מאמר VIII
הֵינְרִִיךְ הֵינֶה. יותר ממאה שנה עברו מיום הולדת האדם הנפלא הזה ויותר מחמישים מיום מוֹתוֹ ותולדת הספרות עדיין לא גמרה את חשבונותיה אתו. אפילו האשכנזים, שאצלם נולד ואתם חי (ואפשר דווקא הם) אינם יכולים בשום אופן לבוא לכלל הסכמה אחת בנוגע להערכת כשרונו. יש אנשים, שחושבים אותו לגאון, ויש שאינם מודים לגמרי בכשרונו והם בטוחים שהוא לא היה אלא אחד הנבלים המצויים. ועדיין אנו מוצאים גם עכשיו בדברי מריביו אותה החימה הרותחת, השִנאה הכבושה, שהיינו מוצאים באותם הדברים שהיו אומרים כנגדו בימי חייו; עדיין אנו רואים, שמריביו דהאידנא שונאים אותו ממש בשל אותם הדברים גופם, שבני דורו היו מטפלים עליו. הכול יודעים, שבעיקר לא היו בני דורו יכולים לסלוח לו את הלב ולב שבדבריו. מימיהם לא היו יכולים מבחינים מתי הוא מדבר באמת ובתמים ואימתי הוא מלגלג; לאיש לא היה ברור מה הוא אוהב ואת מה ישנא; לאחרונה, לא היו מוצאים את ידיהם ואת רגליהם בבירור אמונתו באלוהים. אנחנו מצדנו חייבים להודות, שכל האשמות הללו, שהיו בני דורו מטפלים עליו, היו ברובן צודקות. הרי אני מכבד את אבל הֵינה מאד. לדידי, הריהו אחד ממשוררי אשכנז הגדולים מאוד. ובכל זאת איני אחראי אם אמצא את ידַי ורגלַי לכשישאלוני את מה היה אוהב ובמה היה מאמין; ויש מקומות רבים בדבריו, שבשום אופן איני יכול להחליט בנפשי: אם נאמרו באמת ובתמים או שיש בהם אֵיזו כוונה זרה. אלא שאחרי כל אלה איני יכול להחליט, שדבריו נאמרו בלֵב־ולב. אדרבה, דווקא אותם היסודות המיוחדים לו, שהיו כל כך מקניטים את האשכנזים שבדורו ושלאחר דורו, אותם היסודות שבהם היו הם מוצאים ראיות לאשמותיהם, מדברים ללבבי שלי אחרת ובהם אני רואה את ישרת לבבו המצוינה, שהיתה יחידה במינה. לדידי, היתה הסיבה הנכונה לטעותם של האשכנזים, שלא הבינו את הינה כראוי – אותה הפגיעה, שנפגעה אהבת עצמם בדבריו וממשלת הדעות הקדומות אצלם. מדרכו של הינה היה, שיהא מתחיל את דבריו בפנים רצינים שברצינים וגומר אותם בלגלוג של אדם. הילכך היו המבקרים והקוראים סתם, שלא היו מוכנים מתחילה לשום סוּרפריז שכזה, מקבלים תמיד את הלגלוג לנפשם הם והיו נעלבים. פגיעה שכזו בכבודו של אדם אין לה סליחה; ולפיכך אנו רואים את כל אותה השנאה, הרותחת בלבותיהם של האשכנזים כלפי הינה ובאמת אנו מוצאים, שהינה היה לפרקים רחוקים מאד מזלזל בכבודם של אחרים ובכל מקום שאנו רואים אותו מלגלג אינו מלגלג, על פי רוב, אלא לנפשו הוא – ובייחוד ביצירותיו של השנים האחרונות, אשר נכתבו בהיותו מוטל ב“מאטראצֶנגרוּפ’ט” שלו. אצל הרוסים אנו מוצאים גם כן הרבה אנשים, שלא היו יכולים לסלוח לו לגוגול שלהם את לגלוגיו. אחר כך בא גוגול זה גופו והודה, שכל ימיו לא היה מלגלג אלא לנפשו הוא. ומה שאיננו מוצאים כל “התמדה” במשפטיו של הינה זה עדיין אינו מוכיח שנאמרו שלא באמת. הינה לא היה כל ימיו להוט אחרי תאוות הקנטור. הינה לא היה יודע באמת במה יש לו להאמין ואת מה יש לו לאהוב והיה משנה את טעמו שבע ביום; אבל מה מוכח מזה? אילו היה רוצה