הצעיר שם פניו אל חדר הנשק והיא הלכה עמו. הבגדים שפעו קור לא־נעים לתוך בשרו. אין אנו מחבבים לעטות את בגדי העבודה לעת־ערב, בשעה שהכל לבושים כבר בגדי שבתם.

בפתחו את סדן האקדח, הכניס אצבע לקנה, לבחון אם אין הוא טעון, ואחר־כך שיחרר את הסדן בקול דפיקה, חזק משהו מן הדרוש, והחזיר את המחסנית למקומה. מוזרות הן הנשים. היא, שהאינטלקט כה חשוב בעיניה ושסיגלה לעצמה כה יפה את היחס הספקני־לגלגני לבריות ולחולשותיהן, מתפעלת עכשיו מכך שהאקדח משמיע שקשוק אימתני כזה בידיו וקשור למתניו כדרך השומרים בני החיל מאז ומעולם.

הוא התכרבל היטב באדרת וחזר והזהירה מפני הקור, קצת כדי לחוש בפטרונותו עליה וקצת מתוך גאוה של בן־המקום המנוסה, ואף משום שצריך היה להגיד משהו, והערב היה קר. הוא הוריד את המצחון הגס והמקומט אל עיניו ותלה את סל האוכל (מה יש בו היום?) על המקל הנשען על כתפו, כדרך רועים ערבים, ויצא בצעדים מאוששים אל תוך הלילה. היא היתה זרה כאן והלכה בעקבותיו.

בחדר הקריאה זרח אור לבן. “מסידור העבודה” נשמעו קולות בערבוביה. אי שם ניגן הראדיו. טראקטור השמיע קול חריקה ונדם. ליד האורוה נעצרו. הוא הניח את הסל ליד הפתח והדליק את המנורה החשמלית. מבפנים נשמעה צנפה סוסית, המודיעה כי בריות אצילות אלו, שאנו קושרים להן כתרי הוד בשירה, פקעה סבלנותן לחכות לאביסה הלילית.

הסדר נתפרע, כרגיל. שמשון עמד ואחוריו בשביל האמצעי, שהספיק כבר לזהמו במנה גדושה של גלליו. בניאס התיר את עצמו וניגש לתיבת התערובת, כשהוא מנסה לשוא להרים את מכסה־הברזל מעליה. חומה לא היתה כלל במקומה. משוטטת כנראה בחוץ, חשב. מילא, שתאכל להם את הפרחים בגינות אם אינם יודעים לקשור אותה כראוי. באורוה עמד ריח של זבל־בהמות טרי. הלילה הסוסי מסתורי יותר מליל האנשים. ראשי הבהמות נראו גדולים מאוד, עיניהם הביטו כאילו אורבות לכשלון, אויבות בכוח.

הוא קרא בקול:

״למקום!"

רגע נשתרר שקט־מה, אך הבהמות לא זזו ממקומן. הוא חש עצמו נפגע והרים קולו יותר:

“למקום!”

ידו הורמה, כמשתלחת לאותה פינה, מזכרת־סבל, שבה תלויים באדישות יתירה השוטים. האורוה נתמלאה קול חרחור וגרגור וצנפה ונשיפה. שמשון פסע בצעדים נחפזים במקצת למקומו. סער פינה את המעבר. רק בניאס עמד אדיש ליד תיבת התערובת. השביל היה צר. הוא עמד בו ואחורו לכניסה. אין כל אפשרות לגשת אל מול ראשו.

בניאס הוא פרד אלים. כוחו אין־כמוהו, וכבת־זוגתו יפה למשוך עגלה טעונה בבוץ. אך הוא נושא בלבו איבה כבושה ומעוררת־אימה למין האדם, כלפי חוץ הוא שקט ואין הוא שולח אף פעם את רגליו האחוריות אל מול העגלון המכה בו בשוט, יודע הוא כי ממילא אין לו סיכוי לפגוע.

הוא בועט רק לכשמזדמן לו, כגון בשעה שרותמים אליו עגלה, ומשום כך אין מלאכה זו נמסרת אלא למי שרגיל בכך. כמעט תמיד יכול אתה לנחש בעיטתו לפני נתינתה. משחש ברגע הכושר, מיד מתחיל גופו רוטט מהנאה ורגלו מתרוממת קמעה והוא עושה בה העויות של מתאגרף מנוסה. נתאחדו בו בבניאס תכונות של בריונות ותבונה. לעולם אין הוא פוגע לרעה בעת שניגשים לפרזלו. הסכם הוא הסכם. יודע הוא כיצד לנהוג בעגלונים. לעולם אין הוא ממהר שעה שדופקים בו בשוט. אמנם, עם הרמת השוט הוא מחיש במקצת את צעדיו אך כיון שניחתה המכה – הוא מאיט את צעדיו באופן מודגש, כמעט הפגנתי, מעין גילוי־דעת שהמכות אינן עשויות להוציאו מגדרו.

