אם התחלת סולד מפני צעקותיהם של הילדים המשחקים מול חלונך; אם סבור אתה, כי אין כל רע להשתובב קצת, אך צריך לדעת את הזמן לכך; שאין כל טעם לרוץ בלי מטרה, “אף כי אמנם מוכן אתה לרוץ, כשיש צורך בדבר,” – אות הוא שסימני זיקנה ראשונים עולים בך. על כל פנים, מתרחק אתה מאותם הימים, שאחרים היו סולדים מפני צעקותיך שלך, ושלא מצאת יפה לערבי הקיץ הארוכים אלא משחק גדול וממושך בשוטרים־וגנבים, ואין צריך לומר שערבי החורף, הקצרים, הריצה יפה להם.

כך־כך, זה עוד יקרה את כולנו, איש לא יימלט. חביבי, שנית לא נהיה כאן, – כמו שאמרו כבר רבים לפנינו, ומוטב שנחייך קצת לזכרונות־הילדות משנבכה להם.

אתמול גיליתי בפעם הראשונה, כי משחקיהם של הילדים בשכנותנו הם “פרועים, מלוכלכים וקולניים יותר מדי”. טוב ויפה, מבין אני, כי ילדים אוהבים להשתעשע – אבל מדוע מרעישים כל כך? כך חשבתי, – ופתאום ראיתי את המרחק שנפער ביני וביניהם. ניסיתי להוכיח לעצמי, כי עוד יכול אני להבין לרוחם, עדיין איני מזדקן. אך אין כופין על הרגשות. אי־נעימות הריהי אי־נעימות, גם אם נחפה עליה בשמות.

איני יודע מדוע, אך ילדים של היום, נראה לי, אין להם עצמיות משלהם. הם פשוט בני־אדם שאינם שלמים עדיין. ואלו אלה מתקופת־הילדות שלי דמויות אדירות ומופלאות. עוטות קרני־הוד, שאפילו הזוהר העולה מתמונות־הכנסייה העתיקות לא יתחרה בהן. ילד המספר בדותות נראה לי היום שקרן וגאוותן. אז היינו מספרים זה לזה מעשים נפלאים שאירעו לנו, הרפתקאות שאינן רגילות – וכל אותם מושגים מתורבתים של שקר ואמת, עובדה והזיה לא היו תופסים אצלנו מקום אפילו כחודה של סיכה. גרוטאות שילדים של־היום משחקים בהן לא תוציאן מידי־פשוטן ואפילו דמיון של משורר לך. ואלו לנו היו אוצרות משלנו ומחבואים משלנו שערכם רב בעינינו מכל הגנוז במטמורות הבנקים ובקופות־הברזל הירקרקות. ומה יודעים הילדים של־עכשיו על עלילות־הגיבורים שחוללנו, הם, אשר פנים זעומות שאנו משתעשעים להראות להם בעת שהם מרגיזים אותנו – מפיצות אותם לכל רוח כמו להקת יוני־בר.

יתכן שזוהי שיוֹרת של רומנטיקה שעבר זמנה, אך היא מצויה עדיין בכל אחד מאתנו –לענוד כתר גיבורים לכל בני הדור הקודם. יתכן שאין זו אלא אהבה המקלקלת את השורה. אנו אוהבים את הימים שלנו שעברו. סוף־סוף לא באנו לעולם זה להיות חבר שופטים שאין עמו משוא־פנים. אך בתפוחי ההנאה (ההונאה?) העצמית שלנו יושבים כבר התולעים. שכן זוכרים אנו את דמויותיהם השגיאות של המבוגרים מילדותנו, ואלו עתה יודעים אנו יפה כי איננו אלא אנשים קטנים וכי לעולם לא נוכל לשלם אותם שטרות של אמון וגבורות וגדולה שחתמו בעבורנו בעודנו ילדים. כן, ילדים של־עתה אינם דומים לנו־אז, אלא שאף אנו פחותים הרבה ממבוגרים של־אז.

ובכל זאת סבורני שאחפש הרבה באותה קבוצת ילדים הטורדים אותי כעת ממנוחתי ולא אמצא בהם אחד בעל־דמיון כמו מקי. כלום לא סיפר לי פעם שבשעה שהתנפלו ערבים על שכונת נוה־שאנן על הכרמל והציתו את ביתם – קפץ דרך החלון אל תוך הים וניצל?! כל מיני שקרים מסוגלים ילדים לבדות, אך למעוף כזה לא יגיעו. או שהיה מספר על הרפתקאותיו אצל הכושים באפריקה בחיוניות כזו שהייתי מתיירא שמא בין ענפי העץ שאנו יושבים תחתיו, אורבת קבוצת כושים ומושחת כבר את חציה ברעל.

