידה נא לי מה שלום אחינו הרחוקים? התשבו לבטח בארצכם?” ––

“מאז שבנו אליה שבנו למנוחתנו ואיש לא ירגיזנו עוד ממקומנו”.

“אתם שבתם אליה? האם גרשוכם ממנה?”

“הנני משתומם לראות פני איש יהודי אשר לא ידע קורות עמו! האם לא שמעת דבר שבתנו בגולה בארץ בבל?”.

“לא יהודים אנחנו כי אם בני ישראל, צאצאי עשרת השבטים אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור. ומאז יצאנו מארצנו לא שמענו מאומה על דבר שבט יהודה ולא ידענו מה היה לו”.

“ואיך הרחקתם לבא הֵנה, ארץ מַלַבַּר?”

“שמע נא ואספרה: הלא ידעת אם לא שמעת כי שלמנאסר הושיב את אבותינו בחלח וחבור, נהר גוזן וערי מדי. שם נשאו עמל ותלאה מהגוים יושבי ההרים עד כי קצו מפניהם. ויהי בנפול מחנה סנחרב בצורו על ירושלים, ובנפול המלך בידי בניו אשר הכוהו בחרב והמהומה רבה בארץ, עזבו הגולים את מקומם, אך אל ארץ אבותיהם מאנו לשוב, בדעתם כי נושבה מעמים אחרים אשר הביא מלך אשור שמה, והם לא עצרו כח לעשות מלחמה ולהשיב להם ארצם ביד חזקה, וינועו אל הארצות הקרובות והרחוקות ומהם הגיעו עד המקום הזה. והננו יושבים פה כשלש מאות שנה הרחק מכל שאון עמים והמונם; פה נראה בטובה ונתענג על רוב שלום”.

“אכן טובה הארץ מאד מאד, ואדמתה כגן עדן אלהים!” –– קראתי לתומי.

"כן בטובה תחזינה אותה עיניך עתה –– השיב האיש ושחוק נראה על שפתיו –– לא כן היתה הארץ לפנים. כבוא אבותינו הֵנה היתה כֻלה מלאה יערים באין מוצא ומובא; מבחר צמחיה גדלו פרא ותחתיהם רבצו כל חיתו טרף ונחשים ועקרבים לרוב מאד, ורע מכלם היה העם היושב בה –– כי אמנם פרא אדם גרוע הוא מפראי יער, כי אלה יגורו מפני האדם המעלה ויתרחקו מן הישוב, וזה ישטמהו באפו וכל מחשבותיו אך להרסהו ממצבו ולהפוך עולמו לתֹהו. ועל כן רבות שבעו אבותינו עמל ותלאה עד הגיעם אל המנוחה ואל הנחלה. את רוב היערים כרתו, וביתרם בֵּרֵאו להם דרכים לעובר ושב. את חיתו היער המיתו או הניסו מפניהם; אך בדבר האנשים הפראים נחלקו לדעותיהם: הכהן אשר הביאו אבותינו אתם, והוא כהן לאל עליון –– כי בגולה שבו אבותינו אליו בכל לבבם, צוה בקנאתו לעשות להם כאשר עשה יהושע לכנענים ולהוריש אותם כלה מפנינו, פן יהיו לשכים בעינינו ולצנינים בצדינו. איש אחר יעץ לעשות להם כאשר עשה יהושע לגבעונים, והיו לנו לעבדי עולם. אז יצא מתוכם איש זקן ונכבד ויקרא בעֹז לאמר: “אל תאַבדו את האמללים האלה ואל תעבידום כבהמות שדי! כי בצלם אלהים נבראו כמֹנו ומעשי ידיו כֻּלנו, ואם הם הפכו הודם למשחית, הלא בזאת עוד תגדל חובתנו לתת לה' כבוד ולהשיב לבני האדם תפארת אדם. נלמדם דרך ה', בהביננוּ אותם כי טוב לעבוד את אלהים היושבי בשמים מעבוד את הקופים הנמצאים אתם בשדי יער; נַראם לדעת כי טוב לשבת בבית נרחב משבת על ענפי העצים וכי לחם אפוּי ינעם לחיך ממלוּח עלי שיח עם שרשי רתמים. אבל כל זה יצלח לנו אם נשא פניהם ונקדמם באהבה וחמלה. אם נקרא עליהם מלחמה, אז יהיו לנו לאויבי עולם אשר יארבו לנו ממחבואיהם ולא יתנו לנו מנוח; לא כן אם בשלום ובמישור נלך עמם –– כי אז יהיו אנשי בריתנו אשר יעזרונו בכל אשר נפנה”.

דברי הזקן היו לרצון לכלם. והכהן חוה דעו לאמר: “אם שלום תואילו לעשות להם, אזי קומו ועשו את אשר אצוה: המול להם כל זכר והיו לעברים כמֹנו!”.

“לא! –– השיב הזקן אמריו לו –– בראשונה נעשה אותם לאנשים ואחר כן נראה ונדע אם יש לעשותם גם לעברים. יהי נא לבנו תמים עמם באהבת אמת, אז ימלו המה את ערלת לבבם ועיניהם תפקחנה לראות טוב. גם ה' האיר פניו לאברהם לפני המולו את בשרו –– כי בראשונה נראה לו באל שדי ואחרי אשר הכיר אברהם אותו הקים ה' את בריתו אתו וילמדהו חקיו ומשפטיו”.

לדברים האלה חרה אף הכהן ויחרף את הזקן ויתנהו כבוזה אָלה להפר ברית, ובכל העם העיד כי אם ישמעו לקול הזקן הרשע הזה, אזי יעזבם ולא יהיה להם עוד איש מקריב קרבנות ומעלה מנחה ומקטיר לבונה לריח נחוח לפני ה‘. אך כל העם נטה אחר עצת הזקן ויברכו את הכהן על דרכו ואיש לא התעצב בצאתו מהם ובעזבו אותם לנצח. את הפראים קדמו במתנות ידם ובאמרי נעם ורצון, ובחֻמם נמס הקרח מעל לב האנשים ההם, ויתקרבו אל אבותינו גם המה וילמדו מהם ארחות חיים, ויסכנו לאכול וללבוש כבני אדם ואחרי כן המירו את לשונם הנלעגה בשפת אבותינו היפה והנעימה, ויהיו לעזר להם בכל עבודתם ומעשיהם. וה’ האיר פניו לאבותינו ויברך את כל מעשי ידיהם וטרם תעברנה עשר שנים נהפכה הארץ השוממה לעדן גן אלהים, וכעבור חמשים שנה לא נכרו עוד הפראים מפני התושבים מבני ישראל –– כי התאחדו ויהיו לגוי אחד כיום הזה.

הדברים האלה שמעתי ולבבי פחד ורחב. חפצתי להוסיף שׁאָלה והנה רבקה באה ותאמר: “ארוחת הערב נכונה”.

“עתה נרדה נא מזה –– אמר האב –– וכאשר תסעד לבבך ואכלת לשובע נפשך אשוב אדבר בך, כי כלתה נפשי לדעת קֹרות אחינו בני יהודה בארץ הקדושה”.

ירדנו מן הגג ונבוא בחדר הנחמד לא על פי יקרת כליו כי אם על פי טהרם ונקיונם וסדורם היפה. הארוחה היתה ערוכה בטוב טעם מאין כמֹהו, גם כלי האֹכל והמשתה לא היו יקרים אבל זכים ובהירים. כל המשפחה ישבה סביבי וכלם הביטו אלי ונהרו, בראותם כי היה לי מאכלם למשיב נפש. כהתִמי לאכול אמר בעל הבית אלי: “עתה, אורחי, תספר לי את קֹרות אחי בני יהודה בטרם נעלה על ערש יצוענו”.

ספרתי להם הכל, ממצור ירושלים, מגלות בבל ועד ריב הכהנים בהיכל הקדש בשוב ה' את שבותם.

“העוד יש לכם כהנים עובדי עבודה בבית ה'?”.

“כן” –– עניתי לתומי ואאנח³.

"בזה הנה חכמנו מכם. כעזוב אותנו הכהן ההוא לא הפצרנו בו להשאר אתנו, כי היה לנו אך למותר. –– ידינו היו מלאות עבודה לכרות את היערים ולהפוך אדמתם למוצאי פרי. ככלות העבודה הקשה הזאת היתה ראשית פעלנו לקבוע לנו חקים ומשפטים על פי תורת משה מקור חיינו מאז ומקדם. אחרי כן שמנו לבנו אל דתנו. רבים אמרו לשלוח מלאכים ארצה יהודה להביא לנו כהנינו משם, אבל הזקן ההוא אשר ישֹר אל הכהן הראשון ויוכל לו, הורנו דרך האמת בקראו אלינו לאמר: “אחי ועמי! מה לישראל ולכהנים? הלא ה' אמר אלינו בקדשו: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” –– שימו לב לדברים האלה וידעתם היום והשבותם אל לבבכם כי אין לישראל חפץ במלאך מליץ אשר יעמוד בינו ובין אלהיו, אך צדקתנו ויֹשר לבבנו הם יעמדו לנו לקחת רצון ממנו ולשאת ברכה מאלהי ישענו. לכן שמעו לי אחי ורעי וישמע אליכם אלהים! הן גאלנו ה' בחסדו מיד שובינו, –– נשאר נא חפשים לנפשנו כיום הזה ולא נקנה אדֹנים לעצמנו לעכור שארנו! כי רעה ממשלת כהנים מכל ממשלת עריצים –– כי אלה לאדם דרכם והרה עמם פדות, ואלה מתאמרים לבוא בשם ה' וקנאתם אש אוכלה עד אבדון תאכל”.

“אבל מי מאתנו יקריב קרבנות לה' וישם קטורה באפיו?” –– שאל אחד מבני ההמון.

"הלא זה דבר שמואל הרמתי –– ענה הזקן ואמר לו –– “החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב –– מחלב אילים”. גם הנביא בן אמוץ דבר בקדשו: “למה לי רוב זבחיכם? יאמר ה' שבעתי עֹלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי”, וגם מיכה המורשתי אמר: “הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?”.

“ובמה איפא נעבוד את ה' אלהינו?” –– שאל איש אחר מתוכם.

“גם זאת הורנו נביא אלהים זה: “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות חסד והצנע לכת עם אלהיך” –– ולכן זה הדבר אשר נעשה: אנחנו נתפלל לאלהינו בכל לבב, “נשלמה פרים –– שפתינו” ולעתים מזֻמנים נקרא בספר תורת ה' ונבין במקרא מפורש ושים שכל”.

כלם שמעו לעצת הזקן, כי יחדו נוכחו לראות כי גם בלעדי הכהונה והקרבנות נוכל לעבוד את ה' אלהינו. עד היום הזה הננו שומרים “לעשות חסד ולהצנע לכת” –– ויהי ה' אלהינו עמנו ועם בנינו אחרינו כאשר היה עם אבותינו עד כה".

“הנה אמרת לי כי תבינו במקרא “מפֹרש ושים שכל” –– ומי המה המבינים אותו לכם באין כהנים שומרי משמרת ה' ומשמיעי תורתו ברבים?”.

“כלנו מבינים את התורה וכלנו משמיעים אותה לעדתנו –– ענה האיש –– כל ראש בית אב בתוכנו הנהו מקדיש עתותיו הפנויות לו להורות וללמד תורה לבניו ולכל אנשי ביתו. כל בן זכר בתוכנו מבן שתים עשרה שנה ומעלה יודע אותה על פה, וכל אחד מאתנו יודע ומבין להשמיע תורת ה' ולשאת עליה מדברותיו בתוך קהל ועדה. ועל פי הגורל יכבד איש ואיש לדרוש ברבים בשבת או במועד הבא”.

“ומה ענין דרשותיכם?”

"מוסר ומדות טובות; אותם נמצא בספרי הקדש ונשמיעם בדברים היוצאים מן הלב, דברים ברורים ונאמנים, בלי כל חכמה יתרה ודיוקים דקים הנעלמים מן העין. מבינים אנו את התורה לפי רוחה וטוב טעמה הגלוי לעין –– כי כן היה דבר משה רוענו נותן תורתנו: “הנסתרות לה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו” ––

ומה התפלות אשר תשאו לאלהים?".

תפלותינו אינן קבועות ומסֻדרות לנו, כי איש ישפוך שיחו כפי אשר ישאהו לבו בעמדו לפני אלהי צורו. וזה דרכנו מעודנו מדי נועד יחדו לעבודת הקדש: בראשונה יקָרא לפנינו סדר אחד מספר התורה, אחר ישא אחד מדברותיו על הענין ההוא ויט למוסר אזנינו לאהבה וליראה את ה' אלהינו ולשמור מצותיו לעשותן, ובהתעורר לבנו ובהתנשא רוחנו ישא איש איש את תפלתו לה' מקרב ולב עמוק, רק שפתינו נעות וקולנו לא ישמע. אולם מלבד עבודתנו את ה' ברבים יש תפלות אשר יסדרן כל אחד מאתנו לבני ביתו, תפלות הראויות לשעתן, לכל ענין ומקרה אשר יקרה בחיים".

“ואיזה מקום הקדשתם לעבודת האלהים?”.

