העורך הביט בו, בפְרֶד רֶן, הכתב המשוטט, בבוז עצור:
“אם זה כל מה שאתה מסוגל להעלות, אולי מוטב שנעביר אותך למדור המודעות הקצרות? קבלות אתה יכול לכתוב?”
“אבל כַתָבָה זו אמיתית היא מראשיתה ועד סופה. מוכן אני לערוב לכל מלה ומלה. ואני אומר למר, הפרטים מעניינים במידה בלתי־רגילה.”
“שמע, ־ נתכעס העורך, תפס את גל־הניירות שעל השולחן והפכו פניו־למטה, בדפיקת יד, – חומר מעין־זה יכולת להטיח בפניהם של הפרופסורים שלך באוניברסיטה ולצאת מידיהם בשלום, אך לא אצלי. לא, לא אצלי! כאן לא אוניברסיטה ואצלי לא מתמזמזים עם מוזות. אתה באמת חושב שהקהל יקנה את השטויות הללו? מי בימינו רוצה לשמוע על (הפך שוב את גל הניירות וקרא מלה־במלה בהדגשה:) “הידעת? – כיצד מספקים חלב לעיר של שמונה מיליונים.” כיצד? – שמים להם פיטמה בפה ונותנים להם למצוץ. שימצצו וימצצו עד שתיפח רוחם. ומוטב שתמהל קצת וויסקי בתערובת. אל תשכח את הוויסקי. אם הייתי נותן לפרחי־כתבים כמוך, גמולים־מחלב־האוניברסיטה, לשפוך את כל הדיו החלבי שיש להם בעטימנובעים שלהם, כבר היו מזמן מוכרים את הגרביים שלי במכירה פומבית ואתם הייתם מחלקים את זמנכם לשניים: חצי יום למילוי טפסים בלשכה לעזרה סוציאלית וחצי יום לספיגת בעיטות ולהתעופפות מעל כל המדרגות אצל העורכים האחרים. אתה רואה אותי? מימי לא למדתי באוניברסיטה. איש לא קישקש לפני את יסודות הז’ורנאליסטיקה, ובכל זאת העתון שלי הוא הנפוץ ביותר. מדוע? כי אני יודע מה הקהל רוצה ואני נותן לו מה שהוא רוצה. אנחנו מלצרים אנחנו, בעלי־ מסעדות. אם אנחנו נותנים ללקוחות מה שהם רוצים לאכול – הם באים אלינו. ואם לא – הם מצפצפים והולכים לחפש מקום אחר. המלצר איננו פדגוג ואיננו אומנת. ועכשיו לך והבא לי משהו טוב, כזה ראוי לקריאה.”
אבל, אולי מוטב שיתן לי מר איזו משימה ברורה יותר, אולי מוגדרת יותר, – אמר רן, אשר במשך כל המונולוג הארוך עסק בפעולה משטרתית של דיכוי הרהורים כגון “פעם־אחת־צריך־לומר־לו־ישר־בפנים” – אולי יאמר לי בבירור למה הוא מתכוון ואשתדל למלא את רצונו."
“ולזה אתה קורא כתב־משוטט? אצלי לא כותבים חיבורים על “מה עשיתי בחופש הגדול”. צא להסתובב ברחובות וכאשר תראה משהו מעניין – דפוק אותו על הנייר ובודאי ייצא משהו מזה. אחרי הכל, בעיר של שמונה מיליונים לא כולם שותים רק חלב. מן־ההכרח שיקרו כל מיני דברים. אל תספר לי שהבולשת תופסת את כולם. הכתבות ממדור בית־המשפט משעממות מאוד בימים האחרונים. ולא באשמתו של הכתב שלנו. פשוט מאוד – כפתורי־הנחושת אינם ממציאים כל חומר מעניין, עסוקים הם בהכנות לבחירות הבאות. עכשיו אתה מבין? משהו מעין־זה, אתה מבין? – הוא קרץ בעינו וטפח לרן על גבו מעשה־פטרון – זהו, אם יש לך משהו בין הכתפיים, ייצא מזה דבר מה. – הרים את שפופרת הטלפון – תני לי קו, בבקשה. ובכן, שלום לך.”
רן התכרבל היטב במעילו ויצא אל הרחוב. שוב אותה התעסקות בענייני פשעים. משום שה“קהל רוצה”. ילך אל הבאוּרי ויקרצף איזו סנסאציה מחייהם של גנבי־הכיס או הרמאים־בעשרים־וחמישה־סנט? גם דמון־־רניון התחיל כרפורטר לענייני משטרה. דמון־רניון, דמון־רניון! תמיד אותן ההשואות! אותן המסבאות שלו במרכז ברודווי מלאות קרתנים מערי־השדה וסתם סקרנים־שוטים שבאים “לראות בעיניהם” את האוירה הרניוֹנית. טפשים. שוב אין שם דבר. הקוביוסטוסים וראשי ה“גֶנְג”ים" יש להם בימינו חוילות בנַסַאוּ ובווסטצ’סטר ואין הם נזקקים למאורות האפלות במרכז העיר. זוהי האמת, אך אפילו יקח פטיש ויסמר אותה למוחותיהם הקהים של הבריות, אין הם מאמינים אלא במה שהם רוצים להאמין. והעורכים נוח להם בכך. ילך ויספר להם מעשיות על מאורות־־הפושעים וישבעו רצון. סוסים אינם אוכלי ביצי־דגים. חזירים אוכלים, אבל – לפי שהם חושבים שזו פסולת־דגים.
זקן אחד ניגש אל רן:
“אדון, קנה עפרון בבקשה. עפרון טוב מאד, מצוין. באמת. כמעט לא מכרתי כלום היום. באמת, אדון. קנה ממני עפרון אחד, בבקשה.”
את כל רכולתו נשא בכף ידו השמאלית. היו שם ששה עפרונות ואולי יותר. אותו רגע הבחין בשוטר, שהלך ובא מפינת הרחוב, הפנה את גבו וחמק משם.
רן המשיך לשוטט ברחוב ללא מטרה. המדרכות נקיות משלג. רק ליד הדפנות עמדו ציבורים של בוץ שחור, שהיו עוד הבוקר שלג לבן ורענן. בשעה זו של ראשית הערב לא רבים עוברים־ושבים באזור־משרדים זה. שעת־הדחק ברכבת התחתית כבר עברה. עתה יושבים כולם ושותים כוס קפה שלאחר־הארוחה, או מעיינים בעתון ומחממים את הרגליים כנגד האח, אם היא חמה למדי.
