בית האוסֶף

כולל

כמה חקירות בדקדוק לשון עבר

מאת

שלמה לעוויזאהן.

Franz Sommer, Printing House, Prague 1812

Speak little and speak well if you would be looked upon as a man of merit.

JOHNSON

ממנהג לשון עבר הוא, כאשר יתחברו שם עצם כללי ושם עצם פרטי יחדיו להוראת דבר אחד; יבוא הכללי ביחס הסמיכות אל הפרטי, אף כי לא תפול בו הוראה אחת מהוראות הסמיכות אשר יסדו המדקדקים. כמו נְהַר פְּרָת. מִדְבַּר פָּארָן. הַר לְבָנוֹן. בִּקְעַת עֵדֶן ודומיהן – ובלשון אשכנז יבואו תמיד שניהם הכללי והפרטי על משקל ישר, כמו (דער בערג וועזוף, דיא אינזעל זיציליען, דער פלוס פא.)

אבל האנגלי הצרפתי והאיטלקי ידמו בזה בלשונותם על העברי. כי כן יאמר האנגלי עד“מ the Kingdom of Spain ישים מלת of אשר הוא יחס ההצטרפות בלשנו. בין מלת kingdom אשר הוא שם עצם כללי לכל ממלכה. ובין מלת Spain אשר הוא שם עצם פרטי אל ממלכת ספרד – the island of Malta ישים יחס ההצטרפות בין מלת island אשר הוא שם כללי לכל אי מאיי הים ובין מלת Malta אשר הוא שם פרטי אל אי ידוע בים התיכון. וכן יאמר הצרפתי על דרך זה le pais de Portugal, והאיטלקי la republica di Venezia, כלם במלה זעירא de או di בין שם הכללי והפרטי. והרומי ידמה בענין זה פעם על העברי ופעם אל האשכנזי, כי כן יאמר עד”מ mons Vesuvius על משקל ישר כאשר יאמר האשכנזי או mons Vesuvii על משקל נוטה כאשר יאמר העברי.

ובהיות כי בשם הנסמך לא תפול לעולם הא הידיעה; לכן לא תבוא לעולם הא הידיע' בשם עצם כללי הבא לפני הפרטי – יען כי נסמך הוא תמיד ביחס הסמיכות (מלבד לפני שם פרטי של אדם או עיר) אל השם הפרטי הבא אחריו, אבל תבוא לפעמים הא הידיעה בשם עצם פרטי הבא אחר הכללי, כמו הַר הַכַּרְמֶל (ולא יאמר לעולם הֶהָר כַּרְמֶל) או גם בכללי בהתחלף מצבו ר"ל בבואו אחר הפרטי כמו הוֹר הָהָר תחת הַר הוֹר או בהשנותו לפני הפרטי כמו הַנָּהָר נְּהַר פְּרָת, (דברים י“א ך”ד).

כלל גדול אמרו¹ המדקדקים בשם עצם פרטי כי לעולם לא תבוא בו הא הידיעה – והנה נגד הכלל הזה נמצאו שמות פרטים רבים במקרא הבאים בהא הידיעה – והמדקדקים חשבו כלם לזרים. אבל באמת רבים מהמה אין בהם דין זרות. כי כאשר נשכיל נמצא שמות פרטים רבים במקרא, אשר על פי עקר הנחתם בלשון שמות כללים המה, כמו עד"מ מִצְפָּה הוא שם עצם כללי לכל מקום גבוה אשר משם נוכל לצפות למרחוק. ואחרי כן נעשה שם עצם פרטי אל עיר אחת מערי יהודה העומדת בגובה ההר. ולזאת יבוא במקרא בהא הידיעה, כמו ויבוא ירמיהו אל גדליה בן אחוקם² הַמִצְפָּתָה (ירמיהו מ“ס וי”ו). כי כאשר נדבר מן העיר הזאת, אזי נבדיל בדברינו את המצפה הזאת משאר המצפות אשר בעולם, ולזאת משפטה לבוא בהא הידיעה כידוע. וכן כַּרְמֶל עקרו הוא שם עצם כללי לכל חלקה טובה המוציאה פרי תנובות, ואחרי כן נעשה שם עצם פרטי אל הר אחד בארץ ישראל, על דבר פריו וטובו, כי הוא כגן אלהים מלא גפנים וזיתים רבים, ועליו יצמחו עצי כל פרי הנחמד למראה וטוב למאכל, ולזאת יבוא במקרא בהא הידיעה כמו וילך משם אל הַר הַכַּרְמֶל (מ“ב ב' ך”ה) והשתכל נא במליצת ישעיה (פרשה י') בספרו מסעות מלך אשור דרך ערי בנימין ויהודה, אמר בא על עַיָּת, עבר בְּמִגְרוֹן וכו' כל שמות הערים בלי הא הידיעה, כדין שם עצם פרטי, עד בואו אל רָמָה אמר חרדה חָרָמָה³ בהא' הידיעה, יען כי שם רָמָה עקרו הוא שם כללי לכל מקום רם ונשא, כמו ותעשי לך רָמָה בכל רחוב (יחזקאל ט“ז ך”ד).

ואעידה לי עד על הדבר הזה גם מלשנות העמים ומקריאת שם עיר האַג אשר בארץ האללאנד, כי שם האַג בלשון הולנדי, הוא שם כללי אל משוכת חֶדֶק כשם העֶקעֶ בלשון אשכנז, וכשם haye בלשון צרפת, ואחרי כן נעשה שם פרטי לעיר הנזכרת לסבה ידועה; והנה כאשר ידובר בלשונות העמים מעיר הגדולה הזאת ידובר ממנה באופן הידיעה (אים בעשטימטען ארטיקעל) עד"מ (ער קעמט פאם האג – ער רייזט נאך דעם האג) (pour la Haye, il vient de la haye il partit).

ובהיות כי אין בידינו עתה מלשון עבר כי אם מה שנמצא ממנה בעשרים וארבע ספרי הקודש; מי יודע כמה שמות כללים אשר הורגלו לפנים בלשון, והנעלמים כעת ממנו, מחסרון ידיעת הלשון על שלמותה? והמשכיל יבין.

כִּילַי כֶּלִי

מפעל כּוֹל הנאמר על העצם המחזיק דבר מה בתוך חללו, כמו שלשת אלפים בת יָכִיל (מ“א וי”ו) נגזר שם כִּילַי, להורות על המקמץ, יען כי הוא מחזיק את הונו ומאדו בתוך אוצרותיו, ככלי שלם אשר יָכִיל היטב בתוך חללו כל הדבר הנכנס לתוכו, מבלי הפליט ממנו מאומה – ובהפוך גזרת נחי עין וי"ו לגזרת נחי למד הא, נגזר מן הפעל הנזכר שם כֶּלִי בעצמו להורות על חומר אשר הוכשר על ידי מעשה אומן לְהָכִיל דבר מה בתוך חללו, כי זה עקר הוראת שם כֶּלִי וכל עצם אשר לא יָכִיל עוד דבר מה בתוך חללו, בטל ממנו שם כֶּלִי, כאשר אמרו התלמודיים.