“ביום צח תהיה עבודתנו קדש בשדי יער –– כי היש לנו מקדש אדיר ונאור מהטבע? התמצא יד אדם לתאר מעשי ה' כתכלת השמים, ירק עשבות שדי וצבעי הפרחים למיניהם? או תדמינה כל שירות היכל לרננת צפרי היער בזמרן משכיל? רק בימי סגריר נאסף יחדו בבית אשר הקדשנו לזה, והבית איננו בנוי לתלפיות, אך ערוך הוא בהדרת קדש וכלו אֹמר כבוד לאלהינו”.

“ומה מעשיכם ומשלח ידכם?”.

“מעשינו –– עבודת אדמה ומרעה צאן, ומשלח ידנו –– ממכר העודף מתוצאות אדמתנו ועדרינו, אשר במחירן נמלא מחסורנו ויתרו נחשוך אתנו לעת מצוא בו חפץ”.

“ומה משפט ממשלתכם?”.

“כמשפט עמנו מלפנים, בימי שפוט השופטים. בכל מקום מושבנו תבחר לה העדה את האיש הזקן והחכם מכלם והיה הוא לשופט וראש, ועבודתו עבודת חנם כל ימי חייו. ובעסקי כל המדינה יתאספו נבחרי העם ממקומותם ויוָעצו יחדו ואחרי רבים להטות”.

“ומה מעשיכם בעתות מנוחתכם, בהפּנותכם מעבודתכם וממשלח ידכם?”.

“מעשינו אז –– למוד התורה לבני הנעורים וחנוכם לכח ולגבורה וגם למליצה ושיר. כמעט נכלה מעשינו בעבודת היום, יאסוף כל אב ואב את ילדיו סביביו ויורם לדעת את ה' ולעבדהו לאמונה ולשמור מצותיו וחוקיו ומשפטיו, וכאשר ינטו צללי ערב נצא כלנו השדה; שם יאבקו הנערים לעינינו, יחדו יתחרו במרוצתם אף ילמדו מאתנו לירות בחצים ובאבנים, לנטות בכדון ולהטיל חנית למרחוק. בדברים האלה תורה ימיננו נפלאות –– כי כל אחד מאתנו קולע אל השערה ולא יחטיא, ואוי לעם אשר יהבל בחפזו לעלות עלינו למלחמה! כי יעלה בדרך לא ישוב עוד ואחריתו עדי אֹבד. אך שלמים אנחנו עם שכנינו וגם הם השלמו לנו על כן נשקט במכוננו. כאשר ניעף וניגע דיינו נשוב אל בתינו, נאכל ארוחת הערב, ואז נעלה על גגותינו ונשתעשע בספורים לוקחי לבב ובשירים חדשים גם ישנים. אדמת מושבנו הברוכה ומפלאות טבעה ותכונתה תרנן את הלב ותרומם את הרוח לתועפות השירה, ואף אמנם הגברנו בה חילים וזאת תהלתנו ותפארתנו. וחק שמנו לנו, כי מדי שנה בשנה בימי שמחתנו ומועדנו, בחג הסוכות, יועדו כל צאצאינו על הכר הנרחב אשר יעדנו להם, והנם מתאבקים לעינינו ומתחרים יחדו בכח גופם וברוח שירתם, והמנצחים ינחלו כבוד ותהלה בשימנו לראשיהם זרי דפנים לצבי תפארת. בשנה העברה גברה רבקה בתי לרוח שירתה –– ולא היה קץ לשמחת כל משפחתי. מלבד כל אלה הנה זה דרכנו ומנהגנו בהתנגש אחדים מבחורינו לאהבה את אחת העלמות, והועדנו ביום אחד להתחרות יחדו במליצה ושיר, ואשר יגבר על רעיו, ונגשה העלמה אליו לעיני כל הקהל ושמה על ראשו זר דפנים לאות רצון, וארש אותה לו בידידות נצח והיתה לו לאשה”.

“האח, מה נחנת ארץ חמדה ומה מאֻשרים יושביך כלם! –– קראתי בעליצות נפשי –– מי יתן ישבתי אתכם ואֻשרתי גם אני בחיים!”.

“עשה כרצונך, ידידי. הן ביתי פתוח לפניך כל ימי היותך פה, כי כרבות הידים העובדות כן תרב ברכת הבית. אבל הלא עיף ויגע הנך מדרכך ונפשך מבקשת מנוחה, גם עבר הערב ואשמורה בלילה. נלכה נא לישן וביום מחר כי יבוא נשוב נדבר דברינו”.

בדברים האלה אחז בידי ויביאני אל עלית הקיר, וכמעט שכבתי –– ואישנה ושנתי ערבה לי.

––––––––––

בחלומי ראיתי והנה דוד המלך, אבי אבותי, נגש אלי וכנורו בידו, וישם זר דפנים על ראשי ויאמר: “הזר הזה יתן לך שנות חיים ושלום, בו יחֻברו שני מטעי חמד משרשי יהודה וישראל לתת פרי ולהיות ברכה”.

קרני השמש לפנות בוקר העירוני משנתי. בבית קם שאון אשר לא נתנני עוד לישן. קמתי ממשכבי ואפתח את החלון, והנה הוא פונה אל השדה, ורוח צח נשב בשבלים המלאות והנה הן מתנוססות כזהב לעיני השמש. קול רננת צפרים נעלמות נשמע ממרומים ומכל העברים. השמש נראה כמו עטף עתה את כל חמודותיו להגדיל הדר הבריאה בהוד תפארתו. חרדת קדש נפלה עלי ועיני מלאו דמעה. כרעתי על ברכי ברגש ואשפוך שיחי לפני ה' מקרב ולב עמוק, ובקומי מכרוע ומהשתחוות לפני אלהי צורי שמעתי את הדלת סובבת על צירה וכל אנשי הבית יצאו החוצה, איש ומגלו בידו.

“ברוכים אתם, ידידי!” –– קראתי להם בעד החלון.

“יברכך ה', אֹרח! –– ענה אדוני הבית –– ומדוע זה קדמת להקיץ? האמנם לא נעמה לך מנוחתך בביתי?”.

“מי גבר יעצם עיניו מראות מחזה אלהים בהלו נרו על ראשו? –– השיבותי אמרי לו בהראותי בידי על השמש הזורחת בהוֹדה –– אבל אתם משכימי קום לעבודתכם בשדה”.

“הן זה היום הראשון לקצירנו. ומה נעים לאדם מאסוף ראשית פרי עמלו? אם יהיה עם לבבך, ויצאת אחרי כן גם אתה השדה לראות בקוצרים. ואת שפחותי צויתי להכין לך ארוחתך, ארוחת הבקר, ולהורות לך את הדרך אם תאבה לצאת אלינו. ועתה היה שלום!”.

כה דבר האיש ויפן וילך עם בּני ביתו ועבדיו ומשרתיו. זמן רב הבטתי אחריהם, וביותר נמשכו עיני אחרי רבקה, הלבושה כאחת האכרות וּמַגָלָהּ על שכמה, והיא הולכת בצעדי און ושערותיה הארוכות מתעופפות לרוח היום. אסוּר כבחבלי קסם עמדתי על מקומי, מבלי יכלת למוש ממנו. כאשר נעלמה מעיני מהרתי ואלבש את בגדי, וארד ואבוא הביתה ואֹכל ארוחתי ואקום ואצא, והשפחה הורתני דרך זו אלך.

כבואי אל מחוז חפצי היו כל הידים מלאות עבודה. איש איש שקד להצטין על חבריו בתבונת כפיו. למראה הזה לא יכלתי עוד להתאפק ונפשי התעוררה אל החפץ לאחוז בעבודה זו אשר אליה הסכנתי מנעורי, ואבקש גם לי מגל ואקצור קציר השדה ביד חרוצים.

והאב התבונן אלי ויאמר: “בהביטי אל תבונת כפּיך הנני רֹאה כי לא בפעם הראשונה תאחז במגל ידך”.

“לעבודת האכרים הרגלתי מילדותי” –– עניתי.

“ומי יתן והיו לי עשרה פועלים חרוצים כמוך!”.

הוספתי לעבוד בחשק נמרץ, בתקותי להיות בזה לרצון לפני הנפש אשר אליה אשא נפשי.

פתאם חרדנו כלנו לקול ענות אשר שמעה אזננו –– כי נטתה רבקה במגלה על השל ותפצע את ידה פצע עמוק. כחץ מקשת מהרתי אליה ואקרע כנף מעילי ואטבלנה בכד המים ואחל לשום חִתול לחבוש פצע העלמה היפהפיה. כל יצורי רעדו בנגעי בכף ידה הרכה והנעימה; אבל עד ארגיעה אמצתי לבבי ואכונן כפי בתבונה, וככלות מעשה החֹבשים לבבתני רבקה בעיניה ותרהיבני באור פניה כי רצתני. גמולי זה הרב לא נעלם מעיני האב, ובעיני נדמה כי היה הדבר לרצון לו. “הנך לא רק קוצר חרוץ, כי גם חובש טוב ומפליא לעשות”.

“הלא כחובש כקוצר גורל אחד להם –– השיבותי –– עמל האחד לחיים והשני –– להציל ממות. אך טוב היות חובש לבתך מעשרה קוצרים לך, כי אמנם יקרה לי תודת רבקה מכל ברכות טוב”.

“הכן אתה דובר? –– קרא האב ויעמד פניו כמו משתומם הוא למשמע אזניו –– אולי תחפוץ להיות כיעקב אבינו… אבל אנכי אינני לבן הארמי, חי נפשי!”.

לדברים האלה חרדתי תחתי, כי לא הכינותי לבבי לשיחה כזאת. הוספתי לעשות עבודתי דומם. בשעה העשירית בבקר הובא לחם וחֹמץ, כמנהג, וכלנו אכלנו ושתינו כברכת ה' עלינו וננוח מעבודתנו כחצי שעה.

לעת הצהרים שחרני בעל הבית להשאר אתו. ואנכי נעניתי לו בשמחה רבה.

כן עברו עלי שבועות אחדים בעבודה ועֹנג חליפות, ועד מהרה הסכנתי אל המקום ויושביו, ואשמח על חבלי אשר נפל לי בנעימים.

––––––––––

ויהי היום לפנות ערב והנה עלה על לבבי לצאת לשוח ולראות את סביבות המקום אשר בחרתי לשבתי, ואלך ואבוא אל חרש מצל. מבעד לסבכי העצים נראה אור כהה, אור הירח העולה מאחרי הגבעה, ודומית השקט שררה מסביב, גם צפרי שמים נאלמו דומיה וכל הבריאה נדמתה כמו נמה שנתה. בחרתי לי עץ אחד לשבת תחתיו ואהי חֹלם בהקיץ. עשתנותי לא רחפו על קרותי בימים העברו, כי אם על עתידותי בימים יבואו. לבי הגה בחלום אשר ראיתי בלילה הראשון לבואי הנה. עוד לא דברתי עם רבקה מאומה, אך עיני שנינו כמו נדברו חרש מדי הפגשן יחד, ויערב עלי שיחן ונפשי מלאה חזיונות נעם אשר הרווּה דשן ויאזרוני שמחה. פתאם הקשיבה אזני קול כנור נעים בהגיון עלי עשוֹר, ואחריו נשמע קול ערב בהשתפכו בזמרה נעימה עד כי נדמה לי כמו ירד מלאך ה' מן השמים לנסות את הוד קולו ולנצח בנגנותיו ביער הבודד הזה. קמתי ממקומי ואקרב לאטי אל המקום ההוא, ואשמע שירת הד, אשר בהסגר דלתי החרוז ענתה בת-קול אחריו במלותיו האחרונות

הָאַהֲבָה וְהַהֵד⁴

מִפִּגְעֵי חֶלֶד וּשְׁאוֹן הַבְלֵי קֶרֶת

בָּרְחָה הָאַהֲָה אֶל חֶבְיוֹן הַיָּעַר;

שָׁם תִּשְׁקֹט רֶגַע רוּחָהּ הַסּוֹעֶרֶת,

וּלְבָבָהּ הַנִּדְכֶּה רוּחַ עֹז תָּעַר:

נוּחִי, אַל תֶּהֱמִי, נַפְשִׁי הַנִּפְעָמָה,

וּשְׂאִי מַר גּוֹרָלֵךְ תָּמִיד בִּדְמָמָה! (בִּדְמָמָה)

“בִּדְמָמָה” אֶשָּׂא כָּל צוּקוֹת צַלְמָוֶת

וּתְלָאוֹת אֵין קֵץ כִּי רַבַּת אֶשְׂבָּעָה;

מֵאָז אַךְ בִּדְאָגָה וַעֲמַל עַצָּבֶת

מַאֲוַיֵּי לִבָּהּ הָאַהֲבָה מָצָאָה…

עַל כֵּן עֵת צַר לָךְ, רוּחִי, אַל תִּפֹּלִי,

וּבְמַר גּוֹרָלֵךְ אַךְ דֹּמִי וּסְבֹלִי! (סְבֹלִי)

“סְבֹלִי”? הֶאָח! מַה-זֶּה אָזְנִי מֵזִינָה?

