עוד משהו על התרגום הספרותי¹

שהתרגומים לעברית בשנות השבעים שונים באופיים מן התרגומים של השנים הקודמות – דבר זה, כמדומה, מיותר להוכיח. לא רק התרגומים מדברים בעד עצמם, אלא גם כמות לא מבוטלת של כתיבה יוחדה להתפלמסויות על שאלת לשון התרגום. כיום נראה שהרוחות קצת נרגעו; התמורות בלשון התרגום אינן רק פרוגראמה, אלא כבר הפכו לעובדה קיימת, אם גם לא בלעדית. איש אינו נופל מכסאו כאשר הוא נתקל במלה שלא היה רגיל לראותה מודפסת, וגם מונחים מקצועיים כמו “הגבהה” “אקוויוואלנציה” “רובדי לשון” – גם אם לא הובנו כהלכה – הנה נוכחותם בשטח הפכה איכשהו לעניין שבהרגל. אין פלא איפוא שעכשיו יש נטיה להתבוננות מסוייגת יותר, להערכה מחודשת זהירה של מסורת התרגום שנדחתה. ואמנם בחוברת 8 של ‘סימן קריאה’, קראנו שני מאמרים בעלי נימה כזאת (אם כי שונים לחלוטין בתוכנם): מאמרה של נילי מירסקי, “הטריטוריה השלישית: הרהורים לא אקאדמיים בבעיית התרגום הספרותי”, היוצא בעיקר כנגד הנורמה השוללת “זרויות” לשוניות, “צלילים” של שפה זרה בתרגום, וגם כנגד נטיית ההנמכה של לשון התרגום החדשה; ומאמר קצר של רינה ליטוין על “תרגום כדו־שיח”, שאינו עומד בוויכוח מפורש עם איש, אבל בנטייתו להבליט את מקומו של המתרגם כיוצר, או לפחות כמפרש, הוא עומד למעשה בניגוד לתפישה התובעת ממנו בעיקר “שיקוף” המקור (ויהיה פירוש מלה זו אשר יהיה) שכיום מתרבים תומכיה.

הבעת הסכמה לאותו חלק מהטיעונים שהתקבלו על דעתי, לא תעשה אותי לבעל בשורה חדשה, ומאידך התפלמסות נרגשת עם הנקודות שעליהן אני חולק, עלולה להעמיד אותי במצבו של מי שפורץ דלתות שכבר נפרצו לרווחה. אף על פי כן אני מוצא מקום לנסח כמה הרהורים שעלו בי למקרא שני המאמרים הללו, הרהורים שלמעשה הם מתייחסים לכל הדיונים בשאלות התרגום בשנים האחרונות.

יש עדיין מספר לא מבוטל של דעות קדומות בשאלת העברית וה“עברית הטובה”; יש עדיין נקודות רבות שנראה שלא הובנו כהלכה, וגם הטרמינולוגיה המדעית, שגלשה כל־כך מהר מן התחום הדסקריפטיבי והנייטראלי לתחום ההתפלמסות המעשית והנורמאטיבית, לא תרמה הרבה לבהירות התמונה. בנקודות אלה ואחרות הייתי רוצה איפוא להעיר כמה הערות.

קודם כל המיתוס של ה“הנמכה”. כמה בובות קש כבר הועלו על המוקד הזה! מה לא הבינו מחייבים ושוללים כאחד באותו מושג? מתקבל הרושם שמאז שנות השבעים התקצרה הלשון העברית בראש אחד לפחות: לשון הרחוב חדרה לספרות. האתגר הגדול ביותר העומד בפני המתרגם הוא להתגבר על קטעי סלנג. לשון תקנית מוקצה מחמת מיאוס, וכו' וכו'. למה נתפסה דווקא אותה “הנמכה” כמאפיינת כל־כך את המגמה החדשה בתרגום? אולי זהו כוחם המפתה של פתרונות קלים: אותה דיאגרמה חזותית פשוטה, גבוה־נמוך, האמורה לאמיתו של דבר לציין כל כך הרבה מישורים נפרדים. ואולי זוהי הקלות והפיקאנטיות בזיהוי פרטים קטנים “נמוכים”.

מכל מקום, יש טעם לדבר על “הנמכה” אם היא “הנמכה” ביחס למשהו הנתפש כ“גבוה”. ביחס, למה איפוא? על כך ראיתי גירסאות שונות. הדבר הראשון העולה על הדעת למשמע המלה – והוא מבוסס על משמעותה המילולית – הוא שה“הנמכה” היא ביחס למקור: נוטלים טקסט הכתוב ברמת לשון פלונית ומתרגמים אותו לרמת לשון נמוכה ממנה.