אל בניאס אין ניגשים מאחור. הצעיר שקל רגע בדעתו, הרים חצי־לבינה והשליכה על רגלי הבהמה. בניאס צעד מתונות צעדים לאחוריו, נכנס למקומו ועמד באבוסו. הנערה נכנסה אף היא פנימה ועמדה מן־הצד להסתכל במלאכה. משניגש לתיבת התערובת, גברה ההמולה בקרב הבהמות. טעם מאכל־התאוה עמד בפיהן. שחורקה, העומדת בקצה השורה, החלה רוקעת מתוך היסח־הדעת ברגלה, רקיעה משוללת לחלוטין אבירות סוסית שבקוצר־רוח לקרבות. המדובר היה בתערובת של שעורה גרוסה, שבולת־שועל וחרובים קצוצים. הוא ניסה להרחיקה בכינויי־חבה מעורבים בקללות ובהבטחות. אך לא הועיל. היא פשוט לא הבינה שהזכרת שמה קשורה במשהו לרקיעה הבלתי־פוסקת ברגלה שכבר פינתה את הזבל וחשפה שטח הגון מהרצפה השחורה, הוא לא כעס עליה על כך, שהרי הכיר כבר את מנהגיהן של הבהמות ושמח שלא הכזיבו והציגו לפני הנערה את ההצגה הלילית המובטחת. ובכלל, יותר משמינית של גאוה יש בנו בשעה שהמאורעות מתארעים בסדר שחזינו מראש.

ראשונות משני צדי השביל – גמלה ואדומקה, כל אחת לבדה באבוס. שתיהן בעלות מזג נוח ושקט. הן מקבלות את מנתן ומשקיעות עצמן בה כליל. לאחריהן קפריסה וחמדה. שתי פרדות חסרות עצמיות לחלוטין. אין אתה מוצא בהן כל סימן־היכר, כל קו של אופי. גם ראשיהן כבר נתונים באבוס. דומה שאינן מתעניינות כלל זו בזו. ממולן קשורים שמשון ושעיר. שמשון בא בשנים ואין הוא מחובבי העבודה. עיקר משאלתו לסיים בשלוה את מעט השנים שנותרו לו לחיות בעולם, לפהק בשמש ולצוד זבובים. אך איתרע מזלו לעמוד ליד אותה ברייה מאוסה הקרויה שעיר. שעיר סוס חסון ונאה, כמעט אצילי. אלא שנחירו הימנית זולגת דם בלי הפסק, ומשום כך מפחדות מפניו הבהמות וסולדים ממנו האנשים. ונוסף לכך יש לו נטיות בריוניות מובהקות. ברגע שממלאים את האבוס השכן, מיד שׂעיר זז ממקומו בשלוה גמורה ואוכל ממנו ושמשון אינו מעיז למחות בידו. בעצם, מנהג זה רווח גם בין זוגות אחרים. כל פעם שמחזירים את הבהמות לאורוה במוצאי יום העבודה, הן נוהגות להציץ קצת באבוסי שכניהן, כנראה מתוך חוש־שויון מפותח, לראות אם לא קופח מישהו. ואין מהן כמעט מחמיצה הזדמנות לחטוף משהו מאבוס זר. מעשהו של שעיר העלה חמת הצעיר. הוא קילל אותו באבי־אביו והרים ידו אליו. שעיר נרתע וחזר לאבוסו. אך כיון שהסב אליו את ערפן, מיד נפנה הלה לאבוסו של שמשון. שנאתו אל שעיר מתגברת והוא מקצר את שרשתו. שעיר מנסה עוד כמה נסיונות וחוזר לאבוסו. “נבלה,” הוא מפליט ונותן דעתו לאבוסם של יוקטן ואפור, שני פרדים קטנים מהוגנים ששמם הולך לפניהם. אפור חולה קצת בקצרת, יוקטן, זקן, ואומרים הנבון שבפרדים. שניהם זוג למופת, אלא שאפור מכיר הכרה עמוקה בזכות־הבכורה של יוקטן ומניח לו לנגוס כמה נגיסות ממנתו בטרם יפנה לאבוסו שלו. הוא נוכח ששרשיו של מנהג זה עמוקים עד כדי־כך שלא כדאי להילחם בו. בניאס ויפה אין להם סבלנות לחכות לתורם והם מקימים שאון רב. אזניה של יפה זקופות מתאוה. אך בינם לבין עצמם הם חיים כזוג יונים ואין אחד נוגע בשל חברו. שתי הסוסות הזקנות כוכבא וצפרא דבר אין להן עם ההדים שהשם סוסה עשוי לעורר. רשמן עלוב ביותר, ירכיהן נפולות, עצמותיהן בולטות והן מתרגשות ומרעידות כשמגיעה שעתן לקבל את המנה.

ברגע זה נוהג לָבָן לפתוח בהעויה המגבירה את התיעוב שהוא מעורר. את כל גופו הוא מטה אחורנית, אזניו יורדות על ערפו, נחיריו נמתחות בחזקה, שפתו מתרוממת ונחשפים שני טורי שיניים צהובות במין משהו שהוא ספק חיוך־שלדים וספק יללת תן קרח. הצעיר אינו יכול שלא להפליט בעברו על ידו: “מצורע זקן, תקבל, תקבל.” לבן הוא פרד חרש לגמרי. חושיו קהו כבר, את הרסן אין מניחים בפיו אלא ממעל לנחיריו, מכיון שפיו חדל להרגיש במשך השנים. ארשת פניו מלאה טימטום נדיר אף בחמור־חמורתיים. בן זוגו, חום, הוא פחדן במידה שאינה מצויה ומאביו החמור לא ירש אלא את החמוֹרוּת. מן השדה הוא נוהג לברוח בכל רגע־כושר, ובידוע שאין לסמוך עליו בשום דבר של ממש. ודוקא הדיוט מושבע זה נוהג מתינות ושקט בשעת חלוקת המנות, אף נראים בו סימני אצילות בדרך השקעת ראשו לתוך האבוס.