קוֹל אֵל הוּא אֵלַי דּוֹבֵר מִשָּׁמַיִם;

כֵּן, אֶבְטַח בֵּאלֹהִים, אֶסְבֹּל, אַאֲמִינָה,

וּכְצוּף יִמְתְּקוּ לִי מַמְרוֹרֵי הַחַיִּים;

אִם אָנוּשׁ מַכְאוֹבִי, בַּעֲצָמַי רֶצַח,

לֹא תַעַזְבֵנִי תִּקְוָתִי לָנֶצַח. (נֶצַח)

“נֶצַח” עַל דַּרְכִּי בִּי תִתְמֹךְ תּוֹחֶלֶת:

הִיא תִמְחֶה דִמְעָה מֵעֵינִי נִגָּרֶת.

הִיא שֶׁמֶן מַרְפֵּא בִּפְצָעַי מַזֶלֶת

וּתְחַיֶּה לֵב נִדְכָּא, רוּחַ נִשְׁבָּרֶת…

הִתְעוֹדְדִי, רוּחִי, אַל קִרְבִּי תִּפֹּלִי

אִם בִּגְדַל-עָנְיֵךְ תִּדְמִי וּתְיַחֵלִי. (יַחֵלִי)

כֵּן! עֵת תַּעֲמֹד רַגְלִי עַל יַרְכְּתֵי בוֹר מָוֶת

וָאֳנִיַּת תִּקְוָתִי הִשָּׁבֵר חוֹשָׁבֶת,

אָז תָּמִיד אֶזְכֹּר מִלִּים לִי הִבִּיעַ

הֵד קוֹל אֵל עֶלְיוֹן מִמְּרוֹמֵי רָקִיעַ:

"בִּדְמָמָה סְבֹלִי

נֶצַח יַחֵלִי!" ––

––––––––––

בעליצות נפש הקשבתי לשירה אשר ערבה לי כזמרת יה. הקול נחבא, ואנכי יצאתי אחריו ואקרב אל כר גלוי בתוך החרשה ואשתומם אל המראה! שם ישבה רבקה מחמד עיני והיא תפושה ברוב שרעפיה בקרבה. ידה האחת נשואה אל רום מצחה והשנית אל לבבה והכנור לימינה. דומם עמדתי על מקומי, עיני נשואות אליה, קול לבי דופק, אזני שומעות הלמות עורקי ונשמת אפי עצורה בקרבי לבלתי הפריע את המשוררת ממחשבותיה אשר היא חֹשבת בהלך נפשה. פתאם פתחה פיה ותאמר באנחה: “הוי, אֹרח רע, מה עשיתי לך כי גזלת מנוחתי?”.

כל עצמותי רחפו, חפצתי לגשת אליה ורגלי כמו לנחשתים הגשו.

“כי מאז באת אל ביתנו לא אמצא מרגוע לנפשי ותדר שנתי מעיני” –– הוסיפה ותאמר לאטה.

אמצתי לבבי ואצעד הלאה, ואתחפש כמו נקריתי אליה לתומי, ואקרא: “עלמה עדינה, למה זה תאחרי שבת פה?”.

כהרימה עיניה נשערה ממקומה בקול פחדים ותאבה לנוס. אבל אנכי עצרתי בה ואקרא: “אל נא תחפזי לברוח מפני! הן לבי לא ידע רע, כי לתומי התהלכתי ביער ובשמעי את השירה הנעימה הלכתי אחרי הקול ואבוא עד הלום”.

“הוי כי נחפשתי, נבעו מצפוני!” –– קראה במבוכה.

“באָשרי כי הקלות לי לפתוח שפתי עמך. ואַתּ אל נא תבושי בהגלות לבך –– כי אמנם היכלת לדעת כי ימצאו דבריך אזנים קשובות? אולם אַתּ גרעת שיחה לפני עצי היער ואנכי אשפוך שיחי לפניך, עדינה, ומי יתן ויבואו דברי אל לבך כאשר מצאו דבריך מסלות בסבכי החרשה הזאת. אכן אהבתיך, עלמה יקרה; מאז ראיתיך דבקה נפשי אחריך ותמונתך לנגד עיני תמיד. ועתה אם רע בעיניך כי נבעו מצפוניך, המיתיני נא כרגע וסודך עמי יחד על עפר ינחת”.

ורבקה העמידה פניה כמשתוממת ותאמר: “חידות לי דבריך ולא אבינם”.

ואנכי אחזתי בידה ואֹמר: “הן כל שמעה אזני”.

היא חשבה מעט, ומבלי השיב דבר פנתה אלי ותושט לי גם את ידה השנית. ואגיענה למו פי ואשקנה בשפתים דלקות.

כרגע התעוררה ותאמר: “הן מִדד⁵ ערב ועלינו לעזוב את המקום הזה. אל נכון ידאגו לי בבית, כי יבקשוני ולא ימצאוני”.

“צדקת בדבריך” –– עניתי ונפן לשוב, ובהגיענו עד קצה החרשה אמרה לי: “נפרדה נא בזה, ונשוב הביתה איש מעברו, ולא נמשוך עלינו עיני רואים”.

עשיתי כדבריה.

כשוב רבקה הביתה שאל אביה אותה: “איפה היית, בתי?”.

“הלא תדע, אבי, ארחותי –– השיבה אמריה לו –– הייתי ביער ואחשוב מחשבות”.

“ומחשבותיך עמקו מאד?” –– אמר אביה בהתבוננו אליה בשחוק נגלה.

פני רבקה האדימו כתולע, והאב מהר וישיחנה לענין אחר.

אחרי ארוחת הערב עלו כלם הגגה כדרכם, ובעלותי אחריהם בחרתי לי לשבת הרחק ממקום מושב רבקה, לבל תפגשנה עינינו להגדיל מבוכתנו.

––––––––––

פעם אחת בערב הטני מנוח, אבי רבקה, הצדה וישאל את פי אם טוב לי שבת בביתו. ואנכי השכלתי פי ואען לאמר: “בידך אדוני לעשות ביתך לעדן לי או לתפתה ערוך”.

“באר לי דבריך, כי לא אבינם”.

“החיים והמות ביד לשונך –– עניתי בכרעי לפניו –– אם תואל בחסדך לתת שאלתי, אהיה מאֻשר בבני אדם, ואם לא –– אזי טוב איפוא כי תצוני לעזוב את ביתך כרגע”.

“ומה שאלתך אֹרחי?”.

זרם דמעה פרץ מעיני, ואחבק את ברכיו ואקרא בבכי גדול: “הנה נא אהבתי את רבקה בתך!”.

“נחפזת לעשות, ידידי! הן תמול הנך עמנו ועוד לא למדתי דעת אותך; ופה הנה שנים מבחירי בחורינו מבקשים אהבת בתי, וכבר נועדו להתחרות יחדו בחג האסיף הבא. ואתה הלא שבתך אתנו זה מקרוב וכמעט לא אדעך בשם. אולם אם היה תהיה אהבתך לרצון לבתי, לא אשיב פניך גם אני, וגם כי זר אתה בתוכנו לא אמנעך מהתחרות את בחורינו. אם נכון לבך לדבר הזה ובטחת כי יש תקוה, ואם לא –– אזי אין טוב לך כי אם לצאת מביתי, כי לא יכירך עוד מקומך עמנו”.

אז עדיתי גאון וגבה ואשיבהו לאמר: “אם חפץ אתה לדעת אותי בשם, דע לך כי מזרע מלכות בית דוד אנכי, ואם אמנם לא נסיתי במסותיכם, בטוח אני באהבתי כי תורני נפלאות ותשגבני בישועתה”.

“אם כן הדבר, אזי תוכל לתת מרגוע לנפשך, כי יש תקוה לאחריתך. אך שמור פיך ולשונך ואל תוסיף דבר מזה עד המועד הנכון לבוא”.

הבטחתי ואקימה.

לפני חג הסוכות קרא אליו את רבקה ויחקור לבבה על אדותי, ובראותו כי נפלאתה אהבתה לי דבּר על לב אחיו אנשי עדתו, לרשום גם אותי בין הבחורים הנועדים לקרב. ואנכי צפיתי לקרב ההוא בלב חרד, כי מעודי לא התחריתי בגבורה או במליצה ושיר, אבל חלומי בליל בואי מלברה חזק את לבבי ויאמץ תקותי. יצאתי יום יום לשוח בשדה, ואבקש במפעלות אלהים מיטב הגיון לשירתי. גם מראה פני רבקה אהובת נפשי הרהיב בנפשי עז. האהבה והטבע, שני מלאכי אֵל אלה, איתני הארץ, עודדו רוחי ואקו לישועה כי תשגבני ביום מסה.

––––––––––

וחג האסיף בא. על כל הגגות נעשו הסכּוֹת כמשפט, ותוצאות הגנים והשדות נתנו למענן את מבחר עדייהן, עד כי נדמה מראה כל סכה פנימה כגן מלא ברכת ה'. פרי כל עץ וכותרות כל פרח יחדו נאספו לפאר אותה בהדר תפארתם. מקלעות פרחים ופטורי ציצים כסו את הקירות מסביב ובין הפרחים והציצים מסב קלע פתוחי כרובים ותמורות מצפים כסף וזהב, והם מתמרים ועולים עד הספון, ששם התלכדו במסגרת מסביב ומכסה הסוכה הקלוע מענפי עצים הנושאים פרים הגמול תאוה לעינים. בתַוך למכסה מנורת כסף צרוף או נחושת ממֹרט וכפתוריה וגביעיה זכוכית ובדלח, ולעת הערב, בהעלות נרותיה, יתנוצצו בה כל הדרי הסוכה ופאריה כבראי מֻצק והיה למחזה קסם אשר לא תשבע העין לראותו.

ביום הראשון לחג ההוא לפני הצהרים יצאו כלם השדה, ושם במה ערוכה הסבובה מבחר כל פרח וּמכסיה אדמת דשא, ועל שלשת קצותיה ארבעת המינים: פרי עץ הדר, כפות תמרים וענפי עץ עבות וערבי נחל. אל הקצה הרביעי קרב אחד העדה ויקרא מעל ספר התורה פרשת היום כמשפט, ואחר כן נשא מדברותיו על אדוֹת החג וערכו הקדוש. אז השתפכו נפשות כלם בצקון לחש ואחרי כן ברכו איש את רעהו ויתפרדו איש לביתו ולסכתו.

היום השני נועד להתחרות הבחורים. עיני כלם קדמו אשמורות ואחרי התפללם כדת היום סעדו לבבם וכל העם נאסף על הככר העשוי לדבר, והוא כר נרחב מכֻסה חול ומסביב לו מדרגות רחבות למושב הרואים. למעלה מכלן הוכנו שלשה מושבות כבוד לזקנים השופטים במשחק הזה. כלם נדמו והחשו בקום האחד ממושבו ובקראו בשם את הבחורים המתחרים, ומספרם שלשה: אלעזר, ראובן ועזריה –– לבי היה הלם פעם בשמעי את שמי נמנה בתוכם, וכמעט חפצתי לסגת אחור ולאמר נואש; אך עיני רבקה הרהיבוני, ואתאמץ ואבוא המעגלה.

בראשונה יצאנו להאבק יחדו. השופטים הואילו להפיל גורלות מי מאתנו יצא ראשונה, –– אך אנכי השכלתי פי ואשיב, כי אחרי אשר גר אני בתוכם, הנני נותן משפט הקדימה לשני הבחורים האזרחים; ובלבי אמרתי: ייעפו נא הנערים וייגעו בהאבקם יחד, כי אז אולי יקל לי להתגבר על שניהם כאחד.

אז התנגשו שני הבחורים יחדו. אלעזר היה גבה קומה חסון כאלון, וראובן היה קטן מדה אבל מהיר בתנועותיו ורוב עצמיו איתן. זמן רב התמודדו יחדו, ויאחזו ויעזבו איש רעהו חליפות. המלחמה ארכה ואיש לא יכל להתגבר על רעהו. ויהי בהנפשם מעט ויטילו הגורל מי מהם יצא ראשונה להאבק עמי, ויצא הגורל על אלעזר. ואנכי ידעתי כי לכח אמיץ הוא ממני, על כן שמתי אל הערמה פני, אף חכמתי עמדה לי.

הוא אמץ זרֹעתיו וידביקני אליו בחזקה, וישם מועקה במתני, ובעודו מחזיק בי מטה הכביד עלי אכפו בחצי גופו העליון וידחקני אחֹרנית להכריעני תחתיו. אמנם נטיו רגלי כמעט ואחשוב לנפול –– ופתאם צעקה רבקה בהחפזה. לקולה זה נבהל אלעזר ויסר עיניו מנגדי, וברגע זה הרימותי ידי ואך אותו אל הכסלים מכה אחת ולא שניתי לו, כי נדהם מעצמת המכה ויהי הנקל לי להפילו ארצה. וכל העם הריעו לי ותשואות חן נשמעו מסביב.

אז נגש אלי ראובן. אמנם נדמיתי לו בכח אבל לא במהירות. זמן רב נאבקנו ואיש לא הכריע את רעהו. לאחרונה הערמתי עצה ואתחפש כמו עזבני כחי וארבץ תחתי; אבל שמחת ראובן היתה עדי רגע! כי כהרף עין תפשתיו ברגליו בכל מאמצי כחי וארימהו ואפילהו ארצה. וכל הרואים צהלו קולם מבראשונה ויקראו “הידד”!".

המרוצה ברגלים נועדה לעת הערב.