ודאי שלא יהיה בהם אחד בעל הדרת־הליכות כשל מתי, שהיה בן עשירים ולנעליו סוליות של גומי והוא צועד בהן רכות כפנתר וגם כנסיכה צרפתית, וכולו נושם עולמות אחרים שקראנו עליהם רק בספרים. זכורני שקנו לו פעם רובה־אויר, ממין זה שאפשר לצוד בו צפרים; משמע, רובה ממש ולא כצעצועים שכמה מאתנו זכו לקבל. כיון שהוא מופיע ברחוב מיד אנו נטפלים אליו כזבובים לאפו של תינוק ערבי והתשוקות לופתות אותנו בחיבוק מחניק. כלום גם היום יש להם לילדים תאוות כה רוויות וכה משכרות כאלו שהיו לנו? כלום גם היום מעוף־השתוקקויותיהם כה אדיר, כזה שבא לנו מישותו של מתי?

ראיתי הרבה ילדים טסים ברחובות. אבל מובטחני שאף אחד לא טעם בהליכה זו מקצת מאותם טעמים זרים ונפלאים עד לגודש וגדושים עד לאימה שטעמתי בטיול הראשון לירקון. מרחקים של־היום אף הם קרויים מרחקים? טיול לירקון דרך תל־אביב הצריפית, החולית, הצברית, הפרדסית, הפרועה בשכונות־הצפון הטרם־יקיות, היה מלא מראות והפתעות וחידושים יותר ממסע אל איי הודו־ההולנדית או הקוטב הדרומי.

פעם רצנו אחרי מכונית־כבאים שזנקה מאצל בית־הכנסת הגדול, אחת מאותן המכוניות האדומות שצורתן משונה וסולמות על גבן וכבאים חבושי קובעי־מתכת נוצצים ישובים בה, שאי אתה מספיק אף פעם להתבונן בה יפה, תמיד היא חולפת ביעף על פניך ואין לך אלא דמות מטושטשת נכספת ומה שהדמיון רוצה. רצנו אחרי קול הפעמונים שלה מבית־הכנסת הגדול עד השקמים הגדולים שעל יד רחוב דיזנגוף של־היום. מה אתם יודעים, איזה מרחק היה זה? אף ההליכה לשם היתה בחזקת טיול מרוחק. והגענו לאחר שכבתה השריפה. רק אודים שחורים, לחים ומחניקים היו מונחים על הארץ. גם את מכונית־הכבאים ראינו נחפזת לעזוב את המקום ופעמוניה מתרחקים עמה. פרועים הגענו וקצרי־נשימה, ראינו רק את אחוריהם של המעשים הגדולים המפנים אלינו את ערפם ופונים ללכת משם באדישות של שובע. וכמה כאב הלב שאנחנו קטנים וכל כמה שנרוץ לא נהיה מהירים כדברים עצמם. לא ידענו, הוי, כי יגיעו ימים שייראה לנו, שאנו רצים מהר מכל הדברים כולם, מהר מדי.

ידענו אז לרוץ מהר. ביחוד היה זה ג’ינג’י. הלה בחור מבוגר מאתנו בשנים אחדות, שמשום מה היה מסתובב בינינו “בשכונה”. הוא ידע דברים הרבה שלא ידענו ולא פעם ראינוהו מסתודד עם גדולים. זכורני שפעם בא אליו ברנש אחד מאלה שמורטים כבר פלומה שחורה מעל השפה העליונה, וההוא צחק לו בכל פה, כשראה אותנו – אלה הם החברייה שלך? הג’ינג’י ידע כבר דברים בעסקי־נערות והיה מעלים אותם מאתנו תוך שהוא מספרם בסודי־סודות. איני יודע מה היה מושך אותו אלינו. אפשר רומנטיקה יתירה שבו, שחבורת הגדולים אינה מחבבת. הוא מהיר בריצה מכל אחד מאתנו ואוהב לדבר בכך. אם אין אנו פותחים לשוחח בזאת הוא פותח, אך כמעט תמיד מי מהקטנים, הרוצה להתמַרכֵז לרגע, מתחיל לשבח את ריצתו.