אבל ניתן גם להבין זאת אחרת: “הנמכה” – ביחס לתקן מסויים הקיים בתוך שפת התרגום. מה שנילי מירסקי מכנה “התאמתה השקדנית והזריזה של לשון התרגום לשפת הרחוב, כפי שגורסים כמה מן המתרגמים הצעירים בארץ”. ולאחרונה – “הנמכה” יכולה להיות ביחס לתרגומים אחרים קדומים יותר של אותו טקסט או טקסטים דומים. שלוש המשמעויות שונות לחלוטין באופיין וגם בסבירותן, אף על פי כן הן משמשות בערבוביה. הכל מתווכחים בעצם כנגד המשמעות השלישית, אבל מפריכים לשם כך את השתיים הראשונות.

המשמעות הראשונה, הליטראלית, שלפיה “הנמכה” היא ביחס למקור – היא כמובן מופרכת מעיקרה. היא מבצבצת לעיתים בלהט הוויכוח, אבל לאמיתו של דבר אין איש המחזיק בה. או מייחס אותה ברצינות למישהו אחר. חבל איפוא להכביר מלים עליה. אבל האם קיימת נורמה של הורדת לשון גם ביחס לתקן של השפה העברית? מי שהתקן שלו נקבע על ידי הלשון שהיתה נהוגה בספרות לפני עשרים שנה אולי יהיה סבור כך, אבל עלינו להקדיש עוד כמה הרהורים לשאלת התקן. ועוד: אמנם נכון שכיום עומדת בפני המתרגם האופציה של שימוש בלשון תת־תיקנית כאשר המקור דורש זאת, אבל מכאן אין להסיק עדיין שהלשון התת־תקנית כשלעצמה הפכה לערך.

ולאחרונה המשמעות השלישית, לפיה התרגומים של היום נמוכים ביחס לתרגומים של אותם טקסטים לפני דור. אמנם כן, זה נכון, אבל זוהי עובדה אמפירית, פרי של מכלול גורמים, אין זו דרישה מהמתרגם. המתרגם נדרש לתרגם. העניין הוא רק בזה שלפני כעשרים שנה נדרש גם להפגין שליטה במכמני הלשון העברית. ההשתחררות מנטל זה עדיין אין פירושה שהיום נדרשת “הנמכת” הסגנון. “הנמכה” אינה ההפך של “הגבהה”, כשם שקמצנות אינה ההפך של פזרנות. לאמיתו של דבר יש לשני הקצוות הרבה מן המשותף, והיפוכם האמיתי הוא יחס ריאלי לרכוש, או במקרה שלנו ללשון. איני טוען שאין כיום מתרגמים היכולים להצטעצע בלשון החבר’ה כפי שהיו אחרים שהצטעצעו בלשון המקורות. עבודה גרועה אפשר לעשות תמיד, אבל לא בכך אנו מדברים. מהעובדה שכיום כבר אין הנורמה של הגבהת הלשון שליטה, אין להסיק שקיימת איזו דרישה או ציפיה רצינית “להוריד” משהו בלשון התרגום. ויותר מכך. קיים אצלנו זיהוי אוטומאטי בין “הורדת” הלשון, או “אי הגבהת” הלשון, לבין וּולגאריזאציה שלה. לאמיתו של דבר אין הזיהוי הזה נטול הצדקה לחלוטין, או לפחות אינן נאיביוּת גרידא, כי הוא מבוסס על ההנחה שבעברית, להבדיל משפות אחרות, חסרת רמת לשון אמצעית, שאינה גבוהה ואף אינה וולגארית והנשמעת דיבורית על אף שאינה לשון רחוב. נילי מירסקי ציינה היעדר זה והביאה כדוגמה נגדית את דיבורי הגיבורים ב’קירבה מתוך בחירה' של גיתה, “שיחד עם עידונם המופלג, עדיין אין הלשון שבפיהם יוצאת מכלל לשון דיבור מתקבלת על הדעת בגרמנית, אך תישמע בהכרח גבוהה מאד מאד בתרגום עברי, אם נשווה אותה לעברית המדוברת”. כיצד איפוא יש לתרגם את לשונם? אני מסכים עם נילי מירסקי שפה חייבים ליצור משהו שאינו קיים, כי לשון אריסטוקראטית מעולם לא היתה קיימת בעברית החיה. ודאי שאין לוותר על גינוני הנימוס או להעביר זאת ללשון רחוב. אבל את החומרים הלשוניים לַשפה שנִבְנֶה עלינו לקחת מתחום כלשהו הקיים בשפה. באיזה תחום נבחר? מסורת התרגום עד עתה נטתה להשתמש במודלים כתובים, מודלים שאינם משמשים בכלל בעברית החיה: ארמיזמים, תנ''כיזמים וכו' ובהסתייגות מסויימת זהו בדיוק מה שנילי מירסקי מעדיפה על פני שימוש בשפת הדיבור. אבל נראה לי שיש פה פשוט שימוש מטעה כמושג “עברית מדוברת”. שפה מדוברת אינה בהכרח שפה של אנאלפביתים! גם אנשי־סֵפר מדברים, והשפה שבה הם מדברים שונה מהשפה שבה הם כותבים. כולנו מכירים את האנשים שהטבע חנן אותם בכשרון להפוך שיחה לנאום, לציטוּט, להכתבה, או איך נקרא לכך – אלה אנשים שאין להם שפת דיבור אלא רק שפת כתב, והאי־נוחות שאתה חש בחברתם צריכה להעיר כאלף עדים שכאשר המצב הוא כתיקנו יש לאדם שפת דיבור בנוסף על שפת הכתב שלו. ואותה לשון דיבור אינה צריכה להיות השפה הנהוגה במגרש כדורגל בשבת, כשם ששפת גיבוריו של גיתה אינה דומה לשפה שנהוגה במרתפי הבירה. דיבוריוּת אינה צריכה להתקשר עם וולגאריות כשם ששפה טובה ועשירה אינה צריכה בהכרח להתקשר עם לשון כתב. אמנם נשמעת הטענה, ובכך מחזיקה גם נילי מירסקי, שדובר העברית, ואפילו המשכיל, לשונו דלה ומגושמת הרבה יותר מלשונו של בעל השכלה מקבילה בשפה אחרת. יכול להיות שכך הוא, אך איננו מדברים על סוציולוגיה של דוברי הלשון אלא על הלשון עצמה. המגבלות של דוברי השפה אינן בהכרח מגבלות השפה עצמה. קיימת בעברית המדוברת אפשרות להגיד דברים מורכבים מאד בצורה חיה שלא תשמע מלאכותית, ואחת היא כמה אנשים לא ניחנו בכשרון הזה. שפה מדוברת אינה ממוצע של אוצרות המלים של כל דוברי השפה, וגם אינה המכנה המשותף הנמוך ביותר לכולם. העובדה שמרבית דוברי העברית אינם בעלי שפה עשירה, רלוואנטית לשאלת התרגום בדיוק כמו העובדה שמרבית דוברי העברית אינם בעלי אחוזה גרמניים. כשם שהעובדה האחרונה אינה צריכה למנוע מן המתרגם לשים בפיהם עברית, כך אין העובדה הראשונה צריכה להרתיעו מלעשות שימוש בעברית מדוברת.