––––––––––

היום פנה לערוב והמון אדם רב עמד מסביב למסלה רחבה, חמשת אלפים רגל ארכה, ובסופה שלחן קטן ועליו קערת כסף –– אותה יתפוש המנצח המגיע שמה ראשונה ויביאנה אל הזקנים השופטים. לאות הנתון לנו החלונו שלשתנו לרוץ אֹרח. צרי נחפזו לרוץ בכל כחם ובלי סדרים ואנכי רצתי אחריהם במנוחה וברגל ישרה. אלעזר, איש כבד בשר, יעף בחצי הדרך וירבץ תחתיו וישאף רוח כתנים. ראובן גם הוא נלאה באחריתו ויעצור מרוצתו ככלות כחו. ואנכי הרביתי עצמה ואשוה רגלי כאילות ואקדים לבוא אל מחוז חפצי וארים את הקערה מעל לראשי –– וכל העם מחאו כף וימלאו פיהם תהלתי.

המֵרוץ בסוסים נועד למחרת הבֹקר והתַּחרות בשירה ביום ההוא לעת ערב.

ויהי ממחרת ונועד כלנו על ככר הרוכבים. שם בקצה הדרך הוכנה טבעת זהב, תשורת כבוד להמנצח. שלשת הסוסים אשר הוכנו לנו היו דומים בשנותם, גדלם וצבעם. לאות הנתון החל המרוּץ. ראובן קדמנו והמרחק הלך ורב בינו ובינינו; אך בדפקו סוסו בחזקה החל הסוס לעבט אחרו ולאחרונה התקומם על רגליו האחרונות ויפֵּל רוכבו אחור, ובעודנו מתנער מעפרו וישב לעלות על סוסו כבר עברנו שנינו על פניו. ואלעזר קדמני מעט במרוצי, ויהי כקרבנו אל המטרה ואקפוץ על סוסו מאחריו ומשם קפצתי מעל ראשי הסוס ורוכבו אל המקום המועדה והטבעת עלתה בכפי!

“יחי האֹרֵח! –– הריעו כלם מעבריהם –– אכן אין דומה לו בגבורתו וחכמתו!”.

כשובנו הביתה חבקני מנוח אדֹני ויברכני, ורבקה הביטה אלי באהבה וחן.

אבל הקרָב הראשי עודנו לפני, הוא התּחרוּת בכח השירה. פה לא תועיל כל גבורה ומרמה כי אם רוח נעלה ולב מתּנה. אבל נצחונותי הראשונים אמצו תקותי ויכינו לבי למוצאי הערב.

––––––––––

לעת הערב נאספנו יחדו על כר נרחב, ושם בתָּוך במה ערוכה למשוררים אשר יָשֹרו במשא. גם הפעם נתתי לצרי משפט הקדימה. על פי הגורל עלה אלעזר ראשונה וישר שירו, שיר קוצרים, לאמר

שִׁירַת קָצִיר.

עֲלֵי שַׁדְמַת בָּר, שְׂדֵה-קָמָה מֻצְהָבֶת,

לִבְרַק קַוֵּי שֶׁמֶשׁ מִפְּאַת קָדִימָה,

חָפְשִׁי מִדְּאָגָה וּׂשְׂעִפֵּי עַצָּבֶת

יֵצֵא הַקּוֹצֵר לֵעֲבוֹדָתוֹ הַנְּעִימָה…

            וּבְרוּחַ צוֹהֶלֶת

            הַמְּלֵאָה תוֹחֶלֶת

כֹּה יַעֲמֹל כָּל הַיּוֹם בְּזֵעַת אַפָּיִם

לָנִיחַ אֶל בֵּיתוֹ בִּרְכוֹת שָׁמָיִם.

וּכְמוֹ עַל קָמָתוֹ יַנְחַת הַזְרוֹעַ

וַאֲלֻמּוֹת שִׁבֲּלֵי-פָז אַרְצָה יַנִּיחַ,

יֵעוֹר בּוֹ רוּחוֹ לִפְנֵי אֵל לִכְרֹעַ

וּבְדִמְעוֹת שָׂשׂוֹן לוֹ תוֹדָה לָשׂיחַ…

            אִתּוֹ בַמַּקְהֵלָה

            חֶבֶר קוֹצְרִים סֶלָד,

יִשְּׂאוּ קוֹל רִנָּה, וַעֲדֵי לִשְׁמֵי מָעַל

שִׁירַת תּוֹדָה וָגִיל כִּקְטֹרֶת תָּעַל!

חִישׁ יַיִן חָמַר יִמְלָא הַגָּבִיעַ

וּמִיָּד עַל יָד כּוֹס שָׁלוֹם סוֹבָבֶת,

וּלְקוֹל הַהֵידָד בַּמַּעְגָּל יָרִיעַ

יִשָּׁכַח כָּל עָמָל, תָּנוּס עַצָּבֶת

            אָז בִּמְחוֹל מַחֲנַיִם

            לִשְׁאוֹן הַמְּצִלְתַּיִם

לָחוּל יֵצְאוּ יַחְדָּו זָקֵן וָנָעַר,

עַד יַעֲלֹץ שָׂדַי, וִירַנֵּן הַיָעַר!

גַּם חַיֵּי-אֶרֶץ כַּשָּׂדֶה נִמְשָׁלוּ,

זֶרַע כָּל פֹּעַל בְּנֵי-אִישׁ פֹּה יָפִיצוּ,

וּלְפִי מַעַלְלֵיהֶם שָׂכָר יִנְחָלוּ

עֵת מִשְּׁנַת מָוֶת לְחַיֵּי-עַד יָקִיצוּ…

            קְצָרִים הֵם הַחַיִּים

            תַּחַת הַשָּׁמַיִם,

אַשְׁרֵי אֵל שֶׁאַךְ טוֹב בָּמוֹ יִזְרָעוּ,

מִפִּרְיָם נֶצַח בַּמְּרוֹמִים יִשְׂבָּעוּ!

כִּמְעַט יָבֹא מָוֶת, יַנְחַת הַזְרוֹעַ

עַל רֹאשׁ צַדִּיק תָּמִים צֶדֶק זוֹרֵעַ,

חֵיל שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ מִמְּעוֹנֵי שָׁמָיִם

יצִאוּ לִקְראתוֹ בִּמְחוֹלַת מַחֲנָיִם.

            וּבְזִמְרוֹת עֲדָנִים

            קוֹל אַלְפֵי שִׁנְאַנִּים

כִּמְלֹא רַחֲבֵי שַׁחַק יִקְרָא בַכֹּחַ:

“בָּרוּךְ יִהְיֶה לָנוּ בֹאֲךָ, אוֹרֵחַ!” – –

העם החשה. דומיה מסביב.

אחריו עלה ראובן וישא קולו במשא קדומים, בקינה אשר שם בפי בת יפתח, לאמר:

בַּת יִפְתָּח.

הַרְחֵק מֵעִיר מוֹשָׁב וּתְשׁוֹּאות קֶרֶת,

בִּמְרוֹם הָרֵי נֶשֶׁף הָעוֹטִים צִיָּה,

בִּמְקוֹם נֶפֶשׁ כָּל חַי לֹא מִתְגּוֹרֶרֶת,

אַךְ סוּפָה תֵילִיל, וּשְׁמָמָה בוֹכִיָּה, ––

שָׁם זֶה יָמִים רַבִּים בּוֹדְדָה, נֶעֱצָבֶת

בַּת יִפְתָּח הַיְקָרָה לָהּ מִתְהַלֶּכֶת

וּלְקוֹל יִלְלָתָהּ כַּמַּיִם נִתֶּכֶת

רַק הַיְּשִׁימוֹן יַטֶּה אֹזֶן קַשֶּׁבֶת.

"הָהּ, גִּלְעָד חֶמְדָּתִי וּמִשְׁכַּן נֹעַר,

אֵיךְ מִנְּאוֹת עֶדְנֵךְ לָנוּד כֹּה הִרְחַקְתִּי!

שָׁוְא אֶכְסֹף לָךְ לָעוּף עַל כַּנְפֵי סָעַר,

אֶל הָרֵי חֹשֶׁךְ אֵל לָעַד רֻתַּקְתִּי!

הַרְחֵק מִבֵּיתִי, מֵאֶרֶץ מוֹלֶדֶת

נֶצַח פֹּה אֵתַע עֲזוּבָה, בּוֹדֶדֶת;

עַרפְּלֵי שָׁמַיִם הֵם בִּגְדֵי חֻפָּתִי,

סַלְעֵי צַלְמָוֶת –– מַרְבַדֵּי מִטָּתִי! ––

"הַיּוֹם יֵט לַעֲרֹב, אֶל שׁוּלֵי רָקִיעַ

בִּלְבוּׁש עֲרָפֶל הַשֶּׁמֶשׁ צוֹעֶדֶת;

עַל הָרֵי גִלְעָד הִיא עַתָּה תוֹפִיעַ

וּבְנִבְכֵי הַיַרְדֵּן לִרְחֹץ יוֹרֶדֶת.

שָׁם עַתָּה רֵעוֹתַי עֲטוּפוֹת שָׁנִים

יַחְדָּו תֵּצֶאנָה בִּמְחֹלוֹת וּרְנָנִים,

בַּחוּרֵי חֶמֶד לָהֶן כַּף יִמְחָאוּ

וּבְקוֹל מִצְהֲלוֹת וָגִיל “הֵידָד” יִקְרָאוּ…

"וַאֲנִי פֹּה, שׁוֹמֵמָה, עִם בֹּא הַשָׁמֶשׁ

חִישׁ אֶחְפֹשׂ לִי מִסְתָּר מִבַּלְהוֹת אָמֶשׁ;

בָּדָד אַנַּח רֹאשִׁי בֵּין חַגְוֵי סֶלַע

וּבְדִמְעָתִי אַמְסֶה מִשְׁכָּבִי סֶלָה!

הָהּ, אָבִי, אָבִי, מַה-לִּבְּךָ הִקְשַׁחְתָּ

וְּכְנִדְרְךָ לָאֵל בִּתְּךָ לֹא טָבַחְתָּ

וַתְּשִׂימֵנִי פֹה, בֵּין הָרִים שׁוֹמֵמִים,

לָשֵׂאת עֱנוּת נֶצַח, תּוּגַת עוֹלָמִים?

עוּרָה, מַלְאַךְ מָוֶת, וַחֲמָל-נָא אָתָּה

עַל סוֹעֲרָה עֲנִיָּה, מִכֹּל נֶעֱזָבֶת;

הָנֵף עַל רֹאשִׁי חַרְבְּךָ הַמְּמֹרָטָה,

נַתֵּק חוּט חַיַּי הַמָּרִים מִמָּוֶת.

הָהּ, הֵן זֶה רַבּוֹת מִיָּדְךָ נִסָּחוּ

שׁוֹשַׁנֵי עֲדָנִים עֵת כִּי יִפְרָחוּ,

וּמָה, אַבִּיר לֵב, אַךְ נַפְשְׁךָ חוֹמָלֶת

עַל פֶּרַח יָבֶשׁ, שׁוֹשַׁנָה נוֹבָלֶת?! – –

אֹזֶן שַׂר מָוֶת קוֹל בִּכְיָהּ הֶאֱזִינָה,

וּלְבָבו הָאבִן מָלֵא חֲנִינָה;

בִּכְנָפָיו הַשְּׁחֹרוֹת מֵחֶשְׁכַּת לָיִל

כִּסָּה כַצָּעִיף עַל פְּנֵי בַת הֶחָיִל,

וּבְנוֹת עֵינֶיהָ מִדִּמְעָה נִגָּרוּ

בִּתְנוּמַת נֹעַם חִישׁ יָדָיו סָגָרוּ…

יוֹם יָבֹא, יוֹם יַחֲלֹף –– הָעֵת עוֹבָרֶת,

בַּת יִפְתָּח מִשְּׁנָתָה לֹא מִתְעוֹרֶרֶת! – –

כלם הודו להמשורר באור פניהם, כי נגעו הדברים עד לבם. בשמחת נצחון ירד ראובן מעל הבמה ואנכי עליתי תחתיו בלב נפעם –– כי לא אחד הוא העומד לקראתי ואתקפנו, כי לבב כל העם עמו; ובכל זאת אמצתי רוחי ואפתח גם אני בשיר מני קדם, שיר הסליחה, לאמר:

הַסְלִיחָה.

בִּמְעוֹנֵי תָפְתֶּה, בִּמְצֹלוֹת הַשַּׁחַת,

בֵּין תִּמְרוֹת עָשָׁן וָאֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

מִכַּף רֶגֶל עַד רֹאשׁ כֻּלּוֹ פָצוּעַ

צֶלֶם בַּלָּהוֹת יִתְנוֹדֵד, יָנוּעַ;

חוֹבְלִים בִּכְלֵי-מָוֵת גֵּווֹ יִרְעָצוּ,

מִנְּשִׁיכוֹת צִפְעוֹנִים דָּמָיו יִזְרֹמוּ…

וּלְקוֹל שַׁאֲגוֹתָיו מֵחֲבָלָיו עָצֵמוּ

כָּל חַדְרֵי הַשְּׁאוֹל יִרְגְּזוּ יִתְפַּלָּצוּ.

קַיִן הוּא! אֲרוּר-יָהּ, רִאשׁוֹן הַמְרַצֵּחַ,

זֶה שָׁפַךְ דַּם אָחִיו מִקִּנְאַת רֶצַח.