חביבה מקבלת את מנתה בשלוה. מקומה של חומה ריק ולפיכך אין עורכים לפניה את המנה. נפרעים ממנה בשל בריחתה. גם שחורקה וקטינה קיבלו את שלהן. שחורקה חדלה לרקוע ברגלה. הוא מרכך מעט את קולו בדברו אליה, אף על פי שלא קשר אתה כל יחסים לבביים. סער ועזיז רתומים בקצה השורה, שניהם בעלי צורה נאה. ניכר שכוחם רב, אך אין הם להוטים להתגדר בו ולהציגו לראוה. אין הם נתפסים למעשי משובה כבהמות אחרות, ואין דומה להם לדהירה. סער נפלא בשקט הנפשי שלו הגובל כמעט במרה־שחורה, למנתו של סער הוא מוסיף חצי פחית מתוך חיבה. האתון ההרה משמיעה קולות הנגיסה הגרגרניים. הזהב קונה את הכסף, השעורה את הבהמה. עוד עליו להחזיר את החומה למקומה. הוא פוגשה ליד ערימת החציר ואף היא קשורה כבר לאבוסה.

חושך באורוה. ברפת גועה פרה. גלליה נופלים על מרצפת הבטון ומשמיעים פכפוך של נוזלים. התנים מיללים בין הזיתים. מה פשר יללתם זו: שמחה, שובבות, רעב, עצב? או אין בכך אלא משום קו בנוף הלילה?

הם שמו פעמיהם אל השער. גלמי ברזל התגוללו ליד המסגרייה. בלול קירקרו תרנגולות. ריח של שמן־מכונות וברזל ישן עולה מתוך סככת המכונות. אור במועדון הנוער העולה, חוג לבעיות הציונות. קולות צחוק ושירה מבית הספר, תיבות אשכוליות מכוסות אברזין מצפות שיטענון במכונית. שקי תפוחי־אדמה נערמו בסככת גן הירק. האדמה ליך הנגרייה מכוסה נסורת עצים ושברי לוחות. מחרשות, דיסקוסים ודרילים מפוזרים באי־סדר ליד חביות הבנזין והמזוט. האדמה שחורה ושמנונית. בתעלה ניגרו מים לבריכות הדגים. הרכבת צפרה מרחוק וההר השתעשע בהדים זמן רב. כלבים נבחו ממחנה הבדואים, מבית שאן, או השד יודע מהיכן. מרחוק נשמע קול התנעת מכונית. ובכל זאת היה שקט, שקט של כל הקולות האלה.

הם יצאו את השער ופניהם לבריכות.

היה ליל ירח. הרי הגלעד שקופים כמעט כשמים. מורדות הגליל התחתון משתפלים לעמק ומקום נגיעתם בו טושטש עד כי נדמה שהם נושאים עמם את האופק לרחקי־רחקים. הגלבוע לבד יציב, מוצק, כבד. הוא ממש הוא־עצמו, אך עתה, לאור הירח, הוא מרשה לדמיון להלבישו חורשות עבותות וצוקי־עד. עמק, עמק – מי נתן מרחב זה לשדותיך?

קר. האדמה יבשה. השביל כבוש ומהודק היטב. בקיץ האבק צמיר והרגל שוקעת לתוכו. עתה הוא נדחס לאבן. הדרך עוברת ליד שדרת קזוארינות זקנות, הרוח מלחשת בצמרותיהן. אחריהן משתרעת חלקת הסתויון, אשר גבעוליו עסיסיים ומתוקים כקנה סוכר. זרעיו תלויים אגדים־אגדים במזרה. שדה הגזר רמוס ומכוסה טרפי־עלים דקיקים וכמושים. חלקת הכרובית לזרעים צהובה עתה כולה. אין עוד כצוהב שלה בכל השדות. הסלק מדולָל, לא נותרו אלא גבעולים בודדים. אי שם שדה תפוחי־האדמה. בעצם היה עליו לעבור דרכו, שמא באו שמה גנבים. אך הוא בחר נתיב נוח יותר למען הנערה. השביל נעשה דרוך פחות ופונה אל בין התלתן ובין החיטה. התלתן ירוק, מלא חיים. החיטה קלושה מאוד השנה. בצרת, נביטתה החלשה לא כיסתה את הרגבים השחומים והיבשים.

היה מן המגרה בהליכתם זו כי הדרך ידועה לו יפה. ואלו בעיניה הכל חדש. יכול היה להוליכה עד ליד הבריכות בלי ידיעתה. יכול היה לומר לה שהן כאן והיא תאמין. דרך שאין אנו מכירים אותה ואין לנו סימנים לתת בה דרך שאינה בדומה לרהיטי הבית הישנים שהם כולם שלנו דרך כזו צריכה להיראות אינסופית, הירהר. הוא מסוגל להיות נתון בקשרי־נפש עם דרכים.

היא נראתה מיוגעת, אך לא אמרה לו זאת. הוא צעד בפסיעות גסות והיה מתקשה להתאים עצמו לקצב הילוכה. היישובים שמסביב היו מוארים כחלונות של רגלי ההרים. מצפון נכחם – בית השיטה ושדה נחום, קצת קרירות וזרות. ממערב – עין חרוד ותל־יוסף, גדולות, רחבות, מלאות. מדרום – בית אלפא, הבית על אלפי הדברים שיש לנו בו ושמקשרים אותנו אליו, על כל שעומד ומצפה לנו בו. ממזרח, חבויה בין החורשות, נותנת ולא נותנת, מאירה ונעלמת – תל־עמל.