אבל איזה מין עברית מדוברת היא זו, שאין שומעים אותה ברחוב? כמו מסיה ז’ורדן שדיבר ארבעים שנה פרוזה ולא ידע, כך אנו מדברים עברית, ואיכשהו איננו מכירים את העברית שלנו כי איננו מקשיבים לה. העניין שיש לאנשי לשון בעברית תיקנית כרוך, כמדומה, רק בהטלת ציווּיים. אבל מעטים מקשיבים לואריאנטים ואפשרויות הקיימים בפועל בשפה התיקנית. ולהפך, כאשר מקשיבים לעברית, כלומר כאשר מתארים אותה ואין מצווים עליה, – אז מקשיבים בעיקר לרבדים המוגדרים, המתועדים, המרוחקים, בעלי סימני ההיכר הברורים והחד־משמעיים: מצד אחד לשונות הכתב למיניהן, ומצד שני העגות המדוברות שאנו מגדירים אותן באמצעות קבוצות חברתיות “עברית צבאית”, “עברית של הקטמונים” וכו'. כאשר הלשון קרובה יותר ללשון שאנו משתמשים בה, אנו מנכרים אותה, הופכים אותה בכוח לעגה של איזו כת. וכך במאמרה של נילי מירסקי היא טוענת שלשון האצילים הרוסיים בכמה תרגומים חדשים מזכירים לה “שנים מן החברֶ’ה הטובים היושבים ומכרסמים מקלות מלוחים בערב שבת בצפון תל אביב”. החינוך הלשוני של דובר העברית מביא אותו לזהות תמיד לשון־דיבור כלשונו של מישהו אחר. אותו רובד בינוני של השפה העברית לאמיתו של דבר לא כל־כך חסר – דה־פאקטו הוא קיים, אבל דה־יורה אינו זוכה להכרה אפילו מצד אלה שמשתמשים בו. מרוב סוּפר־אֶגו לשוני נשמעת לנו לשוננו שלנו כוולגארית.

דוגמה מאלפת לעניין זה מצאתי בפולמוס על לשון הרדיו שנתגלע לא מכבר מעל דפי “ידיעות אחרונות”. דוּבר באיזו הצעה של פרופסור ידוע שכדוגמה ללשון תיקנית בעברית יכולה לשמש הלשון שבה מתנהלים הוויכוחים על אודות הלשון. איזה קצף יצא על הרעיון הזה. כיצד אפשר להעלות על הדעת שלשונו של הפרופסור, ואפילו הלשון של בעל דבבו, ראויה להיות דוגמה לתקן? התקן של השפה נמצא רחוק רחוק מכל שימוש אמיתי שנעשה בה. אמת, קשה לאנשים לראות את קצה אפם שלהם, אבל מה לעשות כאשר בנוסף לזה הם גם מתכחשים לו בתוקף?