היה יכול גם לעשות את עצמו כאילו הוא נאמן לדעותיו או־אילו היתה עינו פחות חודרת – היה יכול גם הוא כהרבה אנשים אחרים לסגל לו בכוונה תחילה מחשבות־תפארה ידועות ולהיות קושר להן כתרים כל הימים ולהקים חַיִץ בין המחשבות החיצוניות הללו ובין אותם ההרגשות ומצבי־הנפש שלו הפנימים. הלא יש רבים מאד החושבים שכך חייב כל אדם לנהוג, כשאדם בא “לשאת דעוֹ” יש לו להשתמש רק באותן המחשבות של צֶרֶמוֹניה, המונחות מוכנות בשביל זה בכל אותם הספרים, שכתבו החכמים והמלומדים הגדולים מימות דורות, מבלי אשר ינסה אפילו לבדוק אותן ולראות אם מתאימות הן אל הנעשה בנפשו הוא. ולפיכך אנו מוצאים לפרקים תכופות מאוד, שבני־אדם פחותים, בני אדם אכזרים, בני אדם נוקמים ונוטרים כנחשים יוצאים ומקלסים לנו בספריהם את אהבת הטוב ואת הסליחה הגדולה ואת הוותרנות ואת גדלוּת הנפש ואת כל אותם הדברים הגדולים, שהם מוצאים בספריהם של כל החכמים הגדולים, ואת נפשם הם הרי הם מכסים ממנו. בטוחים הם, שכל אלו “התאווֹת הפחותות” לא נולדו אלא בשביל שיקבור אותם אדם חיים והעיקר הוא ה“מסקנות” שאדם רוכש לו. אמת הדבר, שלקבור את התאווֹת חיים לאו בכל זימנא אפשר: התאווֹת הללו חוצפה יתירה יש להן; אבל לסַמא אותן מן העין – ובייחוד בספרים שאדם כותב – אפשר ואפשר. ואנחנו לא לבד שאיננו רואים בזה חטאת, אלא שיושבים אנו וקושרים כתרים לראשי האנשים הללו. ולפיכך אנו רואים בכל אשר אנחנו פונים – אחת: החיים משועבדות “מסקנותיהם” של בני אדם אל כל תאווה קלה שלהם, ובספר הרי הללו יושבות לכיסא משפט ודנות את “התאוות” ואת “היצר” בכל מיני דינים קשים. וזאת היא רוח אמונה, אבל אמונת רוחו של הינה היתה אחרת. הוא היה מדבר את כל אשר את נפשו; ולפיכך היו נטוּרי “האידיאלים” המושבעים מזדעזעים ומוצאים את “רגשותיהם היותר נשגבים” נפגעים מדבריו. חרוֹד חָרַד לבם לחומות ולגדרים, שדורות ויובלים שלֵמים השקיעו בהם כל כך הרבה עמל וכוונות טובות, שלא יהי סופם לכליה. ואפשר, שהם היו הצדיקים. סוף סוף אין העולם עומד אלא על הצביעוּת. בשביל שיהא הכול יפה יש לכסות הרבה. יש חולים ומשוגעים, שאינם צריכים לנקר את העיניים ויש בתים מיוחדים בשבילם יש קבצנים מזוהמים, שנחוץ לסגור אותם במרתפים יש תאווֹת שונות, שמקומן במסתרי הנפש. הצדק והחירות ודאי שהם דברים גדולים במאוד ויכולים הם שיהיו מטיילים אפילו בחוצות קריה; ואולם את שלוות החיים, את השלווה הפנימית של החיים ואת החיצוניות שלהם, הרי הם צריכים להתחשב. הפרוֹטֶסטאנטיוּת גם היא מבינה את זאת לא פחות ואפשר גם יותר מהקאתוליות. הפּוּריטאניוּת הדייקנית הרימה את הדיסציפלינה הנפשית למדרגת חוק מוסרי גבוה, שהיה שולט בבני אדם ובחייהם בעריצות נוראה. בתחילה חופה וקידושין ואחר כך חיי משפחה – זה כל האדם; אבל אהבה – לאפוּקי אהבה. גרֶטכן זו, אותה הילדה התמימה שהלכה אחרי לבה, שהיתה בה החוצפה להקשיב לקול רגע נפשה, היא בעצמה יודעת, שחלאת האדם היא. זאת הדיסציפלינה הפנימית, שזלפה הפּוּריטאניוּת אל הנפשות, היה כוחה יפה הרבה מכוחה