אוהב היה להתחרות עמנו. כולנו ידענו שאין לו מתחרה. אם מי מאתנו נאות להתחרות עמו הריהו עושה זאת כלאחרי־יד, טופף צעדים מספר ונעצר במקומן. רק מעטים הגיעו לחצי הדרך. אלא שהג’ינג’י לא איכפת לו. אחר במקומו היה משטה קצת במתחרה הלא יוצלח־שלו, משחק בו תחילה ונותן לו לעבור על פניו, ואחר כך, בצעדים מרושלים ומלאים חן של יתרון־כוח וסלחנות, “לוקח” אותו ומגיע ראשון למטרה. הג’ינג’י לא נהג כך. לא איכפת לו מיהו המתחרה ומה סיכוייו. הוא אוזר תמיד את כל מאמציו. בחירוק שיניים ובראש עולה ויורד חליפות, מורדף תאוות־נצחון אדירה הוא נישא על פנינו כרוח במלוא מהירותו. אין הוא שם לב אם בעל־דברו ממשיך לרוץ או הפסיק כבר, מתוך ראיית הנולד. במאמץ שאינו פוחת הוא נישא עד למטרה וכולו מלא החובה המוטלת עליו. היתה זו רוח ספורטיבית אמיתית, טהורה אף מאבק של “לא־לשמה”.

והיה בינינו אורי. נער קטן, מהצעירים. כחוש ורפה, בן־טובים, השקוד להתלכלך ולהתרפש כשאר הנערים, חלוש ורחוף־רגליים. נוסף לכך לקה בחסרון זה שהוא מיטיב ללמוד בבית הספר. כל כמה שהיה מלמד את לשונו לדבר בלשון הפרחחים, לא עלה בידו לכפר על עוון זה. אין סומכים עליו בשום דבר של־ממש ולא אחד טורד אותו מלפניו במלים של זלזול או בדחיפה, שיותר משיש בה כדי להכאיב, יש בה ללמד על הבוז. אלא שאורי נדחק לכל מקום ועומד בעוז ראשוני על זכויותיו להשתתף בכל אותם המבצעים וההרפתקאות וההפלגות שערכנו אז, שהיום הם מעוררים בנו חיוך ואז נסתבר לנו בלא־יודעים, מאחר שלא לקינו עדיין במחשבה על הדברים, כי זהו תוכנם של החיים, אורי לא למד עדיין כי פעמים אדם משיג יותר דוקא אם אינו תובע זכותו, אפילו הכל מסכימים לה. זה היה מאותם הדברים שעוד ילמד, ובודאי כבר למד מני אז, אם הוא שרוי עדיין אי־שם בעולמנו זה.

כיון שהג’ינג’י מבקש מישהו לתחרות עמו בריצה, מיד אורי קופץ ראשון, אלא שהג’ינג’י שולח אליו מבט, הוא פשוט מתבונן בו כאילו הוא חלל ריק, וחוזר ושואל אפילו בלי אותה הדגשה שבקול, שהיא צורך־הוכחה שדברים אלו הם תשובה על משהו: “אז אין אף אחד שירצה לצאת לתחרות?” רק לעתים רחוקות הוא מטריח את עצמו לומר משהו מעין “אתה קטן, חבל עליך,” ולעולם אינו ניאות להתמודד עמו ברגליו ממש.

פעם, כשהיינו על הגבעות של שפת־הים, אירע הדבר. הג’ינג’י סימן ברגלו קו בחול והורה על אחת השקמים הרחוקות:

“רואים אתם את השקמה ההיא, מי יוצא לתחרות עמי בריצה אליה?”

אורי נזדרז והציע את עצמו. הג’ינג’י לא הביט אליו, חיכה רגע ואמר:

“פחדנים שכמותכם.”

היתה זו פרוצדורה רגילה בהחלט. בסופו של דבר עתיד הוא להצליח בשידול אחד הנערים, כדי לחמם את דמו להתחרות ולהינשא אל השקמה בצורה נהדרת כאשר ידע.

אלא שהפעם אירע דבר מוזר. עיניו של אורי נתכסו דמעות ודם. סנטרו רעד קמעה כאילו בקש לפרוץ בבכי. הוא ניגש אל הג’ינג’י בהבעת איוּם־מגוחכת, כמובן בהתחשב עם הנסיבות וכו'. הלה לא השגיח בו ופתח לספר לחבריה בדבר איזו התחרות שיצא ממנה בנצחון כנגד יריבים חזקים ממנו.

אורי ניגש אליו ושאל:

“אז אינך רוצה?”

חיכה רגע ואחר שלח את אגרופו לסנטרו של הג’ינג’י, הוא לא פגע, היד נשמטה לו ואף נסרטה בכפתורי החולצה. הג’ינג’י נדהם רגע, פרץ בצחוק אדיר, מעושה, והעביר לוטפנית על סנטרו של אורי:

“בובל’ה, רוצה סוכרייה על מקל?”