קיצורו של דבר, נראה לי שניתן לתרגם גם דיאלוגים מורכבים מאד לעברית מבלי שהדברים יראו מאולצים, וגם מבלי שיראו וולגאריים. עלינו רק לשנות את יחסנו למה שנקרא לשון־דיבור ולהכיר בכך שאין זו דווקא שפת רחוב. יש בלי ספק דברים שאינם קיימים בעברית וצריך להמציא אותם. אבל אין להיחפז בשל כך, ולאבד את הקשר עם השפה החיה. השפה החיה גמישה מספיק כדי לאפשר גיוונים שונים, ויחד עם זאת להישאר בחיים. אין כל הצדקה לוותר עליה מלכתחילה לטובת משהו שאינו קיים אלא על גבי הנייר.

ועוד הערה. מן ההבחנה בין לשון־כתב ולשון־דיבור לא צריך להשתמע בשום פנים שכל דיאלוג בסיפור כתוב בשפת־דיבור וכל קטע נאראטיבי כתוב בלשון־כתב. יִצוג שפה מדוברת באמצעותו של טקסט כתוב הוא, ככלות הכל, קונוונציונאלי לא פחות מייצוג שלושה ממדי החלל באמצעות יריעה דו־ממדית. יש טקסטים אשר בהם הדמויות מדברות בלשון כתב; יש טקסטים שבהם המספר כותב בלשון מדוברת (וזה כמובן קונוונציונאלי לא פחות); ויש שההבחנה בין הסוגים נעשית באמצעות שתי שפות כתב שונות, וקיימים וואריאנטים לאינספור. בסופו של דבר חייב המתרגם לקחת בחשבון את טיבן של ההבחנות המצויות במקור. מה שעליו לקחת לתשומת לבו הוא רק זה שבמערכת האופציות שלו יכולה להימצא גם השפה המדוברת על כל רבדיה, וששפה מדוברת אינה בהכרח נמוכה.

ועוד הערה ספציפית לעניין השימוש בסלנג. מובן שהשימוש הכולל בשפה העברית החיה פותח גם את האופציה להשתמש ברבדים התת־תקניים. מכאן לא נובע בשום פנים שללשון התת־תקנית יש איזה ערך עצמאי בתרגום ושעליה להפוך לנורמה. במובן זה אותה “ההתאמה השקדנית של לשון התרגום ללשון הרחוב” היא באמת בובת קש. אבל מאידך, יש משהו היוצר רושם כזה, לפחות בקנאות שבה תובעים כמה מבקרי תרגום הקפדה על “טוהרו” של התת־תקן. במציאות קיימים הרבדים השונים במעורב, אנשים מדברים בצורות שונות בנסיבות שונות וגם באותו הקשר מתערבבים לא פעם רבדי לשון. הביקורות הנשמעות מפעם לפעם על מתרגמים שערבבו צורות גבוהות ונמוכות, ולא היו עקביים בשימוש בתת־תקן, או ברובד לשוני אחר, כל אלה נראות לי לעיתים קרובות כפרי של התרגשות מופרזת מגילויו של הריבוד הלשוני. הערך המבחין שמייחסים לריבוד הלשוני הוא לעיתים מוגזם לחלוטין. נכון אמנם שהטור “איני רוצה – אני לא רוצה – לא מתחשק לי” הוא טור יורד מבחינת רמות הלשון, ושכך הן גם הצורות “טוב (במשמעות של ‘טוב שם טוב משמן טוב’) – מוטב – יותר טוב ש…”. אבל לא נובע מכאן שהצורה “לא מתחשק לי” יכולה להופיע אך ורק במחיצת "יותר טוב ש… ואוי לה אם תתפס במחיצת “מוטב”. הריבוד הלשוני נתפש יותר מדי כבניין קומות, ולאמיתו של דבר זהו נוף פתוח של מעלות ומורדות, והרבדים הם רק קווי גובה מופשטים על המפה. כך איפוא רבים ממקרי עירוב הרבדים צורמים רק באזנו של מי שדבק בדימוי מופשט של השפה, ולאמיתו של דבר בשימוש הלשוני הרגיל אין בהם שום צליל יוצא דופן. כנגד הפוריסטים מכל הסוגים אפשר רק לומר, מה לעשות – הלשון כנראה סובלנית יותר מהעוסקים בה.

אותה תפישה של הלשון כהירארכיה חד־ממדית, אותו דימוי של בית הקומות, משותף לרבים ממחריביה ושולליה של ה“הנמכה” המפורסמת. אבל הצמד גבוה־נמוך כולל למעשה צמדי ניגודים רבים שאינם בהכרח זהים זה לזה: לשון־כתב לעומת לשון מדוברת; תקן לעומת תת־תקן; ישן לעומת חדש; אריסטוקראטי לעומת עממי וכו' וכו'. קיצורו של דבר, יש פה יותר מדי משתנים. המושג אינו נקי מספיק, ובכלל אני מפקפק אם זהו באמת ההבדל המרכזי והאופייני בין התרגומים של שנות השבעים לקודמיהם. מכל מקום, אפילו אם כך הוא, אין ההבדל הזה נעוץ דווקא בתפישה ספציפית של מלאכת התרגום, אלא הוא סימפטום לשינויים שחלו וחלים עדיין בתודעה הלשונית של דוברי העברית.