הדרך נשתבשה מפעם לפעם בבצות. היה עליהם לדלג על אבנים שהושמו במים, והיא עשתה זאת בזריזות בלתי צפויה. שלדגים צייצו בקול צורם ומתכתי ובישרו את קירבת הבריכות. עורבים הוחרדו משנתם בצמד האקליפטוסים שליד הדרך ופצחו בצווחה הישנה נושנה – ק–ר–ע, ק–ר–ע, ק–ר–ע של העורבים שבספרי הלימוד בבית־הספר העממי בכל הארצות ובכל השפות. ואחר חזרו ונעלמו בין ענפי העצים. פָּשוֹש נידח רישרש בסבך הקוצים ליד הדרך. הבריכות היו קרובות. עוד שלולית אחת והם ליד הסוללה החיצונית. ממולם הוביל האַקוַאדוקט את מי הבאר הקרים מעל הואדי לתוך הבריכות.

“הרי כאן,” אמר.

היא ידעה זאת ויכול היה גם לא לומר לה. אך לעולם אין אנו מחמיצים הזדמנות ללמד אחרים. וכן הכל יודעים שאין זו מן המידה להלל את הדר הטבע, אך תמיד כשאנו באים בשעריו אין אנו יכולים לעצור במלים. אף הם החליפו ביניהם כמה מלים, מיותרות בהחלט, על חן המקום. המקום היה יפה וגם אדיש, אבל הוא רצה לתת בלבה את האמונה שהבריכות הן עמוקות, והיא קצת ליגלגה עליו.

הם פסעו על פני הסוללה האמצעית ופניהם למחסן. מהבריכות נדף ריח של מים וכוספַת־בָטנים. בספרי־הלימוד לכימיה כתוב: מים, נוזל חסר טעם, צבע וריח. הוי, הכימאים שמאז־ומעולם, שעצבי עיניהם מוליכים למוח ואינם מגיעים ללב: במדבר לא הלכתם, ומנין לכם טעם המים, שאין טוב מהם? את הכנרת לא ראיתם – ולמה תחוו דעה על צבע המים? בבריכות שלנו לא הייתם, אף אתם לא תבינו לריח המים. בצעדם על הסוללה שאפו נחיריהם את ריח המים שאין להמירו ואי־אפשר לטעות בו.

החולדות שבמחסן איוושו לרגע כשקרבו אליו, בהחישן מפלט, ואחר נשתתקו בחוריהן. הוא הניח את סל האוכל. בסמוך, רכס שוב את מעילו שפתחו קמעה לאחר שנתחמם מהדרך ומהמשא והם פנו אל הבריכה הראשית.

“נשוט בסירה, – גם בה אפשר לשמור.” לא, הוא לא היה כחולם. הוא פשוט רצה ליהנות מהשיט. והוא רצה להוכיח כי הבריכות אינן בצות.

הסירה – סירת פלדה שטוחה וקלילה התנועעה קשות כשנכנסו לתוכה והתיזה רסיסים מסביבם. זו היתה לחה מאוד והוא פרש שק למושב. ספסל העץ היה רעוע. ישב ליד המשוטים והשיט את הסירה בחפזון ללב הבריכה. ככל שקרבו אל מרכזה רחק מהם החוף השני, עד שדומה היה שהם שטים בלב אגם ענקי שחופיו אובדים באור החיוור. פני המים נתקמטו במקצת בשל הרוח הקלילה. הורה באצבעו על רצועה שחורה אשר בשיפולי הבריכה. היא אימצה את עיניה ואך בקושי הבחינה בה.

“תרנגולות מים,” אמר.

השיט את הסירה אליהם במהירות שגרמה לו הפתעה. התרנגולות נמנמו בחברותה על פני המים. שמנות ועצלות. כשקרבה הסירה אליהם סמוך ממש, החלו הזריזים שבהם וחדי החושים לחבוט בכנפיהם ועד־מהרה נחרדו כולם. נשמע משק המים והעופות נחפזו לעוף. מגוחכים היו באי־זריזותם הטבעית שגברה על ידי התנומה שהיתה מלפפתם. רגליהם. השלוחות מטה, משכו רצועות ארוכות של קצף בטרם הצליחו להתרומם. הם חזרו ונתלקטו בקצה הבריכה.

צחקו הרבה על מעשה השובבות והוא נזדרז להשיט את הסירה למקום כינוסם החדש של העופות. תמה לראות באיזו קלות נשמעה הסירה למשוטיו ותאב לדעת אם גם היא מרגישה בכך. הסירה החליקה במהירות על ראי המים. הוא החליף את השיטה, ומן החתירה של שתי הידיים בבת־אחת, אגב שיתוף כל הגוף, עבר לחתירת־סירוגין והסביר לבת־לוייתו את ההבדל בין שני האפנים האלה. הם, שניתנו להם תמיד הרבה עניינים לענות בהם והשיחה אהובה עליהם, לא שתקו בצוותא אף פעם כבלילה הזה, ובדברם לא נגעו אלא בענייני השיט ודרכי התרנגולות ואפני הדיוג וכלי הנשק ועבודת האדמה. הלילה הזה הם נעשו פשוטים כאיכרים. אלא שהאנשים הפשוטים באמת עושים זאת בלא יודעים, ואלו הם ידעו גם־ידעו. הם היו פשוטים בפשטות המוּדעת ולכן היתה פשטותם בלילה הזה לא־היא עצמה.