של אותה החיצונית, שכל מיני תליינים ושרי הסוֹהר היו משגיחים עליה. היא היתה מעוז לממלכות ומישגב ללאומים. את בני האדם נתנה כזבל אשר בשדה. למאות ולאָלפים היה והֹווה מספר הקרבנות אשר הועלו בלי כל פקפוקים יתרים על מזבח ה“אינטרסים הנשגבים של הרוח”. ה“עבודה” לסדרם של הדברים הללו השתרשה כל כך בלבותיהם של יושבי אשכנז (הריני מדבר בהם משום שכבד מאוד למצא איזה עם אחר שיהא כל כך משועבד אל הדיסציפלינה כמוֹתם) עד שאפילו אותם האנשים, שהחירות היתה מהותם הנפשית, לא היו משוחרריםהימנה: החטא היותר פלילי אינו העבירה גופא (כל עבירה, שיסודה אינו בחולשה כמו זו של גרטכן, לא היתה בכל זאת נחשבת לחמורה, אף על פי שכפרה לא היתה גם לה), אלא ה“מרידה” שבעבירה, ההתרסה הגלויה והחצופה כלפי החוק ואפילו אם אינה מתגלית אלא בדברים של מה בכך. לפיכך כל שאיפתו של אדם היא ראשית כל להראות לכול את ישרת רוחו לגבי זה. במידה פחות או יותר מרובה היו הכול פורצים גדר: אלא שיותר שהיה אדם חוטא במעשה יותר משבח היה ומקלס את החוּקות ואת המשפטים בדברים. וסדר־דברים שכזה היה נוח לכּול. הכּול ראו בו את אותו הסדר, שטבע הדברים מחייב, אותו, שהמוסר דורש, שאחֵר הימנו אין המוסר יכול לדרוש. הכול ראו בו פרי נצחונותיו של הרוח על החומר ושל השכל על תאווֹת האדם. הכול מבינים, שאף אילו היה הדבר באמת ככה, לא היה אפילו אחד שתהא בו החוצפה לשאול אם באמת מהראוי שינצח הרוח את החומר והשכל את התאווֹת. ולפיכך כשבא הֵינה ומצא בלבו חוצפה כזאת ושאל אותה שאלה והיה רוצה אפילו להשיב עליה לפי רוחו שלו, מִיד חרדו כל אותם האשכנזים הכשרים ממקומם וראשית דברם היה – בלב ולב ידבר האיש. משום שאי אפשר לו לאדם, שלא יהא רואה את כל האמת והיוֹשר שבסדר זה; הווה אומר, שמשַטה הוא. ויותר משהיוּ פוגשים בדבריו של הינה את אותם המקומות, החסרים באמת את ביטחת האיש שדרכו סלולה לפניו, יותר היתה סברתם זאת נראית להם לוודאית. יש אצל הינה שיר אחד, הגומר בדברים הללוּ: “אל הבשר, אל הבשר אשא נפשי, אל הבשר הצעיר והענוג; את הנפש יכולה את לקבור באדמה אפילו – נפש יש לי לעצמי למדי”. כפי שאתם רואים – דברים שבחוצפה יתירה; אבל בחוּצפה זו פועם ועולה אותו הצחוק המיוחד שלו, שאנו צריכים להבינו כהתגלותה של התפלגות־הנפש, שאנו צריכים לראות בו לגלוג לנפשו שלו. במקום אחר הוא מספר מעשה בשתי נשים, אם ובתה, שפגש. שתיהן נוחות לו. האם משום שהיא יודעת הרבה והבת משום שאינה יודעת ולא כלום. מה יעשה? והנה הוא ניצב כאותו החמור ששתי קוּפות של מיספוא מוטלות לפניו. שוב אותה החוצפה, שוב אותו הלגלוג – ומה יעשה האשכנזי הכשר שלא יתרגז? הרגשות שכאלו לא גליא לבּא לפומא; ואם יש שרוצה אדם לסַפר בהן, יש בשביל זה סגנון מיוחד ודברים מיוחדים, אותו הסגנון הבכייני ואותם הדברים הרכים של התשובה שבלב וכל הסיגופים שלה; אבל שיבוא אדם ויהא צוחק בדבר זה? צחוק בדברים שכּמותם אינו מן הנימוס; צחוק בדברים שכאלה אינו אלא מקניט. הרי אני חוזר ואומר: הינה גופו לא היה מובטח תמיד, שהצדק אתו