כדי לעמוד על תודעה זו צריך כמובן לקחת בחשבון את גורלה המיוחד של השפה העברית. לעברית אין היסטוריה רצופה, לרבים מדובריה ולמרבית מחייה עדיין היא בגדר של שפה שניה (אף שאולי הראשונה מבחינת הערך שמייחסים לה). יש פה משהו המזכיר את יחסנו אל ארץ־ישראל – גם כאן יש קיום לאומי לא רצוף, ומרבית התושבים הם מהגרים, דור ראשון שני או שלישי. תנאים אלה מביאים להפרזה רבה בצורך להרגיש את השייכות: הארץ שלנו, השפה שלנו. עדיין אין זה נתון טבעי. יש בולמוס עצום לגשר על ההיסטוריה הלא רצופה באמצעות חפירה ארכיאולוגית. אנו חופרים באדמת הארץ כדי לאשר לעצמנו שוב ושוב שכאן ישבו אבות אבותינו, ואנו חופרים במקורות השפה העברית כדי להפוך את ההיסטוריה המקוטעת שלה באופן רטרוספקטיבי לצמיחה אורגאנית. כך איפוא בכל שימושנו בלשון יש אוריינטאציה חזקה מאד כלפי העבר, הרבה יותר מזו שבשפות שגידולן היה טבעי ורצוף. הדבר נעשה בצורות שונות, בדרגות שונות של תובענות, ומתוך התמקדות באלמנטים שונים של העבר. המקורות שלנו יכולים להיות לשון המקרא, המשנה, המדרשים, ימי הביניים וכו' וכו'. אפשר להתייחס אל המקורות האלה כאל נורמה מוחלטת לחיקוי, כאל מבחן וּוַסָּת לשינויי לשון, כאל מאגר של חומרים שאתה משתעשע בו בצורה פארודית, כאל תחום של רמיזות ואפילו בעלות אופי אירוני, סארקאסטי מרדני. הצורות רבות ושונות, אבל התוצאה אחת: השפה העברית פונה כל הזמן אל ההיסטוריה של עצמה.

אין להכחיש, זה אחד מיחודיה של השפה, והוא נוצל לא פעם בצורה מזהירה על ידי סופרים שונים. אבל קיימת פה גם סכנה כאשר תכונה זו הופכת למאניירה, להפגנת נכסים או להעמדת פנים. מידת התובענות שרכשה לה נטיה זו, מביא לעיתים לידי כך שהמלים הטבעיות שלנו אינן נראות לנו מבטאות מספיק אם אין להן איזה חותם של “מקורות”. כאשר השימוש בלשון ספונטאני, מילא, על כך אין מוסרים דין וחשבון. אבל ברגע שמתחייבת איזו סלקציה מודעת, מיד נדמה לך שמלה זקוקה לעידוד כלשהו, שהיא תאמר יותר, אם תשכנע שגם אבות אבותינו השתמשו בה, ואם אפשר – בהקשר מאד מעניין, שישפוך מן הצד איזה אור מתעתע על ההקשר הנוכחי. וכך נוצרת כמות עצומה של רמיזות ורמיזות למחצה שבחלקן אינן משמעותיות בכלל, אלא נועדות רק לשמר את האשליה המתמדת של זיקה למקורות. תופעה זו בולטת במיוחד בתרגום, שהרי כאן נכפית לא פעם כל התודעה ההיסטורית של השפה העברית על טקסט, שכשלעצמו אינו דורש זאת. כמו לתופעות אחרות בתרבותנו יש לשפה העברית נטיה עזה להפגין את שורשיה. אבל בל נשכח שהשורשים עושים את פעולתם בצורה הטובה ביותר כאשר הם טמונים באדמה.

אותו יחס אמביוולנטי של כותבי העברית כלפי הלשון שהם עצמם משתמשים בה, ניתן אולי להסבירו גם בכך שהיא עדיין שפה שניה לרבים מדובריה, וכמובן לכל מחייה. מי שחינוכו בשפה אחת וצריך לתרגם את דבריך לשפה אחרת, תמיד נראות לו המלים חלשות יותר, מבטאות פחות מאשר בשפה המקורית שבה הוא חושב. הן נטולות אותה נימה רגשית ואינטימית של שפת אמו. הוא מרגיש שוב איזה צורך לעזור להן, לעשות אותן חזקות יותר כמו כבד־שמיעה המרים את קולו כדי להבטיח שדבריו יִשָּׁמעו. ולכן הנטיה העזה בעברית לתת אישור־יתר לכל דבר, להפוך כל חיווי להצהרה. “יפה” למשל לא יאמר מספיק, צריך “נאה והדור”. תופעה זו חדרה גם היא באופן עמוק מאד אל לשון התרגום. הנטיה לנסח דברים בצורה הכרזתית, להשתמש בצורות המושכות תשומת לב מיוחדת, להדהים באמצעות הלשון, כל זה אינו אלא פריו של אי אמון בסיסי בשפה שבפיך, ביכולתן של מלותיך הספונטאניות לומר את מה שעליהן לומר. אנחנו כבר דוברים עברית כשפה ראשונה אבל אותו אי אמון ביכולתן של המלים, אותו צורך להרים את קולנו כדי שישמעו, דבקים בנו עדיין כירושה מכבידה שיש להשתחרר ממנה.