בפינה עמד מוכר־ערמונים ומסביבו ריח עשן חרוך וערמונים־קלויים. את ידיו הֵחֵם מעל הגחלים הלוחשות. נראה מעוסק בכך יותר משהיה שקוד למכור את הערמונים שעוד נותרו לו. רן הוציא מכיסו דיים אחד וקנה כמה ערמונים. המוכר הוסיף לו על המנה הקצובה. מאוחר, והוא רוצה להיפטר מן המלאי. רן אמר תודה מתוף פיזור־נפש. לאחר שקילף ואכל כמה מהם והשליך את קליפותיהם על השלג גבר הקור על אצבעותיו. החזירן לכיסו והשליך את יתר הערמונים.
עבר ליד דוכּנאי שאיחר ונזדרז עתה באצבעות קופאות לנעול את דוכנו ולמהר אל תחנת הרכבת הסמוכה. על המדרכה מונח צרור ניירות. רן התכופף והרים אחד מהם: אצל גינזבורג מכירה כללית יוצאת מן הכלל. חולצות גברים בזיל־הזול. קנה חולצה בפחות מחצי־המחיר! הנער שנשלח להפיצם בין העוברים־ושבים הטיל בודאי חבילה זו לכאן באין־רואים.
נשא את רגליו ועשה פסיעות גסות כלפי תחנת הרכבת התחתית. יכתוב סדרת־מאמרים בשם “זהירות! לעולם אינך יודע מיהו שכנך לספסל ברכבת התחתית”; יחשוף גנזי־מעשים ויגלה את העלמון הגדול, הנדחס מבעד לדלתות בין שבע לתשע בבוקר ובין חמש לשבע אחרי הצהריים וצועד ביתר מתינות בשאר עשרים השעות של היממה; המנמנם על מושבו בשעות הלילה ואינו קורא את המודעות ומסתכל בגיזרות הנערות ובכתפי הבחורים; המזיע בתוך מכנסיו בקיץ ומרעיד מתחת למעילו בחורף; המשתדל לא לשמוע את השאון ולא לחוש בטלטולים ולא לתת את לבו אל הזוהמה, לתפוס מקום ישיבה ולא להשגיח בעומדים או לעמוד ולהיאחז באחת הרצועות ולא להשגיח ביושבים. גלה־יגלה מיהו ומה תועבות צופן הוא בקרבו מתחת למסוה האדישות ולאיזו זועות הוא מסוגל ובכלל.
אותן השעות שאחרים מבלים ברכבת התחתית בקריאת עתונים שימשו תמיד לפרד רן הזדמנות לעסוק בתרגילי ניחוש וחידוד כוח־ההסתכלות. היה נוהג להתבונן בפניהם של הבריות ולשער מי הם ומה מעשיהם, מאין הם באים ולאן הם הולכים. לפעמים היה בודק ובוחן השערותיו. מעשה בלש־חובב עקב אחרי בני־אדם ברחוב והיה מתמלא גאוה־מקצועית, אם כי תמימה במקצת, כשהדברים עולים בידו.
דבר זה, כמובן, אינו עניין לפסיכולוגיה צרופה בלבד. אין דומה ה“סי־ביץ' אקספרס” ל“לנוקס־אבניו־לוקל”. ואין ה“וסט־אנד” בחורף דומה ל“וסט־אנד” בקיץ. ואין שום רכבת בבוקר דומה לעצמה בצהרים או בשתיים אחרי־חצות. ה“סי־ביץ'” בקיץ, משמע נערות של בית־חרושת ותלמידים בחופשה ומשפחות פועלים וחנוונים שנוסעים לקוני־איילנד לטבול בים ולנגוס קלח־תירס ולקנות תפוח מסוכר לילדים. ובחורף, משמעו אנשים היוצאים לבקר אצל קרוביהם המתגוררים ליד הים, אם אין זו שעה שפקידים וזבנים ועובדי־מחט חוזרים הביתה מהעבודה.
וב“לנוקס־אבניו” הסיכוי הוא שמונה־כנגד־אחד, שאם מישהו נשאר בו לאחר הרחוב התשעים וששה, אחוז הפיגמנטים הכהים בעורו גדול מהממוצע של הגזע הלבן המפואר.
והללו היוצאים ברחוב הארבעה־עשר, תלמידים הם בשיעורי־ערב של חוגי־המשכילים שנתחברו אל הקיצוניים, או שמשעשעים הם בנפשם תקוות לחלקת־אדמה משלהם בשדה האמנויות היפות, או שהן נשים היוצאות לחפש אחר קניות־של־מציאה בחנויות הזולות.
ואלה העולים על הרכבת בתחנת הרחוב החמשים בחצות הלילה מובטח לך שיהיה ריח של אלכוהול נודף מפיהם, אם אין בידם תוכנייה של אחת מהצגות התיאטרון, או שהם פועלים של משמרת הלילה החוזרים הביתה.
רן התבונן מסביבו בקרון. מכל המסובים לא היה אף אחד שחזותו נכונה, ואפילו בדוחק, לעזור לרן לבצע את זממו ולתלות בו אפילו אחד מסיפורי־הזועה שתיכן בדמיונו. רובם אנשים פשוטים, ממין אלה שקוראים עתונים ואינם קוראים את הכתוב בהם, שאינם ניכרים בשום דבר אלא בכך שאיחרו משום־מה לשוב לארוחת־הערב ואין הם מחכים אלא לכך שיגיע המסע אל סופו ויוכלו לטבול את הכף בקערת המרק, אם לא להביא בחשבון נשיקה־של־ערב־טוב לנשותיהם.
היחידי שמגבעתו שמוטה על מצחו כדרך הגנגסטרים בקולנוע, נתפס לאופנה זו רק משום שאותה שעה נטרד בנמנום קולני. סנטרו שקע עמוק בתוך השומן שעל חזהו וכל טלטול זיעזע את ראשו קדימה כאילו היה צוארו עשוי קריש־עגל. הבעת פניו בהתאמצו מתוך שינה לחזור למצב של יציבות, נראתה לרן כאילו היא לועגת לאידו וצוחקת על משבתו.
נזכר במה שקרא אי־פעם, כי לומברוזו היה מבחין בפושעים לפני מבנה הגולגולת שלהם. ניסה להתבונן בגולגלות שמסביבו ולא העלה דבר. גולגלות מגולגלות שונות. ארוכות ומרובעות. עגולות ופחוסות. גולגלתו של האיש הישן טבעה כולה בשומן. לומברוזו, לומברוזו.