לָאֵל חָפֵץ לָבִיא מִנְחַת נִיחוֹחַ

וַיָּבֵא עָלָיו קִלְלַת עֹנֶשׁ נֶצַח;

עַתָּה הוּשַׂם בַּכּוּר, בִּיקוֹד שַׁלְהֶבֶת

לִרְצוֹת עֲוֹנוֹ וּלְהָתֵם הַפֶּשַׁע, ––

שָׁוְא יִזְעַק, יֵאָנַח, יִקְרָא לַיֶּשַׁע,

אֵין רַחֲמִים וַחֲנִינָה בִּזְבוּל הַמָּוֶת

הַשָּׂטָן הָאַכְזָר –– מֶלֶך הַתֹּפֶת,

וּגְדוּדֵי עוֹזְרָיו לֶעֱנוּתוֹ יִשְׂחָקוּ;

וּפַלְגֵי נַחֲלֵי אֵשׁ, גָּפְרִית וָזֶפֶת

שָׁם עַל הַמְּדוּרוֹת יוֹסִיפוּ יִצָּקוּ.

אַךְ כָּל מוֹקְדֵי שַׁחַת נֶחְשְׁבוּ כָאָיִן

מוּל אֵשׁ הַנֹּחַם בִּלְבָבוֹ לוֹהֶטֶת

עֵת תַּבְנִית אָחִיהוּ אֵלָיו נִבֶּטֶת

מֻכֶּה, פָּצוּעַ וּדְמָעוֹת עַל עַיִן.

"הָהּ, אָחִי, אָחִי, חוָּסה-נָא וַחֲמֹלָה,

עֵינֶיךָ הַטְּהֹרוֹת הָסֵבָּה מֶנִּי;

הַמְעַט חֶבְלֵי שַׁדַּי בִּשְׁאוֹל אֶסְבֹּלָה,

גַּם אַתָּה אָחִי תָּבוֹא וּתְעַנֵּנִי?!

הָהּ! הֵן אַךְ רֶגַע סָבַלְתָּ בַּחַיִּים

וֵּמָאז תִּשְׂבַּע תַּעֲנוּגוֹת עֲדָנִים,

וַאֲנִי פֹה אֲעֻנֶּה זֶה רַבּוֹת שָׁנִים,

אִם כִּי הֻקַּמְתִּי גַּם שָׁם שִׁבְעָתָיִם!" ––

מִדֵּי מַר שִׂיחָתוֹ נַפְשׁוֹ שָׁפָכָה

וּבְאִמְרֵי נוֹאָשׁ עֱנוּתוֹ הִבִּיעַ,

נִגַּשׁ אֶל הַחַלּוֹן וּבְעַד הַשְּׂבָכָה

מַרְאֵה גַן הָעֵדֶן נֶגְדּוֹ הוֹפִיעַ:

רִבֲבוֹת עֲצֵי-חֶמֶד יִשְׂגוּ יָצִיצוּ,

וּבְזִיו-חֵן יִגְאוּ פִּרְחֵי רִקְמָתַיִם;

וּנְגֹהוֹת אוֹר נִפְלָא, אוֹר שִבְעָתַיִם

שִׁמְשׁוֹת עוֹלָמִים מִשְׁמֵי-רוֹם יָפִיצוּ.

פֹּה תַחַת צֶאֱלִים, בֵּינוֹת טוּרֵי בֶשֶׂם,

עֲלֵי סַפּוֹת זָהָב הָרְבוּדוֹת שָׁנִים

בִּמְעִילֵי אַרְגָּמָן וּבְעַטְרוֹת כֶּתֶם

כָּל צַדִּיקֵי אֵל יָנוּחוּ שַׁאֲנַנִים;

נַהֲרֵי צוּף וַאֲפַרְסְמוֹן תַּחְתָּם יָצוּפוּ

עַל מַרְצֶפֶת תַּרְשִׁישׁ, בֵּין חֻפֵּי-שֹׁהַם;

סָבִיב כַּצִּפֳּרִים בִּשְׁאוֹן צִפְצוּף נֹעַם

זַכִּים מִשֶּׁלֶג כְּרוּבֵי-חֵן יָעוּפוּ.

בִּנְוֵה שָׁלוֹם זֶה וּמְנוּחַת עוֹלָמִים

כָּל פִּגְעֵי חֶלֶד הַיְשָׂרִים יִשְׁכָּחוּ,

מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזוּ, הוֹד שׁוֹכֵן רָמִים

וּבִמְאוֹר פָּנָיו יִתְעַנְּגוּ, יִשְׂמָחוּ…

פֹּה נֶצַח יָנוּבוּ, יִפְרְחוּ כַתֹּמֶר

רַעֲנַנִּים וּדְשֵׁנִים כִּבְעֶדְנַת נֹעַר,

וּבְקוֹל צוּף נָעִים, בִּשְׂחוֹק מַלְאֲכֵי-טֹהר

זֶה לָזֶה לִרְגָעִים יַבִּיעַ אֹמֶר:

"אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁבְּחַיָּיו מִבְּלִי מָנוֹחַ

אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִתְאַמֵּץ לִזְרֹ

וּבְעֵת יָבֹא יוֹמוֹ אֶרֶץ לִזְנֹחַ

שַׁאֲנָן יִתְיַצֵּב לִפְנֵי כֵס אֱלוֹהַ…

אַךְ אוֹי לַגֶּבֶר עַל חֵילוֹ בוֹטֵחַ

וּפְנֵי שׁוֹפְטוֹ יֵרָא מָלֵא רָב-פֶּשַׁע, ––

לֹא זְהַב-חֲמָסִים וַהֲמוֹן אוֹצְרוֹת רֶשַׁע

כֹּפֶר נֶפֶשׁ אִישׁ אֵל זֹעֵם לוֹקֵחַ!" ––

צִלְצְלֵי הַזִמְרָה וּמַרְאוֹת הַצֶּבִי

בֶּעֱזוּז קֶסֶם לָקְחוּ לֵב קַיִן שֶׁבִי…

אַךְ מַה-פֶּתַע אָחוֹר נָשׂוֹג בִּרְעָדָה

כָּל גֵּווֹ הִתְחַלְחַל, נַפְשׁוֹ חָרָדָה?

גַּם פֹּה תְמוּנַת אָחִיו נִכְחוֹ נִשְׂקֵפֶת,

וּמַבָּטָיו יִגְזְרוּ לִבּוֹ כַּחֶרֶב;

וּבִזְרוֹע עֻזוֹ מוֹשֵׁל הַתֹּפֶת

יוֹסִיף עַנּוֹתוֹ וּמִצוּקָתוֹ יֵרַב. ––

מִמְּכוֹן שִׁבְתֹּו הֶבֶל בִּדְמִי עַצֶּבֶת

רָאָה עֱנוּת אָחִיו בִּשְׁאוֹל מִתָּחַת;

וּלְחַלְצוֹ מִצָּר, בִּרְכוּב אֵשׁ לַהֶבֶת

טָשׁ מוּעָף כַּבָּרָק לִנְוֵה הַשָּׁחַת.

אֶבְרוֹתָיו נֶחְפּוּ בִּשְׁלַל צִבְעֵי קֶשֶׁת,

בִּזְהַב תַּלְתַּלָּיו יָצִיץ זֵר קַרְנַיִם,

רָאוּהוּ בְּנֵי תָפְתֶּה, סָגְרוּ עֵינַיִם

וּלְאוֹרוֹ בָרְחוּ, לֹא יָכְלוּ לָגֶשֶׁת!

וּבְקוֹל צִפּוֹר עֵדֶן, קוֹל הֶמְיַת מַיִם

בִּירַק דִּשְׁאֵי שָׂדַי חֶרֶשׁ יִזֹלוּ,

בִּנְעִמוֹת סוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי שָׁמַיִם

צִפְצְפָה אִמְרָתוֹ וּשְׂפָתָיו מִלֵּלוּ:

"קוּם, אָחִי, עֲלֵה מֵעִמְקֵי אַשְׁמַנִּים,

וּכְבָר כַּכֶּסֶף פֹּה נַפְשְׁךָ צֹרְפָה,

נִרְצָה עֲוֹנְךָ, חַטָּאתְךָ חָלָפָה, ––

עַתָּה חִישׁ אִתִּי עֲלֵה גַן עֲדָנִים! ––"

כֹּה דִבֶּר הֶבֶל וּבִזְרוֹע כֹּח

הִתְדַּפֵּק וַיַּךְ עֲלֵי הַדְּלָתָיִם…

אַךְ פֹּה הַשָּׂטָן לִקְרָאתוֹ הֵגִיחַ

וַיִּפְעַר פִּיהוּ בִּלְזוּת הַשְּׂפָתָיִם:

"שָׁוְא טַרְפִּי מִשִּׁנַּי לַצִּיל תַּעֲמֹלָה,

וּבְמִשְׁכְּנוֹת עֻזִי לָרִיק בֹּא תִתְפָּרֶץ ––

אִם עָל נִתַּתָּ בִּשְׁמֵי-רוֹם וָאָרֶץ,

עַל רַחֲבֵי הַשְׁאוֹל אַנִי אַךְ אֶמְשֹׁלָה! ––"

אָז מִהֵר הֶבֶל לִפְרֹשׂ הַכְּנָפַיִם

וּבִמְעוּף עַיִן לִשְׁחָקִים הִרְקִיעַ,

בִּתְפִלָּה זַכָּה וּבְדִמְעוֹת עֵינַיִם

לִפְנֵי אֵל חַנּוּן תַּחֲנוּנָיו לַבִּיעַ.

דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי שַׁחַק וּפִתְחֵי מָעַל

פִּלֵּס לוֹ רֶגַע נָתִיב לִשְׁמֵי רָמָה;

בְחֶרְדַת קֹדֶשׁ וּבְרוּח נִפְעָמָה

עד מִשְׁכַּן אֵל נאוֹר כֹּה עָף וַיָּעַל!

שָׁם עַל כִּסֵּא כָבוֹד, נוֹרָא מַרְאֵהוּ

בִּגְאוֹן הַדְרַת עֻזוֹ יוֹשֵׁב אֱלוֹהַ;

וַעֲרוּכוֹת בַּמִּשְׁטָר עוֹמְדוֹת עָלֵיהוּ

מַחֲנוֹת אַלְפֵי שִׁנְאָן, צִבְאוֹת גָּבוֹהַ

מִקְלְעוֹת פִּרְחֵי עֵדֶן, שׁוֹשַׁנֵּי בֶשֶׂם

מַחְלְפוֹת רָאשֵׁימוֹ כַּעֲטָרוֹת תַּכְתֵּרְנָה,

וּבַאֲפֻדּוֹת קֶשֶׁת עַל יֶרֶךְ תַּחְגֹּרְנָה

כִּנּוֹרֵי פָז נוֹצִצִים וּמִזַמּרוֹת כֶּתֶם.

וּבְעֵת נִרְאָה הֶבֶל בִּמְבוֹא הַשָׁעַר

וַעֲלֵי רִצְפַת שַׁחַק רַגְלָיו דָּרָכוּ

שָׁלְפוּ כֻלָּמוֹ כְּלֵי-זִמְרָם מִתָּעַר

וּבִתְרוּעַת הֵידָד רִנָּה פָצָחוּ…

אַךְ כִּמְעַט נִגַּשׁ וַיִּכְרַע בִּרְכָּיִם

הִסָּם אֵל שַׁדַּי וּכְרֶגַע נֶאֱלָמוּ:

יֵדְעוּ שֶׁתְּפִלּוֹת בַּר לֵב לוֹ יִנְעָמוּ

מִתְּהִלּוֹת שָׂרָף, רֹן גָּרֵי שָׁמָיִם… ––

דִּמְעוֹת הֶבֶל עוֹרֲרוּ רַחֲמֵי אֱלוֹהַ

עַל אָחִיו הָאֻמְלָל, הַמְּחֹלָל מִפֶּשַׁע,

וַאֲחוּזֵי חַרְבוֹת אֵשׁ מִשְּׁמֵי גָבוֹהַּ

מַחֲנֵה צָבָא רָב שָׁלַח לוֹ לַיֶּשַׁע;

הֵם אֶת הַשָּׂטָן בִּימִינָם הִכְרִיעוּ

וּמִבְצְרֵי מִשְׂגַּבּוֹ גִּדְעוּ לָאָרֶץ…

אָז חָפְשִׁי מִכִּלְאוֹ קַיִן הִתְפָּרֶץ

וּבְאַהֲבָה נָפַל בִּזְרֹעוֹת אָחִיהוּ…

בִּנְאוֹת הָעֵדֶן בֵּין דִּשְׁאֵי נִיחוֹחַ,

בִּשְׁדֵרוֹת תֹּמֶר בֶּהָדָר יִפְרָחוּ,

בִּזְרֹעוֹת שְׁלוּבוֹת וּנְעִמוֹת מָנוֹחַ

הָאַחִים הָאֲהוּבִים אַט יִתְהַלָּכוּ.

