מאמר XI
אני ואַתָּה. שגוּר בפי הבריות הפִתגם: “לחדור לנשמותיהם של בני אדם”. משום שבני אדם דשו בו הריהו נראה, לכאורה, קרוב מאד אל השכל. באמת הוא רחוק מהשכל מאוד. באמת הוא כל כך רחוק מהשכל עד שכשאנו באים לרדת לכוונתו נולדת מאליה השאֵלה בלבנו: וכי יש לו בכלל לפתגם זה איזו כוונה שהיא? נסו נא והסתכלו במחשבה לנפשם של בני אדם – מה תחזו בה? לא כלום, מלבד תהום גדולה ואפֵלה, תהום ריקה וגדולה ואפֵלה, שיותר מחולשת הראש לא תתן ולא תוסיף לכם. הפתגם הזה, השגור ככה בפי הבריות, אינו באמת אלא מֶטאפורה שגם שנוּנה איננה. כל מה שאנו יכולים ביחס אל הנפש, אל נפשו של אדם, אינו אלא לחשוד אותה בהרגשות ובמצבים פנימיים על פי אותם הסימנים החיצונים שאנו מוצאים לזה. רואים אנו אדם בוכה ואומרים: סובל הוא ייסורים; רואים אנו אותו חיוור וחושבים: אדם זה נבהל; אנו רואים צחוק בפניו ומנחשים: הוא שמֵח. אבל כלום זה פירושם של הדברים – לחדור לנשמותיהם של בני אדם? הלא כל זה אינו אלא חלוקת מקום שאנו חולקים במוחנו לשוּרה שלֵמה של עובדות הגיוניות: אבל “נשמתם של בני אדם” עדיין אינה בכאן וכל מה שאנו חושבים ואומרים ביַחס אליה אינן אלא השערות קלושות, שאפשר שיש להן יסוד ואפשר שהן פורחות באוויר. כשאדם בא לידי הכּרה זו הריהו מתרגז וקובל: מה בצע לנו בעלמא דמסאבוּתא הָדֵין, שדווקא מה שאנו צריכים לראות בו איננו רואים ואיננו יכולים לראות. אלא שמצב ההתרגזות לגבי כל אדם הוגה, שנפשו מגששת נתיבות, אינו כמעט אלא מצב נורמאלי. מִדי הַרגישו, שיש לו חשיבות יתירה לעמוד על אופיו של איזה דבר – סופו, שאחרי פשפושים וניקורים של יגיעה וייסורים רבים הריהו מוצא, שגם הפעם יהא צריך לוותר על מה שחשוּב לו כמו שהוא עושה בכל פעם. לגבי דידן, לגבי הניקורים והפשפושים ב“נשמתם של בני אדם”, בא עדיין גם השכל שדרכו בלגלוג וזורה מלח: מה לנו גדולות – ונשמתנו אנוּ? כלום פתוחה היא לנו יותר מזו של אחרים? ובכלל – הנפש… כלום בטוחים אנו, שיש נפש במציאות? הלא היו רבים ורבים מאוד הוֹוים, שכופרים לגמרי במציאוּתה. יש – אומרים הם – רק תורת הנפש, זאת התורה, שאנו קוראים לה – פסיכולוגיה. פסיכולוגיה זו – כולנו יודעים זאת – אינה מטפלת בנפש גופא. היא חושבת, שכל מהותה שלה אינה אלא לברר את המצבים השונים של הנפש – המצבים הללו, אשר – הרשוני נא להזכירכם – גם הם עודם שדה לגמרי לא עוּבּד אצלנו… מה איפוא יש לנו להוציא מזה? אנו אפשר שנשיב בלגלוג תחת לגלוג ואפילו בחרפוּת. ראשים אנו שנחליט, שהפּסיכולוגיה אינה חוכמה ושנאמר למאטֶריאליסטים מה שכבר אמרו להם אחרים, לאמור: אידיוטים אתם. אין כל ספק, שרגש הקצף יש לו זכויות שלו. אלא שכל זה יפה ויש לו טעם כשאדם יושב במסיבה ויש לו שומעים; אבל כשהוא מתבודד בחדרו ואיש לא יראנו ועוד כשאין לו כל תקווה אפילו שתהא התרגזותו זוּ משמשת לו אחר כך, לפחות, לתכליוֹת ספרותיות (הלא גם הסופרים אינם יושבים יום ולילה וכותבים; ויש אשר מוחם מטפל במחשבות פחות “עוברות” מאלו הנוגעות לספרים “אשר אִתם בכתובים”) אני