פתאום נתן דעתו שהוא נוסע זה זמן רב ואינו יודע לאן נוסעת הרכבת. הפשיל את צוארו לקרוא את השלט בצדו האחד של הקרון ונתברר לו שהוא נוסע ב“ברייטון־ביץ' אקספרס”. אין פלא שלא העלה מאומה, הוא יוצא לגלות פושעים ברכבת־הערב המוקדמת המסיעה את הקרתנים של קנסינגטון, פלטבוש ופלטלאנד לנמנם בדרגשיהם מהוהי־הריפוד לאחר ארוחת־הערב. תמה על עצמו שנתפש לשלומיאלות כזו. ראוי היה לו לעלות על אחת הרכבות הנוסעות אל האיסט־סייד או אל הבאורי, אל הארלם או אל ואשינגטון־הייטס ולא לברייטון־ביץ' בחורף.
ועכשיו מאוחר. הרכבת כבר יצאה מתוך המנהרה ליד קנאל־סטריט והיא מטפסת עתה אל הגשר של מנהאטן. מדרום נראו כמה אורות מאחרים־בנשף, המפוזרים כמו בטעות על פני מגרדי־השחקים של וול־סטריט והבטרי. מצפון נראו הבתים הרעועים של האיסט־סייד כמין תערובת משונה של ג’ונגל טרופי ועיר מופצצת. מלפנים עמדו המספנות של ברוקלין ובתי־החרושת אטומי־הזגוגיות, שהמסילה חוזרת ונכנסת אל לב־האדמה מתחתם.
ברוקלין. אבל אם הוא יורד מן הרכבת בתחנת מירטל, עליו לצאת אל הרחוב ולשלם עשרה סנט בשנית על־מנת לחזור ברכבת ההולכת אל מנהאטן. אם יחכה ברכבת עד דה־קלב, יוכל לעבור במעבר התת־קרקעי אל הצד האחר ולהיכנס אל הרכבת החוזרת מבלי לצאת את התחנה. עשרה סנט פחות, גם זה דבר־מה. הקור פה למטה אינו חזק כל־כך.
תוך־כך קלט בעינו מראה אדם, שעד עתה לא נתן דעתו עליו, משום שלא ראה בו כל דבר מיוחד. עתה נראה לו שיש דבר־מה מוזר במבטו, באופן שהוא מסתכל סביבו, דבר היוצא מגדר הרגיל, איזו חשדנות־כזו, אפשר לומר.
רן התבונן בו רגע אחד. הלה הפנה את עיניו אליו, אך ברגע שהרגיש במבטו בא לידי מבוכה גדולה. הסיט את ראשו במהירות לעבר אחר והעסיק עצמו שלא־לצורך בפרטי תלבושתו. שוב הרים את עיניו לרגע וחזר והשפילן, כדרך שאנשים אשר מצפונם אינו נקי משפילים את עיניהם. עיניים מתרוצצניות כאלו!
תחנת דה־קלב חלפה ורן לא יצא מתוך הרכבת. מפעם־לפעם השתדל לנעוץ את מבטו באלמוני. עתה ניחם כבר על מחשבות־המרי שנשא בקרבו. אותו זקן מהמערכת יש לו דרך מופלאה לנהוג בבני־אדם. הנזיפות שהוא נוזף בהם אינן באות אלא לדרבן ולעורר את הכוחות הצפונים בעומדים תחת מרותו, שהיא גם חסותו. הוא עצמו, רן, לא היה נתקל בבעיה מעניינת מעין־זו, המבקשת את פתרונה, אילולא הזקן האשמאי.
הרכבת חלפה ועברה מתחת לפרוספקט־פארק. שוב יצאה מתוך המנהרה ועתה היא מהלכת על פני האדמה. השלג הצבור משני צדי המסילה גלש ועבר וכיסה כליל את חצרותיהם האחוריות של הבתים. אחד־אחד ירדו הנוסעים ומספרם נתמעט ביותר. לאחר התחנה של קינגס־הייווי נותרו רק שלושה או ארבעה בקרון. האלמוני עדיין ישב שם, מצמצם עצמו עד כמה שאפשר, שלא יתבלט יתר־על־המידה ומתחמק מפני מבטיו הבולשים של רן.
אפשר הוא גר באחת הסביבות הללו ליד חוף־הים. יש בני אדם דרים כאן גם בחורף. ואם לא כך – מה מעשיו כאן בערב זה? הדבר מחייב חקירה ודרישה.
הרכבת האטה את מהלכה. הבלמים חרקו בעוברה ממסילה למסילה. רגע או שניים והיא מגיעה לרציף הרכבות החוזרות העירה בתחנת ברייטון־ביץ'. הדלתות נפתחו. כל הנוסעים יצאו את הרכבת, חוץ מהאלמוני. מוזר, כלום ירד עד כאן רק על־מנת לחזור העירה? אף רן לא זז ממקומו, אין הוא מאלה שאפשר להיפטר מהם בתכסיסים ילדותיים כאלה. הקונדוקטור נכנס אל הקרון והכריז:
“התחנה האחרונה, התחנה האחרונה.”
שניהם יצאו לרציף, התלוי במקום זה מעל הרחוב. רוח קרה נשבה מעבר האוקיינוס, הרחוק משם רק כדי שניים או שלושה רחובות. נתכנס היטב בתוך מעילו והיה מצפה לראות מה יעשה האלמוני.
התנהגותו של הלה נעשתה מוזרה ביותר. הלה צעד אל קצה הרציף כלפי המדרגות המובילות למטה אל הרחוב, אך במקום לרדת בהן עמד לידן, כמבקש למצוא משהו בכיסו ואינו יכול. עמד שעה ארוכה ולא ירד מעל המדרגות. רן ניגש בצעדים אטיים, כמבקש לרדת במדרגות, אותו רגע נרתע האלמוני בתנועה נחפזת, משל נזכר במשהו, ירד בריצה מעל המדרגות ומיהר לדלת־היציאה. אף רן מיהר אחריו.
שלשלת המקרים שאין להם הסבר נמשכה. אך־יצא אל מחוץ לאזור הסגור של התחנה ־ ורן עודנו בפנים – מיהר האלמוני אל אשנב הקופאי, הפורט כספים למבקשים שיהיה בידם דיים מוכן לשים במעבר. כיון שראה הלה שאף רן יצא מחוץ לאזור הסגור, – נטל מעותיו, ירד אל הרחוב, עבר אל הצד האחר ושם עמד.
אין לומר שהתנהגות מעין־זו היא בגדר הרגיל. ירד אף רן מן המדרגות והעמיד פנים כמסתכל בחלון־הראוה הסמוך. האלמוני עמד שעה קלה עד שקם והלך בצעדים מהססים לאורך הרחוב, הסתכל לצדדים. רן המשיך לעקוב אחריו, מוכן בכל רגע לזנק ממקומו אם ינסה הלה להיעלם ממנו במרוצה.