כֶּעָנָן חִישׁ חָלְפוּ יָגוֹן וָפַחַד,

שִׂמְחוֹת עוֹלָמִים עַל רֹאשָׁם יוֹפִיעוּ,

וּכְרוּבִים לָמוֹ בִּזְמִירוֹת יָרִיעוּ:

“מַה-טּוֹב, מַה-נַּעִים שֶׁבֶת אַחִים יחד!” ––

––––––––––

“האח! מה טוב! מה נעים! מה נפלא! –– קרא כל העם קול אחד –– יחי האֹרֵחַ! יחי המנצח!”.

ברדתי מעל הבמה השלכו עלי פרחים מכל עבר ופנה ובעלותי אל מושב הזקנים להודות להם על חסדם ואמתּם נגשה אלי רבקה ובידה זר דפנים ותשימהו על ראשי, גם נכבדתי ללכת אתה ולהובילה הביתה.

בבואי שמה חבקני האב ויברכני באהבה ויאמצני כבן לו. וכעבור שבועות אחדים אֻשרתי מאת ה' בנפול לי חבל בנעימים –– אשה תמה וברה, טובת חן ורבת חסד מאין כמה.

––––––––––

שש שנים עברו עלי במנוחה שאננה בבית חותני. העת עברה בנעימים כיום אביב נחמד; עבודת האדמה, קריאת ספרי הקדש והתחרות בגבורה ובשירה היו שעשעי יום יום. להוסיף שמחה אלי גיל ברכני ה' בשני ילדים נאהבים ונעימים, שמהם הנך, אלישרב, בני בכורי.

אולם נפש שבעה תבוס נפת ובכל מוֹתר יהיה עצב. לו היה לי מחסור כמעט, כי עתה היה אָשרי שלם –– כי רק תקות האדם ליום מחר כי יבוא, למצוא בו את החסר לו ביום אתמול כי יעבור, היא תאשרהו ותעיר בו תמיד התשוקה לחיים, והאיש אשר לא יחסר כל הלא הוא כאלוּ חסר הכל.

החיים השקטים אשר אין חליפות להם החלו להיות עלי למשא, ולאחרונה כהתה רוחי ואלך אט ועצב, כי חסדי חותני גם אהבת רעיתי הטובה והנעימה גם אור פני ילדי היפים והנחמדים לא הצליחו להסר מעלי נגעי לבבי. לאחרונה לא יכלה עוד רבקה להתאפק, ובהתרפקה עלי העתירה לי לגלות סודי ולהגיד לה מה חדל אני. הגדתי לה קשׁת אמרי אמת, כי כלתה נפשי לשנות אֹרח חיי, ולוּ אבתה שמוע לי כי עתה עזבנו את המקום הזה לנוע אל ארצי ומולדתי.

ורבקה נבהלה למשמע אזניה, אך עד מהרה השיבה אל לבה ותחבקני ותאמר לי באהבת עולם: “אל אשר תלך אלך”.

לא כן היה חותני עמדי, כי השתומם ויקרא: “מה יחסר לך פה עמי כי תואל לעזבני? הלא רבות כבר היית נע ונד בארץ ועליך לשמוח כי באת אל המנוחה ואל הנחלה. אל נא תבקש אשרך במרחקים, כי מקומו רק בלבב האדם פנימה, וכאשר ירחיק האדם לבקשהו חוצה כן יאבדו עקבותיו ולא ימצאהו”.

אבל אנכי עמדתי על דעתי, ובראותו כי כל דבריו ללא הועיל נפתה לאחרונה לבקשת רבקה, אשר הרבתה לדבר על לבו לבל יניאני ממחשבתי, כי חפצי קדוש לה וממנו לא תמוש. מסענו נועד לראשית ימי האביב, וכמעט החלה השמש להחם ארץ ולהעיר הבריאה לתחיה קמתי ללכת עם משפחתי הנאהבה ונשם לדרך פעמינו. וכל קרובינו וידידינו ומכירינו שלחונו בברכות ובדמעות שליש. גם אנחנו בכינו רב בכי, כי קשתה עלינו פרידתנו. ונפן ונסע לדרכנו, ונעבור ארצות הודו ופרס ונגיע עד בבל, ששם נטה מלך פרס שפרירו בעת ההיא, וכל שריו וגדוליו עמו.

הדרך מלאה צבאות חיל עוברים ותכונה רבה לנשק ואֹכל המובא בבלה, כי משם הכין דריוש קודומנוס מלך פרס בעת ההיא צאתו למלחמה על אלכסנדר הגדול מלך מוקדון המושל בגבורתו עולם.

עינינו לא שבעו מראות תפארת העיר הגדולה הזאת, הבנויה לה משני עברי נהר פרת, וקו שתים עשרה פרסה במדה לה מסביב. חומותיה החיצונות פרוצות והרוסות מימי דריוש הראשון, אך עוד נשאר לה הודה והדרה פנימה, עוד ישתאה כל איש למראה הגנים התלוים, הנודעים והנחשבים בפלאי עולם, ומי הנהר יעלו אליהם דרך משאבים, מעשי חרשים כלם. סרנו לראות את ארמון המלך, ונתפלא על בניני הודוֹ ועל כל שכיות חמדתו. כשובנו אל מלוננו התבוננו ראינו והנה אחד מסריסי המלך הולך בעקבותינו; בפנותנו אליו לשאלהו מה זאת, שב אחֹרנית, אבל כמעט שבנו ללכת והנה גם הוא הולך אחרינו בצל. השתוממנו על המראה אשר לא חלף מאתנו עד בואנו אל עלית הקיר אשר בחרנו למעון לנו. ויהי בחצות הלילה והנה קול צעדים כבדים החרידנו משנתנו אשר ערבה לנו, והם עולים במדרגות וקרבים אל דלת חדרנו. והנה קול דופק וקורא בכח: “בשם המלך הנערץ פתח בן אדם דלתיך!”.

מהרתי ואפתח את דלת חדרי. והנה פקיד צבא ואתו עשרה אנשים חמושים בא החדרה ויאמר: “האתה זה האֹרח אשר הגיע היום עם משפחתו הנה?”.

“כדברך כן הוא”.

“הנה מלכנו האדיר והנאור ראה אותך ואת אשתך עוברים על פני ארמונו, והנה יקדמך חסדו לאסוף את רעיתך ההרמונה ולמנותה בין נשיו, כי מצאה חן בעיניו”.

“תן תודה רבה למלכך האדיר והנאור כרוב חסדו, והגידה לו בשמי כי אין את נפשי לכבוד הרב אשר יאמר להנחילני, כי האשה אשר נתן ה' עמדי לי היא ואתי תהיה, ואוי לאיש אשר ישיאהו זדון לבו לגזול אותה ממני”.

“הרף, ידידי, מדבר תֹעה, ושמע לעצתי לטוב לך! הן חֹק הוא לנו כי האיש אשר יכָּבד בעיני אדוננו המלך לקחת את אשתו רצון מידו, יכף למלך הכבוד ויודה לו על חסדו –– ואם לא יעשה כזאת, תקצר קומתו במדת ראשו. התבין לשכל מִלי?”.

אינני איש פרס מעבדי מלככם, כי יהודי בן חורים אנכי, אשר אימת מלכים לא תבעתנו, ועד אשר תקצר קומתי במדת ראשי, לא ישאר אף ראש אחד על שכם מתקוממי. התבין אתה לשכל מלי?".

“אם בדבר חכמה לא תוסר, תושע ידנו לנו”.

ויפן וירזום לעבדיו, והם התנפלו עלי לאסרני. ואנכי התיצבתי בפניהם ואאבק עמם בזרוע עז, אבל לשוא כליתי כחי, כי אמצו יחדו ממני ויכבשוני ויכריעוני ויאסרוני.

בריבי עם צוררי התעוררה רבקה משנתה, אך בשמעה אותנו מדברים פרסית לא הבינה ולא ידעה מה זאת. במהומת המלחמה נבהלה נפשה מאד ועד אשר שבה רוחה אל קרבה גברו צוררי עלי וישימו פניהם אליה. אז הבינה לאחריתה ותואל להשליך נפשה בעד החלון, אך אנכי הזכרתי לה את שני ילדיה ואבטיחנה בשם ה' כי במשך שלשת ימים אצלח להצילה מכף שואפיה ולהשיבה אלי. כלביאה נלחמה אשת נעורי בעמדה על נפשה, ואש עברתה הוסיפה עליה חן והוד עד כי עוד לא ראיתיה ככה ליופי. אך הצרים גברו ממנה ויאסרוה גם אותה ויקחוה וישאהו אתם. והפקיד פנה אלי ויאמר: אלו היית יליד פרס, כי אתה מתּה מידי מות נבל, ואולם זר אתה ולא תדע חוקינו, ועל כן חמלתי עליך מהשחיתך, גם נכבדת בעיני על אמץ לבבך וגבורת ימינך".

זאת דבר וילך, ואנכי נשארתי משכב לארץ. רבות התפתלתי בחבלי בהתאמצי לנתקם ולא יכלתי, ואנהם ואזעק ואבך מרה. בין כה וכה ואתה ואחיך התעוררתם משנתכם ותקראו לאמכם. לקולכם נשבר לבי בקרבי, כי לא יכלתי אף לבוא אליכם ולהשקיטכם תחת אמכם השבויה והאמללה.

צעקתי מנהמת לבי בקראי לעזרה. ובעל הבית בא ויגער בי בחמת רוחו על הרגיזי את ביתו באישון לילה. ובספרי לו את האסון אשר קרני ענה ואמר: “מקרים כאלה הם בארצנו מעשים בכל יום, ולבעל העשוק הנם תמיד למות תוצאות –– ועליך איפא להנחם ולשמוח בחלקך בחיים”.

בדברו הסיר מעלי אסוּרי ויתאמץ לנחמני. ובראותי כי איש טוב הוא העתרתי לו לתת לי עצה ותחבולה להשיב אלי את אשתי האֹבדה. והאיש השתאה אלי ויענני: “אך שוא תבקש עצות כי לא תמצאן, גם חלילה לך לבוא לפני המלך כי בנפשך הוא. הן מלכינו חושבים להם לצדקה, כי חסד הם עושים עם האיש אשר יאספו את רעיתו אליהם, כי גדול כבודו באהבתם את אשת חיקו. נוסף על זה הנה טרוד מלכנו במערכת המלחמה עם אלכסנדר המוקדוני, אין בידו עתותיו לתת לך לבוא לפניו ולדבר דבריך עמו”.

“אולי יעלה בידי לגנוב אותה מקרב ההרמון ולברוח עמה בהחבא?”.

שחוק גדול פרץ מפי האיש, ויען ויאמר: “היוכל איש לנטות ידו על השמים ולגזול השמש ממכון שבתה? כי כן הדבר הזה. דע לך כי מקום ההרמון הוא בהיכלי המלך פנימה. עד אשר יגיע האדם שמה, עליו לעבור דרך עשרה שערים סגורים אשר לפניהם עומדים חיל וצבא תמיד למשמר. ובכן נבצרה ממך מזמה לגנוב את אשתך דרך המבוא. וחלוני ההרמון פנוים אל גן מוקף שתי חמות גבוהות ובצורות ויתדות ברזל חדות נטויות עליהן מלמעלה. ומאחרי החומה הקיצונה עובר נהר פרת ומימיו עמוקים שם מאד”.

עוד לא אבדה תקוה –– חשבתי עם לבבי, ושביב תוחלת התנוצץ בקרבי ויגיה חשכי.

––––––––––

כמעט האיר השחר הפקדתי את ילדי בידי בעל המלון, ואפן ואלך אל עבר הנהר אשר ממול ההרמון, ואבוא אל אחת הגבעות אשר עליה שן סלע נטוי אל פני הנהר. עליתי שמה והנה לפני מראה ההרמון ובו חלונות למאות, ולפני כל חלון גן קטן וחומה מבדלת בינו ובין יתר הגנים אשר לפני החלונות מזה ומזה, ונשי המלך מתהלכות לרוח היום אחת אחת בגנה הבודד. שני ימים התהלכתי על שן הסלע ופני רבקה לא ראיתי. ויהי ביום השלישי ואראה והנה תמונת אשה הולכת וקרבה אל החלון אשר ממולי. התבוננתי אליה והנה היא רבקה מחמל נפשי! פניה נפלו מאד ועיניה אדומות מבכי, שערותיה פרועות ולבושיה עליה בלי סדרים. הרימותי מטפחתי האדומה ואניף אותה תנופה לפניה למשוך עיניה אלי. כראותה אותי חרדה תחתיה ותחפוץ לצעוק. ואמהר ואהס אותה בשומי ידי למו פי, ואצא מחיקי גליון קטן ואכתוב עליו דברים אחדים ואקשרהו באבן קטנה ואשליכנה אליה באָשרי –– כי קלעתי אל המטרה והאבן נפלה בעד החלון אל תוך חדרה.

ורבקה הרימה את האבן ותפתח הגליון ותגש אל החלון ותתן לי אות כי תבינני וכי נכונה היא לעשות כדברי.