נהה אנה ינה

השורש נהה אשר ענינו הוא אבל ויללה, אחד הוא עם שרש אנה כפי מנהג חלוף והפוך האותיות בשרשי לשון עבר, ומשרש אנה נגזר גם כן בחלוף אה"וי השרש ינה, אשר ענינו הוא לחיצה ונגישה, כי כל לחץ מסבב מורת רוח ויללה בעצם הנלחץ, (כל מוֹנֶה הוא מַאֲנֶה או מַנְהֶה) – והנה העברי יעשה גם בזה השרש כמנהגו בשרשים אחרים רבים כמוהו. והוא כי אחרי אשר נעתק זה השרש ממקום הנחתו הראשונה, למען השתמש בו אל פעלת הלחיצה, יראה העברי כאלו יהיה זה שרש הונח בעצם אל הפעל הזה ויעשה ממנו בנין הקל יוצא כמו נִינָם יחד (תהלים ע"ד) אף כי לפי עקר הנחת השרש ולפי ראשית הוראתו משפט היציאה הוא רק אל בנין הפעיל לבדו, ולזאת יתדמו ההפעיל והקל בהוראתם בפעל הזה כאשר כבר עוררתי על הכלל הגדול הזה בשיחה בעולם הנשמות בין הרב ר' דוד קמחי, ובין החכם ר' יואל בריל אשר הוצאתי לאור זה ימים לא כבירים.

חלל חול יחל

הפעל חלל הוא פעל מקרה לפי עקר הוראתו וראשית הנחתו בלשון הוא להורות היות נבוב ונקוב (האהל זיין, האהל ווערדן) כמו ולבי חָלַל בקרבי (תהלים ק"ט) ואחרי כן נעתק ענינו בבנינים המוציאים, להורות (א) על ההריגה בכלי מות, כמו ביד מְחַלְּלֶּיך (יחזקאל ך"ח) מְחֻלְּלֵי חרב (שם ל"ב) כי ההורג את האדם בחרב חנית וכידון וכדמה לו יְחַלֵּל אותו ר"ל יעש חלָל בגופו (ב) על הורדת הדבר מקדשתו וערכו, כמו אל תְּחַלֵּל בתך להזנותה (ויקרא י"ט) לא יַחֵל דברו (במדבר ל') והוראה זו היא כמו על צד השאלה מהוראת ההריגה, כי במוסרי ההשפלה אל דבר קודש הוא כרצח לגוף החי בטבעי, כאשר יבין כל משכיל – ובהיות כי אצל האומות הקדמונים, רבים מראשית קניני האדם, כמו צאצאי השדה והכרם ועצי פרי, היו מקודשים לזמן ידוע אל אלהים בטרם היותם מותרים לבני אדם, וכאשר יעידו על זה גם מצוות רבות בתורתנו ומעשה הראשון אשר עשה האדם בהם להנאתו היה כעין חלול והורדה מקדושתם וערכם הנכבד; על כן התפשט ענין זה השרש בלשון להורות גם כן בבנינים המוציאים (ג) על כל ראשית עשיה, כמו אשר נטע כרם ולא חִלְּלוֹ (דברים ך')(ר"ל לא התחיל לבצור אותו לעצמו) אתה הַחִלּוֹתָ להראות, (שם ג').

השרש חול נגזר הוא מן שרש חלל כדין גזרות נחי עין וכפולים המתחלפות זו בזו, והונח להורות על התחלת הלידה באשה בעת אשר תּחַלֵּל האשה את רחמה ללדת, ר“ל בעת אשר תפתח את חלל הרחם לצאת הולד מקרבה, כמו לא חַלְתִּי ולא ילדתי (ישעיה ך"ג) חוֹלֵל אילות (איוב מ') בטרם תָּחִיל ילדה, (ישעיה ס"ו) – והנה כפי עקר הוראת שרש חלל היה ראוי הפעל הזה הנגזר ממנו להורות על פתיחת הרחם באשה, לבוא תמיד רק בבנינים המוציאים, אמנם אחרי אשר נעתק זה השרש ממקום הנחתו הראשונה בחלוף הגזרה להשתמש בזה הפעל, יראה העברי כאלו יהיה זה שרש הונח בעצם אל הפעל הזה, ויעשה ממנו בה”ק שוה אל הבנינים המוציאים, כאשר כבר עוררתי.

והנה ההרגשות בנפש היולדת שתים הנה, האחת היא הרגשת הכאב והרעדה אשר ישיגוה מחבלי לדה. והשנית היא הרגשת התקוה אשר תפרח בנפשה כי תזכור הימים הבאים בעת אשר פרי בטנה היוצא כעת מרחמה, יהיה לה לשעשוע לב ולמשיבת נפש; ולזאת התפשטה הוראת השרש הזה בלשון להורות על שתי ההרגשות האלה יחד, כמו חוּלִי ארץ (תהלים קי"ד) ראוך מים יָחִילוּ (שם ע"ד) מענין הראשון, כי חָלָה לטוב, (מיכה א') וַיחִילוּ עד בוש (שופטים ג') מענין השני, ומה שהוא מענין השני התחלף בלשון בגזרת נחי פא יוד, כמו לא כן אוֹחִילָה לפניך (ש“ב י”ח) וגם מה שהוא מענין הראשון לפי דעת קצת מפרשים שפירשו מעי מעי אוֹחִילָה (ירמיה ה') מענין רעדה –

דע כי כאשר יצורף בלשון עבר אל אחד הפעלים רעיון פעלה אחרת זולת הפעלה אשר יורה אותה הפעל לפי עקר הוראת השרש; ילך העברי בשמושי היחס רק אחרי רעיון הפעלה האחרת הנקשרת בפעל, לא אחרי רעיון הפעלה העקרית, המסומנת בהוראת השרש לפי עקר הנחתו, כמו עד“מ תחת הפעל גָרש ואמר העברי לפעמים בנין הפעיל משרש יָרֹש (הוֹרִיש) בהיות כי כל מגרש הוא מוֹרִיש (את נחלת המגורש לאחר הבא תחתיו) והשם הבא ביחס הפעול מן הוֹרִישׁ המורה על פעלת הגרישה יהיה תמיד המגורש, כמו וְהוֹרִיש ה' את כל הגוים האלה מלפניך (דברים י"א) אף כי המגורש לא יירש מאומה אך אחר יירשנו – וזה כי העברי ילך בשמוש היחס רק אחרי הוראת הגרישה הנקשרת בפעל הוֹרִישׁ כאשר יבוא על הוראה הזאת, לא אחרי הוראת הנחילה אשר היא העקרית בשרש יָרֹש – וכן ישתמש העברי לפעמים בפעל הָרִיק תחת הפעל שָלף (בהיות כי על ידי השליפה תתהוה תמיד הרקה) ויאמר עד”מ אָרִיק חַרְבִּי אף כי ההרקה תהיה תמיד בתער לא בחרב, ועד“ז יאמר ג”כ פִּצְחִי רִנָּה (ישעי' נ"ד) כי הרנה תהיה על ידי פציחת (פתיחת) הפה, וכן ונפתחה בָּר (עמוס ה').