מקום זה, שבעונת הקיץ ילדים מריצים בו חישוּקים והבחורים קונים לנערותיהם אסקימו לפני שהם יורדים לרחוץ בים, ודוכנים שלפני החנויות מוכרים לך בגדי־רחצה וכובעי־ים ומשקפי־שמש ומשחה־לשיזוף וסנדביצ’ים ובקבוקי גזוז וקוקה־קולה, ואמהות מוליכות עגלות־תינוקות וזקנים נשענים על מקלותיהם ועושי־להטים מביאים עמם קופים מאולפים ודובים מרקדים והמונים מתרוצצים תמיד ורעש והמולה עומדים בחללו רוב שעות היום והלילה, שמם היה עתה לחלוטין. נפש־חיה אחת לא נראתה. היתה שעה מוקדמת למדי של ערב, אך כל החנויות נסגרו כבר. כמה מהן לוחות־עץ דפוקים באלכסון על פתחיהן ואין הן עומדות להיפתח עד הקיץ. שלג רבץ על המדרכות, וגם ביום לא רבים, כנראה, המהלכים כאן בימים אלה, בכמה מקומות שקעה הרגל מעל לקרסוליים. רוב פנסי־הרחוב כבויים, כנראה, בשל תרגילי־קליעה שביצעו בהם הנערים. אור המועטים השלמים ליכסן צללי־בלהות של המסילה העילית אל תוך הסמטאות האפלות. מרבית הבתים ריקים עתה, שכן משמשים הם קייטנות לימי הקיץ בלבד. ריקנות זו עלולה לשוות לסביבה אופי אימתני לא רק בעיני האחוזים פחד־הריק אלא גם בעיני הכל. נוסף על כך ניהם הים בנהם חיה פצועה והגלים בהשתברם על החוף נתגלגלו באימה פרועה של סופת־רעמים.
הרחוב הוביל אל קצהו של מפרץ שיפּסהד ונסתיים בחופו של האוקיינוס ממש. הדרך היחידה הפתוחה לצאת היא לחזור על עקבותיך. וכך הגיעו שניהם כעבור שעה קלה אל קצהו. המתיחות גברה. עתידים הדברים להתבהר. עתה יידע רן על שום מה טרח האלמוני לקום ולבוא לכאן במחצית החורף.
המקום היה חשוך לחלוטין. שביב־אור לא נראה בחלונות הבתים. אולם בקצה הרחוב, בבית האחרון שלפני החוף, ניצנץ קו־אור מבעד לחרכיה של דלת אחת. היתה שם מסבאה פתוחה. האלמוני ניגש ועמד לידה שעה קלה, הסתכל מסביבו, כאילו להיוכח אם אין רואה, ונכנס פנימה.
חיוך־של־נצחון נתפשט בפני רן. אין אדם מטריח את עצמו מעיבורה של מנהאטן, ששם גדול מספר המסבאות לא רק ממספר חנויות הספרים אלא גם ממספר הבתים, עד קצהו של מפרץ־שיפסהד השומם רק על־מנת לגמוע כוסית של וויסקי. תחילה החליט לעמוד ליד הדלת ולראות כיצד יפול דבר. ניגש עד דלת המסבאה וחיכה מבחוץ. הקשיב לנעשה בפנים, אבל נהם הגלים והרוח החריש כל קול. לעתים שמע קולות בודדים שפלט הרמקול של תיבת הנגינה. גבר עליו הקור. העיז ונכנס פנימה.
פתח את הדלת החיצונה ומצא עצמו עומד במבוי חשוך אשר בקצהו דלת המוליכה פנימה. שמע בבירור את קול הזמרת שנשתפך מתוך תיבת־הנגינה “בסירת־משוט לסין”. שאון המשברים לא נשמע אלא כהד עמום. עד שהרגִיל את עיניו לחשיכה המוחלטת שמע רשרוש, כאילו ננער מישהו בסמוך אצלו. ראה את הדלת הפנימית נפתחת והאלמוני נכנס למסבאה. כנראה עמד כל אותו זמן במבוי. ושמא התבונן החוצה והשגיח בו? תחילה בטוח היה שמישהו עומד להתנפל עליו וכבר התכונן למהלומות, אך מיד נתאושש ונכנס פנימה אחריו.
פנימו של בית המרזח מאופל היה למחצה. ליד הדלפק, שכמה שרפרפים רעועים ניצבים לפניו, ישבו שלושה או ארבעה לקוחות בלבד. בקבוקי וויסקי ושיכר עמדו על המדפים שמאחורי המוזג והאור שנשתברר בזכוכיתם הכהה שיוה להם גון של ארמון בדולח קסום. רן הושב עצמו בפינה, לא הרחק מהאלמוני, והזמין כוס בירה.
המסובים כאן לא דיברו. אך כי השעה היתה מוקדמת כבר נשתכר אחד מהם במידה ניכרת. את ראשו השעין על זרועותיו ומילמל מלים בלתי־ברורות. הדמעות זלגו מעיניו. אחד נעץ מבט קרוש בתקרה. לפניו עמדה כוס מלאה שלא נגע בה עדיין, כנראה. אחד לגם בתאוותנות מתוך כוסו, נוטלה בשתי ידיו ומרימה כלפי־מעלה. כשנשתתק הרמקול – הוציא מכיסו מטבע, הניחה בתוך המכשיר ולחץ בכפתור, שיוסיף להשמיע את נגינותיו הצווחניות.
ישבו שעה ארוכה ולא נתרחש כלום. ההוא השים עצמו אינו מרגיש בחברתו של רן, אף כי נזדרז להסב את ראשו ממבטו. האיש שבכה מקודם נרדם וראשו על הדלפק.
שוב חדל הרמקול לנגן. התאוותן, שגמר בינתיים כמה כוסות, הוציא מטבע מכיסו והתכונן לשימה במכשיר. מבלי להסיר את מבטו מעל התקרה פלט פתאום קפוא־הפנים, שהכוס אשר לפניו עדיין מלאה (או שמא היתה זו כוס אחרת כבר?):
“די לך, שמנו כבר מספיק.”
הלה לא שינה את סבר העליזות שבעת־הרצון שעל פניו:
“ומי זה אמר לך שאני מנגן בשבילכם?” ופנה שוב אל המכשיר.
“אמרתי לך, תפסיק!”
“אתה יכול לא לשמוע אם אתה לא רוצה.”
“אם לא תפסיק אמעך לך את הפרצוף.”