מצב זה הביא לכך שצמחה בעברית נורמה סגנונית בעלת אופי שהייתי מכנה אותך בכלליות ובהשאלה – בארוֹקי. אני מתבסס על ההבחנה שהעמיד היינריך ולפלין² בין שני סגנונות בסיסיים בתחום האמנות שאחד מהם מודגם באמצעות התקופה הקלאסית (הרנסאנס) והשני באמצעות הבארוק. הקלאסי – משטחיו חתוכים בבהירות, מותחמים בקווים, גבולותיהם ברורים והצורות מאורגנות על פני מישור אופקי, בחזית. בבארוקי מתמזגים המשטחים זה בזה, אינם מותחמים בבהירות והם מאורגנים בצורה ההולכת ונבלעת בתוך העומק. ודאי שאין כאן כל כוונה להבחנה ערכית, בכל אחד מהסגנונות נוצרה אמנות גדולה ומאניירה. אף על פי כן אני מרשה לעצמך לרכב על גבה של ההבחנה אל תחום הפולמוס הלשוני. היחס אל השפה העברית מזכיר לי לא פעם את הבארוק בארכיטקטורה. יש כאילו משהו מגונה בכך שאולם יסתיים פשוט בקיר; צריך להוסיף עמודים, גומחות, כרכובים ומראות כדי לטשטש ככל האפשר את העובדה שכאן מסתיים החדר, וליצור תחושה שהוא הולך ונמשך אל תוך העומק. כך גם בעניין הלשון. למלים יש גבולות של משמעות, אין הן אומרות הכל. הגישה ה“בארוקית” תעשה הכל כדי לטשטש את הגבולות הללו, תמזג יחד כמה מלים המכוונות למשמעות דומה, תעשה את המלים מפולשות כלפי איזה מימד היסטורי אי שם ברקע וכו'. כל זה טוב ויפה כאשר נעשה ניצול אמיתי וחיוני של תכונות הקיימות בשפה. אבל כאשר ניתן לאתר ברקע פשוט איזו רתיעה מאמירה ישירה ופשוטה, אי אמון ביכולת הביטוי של המלים בגבולות משמעותן הנתונה, אזי אין זה אלא מאנייריזם והצטעצעות.

וכנגד “בארוקיות” זו אני סבור שהולכת ונעמדת מגמה חדשה בלשון, שיש עוד לעודדה, והיא מגמה “קלאסית” במרכאות – היינו מגמה שתדגיש את גבולותיהן הטבעיים של המלים, שתהיה ממוקדת במשמעותן הראשונית ותמעט במשיכת תשומת לב למשמעויות לוואי, שתשאף לשימוש מדוייק במלים, שתייחס חשיבות רבה יותר לשימושן של המלים מאשר ליחוסן, שתתן מחדש אמון במלים נטו.

אבל, ניתן להקשות, האם אפשר לאמץ גישה כזאת כנורמה של תרגום משפה לשפה? הרי יש יצירות ספרות הנוטות במקורן לטשטש קונטורות, ושסגנונן המקורי “בארוקי” יותר. האם יש לקפח תכונה זאת ולהפוך אותן ל“קלאסיות” בתרגום?

לא, ודאי שלא זאת. אין הכוונה להפוך לשון “בארוקית” ל“קלאסית”. כדי לצלם ערפל אין צורך לערפל את העדשה, ערפיליותו של הערפל תתגלה בצורה החדה ביותר דווקא דרך עדשה ממוקדת. בדומה לעדשה זו מן הראוי שתהיה לשון התרגום – חדת מתְארים כדי לקלוט את תכונות המקור בין אם התכונות הללו קשורות בבהירות ובין אם הן נוטות לעירפול ולרב־משמעות. הבעיה היא זו שה“בארוקיות” של העברית לא סייעה דבר בקליטתן של מגמות כאלה כאשר היו במקור, שכן זו היתה תכונה ממילאית של שפת התרגום. העדשה מלכתחילה לא היתה צלולה לחלוטין כי היא משכה תשומת לב רבה מדי לעצמה, וכך שיקפה את האובייקטים שלה בצורה קצת אוניפורמית ומעורפלת.