ומצאתי כדומה לזה בלשון איטלקי, והוא הפעל cavare אשר עקר הוראתו לפי מחצב שרשו, הוא עשית חלל בדבר מה (אויסהעהלען) כי הוא נגזר משם cavus בלשון רומי, המורה על התואר חלול (האהל) והאיטלקי ישתמש בפעל הזה להורות בו על פעלת השליפה, בהיות כי על ידי השליפה יתהוה בהכרח חלל בכלי אשר יִשָלֵף הדבר מתוכו, אבל השם הבא ביחס הפעול ממנו יהיה תמיד העצם הנשלף בעצמו, אף כי לא יעשה בו חלל כלל על ידי השליפה – כמו cavar una dente, cavar la spada.

ובהיות כי השם הבא ביחס הפעול מבנין פועל יהיה תמיד נושא הבנין הפעול כידוע; על כן מצאנו הרבה פעמים בנין פעול במקרא אשר לא יפול בנושאו כלל ענין הפעלה, אשר יורה אותה השרש לפי עקר הנחתו, כמו נִבְקְעוּ מעינות תהום רבה (בראשית ז') ענינו פה נִגְלוּ (כי הגלות מעינות התהם תהיה על ידי בקיעת הארץ) וכן אז יִבָּקַע כשחר אורך (ישעי' נ"ז⁴) ענינו גם כן יִגָּלה, (כי הגלות אור שחר נוצח בבקר עבות תהיה על ידי בקיעת העננים אשר כסו פני נגהו) – והדברים עמוקים.

הרבה שמות התארים בלשון עבר ישובו להתחדש מתולדותיהם ר"ל משמות המקרה הנגזרים מהם, על ידי תוספת סימן היחוס, אשר הוא או יוד לבדה או נון יוד וקמץ או חולם לפניה, כמו מן נֹכֶר אשר הוא שם המקרה הנגזר משם נֵכָר (עובדיה) נגזר גם כן בהוספת יוד היחוס שם נָכְרִי אשר הוא שם התואר כמו נֵכָר. וכן מן קֶדֶם אשר הוא שם המקרה מן תואר קָדִים המורה על פאת מזרח נגזר בהוספת סימן היחוס שם קַדְמוֹנִי, כמו הַיָם הַקַּדְמוֹנִי, (זכריה י"ד) תחת יָם הַקָּדִים, וכן פְּלוֹנִי אשר ראוי בתשלומו פִּלְאוֹנִי נגזר מן פֶּלֶא אשר הוא שם המקרה מן תואר נִפְלָא וכן אַדְמוֹנִי בודאי נגדר מן אֶדֶם שם המקרה מתואר אָדוֹם, וכן יאמר תחת רַחוּם רַחֲמָנִי הנגזר משם המקרה רַחֲמִים בהשמטת סימן הרבוי, ולפעמים ישמט יוד היחוס, ותשאר הנון לבדה, כמו רַחֲמָן בדברי מיסדי התפלה, וכן שם אַלְמָן אשר הוא נגזר משם המקרה אֵלֶם (תהלים נ"ו) בהשמטת יוד היחוס, והעד אַלְמוֹנִי כי הוא דומה לו בענינו, וכן שם אֶבְיוֹן נגזר משם המקרה אֵבֶה (איוב' ט) הנגזר מן הבינוני אֹבֶה, והתחלפה ההא ביוד בעבור כי לא תנוח באמצע המלה.

כבר הוזכר במאמר שני לְשִיחָה בְּעוֹלַם הַנְּשָמוֹת כי העברי יגזור שם המקרה על ידי תוספת סימן הנקיבה על שם העצם או התואר כמו בְּכוֹרָה, עֲנָוָה, קָרָה, מַלְכוּת, עַבְדוּת, ועוד העירותי שם כי העברי ישתמש במשקל שם המקרה במספר היחיד כשם קבוץ הבא תחת מספר הרבים משם העצם או התואר, כמו עֲנָנָה תחת עֲנָנִים, בהיות כי כל אישי המין הם נאחדים תחת מקרה עצמית אחד המיוחד להם. ע“ש – ואתה אוסיף עוד לאמור, כי ימצאו הרבה שמות הקבוץ באמת כאשר יבואו ביחיד, יחובר עליהם סימן הנקיבה. וכאשר יבוא בסימן הרבים יבואו ברבוי זכר, כמו חִטָּה חִטִּים, שְׂעוֹרָה, שְׂעוֹרִים, כֻּסֶּמֶת, כֻּסְּמִימ, וזה מטעם אשר אמרתי, כי היחיד בסימן הנקיבה אשר הוא משקל שם המקרה, יבוא תחת הרבוי; כי כל שם קבוץ ראוי לבוא רק ברבוי, בהיות כי הוא כולל כמה עצמים יחידים כידוע – ואומר עוד, כי רוב שמות העצם אשר במספר היחיד יבואו בסימן נקיבה ובמספר הרבים יבואו ברבוי זכר, הם שמות אשר מטבעם לא ימצאו על פי הרוב כי אם הרבה ביחיד, כמו נְמָלָה דְבוֹרָה, גַחֶלֶת שִׁבֹּלֶת לְבֵינָה תְּאֵנָה, ודומיהם, והנה כאשר יזכיר המדבר עד”מ נְמָלָה שִׁבֹּלֶת, אף אם לא תהיה כונתו בפרוטרוט על רבים מהמה, מכל מקום לא ימלט השומע מצייר בנפשו יותר מאחד, בהיות כי הם אינם נמצאים על פי הרוב רק הרבה ביחד, ולזאת יבוא היחיד בסימן הנקיבה אשר הוא משקל שם המקרה, אשר ישתמש בו העברי כשם קבוץ הבא תחת הרבוי – והבן!

קשר קרס רכס

משרש קשר הנאמר על חבור שני דברים נפרדים נגזר בחלוף והפוך האותיות (א) שרש קרס הנאמר על חבור וקשור, כמו שם קְרָסִים הנאמר על הווים הַקּוֹשְרִים יחד שפתי הבגד, גם מזה שם קַרְסוּלַיִם על פרקי הברכים הקושרים ומחברים הרגל עם השוק, כִּקְרָסִים המחברים שני שולי הבגדים והיו אחד, (ב) שרש רכס הנאמר ג"כ על קשור ועניבה, כמו וְיִרכּסוּ את החשן (שמות ך"ו) וכן מֵרֻכְסֵי איש (תהלים ל"ב) ענינו מתחבולות און אשר יצמיד ויקשור איש און במחשבותיו (אנצעטטעלינגען) גם שם רְכָסִים (ישעיה מ') ענינו הרים הרבה קְשׁורִים ומחוברים יחד כחליות השרשרת, (קעטטענגעבירגע).

גם שם גֶשֶׁר הנמצא בדברי בעלי המשנה נגזר משרש קשר, בהיותו מורה על בנין עץ או אבן הקושר שני עברי הנהר הנפרדים על ידי זרמת המים.

חנה חנן

ידוע כי המלאות רצון הנפש והפיק מאוייה תכונה בלה“ק בשם מנוחה, כמו שלהפך כל יגון ועוצב בשם רגז יכונה, כמו יגענו ולא הונח לנו (איכה ה') ר”ל לא הגענו עד תכלית חפצנו עם כל העמל אשר עמלנו, גם מזה שם נַחַת הנגזר משרש נוח, להורות על דבר המשלים רצון הנפש ומרוה את תאותה – והנה הפעל חנן אשר ענינו הוא עשית נחת רוח אל נפש אשר יקרו מאוייה בעינינו במלאותנו את חפצה, אף הוא נגזר מן הפעל חנה אשר ענינו הוא שכון ומנוחה, כדין גזרות נחי ל"ה וכפולים המתחלפים זה בזה, ושוה הקל להפעיל בפעל הזה מטעם אשר עוררתי כבר כמה פעמים.