“טוב, בסדר, אני אבקש ממנו שלא ינגן בקול רם – הוא נרכן על גבי המכשיר – שמע־נא, צעצוע מזוהם, שתהיה ילד טוב ושתנגן בשקט־בשקט. פה יש אחד שלא אוהב רעש. שמעת? בשקט־בשקט. פה אין חרשים.” אמר ושילשל את המטבע פנימה.
קול תרועה עלה מתוך המכשיר. מנגינה של בוגי ווגי.
“תפסיק את זה מיד,” צעק קפוא־המבט בקול כעוס.
“אמרתי לך, אתה יכול לא לשמוע.”
“תפסיק.”
"אי אפשר. “המפטי־דמפטי המסכן נפל ושבר את הראש. כל סוסי המלך וכל פרשיו לא יחזירוהו לחיים” – שר.
“אם לא תפסיק אפצפץ לך את הראש ולא תוכל לשמוע לעולם־ועד.”
“שה, שה, שה, אל תתרגש. תיכף אבקש ממנו שיפסיק.”
“מי מתרגש פה?”
“מי מתרגש? הביטו עליו, הוא שואל מי מתרגש. נו, מי?”
“מי מתרגש, אני שואל.”
“מי מתרגש? – אתה!”
“אני מתרגש?”
“ומי?”
“אמור עוד הפעם שאני מתרגש וצריך יהיה לאסוף אותך בסמרטוט מעל הרצפה.”
“נראה מי יהיה הראשון על הרצפה.”
שניהם קפצו ועמדו על רגליהם זה מול זה.
אותו רגע נפתחה הדלת ונשמע קול:
“שקט, שקט, מה ההתרגשות? שובו לשבת על הירכתיים שלכם והשליכו עוגן למים לפני שתפרוץ פה סערה גדולה.”
שניהם נרגעו בבת־אחת ושבו למקומותיהם. ליד הדלת עמד זקן לבוש בלואים, שצבעם הראשון וחיתוכם המקורי אבדו להם מזמן ועתה נראו כציבור שקים מיושנים. דבר זה ניתן להיאמר גם על הכומתה שעל ראשו, שנארגה באיזו דרך בלתי־נתפסת אל תוך שערו העבות, שהקיף את ראשו ופניו בערבוביה. השיבה זרקה בשערו, אך הצבע הצהוב, שבודאי לא היה בו קודם, נתערב בו אף הוא להוסיף על פרעותו. קרעי חבלים עבותים, כשל המלחים, ביצבצו במקומות שונים של כסותו, אלא שמן־הנמנע לומר אם נמצאו שם לנוי או לתועלת ואם הם מיתרים־מיתרים או שאינם אלא חבל אחד ארוך המציץ ממקומות שונים. ריח עז של אצות ודגי־ים עלה ממנו. בידו נשא חבילה כמין רשת מקופלת של דייגים.
עמד בפתח ובפניו הבעה של טוב־לב נפחד. אניצי־כפור מילאו את זקנו. המוזג קרא לו ואמר:
אם אתה רוצה להיכנס, היכנס, אבל סגור את הדלת. כל הקור נכנס פנימה."
הזקן סגר מאחוריו את הדלת, הניח את החבילה על הרצפה ליד רן ושרך דרכו בצעדי־ניתור קטנטנים כלפי הדלפק. שיפשף את ידיו והושיטן קדימה:
“הה־ה, – נאנח אנחה ממושכת, – חם פה אצלכם. איזה קור בחוץ! אז מי מזמין לי משהו לשתות, לחמם את המעיים?”
האלמוני אותת אליו לישב לידו.
“וויסקי, – אמר הזקן, – אבל בלי מים. מים יש לי מספיק באוקיינוס. פעם נהגו לתת לך וויסקי – וויסקי היה זה – מאה אחוז אש! עכשיו הם מערבבים מעט כוהל־לשריפה במים שהם נותנים.”
המוזג הגיש לו כוסית והוא הריקה בגמיעה אחת, בתמכו בידו את ראשו מאחור. לאחר־כך העביר את אצבעותיו בתוך זקנו ואמר:
“התחלה לא רעה.”
האלמוני הרים את גבות עיניו וליכסן את ראשו כלפי המזוה, כאומר: יכול הנך להזמין עוד אחת.
הזקן ביקש כוסית נוספת, אלא שהפעם לגם ממנה לגימות דקות בשהיות רבות ביניהן, כאילו על־מנת שתתמשך הנאת־הטעם זמן מרובה יותר. כל אותה שעה לא דיבר כלום. דרך זו שהלה נהג בזקן, מידה יתירה זו של טוב־לב, הוסיפה על חשדיו של רן. הללו מכירים זה־את־זה. אין זאת אלא שנועדו לפגישה כאן וזרות זו אינה אלא מסוה על פניהם, מסוה שעליו להסירו בטרם יתברר לו סיפור־המעשה לאשורו, ואפילו יצטרך לשהות במאורה אפלה זו עד הבוקר.
תיבת־הנגינה חדלה להשמיע את קולה והתאוותן לא העיז לתת בה מטבע נוספת. קפוא־המבט שונא־הנגינה המשיך לנעוץ את מבטו העיקש בתקרה. כבר שתה כמה כוסות אך כל פעם שאתה מביט אליו – הכוס שלפניו מלאה. הזקן לגם את הטיפה האחרונה מתחתית הכוס ואמר:
“הגיע הזמן להפליג.”
האלמוני הביט בו ואמר:
“כבר?”
רן שמע את קולו לראשונה. הופתע מאד. לא פילל לקול כזה, ערב לאוזן, אינו דק מדי ואינו מחוספס מדי, עמוק ומתנגן מאליו, מלא בטחון.
הזקן השיב:
“כן, כבר הגיע הזמן.”
אך האלמוני הוסיף לשאול:
“הכל בסדר? כל דבר במקומו?”
רן אימץ אזניו כאפרכסת. קרוב לודאי שהללו שותפים הם לכנופיית מבריחים, שמא סמים משכרים, או אבנים יקרות או שטרות מזויפים. מפרץ־שיפסהד ידוע היה בימי ה“פרוהיבישן” כמקום־מבצרם של מבריחי המשקאות. עתה סבורים הכל שאין בו אלא מקום־שעשועים והמסעדה של לנדי שנשתבחה בסרטנים המטוגנים שלה והנמל הקטן של ספינות הטיול. טעות היא בידם. רן עתיד לגלות דבר זה ברבים. יתכן שהללו עשו יד־אחת עם המשטרה. יוקיע קשר זה. תעודת־הפרס של פוליצר, כאפרודיטה בשעתה, כלולה ביופיה, קמה ועלתה לפניו מתוך הקצף שעל פני כוס הבירה וריפרפה באויר כפרפר־זהב, עד שנמזגה לתוך קרני האור שהזהירו מהבקבוקים.