דבר נוסף, המתחייב מאותה תביעה לעדשה צלולה ובהירה, הוא שלא יטושטש אופיה של שפת המקור. וכאן אני סבור שמאמרה של נילי מירסקי היפנה תשומת לב לאספקט חשוב ומעניין של מלאכת התרגום ובעניין זה אני תמים דעים אתה. לעומת הנורמה המקובלת שהמתרגם יכתוב יצירה “כפי שהיה מחברה משתדל לכתבה בלשון זו” הועמדה נורמה אחרת, המתקשרת לשמם של גיתה וסופרים אחרים, הנמשכים דווקא אל הצליל הזר של התרגום, הרואים את התרגום כמפגש בין שתי תרבויות המתקיים בטריטוריה אחרת, שונה משתיהן (“הטריטוריה השלישית”). מבלי להיגרר לקיצוניות באף אחת מהתביעות האלה, חשוב מאד שהתרגום, אף שיהיה קריא, לא יטשטש את תכונותיה של שפת המוצא שלו. כשם שאין הוא צריך לטשטש את עצם היותו תרגום. שפת המקור יכולה להיות חלק מן העולם המעוצב בטקסט, ובכל מקרה תכונותיה של הלשון הן חלק מתכונותיו של הטקסט המקורי. במובן זה נראה לי “האופן שבו היה המחבר כותב את היצירה אילו כתבה בלשון זו”³ – היפותיזה העלולה להכזיב דווקא במקום בו המתרגם משווע לפתרונות היפותטיים: משפטיו המורכבים של קלייסט הם גרמניים לחלוטין וקשה להניח שהיו נוצרים בשפה אחרת. אבל יחד עם זאת הם כל־כך של קלייסט, שאי אפשר בשום פנים לוותר עליהם בתרגום גם אם תהיה התוצאה לא בדיוק לפי רוח העברית. אין רע בצלילי שפה זרה בתרגום (ואגב – ממילא אי אפשר להימלט מהם), הדבר נעשה לפגם רק כאשר הוא פרי של אוזלת יד או כאשר הוא פרי של ויתור מראש או התעלמות מאפשרויות הקיימות בעברית. ומצד שני ה“צלילים” הזרים יכולים להיות מייגעים מאד כאשר הם מתחילים למצות את עצמם, כאשר הם מתחילים להיות בני־בית בלשון, ועם זאת מתעקשים לשמור כל הזמן על פריווילגיות של אורֵח מיוחס. וזאת היא הרגשתי ביחס למסורת התרגומים מרוסית שנילי מירסקי ביקשה להגן עליה. מכל מקום, לשון וסגנון הם שני גורמים שאי אפשר לנתקם בפועל זה מזה. אם יש מגמה לשקף בתרגום את סגנונו של המקור – ואני מניח שזה לפחות מוסכם על הכל – אזי אין להימנע גם משיקוף של כמה מתכונות לשונו.

ועכשיו, בתוך אותה עדשה שקופה איפה בא לידי ביטוי המתרגם? האם פירוש התביעה הזאת היא שעליו לבטל את עצמו לחלוטין? ובכלל מה הוא אופי נוכחותו בתוך התרגום? כאן כדאי להעיר הערה בעלת אופי סוציולוגי. אחת התמורות החוץ־ספרותיות שחלה בתחום התרגום לעברית בשנים האחרונות היא שמלאכת התרגום עוברת יותר ויותר מידיהם של סופרים ומשוררים לידיהם של אנשי אוניברסיטה. דבר זה משנה את הדימוי העצמי של המתרגם ומקומו בטקסט. סופר בעל עולם ספרותי משלו, סגנון משלו או לפחות מסורת של סגנון, לא על נקלה יתפשר עליהֵם בבואו לעסוק ביצירה של אחר. ובמקום שבו הסופרים הם נותני הטון, גם מי שאינו סופר יתנהג כסופר. ומאידך, בתביעות החדשות מן המתרגם, ברצון לראותו כעדשה צלולה, יש, אני מודה, חלק נכבד מאד לחינוך האקדמאי. אבל כמובן, לא בשל כך צריך לקבל או לדחות את דרכי התרגום כשלעצמן.

שני המאמרים שאני מדבר עליהם מבקשים במובלע לחזור אל דימויו של המתרגם כמחבר (ודוק: שניהם מבינים את סיפורו של בורחס “פייר מנאר מחברו של דון קיחוטה” כסיפור על מתרגם!) אצל נילי מירסקי הדבר בא לידי ביטוי יותר בנימה ה“אנטי אקאדמית” שהיא מנסה לשוות לדבריה. אצל רינה ליטוין עולה הדבר למעשה מגוף הטיעונים. היא מנסה לתאר את התרגום כדו־שיח יצירתי עם המקור, וכהוכחה לתיזה מביאה שלושה מקרים מתרגומיה שלה, שבהם לפי הבנתה סטתה במודע מן המקור, ודווקא בכוח סטיה זו תרמה ל"רוחו''.