מערב ערוב

ידוע כי טעם הוראת שם כנעני בלשון עבר על עשה מסחר וקנין, הוא בעבור היות בימים הקדמונים אנשי צור וצידון (היוצאים מבני כנען בן חם) ראשי הסוחרים בכל העולם, וקנינם התפשט עד קצוי ארץ, וכאשר נראה גם כן מדברי מלכות שלמה.

ובהיות כי ממלכות צור וצידון היו ממערב לארץ ישראל וכל אניותיהן הנושאות כל מיני סחורה מכל אפסי ארץ באו אל חופיה מפאת מערב דרך הים התיכון כידוע לבעלי הגעאגראפיא; על כן תקרא לדעתי הסחורה בלשון עבר בשם מַעֲרָב, כמו בְּמַעֲרָבֵךְ היה (יחזקאל ך"ז) ונבנה גם הפעל ממנו על הוראה הזאת לַעֲרוֹב מַעֲרָבֵךְ (שם).

דע! כי בפעלים אשר יעתק רק בנינם המוציא זולת הקל להוראה מושאלת; ישאר הבנין המוציא תמיד על מתכנתו, כאשר ראוי לבוא כפי הוראת הקל, ולכן יתחלף ברעהו אשר היה לבוא כפי הוראה המושאלת עד"מ הפעל יָצֹא הנחתו היא להורות תנועה מפנימי לחיצון בדבר מתנועע בעצמו, כמו אך יָצֹא יָצָא יעקוב (בראשית ך"ז) וכן בבנין הפעיל יורה הנעה מפנימי לחיצון בדבר שיש בו כח להתנועע מעצמו, כמו הוֹצִיאוּ כל איש מעלי (שם מ"ה) ויהיה בנין הפעיל הבנין המוציא כמשפטו, בעבור כי תנועת העצם המתנועע בעצמו, תכלה אחרי כלות פעלת המניעו, (עיין שיחה בעולם הנשמות מאמר א) אבל זה ההפעיל יאמר על צד השאלה גם על הגעת דבר אשר אין בו כח להתנועע בעצמו, כמו הוצִיא לחם ויין (שם י"ד) אף כי בענין זה תכלה תנועת העצם מיד בכלות פעלת המניעו; אבל אי אפשר לבוא בפעל, בהיות כי בנין הקל לא יורה על תנועת דבר בלתי מתנועע בעצמו, כי לא נעתק להוראה מושאלת, ולזאת ישאר בהכרח ההפעיל על מתכנתו, והדברים עמוקים – ומן הפעל הזה תקיש על השאר, כי ימצאו פעלים רבים הדומים לו בענין הזה.

שרף צרב זרב שרב צרב רשף רצף

כל שבעה השרשים האלה דומים מאוד בעניניהם, ומן הראשון המורה על תבערה והדלקה נגזרים ששה האחרים, כי הצריפה תהיה על ידי אש שרפת וכן הזריבה אשר היא ההתכה תהיה על ידי חמום אש, וכן שָרָב הוא כנוי לחום בוער וְשֹרֵף, וכן הַצְרִיבָה הוא קמוט העור על ידי מכות אש שוֹרֶפֶת וכן רְשָׁפִים וּרְצָפִים הם גחלים בוערים וְשוֹרְפִים. ידע יעד עוד משרש ידע אשר ענינו הוא בבנינים המוציאים, הגבלה והזמנה, (בעשטיממונג) אם בזמן במקום או בפעלה, כמו ואת הנערים יוֹדַעְתִּי (ש“א ך”א) יִדַּעְתָּ שחר מקומו, (איוב ל"ט) וְהוֹדַעְתִּי לך את אשר תעשה, (ש“א יו”ד) נגזר (א) שרש יעד (בהפוך האותיות) אשר גם ענינו הוא הכנה והזמנה מבררת, כמו מן המועד אשר יְעָדוֹ, (הוֹדִיעוֹ) (ש"ב ך') ואם למשפט מי יוֹעִידֵנִי (יודיעני) (איוב ט) (ב) שרש עוד המורה על עדות והתראה, כמו וִיעִידוּהוּ לאמר (מ“א ך”א) הַעִידוֹתִי בכם היום (דברים ח') בהיות כי כל מֵעִיד הוא מוֹדִיעַ ומברר האמת בדבריו, גם כל מתרה הוא מודיע ומיעד העונש הבא עקב החטא.

דע כי מסגלות המליצה העברית הוא להשתמש לפעמים בשם הכולל תחת שם אחד הפרטיים, אם הוא קרוב בפסוק אל שם אחר רעהו, אשר יגיד עליו איזה פרטי הוא. עד“מ תחת השם יָרֵח יאמר המליץ לפעמים השם מאוֹר הכולל כל גוף מאיר, אם השם שֶמֶשׁ יהיה קרוב אליו בפסוק, כמו אתה הכינות מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ (תהלים ע"ג) וכן מצאנו להפך תחת מלת שֶמֶש השם אוֹר אשר הוא גם כן שם כללי לכל גוף מאיר (כמו לעשה אורים גדולים) בעבור אשר קדם שם הירח בפסוק צַר (סהר) וָאוֹר חשך בעריפיה (ישעיה ה') וכן יאמר במליצה תחת יד שמאל יד סתם, אם השם יָמִין יהיה סמוך אליו בפסוק, כמו, אשר בִּידֵיהֶם זמה וִימִינָם מלאה שחד, (תהלים ך"ו) וכאשר העיר החכם ר' יואל ברי”ל בבאורו שם, וכן בישעיה (מ"ח) אף יָדִי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, המאמר הזה כלו הוא ציור מליצי, המצייר לנו את בורא העולם כבנה נפלא, אשר ברגע אחד יניח את יסוד הבנין בידו השמאלית ישלים את טפחות עליותיו בידו הימנית – והבן!

דע! כי העברי ישמיט תמיד פעל האמירה לפני תְּמוּנַת הַהַאֲמָרָה, בבוא פעל אחר לפניה – ובעבור כי חכמי עמי לא דברו עוד מִתְּמוּנוֹת הַמְּלִיצָה (פאעטישע פיגורען) בספריהם; לכן לא אחדל מהציע פה לפניך קורא נעים! מעט מן התמונה הנזכרת, והשתמשותה בספרי הקודש, ואומר.