העופות חזרו ונחרדו, אך המשחק חדל לשעשע. בצפון השתרעה חורשת אקליפטוסים, דרך שם נוהגים הגנבים לבוא. הוא השיט אליה את הסירה, הסמיך אותה לשפה הפרורה והצמחית, ציוה על הנערה להחזיק היטב בשורש בולט ודלג מהסירה אל הסוללה, כשהאקדח נחבט קמעה בשוקיו. הסירה נרתעה לאחוריה והנערה פרצה בקריאה קלה. גהר אל הסירה ותפסה בטרם התרחקה. אגב כך נשמט גוש אדמה ונפל למים. רגלו מעדה במקצת, תקע את מקלו לתוך המים ונתייצב.

הוא פסע הלוך ושוב על פני הסוללה וכאילו ריכז בכך את פעולת השמירה. הלילה היה שקט־שקט. מכל עבר נפערו לועי בריכות. דבר לא נראה. הרגשה לא־נעימה היא לשומר שהכל הולך למישרים. דומה הוא על עצמו אותה שעה כמיותר בכלל.

הנערה כיוונה כמדומה למחשבותיו:

״הלואי שיבואו גנבים, אני רוצה שתירה."

דברים שהננו מתירים לעצמנו, אנו אוסרים בידוע על זולתנו. הוא התרעם על יצר־המשחק בחיי אדם, בשכחו שאף הוא נתפס ליצר קל־דעת זה. כיון שהבחין בקצה הבריכה שתי דמויות נעות על הסוללה לא היסס הרבה, ירד בסירה וחתר לעומתן במהירות. ידו מישמשה בנרתיק האקדח, קצת מתוך קוצר־רוח וקצת לשם התאזרות בבטחון, אך נראה לו משום־מה שלא כדאי להוציא ולטענו. כשקרבו הבחינו שהדמויות מזוינות. המתיחות גברה. הוא כבר ראה בדמיונו את עצמו מפקד עליה לשכב על התחתית והוא גופן כורע בירכתיים ויורה אל הדמויות. הפסיק את החתירה. הסירה חצתה את המים בשקט. הדמויות עמדו בלי־נוע, צללים באופק הבהיר.

היו אלה שומרי הבריכות שבסמוך. הם אמרו:

״הי, בחור, אתה השומר כאן?"

“כן,” ענה. תמיה היה שהם שואלים זאת. וכי אינם רואים?

“שים עין על הבריכה הקרובה שלנו. מחר יהיה כאן דיג. רדודים המים שם עתה ומלאכתם של הגנבים קלה.”

הם נשתהו על־עומדם זמן־מה לאחר שהסירה חמקה שוב ללב הבריכה. לאחר כך פנו לעברם ונעלמו. האורות לרגלי ההרים פחתו והלכו. השיט את סירתו אל המזח, שכן הגיעה שעתו של הקשיש לבוא ולהצטרף אליו לשמירה.

לא יצאה שעה ארוכה וליד המחסן נראתה דמותו של הקשיש בקצה הסוללה. ניכר שנחה עליו במקצת רוח של משובה. הוא הביא עמו קצת חום מהבית. חושיו היו עדיין ערים יותר משלהם. פנה מיד לעבר הנערה:

“קר כאן, לא?”

ומיד הוסיף:

־אבל יפה."

היא נענעה בראשה.

“הם ישנם?” פנה הצעיר מבלי לפרש מי הם.

“עדיין אין אור,” ענה לו. שניהם אימצו את מבטיהם, אך לא ראו דבר.

היא לא הבינה במה הם מסיחים, אך התביישה לשאול. הדברים נראו לה רבי מסתורין כלילה וכבריכות וכעצם העובדה שהיא כאן בחברת שני השומרים, בגלבוע הֶאדימה מדורת רועים. לפתע ראו בלב העמק מדורה. מיד נדלקה גם בין הגבעות.

“דומה שהם מאותתים, – אמר הקשיש, – גם בתרצ”ו התחילו כך."

בלילה כל האותות הם רעים. בלילה אין הזרים ידידים ואפילו בליל הירח. המדורות היו גדולות והקדירו במקצת את מה שמסביבן.

“אולי טראקטוריסטים?” אמר הצעיר.

“לא, כלום מה יש להם לעשות עכשיו בשדה?” שתקו קצת.

“ניגש למקום,” אמר הקשיש.

“אי אפשר, – השיב הצעיר, – הרסו את הערימה.”

הקשיש עמד על דעתו, וניגשו. רבצה שם ערימה של שקי כוספה, ובתוכה עשויה מגרעת שמתחבאים בה מהקור והרוחות. היום הפילו כמה שקים מראש הערימה והיא נסתמה. הם העבירו בכוחות משותפים כמה שקים למקומם. שקים כבדים. כל שק שמונים קילו. רוויים לחות.

המקום סודר מחדש. הם עברו על גבי קרש צר במים להגיע אליו. הקשיש עבר ראשון ומתוך סבר נימוס ואדיבות סייע בידי הנערה. השכינו עצמם במגרעת ונתכווצו לתוך אדרותיהם. אפלולית המקום אצלה אשליה של חמימות גדולה מכפי שהיא בפועל.