חושב, שהתרגשות זו לא מעלה לו ולא מורידה. בשעות שכאלו אדם מוצא יותר טוב לגשת בפעם האלף ואחת שוב אל אותו מעגל הקסם – כמובן, באנפילאות ועל בהונות רגליו. מי יודע? אפשר, ש“נשמתם של בני אדם” אינה מסתתרת אלא בשעה שהיא רואה שיש מסתכלים בה: אבל כשיהא אדם זהיר ויתחכּם לה שיהיה מביט אליה והיא לא תראנו – אז אפשר ימצא את אשר יבקש. אבל אי הכי שוב אינו מוצא את הפסיכולוגיה, מַטרוֹניתא זו, המסורבלת בשר רב ותנועותיה כבֵדות ומכריזות תמיד, כאֵלו של כל החוכמות אחיותיה, אותה אינו מוצא שוב הגונה לזה, שיהא אדם יכול לצוד בה את אחת הסוּבּסטאַנציות הפורחות, קלות־הכנפים, כ“נשמתם זו של בני אדם”. ואולם אנחנו נניח לה לפסיכולוגיה, שיהא כיסאה מוטל בין כל גדולות שבחוכמות ולא נתגרה גם במאטריאליסטים וננסה מוטב לגשת אל הנפש בדרכים אחרים. בכלל אפשר לנו להניח, שאותה התהום הגדולה והאפֵלה שהזכרנו יש בה אמנם בקרקעיתה איזה דבר שהיה חשוב לנו, אלא שהחוּלשה התוקפת באותה שעה את ראשנו מפריעה בעדנו מראוֹת אותו. אז לא נהיה זקוקים כלל לדרכים אחרים. דבר שבחולשה יש לו תרופה. די לנו, למשל שנתרגל להיות מביטים אל אותה התהום האפֵלה, שעד עכשיו היינו חושבים שאין לה סוף. ומלבד זאת – הלא לא נמנו עדיין וגמרו, שכל דבר שאין לו סוף אין אדם יכול להשתמש בו לשום דבר. היו לנו ספים כְּתּוּרָא כל הימים, ששׂכלו של אדם אינו יכול לתפוס אלא בדברים שיש להם גבולים ידועים, אבל מזה אנו למֵדים רק אחת – שיש לנו דבר אחד שבאמונת־תעתועים ואנו אין לנו אלא להשתחרר הימנו. אם בשביל זה נהיה מוכרחים לוותר על הרשוּת שניתנה לנו להיות הוֹגים בפילוסופיה ומחרפים את המאטריאליסטים – נוותר. זוהי מִלתא זוטרא: זיכרו בשֶלמה אנו מוותרים. הלא תחת אלה יש אשר פתאום תיפקחנה עינינו ואנחנו נהיה קוראים באותו ה“אתה” החתוּם כקרוא במגילה הפתוחה – ומי יודע? אפשר שבזכות זאת יחדַל גם אותו ה“אני” מהיות תלוי ועומד. הסבלנות טובה להקאה – אמת; אבל זוכרים אתם את הפאקירים ודכוָתם? לסבלנות הגבוּרה, רבותי. כי, כפי הנראה, יש אמנם ממשוּת בחיפושיהם של בני אדם. הם אינם מוצאים אמיתוּת בשביל כל האדם – בזה אני בטוח. האמיתות הללו, הרוצות להיות מושלות בכיפה, כבר היו לכולנו לזרא. אני, לפחות, איני יכול לשמוע מדַבּרים באמיתוֹת שכאלה ונפשי לא תרגז. ולא זו בלבד – אלא שאפילו ה“אמת” כמוֹת שהיא, האמת ה“פשוטה” חדלה מדַבֵּר אל נפשי. בני אדם צריכים למצוא סוף כל סוף איזו תחבולה ולהשתחרר, לאחרונה, מכל מיני האמת הללו. לצד זה היו נוטים גם הפאקירים. מאליו מובן, שהם אינם יכולים ל“הוכיח” לנו את צִדקתם – משום שאת הנצחון המוּחָש לא נחלו מִימֵיהם. כי במה בני אדם מנַצחים? בני אדם מנַצחים בחרבות, בכידונים, במיקרוסקופים, והוכחות שבלוגיקה – ומיקרוסקופים והוכחות שבלוגיקה אינם אבנים טובות אלא בכתרן של הנפש ושל המחשבה הצרוֹת. וגם זאת: אמת, שצרוּת המחשבה טובה לבריאוּת; אבל יש שהיא מביאה את האדם לידי כּלָיה גם כן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.