בזה. במבחר שנותיו הריהו מספר כבר בפרצה אחת גדולה ככל העולם כולו, שנפלה בנשמתו לאורכה וחצתה לשתיים את אחדות־ההרגשות שלו, שהיתה לו לפָנים. כשהיה דויד המלך מתחטא לפני האלוהים וקושר כתרים אל הטוב ואל הצדק היו חטאיו הרבים רחוקים משפתיו וכשהיה אפילו מזכירם לא היה מזכירם אלא בשביל להתוודות עליהם ולהתחטא לפני אביו שבשמיים. גם נשמתו שלו היתה שבורה; אלא שהוא היה יכול להיות זהיר. כשהיה בוכה לא היה יכול ולא היה רוצה להיות שמח; כשהיה מתחטא היה החטא רחוק ממנו; כשהיה מתפלל – לא היו מחשבות זרות בלבו; כשהיה מאמין – היה הספק ממנו והלאה.
יושבי אשכנז, שהיו כל ימיהם משוררים את פרקי תהילים שלו, הסכינו לחשוב, שאחרת אי אפשר. מודים היו, שיש אשר תהיינה בנפשו של האדם הרגשות סותרות בזו אחר זו; אבל שהרגשות כאלו תתנגשנה בנפש אחת בבת אחת – הלא זהו דבר שאי אפשר, הלא זהו פשוט דבר מגונה, הלא זה אינו אלא לשאט בנפש – דבר שכזה, שאינו לא לפי רוח המצווֹת ולא לפי הלכות ההגיון! הם לא היו יכולים לחשוד בהינה, שהוא גופו אינו יודע את אשר אתו, ולפיכך לא ראו ביצירותיו אלא כוונה להשחית וחילול כל קודש והתחילו חרדים. שלוות רוחם האזרחית נטרפה לגמרי כשראו, שהינה נשאר עומד במריו אפילו לפני מותו. כיצד? אדם מוטל על מיטתו רצוץ ושבור; כוחו יצאהו לגמרי; מכאוביו הנוראים לא יַרפו ממנו וכל תקווה לא נשקפה לו שירפו – והוא לא יחדל מחלל את הקודש כאחד הנבלים. גדולה מזו: יותר שהיו מכאוביו גדולים, יותר שהיו ייסוריו מתרבים, יותר היה ארסו הולך ורוחש, יותר חִציו נעשים שנונים. דומה, מה יש לו לאדם מדוכא וחרב שכמותו לעשות אם לא לשוב בתשובה שלֵמה אל אלוהים שבשמיים ולהתפלל לחסדיו? אבל כביר היה הרוח אשר פעם בבשר המדולדל הזה. כל מחשבותיו היו אמנם שואפות לאלוהים, לאלוהים אשר את ידם החזקה ואת ממשלתם הגדולה לא היה אדם זה יכול שלא יהא מרגיש בנפשו הוא; אבל כל המחשבות הללו וכל ייחוּסו אל האלוהים כל כך לא היו דומות לשל אחרים ואותם האחרים, בני אדם רצינים, שהיתה להם קו־משקולת בכל דבר, לא ראו אלא להיות שורקים לו בשפתיהם. ככה לא דיבר עוד איש אל האלוהים מימות עולם. בנוהג שהעולם, שבני אדם יראים את האלוהים או אוהבים אותו; הילכך אנו רואים אותם כשהם כורעים אליו ונפשם קוראה לסליחה או כשהם מרקדים לפניו ונותנים לו שבח והודיה. אצל הֵינה לא ראינו לא הא ולא הא. בכל שיריו הרבים לא מצינו אלא חוצפה רבה, אותה החוצפה הנפלאה, שהגדוּלה מבצבצת מתוכה, אותה החוצפה, שהיתה מיוחדת לו בלבד. הוא אינו מוֹדה בחטאיו הרבים; ואפילו כשחרב חדה מונחת על צווארו לא יפול רוחו בו. הוא אינו מתפלל לחיי העולם הבא; הוא אינו רוצה להיות נהנה מזיו השכינה לאחר מותו – אחת הוא שואל מאת האלוהים ואותה יבקש: שיְקימנו מחוליו הכבד וירים במקצת את קרנו בדיני־ממונות. “אני יודע היטב. האדמה מלאה חטאת, האדמה מלאה מרי; ואולם אנכי כבר הסכנתי בהם. מלבד זאת אני יושב תמיד אוהל. הנח לי, אלוהים, ואהיה לי פֹה – אתה רק את מחלתי ממני הסירה ומדלוּתי פלטני”. אלה הם