שיחתם היתה כמורגל בין צעירים וזקנים –זכרונות. הקשיש היה מחזר מתוך ליצנות קלה אחרי הנערה ולעומתו הראה הצעיר שויון־נפש. מדרך הזקנים לנהוג נימוסים יפים ולהדר פני אשה. עולים הם הרבה על הצעירים בסיבוב־נשים. אך לצעירים יש בטחון עצמי המייתר כל גינוני החן. מבטם מחייך למראה הזקנים העושים מעשי־ילדות.

לאחר שישבו שעה ממושכה בין השקים אמר הקשיש:

“בעצם לא הצגת אותנו זה בפני זה.”

חובה אזרחית־תרבותית זו נשכחה מלבו בסביבה זו, אך היה עליו לקיימה.

ושוב שתקו.

הירח הגיע עתה לאמצע הרקיע. בכל חודש, אורן נראה לנו בהיר ומבהיק מבחדשים הקודמים, אלא שלא זה עיקר סגולותיו. כל הקרוב לאורו אלינו נשקף כבאור היום, ואלו המרחקים המטושטשים מהוים את קסמו המיוחד. בית־שאן ובוסתניה עמדו כמו על שפת הבריכות וקויהם היו מרטטים כצלמי־בדים וכאילו אין להם משען עלי־אדמות והם מרחפים על ככר הירדן. ההרים היו תכלת של לילה.

הקור גבר והלך.

“אולי אפשר כבר לראות את האור?” שאל הצעיר.

הקשיש היה מתון יותר:

"לפני שתים עשרה ורבע אין הם באים אל נכון, "

ושוב שתקו.

הצעיר הציע לרדת לסירה כדי להתחמם. הם יוכלו לצוד תרנגולות מים.

“אנא,” הפצירה הנערה. היא לא אמרה הרבה, אך ניכר שהיא משתוקקת לכך מאוד. מדרכם של נערים בלבד שהם להוטים אחרי הרפתקאות ממין זה. אלא שהלילה היה הכל אחרת.

הקשיש הסכים מיד, אלא שהצעיר התחיל להסס כיון שהצעתו נתקבלה ללא התנגדות. וכשהסכים הוא, נרתע הקשיש. חמדו משחק־מעט ומפעם לפעם היה אחד בעד ואחד נגד.

לבסוף הגיעו לידי הסכמה, אלא שהקשיש ויתר ומסר את רובה־הציד לידי הצעיר. הם הפליגו. שוב נוצקה חדוה בשריריו והסירה אצה במים.

חצו את הבריכה, אך העופות לא נקרו בדרכם. הסירה הגיעה לשפה, התנגשה במסעה בסוללה ונתקעה בה. שיח שבלט ממנה כיסה את חרטומה של הסירה. פקעיות לבנות־לבנות הנצו עליו. זה היה שיח של צמר־גפן. שפת הבריכה היתה רפודה במין זה. הם עמדו ושרשם במים. מוזר שצמחו כאן. איש לא זרעם. פקעיותיהם נבקעו כבר ומתוכן שפעו אניצים רכים של צמר־גפן, צמר־גפן ממש. היא אספה מלוא־חפנה מהם והדקה אותם בידה. הם נתאחו לגוש אחד. קומץ זה סימל בעיניה את כל הפליאות שבלילה זה.

הם הבחינו בלהקת תרנגולות. התיקו את הסירה מהחוף והפליגו אליה חרש. הוא השתדל שלא להשמיע קול במשוטיו, אך הלהקה נתפזרה בטרם קרבו אליה. שוב ניסו ושוב נכשלו. לאמיתו של דבר, שמח על כך, כי לא רצה לירות, אבל היא לא הרפתה ממנו. לבסוף פקעה סבלנותו. השתמטותם של העופות החלה מרגיזה אותו. כיוון את סירתו אל מול הלהקה מבלי לתת את דעתו על שאון המשוטים. ואחר כך חדל לחתור והניח לסירה להתקדם בכוח התנופה. כרע על ברכיו ליד החרטום והסמיך את הרובה לכתפו. אותה לא ראה בכלל, אך ידע שהיא מייחלת בצפייה, ועוד משהו שלא היה ידוע לו, כמו קדמון ורב תעלומות.

הירייה פרצה קצת לפני שנתכוון לכך. כמעט מעצמה. העופות פרחו בבהלה. דומה שלא נפגע אף אחד מהם. השיט את הסירה הלוך ושוב, אך לא הבחין דבר. לפתע ראה אור דולק מעבר לסוללה. “הם באו,” אמר לעצמו, וקודר במקצת הסב את הסירה על מנת לחזור ולהצטרף לקשיש. ביקש להיראות עליו, להתבדח אפילו, אבל היא היתה משמימה ושותקת. לא־סולחת. והנה ראו שניהם בבת־אחת תרנגולת בודדת צפה על פני המים ממול החרטום. הסירה קרבה אליה והיא לא ניסתה לברוח.

“בכל זאת פגעתי,” אמר בשמחה גלויה.

שמחתה נראתה גדולה יותר, היא עודדה בקריאות קלות, שלא היו אלא גלגולן המעודן והתרבותי והמבויש של קריאות־הנשים שהקבילו את פני הגברים בשובם מצידם. כשהגיעה הסירה כדי מגע יד אל התרנגולת, אספה זו לפתע את שיוּר־החיוּת שבה, פירכסה וזנקה הצדה.