כי אחת מן התמונות המפארות למאד את דברי המליץ והנמצאת לרוב במליצות ספרי הקודש, היא הנקראת בפי חכמי העמים (prosopopaeia) קראתיה אנוכי בלשוננו הַאֲמָרָה, והוא כאשר יתן המליץ אומר מדעתו בפי גוף אחר, על פי המחשבות אשר ישפוט היותן טמונות בלבבו; כי הרעיונות הצפונות בסתרי כליות ולב יוגשמו על ידי הדבור, ועל ידו תפעלנה מאד בנפש האדם בצאתן בעזר מליץ מן האין אל ההויה, כמו:

יתיצבו מלכי ארץ

ורוזנים נוסדו יחד

על ה' ועל משיחו:

"ננתקה את מוסרותימו

ונשליכה ממנו עבותימו"

(תהלים ב')

הנה לולא חדל המליץ לסור פה מדרך הספור, ולאמור כאשר יאמר המספר: “יתיצבו מלכי ארץ וכו' למען נתק את מוסרותיהם” אזי החליש מאד את נועם מליצתו והגריע ערך יפעתה, בהחסיר בדבריו הציור הנעים הזה, המצייר לנו את קהל המון העמים הרוגשים כאלו יהמו ברוגז לבם לנגד עינינו, וכאלו תקיפנו מסבת נוראי ארץ אשר יסעירו את נפשנו בשאון אמרי פחדים המגיעים אל אזנינו לאמור:

ננתקה את מוסרותימו

ונשליכה ממנו עבותימו

ועל דרך זה נשא בלעם את משלו:

מן ארם ינחני

בלק מלך מואב

מהררי קדם:

"לכה ארה לי יעקב

"ולכה זועמה ישראל

(במדבר ך"ג)

לא אמר כאשר יאמר המספר: “מן ארם ינחני בלק מלך מואב וכו' למען אאור לו יעקב” אך שם בפי בלק דברים נקצבים ונכפלים בדרך שיר, ובזה הלשים ערך מליצתו.

ומה רב כח התמונה הזאת! לצייר המדות וההרגשות אשר בנפש האדם, גאוה וענוה, אהבה ושנאה, חדוה ועצבת, אם נוציא אותן מלב נושאיהן ושימן בפיהם, כלן תפעלנה מאד בנפש האדם, ותרוממנה ערך המליצה עד להפליא – וישעיה אשר כל מחמדי המליצה משבצים המה בין אמרי נבואותיו המסולאים מפז, אף הוא הרבה להשתמש בתמונה המפוארה הזאת, על דרך זה, ומה נמלצו דבריו אשר שם בפי מלך אשור, ברצותו לצייר את גאון לבבו הפורץ על כל חוק וגבול.

כי אמר:

= בכח ידי עשיתי

= ובחכמתי כי נבונותי

= ואסיר גבולות עמים

= ועתידותיהם שוסתי

= ואוריד כביר יושבים

= ותמצא כקן ידי

= לחיל העמים

= וכאסוף ביצים עזובות

= כל הארץ אני אספתי

= ולא היה נודר כנף

= ופצה פה ומצפצף =

(פרשה י')

וכן בפי מלך בבל

ואתה אמרת בלבבך:

= השמים אעלה

= ממעל לכוכבי אל

= ארים כסאי

= ואשב בהר מועד

= בירכתי צפון

= אעלה על במתי עב

= אדמה – לעליון =

(פרשה ט"ו)

וכן בפי מושלי העם אשר בירושלים

כי אמרתם:

= כרתנו ברית את מות

= ועם שאול עשינו חוזה

= שוט שוטף כי יעבור

= לא יבואנו

= כי שמנו כזב מחסנו

= ובשקר נסתרנו =

(פרשה ך"ח)

ועל הרוב ישתמש ישעיה בתמונה הזאת רק על גבוהי רוח, אשר שתו בשמים פיהם, כמו במשלים אשר הזכרתי, ולא יאבה תת אומר בפי אנוש נענה למען צייר היטב את נגע לבבו; אבל ירמיה להפך יאהב לתת אמריו בשפתי נכאי לבב השחים עד לעפר מכובד מצוקותיהם. ואם במליצות ישעיה התמונה הזאת היא כעטרת גאות אשר יענדו לראשם בני רהב המדברים גדלות בלבבם; במליצות ירמיה היא כמעטה אבל, אשר יעטו אך שבורי לב ודכאי רוח המלאים יגנות בקרבם, ובטנם הרה לאנחות. כמו

שמוע שמעתי אפרים מתנודד:

= יסתרני ואוסר

= כעגל לא למד

השיבני ואשובה

כי אתה ה' אלהי

כי אחרי שובי נחמתי

ואחרי הודעי ספקתי על ירך

= בושתי וגם נכלמתי

= כי נשאתי חרפת נעורי =

(פרשה ל"א)

= אכלני הממני

= נבוכדנאצר מלך בבל

= הציגני כלי ריק

= בלעני כתנין

= מלא כרישו מעדני הדיחני

= חמסי ושארי על בבל

(תאמר יושבת ציון)

= ודמי, על יושבי כשדים =

(תאמר ירושלים)

(פרשה נ"א)

והמלך שלמה אף הוא בחר הרבה פעמים בתמונה המפוארה הזאת, לשים אותה עדי תפארת אל מליצותיו הנחמדות בספר משלי, כי פעם יתן אומר בפי החטאים המכוננים את חצי לשונם לירות בלב הנער הנחפז בפתיותו ללכת בעקשות מעגלותיהם, מבלי בחון תחלה כי אחריתם דרכי מות (משלי א' י“א – ט”ו) ופעם יציג לעינינו החכמה קוראת דברי מוסר אל כל בני תבל, כאשת חיל אשר תביע תורת חסד אל אזני בניה, למען הצילם מרשת בני תהפוכות החומדים לצודד נפשות משרש צדיקים (שם ך“ב – ל”ג) פעם ישים אמרי דעת על שפתי אב חכם המטיף מעל לשונו דברי מוסר נוזלים כטל על תלמי לב בנו הרך, (שם ד' ד' – ה' ז') ופעם יתן דברי נהי תמרורים בפי בן סורר המתנודד על רעותיו אחרי עזבו לאחרים חילו, ואחרי כלות בשרו ושארו יעש מספד מר על אשר לא שמע לקול מוריו, (שם ה' י“ב – ט”ו) פעם ישמיע אל אזנינו מסֵתֶר אחת הפנות הנחבאות קול אשת זנונים המחלקת לשונה להטיף אל לב הנער נופת אמריה המתוקים לחך כדבש ורכים כשמן, ותוכן חמת תנינים ורוש פתנים המביאים כליון ומות אל חדרי בטן, (שם ז' י“ד – ך”א) ופעם ירכיב את התבונה על מרומי קרת, ובראש הומיות יכין מקום אל החכמה למען תספר שמה באזני מתי חלד את יקר תפארת מעלותיה, המנחילות אושר וחיים אל נפש אוהביה, (שם ח' ד – ל"ו).

ככלי פז וכתם אחרי כלות תפארת מעשהו מידי אמן מהיר יעולף זר ספירים למען הפלות את יפיו; כן באה שירת דבורה הנחמדת עדויה באחריתה בעדי התמונה המפוארה הזאת מאת המליץ הנשגב, כי המשורר אחרי עברו על כנפי רוחו בשדה המערכה, בין רבבות חללי האויב ובאהל מבורכת הנשים אשר שמה השודד נפל שדוד והבוגד בו בגדו; יֵרֶא בעוז דמיונו עד חדר יולדת המרשיע, ושמה הוא מציג לפנינו את אם סיסרא מסובבת מאת חכמות רֵעותיה, היא תודיע במעט דברים את רוב יגונה ודאבת לבה על בנה המתבושש לבוא לביתו, והמאחר על ידי זה את יום גאונה והדרתה, והן מטיפות באמריהן צרי תנחומים אל לבה הנחלה מתוחלת ממושכה

בעד החלון נשקפה

ותיבב אם סיסרא

בעד האשנב:

= מדוע בושש רכבו לבוא?