אך אורי היה כבר מעבר משם של איזו החלטה כבדה ונואשת והלעג לא היה עשוי לשבור אותו. הוא זינק בקפיצה חטף את כובעו של הג’ינג’י וברח. שום דבר איננו עשוי להעלות את חמתנו כחטיפת הכובע. הרי זה אמצעי בדוק של עולם־המבוגרים להתעלל בנו. השכנים המורתחים על אבדן מנוחת־הצהריים שלהם יוצאים בגופיות וחוטפים את הכובעים מעל ראשינו. זה הוא סמל לחולשתנו וזכר לדבר שעדיין איננו חשובים כגדולים וכי כל מבוגר רשאי להורות לנו כיצד עלינו לנהוג ומה לעשות, מה טוב ומה רע, וכל אותם הדברים ששנאנו כל־כך. לא, חטיפת־כובע אין סולחים.

הג’ינג’י יצא לרדוף אחרי אורי, אלא שדוקא הפעם נתעורר בו חוש־המגוחך ופתח בריצה מרושלת, לגלגנית, מתקלסת. שהרי אם ירוץ את ריצתו המהוללת, ישמש הדבר סימן שאורי הנהו מתחרה כערכו. אך אורי רץ בכל כוחו, בחמת־עוועים, ללא כל אות של כניעה. כולנו זנקנו אחרי זוג הרצים. הרגשנו כי דברים גדולים עתידים להתרחש.

המרחק ביניהם גדל והלך. ראינו כיצד הג’ינג’י מחיש את צעדיו וסובכי רגליו מתקשים, ראשו עולה ויורד וזרועותיו נזרקות בכוח לאחור. מיד התחילה ריצתו הנהדרת. המסוגננת. אלא שאורי לא הרפה. מראהו נפחד כאילו עדר זאבים יצא לצוד אותו. רגליו ניגפות ואין הוא מתרפה, רגליו הדקות והזעירות נעו במהירות כה גדולה, שכמעט לא ראינו אותן. דומה כאילו מרחף הוא באויר בכוח שטני שכרת עמו ברית. פניו מעוותים בשנאה ופחדים. כולנו נמלאנו תחושה חריפה של טרם־אסון, ומיהרנו לרוץ אחריהם.

עברנו כך את רחובותיה של תל־אביב הישנה, הקרתנית, המשפחתית, כבישים סלולים ורחובות של חול ומשוכות שיטים, מדרכות של עץ ומרצפות. אורי רץ הביתה. ראינו כי הג’ינג’י משתולל מכעס, אך אינו יכול להשיגו. טיפות זיעה ירדו ממצחו. פשט את חולצתו תוך כדי ריצה וזרקה לאחד מאתנו. אלא שגם אורי בקצה כוחותיו מפנה את ראשו לאחור ושב לרוץ. כמעט שלא יכולנו להכירו.

המרחק התקטן. בטחונו של הג’ינג’י חזר אליו. פתח בחרפות וגידופים והבטיח כי ישבר את עצמותיו תוך כדי שיתפוס אותו. מאורי לא נותר אלא הפחד.

אך ביתו היה כבר קרוב. רגע אחד נדמה לנו, שיספיק להיעלם בפנים־הבית לפני שהג’ינג’י ישיגו. לא ידענו אם לשמוח על מפלת הג’ינג’י או להצטער על מחזה ההתכתשות שנשמט מאתנו. בו־ברגע אזר הג’ינג’י את כוחותיו בצורה שעוררה בנו סערת התפעלות. אף פעם לא ראינוהו רץ ככה. עשהאל ברדיפתו אחרי אבנר ודאי לא היה מהיר ממנו. השיג את אורי על יד פתח ביתו ממש.

אורי צנח והכובע בידו. נהרת־אושר שכנה על פניו ואף לא צל פחד. הוא כלל לא חשב להימלט. רצה רק לרוץ מהר, להתחרות עם הג’ינג’י. כוחותיו אזלו. שכב על הארץ וחיכה למהלומות, כמעט נתאוה להן, כי היה מאושר מאוד. טוב היה לו שעמד בתחרות, וזה הכל.

הג’ינג’י ניגש, הרים את כובעו ולא נגע באורי, גם הוא לא נתכוון כלל להכותו, הוא רק רצה לנצח בהתחרות לתפוס את הבורח. הדבר עלה בידו. אף הוא היה מאושר, מוכן אפילו להודות לאורי, אילו היה בטבעו לבטא במלים את רחשי לבו.

משם הלכנו להביט בתמונות הסרט החדש ב“אופיר”.

אחרי הכל היו אצלנו נערים טובים.