דבריו באחד משיריו האחרונים. הנשמות הכשרות הללו, החיות תחת כנפי השכינה – אמת; אבל “להיות רוכב הערבות ולזמר פרקים מתהילים – זה אינו לפי טעמי שלי כלל”. הוא נזכר באלילה היפה שבלוּבר, אותה האלילה, שלרגליה היה מוטל ובוכה כילד, ונפשו מתחילה אומרת שירה כבשנים קדמוניות. “דאס הוֹהֶליד” אינו אלא ערבוביה נפלאה של חוצפה צינית ושל עליית נשמה יתירה ושל יאוש נורא לגלוג שלא היה כמותו. איני יכול להגיד בביטחה שבכלל לא היה עוד איש אשר יחשוב מחשבות כאלו לפני מותו; אבל בלב בטוח אני יכול להחליט, שאיש לא דיבר עוד את הדברים האלה בספרות. ב“פּרוֹמיתיאוּס” של גיתה אין אנחנו מוצאים את זו הגאווה השלֵווה, הגאווה האיתנה, המרוממה את הנפש ואותה ההכרה, שאדם מכיר בנפשו הגדולה ובזכוּיותיה הגדולות, שאנו רואים “בדאס הוֹהליד” של הינה. האלוהים, האלוהים הכבירים, אל קוֹנה שמיים, אשר ברוח פיו היתה האדמה, אשר אמר ויהי האדם, הוא יכול לייסר את גופי כרצונו, הוא יכול למרר את נפשי כחפצו, ואולם ברוחי שלי אני הוא השליט; אני לבדי יודע את אשר אני צריך, אני לבדי יודע את אשר אני רוצה, אני לבדי יודע מה טוב לי ומה רע. זאת היא תמציתה של השירה הזאת וזאת היא בכלל תמציתם של כל הדברים, אשר כתב בשנים האחרונות לימי חייו. לא היה נכחד ממנו, שהפילוסופיה והמוסר והאמונה כולם פה אחד, כי גאולה לנפש האדם אינה אלא בהכנעת הרוח ובקבלת עול מלכות שמיים; אבל הוא היה בוחל בגאולה אשר כזאת והיה מלגלג גם לפילוסופיה וגם למוסר וגם לאמונות השונות. החכמים חושבים ככה. להם, כנראה, טוב לחשוב ככה – ויהי אלוהיהם אתם; אבל מי מילא את ידיהם, שיהיו כופים גם עלי את ההר הזה? או אפשר יש להם באמת אותו הכוח, שיהא יכול להכריחני לחשוב שכּמוֹתם? ככה היה הינה שואל. ואנחנו – אפשר נבוא גם אנחנו אחריו? ואם נבוא – אפשר גם שנעשה עוד פסיעה אחת להלאה? הינה מוטל לפנינו רצוץ ושבור. אם נהיה מאמינים לדבריו (ויש רגליים לדבר) שהוא מספר ב“דאס הַוֹהֶליד”, לא באה לו מחלתו הכבֵדה וייסוריו הרבים אלא הודות לדרכי חייו שקדמו לה. היש לנו איפוא לחשוב, שגם להבא (אם נניח, שאותו ה“להבא” ישנו) לא יהא אותו איש מוצא בדרכו אלא ייסורים וחוליים נוראים ושכל ה“רדיפות” הללו לא תחדלנה ממנו עד אשר ישַבֵּר, לאחרונה, את גאוותו ויַכנע את רוחו וישים את צווארו באותו העוֹל, שהוא עומד ומצוּוה עליו מתחילת ברייתוֹ, בעולו של המוסר? בכלל – היש לנו רשות לחשוב, שיש איזה פינה מיוחדה במרחבי תבל, ששם יושבים השליטים בגורל האדם ודנים ומבקשים תרופות בכדי לעשות את בני האדם שיהיו פרצופיהם דומים ונפשותיהם דומות? אפשר, שמעקשנותו זו גופא של הינה אנו יכולים להיות למֵדים כוונות לגמרי אחרות, שיש להם לשליטים הללו? אפשר – כל אותם הייסורים והמכאובים שנוחלים פה כל אותם בני אדם, המתריסים כלפי החוקים (ההסתכלות האֶמפירית מוכיחה ברור למדי, שכל נטייה קלה אל הצד, שאדם נוטה מהנהוג והמקובל, סופה שהיא מנחילה אותו ייסורים רבים ומביאה אותו לידי כליה), אינם אלא נסיונות, שבהם מנסים האלוהים