= מדוע אחרו פעמי מרכבותיו? =

חכמות שרותיה תעננה

אף היא תשיב אמריה לה:

= הלא ימצאו יחלקו שלל

= רחם רחמתים לראש גבר

= שלל צבעים רקמה

= צבע רקמתים לצוארי שלל

(שופטים ה')

ומי לא יתפלא על חין ערך המשורר הזה ותפארת מעשיהו? כי מלבד אשר הציור הזה מאם סיסרא השופכת את מרי שיחה בחק רעותיה המתיגעות לנחם אותה בחבלי שוא; נעים הוא בעצמו, ומוליד התפעלות רבה בנפש – עוד השכיל המליץ הנשגב הזה לשפוך רוח חן על דבריו על ידי שתי רעיונות נחמדות אשר ארג בין מסכת אמריו הנעימים, כשני שושני חמד מעדני עין העבותים בעטרת פרחים. והן.

(א) השקפת אם סיסרא בעד החלון ויבובה בעד האשנב, המורים אותנו לדעת, כי פנת החלון הוא המקום אשר בחרה בו כעת מכל חדרי היכלה, והוא המקצוע אשר אותה למושב לה משחר ועד הנשף, כי משם היא נכספה לראות את בנה רגע שובו נוצח מקרב עם המון חיליו האבירים, בטרם ישמע עוד קול רעש פעמי מרכבותיו בשער ביתה, כי רגעי הפחד אשר תפחד על בנה כימי בלהות אל לבה יחשבו, ובזה צייר לנו המשורר את כליון עיניה ודאבון נפשה יותר מאשר יצויירו על ידי רבבות אמרים.

(ב) מחירת ההשתנות מעצבון לתנחומים בנפש אם סיסרא, אשר צייר לנו המשורר על ידי שימת דברי תנחומים גם בפיה כמו בפי חכמות רעותיה.

אף היא תשיב אמריה לה

ומה נפלא ציור ההשתנות הפתאומית הזאת, המציירת לנו איך כל מזמות נפש המרשעת יחדיו נתקו, ואיך מורשי לבבה כצלמי אפע בחזיון לילה לרגעים יתחלפו כי כאניה הנרדפת מעברת גלי הים המתגעשים בשאון הסער, רגע – תעלה שמים, ורגע – תרד תהמות; כן היא חיש תעוף באברת חזיוני תקוה מעמקי מצוקותיה עד רום גאותה, וחיש ישליכוה דמיוני בלהות משמי גאונה עד בור תחתית, רגע – ימררוה עשתנות פחדים, ורגע – תכון תקותה בלבה, רגע – ירגיזוה צבא בלהות, ורגע – ימשול עוז בנפשה, רגע – תחרידה חרדת אלהים וגבהותה לעפר תשח, ורגע – תשחק לחזיוני פחד, ונפש תעדה גאון, עד בוא הפליט ממחנה סיסרא, ומדקרות השמועה הרעה יורדות מעל לשונה אל חדרי בטנה תקותה ובטחונה יפלו חללים מחצי לשונו הדולקים אל לבה כגחלי רתמים, והיא נטבעה לנצח במצולת היגון.

והנך ראה מרוב המשלים אשר הזכרתי כי העברי ישמיט פעל האמירה לפני הַהַאֲמָרָה. בבוא פעל אחר לפניה. כמו

ורוזנים נוסדו יחד

על ה' ועל משיחו:

(לאמור) = ננתקה את מוסרותימו

= ונשליכה ממנו עבותימו =

והקוצר הזה מרבה עוז המליצה למאד כידוע למבין.

אחד מתנאי הלשון השלמה בכל חלקיה, הוא כי ימצאו בה משלים המוניים, (שפריך ווערטר) רבים, והם מאמרים המורגלים בפי ההמון, למודיים, עצתיים, או אשר יאמרו רק על צד הדמיון, ומאמרים כאלה על פי הרוב אינם מאמרים פשוטים, אך ימצא בהם סגלה אחת או יותר מסגלות המליצה הנשגבה, אשר על ידי כן יוחקו הדברים בלב האדם, והולכים ומתפשטים בפי אנשי האומה מדור לדור.

והנה בספרי הקודש לא מצאנו משלים המוניים כאלה כי אם מעט מזעיר, (כי משלי שלמה אינם ממין הזה) וחסרונם הוא חסרון גדול בלשון, ולהעתיקם מלשון אל לשון גם זה אי אפשר, בהיות כי הם מתחלפים מאומה לאומה, לפי התחלפות דרכי לשונה ודרכי נמוסיה והנהגותיה, כאשר ידע כל משכיל בלשונות. וגם רבים מהמה מיוסדים על קורות פרטיות אשר קרו באומה בזמן מן הזמנים, עד"מ מקרה היות שאול מתנבא בין להקת בני הנביאים, היה אחרי כן למשל בפי האומה הישראלית לאמור על כל איש המתפאר במעלה אשר לא נודע היותה בו עד הנה: הגם שאול בַּנְבִיאִים? ומזה תקיש על הדומים לו.

אבל נוכל להשלים את החסרון הזה בלשוננו הקדושה, מספרי התלמוד, אשר ימצאו בהמה, משלים רבים כאלה, נעימים מצד צחות הלשון, ונשגבים מצד סגלות המליצה, עד"מ לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב, (ב"ק פרק ח') אשר ילמדנו, כי כאשר נראה לפנינו איש אשר לא ידענו הנהגתו עד הנה הטובה היא אם רעה, אמנם הוא דבק ברשע ומתחבר אליו כְרֵע, אזי גם הוא יהיה כאחד הרשעים בעינינו נכנס יין יצא סוד (סנהדרין פרק ד') – עַשֵּׂר בַּעֲבוּר שֶׁתִּתְעַשֵׂר (תענית פרק א') מיעץ אותנו לחונן עניים ברכושנו, ובגל לזה יבורכו כל מעשי ידינו מעשיך יקרבוך. ומעשיך ירחקוך (עדיות פרק ה') – מי שלא טרח בערב שבת, מאין הוא יאכל בשבת? (ע"ז פרק א') יאמר על צד הדמיון מאיש אשר לא טרח בעת העבודה ומבקש להתענג בעת אשר יתעדן החרוץ מיגיע כפו עשה מעשה זמרי, ומבקש שכר כפנחס, (סוטה פרק ג') וכהנה רבים המפוזרים ומפורדים בספרי התלמוד, ועל מחברי ספרי השרשים לאסוף כל המשלים האלה ולהכניס כל אחד תחת שרש המלה אשר היא היותר חשובה בדברי המשל, וכאשר עשו חכמי העמים בלשונותיהם.

מה היא לשון המשנה?

ומאין תוצאותיה?