הזקן ענה בקול שיש בו משום קובלנה:
“כאשר אני יוצא אל הים אצלי תמיד הכל בסדר.”
נתרומם בכבדות מעל הכיסא, צועד כלפי הדלת.
אותו רגע החליט רן לעשות מעשה־נועז, לחשוף את מעטה־המסתורין האופף את הדברים. כשעבר הזקן לידו עצרו במגע יד ואמר:
“כלום אינך סבור שסכנה לצאת אל הים במזג־אויר זה?”
ראה שהאלמוני נועץ בו עין חודרת. התכסיס הצליח. אם הוא חושש שיביא את הזקן לידי פטפוט, יש רגליים לדבר. החליט לדובב את הזקן ויהי־מה.
הזקן נתן בו מבט נעלב ואמר בקול לבוט:
“שאני אפחד? אז למה אני יוצא כבר ששים שנה אל הים? ששים שנה, אתה שומע, ששים שנה!”
“והספינה, היא, כלומר, היא עדין טובה, כלומר חזקה למדי?” שאל רן.
“ספינה? איזו ספינה? אני לא צריך ספינות לצאת לים. יש לי דוגית קטנה שלי, חומד־של־אחת, כבר ששים שנה אותה דוגית, והיא חותרת בים כמו מותק – שלי. צריך רק לדעת איך להשיט אותה. הדרדקים של עכשיו, יש להם ספינות מוטור גדולות, אבל אינם יודעים איך דייג עובד. האף שלהם תמיד רטוב וגם המכנסיים, אבל זה הכל מה שהם מבינים במים. תן להם משוט ויהפכו אפילו פריגטה־דו־תרנית על פניה. אתה צריך לראות אותי חותר! תבוא פעם אל החוף ואראה לך.”
“אולי אוכל לבוא עמך עכשיו?”
שוב נתן בו האלמוני מבט בוחן.
לא, לא, לא הפעם. פעם אחרת. כאשר אני יוצא לדוג בלילה, עוד אנשים על הסירה זה מפחיד את הדגים. פעם אחרת, באמת, פעם אחרת."
רן החליט לא להרפות ממנו:
“הים סוער מאד עכשיו. ומה יהיה אם הסירה שלך תתהפך? אוכל לעזור לך.”
הזקן נתן בו מבט חד ואמר בקול חרישי וממושך:
“הסירה שלי אינה מתהפכת אף פעם.”
היה בדרך אמירתו דבר־מה שהעביר גל־קור בעורקי רן. אולם הזקן המשיך בקולו הרגיל, כאילו מתוך פיזור נפש:
“הו, הו, רגע אחד. שכחתי משוט אחד. רק הבוקר לקחתי אותו לתיקונים. אני הולך ותיכף אני מביא את המשוט. תראה שאף אחד לא לוקח לי את הרשת, פה בפינה.”
יצא את החדר בצעדי־הציפור המשונים שלו, כל גופו נע לצדדים כספינה טרופה על פני המשברים.
האיש שמבטו נעוץ כל הזמן בתקרה אמר פתאום בקול פסקני, מבלי להזיז את ראשו:
“אין לו סירה.”
רן נדהם:
“מה אמרת?”
“אין לו סירה. הוא משוגע.”
“אתה בטוח?”
“אין דייגים עכשיו בשיפסהד. דייגים אינם יוצאים עכשיו בדוגיות לאוקיינוס.”
“אז מדוע הוא אומר שהוא מפליג בסירה?”
“הוא משוגע. לשעבר היתה לו סירה. לפני ארבעים שנה נתנפצה אל הסלעים בסערה. לא היה לו כסף לקנות סירה אחרת.”
הזקן חזר ונכנס. על כתפו נשא משוט של דוגית.
“איזה קור בחוץ. איזה קור. והים סוער נורא. הלואי שהגלים לא יקרעו את הרשת.”
ניגש אל רן, המשוט מעל כתפו, ואמר:
“תודה. שלום לך, איש־צעיר, תבוא אלי פעם ואטגן לך דג־סנדל יפה.”
אותו רגע הבחין בהבעת פניו שאינו מאמין לו. גחן עליו ואמר:
“החברה פה אמרו לך דברים?”
“לא, – השיב רן, – הם לא אמרו לי שום דבר.”
“ספר, ספר את האמת. הם אמרו לך דברים?”
לא, באמת לא."
“כן, אני יודע שהם אמרו לך דברים. מי אמר, ההוא שם?”
הוא הראה בראשו כלפי האיש, שגם עתה הביט בתקרה ללא תנועה.
רן לא ענה.
“ידעתי שהוא אמר לך דברים, – אמר הזקן, – אבל דע לך, הוא קצת – הוא הראה בידו כלפי מצחו וסובב באצבעו – זה עוד מהימים של המשבר הגדול. לא היתה לו עבודה שש שנים רצופות. שש שנים רצופות! אתה יודע מה זה? ומאז מדמה הוא כל מיני דברים. אל תשמע לו. הוא מסכן.”
דילג כלפי הרשת שלו בפינה, העמיס אף אותה על כתפו ועזב את החדר בלי דיבור. איש לא דיבר. האלמוני ישב על כסאו. אף רן לא זז, מחכה לראות מה יעשה. יתכן שהזקן עוד יחזור הנה וכל עניין השגעון שלו אינו אלא הצגה מתוכננת יפה, שכולם כאן שותפים לה.
הזמן עבר בעצלתיים. ראשון לצאת היה קפוא־המבט. לפתע הפסיק להתבונן בתקרה. פניו העלו שלוות־נפש. לגם בנחת לגימה אחרונה מכוסו, שילם למוזג ויצא בצעדים מאוששים.
מיד קפץ התאוותן אל תיבת הנגינה, שילשל ניקל אל תוכה ולחץ על הכפתור. קול צווחני של תזמורת חצוצרות עלה מן המכשיר. הוא חזר אל מקומו, נטל את הכוס בשתי ידיו ולגם לגימה כבדה. הרעש העיר את הישן, שראשו שעון על זרועותיו. בקול רוה־שינה אמר:
“נורא מאוחר ועוד לא באתי הביתה. אבל גם היא לא באה הביתה. לא, היא איננה עדין בבית.”
הדמעות זלגו מעיניו. גמע גמיעה אחת מהכוס, שעדיין היתה מלאה עד חציה, שעה קלה בכה חרישית עד שנרדם.
שני ליציאה היה חובב המוזיקה. לפתע נעשה שתוי לחלוטין. התנודד על רגליו ככפיס־עץ בים סוער. הניח שטר כסף על השולחן ואמר למוזג שיכול הוא לקחת לו את העודף.