את האדם. מי שרוחו גובר בו, מי שלא יירא ולא יֵחת לא מפני האלוהים וצבאותיו ולא מפני השטן וחֵילו, סופו שיהא יורש עולם הבא. כשאני לעצמי יש אמנם שאני חושב, כי “שמה” אוהבים ומכבדים בייחוד את עזי המצח הללו; אלא שמאִתנו מסתירים את הדבר בסוֹד גדול בכדי שלא ימצאו להם החלשים והוותרנים שבנו תרופה להיות מתקשטים בנוצות זרות ולרכוֹש להם בעורמה חסדי שמיים. ומי שרוחו רפת אוֹנים, כל המוותר על נפשו הוא – דינו, שיקוימו בו חלומותיהם היותר מאושרים של כל אותם הפילוסופים שבמֵטאפיזיקה: שיהיה לאחד אֶת מהותה של ההווויה ביחד עם כל רבוא רבואות האינדיודוּאוּמים הדומים לו. אני יש לי נטייה לחשוב, שכל אותן השיטות שבמֵטאפיזיקה, הדורשות בשבחו של ביטול היש לשם האהבה או של האהבה לשם ביטול היש, אינן כלל וכלל דברים של הבאי, כמו שהפוֹזיטיוויסטים רוצים. בשיטות הללו יש כוונה עמוקה, כוונה נסתרת, כוונה שכולה סוד. אמת גדולה למאוד יש בשיטות הללו. הטעות האחת שלהן היא רק מה שהן קובעות מסמרות. זה אינו טוב. בני אדם נמנו וגמרו משום מה, שבאֶמפיריקה יש אמיתות רבות ובמטאפיזיקה אינה אלא אחת. זה לא אמת. יש גם במטאפיזיקה הרבה. הן אינן דומות זו לזו; אבל זה אינו גורם להן, שלא תהיינה יכולות לדור בכפיפה אחת. אלו האמיתות שבאֵמפיריקה, ככל היצורים האֶמפירים האחרים, הרי הן נרגנות, ולפיכך זקוקות למשטר גבוה; אבל אלו שבמֶטאפיזיקה עשויות לגמרי אחרת ואינן צרות אשה את חברתה. אין כל ספק, שאותם בני אדם, שנפשם היתה להם למשא וכל חלומם הוא ביטול היש, ביטולו של ישותם, יש להם הרשות לזה. ולפיכך תהא סוף כל סוף תשוקתם זאת נִמְלָאָה, לבטח. ישותם הם תהא בטלה במה שנפשם חפצה: בישותם של האנשים הקרובים להם או בזו של הרחוקים מהם או, כמו שהפאנתֶאיסטים חולמים, ביֵשותו של הטבע הדוֹמם. אבל אי הכי יש לנו רגליים, שנהיה מאמינים גם בזה, שאותם האנשים אשר נפשם הם יקרה להם מכל אותם הקרובים והרחוקים ואפילו מאותם ה“אידיאלים הנשגבים” גם יחד, תהא להם נפשם לשלל – אם לא לנצח נצחים – אז לפחות, עד אשר תהי להם לזרא. ומכיוון שכך כבר אין אותם האשכנזים – בייחוד אותם שהיו מביטים על הינה שלא מנקודת־הראות האוּטיליטארית (מנקודת־ראות זאת גם אני איני יכול אלא להאשים את הינה בהחלט), אלא מנקודת־ראות נשגבה – מזו של האמונה או המטאפיזיקה, כמו שנוהגים בימינו אלה – אני אומר, אינם צריכים שוב להיות צוֹררים אותו. הוא לא יהא להם למכשול. הם – יתאחדו להם כאוות נפשם, הם יתאחדו הכול יחד, לבטח יתאחדו ויהיו לאחד את האידיאה, את הדִינג אַן זיך, את הסוּבּסטאנציה, או את איזו אחדות אחרת, המושכת את הלב – ולא הֵינה הוא האיש, אשר יהיה בלגלוגיו למכשול לשאיפותיהם הנשגבות. ואם הוא גופו ועוד מְתי מספר עקשנים שכמותו יהיו באותה שעה מתבודדים וחיים להם לפי רוחם שלהם באחת הפינות הרחוקות ואפילו אם יהיו מפרק לפרק שולחים את לשונם ומלגלגים לאידיאות שונות – כלום כדאי דבר זה, שיהיו בני אדם רצינים שמים אליו לב?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.