דע! כי לשון המשנה לא היתה לשון העם בארץ ישראל בזמן בית שני, כאשר חשבו מקצת חכמי עמנו (עין רמב"ם פירוש המשנה תרומות פרק א' משנה א') כי המון בני ישראל היו משתמשים כל ימי בית שני רק בלשון ארמית אשר העלו עמם מבבל, וכאשר יעידו על זה תרגומי אונקלוס ובן עוזיאל, אשר נוסדו לפני חרבן הבית למען הבין לעם ה' את חקי האלהים ואת תורותיו, וכן במשנה עצמה כאשר ידובר מלשון כתבי ההמון יהיה זה תמיד לשון ארמי, כמו לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו וכו' וכן את תהא יתבא בביתי, ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך בביתי וכו' כך היו אנשי ירושלים כותבין (כתובות פרק ד') וכן לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא (ב"ב פרק ד') וזה ג"כ לאות כי המון העם לא היו מבינים אז רק בלשון ארמי, על כן כתבו גם כן כתביהם בלשון זה אשר הבינו הכל כגדול כקטון, כאיש כאשה.

אבל בעלי המשנה אשר היו תופשי התורה בקרב העם, ומכירים בשפת עבר, רצו להורות גם כן הלכותיהם ודיניהם בלשון תפארת אשר משלה מקדם בקרב האומה. אמנם בהיות לשון ארמית הקרובה ללשון עבר שגורה בפיהם למאד; כי גם הם היו מדברים ארמית בדברי חול כשאר העם, על כן לא נשאר לשונם על טהרת לשון עבר, כי לפעמים העלו בדבריהם מלות ארמיות (אף במקום שלשון עבר היתה מספקת להם) ונתנו להן תמונה עברית על פי דקדוק לשון עבר, כאלו ממוצא שפת עבר יצאו, ולפעמים נתנו אל המלות העבריות גם כן תמונה ארמית על פי דקדוק לשון ארמי, ולפעמים הרכיבו האותיות או התנועות הבאות באחת מן המלות על פי דקדוק העברי, עם האותיות או התנועות הראויות לבוא על פי דקדוק הארמי – ולו ארכו ימי שקט הבית השני, אשר רוב התלמידים היו מכירים עוד בטיב שפת עבר, ותופשי התורה בקרב עם ישראל לא היו מלמדים עוד תורתם בלשון ארמי, כאשר עשו אחרי כן בעלי הגמרא; אזי התהוה ברבות הימים מהרכבת לשון עברי וארמי, לשון חדש מושלמת בכל חלקיה, כאשר התהוה זה אלף שנה לשון חדשה מהרכבת לשון רומי עם לשון עם גַאלליַא, כי כאשר התפשט העם הנזכר על ארצות הרומיים, ויתערבו עמהם, אזי רבים מהמה החלו לבטא מלות לשונם על פי הברה הרומיית ועל פי דקדוק לשון רומי, ולהפך רבים מהרומיים החלו לבטא מלות לשונם על פי הברת ודקדוק לשון עם גַאלליַא, ומזה יצאה לשון איטלקי המפורסמת בצחותה ובנעימותה עד למאוד. אמנם אחרי חרבן בית שני ואחרי מות רבי ובניו, אשר שפת עבר הלכה הלוך ודלה, ולא נודעה כי אם לאחד בעיר ולשנים במשפחה, וחדלה תורת מורי ישראל מלהאמר עוד בלשון המשנה, אזי חדלה גם כן השתלמות הלשון הזאת, כיונק העולה מבין מטעי שדה, יקטף באבו בטרם החל עוד לציץ ציץ ולהפריח פרח, וכאשר אודיעך ופה בקצרה.

אמנם המלות הארמיות אשר באו בדברי המשנה בתמונה עברית, הן רבות מאד, כמו השם אִילָן אשר יגזור בעל המשנה משם ארמי אִילָנָא תחת השם עֵץ בעברי. השם דֶּקֶל מן ארמית דִּקְלָא תחת תָּמַר בעברי, התואר אֶמְצָעִי מן ארמית מְצִיעָא תחת תִיכוֹן בעברי, השם מָמוֹן מן ארמית מָמוֹנָא תחת כֶּסֶף בעברי, (ולפעמים יכנה בעל המשנה הכסף בשם מָעוֹת, על שם מטבעות קטנות אשר נקראו בלשון ארמי מָעִין ובלשון הקדוש תקרא המטבע הזאת גֵּרָה כי תרגום עֶשְׂרִים גֵּרָה - עָסְרִין מָעִין, וכאשר ישתמש האיטלקי על השם כֶּסֶף בכלל בשם danari או quatrini אשר הן מטבעות קטנות ידועות בארצו) הפעל נָטוֹל מן ארמית מִטַל תחת לָקֹחַ בעברי, הפעל תָּבוֹעַ מן ארמית מִתְבַּע תחת בַּקֵּשׁ בעברי – וכמוהן רבו מאד בדברי המשנה כן בשמות כן בפעלים.

וכן יתאר בעל המשנה לפעמים המלות העבריות בתמונה ארמית, כמו תחת יוד מם ברבוי זכר יאמר בעל המשנה על פי הרוב יוד נון כמו בּוֹנִין מוֹסִיפִין גְּבוּלִין גִּידִין חִטִּין שְׂעוֹרִין, והוא על פי דקדוק ארמית, וכן ישנה על פי הרוב שרשי נל“א לנל”ה, כמו קוֹרִין מְצוּיָה בְּרִיָה מן השרשים קרא מצא ברא, וזה גם כן על דרך לשון ארמית.

וכן יכתוב בעל המשנה הרבה פעמים סמך תחת שין שמאלי במלות העבריות, כמו סִיד מְאוֹרָסָה סוֹחֲטִין תחת שִׂיד מְאוֹרָשָׂה שׂוֹחֲטִים, וכאשר יכתוב הארמי המלות עַסְרִין בִּסְרָא בּוּסְמָא בסמך, והן תחת המלות עֶשְׂרִים בָּשָׂר בּוֹשֶׂם בעברית.

ומדרך לשון ארמי הוא להכניס בין אותיות שרשי הפעל האות הנוסף בשמות לסימן המשקל כמו יִתְמַסְכֵּן נִּתְרוֹקֵן מן השמות מִסְכֵּן רֵיקָנוּ וכן יעשה גם כן בעל המשנה, כמו הפעלים תּוֹרְמִין מַתְחִילִין מַתְרִיעִין הנגזרים מן השמות תְּרוּמָה תְּחִלָּה תּרוּעָה.

ולפעמים יניח בעל המשנה דקדוק העברי כמו שהוא באחת מן המלות, אבל יחליף אות אחת באות אחרת ממלה ארמית השוה בהוראתה אל המלה העברית, כמו תחת כמוהו יאמר בעל המשנה כמותו בהחליפו ההא לפני אות הכנוי בתיו הבאה במלה ארמית כותיה גם כן לפני אותיות הכנוי.

ולפעמים ירכיב בעל המשנה דקדוק העברי עם דקדוק הארמי באחת מן המלות, כמו בבנין נפעל הרבה פעמים, כי ידוע כי סימן הנפעל בעברי הוא נון לפני פא הפעל, והארמי ישתמש בסימן ההתפעל תחת בנין נפעל, כמו נִטְמֵאת הוא בארמית אִסְתָּאַבְתְּ' נִמְנַע אִתְמְנַע' יֵאָמִר יִתְאַמַּר' יֵאָסֵף יִתְכַּנַּשׁ' ובעל לשון המשנה ירכיב שני הסימנים האלה וישתמש על פי הרוב בסימן נִתְפָּעֵל תחת בנין נִפְעַל בעברי, כמו נִתְפַּצְעוּ הָאֱגוֹזִים ' נִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה תחת נִפְצְעוּ נִפְרְדָה.