“ארורה, – קילל, – בין כך לא תראי עוד חיים.”

הסירה קרבה אליה שוב – "שוב הצליחה זו לחמוק.

לבסוף, ברגע שהיד נגעה בראשה – צללה התרנגולת ולא הוסיפה להיראוֹת על פני המים.

הוא היה נכון לוותר על צידו ולהסתפק בשמחת הקליעה בלבד. ומה גם שהלילה לא היו מתקינים אותה ממילא לאכילה. אך הנערה התעקשה לראות את התרנגולת מוטלת על קרקע הסירה. הם חיפשוה עוד זמן מה ולבסוף חזרו ריקם.

“הם באו,” אמר הצעיר כשהגיעה הסירה לחוף.

הקשיש סייע בהדרת־נימוס בידי הנערה לצאת מהסירה ואחר דלג הצעיר מתוכה בזריזות יתירה במקצת, שגרמה לו להרגיש ביתר עוז בגילו הצעיר. הם קשרו את הסירה וצעדו אל קצה הבריכות, כשסל האוכל מיטלטל על גבו של הצעיר.

מבין הבריכות הסמוכות היבהב אור אדמדם־קלוש. פנו והלכו אליו. השביל גלש מתוך הסוללה התלולה לתוך ואדי מבוצבץ שבקושי נמצאה אחיזה בו לרגל. שוב הוכיח הקשיש את יתר זריזותו וסייע בידי הנערה לעבור במקומות הבלתי־נוחים. הצעיר שם עצמו כלא־רואה. לא נעימה היתה לו ההווכחות המתמדת בליקוי־הנימוסים שלו. הוא פשוט לא חשב על שום דבר, ודרך זו היתה היפה ביותר לחוש את הלילה. הדרך הפתלתולה עברה בין בריכות עזובות, על פני סירות שבורוקרקעית, שברי־משוטים, קרעי־ברזנט. הקרקע ספוגית. הכל היה לח כמו בכפר־דייגים עתיק. לח וקר. יצאו מבין הבריכות העזובות ושוב ניצנצו לפניהם חלקות מים באור הירח. אך לא היתה להם החמימות שישנה גם לבריכות הקרות ביותר, בעת שהן מוכרות, אותו טוב הלב של נעליים ישנות שהרגל כבר רגילה בהן. הללו היו בריכות זרות ומשום כך לא כל כך בריכות. על כל פנים אי אפשר היה לומר עליהן, הבריכות.

הנערה לא ידעה להיכן מוליכים אותה ופסעה אחריהם בשקט. רגליהם טבעו עקבות עמוקים באדמה הלחה. הם הגיעו עד לבית־בטון. מסביב היו פזורים צינורות גדולים וקטנים. מבעד לחלון הקטן ניצנץ אור כהה. דפקו בדלת־הברזל. זו נפתחה בחריקה והם נכנסו פנימה.

בתחילה לא יכלו להבחין כלום מחמת האור הדלוח שהפיצה מנורת־הנפט חסרת־הזגוגית, בשל העשן הדחוס שהקדיר את חלל החדר ומפני שהכל היה נתון באי־סדר ונראה רב יותר מבאמת. מנורת הנפט הבהבה הבהובים אדומים ושיוותה לצללים צורות משונות. המקום נראה כמאורת שודדים או מכשפים. הקירות היו מפויחים, עליהם תלויים בערבוביה אדרות, מעדרים, צינורות של גומי, זוג מגפיים ענקיים, שעון בעל מחוג אחד וכל מיני חפצים אחרים שקשה היה לעמוד על טיבם, שקים מגובבים פה ושם. מולם היה שולחן־עץ רחב־ידיים ובקצהו גחן בחור על פרימוס מוכתם ירוק והעלה בו אש. להבת הנפט פרצה ודעכה, פרצה ודעכה עד שהפרימוס החל פוזם את זמזומו. מעבר לשולחן עמד אחד ופרס לחם שחור. כלי־נשק היו מוטלים בפינה.

אלה היו השומרים שנקרו לפניהם בראשית הערב. הצעיר פרק מעליו את הסל והציגו בפינה. הנערה עמדה משתאה. המקרים נראו לה מצחיקים במקצת, שכן זימנו לפניה הצגה של הפתעות. מוזר היה שהמאורעות לעצמם נסתברו יפה ולה נראו מלאים פליאה. אל נכון הם מסתירים בתוכם הרבה יותר משהם מגלים. פשטו את מעיליהם והניחום בין הסמרטוטים שבפינה. מעילה היה ענוג יותר ודרש טיפול מיוחד. לאחר שנתייחד לו מקום, ישבו חמשתם אל השולחן לסעודה. הם הריקו את תוכן של הצלחות הקרות על גבי השולחן ושקלו קמעה את סדר המנות. על הפרימוס רחשו תפוחי־אדמה בשמן. קומקום קפה היה מוכן ומזומן.

לא דיברו הרבה. נשפו בקצות אצבעותיהם לחממן והקליטו לחִכָם נתחים של בשר, חביתות ולחם במרגרינה. מפעם לפעם הציעו חילופי מנות, מתוך נימוס, והוסיפו לשתוק. קשה היה להתרגל לזרותו של המקום.