“החשבון שלך יותר גדול,” אמר המוזג.
הוציא שטר שני מכיסו ואמר:
“קח גם אותו. ממילא אף אחד מהם אינו יושב אצלי הרבה זמן.”
גישש ומצא את דרכו אל תיבת־הנגינה. הניח בה עוד ניקל אחד. לחץ על הכפתור. ברגע שהחל המכשיר לנגן טפח לו על פניו, אמר “ילד טוב” ויצא החוצה בלי לחכות עד סוף הנגינה. את הדלת לא סגר אחריו.
לאחר חצות טפח המוזג על כתפו של הישן, העירו ואמר:
“שמע, חבר, הגיע הזמן ללכת הביתה.”
“הביתה? אני לא רוצה ללכת הביתה. אני לא רוצה.”
שוב בכה.
“טוב, טוב, – אמר המוזג, – אל תלך הביתה, אבל לך מפה. לך לאן שתלך, אפילו אל חדר המיטות של ג’ין רסל. אני סוגר.”
נתפחד, שילם, חטף את כובעו ומעילו ויצא בריצה.
רן והאלמוני נותרו לבדם בחדר. הרמז היה ברור גם להם. האלמוני הניע בידו תנועה של אכזבה וחרון ויצא מן המסבאה. רן אחריו, תמה לאן ילך עכשיו.
שוב הלכו באותו רחוב לאורך החוף. אלא שעתה היה הקור גדול יותר. השלג חדל לרדת, אבל נהם הגלים באוקיינוס גבר, כאילו הם עולים על החוף להציפו ולנפץ לרסיסים כל העומד בדרכם.
ליד תחנת מב.מ.ט. עמד האלמוני שוב. רן נעצר אף הוא במרחק־מה מאחוריו. שעה ארוכה עמדו ליד התחנה. שתי רכבות עברו כבר מעל ראשם ועדיין הם עומדים. הקור קשה מנשוא, ועדיין הם עומדים. אותה שעה נסתבר לו לרן, כי האלמוני מחוסר לחלוטין כל מטרה. הרי זה אדם סבלני מאוד, ובודאי גם משעמם מאוד. מוזר בעיני רן, שנתפס למין דבר כזה והוציא עליו זמן מרובה כל־כך. עודד את עצמו כדרך שאומרים לילדים: “החכם יותר מוַתר ראשון”, משתדל להסיח דעתו מכל העניין.
על הרציף עמד שעה ארוכה, משום שלאחר חצות אין אקספרס מהלך עוד והיה עליו לחכות עד שיבוא המאסף מקוני־איילנד, העושה הקפה גדולה לכלול גם את הקו של ברייטון. לאחר צפייה ממושכת באה הרכבת. מלבדו ישב בקרון רק איש אחד, פועל בבגדי־עבודה. על ברכיו קופסונת של ארוחת־הלילה. הוא קרא בעתון־הבוקר.
הרכבת נעצרה בכל תחנה, אך רק במעטות מהן עלו נוסעים. ב“דרך המלכים” היה זה זוג בגיל־העמידה שנתאחרו לשבת אצל מכירים ועתה הם חוזרים הביתה אל מנהאטן או הברונקס. בניו־קיר עלה נער כבן שמונה־עשרה לבוש בגדי־חג, בודאי ליוה הביתה את נערתו. בבוורלי – זוג פועלי רכבת מצוידים בכשילים ובפנסי־חשמל שאורם אדום מצד אחד וצהוב מצד אחד. נמנום של עייפות השתלט על רן.
בתחנת דה־קלב נשתהתה הרכבת ליד הרציף הרבה מן הרגיל. מצדו השני של הרציף באה רכבת קצרה ומשונה למראה. חלונותיה חשוכים. נעצרה. רק הדלת שבאמצעיתה נפתחה. שני אנשים לבושים בגדי־שרד מרושלים שאינם של המשטרה יצאו ממנה, אקדחים בידיהם, סוקרים מסביב. רן סובב את ראשו להתבונן בהם והנה ראה בקרון מאחוריו את האלמוני. הלה נראה נבוך ונרדף. ברגע שנתקל במבטו של רן מיהר להסב את ראשו וצימצם עצמו על הספסל עד שכמעט נעלם מעבר למחיצה.
מתוך דלת הרֶכֶב שממול יצאו שלושה אנשים. שניים מהם נשאו אקדחים שלופים בידיהם והשלישי, שהלך באמצע, מזוודת־עץ קטנה. הם עלו במדרגות, נטלו עמהם את המעות הקטנות שאצל הקופאי וחזרו אל הרכבת המשוריינת שלהם. השניים שליד הדלת חזרו אף הם פנימה. הדלת נסגרה, הרכבת יצאה לדרך. לאחר שנתחלף האור האדום בצהוב החלה גם הרכבת שלהם לזוז לאט־לאט ממקומה.
הופעתו המחודשת של האלמוני, ודוקא לאחר שהחליט לוותר על כל העניין, השביעה את רן רוגז. הפעם, החליט, לא יתן לו להשתמט. הושיב עצמו על הכיסא, באופן שיקל עליו לראות בזוית־עינו מה מעשיו של ההוא. ברכבות של הב.מ.ט. אינך יכול לעבור מקרון לקרון. במקרה שיקום ההוא לעזוב את הרכבת, יהיה על רן לזנק ממקומו ולצאת מיד אחריו, בטרם יסגרו עליו הדלתות.
שוב עברה הרכבת על פני הגשר וחזרה אל תוך המנהרה. לאחר תחנת הרחוב הארבעה־עשר האטה שוב את מהלכה. אורות גדולים תלויים על קיר המנהרה לצדה וחוטים ארוכים מתמשכים מהם. קרניהם חודרות מבעד לחלון ופני היושבים בפנים חוורים יותר מהרגיל. הנהג צופר כמה פעמים בצופרו, צפירה חדה ומחרישה את האוזן. מתוך מעבה המנהרה בוקע אור קטן, מתנופף כמה פעמים, והרכבת מחדשת את מהלכה הרגיל. מבעד לחלונות נראים אנשים מידחקים אל הקיר שלא תפגע בהם הרכבת, ובכל זאת משתמרת בפניהם הבעה של שויון־נפש עייף. משמרת הלילה של פועלי הקו.