סימן מקור הקל בארמית הוא מם נוספת לפני פא הפעל, כן בשלמים כן בנחים, כמו מֶעְבַּר מִכְנַשׁ מְתָב, ובחסרי פא נון ונחי פא יוד יאמר הארמי עד“מ בהוספת למד ב”כלם לפני המקור, לְמִטַּר לְמִפַּק לְמִירַת לְמִיתַב מן נפק נטר ירת יתב, וכאשר תשמיט המם הנוספת מלפני אותיות השרש במקור ותשוה אותו בזה אל לשון עבר אשר לא תטיל מם נוספת במקור הקל, אזי תאמר לִטַּר לִפַּק לִירַת לִיתַב' ובתמונה הזאת ישתמש בעל לשון המשנה במקור עם למד משרשי לשון עבר אשר הם מחסרי פא נון ונחי פא יוד, ויאמר עד"מ לִגַּש לִטַּע לִירַש לִיצֵא תחת לָגֶשֶׁת לָּטַעַת לָשֶׁבֶת לָצֵאת על פי דקדוק העברי.

סימן רבוי נקיבה בלשון ארמי הוא קמץ בלמד הפעל מושך אלף בכחו, כמו מן תֻּשְׁבַּחְתָּא הרבוי תֻּשְׁבְּחָתָא, מן גְּבוּרְתָּא גְּבוּרָתָא, ובלשון עבר הוא ויו תיו אחרי למד הפעל כידוע, ובעל לשון המשנה ירכיב לפעמים שני סימני הרבוי יחד, באמרו עד"מ מֶרְחֲצָאוֹת פַרְסָאוֹת שֻׁבְכָאוֹת.

ידוע כי מלבד התחלפות קריאת הדברים בלשונות שונות מצד חומר המלות ר“ל מצד הברתם המורכבת מאותיות ותנועות, גם מצד צורתן ר”ל מצד טעם הראשי אשר יניע את מניח הלשון לכנות דבר אחד במלה זאת ולא באחרת; נוטות הלשונות בדרכיהן מאד זו מזו. כי בעל מניח לשון זאת יכנה את הדבר על פי משיג זה. ובעל מניח לשון אחרת יכנהו על פי משיג אחר, עד"מ הגרת מי נהר ממקום גבוה למקום נמוך יקרא בעל לשון הקודש מַשָׁק (ישעיה ל"ג ד') (עיין פירוש רש"י שם) משרש שקק שענינו המיה, והאשכנזי יכנ' וואַססֶערפַאלל על שם הנפילה מפעל פַאללעֶן. הנך רואה כי העברי יבחר⁵ בשם הזה על פי הפעלה אשר תפעל הגרת המים במורד בחוש השמע, והאשכנזי יבחר בשם האחר, על פי הפעלה אשר תפעל ההגרה הנזכרת בחוש הראיה, והנה אם תרצה לכנות ההגרה ההיא בלשון עבר בשם מַפַּל מַיִם, על שם הנפילה, כאשר יכנה האשכנזי, שוב לא תהיה הקריאה הזאת עברית, אף כי המלות הן מלשון עבר, בהיות כי העברי יכנה את העצם הזה על פי משיג אחר כאשר ראית.

והנה כזה עשה בעל המשנה הרבה פעמים, כי בדברים רבים יבחר הקריאה הארמית תחת הקריאה העברית, אך תחת המלות הארמיות ישתמש הוא במלות עבריות, עד“מ הבית אשר יתאסף שם קהל העם להתפלל, יקרא בלשון הקודש בֶּית תְפִלָּה (ישעיה נ"ז) על שם תכלית האסיפה אשר היא להתפלל, אבל הארמי יקראהו בֵּי כּנִשְׁתָּא על שם האסיפה עצמה, (כי כנש בארמית כמו כנס בעברית) ובעל לשון המשנה יבחר בקריאה הארמית ויעתיקנה ללשון עבר במלות עבריות בֵּית הַכְּנֶסֶת, וכן יאמר על עצם המוכשר לדבר מה רָאוּי כמו רָאוּי לִשְׁתִּיָּה והוא גם כן על פי לשון ארמית כי הארמי יאמר על ענין זה חָזֵי. כמו חָזֵי לְמִשְׁתֵּי והוראת שרש ראה בלשון עבר, כהוראת שרש חזה בלשון ארמי, וכן יאמר על דבר הרגיל מָצוי תחת אשר הארמי יאמר שְׁכִיחַ, כמו רוּחַ מְצוּיָה תחת זִיקָא שְׁכִיחָא כי הוראת שרש מצא בעברי כהוראת שרש שכח בארמי, דוק ותשכח. וכן יאמר תחת מלת לְבַד חוּץ⁶ כי הארמי יאמר בַּר תחת לְבַד בעברי והוראת מלת בַּר בלשון ארמי כהוראת מלת חוּץ בלשון עברי, כמו מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. מִבָּרָא לְמַּשְׁרִיתָא. וכן ישתמש בעל המשנה במלת יָפֶה תחת טוֹב, כמו יָפֶה עָשִׂיתָ תחת טוֹב עָשִׂיתָ, והוא על דרך לשון ארמי אשר יכנה הטוב יפה כמו מִלְּכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ (דניאל ויו) ר”ל עֲצָתִי תִּיטַב בְּעֵינֶיךָ, הפך העברי אשר יכנה היפה בשם טוב, כמו ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טוֹבוֹת הנה (בראשית ויו) – והבן!

ולפעמים יגזור בעל המשנה מלות חדשות מן המלות הארמיות, בהחליפו אחת מאותיות המלה הפך מנהג החלוף אשר מלשון עברי ללשון ארמי, עד"מ מנהג לשון ארמי הוא להחליף הצדיק במלות העבריות בקוף, כמו תחת אֶרֶץ יאמר הארמי אַרְקָא וכן תחת הפעל פצל יאמר קלף בחלוף והפוך, ובהפך זה יגזור בעל המשנה השם רְצוּעָה ממלה ארמית עַרְקְתָא' וכן הוא מדרך לשון ארמי, להחליף הזיין במלות העבריות בדלית כמו תחת זָכָר יאמר הארמי דִּכְרָא ולהפך יגזור בעל המשנה הפעל חָזוֹר מפעל ארמי הדר בהחליפו גם ההא בחית כנהוג.⁷

וימצאו גם מלות עבריות חדשות בלשון המשנה הנגזרים מן השרשים הנמצאים בספרי הקודש, כמו הפעל חָפַן אשר יגזור משם חָפְנַיִם, השם מַחַק אשר יגזור מפעל מָחוֹק להורות על הכלי המשוה פני המדה במחיקה וכהנה רבים המועילים להרחבת הלשון.

פראג בחדש אלול תקע“ב לפ”ק

תם

---

געזעצט דורך ליזר זאהר