ביום ההוא קניתי לי חבלים הרבה ככל אשר מצאה ידי, ואקשרם אחד לאחד. ויהי בלילה ואקום ואלך אל הסלע ואתקע בו יתד עץ חזקה ואקשור בה את קצה החבל, ואל הקצה השני קשרתי אבן, ואעמוד ואחכה עד אשר תתן לי רבקה אות, כאשר הוריתיה במכתבי. והנה נפתח החלון בחדר רבקה ומטפחת לבנה התנוססה לפניו. ואמהר ואתפוש באבן אשר בקצה החבל ואשליכנה בכח אל מול פני החלון. האבן הגיעה החדרה, ורבקה קשרה את החבל ברגלי מטתה ותאסור במטפחתה את ידיה על פני החבל, לבל תפול ממנו כרפות כחה, ובהיותה כה אחוזה בחבל צנחה מן החלון לאטה מטה מטה עד הגיעה אל שן הסלע, עוד מעט והנה היא אחוזה בזרֹעותי!

“לי את רעיתי היקרה!” –– קראתי בחדוה וגיל

“לך אני בתומתי כאשר הייתי –– השיבה אמריה לי –– אנכי התחפשתי לאמר כי החליתי, ואבך ואאנח כל העת, למען הרחיק מעלי את המלך, אף אמנם לא ראיתי את פניו עד כה”.

אז הלבשתיה בגדי גבר אשר הכינותי לה לבל יכירוה עוד, ונקם ונלך עד בואנו לפני שער העיר, שם יעדתי לה מקום לשבתה עד שובי אליה עם הילדים. אז הלכתי אל חדר מעוני ואעורר את הילדים, ואלבישם חיש מהר, ואקח עמי את כל אשר לי, ובטרם יעלה השחר עזבתי את העיר, ואבוא אל רבקה. נקל לך לתאר בנפשך, בני, מה גדלה עליצות אמכם בשובה לראותכם, בחבקה את שניכם ובאמצה אתכם אל לבה הסוער.

ובכן ברחנו. ראשית דרכנו עברנו בשלום; אך בשעה השמינית כנכון היום פגשתנו להקת שרים רואי פני המלך, בשובם לפניו מן הציד אשר עשו. בתוכם היה גם הסריס אשר גזל את רבקה בלילה ההוא. ויכירני האיש כרגע ובהביטו אל פני רבקה השתאה ויתבונן בה ויבחנה בעיניו, ופתאם קרא אלינו: “עמדו, עמודו, כי דבר לי אליכם!”.

ואנכי לא השגחתי אל דברו ואעבור הלאה. אז רזם אל עבדיו והם מהרו ויאחזו ברסן סוסנו ויעצרונו.

“מה לך כי תעצרנו על דרכנו?” –– שאלתיו.

“חפץ אני לדעת מי זה העלם היושב לימינך”.

“אין לך כל צדקה לעצור בעוברי אֹרח אם אין להם חפץ לדעת חפצך”.

אבל מענה פי עוררהו עוד יותר אל החפץ. ויקרב אל העגלה ויוסף להתבונן אל רבקה ויקרא: “חי הורמיז אלהינו, הלא זאת היא האשה אשר נהגנו לפני ימים אחדים ההרמונה! –– עתה שוב תשוב עמנו בבלה. שם ישפטך מלכנו על אשר נועזת בזדונך לגנוב את אשתו מקרב היכלו”.

עוד אנו מדברים והמלך הגיע וישאל מה זאת, ובשמעו את אשר נעשה צוה להוליכנו העירה.

וגדוד אנשי חיל סבב את עגלתנו וינהגונו כשבויי חרב, וכמעט הובאנו בבלה הוצגנו לפני המלך.

“איכה נועזת בנפשך לגנוב את אשתי?” –– קרא המלך בחמה שפוכה.

אמצתי לבבי ואען לאמר: “אנכי עשיתי את אשר יעשה כל בעל בעמיו להשיב לו את רכושו אשר גזלו ממנו”.

“פה בארצי אין רכוש לכל איש זולתי, כי לי כל הארץ וחיי עבדי ורכושם בידי הם”.

אמנם היום הנך מושל עליון בארץ פרס הגדולה; אבל מי יודע אם לא בעוד חדש ימים לא ישאר מכל ארצך אף ארבע אמות לחצוב לך בה קבר! מי יודע אם מכל שריך ועבדיך ישאר אתך אף אחד להשיב נפשך במעט מים בסור אליך מר המות! גור לך מפני צפיר העזים המגדיל עצומיו!".

“ומי הוא זה הצפיר אשר בו תאמר להחרידני?”.

“נביא אחד היה בין אחי ושמו דניאל. ויהי בכבוש מלך בבל את כל הארץ, ותהי על נביאנו רוח ה' וירא בחזון והנה איל בעל קרנים מנגח לכל רוחות השמים ועשה כרצונו והגדיל. והנה צפיר עזים בא מן המערב ויתמרמר אל האיל, ויכהו וישבר קרניו וישליכהו ארצה וירמסהו. ומלאך אלהים הבין לו את המראה, כי האיל בעל הקרנים –– מלכי מדי ופרס והצפיר השעיר הוא מלך יון”.

“בן מות אתה פעמים, כי גנבת את אשתי גם שלחת פיך ברעה בעודי לנגדך, –– אך אחשך לי את מותך ליום אשר תרום ידי על צרי. בעצם היום ההוא אשר ישבר כח הצפיר מפני האיל בעל הקרנים אצוה למשוח בזפת אותך ואת אשתך גם יחד ובערו בכם אש והייתם לשתי אבוקות אשר תאורנה לפני אהלי כל הלילה”.

אחר הדברים האלה הובאתי עם רבקה וילדי אל בור השבי.

ביום השני בבקר השכם העלו אותנו מן הבור ויאסרונו בכבלים זה לזה וישימונו בכלוב ברזל גדול ויעמיסונו על אחת העגלות העוברות אחר המחנה.

והנני מתאר לפניך את כל המראה⁶ אשר ראיתי והיה לך לזכרון:

קול חצוצרה נשמע לפני אהל המלך לאות המסע. מעל האהל התנוססה תמונת השמש אלהי הפרסים, במראה כדור זהב בעל קרנים ומסגרת בדלח לו מסביב. לפני המחנה נשאו מזבח כסף ועליו אש התמיד, אש הקדש⁷, ואחריה הלכו הכהנים המהגים וישוררו שיר עֹז. אחריהם –– שלש מאות וששים וחמשה נערים לבושי ארגמן, אחריהם מרכבת האליל יוּפיטר רתומה לסוסים לבנים כשלג; אחריה סוס אחד גדול מאד –– הוא סוס השמש, ורַכָּבי הסוסים כלם לבושים לבנים ושוטי זהב בידיהם. אחרי הכבודה הזאת עברו עשר מרכבות מצופות זהב וכסף ורֶוַח [?]שם⁸ בינה ובין המרכבות, ואחריהן כל חיל הרוכבים –– בני [?]שרת⁹ עמים שונים הנכּרים על פי לבושיהם וכלי נשקם השונים. ראשונה יצא חיל הגבורים, בני האל-מות, ומספרם עשרת אלפים איש¹⁰, כלם לבושי מכלול, עדוים שרשרות זהב ובגדיהם משֻבּצים זהב ואבני חן. אחרי הכבודה השנית יצאו השרים והשועים הקרובים אל בית המלך ומספרם חמשה עשר אלף, ורוח הושם בינה וביניהם; אחריהם שומרי ראש המלך ולהם כדוני זהב האחוזים בנצבי שן. לאחרונה יצאה מרכבת המלך –– בה נראה דריוש על מושב רם ונשא, המרכבה כֻלה משֻבּצה אבנים יקרות אשר בצבעי משכּיתן הראו תמונות אלהים שונים, בתוכם הכי הופיעו תמונות בַּל יִנין¹¹, ועליהן נשר זהב ארך כנפים ורב נצה. המלך לבוש בגד ארגמן אחוז בחבלי בוץ ועליו מעיל משי ובו רקמת זהב מעשה חֹשב –– תבנית שתי דַיוֹת ופיהן פעור אשה לקראת אחותה. משני עברי המרכבה רכבו מאתים שרים הקרובים למלכות, ואחריה עשרת אלפים איש חמושים נשק כבד וחניתותיהם רצופות כסף; אחריהם שלשים אלף איש רגלי ומאחריהם ארבע מאות סוסי המלך. אחרי רֶוַח אסטדיה¹² אחת נסעו שתי מרכבות, באחת ישבה אֵם המלך ובשנית אשתו הנבחרה; אחריהן כל שרות ההיכל ואחריהן חמש עשרה מרכבות ובהן כל ילדי המלך ואומניהם וסריסיהם; אחריהן כל נשי המלך במספר שלש מאות וששים נפש, ואחריהן שלש מאות עיָרים ושש מאות גמלים נושאי אוצר המלחמה והציד וכל הכבודה, וחיל גדול סובב אותם למגן. בין יתר הכבודה נמצאה גם עגלתנו. בעבור כל המחנה על פנינו, השתוממנו למראה עינינו ונשכח כמעט את מצבנו לעת ההיא ואת גורלנו העתיד לנו אם תגבר יד המלך במלחמה כדברו.

בהגיענו אל גרניקוס, הנהר אשר באסיה הקטנה צפונה מערבה, פגשנו במחנה חיל המוקדני; בו לא נראה זהב וכסף ושן וכל שכיות החמדה כי אם –– ברזל; כל המחנה נראה מרחוק כיער צומח כידונים, ואלכסנדר בחר לו מקומו על גבעה נשאה אשר ממנה יכול לראות את כל המערכה, ולתנועת ידו נעו כל צבאות חילו כמכונה אחת. המלחמה החלה ואחרי שעות אחדות כלתה. הפרסים הֻכּו מכה נצחת וינוסו מנוסת חרב איש אל אשר נשאוהו רגליו, ובמהומה ומבוכה הזאת קפץ דריוש מעל מרכבתו ויעל על אחד הסוסים אשר נקרה לו במרוצתו וינס גם הוא להמלט על נפשו, וכל משפחתו יחד עם האוצר והכבודה וכל אשר לו נפלו בידי האויב המנצח.

לעת ערב התהלך אלכסנדר במחנה הפרסים אשר עזבו כהחפזם וישמח לראות את השלל הרב אשר נפל בידו. ויהי כעברו על פני כלובנו התפלא למראה עיניו –– ואמהר ואשתחוה לפניו ואחר כן קמתי כְפִי אשר נתנוני כבלי ואפתח פי ואֹמר:

“מלך רם ונשא! הנה אלהי השמים והארץ היה בעזרך, הוא הרים ימינך על צריך וישימם הדֹם לרגליך. תן איפא תודה לאלהי עוזך ושים לו כבוד במעשה צדקה וחסד אשר תעשה לשם קדשו בערב היום הנכבד הזה, אשר בו נגלה אליך חסדו וישועתו! אמנם כבוד ועז לגבור המנצח, אבל תהלה ותפארת לגבור העושה חסד. אנכי נסעתי עם משפחתי דרך העיר בבל; והנה מצאה אשתי חן בעיני דריוש ויצו לגזלה ממני ולהשליכה ההרמונה, וכאשר נסיתי להצילה חרה בנו אף דריוש ויצו לאסור את כלנו בכלוב הזה, להיות עתידים בידו ליום רע למות מות אכזרי. ועתה אדֹני המלך, יגדל נא חסדך עמנו וקרא לנו דרור, כי נוכל לשוב אל ארצנו ומולדתנו. כה ישיבך ה' בשלום אל ארצך ומולדתך אחרי כלותך מעשיך בכל אויביך הקמים עליך, ונודע בעולם חסדך וענו ואמרו כל שומעי שמעך כי כגבורתך כן רבו רחמיך והיא תפארתך ותהלתך!”.

פלגי מים ירדו עיני בהעתירי עליו דברי, והדברים נגעו עד לבו.

“מאין אתה ומה מולדתך?”.

“מארץ יהודה עבדך”.

“היהודים! –– קרא אלכסנדר בעקשות פה –– אין נפשי אל העם הזה. בעברי דרך אסיה הקטנה שלחו כל העמים ציריהם לקראתי לקדם פני בהכנעה רבה, רק היהודים מאנו להכירני למושל עליון עליהם. אבל עוד מעט וידעו את ידי”.

“מלך כביר ורב חסד ואמת! תנה עז לעבדיך להשיבך דבר: הן לא מאשר קטנת בעיניהם מנעוך מכבוד, כי אם מאשר גדלה תודתם לאחר אַבות דריוש, אשר נתן הרשיון לאבותינו גולי בבל לשוב אל ארצם וגם נתן להם מכספו לכונן מקדשם כבתחלה. על כן נחשב בעיניהם לעון לא יוכלו כפרו אם יבגדו ביוצא חלציו ויעזבוהו בקרב צרה לשית ידם עם אויבו עז. אנחנו היהודים הננו עם אשר יחרות חסדי אחרים עמו על לוחות אבן להזכרם עדי עד, ורעותיהם –– בחול יַמים, לשכחן כמים עברו. ואולם נסה נא ועשה עמנו אות לטובה, ויהי נא לבך נכון ובטוח כי זכור נזכור חסדך לך ולזרעך אחריך עד העולם”.

לדברים האלה שככה חמתו, ויצו לפתוח את כלובנו ולהסיר מעלינו את כבלינו. כמעט יצאנו לחפשי נפלנו לפניו על אפינו ארצה ונברכהו בתודה. והוא צונו לקום, וירמוז לי ללכת אחריו אל אהלו.