האורת פסקו. שוב היתה המנהרה אפלה כרגיל. הרחוב השלושים והארבעה. והנה גם התחנה האחרונה בכיכר ה“טיימס”. האלמוני יצא מן הרכבת ורן אחריו. אף כי השעה היתה כבר שתיים אחרי־חצות עמדה עדיין הכיכר מוארת בשלל־אורותיה הצבעוניים עד לסנוור. הרכבת של “בודוויזר” והאיש של “קיימלס” המפריח טבעות־עשן מבעד החור שבפיו, ונערת־התופים של פילקו המניעה את המטה שלה. חיצי־הניאון של בתי־הקולנוע התרוצצו וקראו לעוברים־ושבים, שעדין הם מרובים למדי אף בשעה זו, להיכנס פנימה.
רן לא גרע עינו מהאלמוני, שמא יעלם בין העוברים־ושבים. שניהם מהלכים עתה כמעט זה בצד זה. עברו ליד מזנון נקניקיות וקפה. נזכר רן כי עדיין לא טעם הערב מאומה, להוציא שתיים או שלוש כוסות בירה. ריח הנקניקיות נאחז באפו, כמו חח בחרטומו של דג. האלמוני, כאילו הבין למחשבותיו של רן, נעצר לרגע ליד המזנון, הביט בחשד מסביבו ונכנס פנימה. רן אחריו. כל אחד מהם הזמין נקניקית וכוס קפה, אכלו בחפזון ומיהרו החוצה.
לרגע נדמה לרן שהאלמוני נעלם. נתמלא עצבנות והיה מחפשו מסביב. פתאום נתגלה לו בכניסה לאולם־שעשועים גדול, שמצויים בו כל מיני מכשירים שאתה משלשל פרוטה אל תוכם ויכול אתה לגלגל כדורים אל תוך חורים העשויים לדבר. מסביב לחורים מצוירות נערות לבושות בצימצום או נופים של אפרים ירוקים ויערות עבותים. ויש שם מקומות שבהם יכול אתה לקלוע למטרה ברובה־צעצועים שאינו מאוּפס, או ללחוץ ידה של בובת־מתכת שצורחת, אם כוחך מגיע לכך, מנוול, עזוב! או לירות חיצים בשלפוחיות של גומי על־מנת לפקען. ויש שם מקומות שבהם יכול אתה ליטול את תמונת־עצמך או להציץ אל תוך תיבה שכתוב עליה “אל תפריע לג’ונדי להתפשט” או “מייק ומיקי מַקהים זה־לזה את השיניים”.
כיון שראה האלמוני את רן צועד אליו נכנס לאולם־השעשועים והשים עצמו שקוע בניסוי כוח שריריו. עמד והכה בקורנס על גבי בול־עץ שלפניו. משקולת שמתרוממת מספרת לך מה חוזק המכה. אתה מוג־לב, אינטליגנט, חברמן, נַשָק מופלג, ודון ז’ואן גמור, לפי כוח המכה שלך. נטל רן מקלע־פח בידו וניסה לצוד ברוזים של קרטון שנמשכו בחוט מעל פני גיגית־מים.
האלמוני עבר לחזות בשני אגרופנים של גומי שחובטים זה לזה לאחר שהכנסת פרוטה בקפיץ שלהם, ורן הניח לה לצוענייה־מכאנית שתנחש בקלפים ותאמר לו את מזלו.
כך עברו שניהם ממכשיר למכשיר, ממשחק למשחק, מבלי שיתן לו רן להשתמט מעיניו, עד שהגיעו לצדו השני של האולם, הפונה לסמטה צדדית שאינה מוארת. זו אינה כיכר־הטיימס, אלא המקום שאליו מביאים שקים של תפוחי־אדמה ובצלים וערימות של פחמים לבתי־המלון הגדולים וממנו נוטלים את פחי האשפה. רן חשש שמא עלול הלה לברוח במסוה האפלה ולהיעלם מעיניו. יצא ועמד ליד הדלת, נכון לחזור פנימה אם ינסה האלמוני לשוב על עקבותיו אל תוך אולם־השעשועים.
מכונית־נוסעים בינעירונית גדולה נכנסה אל הסמטה. אור פנסיה סינוור את עיניו לרגע. ראה את השלט שעליה – טרנטוִֹן, פילדלפיה. המכונית חלפה על פניו ושילחה בו את האד מתוך המפלט שלה. אותו רגע קפץ האלמוני מבעד הדלת, עבר על פניו ונעלם בחשיכה.
רן מיהר אחריו, ונתקל במגרש־חניה למכוניות. ניגש עד פתחו ונתקל בשומר:
“אולי ראית פה איש בורח?”
“איש בורח? לא ראיתי איש בורח. ומי אתה, שוטר?”
“לא ראית? הן ברגע זה עבר פה, כמדומני שנכנס למגרש הזה.”
“שום איש לא נכנס הנה. בפעם הבאה תבוא רק אם תהיה בטוח.”
“תן לי רגע להיכנס ואראה.”
“שמע, אני לא נותן לאף אחד להיכנס פה. ודי. אל תבלבל יותר את המוח או שאני קורא למשטרה.”
רן ראה בפינת המגרש קבוצת־אנשים גחונה ומעוסקת בדבר־מה. ודאי חבורה של קוביוסטוסים־של־כסף־קטן שמגלגלת שם בקוביות. הללו שאין כסף בידם לשלם דמי קלפנות במוסדות המצוחצחים של מיטב־הקהל, שקשרים להם עם השלטונות, נוהגים להתכנס במקומות כאלה.
הוא פנה שוב אל השומר:
“רק רגע אחפש שם. לא איכפת לי מה שהבחורים עושים. מישהו ברח הנה ואני רוצה למצוא אותו.”
“היי, – קרא השומר בקול, – פה יש אחד שבא לגנוב צמיגים.”
מישהו מאנשי החבורה צעד לקראתם.
“ועכשיו התנדף מפה, – אמר השומר לרן, – אם אתה לא רוצה שבבוקר יאכל אותך מישהו בצורת דייסה. מכירים אותכם. חושב שראש־העירייה ישים מדליה על החולצה המזוהמת שלו.”
רן מיהר להסתלק משם.
למחרת בא אל העורך ואמר לו:
“יכול אתה להעביר אותי לכרוניקה או למודעות־בקיצור או לכל מקום אחר.”
“אהה, בעצמך אתה רואה שצריך ללמוד הרבה, הה? האוניברסיטה אינה מספיקה? אין דבר, בחור מוכשר כמוך יש לו סיכויים, למרות האוניברסיטה, וסופך עתונאי הגון.” טפח לו לרן על כתפוֹ, ללמדך שהוא בחור־כהלכה. וזה דבר גדול.
והאלמוני, אף הוא עתונאי, כתב־משוטט, שעקב כל אותו ערב אחר רן, שנראה לו חשוד, אולי זכה אף הוא לטפיחה כנ"ל ולמיטב הסיכויים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.