חושיהם קהו. הם הניחו לעייפות שתשתלט עליהם, עד שהסיחו את דעתם מנוכחותה של הנערה והתנהגותם היתה משוללת לחלוטין אותם גינוני־גברים שנזדמנה ובאה לחברתם נערה אחת. הם משכו את שיחתם בכבדות, פשוטה היתה ונעדרת הברקות. הנערה צימצמה עצמה בפינה והקשיבה. עיניה לא שבעו את הפלאים שרחשו מסביבה.

הם שוחחו על מצב השדות ועל שטחו של גן־הירק וכוחות העבודה העומדים לרשותו, על הספקת המים ועל סידורי השמירה. מדדו את המרחק שכל אחד מהם עובר מביתו אל הבריכות. ניסו להעלות ולמצוא זכרונות משותפים ונכשלו. כך, אם גם במלים אחרות ובמושגים אחרים, שוחחו האיכרים שבכל הדורות. אלא שהם לא חשבו על כך שיש משום־איכרות בשיחה זו, וזה ההבדל.

חומו של הקפה התחיל מתפוגג בעצמות. הקור נתחלחל לתוכם פנימה והזכיר להם כי עליהם ללכת. הם החזירו את הצלחות הריקות והמלוכלכות לסלים, כשהם מסייעים קצת במופרז איש לרעהו. בתנועות אטיות, שביקשו כאילו להשהות עד כמה שאפשר את היציאה לתוך הלילה בחוץ, התעטפו באדרותיהם ועדו את נשקם. הם צעדו שוב בין הבריכות העזובות. סל הכלים הריקים השתקשק על גבו של הצעיר. הלילה אינו אוהב קולות כאלה, הקולות השטחיים אינם מתמזגים עם עמקותו.

עכשיו שתקו הרבה. האוכל העלה את התנומה לעיניהם. רגליהם כושלות כמעט כרגלי שיכורים. הנערה הפסיקה את השקט. היא חיפשה ביטוי להתפעלותה משפע הרשמים שקלטה. היא לא היתה רגילה בכגון־זה. מעגליה נעו סביב מרכזים אחרים לגמרי. כבדות זו שבהליכות, זו הכבדות הספוגה לחות הבריכות והקרקע כנעליים מלאות בוץ, פשטות זו שבמנהגים מילאו את נפשה השתוממות. נחיריה הריחו מסתורין שאין להם מהלכים בימינו. היא הביעה את התפעלותה בקול, אף כי לא הציעו כלל לפניה את השאלה השגרתית: “נו, ומה את אומרת?”

“כמו פונדק,” אמר הקשיש. הוא היטיב שוב למצוא את המלה. אכן, פונדק, כל מה שמשוקע בה במלה זו, כל הספרות שהעלתה אותה ואָצלה לה את החיוּת השוקקת שבה. זה החום והאפלולית, ואֵם־הדרך, והחיוך טוב־הלב, וכל מה שמסותר מאתנו ויכול להתארע כאן בין הכתלים. כל אלה היו הפונדק.

הצעיר לא מצא את הביטוי ולכן שתק. הם חצו שוב את הואדי, בחפשם את המקום הנוח למעבר. טיפסו על הסוללה ופנו אל ערימת־השקים לשקע עצמם בתוכה. נעליהם היו כבדות מבוץ שדבק על עקביהן.

הצטנפו שוב בין השקים. הצעיר הציע לצאת ולחפש אחר העוף האבוד. אך הנערה שוב לא היתה להוטה אחריו. הוא ראה, שאם־כי היה אדיש תחילה, ודוקא היא שבאה לידי התרגשות משום בריחתו של העוף הקטול – רק רגשותיו שלו היו עמוקים. ושלה גזו מהר. אלא שהיה קר מלשקוע בהרהורי־עצבות וחשבון־הנפש. עצמותיהם היו ליאות, ליאות. בשעות אלו גברה תשוקת התרדמה. ישבו ועיניהם נעצמות, משולים היו לתינוקות שאינם מבינים את ערכו של האוצר שנמסר לידיהם.

האדוה במים פסקה לחלוטין. המים היו חלקים כמו שמים בלבד עשויים להיות. דומה שהקור נשפך כאן כמו קרני הירח. היה שקט. שלדגים חדלו לצרוח. דו־שיח של קרפדות שבשפת הבריכה התמזג במופלא עם השקט. לא היתה ביניהם כל סתירה. ביישובים שמסביב כבו אורות אחרונים. מדורת־הרועים בהר דעכה כליל, רק המדורות שבעמק ובשיפולי הגבעות דלקו עוד. התנים נדמו. היה לילה מאוד, לילה אשר רק בחוץ אפשר לחוש אותו כך.

משמרתו של הצעיר הגיעה לקצה ושעתו קרבה ללכת; ביקש לומר כמה מלים של עידוד לקשיש, שעוד נטל עליו לשמור לבדו כשעתיים. אך מוחו היה מיוגע ומעורפל והמלים נעתקו מפיו. הירח נטה לכיוון הגלבוע, עוד מעט ויחבא בו. הרי הגלעד לא היו עוד שקופים, האור לא בא עתה מצדם. עוד מעט והכל יאבד את הוד הלילה, על־מנת למצוא את הוד הבוקר. הרכבת צפרה, שיקשקה זמן מועט על פני המסילה ונעלמה במערב.

הצעיר נטל את סל הכלים הריקים על שכמו ופנה עם הנערה לעבר השביל העולה הביתה.

היה לילה קר. ליל ירח בהיר.