איני רוצה להתווכח עם הדוגמאות שהביאה, אלא רק עם ההנחה שמאחורי הבאתן. את הדוגמאות עצמן ניתן לשפוט אך ורק כחלק ממלאכת התרגום הכוללת, לא כשלעצמן: אם למשל שינוי, הוספת ניב או רמיזה, אינם אלא פיצוי על מקום אחר שבו לא ניתן היה להעביר דבר דומה, כי אז זהו פתרון תרגומי מכובד. אבל רינה ליטוין מייחסת לתופעות הללו ערך עצמי משלהן, בלי קשר למקומן בתרגום השלם. היא טוענת ש“השימוש בכל אלה לא בלבד ש’העביר' את ‘רוח המקור’ אלא העבירו באופן מורכב יותר, בהעצימו כמתבקש את האפשרויות הגלומות בו, תוך ניצול נתוניו המיוחדים של הכלי החדש”. ההנחה הגלומה מאחורי זה היא שתוספת מורכבות, העצמת אפשרויות הגלומות במקור הם per se תכונה טובה ותרומה למקור. דבר זה איני יכול להבין אלא כתפישה “בארוקית” מובהקת (אם כי בשימוש מעשי מתון – ההנחה הבלתי מעורערת שהוספת רמיזה מקראית (ואפילו רלוואנטית לפי הבנת המתרגמת) מעצימה משהו אצל פוקנר. גם המושג “רוח המקור” אינו חביב עלי, מפני שנודף ממנו ריח אפּולוֹגטי – איזכורו בא בדרך כלל לפצות על איזה גוף שנפגם. אבל יותר מזה, מה שקוראים “רוח המקור” הוא בדיוק לא תכונה של המקור אלא איזו השלכה של הקורא על המקור. אמנם אין זה בהכרח כפיית המקור. אולי התגברנו כבר על הפיתוי הנאיבי לעשות את המקור ליפה יותר. אבל במקומו בא היצר הצנוע לעשות את המקור מובהק יותר ויותר, דומה יותר לעצמו, דומה לקטעים שבו שנראו לנו המוצלחים ביותר – אנו רוצים להשליט על המקור שלטון בלי מצרים את “רוח המקור”. הדוגמאות של רינה ליטוין מראות כולן את רגעי קורת הרוח שבהם בא אותו יצר על סיפוקו. איני סבור שאפשר להימנע מכך לחלוטין, או שצריך להימנע. המתרגם, בין אם הוא סופר או לא, הוא קורא, ויש לו מימוש משלו לטקסט. איזה מין מימוש הוא, ומה ערכו, זוהי שאלה אחרת, אפשר להצליח ואפשר לא להצליח; מכל מקום קיומו של מימוש כלשהו, ונוכחותו של מתרגם בעל המימוש, אם הם באים לידי ביטוי הרי הם צריכים לבוא לידי ביטוי לאורך כל הטקסט, בכל הכרעה, בכל פתרון, בכל הימנעות, ולאו דוקא במקומות שבהם יש סטיה ממשית או תוספת של משמעות. את עקבותיו של המתרגם ניתן לגלות תמיד, אבל הוא עצמו אינו צריך להשאיר סימנים.

ולאחרונה, האם יש איזו השפעה של לשון התרגום על העברית החיה? נילי מירסקי סבורה שכן, שניתן וצריך להעשיר את הלשון הקולוקויאלית הדלה באמצעות לשון הספרות. איני שולל אפשרותו של קשר, אבל אני מפקפק אם יתכן קשר בעל אופי כזה. איני סבור שלשון דיבור מושפעת מלשון כתב, ובודאי שלא מלשון ספרותית. מכל מקום לדוברי העברית נתנו הזדמנויות רבות להעשיר את לשונם בצורה כזו, אבל מצב הלשון המדוברת כיום, לטוב או לרע, אינו מעיד שהאפשרויות הללו נוצלו בלהיטות רבה מדי. הקשר שבין לשון התרגום ולשון הדיבור אינו צריך לבוא לידי ביטוי דווקא בהעשרה של הלשון החיה, בהוספה של נכסים. נראה לי שהוא יכול וצריך לבוא לידי ביטוי ביחס שיש לדובר אל נכסיו.

אותו יחס “בארוקי” אל הלשון, שעליו דיברתי, אינו רק תופעה שבשדה התרגום, זוהי תופעה תרבותית כללית, שכולנו, בצורה זו או אחרת, חונכנו על ברכיה. אבל הגענו לרוויה. שימושים וירטואוזיים בלשון העברית כבר אינם מעבירים בנו רטט. התפישה שלשון וסגנון הם דבר בעל ערך עצמי, החלישה מאד את ההכרה בכך שלשון נועדה בין היתר לשקף עובדות, וזה נותן פתח לחוסר אחריות לשונית, לטשטוש תחומים, לזריית חול בעיניים.

מה שצריך עכשיו אינו שדוברי העברית יוסיפו עוד חמישים מלים ל“אלף המלים הבסיסיות” של המשא ומתן היומיומי, אלא צריך הכרה חדשה ורצינית של אותן מלים; יש לתת לשפה נקיון חדש, ולדובר רגישות חדשה, אמון מחודש בכך שיש למלים כוח לומר דבר, שהמלה הגדולה אינה אומרת יותר, הבחנה בין שימוש אמיתי ושימוש כוזב במלים, והכרה בכך שמלים אינן מאגיה, אינן זיקוקים הנשלחים בסערה לשמיים ומשאירים אותך, איש השפלה, פעור פה ונדהם בחברת אלף המלים העלובות שלך… אם יכול אופי התרגומים לעברית לתרום במשהו לחינוך כזה, הרי אני שמח לקחת בו חלק.