כבואנו שמה הואיל בחסדו לכבדני ולהושיבני אל שלחנו. בהרימי עיני להתבונן אל האהל פנימה, השתוממתי לראות כי קטן ודל הוא עד כי צעיר פקידי הפרסים ימאס לשבת בו; שם לא נראה כל מעשה רקמה וכל מעשה חֹשב, לא כסף ולא זהב ולא כל יקר, וכמעט חסרו בו גם הדברים היותר נחוצים לכל אדם פשוט –– ואף כי למלך גדול כמֹהו! ואלכסנדר קרב את כסאו אלי ויאמר: “הנה הצדקת את עמך בעיני, ולך הצדקה כי כן דברת; ובכל זאת עלי לכבשם ולהכניעם תחתי, כי מלך כמֹני לא יוכל עבור על פשע. הם הכעיסוני במעשיהם ולחרפה גדולה תחשב לי לעיני כל באי עולם, אם אסלח לעם אשר נועז להכלימני ולהשיב פני. אמנם נקל הוא לכבוש עם נועז, אבל כבד לעצור בו ולדבקהו אל דגל מנצחהו. לכבשהו נוכל בנשק ברזל, אבל להדביקהו אל ממשלתנו נוכל רק ברוח חכמה ודעת. ועל כן נחוץ לי לדעת דרך העם הזה ומעשיו ומנהגיו, וממך אדרוש להורותני דרכו וכל תכונתו אחרי רואי כח לא צפון משכל לבך. וראשית דבר הגידה לי החזק כח חילו וצבאו במלחמה?”.

“אנחנו העם היותר חזק והיותר רפה בכל עמי העולם”.

“באר לי דבריך!”.

“בשימנו לב אחד להיות לעם אחד העובד אלהי אחד, אז אין עם בעולם אשר יגבר עלינו בכחו; אך בהחלק לבנו ובבגדנו באמונתנו, אז גם הנקלה בעמי הארץ יגבר עלינו ויכבשנו. דמיוננו לשבטי עץ, אשר בהיותם קשורים יחד תקצר יד איש לשברם, ובהפרד אגודתם, אז אחד אחד ישברו על נקלה”.

“ומה הנכם עתה?”.

עתה הננו אגֻדה אחת וזו כחנו לאלהינו".

“ומה לי לעשות איפא?”.

“מלך רם ונשא! הן חיים וחסד עשית עם עבדך, ותקטן עוד זאת בעיניך ותקחני אחר כבוד להתיעץ עמי על צפוניך. ועל כן דע לך כי עוד לפני דעתי אותך כבדתיך ואוקיר שמך מאד. וזה הדבר: עוד לפני מאתים שנה היה בתוכנו נביא ה' ושמו דניאל אשר נבא טוב עליך, בבשרו כי מלך אדיר יבוא מארץ יון ויחזק על מלך פרס, והרס כסאו ומשל ממשל רב בעולם –– ועל כן האמינה בי כי אך טוב איעצך. ועתה שים נא דברי על לבך: הן יש לנו היכל בירושלים, הוא בית המקדש אשר עיני כל העם אליו נשואות, כי כבוד ה' חופף עליו. גם יש לנו כהן גדול שהוא גם נשיאנו ומושלנו. והיה אם תתן כבוד למקדשנו והוד להכהן הגדול המכהן בו לפני ה' אלהינו, אז תמשוך אחריך לבב כל העם, ולך יהיה בלי חרב וחנית ובלי כֹבד מלחמה –– כי אך בזה ישמח עם אם יכבדו אחרים אמונתו; לא כן אם יקלו בה לעיניו –– כי אז יבער כאש אפו ועברתו שמֻרה נצח”.

כהתמי דברי אלה נענה אלי אלכסנדר בראשו, כי היה דברי לרצון לו, וישם ידו על שכמי ויאמר: הן בידך עתה לשוב אל ארצך בכל עת, אך אם תאבה לו שמעני: לכה עמדי ואיטיב לך, וידעת כי שלום אהלך וכל רעה לא תאֻנה לך ולכל אשר לך".

שמעתי לעצתו ואעש כדברו.

––––––––––

נפשנו ימים אחדים ואחרי כן עברנו על פני סוריה, ונכבוש את ערי דמשק וצידון וצור ועזה, ואחר כן שמנו פנינו אל ירושלים הבירה.

בהודע לאחינו יושבי ירושלים כי המלך אלכסנדר הולך וקרב עם חילו, נבוכו כלם, ותהי זעקה גדולה ומרה בכל העיר. והכהן הגדול יַדוּעַ קרא צום ויקדש עצרה והעם התענה יום תמים ויקרא אל האלהים בחזקה. ויבוא מלאך אל ידוּע בחלום הלילה ויאמר: “השמר והשקט ואל תירא, כי אלכסנדר לא יעשה לכם רעה. מחר תצא אתה וכל הכהנים והעם היושב בירושלים לקדם בכבוד את פני המלך הגדול אשר אצל ה' עליו מהודו, ואז יתן לכם את בריתו שלום”. ויהי בבקר ויקרא הכהן ידוּע אליו את כל ראשי העם וזקניו ושופטיו ויספר להם בלב שמח את דבר ה' אשר היה לו במחזה. כלם שמעו לדבריו ויעשו כעצתו. הוא לבש את בגדי הקדש אשר בהם יכהן פאר, אחריו הלכו כל הכהנים בלבושי הכהונה, כמדֻבר, ואחריהם כל העם לבושי בגדים לבנים כביום מועד, ובבואם לפני שעיר העיר פגשו בחילנו. ויהי כראות אלכסנדר את הכהן הגדול ההולך לקראתו, וירד מעל מרכבתו ויכרע על ברכיו. וכראות זאת פַּרמִניה ידידו ושר צבאו השתומם ויקרא: “איך תשפל בעיניך, אדוני המלך, לכרוע ברך לפני כהן יהודי!” ואלכסנדר ענהו לאמר: “לא לפניו אני כורע ומשתחוה כי אם לפני מלאך ה', אשר נגלה אלי בחלומי בשומי פני ארצה פרס ויבשרני כי תעוז ידי במלחמה וכל הארץ לי תהיה. ובהתבונני אל הכהן הזה ואמצאהו בצלמו כדמותו”.

והעם הוביל את אלכסנדר בשמחה ובצהלה העירה¹³. שם הביא קרבנות במקדש ה‘, ויצו לקרוא לפניו את נבואת דניאל מעל הספר. וישמח על הדברים שמחה גדולה. ביום השני קבלו היהודים עול מלכותו עליהם, והוא לא הכביד עליהם ידו ויפטרם ממס השנה בכל שנות השמטה, ויתן להם להכנס ולבוא בצבא חילו מבלי אשר ידרשו להפר בגלל זה חקי דתם. ובעזבו את העיר ברכוהו כלם בשם ה’ והכהנים נדרו לו נדר כי כל הבן הילוד להם בשנה ההיא יקרא “אלכסנדר” על שמו, וכן היה.

ואנכי נשארתי מאז והלאה בעיר מולדתי, ואקן לי חלקת שדה וכרם, ובהם מצאתי חית ידי לי ולכל נפשות ביתי עד היום הזה.

כל עוד אלכסנדר הגדול היה חי, התענגו בני עמנו על רוב שלום ולא נפקדו רע. אבל ימי המנוחה לא ארכו, אמנם כבד לאדם לשאת במתון את שלומו ואשרו מאידו ואסונו. אלכסנדר אשר הסכין לחיות בשדה ולהשתפק במעט, עזב את דרכו זו אחרי כבשו את פרס, ויתן את נפשו לחמדות בשרים אשר הרסוהו כלה ויורידוהו בדמי ימיו שאולה, וימת בבבל בשנת השלשים ושלש לימי חייו. ומאשר לא היה לו בן אשר יירש את כסאו אחריו פרץ ריב בין שרי צבאו בקרוע כל אחד חלק מממלכתו אליו. ותלמי לאגי שהיה למלך במצרים כבש את ארצנו במרמה, כי בא ירושלימה ביום השבת, בהתחפשו לאמר: כי נכספה גם כלתה נפשו לראות את בית אלהינו, ואנחנו לא יראנו רע ונפתח לפניו שערינו. אבל כמעט בא העירה העמיד את אנשי חילו בה למשמר, בדעתו אל נכון כי לא נחלל את קדושת היום לקרא עליו מלחמה, וכאשר הכרנו ערמתו כבר עבר המועד –– כי התחזק במעֻזנו ויכבש אותנו לו, ורבים מאתנו הוליך עמו שבי ויושיבם בארץ ממלכתו, והננו עד היום עבדים נושאי מנחה למלך מצרים.

––––––––––

בני יקירי! בטרם אכלה את דברי, עלי לספר לך עוד דבר אחד על אֹדות אלכסנדר הגדול, וראית ונוכחת כי באמונת אֹמן יצלח עם ובבגד בוגדים יפרע.

הלא ידעת ממגלת זרובבל בן שאלתיאל אבינו, כי בשוב ה' את שיבת ציון רבו צרי עמנו אשר שמו מוקשים על דרכיו. הצרים ההם לא חדלו להרעימנו גם אחרי כן; בתוכם הכי הגדיל סנבלט החורני קצין שמרון. והוא ומרעהו טוביה העמוני, בני הנכר אשר התנחלו על אדמתנו בהיות עמנו בגולה, התחתנו בקציני יהודה, “כי היתה יד השרים והסגנים במעל הזה ראשונה” להתערב בעמים האחרים. שכַניה בן אָרח נתן את בתו לאשה לטוביה העמוני, ובן טוביה לקח את בת משֻלם בן ברכיה לאשה לו. מנשה בן הכהן הגדול יוֹידע נשא לו לאשה את נִיקַסָה בת סנבלט החֹרוני, מהם ראו יתר העם וכן עשו, ובכן התערבו זרע הקדש בעמי הנכר, ויהיו ילדיהם תֹעי רוח באמונת האל, בהיות מעשי אמותיהן הנכריות בידיהם. והמכשלה הגיעה עד בית ה' –– כי על פי הכהן אלישיב היה לקרובו טוביה העמוני לשכה בהיכל ה‘, היא לשכת כלי הקדש והמעשר והתרומה. ומנשה חתן סנבלט שרת לפני ה’ גם אחרי חללו כהונתו, ואתו יד גדולה מיתר הכהנים אשר התערבו בעמי הנכר וישחיתו ברית הלוי ויכשילו רבים בתורה בבארם אותה על פי דרכם. ויהי כבוא נחמיה בן חכליה ירושלימה ויקנא לה' ולעמו קנאה גדולה, ויגרש את טוביה העמוני מלשכת הקדש, ויעבר את אלישיב מפקודתו, ואת מנשה הבריח מעליו. אז יזם סנבלט עצה להקים על היהודים את הרעה מתוך בית קדשו, לאסוף אליו את מנשה ואת יתר הכהנים המגֹרשים ויקם להם בית אחר לה' על הר גרזים אשר על יד שכם, להיות לשטן לבית השני אשר הוקם על מכונו בהר הקדש בירושלים. השמרונים בהתאמרם לשומרי תורת ה' דמו למשוך לבב כל העם אחריהם; אך שומרי חֹמת ציון, החכמים הסופרים, עמדו בפרץ וינדרו נדרים ויעשו סיגים למשמרת הקדש. מאז והלאה היו השֹמרונים פוסחים על שתי הסעיפים: אם הוטב ליהודים ואמרו כי בקהל ישראל יַחדו גם המה, ובימי רעה התכחשו להם וישיתו ידם עם אויביהם.

ויהי כעלות אלכסנדר הגדול למלחמה על דריוש מלך פרס, וישמרו היהודים אמונתם לממלכה אשר הפליאה חסדה להם וימאנו תת חיל וצדה לצבא האויב, והשֹמרונים שקדו לעשות כדבר מלך יון ויתנו לו את כל חפצו וגם שלחו שמונה מאות איש חיל לעזר לו. ובהגיע השמועה כי גברה יד אלכסנדר במלחמה וכי עולה הוא עתה לעשות נקמות ביהודים, שמחו השמרונים שמחה גדולה ויתנחמו בלבבם כי המלך האדיר הזה ישית קציר לעם חרמם, ובהם יבחר להושיבם ראש בארץ הצבי. וישלחו להגיד להמלך כי לא ליהודים המה כי אם לצריהם. וכאשר בושו משֹברם והמלך האיר פניו ליהודים ויכבד מקום מקדשם לעיני כל, שבו ויגידו לו, כי גם המה יהודים כאחיהם –– ויהיו בעיניו כמתעתעים, ולא שת אליהם לבו.

אז חרה אפם עד להשחית וכבוא אליהם הנציב אשר הפקיד אלכסנדר על כל ארץ סוריה לשבת בשמרון, ויתקשרו השמרונים עליו וישרפו את ביתו עליו באש. אז עלה אלכסנדר על שמרון ויבקיענה אליו ויעש משפטים בהקושרים ויושֶב בתוכם את בני עמו, אף קרע חבל ארץ מעל גבולם ויתנהו לבני יהודה לנחלת עולם.

בני! הנני מפקיד בידך את המגלה הזאת יחד עם זר הדפנים אשר שמה אמך על ראשי ביום מסה, והנחת אותם אל המגלה והזכרונות אשר השאיר לנו זרובבל אבינו הזקן, והיו לך יחדו למשמרת עולם. תמו דברי אביך

עזריה.